שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · רבנו גרשום ודעימיה
ו. עוד נראה להוכיח לאיסור מתשובת רבנו גרשום (סימן ד), בכהן מומר לע"ז ששב בתשובה, שיכול לישא כפיו. ואחר שדחה את הראיות לפוסלו מלישא כפיו ע"ש, כתב שאסור למונעו מלישא כפיו מלאו דלא תונו וז"ל, אלא שיש לנו סיוע מן המקרא וממשנה שלא לפוסלו [מלישא כפיו] דכתיב, ולא תונו איש את עמיתו... בהונאת דברים הכתוב מדבר כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם תאמר לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, אין לך אונאה גדולה מזו. עכ"ל. ואף שאלו שאינם מעלים אותו לדוכן, עשו כן מפני שסוברים הם שכן הלכה, שכיון שעבד ע"ז פקעה קדושתו, ושוב אינו רשאי לישא כפים כאשר מבואר שם, וא"כ עושים כן לסיבה, ולא כדי לצערו, אפילו הכי פשיטא ליה לרבנו גרשום מאור הגולה דהוי לאו לא תונו. ותשובה זו פסקוה ראשונים רבים, דהכי הוא במחזור ויטרי (סי' קכה) ובאור זרוע (ח"ב סי' תיב) ובספר המנהיג (שבת עמ' קסב) ומביאה מהראב"ן. גם כתוכן תשובה זו כתוב בשבלי הלקט (תפילה סי' לג) בשם רב נטרונאי גאון.
אלא שבאמת הדבר צריך תלמוד בלאו הכי, כיון שכוונתם שלא להעלותו לדוכן מפני ההלכה, מה שייך כאן לא תונו, וכי מי שימנע מחלל לעלות לדוכן עובר על לא תונו משום שהוא מצטער אתמהא, והם שסוברים שאסור הדבר, ומה שייך כאן לא תונו. ואין זאת אלא שאלו דברי רבנו גרשום, הם רק סיוע וחיזוק לדבריו, שיש כאן צער שלא כדין לדעתו של רבנו גרשום, כפי שהאריך שם, שמן הדין רשאי הוא לעלות לדוכן, ולשיטתו עוברים על לא תונו, ולא שהדברים כפשוטם שיש מכאן ראיה חלוטה לחייבם להעלותו. ואם יכונו דברינו ממילא גם אזלה לה הראיה ממנו לנידו"ד.