שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה · רש"י
ד. וכך הוא בפירוש רש"י על הגמ' ב"מ (דף נח ע"ב ד"ה שהרי דבר המסור ללב) שכתב וז"ל, והכי קאמר, שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של העושה, הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות וכו'. עכ"ל. הנה שכתב שכל הציורים בגמ' של דיני אונאת דברים הם כן.
איברא דבשו"ת רש"י (סי' ע) נשאל על מריבת משפחות, שהאחד בשעת המריבה הזכיר על רעו שבעבר בימי השמד נטמע בין הגויים, ודן האם חל עליו חרם דרבנו גרשום, שהחרים את כל מי שיזכיר על מי שנאנס, וז"ל רש"י, ובדבר זה לכבוד שמים נידה [רבנו גרשום] שהרי מסיני נזהרו על כך לא תונו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך. עכ"ל. והיות והוא מדבר במי שכל כוונתו שם היתה לצער את רעו במריבת המשפחות הארוכה שהיתה ביניהן ע"ש, ולכן הזכיר גנותו שנטמא בעבר בין הגויים, על כך אומר רש"י שזו אונאת דברים הנזכרת במשנה זכור מעשיך. הנה שלומד שאונאת דברים היא בכל סוג צער, ושזהו הפשט במשנה בזכור מעשיך, ולא כדרך האמורה שפירושה על מי שמרמה ומוכיחו. וכך מבואר בעוד דוכתי ברש"י, עיין כאן בהערה (ב).
הערה ב:
בהשקפה ראשונה נראה מדברי רש"י על התורה (ויקרא כה, יז) שאונאת דברים היא כל צער, שהנה כתב על פסוק דידן וז"ל, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך. עכ"ל. ופשט דבריו שאונאת דברים כוללת שני חלקים, הראשון לצער חבירו, והשני ליעצו עצה שאינה הוגנת לו. ברם צריך ביאור, מנין הוסיף רש"י הוספה זו ליעץ עצה שאינה הוגנת לו, ולא מצינו בחז"ל שביארו כן. והכי הגאון הרי"ח סופר שליט"א במקבציאל (ח"ט עמ' מא) עמד משתומם מנין מקור דברי רש"י הנ"ל, ושלא מצא בכל הספרים מי שמבארו.
שוב ראיתי שמקורו מספרא (בהר רפ"ד) אחר שכתובים שם דוגמאות של אונאת דברים כאשר הם לפנינו בב"מ הנ"ל, מסיים הספרא, ואם תאמר עיצה טובה אני מוסר לו, והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך וכו'. והרי מכאן לקח רש"י את התוכן ושילב בדבריו. וא"כ אדרבה דברי הספרא ורש"י עולים עם הדרך האמורה, שעל הדוגמאות של זכור מעשיך הראשונים וכדו', שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, שהרי אני מחזקו ומוכיחו ולא "עוקץ" אותו, תלמוד לומר ויראת מאלהיך. ולפי"ז פירוש דברי רש"י הם שלא יקניט איש את חברו [על ידי ש..] ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. או ש"לפי דרכו והנאתו של יועץ" חוזר על שניהם, גם על שלא יקניט, וגם על ליעצו, ששניהם אסורים כשהם "להנאתו". וא"כ אדרבה ברש"י והספרא מבואר שאונאת דברים היא במרמה. ברם אינו מוכרח.
עוד כתב רש"י (ישעיה פט, כו) על הפסוק והאכלתי את מוניך את בשרם, שפירוש מוניך הוא מלשון אונאה, דהיינו שה' יעניש את המאנים את עם ישראל, ורש"י שם פירש וז"ל, מוניך ל' אל תונו, אונאת דברים המקנתרים אותך בגידופיהם. עכ"ל. הנה שמפרש שאונאת דברים הם דברי גידופים וקנתורים, ולא עקיצות בעורמה. וראה עוד ברש"י (שמות כב, כ ויובא בסמוך) שמציין לפסוק זה. אולם אף שכן עולה מבין ריסי עיניו, מ"מ סוף סוף אינו עסוק בגדרי הלכות אונאת דברים, אלא בפירוש המילה מוניך, וכל דחזינן הכא שיש שני פירושים למילה אונאה. או דמהטעם שאינו עסוק בגדרי אונאת דברים כולי האי לא דק, ושמא חיזוק לכך היא העובדה שרש"י נקט את הפסוק אל תונו, והוא נאמר על אונאת ממון, והיה לו להביא את הפסוק, לא תונו, הנאמר על אונאת דברים שבה הוא עסוק. (ברם באמת אי דיוק זה בהבאת הפסוק מצויה בסוגיא זו בראשונים רבים עד מאוד, ואכ"מ). ומ"מ פשט הדברים הוא כרישא, וראה להלן שכן פירשו להדיא האורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) ורבנו יונה (ש"ג סי' כד) פסוק זה שמוניך הוא מלשון צער.
והכי חזינן ברש"י על התורה (שמות כב, כ) על הפסוק וגר לא תונו ולא תלחצנו כי גרים הייתם דמפרש רש"י, באונאת דברים, כמו והאכלתי את מוניך. "כי גרים הייתם", אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. עכ"ל. ומסיום דבריו מבואר שאונאה היא אמירת "מום שבו", דהיינו שמצערו באופן ישיר ולא בעורמה.
וע"ע לעיל (ריש אות ב) דפשיט"ל לרבינו שלמה אסתרוק, בדברי רש"י דדוקא בדרך מרמה הוי אונאת דברים. ויש לעמוד על כך מכל הנזכר. ובספר טל חיים (סופר, סי' יז) העיר על דבריו מדברי רש"י (שמות כב, ב) הנ"ל ועע"ש.
וע"ע כאן בהערה (ג) הוכחות לנידון דידן ממנין המצוות של הראשונים, דלשם מה נמנו שני לאוין לא תונו ולא תשא.
הערה ג:
לשם מה נמנו שני לאוין לא תונו ולא תשא
עוד עלה במחשבה לומר שבדרך זו מובן מדוע מנו מוני המצוות גם את מצות הוכח תוכיח, וגם את לא תשא עליו חטא, ובנוסף מנו בלאו בפני עצמו (לאוין רנא) שלא יונה בדברים. שהנה כל מוני המצוות, מנו במניינם שתי מצוות נפרדות הוכח תוכיח, ואת לא תשא עליו חטא [דהכי הוא בבה"ג (מצוות סא, צה) רס"ג (כח, נו) רבנו אליהו הזקן (קצה, צג) רבנו יצחק אלברגלוני (עג, קיז) רבנו שלמה ן' גבירול (נו, לה) יראים (רכג, קצה) רמב"ם (רה, שג) סמ"ג (יא, ו) רבנו עזרא מגרוניא (לה, תקנה) ספר הבתים (רו, שג) מאמר השכל (טז, שצ) החינוך (רלט, רמ) סמ"ק (קיג, קכז) זוהר הרקיע (מד, מג, נלקטו בספר מנין המצות ח"ב עמ' תעו)] וכמעט כולם מנו בעוד לאו נפרד את לא תונו [דהכי הוא בבה"ג (קכו), רס"ג (פה), רבנו אליהו הזקן (רא), רבנו יצחק אלברגלוני (קד) יראים (קפ) רמב"ם (רנא) סמ"ג (קעא) ספר הבתים (רכז) מאמר השכל (קפד) חינוך (שלח) סמ"ק (קכג) זוהר הרקיע (מב, נלקטו בספר מנין המצוות ח"ב עמ' תצב). מלבד רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, וראה בסמוך בשיטתם.] ולכאורה זה מוכיח משום שהן לאוין שונים, זה לצער את חבירו, וזה לצער את חבירו בדרך רמאות, ולכן נמנות במצוות נפרדות לא תשא ולא תונו וכאמור.
אולם זה אינו, לפי שלא תשא הוא איסור לביישו, ולא תונו הוא איסור לצערו, ואם כן לא תשא הוא לאו המוסיף על לא תונו. וכאשר נתבאר יסוד זה לעיל (הערה א).
