שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ד - עושה מעשה לצורכו וממילא רעו הצטער האם עבר על אונאת דברים · אחרונים האוסרים בסיבה
ח. אולם לאיסור מבואר מהמהרש"ל (חידושים לטור סי' רכז) הביאו הסמ"ע (סי' רכז ס"ק נא והפת"ש שם ס"ק כא) שאף באופנים שאין אונאת ממון, בשטרות קרקעות ועוד, כיון שהונה אותו עובר על אונאת דברים וגניבת דעת, והוא בכלל לא תונו דדברים, דסימן רכח, רק אם המוכר לא ידע שהוא מאנה אז לא עובר. ע"כ. חזינן דיש אונאת דברים אף שלא התכוין לצערו, אלא כדי לעשות עסקיו או להרויח ממון. והכי נקט גם האור החיים (ויקרא כה סוף יז) שאף שאין אונאה בקרקעות, יש בו איסור אונאת דברים שבו "נכלל כל מין אונאה, כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו", ולכן כאן ששיקר במחיר, הוא בכלל אונאת דברים. עכ"ד. והכי כתב במשכנות הרועים (ערך אונאה אות לח) ושכ"כ הכנה"ג (הגה"ט סי' רכז אות סד) ושכ"כ הרב בית דוד (חו"מ ס"ס קיח) שכ"כ הכלי יקר מתוך סדר הפסוקים. ע"כ. וכ"פ כמהרש"ל הגאון ר"נ נוסבוים שליט"א במקבציאל (ח"ל תשס"ה עמ' שעו אות ב).
ועוד הכי מבואר להגר"ח פאלאג'י בספרו תוכחת חיים (מקץ סוף עמ' קסג והלאה) שהאריך הרחיב בחיוב השבת מכתב תשובה לשואלו דבר, ושם (עמ' קסה) דעובר משום לאו דלא תונו, וכאשר ביאר החינוך (מצוה שלח) שא"א לפרט כל פרטי איסור זה. ואף שאי השבה למכתב הוא בשב ואל תעשה, מ"מ הוי איסור גמור, וכמו שהכריע בזה זקני החק"ל (חיו"ד ח"ג סי' פ דל"א ע"ג) וכמבואר ביראים (מצוה קפ), שאף בהבטה הוי לאו זה. עכת"ד. הרי דפשיט"ל דאסור, ולא העלה כלל את הסברא שאינו משיב למכתב מפני הטורח ולא כדי לצער ושלכן אינו אסור.
גם כל האחרונים דלעיל (סימן קודם) האוסרים בשגגה, ק"ו שאוסרים בסיבה, אף שלא נתכוון לצערו, שהרי ידע שהוא יצטער.
גם בספר נורא תהילות על דיני אונאה (פ"ב ס"כ עמ' 17) עמד על פתגמא דנא, והביא מלשון הרמב"ם (גניבה פ"א ה"ב) והשו"ע (חו"מ סי' שמח ס"א) שאסור לגנוב דרך שחוק וכו', או "כדי לצערו" כדי שלא ירגיל בכך. ע"כ. מבואר ש"כדי לצערו" אין בזה אונאת דברים, רק גזירה מדרבנן שלא ירגיל בכך. [ודבריו צריכים ביאור כי קיצר. וכוונתו שכיון שעשה לשחוק אין זה כדי לצערו. אולם זה אינו מובן, שכל השחוק שעושה כן הוא צערו של רעו א"כ כל כוונתו לצערו, ואין זה ראיה לנידו"ד להוכיח שהאינו מתכוין פטור, כשכאן הוא מתכוין לצערו ולכו"ע חייב. ועל כן עצם דין זה צריך ביאור למה פטור, אך אין ראיה מכאן לשוגג או אינו מכווין.] ודחה דאה"נ יש בזה גם אונאת דברים, רק שהרמב"ם והשו"ע עסוקים בלאו דגניבה. ושמבואר לאיסור לבעל החפץ חיים בחובת השמירה (פ"ח אות ד) דכתב וז"ל, מרוב הרגלו של האדם, יוצא מדיבורו כמה פעמים ענין גנותו של אדם או אונאתו שלא במתכוין וכו', הוא ג"כ לשה"ר ואונאת דברים. עכ"ל. ועוד הביא שבקונ' אונאת דברים (עמ' ז) פשיט"ל שכן יש אונאה בשגגה, ולכן הזהיר באנשים סקרנים ששואלים שאלות פרטיות ומוכרחים להשיבם נגד רצונם דהיא אונאה. והרי הם שואלים לסקרנותם ולא לצערו [אולם סקרנות לכו"ע אסורה דאינה נחשבת סיבה, וכאשר ביארנו לעיל (אות ה) משואל מחיר ואינו רוצה לקנות]. ועע"ש. ואולם פשיטא ליה שאם עושה מצוה, וממילא מתאנה רעו, כגון שהוא בתענית דיבור, ורעו מצטער שאינו מדבר עמו, או שרואה אל מולו בהמשך הרחוב את רעו, ונזכר לחזור לדבר מצוה, יחזור אף אם רעו יפגע שלא ברכו לשלום ועזבו. ושכן השיבו בעל שו"ת שבט הקהתי. עכת"ד.