אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים › עשה דבר לצורכו וממילא חבירו מצטער ואין לו כוונה לצערו כלל

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · עשה דבר לצורכו וממילא חבירו מצטער ואין לו כוונה לצערו כלל

תוכן התשובה בקצרה

תשובה: א. מקום בראש יש לומר שכל שאסרה תורה אונאת דברים, הוא רק כשאומר או עושה פעולה כשכוונתו לצער על ידה את רעו, אולם אם הוא עושה מעשה לצורכו, וכלל לא כדי לצער את רעו, אלא שרעו ממילא מצטער מכך, לא זאת אסרה תורה. כגון המאחר לפגישה או לחברותא, שאינו עושה כן כדי לצערו אלא מפני ענייניו. יושב ברחבות ומחמת כן לאחרים צפוף. וכן על זו הדרך, דוגמאות רבות שאנו מתייחסים אליהן בתור אונאת דברים, כשעושה כן לסיבתו ולצורכו, ללא שום כוונה לצער את רעו, ולדרך זו אין בכך איסור משום לא תונו. [יש לשים לב, ששונה נידון זה מהמאנה את רעו בשגגה דלעיל (סימן קודם), דשם לא ידע שרעו יצטער, ואילו כאן אף שיודע שרעו יצטער, אך אינו מכוין כדי לצערו.]

והיינו טעמא משום שהתורה אסרה "לא תונו" דהיינו לא תצערו, ופירושו בבא לצער, אך כשלא בא לצער, אלא עושה דברים לצרכיו, והאחר מצטער, אין זה באיסור תורה דלא תונו. [שכך הוא בלשון התורה וכפי שהגמ' קידושין (דף נט ע"ב) וב"מ (כב ע"ב) לומדת "כי יותן" דומיא ד"כי יתן", מה כי יתן לדעת, אף יותן לדעת. חזינן בלשון התורה על עשיה שהיא עשיה בכוונה. והכי יליף רש"י (ב"ק כו סוע"א ד"ה נזק אין) בפסוק וכי יריבון אנשים (שמות כא, יח) דמיירי במזיד או קרוב למזיד, והכי בחידושי הראב"ד (ב"ק שם) למד בפסוק וכי יתן באדם (יקרא כד, יט) דבמזיד. וכיוצ"ב בר"ח (שם ד"ה לענין ד' דברים) וברשב"א (שם) בפסוק, והכה איש את רעהו באבן או באגרוף (שמות כא, יח) דבמזיד דוקא.]

וראה כאן בהערה (ה) חקירה במהות איסור אונאת דברים, שבדרך זו שאין אונאת דברים כשעושה לסיבה, יבוארו הנהגות רבות, למה אין בהן משום אונאת דברים.

הערה ה:

במהות איסור אונאת דברים :

היות ונתבאר לעיל (סימן א) מפי הראשונים שאונאת דברים היא איסור לצער את רעו בכל סוג צער, ממילא עצם צורת חיינו והנהגתינו עם רעינו צריכה חקירה ותלמוד, האם איננו עוברים פעמים רבות באונאת דברים. שהנה לאור האמור שכל המצער רעו עובר באונאת דברים, יצא שאסור להעיר כמעט כל הערה [כשהערה היא לצורך המעיר, כי כשההערה לטובת מי שמעירים לו, פשוט להתיר (ואולם גם בזה אם נתפוס את גדרי הח"ח (כלל י ס"ב) בלשון הרע לתועלת, כמעט בלתי אפשרי להעיר הערה).] כי בדרך כלל מי שמעירים לו מצטער, וימצא שכמעט כל הערה היא לאו דאורייתא, וזה לא יתכן. כמו כן יצא שכל נזקי שכנים וחזקת תשמישים המותרים בחו"מ, כל שיש בהן מעט צער לשכן [כפי שכן הוא בדרך כלל] הוי איסור תורה. כגון אם כל דיירי הבנין משאירים את העגלות והאופנים בכניסה, ויש דייר שהדבר מפריע לו, שלפי חו"מ רשאים, האם נימא שהם מחוייבים שלא לצערו, ולא להניח את האופנים והעגלות שם והוי חיוב תורה, וכל כן כיוצ"ב. ומה יהיה הדין בשכן דקדקן בדיקדוקי הבל שדלת הבנין תסגר תמיד, תפנה את תיבת הדואר שלך, אל תזרוק שום דבר בפח של הבנין שהוא מיועד רק לאונסים, או כל תזוזה מפריע לדייר מתחת ודורש ללכת בביתך יחף, אל תדבר בקול, וכו' וכו' שאר הבלים שהעולם מלא מהם, והם מים שאין להם סוף. האם אסור באיסור תורה למי שיושב בכולל במשך כל היום וברבות הישיבה פעמים מחליף תנוחה ופושט את רגליו מעט קדימה, ונימא דהוי אונאת דברים כי מפריע מעט לעוברים. המנדנד על הכסא כשלרעו מפריע שמישהו זז [לא כששניהם יושבים על אותו ספסל], או לאחד מפריע שרעו לומד בהשמעת קול מועט, ורוצה שקט מוחלט. וכן אדם שגרם מעט חוסר סדר בבית המדרש או בכל מקום אחר ויש אנשים שמצטערים מכך. כגון הזיז את הכסא בבית המדרש ולא החזירו, ק"ו לאכול בבית מדרש, או להשאיר צלחת עם אוכל על השלחן, ק"ו צלחת שאכלו ממנה. וגם להשאירם לשניה. האם אדם עצוב אסור לו להיות במקום רבים, כיון שמשרה אוירת נכאים. האם צפירה ברכב למישהו שמנסה להכנס למסלולו (לא בשביל סכנה) אסורה. או מי שחנה חניה שמפריעה אף מעט לתנועה שעל הנהגים להסב את ההגה מעט עובר אד"ת. ומה הדין כשחונה רק לדקה לקנות משהו. ועוד רבות על זו הדרך דברים שלא נזהרים בהם, וקשה עד מאוד להלום שהם איסורים גמורים דלא תונו.

העושה לסיבה ולא לצער

ואם ננקוט שכל שעושה לסיבה ולא לצער אינו אונאת דברים, אתי שפיר, שכל אלו ליכא בהו משום אונאת דברים, והרי זה חיזוק גדול ליסוד זה.

אולם לסוברים שיש אונאת דברים אף בסיבה, יוכרחו לתרץ את המקרים הנ"ל והדומים להם בדרך אחרת.

ותחילה יש לומר שלפי הסימנים דלעיל ודלהלן יש להשיב על רוב הדברים, כי להלן (סימן ה) יובאו הסוברים שבמעט צער שרי, ובצירוף כשעושה לסיבה שרי, וכמבואר כאן באורך, ובצירוף הסוברים כשאינו בדרך מרמה שרי (דלעיל סימן א), ובצירוף הסוברים שאונאת דברים היא דוקא בדיבור ולא במעשה (דלעיל סימן ב) והרי דשרי משום ס"ס. ברם בזה עקפנו את השאלה ולא תירצנו אותה.

לתבוע לדין ודרישת הסרת היזק

והנה לדרוש הסרת היזק שהשכן עושה לו, או לתבעו לדין, אף שהוא מתבייש פשוט שאין בזה אונאת דברים כי האדם מסלק את היזקו, וק"ו מגנב שמותר להכותו שלא לגנוב (ב"ק כז ע"ב ובשו"ע חו"מ סי' תכא ס"ו וראה בסימן ד) או לשקרו ואף לנדור לשקר שרי כדאיתא במתני' נדרים (כז סוע"ב ונפסק ברמב"ם שבועות פ"ג ה"א ובנדרים פ"ד ה"א ובשו"ע יו"ד סי' רלב סי"ד) נודרים לחרמים. כי הוא עושה שלא כדין ולא אתה. [ושמא הסברא היא דבכה"ג לא אני מצער אותו אלא הוא מצער אותי, וכל שאני עושה הוא להתגונן מפניו, שאם לא היה מצערני לא הייתי צריך לתובעו ולצערו, הרי שהמצער כאן הוא השני ולא אני.] וכיוצ"ב חזינן בספר חינוך (סוף מצוה שלח) שהתיר בשעה שמצערים אותו להשיב, כי אין לב האדם לב אבן, והוכיח כן מהבא במחתרת. ונראה שחפצו להוכיח שהתורה לא אסרה אונאת דברים כשאתה מתגונן אלא כשאתה תוקף, התורה אסרה כשאתה עושה שלא כדין ולא כשרעך עושה לך שלא כדין, ואתה רק מגן על עצמך, ואת רוח הדברים אנו רואים בבא במחתרת.

ובדרך זו יתיישבו עוד דברים דלעיל, להעיר הערה לצפור צפירה, דהיינו עושה כדי להסיר "היזק" של רעו, אולם שאר הדוגמאות דלעיל שעושה לצורכו והוא "מזיק" לרעו, אינם מתיישבים בדרך זו.

שנים המאנים זה את זה

ועדיין כאמור האוסרים אונאת דברים אף לסיבה, יוצרכו ליישב את הדוגמאות דלעיל בדרך אחרת, ושמא משום שכל האיסור לצער את חבירו, אינו מול צער של עצמו. דהיינו שנים שהולכים זה מול זה ברחוב, במישור, ועתידים להתנגש, מי חייב לפנות את הדרך, האם שניהם משום לא תונו? והפשט הפשוט שבזה אין חיוב לאף אחד משום לאו זה, כי לא תונו נאמר כשהאחד מצער את רעו, ולא כנידו"ד ששניהם מאנים ומתאנים זה מזה, שאם נאמר לאחד פנה את הדרך משום לא תונו, ישיב למה אני חייב ולא אתה, הרי גם אתה מאנה אותי באותה המידה, וחייך קודמים.

ומעתה אם יכונו הדברים, יובנו דיני נזקי שכנים וחו"מ הנ"ל באופנים שמותר לשכן להרחיב אף שמזיק לשכנו, מפני שלא רק הוא מצער בזה את רעו, אלא רעו במונעו את ההרחבה הוא גם מצערו ועל כן אין קדימה זה לזה. ולכן מותר לתבוע לדין תורה את המזיק אף שהוא מביישו בתביעה [ברם בזה אמרנו יישוב ברור יותר לעיל. אולם אם יכונו הדברים, הרי שיש עלינו לבוא לדון כשלאחד הוא צער גדול ולשני קטן, שהמצטער פחות עליו לוותר, בדומה לחיוב חסד ראה בשו"ע המדות. גם לפי"ז יצא שאם אין לך היזק אסור משום לא תונו וזה לא נראה.]

הוא מצער את עצמו

עוד שמא יחלקו בדרך אחרת שהאיסור הוא לי לצער אותך [כדכתיב לא תונו, דהיינו אל תצערו], אך אם אתה מצער את עצמך זו בעיה שלך, כשאני מרחיב דירה לפי היתר ההלכה, אתה לא אמור להצטער, ואם אתה מצטער, אתה ציערת את עצמך. וכן השכן הדקדקן הוא ציער את עצמו ולא אני, כי אני חי נורמלי. ומעט ראיה לכך מדין גניבת דעת (חו"מ סי' רכח סעיף ו) שהמטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו, ואין זה גניבת דעת, משום שהוא הטעה את עצמו, ומקורו מחולין (צד ע"א). [אך חילוק זה לא מבאר את כל הדוגמאות דלעיל.]

גם הכי הוא בכל הדוגמאות של אונאת דברים בב"מ (דף נח ע"ב) כשמתכוין להדיא לצערו, לומר לחוזר בתשובה זכור מעשיך הראשונים, ולגר זכור מעשה אבותיך, או לומר לו, פה שאכל נבילות וכו' בא ללמוד תורה, לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מוכר. ואף בלומר לבעל יסורין זכור מיהו נקי אבד, שאמרו חברי איוב לאיוב, שהם אומנם השיבוהו לנכון לפי שהטיח דברים כדפירשו הסמ"ע (סי' רכח ס"ק ו) ובשו"ע הרב (אונאה סעיף כח), ועל כן כוונת המשנה לאסור לומר את מה שהם אמרו לאיוב, לאדם שבאו יסורים עליו ולא הטיח דברים, דהיינו אומרים לו כן כדי לצערו.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה