אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים › שואל מחיר בשביל להתלוצץ

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · שואל מחיר בשביל להתלוצץ

שואל מחיר

ד. ונראה להוכיח מהראב"ד והר"ש משאנץ על התורת כהנים (בהר פ"ד) שכתבו על דין זה בזה"ל, אך לא יתלה עיניו על המקח, בתוספתא מפרש, מפני שמשביח דעתו של מוכר, פירוש, שסבר שזה רוצה לקנות ואינו אלא מתלוצץ. עכ"ל. ומתוך שהוצרכו לעשות אוקמיתא ולהעמיד דמיירי במתלוצץ, הרי דפשיטא להו שאם אין כוונתו להתלוצץ, אלא לסיבה של סקרנות, מותר, אף שהיא סיבה של הבל. והכי הוא בשולחן ערוך הרב (הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף כח) וז"ל, וכן לא יאמר לחבירו בכמה תמכור חפץ זה, והוא אינו חפץ לקנותו, או שאין לו דמים, אלא שכוונתו להטעות את חבירו, ואחר כך כשלא יקנה יכיר חבירו שנתכוין להטעותו ויצר לו. עכ"ל. הנה גם כאן מתוך שהוצרך להעמיד בכה"ג, אלמא דאי לאו הכי ליכא אונאת דברים. [והכי הוא בשאר ההדגשים שהוסיף שם ברישא שכתב "אלא שמתכוין להתל בו" וכו' ועע"ש. ואף ששם (הלכה כט) כתב וז"ל, ומאד מאד צריך ליזהר שלא לבייש שום אדם מישראל בין בדבור בין במעשה. ואפילו עושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו, כמו שמצינו באחד מן החכמים שהיה רגיל להשליך מעות לעני בן טובים בכל יום בבוקר השכם בסתר אחורי הדלת, שכשיפתח הדלת ימצאם. פעם אחת ביקש העני לידע מי הנותנם שם, והלך לראות וברח החכם מפניו עד תוך כבשן האש, כדי שלא יתבייש העני, שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שנאמר היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז, אם יודה יודה ואם לאו לא תפרסמו. עכ"ל. חזינן דאסר אף מעשה טוב שיצא ממנו בושה. אין זו סתירה, לפי שדבריו כאן הם דברי חסידות וכאשר פתח "ומאד מאוד צריך להזהר". דהיינו אונאת דברים היא בצער בכוונה, אך גם לבייש יהודי הוא חמור מאוד, וראוי לנהוג חסידות כ"כ להתרחק מלבייש כמה שאפשר. ומה שסיים שם, וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב, אע"פ שאינו מחרפו בגנאי ודופי שיש בו עתה (דאז הוי לשון הרע כאשר פירש לעיל התם) ואינו מכנהו בשם רע ולא מביישו בדברים. עכ"ל. הנה שכל צער הלב אסור? הרי מבואר מדבריו לעיל הנ"ל, שצער הלב היינו כשמתכווין לצערו ולא שעושה משהו אחר והוא מצטער.]

אלא שיש לדחות ראיה זו, לפי שאפשר שהם העמידו דמיירי במתלוצץ, מפני שללא כן ס"ל שאין כאן אונאת דברים, מטעם אחר, היות וכשמסתכל על הסחורה לשקול אם לקנות, שרי, אף שלא קנה לבסוף, ומעתה כיון שהמוכר לא יודע את ליבו של הקונה, האם הוא מסתכל כדי לקנות, או לאו, שוב כיצד שייכת כאן אונאת דברים, והרי המוכר לא מצטער מהקונה מחמת ספק שמא אין בכוונתו לקנות. ולכך העמידו במתלוצץ, היינו כשהמוכר ידע לבסוף את כוונתו של הקונה שעשה ממנו צחוק, ולכן הוי אונאת דברים. עוד יש לדחות משום דס"ל דאיסור אונאת דברים הוא כשמצערו צער בעל משקל מסויים, אולם צער מועט לא נכנס לכלל איסור אונאת דברים, וככל הדוגמאות שבמשנה ובגמ' (ב"מ נח ע"ב הנ"ל) שהם דברי צער רב, ועמדנו על כך להלן (סימן הבא) קחנו משם. ולכן ס"ל שגם השואל מחיר ואין כוונתו לקנות, כיון שהוא צער מועט, אין בזה אונאת דברים, ולכן הוכרחו להעמיד את המשנה דמיירי במתלוצץ, שאז כשמבין שהשואל לעג לו, הוא מצטער צער רב ולכן עבר משום אונאת דברים.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה