שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה · ראשונים שמבואר שלא כן אלא כל שמצערו הוא בלא תונו
ה. בשו"ת רבינו גרשום מאור הגולה (סוף סימן ד), נשאל בכהן מומר שחזר בתשובה, האם מותר לו לישא כפיו. ובסוף דבריו כתב וז"ל, הילכך אין לנו ראיה לא מן המקרא ולא מן המשנה לפוסלו, אלא שיש לנו סיוע מן המקרא והמשנה שלא לפוסלו, דכתיב ולא תונו איש את עמיתו... בהונאת דברים הכתוב מדבר, כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם תאמר לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה, אין לך אונאה גדולה מזו. עכ"ל. ותשובה זו הועתקה גם במחזור ויטרי (סי' קכה), ובאור זרוע (ח"ב סי' תיב) ובספר המנהיג (שבת עמ' קסב) ומביאה מהראב"ן. וכתוכן תשובה זו כתוב בשבלי הלקט (תפילה סי' לג) בשם רב נטרונאי גאון. הנה שלומדים כל הני אשלי רברבי שלא תונו הוא כל צער, שאם דוקא אונאה דרך רמאות, אלו שאינם מעלים אותו לדוכן מפני שסוברים שכן הלכה, יש בזה בזיון ובושה, ולא אונאה, ולא היה לו ללמוד מלא תונו אלא מלא תשא.
והכי מבואר ברוקח (הלכות תשובה סי' טז) שכתב וז"ל, ואם ביישו בדברים עבר על לאו לא תונו איש את עמתו. עכ"ל.
והכי כתב האורחות חיים (ח"א סוף ברכות סי' עד) וז"ל, ולא יצער כל איש ישראל בין בדברים בין במעשה, שנאמר ולא תונו ולשון אונאה הוא לשון צער, שנא' והאכלתי את מוניך את בשרם. עכ"ל.
וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג סי' כד) וז"ל, והמצער כל איש מישראל, אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה, עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נח ע"ב) באונאת דברים הכתוב מדבר, והוא מענין הצער והמצוק, מלשון (ישעיה מט, כו), והאכלתי את מוניך את בשרם. עכ"ל. הנה שלומד שכל צער היא אונאה, וגם עונה על שהוקשה לנו הלשון אונאה, שהיא מלשון מרמה [אף שבפשטות מודה באונאת ממון שהוא מלשון מרמה] ואיהו מבאר שכאן "אונאה" היא מלשון צער, כמו שמביא מהפסוק שנאמר "מוניך".
והכי הוא לו עוד בעליות דרבנו יונה (ב"ב כח ע"א ד"ה ואמר רבא) ע"ש, ושכל המספר לשון הרע עובר על אונאת דברים.
והכי הוא לו עוד באגרת התשובה וז"ל, אסור לצער כל איש ישראל, בין בדברים בין במעשה, שנאמר ולא תונו וכו'. ולשון אונאה לשון צער הוא כמו שנאמר, והאכלתי את מוניך וכו'. ואם הוא מצער בדברים או במעשה אלמנה ויתום חייב מיתה בידי שמים. עכ"ל.
והכי מבואר בספר הבתים (ספר המצוה בלא תונו) דכתב וז"ל, הוזהרנו מלהונות קצתנו לקצתנו בדברים, והוא שנאמר לו מאמרים שיכאיבוהו ויצערוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, כמו אם קדמו לו מעשה ילדות ושב מהם וכו'. וכיוצ"ב מגלוי המומין המכאיבים וכו'. וענין אונאת דברים הוא בכל דבר שיגיע ממנו צער לחבירו וכו'. עכ"ל.
וכן הוא במאירי (ב"מ נח ע"ב) וז"ל, ואח"כ נתגלגל [התנא של המשנה] לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו, והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה. עכ"ל.
וכן מבואר בחינוך (מצוה שלח) שכל צער הוא אונאת דברים, וז"ל, שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם [אינו יכול להנצל ולהתגונן] וכו', ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות וכו', ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי וכו'. ועבר על זה והכאיב את חבירו בדברים וכו'. אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים, שלא יענהו השומע וכו'. ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. עכ"ל.
וכן מבואר ברשב"ץ (בפירושו לאבות פ"ג מי"א המלבין פני חבירו) שכתב וז"ל, והמלבין פני חבירו ברבים והוא המביישו. ואזהרתו היא [דהיינו הציווי בתורה נאמר], אם עשה כן דרך תוכחה, בכלל ולא תשא עליו חטא [דהיינו שהוכיח את חבירו מפני חטא, אך הוכיח אותו כ"כ עד שהתבייש, עבר בלאו], ואם עשאה דרך בזיון [בשונה מהנ"ל שאינה בזיון גרידא, אלא לצורך תוכחה], שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם, הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו, שפירשוהו חז"ל באונאת דברים וכו'. עכ"ל. הנה להדיא שלומד שכל שמבייש ומבזה חבירו היא אונאת דברים.
וכן הוא בארחות צדיקים (שער אכזריות ד"ה ובכלל האכזריות) שכתב וז"ל, וכל המצער איש מישראל עובר בלא תעשה שנאמר, ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, וזה לא תונו באונאת דברים. עכ"ל.
והכי מבואר בנימוקי ר' מנחם מרזבורק (לקראת סופו, ד"ה דין שמרת פנינה) וז"ל, ומה שאמרה על אביה של מרת רישקא שהמיר ונקבר בתועבה, הרי יש כתבים מרבותינו שעשה תשובה ומת יהודי. לפיכך עברה על לא תונו וגו', אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ודברה על שוכני עפר כו'. עכ"ל. והכי מבואר בשו"ת מהר"י מברונא (סי' נב) שכל לגנותו הוא בלא תונו ע"ש. והכי מבואר בספר יחוסי תנאים ואמוראים (ערך רבי חננא בריה דרב אידי) ע"ש.
וכן מבואר בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עה סוד"ה כל זה) שעל שהוציאו לישנא בישא, על אשה שנשבעה לשקר בסכום המעות שהיו בידה, כתב דעברו על כמה לאוין ופתח שעברו באונאת דברים.
והכי יש להוכיח (אם כי אינו מוכרח) מדברי התרגום יונתן שתרגם את פסוקנו (ויקרא כה יז) ולא תונון גבר ית חבריה במילין קשין וכו'. ואם אונאת דברים היא בדרך מרמה הרי שהמילים אינן קשות, אלא המסתתר מאחריהן.