שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ב - אונאת דברים אם היא דוקא בדיבור · השמטת רבי יהודה והמשנה
ועוד הוכיח החקרי לב (יו"ד ח"ג סי' פ עמ' סד טור א ד"ה וכן ראיתי) כן ברמב"ם, מתוך שהשמיט את דברי רבי יהודה שלא יתלה עיניו במקח, ולמד דהיינו משום דס"ל לרמב"ם שאין הלכה כוותיה, משום שאונאה היא רק בדיבור. והיינו שלומד הרמב"ם שחכמים שבברייתא חולקים על ר"י בנושא זה בדיוק והלכה כחכמים. [ולדרכו יש לתבל זאת בנותן טעם, שלשון הברייתא היא, רבי יהודה אומר אף לא יתלה וכו', ולשון זו מורה דת"ק פליג עליה, שאחרת היה לכתוב אמר רבי יהודה. שוב ראיתי שקדמני בזה הברית יעקב (סי' טז אות ו ד"ה אבל).]
ברם אעיקרא אינו מובן, הן הרמב"ם השמיט גם את דין המשנה לא יאמר לו בכמה חפץ זה וכו', ואי ס"ל הכי, היה לו להביאה, וזו לכאורה סתירה לדבריו, דשוב א"א ללמוד מדבר השמיטה. שוב ראיתי שבהמשך דבריו גם החק"ל גופיה (ד"ה ומ"מ גם) תמה על הרמב"ם שהשמיט את דין המשנה, ונשאר בצריך יישוב. הרי שלמעשה הינו מסופק בדעת הרמב"ם. עוד חזינן בספר שלחן המלך (מכירה פי"ד הי"ב בריש דבריו) שלמד ברמב"ם דדוקא בדיבור, והוסיף לבאר את אשר נתקשנו בו, שמה שהשמיט הרמב"ם גם את המשנה, לא יאמר לו בכמה חפץ זה, אין זו השמטה, לפי שהרמב"ם הזכיר זאת בפירוש המשניות (ב"מ שם) ובספר המצוות (ל"ת רנא). ע"כ. אולם נלע"ד שאין בספרי הרמב"ם האחרים יישוב להשמטה במשנה תורה, שהוא ספר שיעדו הרמב"ם לכלול את כל דיני התורה, ככתוב בהקדמתו וכנודע. גם אומנם בספר המצוות (סוף ל"ת רנא) כתב מהספרא, לא יאמר לו בכמה חפץ זה וכו'. וכן בפירוש המשניות כתב, שיעמוד על הממכר "ויאמר" שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצוני לקנות. עכ"ל. הנה שכתב כמשנה שיאמר. ברם ידוע שתרגום פירוש המשניות יש בו טעויות רבות, ובתרגום הגר"י קאפח ז"ל (שם) תרגם בזה"ל, שעומד על המחיר והוא אינו קונה ואומר אין דעתי אלא לקנות. עכ"ל. הנה שהשמיט את "ויאמר" [ושם בהערות ביאר שהכתוב בתרגום ישן הוא שיבוש. גם מה שסיים הרמב"ם שם "ואומר אין דעתי" וכו', אינו אומר כן למוכר, אלא אם ישאלוהו ישיבם שכך כוונתו, ראה שם שמבאר שמאנה בתחבולה, והרי זה מוכרח מהמשך הדוגמאות שם, ודו"ק.] ולפי זה הרמב"ם לא כתב את דין המשנה גם בפירוש המשניות. ומעתה מפירוש המשניות שכתב את דינו של רבי יהודה, חזינן דיליף שאין חילוק בין דברי המשנה לרבי יהודה. וא"כ אדרבה מכאן ראיה ברמב"ם שלומד שאין חילוק בין דיבור ללא דיבור, ומה שהשמיט את איסור שאלת מוכר, והבטה בסחורה, צריך ליתן לכך טעם אחר, וכגון מפני שהוא צער מועט, או מפני שהמוכר חפץ בכך, וכדמוכח מפסחים (קיב ע"ב) שלשה דברים ציוה וכו' דדין זה חסידות הוא, ויש לפלפל בכך. [אולם אף שמכאן שלמד הרמב"ם בגמ' דידן שאין חילוק בין דיבור ללא, אך היות ולמעשה השמיט הרמב"ם שני דינים אלו במשנה תורה, גם אין הכרח דס"ל להלכה שאונאה היא אף שלא בדיבור, אחרי שלמעשה לא הביא דין זה, ובפרט שכאמור תלה את דבריו שם בסתמות בדיבור.]
עוד חזינן בברית יעקב (סי' טו אות ב ד"ה ויש לי עיון) שלמד ברמב"ם דדעתו דעת יחיד, דליכא אונאת דברים בהבטה ואף לא בשאלת מחיר, מדהשמיטם במשנה תורה, ואף שהביאם בספר המצוות ובפירוש המשניות, לא כן עשה במשנה תורה. ותמה על חפץ, מה טעם לא ס"ל לרמב"ם גם את דין המשנה. ומדוע שום אחד מנושאי הכלים לא עמד על פתגמא דנא. ושם (אות ג) כתב דהרמב"ם ס"ל דר"י והמשנה עומדים בשיטה אחת [לשיטתו הנ"ל (אות ב) שרבי יהודה מדבר באומר, כמבואר בתוספתא ובספרא ועוד], אולם הלכה כחכמים דברייתא דפליגי אר"י, וס"ל דאין אונאת דברים בשואל מחיר, ולכן השמיט הרמב"ם שני דינים אלו [ועע"ש באורך לבאר מדוע עזב סתם משנה.] ושכן למד ברמב"ם בספר עין יוסף (חזן, ב"מ נח ע"ב בספרו דפ"ו סוע"ב בדפוס חדש) דהרמב"ם פסק כת"ק דפליג אר"י, ואילו הטור והב"י כתבו את דברי רבי יהודה בזה. וסיים העין יוסף, ולא לי להכריע. ע"כ.
