שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה · הכותבים כן להדיא
ב. הכי כתב להדיא דאונאת דברים היא רק בדרך מרמה רבנו שלמה אסתרוק בפירושו כת"י והוא מן הראשונים (העתיק דבריו מכת"י הרחיד"א בנחל קדומים סוף קדושים אות ל, ומציאה זו הביאה הגרי"ח סופר בספרו טל חיים סי' יז, ושהרחיד"א גופיה בנחל קדומים (פרשת בא אות א) כתב שהוא היה בזמן הריטב"א והר"ן בשנת קי"ט לאלף השישי) שעל דברי רש"י שם באיסור אונאת גרים שכתב לא תונו, אונאת דברים. לא תאמר לו אמש היית עובד ע"ז ועכשיו אתה בה ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. עכ"ל. כתב לפרשו וז"ל, אין כוונתו שיאמר לו דרך בזיון, כי אין זה בכלל הונאה, רק ביזוי והקנטה. אבל הכוונה שלא תאמר בשפת חלקות, כמה נאים מעשיך ואשריך שאמש היית עובד ע"ז, ועתה באת לחסות תחת כנפי השכינה והוא חושב שכוונתך רצויה לכבדו ולהגדילו, אבל כוונתך להזכירו מעשיו הראשונים הרעים, ואין הונאה גדולה מזו. עכ"ל. הנה להדיא שאונאת דברים היא דוקא במרמה ולא בביזוי באופן ישיר. [ואולם אודות דעת רש"י ראה להלן.]
והכי פשיטא ליה בשו"ת מהר"י באסן (סי' כה ד"ה אבל התימה) וז"ל, שאונאת דברים הם דברים המסורים ללב, שאין בני אדם מכירין מתוך הדברים אם כוונתו לעקל או לעקלקלות... ולכן נקרא אונאה שהוא מאנה אותו, שאינו מביישו בפירוש שיכול לפרש דבריו בענין אחר, כמו שיאמר שאע"פ שעשה מעשים רעים בראשונה עתה שב, וכיוצא בזה וכו'. אם אמר [המאנה] הדברים ברורים שהבינו אותם השומעים, אם כן אין זה בכלל לא תונו, שהרי ברור מלל וביישו בפרהסיא. עכ"ל. הרי שהוכיח כן כאמור מהלשון "אונאה" שהיא כאונאת ממון שהיא רמאות בממון, ועוד הוכיח כן שם מדברי רש"י ב"מ שכתב "כל", וכדלהלן.
והכי דעת הכנסת הגדולה (חו"מ סי' רכח בהגהות הטור ס"ק ד, ואנו פותחים את מקורותיו ומבארים אותו) שהיה פשוט לו שאונאת דברים היא בדרך מרמה, ועל כן הוקשה לו על הדוגמאות של המשנה, זכור מעשיך וכו' ובבאו יסורין עליו, שאינם אונאה, אלא חירופים וגידופים? ושמצא שיישב זאת הקרבן אהרן (על ספרא ויקרא בהר פ"ד אות ב) שאונאה היא רק בדרך רמאות, ומפרש את כל הדוגמאות שם למה הם רמאות. [ואומנם כן הוא כתב עוד בפרשת קדושים (פ"ח אות ב), לגבי אונאת דברים בגר בדרך האמורה שיש משמעות כפולה לאומרו "אמש היית עובד ע"ז ועתה נכנסת תחת כנפי השכינה", שנראה שמשבחו או שאומר לו ההפרש שיש לו עתה ממה שהיה, ואולם כוונתו באמת לזכור לו מעשיו הראשונים, וזו האונאה. שאם אומר לו בפירוש, זה חטא גמור, ולא יקרא אונאה. אלא ששוב העלה אפשרות אחרת בלשון "ואם תרצה לומר", שאונאה היא כל צער, ושלדרך זו פירוש הספרא הוא בתמיה, איך יתכן שאמש היית עובד ע"ז וכו'. ע"כ.]
ועוד ציין הכנה"ג שעמד על כך גם בעל אהבת עולם (דף עו) [ואת"י, אולם הובא תוכנו בשלחן המלך (ואיהו ציין שדבריו הם בדף י' ע"ד) שבסמוך, ששם פירש את כל דוגמאות המשנה בדרכי רמאות]. ושכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (סימן קיט ד"ה ונבא לחטא הרביעי). ע"כ. [ברם המשפטי שמואל אף דס"ל הכי, מ"מ נקט זאת לחומרא, משום דאף דהפסוק לא תונו והגמ' ב"מ הנ"ל, שאונאת דברים היא בדרך מרמה, פשיטא דהיינו להשמיענו חידוש, שאפילו בדרך עורמה, הוי אונאת דברים, שאף שיש לטעון שכוונתו לטובה ,אסרה תורה. קל וחומר כשמחרפו בפה מלא, דהוי אונאת דברים. אולם דבריו הם נגד כל הני אשלי דלעיל ודלהלן, דס"ל שאינו עובר באונאת דברים כשאינו במרמה, וכמו שהקשה המהר"י באסן (ס"ס כה הנ"ל) על המרדכי, מדוע כתב שלוקה על אונאת דברים, שאם ציער אותו בפירוש לא עבר על אונאת דברים, ואם ציער אותו בעורמה מנין לנו שכוונתו באמת לצערו שנוכל להלקותו. ע"כ. וכן מבואר בעוד אחרונים הנ"ל ודלהלן, שהקשו מדוע יש אונאה באומר לו זכור מעשיך, והרי אינו דרך מרמה, ואילו לדעת המשפטי שמואל יש בזה אונאה בתורת ק"ו.]
וכ"כ בספר שלחן המלך (על הרמב"ם מכירה פי"ד הי"ב ד"ה ובר מין דין) והביא את סיעת האחרונים הנ"ל, ועוד הוסיף שכ"כ העין יוסף (ב"מ שם) ועל כן תמה תמה קרא על החק"ל (ח"ג יו"ד סי' פ דף לא ע"ג) במי שנדר לש"ץ בעלייתו לס"ת כמנהגם, ולא שילם, ונשבע הש"ץ שלא יעשה לו מי שברך, שעבר הש"ץ על לא תונו, לפי שיש אונאה אף בלא דיבור. ע"כ. דזה אינו, כיון שאינו בדרך מרמה, ועע"ש שהביא מעט ראיות חדשות.
והכי מבואר שלמד גם האור החיים (ויקרא כה סוף יז) שחידש שאף שאין אונאה בקרקעות, מ"מ המאנה בהם עובר על אונאת דברים שבאיסור אונאת דברים "נכלל כל מין אונאה כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו" ולכן כאן ששיקר במחיר הוא בכלל אונאת דברים. עכ"ד. הנה שלמד שאונאת דברים היא בדרך שקר ומרמה.
והכי משמע שלמד גם הב"ח בהלכות כיבוד אב ואם (יו"ד סי' רמא ס"ק ו) וז"ל, ולא על ההכאה וכו'. פירוש דבהכאה ובקללה יש בו לאו לשאר בני אדם, אלא שנוסף עוד לאו באביו. אבל המבזה בדברים בפירוש או ברמיזה, שאין בו לאו לשאר אדם, דלאו דלא תונו (ויקרא כה, יז) דוקא באונאת דברים, כגון אם היה בעל תשובה וכו' כדאיתא פרק הזהב (ב"מ נח ע"ב) אבל המבזה בדברים כענין שאמר (משלי ל, יז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, פירוש לקיבוץ קמטים שבפניה וכיוצא, אין בו אזהרה, ולא הקפידה התורה עליו לשאר בני אדם, וכל שכן ברמיזה בעלמא. אבל באביו ואמו הקפידה והרי הוא בכלל ארור מקלה וכו'. עכ"ל. ונראה שכוונתו כאמור, שאונאת דברים היא בדרך מרמה, ולא כשאומרה בפירוש, או כשאומרה ברמז אך העקיצה ברורה, ולכן המבזה בפירוש על קמטי זקנתה, אינו בלאו זה. [והכי למד בב"ח בספר נורא תהילות (כדורי, פ"ב הע' 30). שוב ראיתי בספר לרעך כמוך חלק אונאת דברים בקונ' הביאורים שבסוף הספר סי' א אות ד שלמד בב"ח דמיירי בצער קטן, ולכן אין בזה איסור, ושם מכתב מא מהגר"ח קנייבסקי שאלו מהי הבנת בב"ח, הרי הוא בודאי מצערה ומביישה. והשיבו, מיירי כשאינה מתביישת. עכ"ל. ואחר המחילה אין דבריהם נראים וכמבואר.]
וכ"כ בספר אורח ישרים (טקסין, ב"מ נח נדפס תרס"ט), שאונאת דברים היא שמחרפו בדרך עורמה, כדמוכח מהלשון אונאה, שאם היה מחרפו בפירוש, מהו הלשון אונאה. ושלכך הגמ' אמרה שהדבר מסור ללב, כנאמר ויראת מאלהיך. ע"כ. והובא בספר דף על דף (ב"מ נח ע"ב).
ובספר דברי שלום (יודקין, ח"א סי' מה) הביא שכ"כ בעל הבאר שבע בספרו צידה לדרך (ויקרא כה, יז) שהיה פשוט לו שאונאת דברים היא דרך מרמה, ועל כן הוקשתה לו המשנה זכור מעשיך הראשונים, שהם דברי חירופים ולא אונאת דברים. ולכן מבאר שאומר לו כן בדרך תוכחת מוסר, זכור מעשיך שלא תשוב לעשותם. או שאומר לו כן דרך שבח על שעזבם ואינו עושה כן עוד, ואולם כוונתו לצערו. וסיים "כן נראה לי".
ועוד הביא שכן מוכח במנורת המאור (אבוהב, נר שני כלל ג חלק ב) שכלל ג' כולו נסוב על אונאת דברים (כפי שהיא כותרת כלל ג' "החלק הראשון בדברי חנופה החלק השני באונאת דברים") ושם בחלק א' עסוק בגניבת דעת, ובחלק ב' עוסק באונאת דברים דידן, ופתחו בזה"ל, יש דברים אחרים [מהגניבת דעת דלעיל בחלק הקודם בארוכה] אשר הם נכללים באונאת דברים, לפי שהם המסורים ללב שיכול המדבר להטעות לבני אדם ולומר שאין כוונתו להקלות חבירו, ודעתו לקלותו ולשבר לבו וכו'. הנה שדוקא בדרך רמאות אמורים הדברים. וכך מסיים שם במעשה דיומא (עא ע"א) ששמעיה ואבטליון נפרדו מהכה"ג בלשון יבא בן אהרן לשלם, והוא בכעסו השיבם יבואו בני עממין לשלום, לגנותם בהם בני גרים, ומבאר שבאמת זה שבח שהם בני גרים, ואולם או התכוון לגנאי ע"ש, הרי שטרח לבאר שהיה כאן צער דרך מרמה. [ועוד הוסיף שכ"כ הספורנו (ויקרא כה יז) דגניבת דעת הוי בכלל אונאת דברים. ברם לא הבנתי ראיה זו, הן לכו"ע לצער ברמאות הוי אונאת דברים, וכל הדיון האם רק דרך רמאות הוי אונאת דברים.] ושמאידך עומדים הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רנא) והחינוך (מצוה שלח) דלהלן. ע"כ, ועע"ש בהרחבה.
וכ"כ הרה"ג משה קאופמן בשבילי חיים (שעל החפץ חיים בפתיחה סס"ק מא) שאונאת דברים וממון בלשון אחד השתמשה התורה "אונאה", ששניהם נעשים דרך ערמה והטעיה, וכדמוכח מהברייתא שהוא דבר המסור ללב. וסיים שדבר זה התבאר לו אחר עיון רב בסוגיא, רק שקיצר שם בדבריו ביותר.