שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ב - אונאת דברים אם היא דוקא בדיבור · ראיות שהחינוך אוסר גם בלא דיבור
ונראה דאליבא דאמת כן הוא בחינוך, שאונאת דברים היא אף שלא בדיבור, דחזי הוית בקונ' שערי אונאה (סימן ב עמ' כג) דהוכיח מהחינוך במקומות אחרים דס"ל להיפך הגמור שאונאת דברים קלה מאונאה במעשה, שהנה באיסור אונאת הגר (מצוה סג) כתב, שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים. ועוד כתב (מצוה תקסט) במצוה שלא להונות עבד הבורח מאדוניו, מדכתיב וז"ל, בטוב לו לא תוננו, ובספרי זו אונאת דברים, כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכל שכן במעשה. עכ"ל. ומעתה על כרחך דאומרו כאן (במצוה שלח) "דברים", אדרבה הוא לרבותא, דאפי' בזה עובר ולא שבדוקא בדברים נאמר האיסור. ועל כן לשון החינוך הפלגה, היינו כאמור דין גמור [בפרט אחרי שהיא גמ' ערוכה] אלא שכה "הפליגו" חז"ל בחומרת איסור זה, שאף הבטה אסורה. וכאשר גם כן הוא לשון רבי יהודה (ב"מ נח ע"ב) שהוא מקור דין זה, ששם בברייתא אחר הדוגמאות של אונאת דברים מוסיף רבי יהודה "אף" לא יתלה עיניו על המקח וכו'. ומדכתב "אף", הרי שזה דין מחודש ודק יותר מכל הדוגמאות דלעיל. לכן כן נראה עיקר בדעת החינוך, דאונאת דברים היא אף שלא בדיבור.