אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה › ראיות לכך שאונאת דברים דרך מרמה ותשובותיהם

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה · ראיות לכך שאונאת דברים דרך מרמה ותשובותיהם

תוכן התשובה בקצרה

א. מפורסם בעולם שכל המצער את חבירו עובר באונאת דברים, ברם באמת דין זה שנוי במחלוקת. ותחילה נראה את הצד השני שאינו ידוע, שאונאת דברים היא רק במצערו דרך עומרה. ועורמה הכוונה שהונה אותו באמירה או במעשה הניתנים לשתי פרשנויות, ותמיד יכול לטעון המאנה שהתכוון לא לצערו וכדלהלן.

והראיות לכך [נכתוב את הראיות, ובסמוך להם את תשובת החולקים] המה, תחילה משום לשון התורה "לא תונו" ולשון אונאה פירושה רמאות וכדמוכח מדיני אונאת ממון (שנתבאר באורך בחו"מ סימן רכז), וכך נקרא האיסור "אונאת דברים", ואם כל צער הוא באיסור זה מדוע התורה קראתו בלשון רמאות, ולא קראתו הכלמה, צער, ביוש וכדומה. [והראשונים דלהלן מפרשים שאומנם המילה אונאה מתפרשת רמאות, אולם גם מתפרשת צער. ומן החדש נביא דבאידרא זוטא (זוהר ח"ג דף רצג ע"ב ד"ה עיינין) מפורש שלומד פסוק זה מלשון מרמה, שמפרש "עיניו כיונים" הם העינים העליונים שנראים ישנים, ולכן לא משתמרים מהם החייבים, ובאמת אינם ישנים, ולכן נאמר על העינים "כיונים" מלשון אונאה, כמו שנאמר לא "תונו" ע"ש.]

גם המשנה (ב"מ נח ע"א) כתבה בזו הלשון, "כשם" אונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. וכ"כ לשון זו הרמב"ם (מכירה פי"ד הי"ב) והטור שו"ע (חו"מ ר"ס רכח), וזאת אחרי שהגמ' הרמב"ם והטוש"ע ביארו קודם לכך את דיני אונאת ממון בהרחבה, וא"כ הלשון "כשם" היינו ששניהם מסוג אחד מסוג הרמאות.

וכך הם כל הדוגמאות המופיעות במקור הדברים בב"מ (דף נח ע"ב) ובדוגמאות שהביאו הרמב"ם (מכירה פי"ח הי"ב והלאה) והטור שו"ע (סי' רכח), דברים שיש להם שתי פרשנויות והוא מתכוין לצער, כגון לשאול מוכר מחיר, כשאינו רוצה לקנות [שמתכסה בכסות הרצון לקנות]. או המבקשים סחורה ושולח אותם למי שאינו מוכרה [שלו כסות עינים שטעה וסבר שהוא מוכרה]. או לשאול דבר חכמה ממי שיודע שאינו יודעה [שסבר שמא הוא יודע]. והכי הוא אף בזכור מעשיך הראשונים, או פה שאכל נבילות יבא וילמד תורה וכדומה [שניתן להבין שכוונתו לדברי חיזוק ותוכחה ולא להעלבה]. ואם כל שמצער את חבירו עובר אלא תונו, מדוע מביאים רק דוגמאות של אונאת דברים ברמאות. [אם כי הראשונים דלהלן שנוכיח מהם שלמדו את הסוגיא בכל סוג צער, ילמדו בזכור מעשיך הראשונים, או פה שאכל וכו' שהם דברים כפשוטם, שאמר לו דברי צער ישירים, ולא שאמר לו דבר בעל שתי משמעויות לדבריו, או דברי תוכחה או עקיצה, וכיון שיפרשו שמדובר להדיא במשנה גם על שמצער את חברו באופן ישיר, הרי מפורש בסוגיא לדרכם שכל שמצער הוי אונאת דברים. ומה ששאר הדוגמאות שם הם בדרך רמאות, יפרשו דקמ"ל חידושא טפי, דאף שאינו כ"כ מצערו, שהרי ניתן לפרשו שאינו עוקצו, אפילו הכי הוי איסור תורה.]

והכי מבואר בב"מ (נח ע"ב) בסוגיא דאונאת דברים שכתבה הגמ', אל יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלהיך. ע"כ. והוא סיום הפסוק דלא תונו, ואם האונאה היא בכל צער, מדוע סיימה התורה בויראת שהוא מסור ללב, והרי גם באינו מסור ללב הדברים אמורים? ועל כרחך כאמור. [ושאר הראשונים ידחקו לשיטתם שישנם שני סוגי אונאה, האחת ישירה והאחת בעורמה, ורק על השנית הזהירה תורה בויראת.]

וכך הוא בהמשך הגמ' (שם) א"ר יוחנן משום רשב"י, גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו. וכאמור לעיל ביארה הגמ' שמילות הפסוק הנ"ל "ויראת מאלהיך" נאמרות על דברים התלויים בלב. ואם אונאת דברים היא כל שמצערו, אף בדברים שאינם תלויים בלב, כיצד הגמ' אומרת גדול הנאמר באונאת דברים, וזה אינו נכון אלא בסוג מסויים של אונאת דברים, ולא בכל אונאת דברים. [ושאר הראשונים ידחקו כאמור, שזה מדבר רק על אונאה בעורמה. וגם לאידך גיסא ראיה להם מהמשך הסוגיא שם, שמדברת גם בהלבנת פנים ובמכנה שם לחבירו וכדו', הרי שכל אלו המה אונאה אף שהם ישירים. והצד הראשון יפרשו שאין הכוונה בהם לדין אונאת דברים, אלא שהסוגיא עוסקת גם בדברים הדומים לאונאת דברים, באיסור לצער את חבירו.]

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה