שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים · הלחם משנה
הלחם משנה (חובל ומזיק פ"ה ה"ט) על פסק הרמב"ם שהמזיק ממון חבירו ושילם לו נתכפר לו וא"צ לבקש מחילה. הקשה מאי שנא מגזל שחייב בבקשת מחילה כדפסק הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ט). ותירץ וז"ל, י"ל דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה, ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו, אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא, אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו, לא נצטער כל כך הניזק, כמו הנגזל. כיון ששלם לו היזקו די. עכ"ל. הנה שמחלק בין צער רב ונהנה מכך שציערו, לבין לא נהנה מכך שציערו, והוא צער מועט. חזינן דס"ל על צער קטן ליכא איסור אונאת דברים. [ואף שכלל הוא שאין מוציאים דין מקושיא, ושפיר אמרו שם הפוסקים יישובים אחרים, ראה במפתח פרנקל בשני המקומות ובכרם יוסף (ב"ק דף צב ע"א). גם לענ"ד התירוץ החלק ביותר שלא כתוב שם הוא, שהרמב"ם עסוק במזיק ממון בלבד ללא היזק נפש, כגון גזלו והנגזל לא ידע, וכל כיוצ"ב, ולכן כשמשיב את הגזילה, בזה נמחל לו וא"צ לבקש מחילה, כיון שלא ציערו, משא"כ בהלכות תשובה שעוסק בכך שהמזיק הזיק גם לנפש. מ"מ מבואר בדעת הלחם משנה שחילק כן.] גם הראשונים שם פסקו שחובה לבקש מחילה גם על גזל, שכן הוא בחינוך (מצוה שסד) ובסמ"ג (ל"ת ע) אך כתב שהיא מצוה, וכן הוא בראב"ד הנ"ל, בשיטמ"ק ובמאירי (ב"ק שם) וגם בחיבור התשובה (מאמר א פרק יא) ועוד לו ביומא (דף פה) מ"מ מדעת הלח"מ חזינן ראיה דליכא בשוגג.