שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · שואל מחיר
ג. והכי לכאורה מוכח מדין השואל מחיר כדי לקנות ולא קנה, שאין בזה אונאת דברים, אף שיש צער למוכר כשאינו קונה [שהרי משום צער זה נאסר (חו"מ סי' רכח ס"ד) לשאול מחיר כשאינו מתכווין לקנות, הא כשמתכוין לקנות שרי], חזינן דכל שאינו מתכווין לצערו ויש לו סיבה, אף שרעו מצטער אין בזה אונאת דברים.
[ואין להשיב על כך מצד אחר, שבשואל מחיר הצער שיש למוכר הוא מפני שמטריחו בחינם, ולא שמצטער באכזבה, דהכי פירש המאירי (שם) מטעם "שמטריחו ומצערו", ולפי"ז אין ראיה מכאן, כי כשהוא רוצה לקנות אינו מטריחו לחינם, ולכן המוכר לא מקפיד עליו גם כשלא קנה, שהרי לא הטריחו לחינם, רק כשאין לו כוונה לקנות כלל, הוא מטריחו לחינם. שאומנם זהו פירוש המאירי, אך ר' ברוך הספרדי בשיטת קדמונים (ב"מ שם) פירש וז"ל, פירוש כשתולה עיניו במקח חושב בעל מקח שלוקחו, וכיון שאין לו דמים אינו לוקחו, ומצטער בעל המקח וכו'. עכ"ל. הנה שהצער הוא מפני העוגמת נפש, שחשב שהנה עתה מרוויח ומתאכזב, ולשיטתו קמה וגם ניצבה הראיה הנזכרת משואל מחיר ולא קנה, והכי פירש גם תלמיד הרשב"א בשיטת קדמונים (ב"מ שם) וז"ל, וכן לא יתלה עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח וכו', שמראה בדעתו שרוצה ליקח ואינו כך והוא מאנה את חבירו. עכ"ל. גם אין להשיב, דשאני הכא שהמוכר יתכן שחפץ שישאלהו מחיר, אף שיודע שכוונת השואל שלא לקנות, משום שמא לבסוף ירצה לקנות. ברם בפשטות לא בכך מדובר, ואה"נ בכה"ג יהיה מותר אף כשאין כוונתו לקנות [כפי שהיום כן הוא דרך המכירה בקניונים ב"תרבות הקניות" היום, שאנשים נכנסים שם לחנויות בשביל החוויה, ולא כדי לקנות, אך כשהם נכנסים שמא יראו דבר מה ויקנוהו, ועל דעת הכי החנויות האלו מתפרנסים. ולשם כך מפארים את החנויות בנברשות בדולח ואריחי פאר וכדו'.] אלא הדיבור כאן הוא גם באופן שהמוכר אינו חפץ לו ידע שהשואל אינו חפץ לקנות, ולמרות זאת אין בזה איסור כיון ששאל מחיר כדי לקנות.]
אלא שיש להשיב, דשאני בשואל מחיר וכוונתו לקנות, שהמוכר מוכן "לסבול" את הצער במידה ולא יחפוץ לבסוף השואל לקנות, משום שזהו דרך מקח וממכר, ובלא כן לא יוכל למכור את מרכולתו. [בשונה משואל מחיר ואינו רוצה לקנות, שהמוכר אינו מסכים לצער זה.] ולכן בכה"ג ליכא לא תונו שהמוכר אינו מקפיד עליו. משא"כ המצער את רעו מחמת איזה דבר שעשה לצורך עצמו, אף שלא היתה לו כוונה לצער את רעו, עובר על לא תונו, כיון שחבירו מקפיד עליו.
עוד יש להשיב, דשאני כשכוונתו לקנות, היות ובעת שאלת המחיר לא עשה שום איסור, כי כוונתו לקנות, ואחרי ששאל ואז החליט שאינו רוצה לקנות, אומנם עתה מצער את המוכר, ברם צער זה לא יחייב אותו לקנות, משום שחייך קודמים, ואדם לא מחוייב להפסיד ממון כדי למנוע צער לרעו, וכמו שעמדנו על הדומה בשו"ע המדות אהבת הבריות (סימן ג סעיף ד עמ' קלז) שאין חיוב חסד בהפסד ממון אף בשוה פרוטה קחנו משם.