אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ג - אונאת דברים בשגגה › אחרונים האוסרים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ג - אונאת דברים בשגגה · אחרונים האוסרים

עוד סיעת המתירים דס"ל דאונאת דברים היא רק בדרך מרמה

ד. מאידך מבואר שהמצער רעו בשגגה עבר על לא תונו, לבעל המשנה ברורה בספר חובת השמירה (פ"ח אות ד) שכתב וז"ל, מרוב הרגלו של האדם, יוצא מדיבורו כמה פעמים ענין גנותו של אדם או אונאתו שלא במתכוין וכו', הוא ג"כ לשה"ר ואונאת דברים. עכ"ל. ועוד לו שם (בענין עשרת הדברים) כתב וז"ל, ופירוש שמאנהו ע"י שמטריחו בחנם, דכל מיני צער נכללו באונאת דברים. ע"כ. ובפתיחה לחפץ חיים (לאווין יד בהערות) כתב, ודע דלאו דלא תונו וכו' עיקרו קאי אפילו אם המצטער אינו מתבייש ע"י זה רק צער בעלמא, כמו שמצוייר שם בגמ' בהרבה אופנים, לא יתלה עיניו במקח וכו', וכיוצא בזה. ע"כ.

וכן משמע בחזו"א בקובץ אגרות (סוף ח"א), צריך להזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע ויש בזה ל"ת, כדאמרינן סוף פרק הזהב. ע"כ. ופשט דבריו הוא אף שאינו מכוון לרוב הזהירות הנצרכת.

גם בספר דברי שלום (מזרחי, חו"מ סוף ח"ג אחר הנספחים) תשובה מבן המחבר (ד"ה חבל בחברו בשוגג האם צריך לפייסו) הסתפק בהאמור, ושבספר פרי האדמה על הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ה ה"ט) והגר"ז (נזקי גוף ונפש פ"ו) כתבו להדיא שאף החובל ללא כוונה אף ששילם בעד חבלתו, אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו על צערו. ע"כ. [ברם יש להשיב שאף לשיטתם היינו בחבלה שחבל בגופו, ששם אסור אף בשוגג, לא כן כשציערו צער הנפש בלבד, בזה א"צ מחילה וכמבואר ברמב"ם הנ"ל, שהרי כל החידוש נאמר רק על אונאת דברים שבשוגג א"צ מחילה, ולא על חובל שבו יהיה דינו כבכל התורה שאף השוגג צריך כפרה.]

ומאידך הביא שבאנציקלופדיה תלמודית (מערכת חובל) הוכיחו מלשון הראב"ד שבשיטמ"ק (הנ"ל) שכתב אבל זה שנתכוון לצערו, אינו יוצא ידי שמים עד שיפייס את חברו. עכ"ל. חזינן דדוקא במזיד. ואיהו השיב, שהיות שדבריו הם על דין המשנה, שמשלם בושת, כתב שנתכוון, שרק בכוונה יש תשלומי בושת, ושוב ממשיך שאינו יוצא ידי שמים עד שיפייס, אך אה"נ זה גם בלא כוונה, ונשאר בצ"ע בדעת הראב"ד. [ואחר המחילה הדחיה אינה נראית כלל, בפרט שא"א לדחות כן ברמב"ם ודעימיה הנ"ל, ובפרט דחזינן סיעת אחרונים דס"ל הכי, ואילו היה יודע מכך, לא היה דוחה כן, וגם הוא כאמור נשאר בצ"ע, שהרגיש בקושי דבריו.] ולאידך סייע זאת מאחר שלמדו חיוב פיוס מאבימלך, ושם היה תחילתו בפשיעה וסופו באונס במה שלקח את שרה, כמו שכתב המאירי (מכות דף ט) דהיינו שוגג קרוב למזיד, א"כ אין לך בו אלא חידושו, אך שוגג גמור, אין חובה לפייס. והקשה דאם כן למה השו"ע (הנ"ל חו"מ סי' תכב שחובה לפייסו חוץ מהתשלומים) סתם ולא חילק בין שוגג למזיד. [אולם אינו מוכרח, כי פשט השו"ע שם מיירי במצער במזיד, שהרי בסימן הקודם (ס"א וס"ג) ביאר שחיוב תשלומי בושת הוא רק במזיד, ושוב בסימן הבא הנ"ל פותח שהחובל בחבירו אף שנתן לו ה' דברים, אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו. ע"כ. וכיון שמדבר בנתן לו ה' דברים דהיינו במשלם, הרי שמדבר במזיד, שכאמור בשוגג אינו משלם, וא"כ אדרבה פשט דבריו הוא במזיד. אך אי אפשר להשתמש בדברי השו"ע ולהכריח להיפך, דבשוגג א"צ למחילה, די"ל דרבותא קמ"ל דאף שמשלם אינו פטור מבקשת מחילה, וק"ו כשאינו משלם. וגם חילקנו לעיל בין דין חובל לדין אונאת דברים.] ועע"ש, ובסיום התשובה הסיק שאף השוגג חייב לפייסו.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה