אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה › רמב"ם

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה · רמב"ם

הכותבים כן להדיא

ג. והכי מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י תרגום הגר"י קאפח) וז"ל, דע שאונאת דברים נאמר גם בה פסוק מיוחד, והוא אמרו ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. והחמיר בה יותר מאונאת ממון, כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליה. [היינו שהפסוק הפחיד בכותבו "ויראת". הרי טעם אחד שבפסוק נאמר "ויראת" משום עצם חומרת אונאת דברים (וכ"כ הגמ' בב"מ שם שמכאן שדברים חמור ממון שבזה נאמר ויראת מאלהיך), "ועוד" טעם שנתווספה כאן האזהרה ויראת...] ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה, כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד, דבר חכמה, ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם. לפיכך אמר ויראת מאלהיך היודע כוונותיך ומחשבותיך. וזהו ענין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. ולפי ענין זה תמצא בתורה כל מקום שאמר ויראת מאלהיך, הוא דבר שלא יוכלו דייני בשר ודם לשפוט בו. עכ"ל. הנה שמבאר שאונאת דברים היא בדרך מרמה בדברים התלויים בלב דוקא. וכמובן שמתחזקים הדברים שבעתים עם האמור לעיל, שכל הדוגמאות של הרמב"ם באונאת דברים (מכירה פי"ד הי"ב והלאה) הם רמאויות בדברים. ועם לשונו (פי"ד הי"ב) כשם שהונייה במקח וממכר, כך יש הונייה בדברים. אולם המאירי (ב"מ נח ע"ב) אחר שהעתיק את הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל, כותב שאונאת דברים היא שמביישו, ונביאו להלן בעז"ה. הרי לנו שלא ראה ראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות. ושוב בינותי שכן יש להוכיח מלשון פירוש המשניות הנ"ל, דכתב "ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה" וכו', ומדכתב "יכול", מבואר שגם יכול לעבור על אונאת דברים שלא בתחבולה. וצריך לראות בתרגומים האחרים האם מילה זו בדוקא, גם עיין כאן בהערה עוד ראיות בדברי הרמב"ם, כך שאין הכרח בדעת הרמב"ם (א).

הערה א:

ראיות נוספות בדעת הרמב"ם

ואין לסתור זאת מדברי הרמב"ם (תשובה פ"ז ה"ח) דכתב וז"ל, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. עכ"ל. דאף שמבואר שלבייש אסור, הרי מדובר שמביישו בצורה שיש לו כסות עינים, שמזכיר לפניו כאילו לא כיון לביישו אך כוונתו לביישו, והרי זו רמאות דברים, וכן הוא המשך דבריו. ואף שיישבנו שאין לסתור זאת מכאן, ברם פשטות דבריו כאן היא שאונאת דברים היא בכל דבר צער, וכן הוא בראיות שיובאו בהמשך, אף שדחקנו אותם, ברם פשט הדברים הם שאונאת דברים היא בכל צער וכדלהלן.

וכן אין לסתור זאת מספר המצוות (ל"ת רנא) שכתב בביאור לאו דלא תונו וז"ל, והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם. ע"כ. ופשטות הדברים שכל בושה בכלל ולא רק בדרך מרמה. אולם הנה ממשיך לפרש את דברי הגמ' וז"ל, כמו שתזכור לו פעולות נערותו ועשה תשובה מהם, ותאמר לו תודה לאל שהעתיקך מן הדבר הפלוני אל זה העניין הטוב, וכמו זה ההתלהלה במומין המכאבין. עכ"ל. הנה שמפרש על מי שבאמת אומר לו דברי חיזוק ומה איסור יש בזה, וגם מדמסיים "וכמו ההתלהלה" והיינו לשון הפסוק במשלי (כו, יח) כמתלהלה היורה זיקים חיצים מוות, היינו שמרמהו בדבריו ומכאיבו [וכדאיתא במדרש משלי (שם) אמר ר' אלעזר בר' שמעון, כל מי שהוא יושב ומרמה את חבירו בדברים קשים כאלו זורק לו חצים ומות. והכי הוא באלשיך (שם פסוק יח) כמתלהלהל כנלאה ובלתי מתחזק לריב, כי אם מורה שצר לו, וכלאחר יד מדבר דברים רעים, ועע"ש בהמשך, וכ"כ גם לעיל (פסוק יז ד"ה בי יהיה) והכי הוא במלבי"ם (שם) כמהתל בחבירו. ואף שיש שם פירושים אחרים, זו נראית כוונת הרמב"ם כאן שהפירושים האחרים אינם עולים בדבריו כאן.] ועל כן נראה שגם ברישא כוונתו בדרך האמורה, אלא שקיצר.

עוד כתב הרמב"ם בשו"ת (בלאו סי' תמח) והיא תשובה לרבנו עובדיה הגר, שהתווכח עם רבו האם הישמעאלים עובדי ע"ז, ובלהט הוויכוח הכלימו רבו וקראו ענה כסיל כאיולתו. והשיבו הרמב"ם שהצדק עמו שאינם עוע"ז וז"ל, ואשר השיבך רבך שלא כהוגן, והעציבך והכלימך וקראך כסיל, עבירה גדולה בידו, וחטא גדול חטא, וקרוב בעיני ששוגג הוא, וראוי לו לבקש ממך מחילה, אף על פי שאתה תלמידו, ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל ויכנע, אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה, וכי שכור היה זה [ולא ידע] שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר, ואיה דבר וגר לא תונה, והיא אונאת דברים וכו'. עכ"ל. הנה על שקראו "כסיל" מחשיב זאת הרמב"ם אונאת דברים, הרי שבכל צער הוי אונאת דברים. ברם גם זאת ניתן להשיב, שהרי מדובר ברב שהכלים לתלמידו דרך תוכחה, וא"כ שפיר הוי אונאה, כדין המשנה דידן (ב"מ נח ע"ב) זכור מעשיך הראשונים, ובגר זכור מעשה אבותיך, שנתבאר לעיל שלדרך זו פירושם שהוא מכסה עצמו בכסות התוכחה ואינו ביזוי ישיר.

מהלכות תוכחה

ובתחילה סברנו להוכיח עוד הכי מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ח) שכתב וז"ל, המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים וכו'. עכ"ל. הנה שהמקור לאיסור לבייש את חבירו, הוא מאזהרת התורה שכשמוכיחו לא ישתנו פניו, ואי יש איסור תורה מיוחד לכך מלא תונו, למה לו להביא איסור ביוש, דיוק מתוך התורה, ולא פסוק אחר מפורש מלא תונו. והכי הוא לו בספר המצוות (לאוין שג) וז"ל, שהזהירנו שלא לבייש קצתנו לקצתנו. וזה העון אשר יקראו אותו [חז"ל באבות פ"ג מי"א ועוד] מלבין פני חבירו ברבים. והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו [ומנאה הרמב"ם לעיל (עשה רה)] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכו'. עכ"ל. ומדוע לו לבאר את מקור מאמר חז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק, משום לא תשא, ולא מפסוק מפורש משום לא תונו. אין זאת אלא משום שלא תונו הוא על צער דרך מרמה, וכאן עסוק הרמב"ם במבייש חברו ולא בדרך מרמה, ולכן לא יכל להביא את לא תונו.

חילוקים בין לא תשא עליו חטא ללא תונו

ברם באמת אי משום הא לא איריא, שיש שני חילוקים בין אונאת דברים ללא תשא שאונאה היא לצער, או לבייש ללא הלבנת פניו, ואילו לא תשא היינו לבייש את רעו עד שמלבינים פניו מחמת הבושה. וצער ובושה הם שני דברים, דאף שבכל בושה יש צער, ברם לא בכל צער יש בושה, כגון המרגיז את חבירו, פעמים רבות אין כאן בושה רק צער. ואף בבושה מחולק בין דרגת הבושה, האם הלבינו פניו, וכיון שעסוק הוא באיסור לבייש, הביא לכך את הפסוק העוסק באיסור ביוש את לא תשא. [ויסוד זה שלא תשא הוא בבושה גדולה כשמלבינים פניו, מבואר מלשונות הרמב"ם הנ"ל בלא תשא,

וכן מפורש בחינוך (מצוה רמ) שלא לבייש אדם מישראל מדכתיב לא תשא בתוכחה וכתב וז"ל, שורש המצוה ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות, אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר לתוכחה ביחוד ולא יתבייש החוטא כל כך. עכ"ל. הנה מפורש שבושה היא צער גדול יותר מצער רגיל ועל כך הזהירה כאן התורה. (אלא דלפום ריהטא עוד לחינוך דרך אחרת כאן, שלאו זה הוא דוקא במביישו ברבים, כאשר פתח, וגם סיים, ע"ש).

אולם בושה מועטת היא בלא תונו כמבואר ברמב"ם (תשובה פ"ז ה"ח) וז"ל, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. עכ"ל. הנה שאף בושה היא משום לא תונו. והכי הוא לו בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד מ"י) וז"ל, או שיציע לאדם שאינו מלומד דבר חכמה ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. עכ"ל. הנה שבושה היא בלא תונו, היינו מפני שלא תונו הוא לצער, וכל שמבייש יש בזה לא תונו, שכל בושה כוללת שציער אותו, אך אם הרבה את הבושה עד שכספו פניו, אה"נ יש בזה גם לא תשא עליו חטא, ומה שלא הוזכר כאן לא תשא, כי אין זה מעניינו של הרמב"ם כאן שעסוק בדיני אונאת דברים ודין לא תשא נתבאר בשערו ובמקומו.

וכן מבואר החילוק בין צער לבושה בספר אורח מישרים (רפ"ה דיני "שלא יבייש") שכתב בזה"ל, אונאת דברים הוא איסור לאו, שנאמר ולא תונו איש את עמתו, ואם מלבין פניו, עובר עוד בלאו אחר שנאמר ולא תשא עליו חטא. עכ"ל. הנה שמחלק בין לצער רעו שהוא בלא תונו לבין לביישו שהוא בלא תשא. והכי מבואר בחפץ חיים (בפתיחה לאוין יד) שאחר שבלאו י"ג דלא תונו, ביאר שהוא כל המבזה או מגנה חבירו, כתב בלאו י"ד בזה"ל, ואם גינהו כל כך בדברים הנ"ל וכיוצא בהם, בפניו ובפני אחרים עד שנשתנה פניו על ידי זה, עובר גם כן על לאו דלא תשא עליו חטא, שהזהירה התורה בזה שלא לבייש את חבירו ישראל אפילו במקום התוכחה ובינו לבין עצמו, דהיינו שלא לדבר אתו קשות עד שיכלימנו. עכ"ל.]

כשכוונתו לסיבה ולא לצערו האם עובר בלא תונו

זאת ועוד י"ל דלא תונו אין בעת תוכחה, כיון שכוונתו להוכיחו ולא כדי לצערו, ורק כשמתכוון לצער זו אונאת דברים, וכדמוכח מהשואל למחיר ולא קנה, שאין בזה אונאת דברים, אף שיש צער למוכר כשאינו קונה, ומשום צער זה נאסר (חו"מ סי' רכח ס"ד) לשאול מחיר כשאינו מתכווין לקנות, משום אונאת דברים, חזינן דכל שאינו מתכווין לצערו ויש לו סיבה, אף שרעו מצטער אין בזה אונאת דברים, והכי מוכח ברמב"ם בפירוש המשניות (ב"מ פ"ד ה"י) ובהלכות תשובה (פ"ז ה"ח) וברשב"ץ (בפירושו לאבות פ"ג מי"א המלבין פני חבירו) ועמדנו על כך בתשובה (להלן סימן ד) קחנו משם האם כשכוונתו לסיבה ולא לצערו אסור.

רש"י

בהשקפה ראשונה נראה מדברי רש"י על התורה (ויקרא כה, יז) שאונאת דברים היא כל צער, שהנה כתב על פסוק דידן וז"ל, כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך. עכ"ל. ופשט דבריו שאונאת דברים כוללת שני חלקים, הראשון לצער חבירו, והשני ליעצו עצה שאינה הוגנת לו. ברם צריך ביאור, מנין הוסיף רש"י הוספה זו ליעץ עצה שאינה הוגנת לו, ולא מצינו בחז"ל שביארו כן. והכי הגאון הרי"ח סופר שליט"א במקבציאל (ח"ט עמ' מא) עמד משתומם מנין מקור דברי רש"י הנ"ל, ושלא מצא בכל הספרים מי שמבארו.

שוב ראיתי שמקורו מספרא (בהר רפ"ד) אחר שכתובים שם דוגמאות של אונאת דברים כאשר הם לפנינו בב"מ הנ"ל, מסיים הספרא, ואם תאמר עיצה טובה אני מוסר לו, והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך וכו'. והרי מכאן לקח רש"י את התוכן ושילב בדבריו. וא"כ אדרבה דברי הספרא ורש"י עולים עם הדרך האמורה, שעל הדוגמאות של זכור מעשיך הראשונים וכדו', שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, שהרי אני מחזקו ומוכיחו ולא "עוקץ" אותו, תלמוד לומר ויראת מאלהיך. ולפי"ז פירוש דברי רש"י הם שלא יקניט איש את חברו [על ידי ש..] ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. או ש"לפי דרכו והנאתו של יועץ" חוזר על שניהם, גם על שלא יקניט, וגם על ליעצו, ששניהם אסורים כשהם "להנאתו". וא"כ אדרבה ברש"י והספרא מבואר שאונאת דברים היא במרמה. ברם אינו מוכרח.

עוד כתב רש"י (ישעיה פט, כו) על הפסוק והאכלתי את מוניך את בשרם, שפירוש מוניך הוא מלשון אונאה, דהיינו שה' יעניש את המאנים את עם ישראל, ורש"י שם פירש וז"ל, מוניך ל' אל תונו, אונאת דברים המקנתרים אותך בגידופיהם. עכ"ל. הנה שמפרש שאונאת דברים הם דברי גידופים וקנתורים, ולא עקיצות בעורמה. וראה עוד ברש"י (שמות כב, כ ויובא בסמוך) שמציין לפסוק זה. אולם אף שכן עולה מבין ריסי עיניו, מ"מ סוף סוף אינו עסוק בגדרי הלכות אונאת דברים, אלא בפירוש המילה מוניך, וכל דחזינן הכא שיש שני פירושים למילה אונאה. או דמהטעם שאינו עסוק בגדרי אונאת דברים כולי האי לא דק, ושמא חיזוק לכך היא העובדה שרש"י נקט את הפסוק אל תונו, והוא נאמר על אונאת ממון, והיה לו להביא את הפסוק, לא תונו, הנאמר על אונאת דברים שבה הוא עסוק. (ברם באמת אי דיוק זה בהבאת הפסוק מצויה בסוגיא זו בראשונים רבים עד מאוד, ואכ"מ). ומ"מ פשט הדברים הוא כרישא, וראה להלן שכן פירשו להדיא האורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) ורבנו יונה (ש"ג סי' כד) פסוק זה שמוניך הוא מלשון צער.

והכי חזינן ברש"י על התורה (שמות כב, כ) על הפסוק וגר לא תונו ולא תלחצנו כי גרים הייתם דמפרש רש"י, באונאת דברים, כמו והאכלתי את מוניך. "כי גרים הייתם", אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. עכ"ל. ומסיום דבריו מבואר שאונאה היא אמירת "מום שבו", דהיינו שמצערו באופן ישיר ולא בעורמה.

וע"ע לעיל (ריש אות ב) דפשיט"ל לרבינו שלמה אסתרוק, בדברי רש"י דדוקא בדרך מרמה הוי אונאת דברים. ויש לעמוד על כך מכל הנזכר. ובספר טל חיים (סופר, סי' יז) העיר על דבריו מדברי רש"י (שמות כב, ב) הנ"ל ועע"ש.

לשם מה נמנו שני לאוין לא תונו ולא תשא

עוד עלה במחשבה לומר שבדרך זו מובן מדוע מנו מוני המצוות גם את מצות הוכח תוכיח, וגם את לא תשא עליו חטא, ובנוסף מנו בלאו בפני עצמו (לאוין רנא) שלא יונה בדברים. שהנה כל מוני המצוות, מנו במניינם שתי מצוות נפרדות הוכח תוכיח, ואת לא תשא עליו חטא [דהכי הוא בבה"ג (מצוות סא, צה) רס"ג (כח, נו) רבנו אליהו הזקן (קצה, צג) רבנו יצחק אלברגלוני (עג, קיז) רבנו שלמה ן' גבירול (נו, לה) יראים (רכג, קצה) רמב"ם (רה, שג) סמ"ג (יא, ו) רבנו עזרא מגרוניא (לה, תקנה) ספר הבתים (רו, שג) מאמר השכל (טז, שצ) החינוך (רלט, רמ) סמ"ק (קיג, קכז) זוהר הרקיע (מד, מג, נלקטו בספר מנין המצות ח"ב עמ' תעו)] וכמעט כולם מנו בעוד לאו נפרד את לא תונו [דהכי הוא בבה"ג (קכו), רס"ג (פה), רבנו אליהו הזקן (רא), רבנו יצחק אלברגלוני (קד) יראים (קפ) רמב"ם (רנא) סמ"ג (קעא) ספר הבתים (רכז) מאמר השכל (קפד) חינוך (שלח) סמ"ק (קכג) זוהר הרקיע (מב, נלקטו בספר מנין המצוות ח"ב עמ' תצב). מלבד רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, וראה בסמוך בשיטתם.] ולכאורה זה מוכיח משום שהן לאוין שונים, זה לצער את חבירו, וזה לצער את חבירו בדרך רמאות, ולכן נמנות במצוות נפרדות לא תשא ולא תונו וכאמור.

אולם זה אינו, לפי שלא תשא הוא איסור לביישו, ולא תונו הוא איסור לצערו, ואם כן לא תשא הוא לאו המוסיף על לא תונו. וכאשר נתבאר יסוד זה לעיל (הערה א).

גם יש לחלק, שלא תונו מותר כשאינו מתכוין לצערו, כדין השואל למחיר מוצר כשבדעתו לקנותו אם יתאים לו המחיר, ולבסוף לא קנה, אף שמצטער המוכר מותר, אף שמשום צער זה אסור לשאול מחיר כשאינו חפץ לקנות וככתוב במשנה (ב"מ נח ע"ב), והחילוק הינו בין אם מתכוין לאיזו סיבה אחרת או לאו, לא כן לא תשא שאף שכוונתו להוכיחו ולא לביישו, מ"מ אסור הדבר. וכדלעיל (הערה א).

ועוד יש לדחות זאת, דשמא ס"ל כדעת רבנו יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' נט, עב) שהפסוק לא תשא עליו חטא, הוא המשך להוכח תוכיח, שאם לא תוכיח את עובר העבירה, יש עליך חטא על שלא הוכחת אותו ולא פעלת להחזירו בתשובה, וכפירוש זה מבואר בתרגום אונקלוס (שם) ובפירוש הן' עזרא והרמב"ן (שם), ולדרך זו יש במצות הוכיח תוכיח עשה ולא תעשה, ועל כן נימא דהני אשלי רברבי מנו לא תשא בלאו נפרד שהוא לאו על מי שלא מוכיח את חבירו, ואינו קשור למצער את חבירו, ועל המצער יש לאו אחר דלא תונו, ולכן גם מנו לא תשא בנוסף להוכח תוכיח שזה עשה וזה ל"ת.

גם יש להשיב מעוד פנים שאין זה מוכרח, כיון שיתכן לומר דס"ל לשאר מוני המצוות אחרת מהרמב"ם הנ"ל בלאו דלא תשא עליו חטא, דאומנם כאמור הרמב"ם יליף מכאן לאו לכל המבייש את חבירו, מ"מ בהם נימא דס"ל שהוא לאו מיוחד למוכיח שלא יבייש בשעת התוכחה דוקא, ולא לומדים מכאן איסור לצער את חבירו סתם שלא בעת תוכחה, ראה להגאון רבנו ירוחם פערלא ברס"ג שבההדרתו (עשה כח ולאו נו) דהוכיח דהכי ס"ל לרס"ג ועע"ש.

ולאידך גיסא נראה להוכיח דאונאת דברים היא כל צער, ממנין המצוות של רבנו שלמה ן' גבירול ורבנו עזרא מגרוניא, ששניהם מנו עשה דהוכח תוכיח, ובלאו נפרד את המשך הפסוק לא תשא (רבנו שלמה במצוות נו, לה, ורבנו עזרא מצוות לה, תקנה) דהיינו שלומדים שלא תשא הוא שאסור לצער את חבירו. ולא מנו כלל לאו דאונאת דברים. והרי זה לכאורה מכריח שלומדים שאונאת דברים היא איסור לצער את חבירו, ולכן לא מנו זאת בלאו נפרד, לפי שהיא כלולה בלאו דלא תשא עליו חטא. [וקשה עד מאוד להשיב, שגם הם לומדים כדעת הרס"ג דלעיל, שלא תשא עליו חטא הוא לאו מיוחד למוכיח שלא יצערו, ולא לגבי לצער אחרים, שא"כ ימצא שאין לשיטתם איסור לצער את חבירו.]

ברם בספר מנין המצוות (ח"ב עמ' תעו) ביארו את דבר השמטתם לאו דאונאת דברים בדרך אחרת, משום דס"ל דלאו דאונאת דברים כלול בלאו דאונאת ממון, דהכי עביד רבנו שלמה ן' גבירול (לאוין לד) וז"ל, ולא תונה עמיתך במקח וממכרים, וכן רבנו עזרא מגרוניא (מצוה תק) וז"ל, ושלא יאנה במקח וממכר. ולדרכו אין ראיה. ברם הדבר צריך תלמוד, למה שיכלל לאו דאונאת דברים באונאת ממון, והרי הן אזהרות שונות עם דינים שונים ונלמדים מפסוקים שונים. שוב ראיתי שגם הגאון ר"י פערלא (ל"ת פה) למד כן בדעתם ושכן דעת הרס"ג למנות אונאת ממון ושאונאת דברים כלולה בה, וע"ש. ובספר מצוות השלום (אפשטיין ח"ב עמ' 186) נוקט שגם אונאת ממון איסורא משום הצער שבהספד הממון, ולכן שניהם נמנים במנין אחד ע"ש.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה