שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן א - אונאת דברים אם דוקא במצערו בדרך ערמה · אחרונים
והכי מבואר בחקרי לב (ח"ג יו"ד סי' פ דף לא ע"ג) במי שנדר לש"ץ בעלייתו לס"ת ולא שילם, ונשבע הש"ץ שלא יעשה לו מי שברך, שבזה הוא עבר על לא תונו. והכי מבואר במסילת ישרים (פי"א ד"ה הונאת דברים) ע"ש, וכן כתב בספר קיצור שו"ע (סי' סג סס"א) שלא לצערה בדברים. ושם (סס"ב) וכל כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב. והכי מפורסם בעולם וכן הוא באחרונים רבים, שנמשכו אחרי החפץ חיים, ולא ראינו צורך לקבצם, רק ממה שהעלה המזלג עתה, דהכי הוא בחפץ חיים (בפתיחה לאוין יג ובעוד דוכתי שם) ובספרו חובת השמירה (פ"ט אות ו) ובעוד דוכתי. והכי מבואר בערוך השלחן (חו"מ סי' רכח ס"ב), והכי כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח חו"מ סי' שט) לדחות את הכנה"ג (הנ"ל), משום שמשמעות המשנה והראשונים שאונאת דברים כוללת שני חלקים, אונאה בעורמה וצער ישיר. ע"כ. וכ"כ הגרח"ס בספרו ברית יעקב (סי' טו עמ' קמז, וכפלם בספרו מנוחת שלום ח"ט סי' כו, ובספרו תורת יעקב קדושים עמ' קנח) כדמוכח מהראשונים ע"ש, ועל כן תמה על דברי הקרבן אהרן הנ"ל ובעל הבאר שבע בצדה לדרך הנ"ל והכנה"ג הנ"ל, מה הוקשה להם, הרי ברור שאונאת דברים היא כל חרוף וגידוף, ונשאר בצ"ע, ע"ש. וכן הוא לו בספרו טל חיים (סי' יז) ע"ש.
וכ"כ בספר פתחי חושן (ח"ה פט"ו ס"א, ושם בס"ק ג דוגמאות רבות שנכשלים בהם), ובספר הליכות בין אדם לחבירו (פוקס, פי"ח ס"א), ובדרך זו דרך בספר מצוות השלום (אפשטיין, עמ' 204 והלאה) שאומנם הקרבן אהרן עומד מחד דאונאת דברים היא דוקא בדרך מרמה, ברם משמעות הראשונים דלא כוותיה, המה החינוך המאירי הסמ"ג והיראים (סי' נא וביריאים השלם סי' קפ) וכן מבואר במרדכי (ב"מ כלל פ וב"ק כלל שפ) שהמבייש לוקה משום אונאת דברים חזינן דכל בושה. וכן מבואר בשע"ת (ש"ג סי' כד) שכל צער, וכן הוא באורחות צדיקים (שער האכזריות) ושהלשון אונאה הנמצאת גם בממונות וגם בדברים, היא מלשון צער, כלשון הפסוק "מוניך", ולא מלשון מרמה. עכת"ד. וכן דרך גם הרב הכותב בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 207 והלאה) שעמד לדחוק בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל ע"פ דבריו במשנה תורה ועוד. וגם ברש"י בב"מ דחק ע"פ דברי רש"י אחרים. והעיקר שכן מפורש ברבנו יונה הנ"ל. ועל לשון הגמ' "כשם" שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים ומה ההשוואה, והם דברים השונים זה מזה, יישב דאכן הם שונים, אלא שהתורה השוותה אותם בשם אונאה, זה מלשון רמאות וזה מלשון קנטור. ומדוע כל דוגמאות המשנה והגמ' הם ברמאויות של דברים ולא בסתם קינטורים, ע"ש מש"כ ולא הבנתי. עכת"ד. וכ"כ בספר הליכות משפט (קאהן, סי' רכח ס"ד במקור המשפט) שכן משמע ברמב"ם בספר המצוות וברש"י ב"מ ובסמ"ג, והוסיף שכן משמע במהר"ל (חידושי אגדות ב"מ נח ע"ב) ודלא כקרבן אהרן. וכ"כ בספר לרעך כמוך (חלק אונאת דברים פ"א ס"ד ובס"ק ב) ושכן מוכח מלשונות הראשונים, שהאיסור הוא בין בציעור גלוי ובין בציעור דרך תרמית ועקיפין. וכן הוא בספר משפטי השלום (לאורך פרק ז). והכי הסיק בספר נורא תהילות (כדורי, פ"ב הע' 30) שהוא ספר על אונאת דברים, וכדמוכח מהחינוך רש"י על התורה ורבנו בחיי והרמב"ם בספר המצוות והשע"ת וספר הבתים הנ"ל. ובזה דחה את הכנה"ג והמהר"י באסן, ושם עם שיטתם את הב"ח (יו"ד סי' רמא ס"ק ו) שאין איסור אונאת דברים להעליב זקנה בקמטי זקנתה, ק"ו שאין איסור ברמז. ע"כ. כיון שהלכה כקמאי בפני בתראי.
מסקנא דדינא: אחר עלות כל זאת, שכל הראשונים עומדים בשיטה אחת שאונאת דברים היא בכל סוגי צער שמצער איש ישראל את רעו, ולא רק במצערו דרך עורמה, על כן פשוט שכן עיקר.