גם יש לחלק, שלא תונו מותר כשאינו מתכוין לצערו, כדין השואל למחיר מוצר כשבדעתו לקנותו אם יתאים לו המחיר, ולבסוף לא קנה, אף שמצטער המוכר מותר, אף שמשום צער זה אסור לשאול מחיר כשאינו חפץ לקנות וככתוב במשנה (ב"מ נח ע"ב), והחילוק הינו בין אם מתכוין לאיזו סיבה אחרת או לאו, לא כן לא תשא שאף שכוונתו להוכיחו ולא לביישו, מ"מ אסור הדבר. וכדלעיל (הערה א).
ועוד יש לדחות זאת, דשמא ס"ל כדעת רבנו יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' נט, עב) שהפסוק לא תשא עליו חטא, הוא המשך להוכח תוכיח, שאם לא תוכיח את עובר העבירה, יש עליך חטא על שלא הוכחת אותו ולא פעלת להחזירו בתשובה, וכפירוש זה מבואר בתרגום אונקלוס (שם) ובפירוש הן' עזרא והרמב"ן (שם), ולדרך זו יש במצות הוכיח תוכיח עשה ולא תעשה, ועל כן נימא דהני אשלי רברבי מנו לא תשא בלאו נפרד שהוא לאו על מי שלא מוכיח את חבירו, ואינו קשור למצער את חבירו, ועל המצער יש לאו אחר דלא תונו, ולכן גם מנו לא תשא בנוסף להוכח תוכיח שזה עשה וזה ל"ת.
גם יש להשיב מעוד פנים שאין זה מוכרח, כיון שיתכן לומר דס"ל לשאר מוני המצוות אחרת מהרמב"ם הנ"ל בלאו דלא תשא עליו חטא, דאומנם כאמור הרמב"ם יליף מכאן לאו לכל המבייש את חבירו, מ"מ בהם נימא דס"ל שהוא לאו מיוחד למוכיח שלא יבייש בשעת התוכחה דוקא, ולא לומדים מכאן איסור לצער את חבירו סתם שלא בעת תוכחה, ראה להגאון רבנו ירוחם פערלא ברס"ג שבההדרתו (עשה כח ולאו נו) דהוכיח דהכי ס"ל לרס"ג ועע"ש.
ולאידך גיסא נראה להוכיח דאונאת דברים היא כל צער, ממנין המצוות של רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, ששניהם מנו עשה דהוכח תוכיח, ובלאו נפרד את המשך הפסוק לא תשא (רבנו שלמה במצוות נו, לה, ורבנו עזרא מצוות לה, תקנה) דהיינו שלומדים שלא תשא הוא שאסור לצער את חבירו. ולא מנו כלל לאו דאונאת דברים. והרי זה לכאורה מכריח שלומדים שאונאת דברים היא איסור לצער את חבירו, ולכן לא מנו זאת בלאו נפרד, לפי שהיא כלולה בלאו דלא תשא עליו חטא. [וקשה עד מאוד להשיב, שגם הם לומדים כדעת הרס"ג דלעיל, שלא תשא עליו חטא הוא לאו מיוחד למוכיח שלא יצערו, ולא לגבי לצער אחרים, שא"כ ימצא שאין לשיטתם איסור לצער את חבירו.]
ברם בספר מנין המצוות (ח"ב עמ' תעו) ביארו את דבר השמטתם לאו דאונאת דברים בדרך אחרת, משום דס"ל דלאו דאונאת דברים כלול בלאו דאונאת ממון, דהכי עביד רבנו שלמה ן' גבירול (לאוין לד) וז"ל, ולא תונה עמיתך במקח וממכרים, וכן רבנו עזרא מגרוניא (מצוה תק) וז"ל, ושלא יאנה במקח וממכר. ולדרכו אין ראיה. ברם הדבר צריך תלמוד, למה שיכלל לאו דאונאת דברים באונאת ממון, והרי הן אזהרות שונות עם דינים שונים ונלמדים מפסוקים שונים. שוב ראיתי שגם הגאון ר"י פערלא (ל"ת פה) למד כן בדעתם ושכן דעת הרס"ג למנות אונאת ממון ושאונאת דברים כלולה בה, וע"ש. ובספר מצוות השלום (אפשטיין ח"ב עמ' 186) נוקט שגם אונאת ממון איסורא משום הצער שבהספד הממון, ולכן שניהם נמנים במנין אחד ע"ש.