שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ב - אונאת דברים אם היא דוקא בדיבור · החינוך
ז. כאמור בריש אמיר גם סתמות לשון החינוך (מצוה שלח) שאונאת דברים דוקא בדיבור שכתב שם כמה וכמה פעמים שלא להונות ישראל בדברים וכו', וכן הם כל דוגמאותיו שם "ולא יאמר", וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף. ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן "בדברים" יותר מדי וכו', ועובר על זה והכאיב את חבירו "בדברים" וכו', ועוד בהמשך שב וכתב "דברים" "חירופים", ע"ש. אלא דאי משום הא אין הכרח, לפי שעוד כתב שם וז"ל, מדיני המצוה כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו ז"ל בענין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ושלא לביישם וכו'. ע"כ. הנה שאוסר כל כאב לב וכל ביוש, ולא תולה זאת בדיבור. וכן ממשיך בטעמו שם, שהוא דבר הקשה ללב וכו'. ע"כ. והרי ללב קשה בין בדיבור בין במעשה. ועוד כותב שם, ולא יהיה באפשר לכתוב פרטי כל הדברים שיש בהן צער לבריות וכו', הנה שתולה זאת בצער בלבד ולא בדיבור הגורם לצער, וגם בטעמו למצוה כן הוא ע"ש.
אולם עוד יש שם לשון פלא בחינוך (מצוה שלח הנ"ל) שכתב וז"ל, מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, "והפליגו בדבר" עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. עכ"ל. ולמד בו בשלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב), שאלו דברי החינוך מורים דס"ל לחלק בין דיבור לראיה, ולכן תולה עיניו על המקח שהיא ראיה בלבד, אינה דין, רק הפלגה. ע"כ. וניתן לתבל דבריו, לפי שהחינוך לעיל בריש המצוה כתב דוגמאות לאונאת דברים וביניהם כתב, ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. עכ"ל. וא"כ מהי הכפילות ששב וכתב, שלא יתלה עיניו במקח וכו'. אין זאת אלא שדין שונה הוא, זה בדיבור וזה בראיה, ולכן כתב כאן לשון הפלגה, דזה הוי חסידות, בשונה מהדין הראשון שהוא איסור גמור.
ברם באמת זה אינו מוכרח, שהנה החקרי לב (הנ"ל ד"ה וכן ראיתי בבירור) למד להיפך הגמור בחינוך שאף בלא דיבור, אסור, מדכתב החינוך (מצוה שלח) וז"ל, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח, וראוי להזהר שאף ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם וכו'. עכ"ל. ולא פירש מנין לומד כן במילים אלו. והנראה משום שלומד להיפך הגמור במילה הפלגה, לא הפלגה של חסידות, אלא הפלגה ברוב חומרת האיסור, שאף תלית העין אסורה, והרי שבלא דיבור אסור. ולפי"ז ביאור כפילות הדינים היא מפני שהדין השני דק יותר, שהראשון שהוא מדבר עם המוכר, ממילא תקוותו של המוכר להצליח במכירה גדולה יותר, מאשר בדין השני שרק תלה את עיניו במקח, ולכן צערו של המוכר פחות, ואף בזה אסור באיסור גמור.
איברא דבספר ברית יעקב (סי' טז סוף אות ג דף קנו ע"ב) כתב להשיב על החקרי לב הנ"ל שיש ללמוד להיפך מדברי החינוך הנ"ל, שמדוע כתב החינוך להראות את רוב הפלגת האיסור שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם, ולמה לא השמיענו חידוש טפי דאף בשתיקה משכחת לה לאו דאונאת דברים? ועל כן לומד בחינוך שרמז בדיבור אסור אך בלא דיבור אינו באיסור זה. עכ"ד. ואחר המחילה זה אינו, כי הראיה היא מדאסר לתלות עיניו במקח, ועל כך מוסיף החינוך עוד הפלגה שאונאת דברים אסורה אף ברמיזה. וא"כ מהו שהיה לו להשמיע חידוש טפי, והרי הוא באמת השמיע כבר חידוש זה. [ודין גרמא ליה, משום שלאורך מאמרו לא ראה ראיה מדברי הראשונים שכתבו איסור הבטה במקח, דס"ל דאונאת דברים אסורה אף שלא בדיבור, וכאשר הערנו עליו לעיל (אות ד). ולדרכו זו אין הבנה לראייתו של החק"ל מהחינוך, והיה לו להשיבו שאין ראיה ממנו כלל. ושמא זו כוונתו. ואיך שלא יהיה, באמת כוונת החינוך רמז "דבריו", לדרך זו, היינו שם האיסור "אונאת דברים" כאשר חז"ל קוראים לאיסור זה, וכאשר גם החינוך שם לאורך המצוה משתמש במונח זה, ואחר שמבואר בו לדרך זו שאונאת דברים היא אף בלא דיבור, א"כ כותבו רמז דבריו היינו רק שם האיסור, ואף שמצערו ברמז גם בלא דיבור אסור.]