שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · הוכחה לאסור משואל חנות
ה. ברם יש להוכיח להיפך, דאונאת דברים היא אף העושה לצורכו ואינו מתכוון לצערו, כיון שבפועל מצער אותו, מגוף דין זה דהשואל מוכר מחיר ואין בדעתו לקנות, שאסור משום אונאת דברים (שו"ע סי' רכח ס"ד), ושם לדעת רוב הראשונים המה המאירי, ר' ברוך ותלמיד הרשב"א, והכי היא סתמות ל' הטור והשו"ע (סי' רכח ס"ד) ועוד ראשונים שסתמו כלשון המשנה, ונתקבצו בתשובת אונאה בדיבור (אות ד), אין כוונתו לצערו, אלא סקרנות יש בו, הנה שעושה כן לסיבה ואפילו הכי אסור. חזינן דאף לסיבה אסור לצער. ואומנם לדעת הראב"ד והר"ש משאנץ הנ"ל מדובר בכוונתו לצערו, ברם העיקר כרוב הראשונים. אומנם ניתן להשיב על כך דאה"נ לסיבה שרי כשאינו מכוון לצער, ושאני הכא שהסיבה היא סקרנות וסקרנות היא סיבת הבל ואינה נחשבת צורך, ברם כל שיש צורך אמיתי, ליכא איסורא. אולם זו המצאה שלסיבת שטות אסור, וכיון שאין לנו ראיה להתיר, מנין לטעון כן. ויותר פשוט דלסיבה אסור כפשט הפשוט דלסקרנות אסור. [אגב בואנו הלום צ"ע מדוע הרמב"ם השמיט דוגמא זו של השואל מחיר ואינו מתכוין לקנות, בדיני אונאת דברים (בהלכות מכירה פי"ד הי"ב והלאה), והיא דוגמא המפורשת במשנה, וקשה לומר שלא גרס כן, שהרי הרי"ף גרס כן, וכן הוא בכל הראשונים. בפרט שבספר המצוות (מצוה רנא) ובפירוש המשניות (שם) כתבה. וכן תמה בספר שהם וישפה, מובא ברמב"ם פרנקל (שם בספר הליקוטים) ונשאר בצ"ע. ויש לציין שהחינוך (מצוה שלח) כתב על מקרה זה "והפליגו חז"ל", ולמד בדבריו בספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב) דהוי חסידות ולא דין. שוב ראיתי שרבים עמדו על דבר השמיטה ברמב"ם, ומהם בספר לב מבין (נאברו, מכירה פרק יד הי"ב) ובספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב) ובספר דברי שלום (יודקין, ח"א סי' מה), ובספר ברית יעקב (סופר, סימן טז אותיות ז-ט, וסימן טו אות ג והלאה) ובירחון קול התורה (חוברת לט עמ' צט). וגבי שחלקם יצרו מח' בין התנא של המשנה ב"מ (נח ע"ב) לבין רבי יהודה שבברייתא (שם), ראה ליקוט השיטות בכך בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 205 והלאה בסימן השני) ובספר שערי אונאה (סימן ב). ולעיל (סימן ב אות ו) ואכ"מ.]