עוד ראיה מועטת נמצאת בדעת הרמב"ם במורה הנבוכים (בהקדמה לח"ג) שם ביאר שאם הוא לא יכתוב את סודות התורה שנגלו זו היא מידה מגונה, וז"ל, אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו, עד שיהיה אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדיו, היה בעיני אונאה גדולה בחקך וחק כל נבוך, וכאלו הייתי עושק האמת מן הראוי לו, או קנאת המוריש ביורש על ירושתו, ושתיהן מדות מגונות וכו'. עכ"ל. הנה אף שאינו מדבר בלאו דאונאה, רואים שנוקט את המילה אונאה בלצער את רעו שלא בדיבור. ברם אינו מוכרח, כיון שאינו מדבר באונאה ד"ת. וע"ע כאן בהערה (ד) מנין מקורו של הרמב"ם לשאול דבר חכמה ממי שאינו יודע.
הערה ד:
אגב בואנו הלום בדברי הרמב"ם הנ"ל, עוד צריך ביאור, מנין מקור הדוגמא הנוספת שהביא הרמב"ם שם לאונאת דברים, נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה, מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (שם), והעתיקו מרן בשו"ע (חו"מ סי' רכח ס"ד), ואין כזאת לפנינו בב"מ. והמ"מ (במקום) כתב שאין כזאת לפנינו, אולם למד הרמב"ם דבר מדבר ופשוט הוא. ודחק ברמב"ם מפני ההכרח, ואם ימצא מקור בוודאי שיהיה טוב יותר. והנה עמד על כך הברית יעקב (סופר, סימן טו אות ה) והביא מהאור שמח (שם) שהראה מקורו מב"ב (דף פא סוע"א), א"ל דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש כדי לביישני. ושהגר"ח קנייבסקי שליט"א בקרית מלך (שם) ציין לחולין (ו ע"א וברש"י) [שוב ראיתי שכן הראה מקורו העלי תמר (על הירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג ד"ה שמואל אמר אין עומדין).] שלא ישאל אדם את רבו שאלה אלא ביודעו שישיבנו. ועוד למו"ק (ה ע"ב) ופסחים (קי ע"א). אולם הברית יעקב העיר שאין בהם דבר מפורש לרמב"ם. ואיהו הראה לב"ב (כב ע"א) ששאל רב אדא בר אהבה את רב דמי בעיא דלא איפשטא במנחות (סט ע"א), וכיון שלא ידע לא יכל למכור גרוגרותיו והפסידם. ועל כך התלונן רב דימי לפני רב יוסף חזי מר האי דעבדו לי. והשיבו רב יוסף, מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתך. דהיינו הקב"ה שנפרע לאונאת בני אדום, יפרע על שהונו אותך. ונפטר רב אדא בר אהבה. ע"כ. שוב ראיתי שקדמו במקור זה בספר דברי חן (על הרמב"ם מכירה שם). וידידי הרה"ג דוד כהן שליט"א הראה לשבת (מו סוע"א) דרב אויא הזדמן לביתו של רבא, והיה טיט ברגליו, וליכלך את המטה. "איקפיד רבא. בעא לצעוריה", ולכן שאל אותו שאלות שסבר שלא ידע להשיבם, אולם הוא השיב על כולם. וא"ר נחמן בר יצחק, בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב אויא. ע"כ. הנה שלבייש אדם הוא בדרך לשאול אותו שאלות שלא ידע להשיבם. ע"כ.
והנלע"ד במקורו של הרמב"ם, אחר ראותינו את דבריו בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י תרגום קאפח) וז"ל, דע שאונאת דברים נאמר גם בה פסוק מיוחד, והוא אמרו ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליה [במילים, ויראת מאלהיך, ועוד סיבה שהזהירה תורה בפסוק זה יותר באונאת דברים מממון...]. ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה, כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד דבר חכמה ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם. לפיכך אמר ויראת מאלהיך היודע כוונותיך ומחשבותיך, וזהו ענין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכו'. עכ"ל. הנה שטרח הרמב"ם להסביר את אזהרת התורה המיוחדת שיש כאן שנאמר ויראת מאלהיך, משום שיש אופנים שנעשית אונאת דברים בתחבולה, ולכך הביא דוגמא אחת מהמשנה, בעומד על המחיר, והוסיף שתי דוגמאות שלו, להראות שיתכן וקרוב הדבר שיש אונאת דברים בתחבולה, ולכך הזהירה התורה על זאת. ומעתה כן עביד במשנה תורה, שבהלכה יד מפרש אונאת דברים של תחבולה, ומביא דוגמא אחרת של המשנה, היו חמרים מבקשים תבואה וכו' ולכך מוסיף עוד דוגמא שלו לשאול דבר חכמה, כדי להראות שאונאת בתחבולה דבר המצוי הינו, ואל יחשוב החושב שלא כן. [אולם ביאורנו זה יכון ברמב"ם רק אם נלמד בו שאונאת דברים היא גם שלא בדרך מרמה, ראה בתשובה שהרחבנו בזה וכן הסקנו להלכה. וכיון שהדוגמאות הקודמות במשנה תורה שם זכור מעשיך וכו' אינם בדרך מרמה, נזקק להביא דוגמא נוספת של תחבולה. אך אי ס"ל דכל אונאת דברים היא בדרך מרמה דוקא, ממילא גם כל הדוגמאות הקודמות של אונאה גם המה בתחבולה, ולשם מה להביא עוד דוגמאות.]