אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים › יראים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים · יראים

ראיה משאלת מחיר

ג. עוד חזי הוית דהוכיחו לחומרא מהיראים השלם (סי' קפב) [הובא בספר שערי אונאה (לנגסנר, עמ' טו) בשם ספר מצות השלום (עמ' 212).] שכתב, אלמנה ויתום לא תענון וכו', פירוש לא יענה אותם לא באונאת דברים ולא בדברים רעים, ודבר זה אפילו בכל ישראל אסור, ולא הוצרך הכתוב להזהיר עליהן אלא לעבור עליהן בשני לאוין. עכ"ל. והיות ובאלמנה ויתום פשוט שהלאו אינו רק בעלבון, אלא בכל מיני עינוי ולחיצה (ראה ברמב"ם בדעות פ"ו ה"י), יוצא מבואר מדברי היראים שלומד שאף באונאת דברים כן הוא.

ברם תחילה יש לומר לאידך גיסא, דס"ל ליראים שאונאת אלמנה היא כאונאת דברים, ולא נאסר בהם דיבור בכבוד וכו', שזה חידוש של הרמב"ם הנ"ל, וכמעט לא נמצא לו מקור, ויש איזה אחרונים שמצאו דהכי הוא במכילתא דרשב"י (משפטים יח ד"ה אם ענה תענה) אך היראים שלא הזכירה מנא לנו דס"ל הכי. ולדרך זו ליכא ראיה מהיראים לנידו"ד. ועוד יש להשיב, מכל הראשונים שכתבו באונאת דברים רק את דוגמאות המשנה שיש בהם צער רב, ואף אחד לא קישר זאת לאלמנה ויתום, אלמא דפליגי איראים שהקיש ביניהם, שאחרת היה להם להשמיענו את החידוש הגדול, שאף שאינו מדבר בלשון רכה, או שאינו נוהג בו בדרך כבוד, עובר בלא תונו. [כמש"כ הרמב"ם (דעות פ"ו ה"י) ובספר המצוות (ל"ת רנו באלמנה) לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר ממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה, וכ"ש המכה אותם או המקללן וכו'. עכ"ל. או כלשון החינוך (מצוה סה באלמנה) שכל משאו ומתנו עמהם יהיה בנחת בחסד ובחמלה.]

שוב ראיתי בעבודת המלך (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) שהראה מקורו של היראים ממכילתא (משפטים פי"ח) אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, ת"ל לא תענון, דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב. ע"כ. ושדעת היראים ללמוד שאין מח' בין ר"י לר"ע, ושכן הוא ברש"י על התורה, שכל ישראל כלולים בלאו זה. אולם מדברי הרמב"ם (דעות שם) ובספר המצוות (ל"ת רנו) משמע דפליגי, שדוקא באלמנה הדברים אמורים ולא בשאר אדם, ושכן דעת הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות, שמנה בשני לאוין, אחד לאלמנה ואחד ליתום, ואי לכל ישראל היה זה בלאו אחד. ושהאריכו האחרונים בזה. ע"כ. והכי למד גם בשערי דעה (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) דנקט כר"ע מחבירו.

ונמצא תחילה שאף היראים לא דיבר כאן משום לאו דאונאת דברים, אלא משום לאו דלא תענון, ושלדעתו הוא לאו לכל ישראל. וא"כ אין ראיה מהיראים להכא לנידו"ד לדין אונאת דברים, שאינו עוסק בה כלל. ועוד יוצא מבואר, שהראשונים חולקים עליו. שוב ראיתי דהכי ביאר הגאון ר"י פערלא (ל"ת פא ד"ה והנה) דהיראים הנ"ל אתי עלה מאיסור אחר, ואינו אונאת דברים, ועע"ש שישנה סיעת ראשונים שלומדים לאו זה על עינוי דין, ולא על לצער את חבירו, ודהכי משמע במכילתא (משפטים יח) ע"ש. וגם מבואר שזה שנוי במח'. ועע"ש.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה