אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים › יראים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · יראים

רבנו גרשום ודעימיה

ז. ראיה נוספת ראיתי שהביאו מדברי היראים השלם (סי' קפב) שכתב אלמנה ויתום לא תענון וכו', פירוש, לא יענה אותם לא באונאת דברים ולא בדברים רעים. ודבר זה אפילו בכל ישראל אסור. ולא הוצרך הכתוב להזהיר עליהן אלא לעבור עליהן בשני לאוין. עכ"ל. ומעתה שבאלמנה ויתום כתוב ברמב"ם (דעות פ"ו ה"י) ובספר המצוות (ל"ת רנו באלמנה) ובחינוך (מצוה סה באלמנה) שחיוב מצוה זו היא לדבר עמהם רק רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד. שוב נלמד מאלמנה ויתום שהלאו אינו רק בעלבון, אלא בכל מיני עינוי ולחיצה אף בדברים שאינו מתכוין לצערם אלא שיש לו סיבה [שהרי שאינו מדבר בכבוד עמהם הוא בלאו, אף שאינו מתכוין כלל ולא ידע כלל שיצטערו מכך, ק"ו שהמצערם בידיעה, רק שעושה כן לסיבה ולא כדי לצערם], יוצא מבואר מהיראים שאף באונאת דברים הוי אונאה אף שאינו מתכוון לצער אלא לסיבה.

ברם יש להשיב על כך, שכל הראשונים שכתבו באונאת דברים רק דוגמאות של צער רב, המה דוגמאות המשנה, ואף אחד לא קישר זאת לסוג הציעור הנאמר באלמנה ויתום, מכאן דלא ס"ל כיראים. גם שום אחד לא כתב כוותיה דהלאו דלא תענון הוא כפל ללא תונו, הוי אומר דפליגי עליה וס"ל דהם שני לאוין נפרדים. והכי כתב בספר עבודת המלך (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) שהראה מקורו של היראים ממכילתא (משפטים פי"ח) אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, ת"ל לא תענון, דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דבר הכתוב. ע"כ. ושדעת היראים ללמוד שאין מח' בין ר"י לר"ע, ושכן הוא ברש"י על התורה, שכל ישראל כלולים בלאו זה. אולם מדברי הרמב"ם (דעות שם) ובספר המצוות (ל"ת רנו) משמע דפליגי, שדוקא באלמנה הדברים אמורים ולא בשאר אדם, ושכן דעת הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות, שמנה בשני לאוין, אחד לאלמנה ואחד ליתום, ואי לכל ישראל היה זה בלאו אחד. ושהאריכו האחרונים בזה. ע"כ. וכיוצא למד גם בשערי דעה (על הרמב"ם דעות פ"ו ס"ק י) דנקט היראים כר"ע מחבירו. ונמצא לדרכם יתירה מכך שאף היראים לא דיבר כאן משום לאו דאונאת דברים, אלא משום לאו דלא תענון, ושלדעתו הוא לאו לכל ישראל. וא"כ אין ראיה מהיראים להכא לנידו"ד לדין אונאת דברים. זאת ועוד מבואר שהראשונים חולקים על היראים, ולא לומדים מלא תענון על כל ישראל, וממילא לדעתם אין להקיש ביניהם. שוב ראיתי דהכי ביאר הגאון ר"י פערלא (ל"ת פא ד"ה והנה) דהיראים הנ"ל אתי עלה מאיסור אחר, ואינו אונאת דברים, ועע"ש שישנה סיעת ראשונים שלומדים לאו זה על עינוי דין, ולא על לצער את חבירו, ודהכי משמע במכילתא (משפטים יח) ע"ש. זאת ועוד יתכן ללמוד לאידך גיסא, שהיראים ס"ל שלא תענון אינו בצער כל שהוא, אלא רק במתכוין לצערו, ודלא כרמב"ם והחינוך הנ"ל, שהרי לא הזכיר זאת, ונושאי הכלים תמהו מנין הוציא כן הרמב"ם וכמעט לא נמצא לו מקור, ויש איזה אחרונים שמצאו דהכי הוא במכילתא דרשב"י (משפטים יח ד"ה אם ענה תענה).

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה