שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים · ראב"ד ור"ש משאנץ
ד. ראיה להתיר יש להביא מדברי הר"ש משאנץ בגליון התורת כהנים (בהר פ"ד אות ב) שכתב על דין זה בזה"ל, אך לא יתלה עיניו על המקח, בתוספתא מפרש מפני שמשביח דעתו של מוכר, פירוש שסבור שזה רוצה לקנות, ואינו אלא שהוא מתלוצץ בו. עכ"ל. הרי שהעמיד במתלוצץ, הא בסקרן שאינו גורם כ"כ צער שרי. והכי הוא בפירוש הראב"ד (שם) וז"ל, ובתוספתא מפרש מפני שמשביח דעתו של מוכר, ודומה שבא על הפירוש הזה שפירשנו, שמשביח את דעתו על דבר חנם וליצנות וגניבות דעת. עכ"ל. חזינן בהו מתוך שהוצרכו להעמיד במתלוצץ, דאי לאו הכי, רק הוא סקרן לדעת את המחיר, אינו באיסור זה, והיינו מהטעם האמור, דהוי צער מועט.
אולם לעיל מינה בצמוד כתב הראב"ד בזה"ל, בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, מפני שגונב דעתו, שהוא סבור שיש בדעתו לקנותו, והוא אינו אלא מתלוצץ בו, והרי הוא כסך שמן מפך ריקן מפני שהוא גונב דעת חבירו, שזה סבור שמכבדו ואינו אלא מתלוצץ בו. עכ"ל. וממשיך ובתוספתא וכו' כאשר ציטטנוהו לעיל. הרי שלומד דין זה מדין גניבת דעת, וזה צריך ביאור, הרי גניבת דעת היא מפני שמחזיק לו טובה חינם, ולא משום אונאת דברים, וכך היא בראיה שהביא מסוך שמן שמקורו מחולין (צד ע"א) באיסור גניבת דעת, שמציע לחבירו לסוך שמן מכדו, והכד ריקן, ויודע שחבירו יסרב.
והנה בשיטה מקובצת (ב"מ שם) כותב בשם הראב"ד לפרש בזה"ל, לא יתלה עינו על המקח וכו' פירוש מפני שמשביח דעתו של מוכר. עכ"ל. וכנראה כוונתו לראב"ד דידן, והוא ציטוט לשון התוספתא, ומתוך שהביאו בקיצור, הוי אומר שלומד בו שדעתו של המוכר משתבחת בסוברו שהנה הוא מרוויח ומתאכזב לחינם, וכהני קמאי דלעיל. ואם כן הוא, שמא לומד בראב"ד שכותבו גניבת דעת לאו דוקא הוא, וכוונתו לאונאת דברים.
והנה בספר ברית יעקב (סופר, סימן טו אות ב) תמה על הראב"ד הנ"ל, מה ענין גניבת דעת לכאן שעסוקים באונאת דברים, ע"ש, וסוף דבר כתב, דעל כרחך כוונתם לאונאת דברים, ומה שכתב הראב"ד גניבת דעת, לאו דוקא הוא, וכוונתו שהוא מתעהו ומתלוצץ בו ומצערו, ומה שהביא שהרי הוא כסך שמן מפך ריקן, אינו אלא לדוגמא בעלמא שיש בה התלוצצות, וממילא יש בזה אונאת דברים. ושכן מבואר מפירוש המיוחס לר"ש משאנץ הנ"ל, שאף שדרכו להמשך טובא אחר הפירוש הראב"ד, ואף כאן עשה כן, אולם השמיט מדבריו כל ענין גניבת דעת, ומכך יש ללמוד שהוא למד בראב"ד כאמור, שדינו מדין אונאת דברים דוקא. וסיים וצ"ע. עכת"ד.
ועתה ראיתי בתוספתא כפשוטה (ב"מ עמ' 134) שכתבו שברור שהפירוש המיוחס לר"ש לקח מהראב"ד. [וכ"כ מפי ספרים הגרי"ח סופר בספרו ברית יעקב (סי' טו הע' ד) שאינו לר"ש משנאץ, ושדרכו להמשך אחר הראב"ד ע"ש]. ועוד כתבו שאין כוונת הראב"ד לתוספתא דידן, שהרי בה כתוב אחרת, אלא כוונתו לברייתא שבדרך ארץ רבה (ספ"ח הוצ' היגר עמ' 228) ושם כתוב, היה עובר בשוק אצל מוכרי תבואה, אל יאמר בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, מפני שמשביח דעתו של מוכר. ואמרו בירושלמי (קידושין פ"ג ה"א ס"ג ע"ב) ר' זעירא מיקל להין דחמי לחבריה זבין זבינא ומעלה ליה עילוי. א"ר אבין בשם ר' זעירא אף לעושה עלוי חבילה. ע"כ. ופירושוהו ע"פ הריטב"א (ע"ז יא ע"ב ד"ה ויש) שאסור לעמוד ליד המוכר אע"פ שאינו אומר כלום, שבעמידתו מחזיק את דעת המוכר ולא יוריד לאחרים מן המחיר, בסוברו שיש לו קונים רבים, והוא גונב דעתו בחינם, כי אינו מתכוין לקנות כלל. ואם פירושם נכון, הרי שהמושג גניבת דעת כאן הוא שאול, והכוונה לאונאת דברים, שהרי לא מחזיק לו שום טובה כשרואה לבסוף שלא קונה ורק הפסיד קליינטים אחרים. ולכך תלו זאת בכך שכוונתו להתלוצץ בו.
ומ"מ גם לפי פירושם, שפיר ראיה לנידו"ד מדברי הראב"ד והר"ש כאמור, שמדוע הוצרכו לדחוק ולפרש את הפסדתו קליינטים ושכוונתו לכך, ולא לפרש כפשוטו שמאכזב את המוכר שסבור שהוא קונה, אין זאת אלא שהבינו שצער כה מועט, אינו נחשב אונאת דברים. וע"ע בזה כאן בהערה (ו).
הערה ו:
עוד נמצאו ראשונים שביארו מימרא זו בדרך אחרת, משום שגורם לו הפסד ממון וכדלהלן, ומתוך שהוכרחו לדחוק ולפרש כן, מוכח גם בהם דהוא מפני שהבינו שצער מועט כזה אינו אסור, שהנה המאירי (ב"מ נח ע"ב) כתב וז"ל, אמר המאירי כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים, ר"ל, שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו, והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח, משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך, ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא. עכ"ל. ועוד ראיתי מי שלמד מדברי הרשב"ם והר"ח בפסחים (קיב ע"ב) ששם כתוב כיוצא בדיננו כך, שלשה דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי וכו' ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים. והרשב"ם פסחים שם פירש, ונמצא מפסידו חינם, שלא יקחנו אחר, מאחר ואתה מהפך בו. וכן הר"ח (בגליון פסחים שם) פירש שלא לעשות כן מטעם שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו. וזה בדומה לדברי הרישא של מאירי הנ"ל. וא"כ לשיטתם לכאורה ראיה דרק בכה"ג הוי אונאת דברים, אולם כששואל מפני סקרנות, שהיא אונאה פחותה ליכא משום אונאת דברים.
אולם תחילה במאירי זה אינו, שהרי סיים שם המאירי וז"ל, ואפילו לא היה אדם שם, מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר. עכ"ל. הנה שמסיים שאף כשאין הפסד ממון, אסור משום אונאת דברים, משום שמטריחו ומצערו. והראיה מרשב"ם ור"ח מפסחים גם יש להשיבה, משום ששם היא חסידות ועל כן ביארו כן. וגם בפסחים מדובר שאין לך דמים עתה ברגע זה אף שכוונתך לקנות ואם ימצא חן בעינך תלך להביא ממון, אל תעשה כן, וזהו החסידות מהטעם שמפסידו קליינטים לא כן בנידו"ד.
שוב ראיתי שכ"כ בדומה החפץ חיים בחובת השמירה (פרק יד בהערה) שאין להוכיח מפסחים דשם הוי דבר חסידות וז"ל, בשולחן ערוך חושן משפט סימן רכ"ח לא העתיק דברי רבי יהודה ורק דין המשנה, והוא אינו רוצה ליקח. ואפשר דסבירא ליה דדין אחד הוא, דכיון שאין לו מעות אינו רוצה ליקח. ואפשר דסבירא ליה דדברי ר' יהודה הוא אף כשרוצה ליקח, רק כיון דאין לו דמים עכשיו, ולו ידע המוכר מזה לא היה מדבר עמדו, ולהכי הוא גם כן בכלל אונאה. וחכמים פליגי עליו בזה, ולכן לא העתיק זה להלכה. וכן משמע קצת מגמרא דפסחים דף קיב, ג' דברים ציוה ר' ישמעאל לרבי, ומשמע שם דאין זה רק מדה בעלמא. אכן בתורת כהנים ובתוספתא משמע דדין המשנה ור' יהודה אחד הוא, דכיון שאין לו דמים אינו רוצה ליקח. וכן מוכח מפרש"י בגמ' בסוגיא עי"ש. ולפי זה ברוצה ליקח אף שאין לו דמים, י"ל דאין איסור כלל אף לר' יהודה, שישתדל להשיג דמים. עכ"ל.
והכי ביאר מדנפשיה גם בשו"ע הרב (הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף כח) וז"ל, וכן לא יאמר לחבירו בכמה תמכור חפץ זה והוא אינו חפץ לקנותו, או שאין לו דמים אלא שכוונתו להטעות את חבירו, ואחר כך כשלא יקנה, יכיר חבירו שנתכוין להטעותו ויצר לו. עכ"ל. ומתוך שהוצרך להעמיד בנתכוין להטעותו, הא אם הוא סקרן לדעת את המחיר אין בזה איסור, והיינו דאז הוי צער רב.
איברא דיש לדחות ראיה זו, דשמא הוצרכו להעמיד במתלוצץ, מפני שאין צער למוכר, כיון שאינו יודע האם הקונה רצונו או לאו, וכדלעיל (סימן ד סוף אות ד) ע"ש. גם לעיל (סימן הנ"ל ריש אות ד) הוכחנו מהיראים והר"ש משאנץ הנ"ל אחרת, דס"ל להקל כל שעושה לסיבה, ולא מהטעם האמור, משום צער מועט, ע"ש, וא"כ שוב א"א להכריח בהם לקולא לנידו"ד, כין שאפשר לפרשם אחרת.