שער אהבת הבריות - חלק המוסר · כדברים האלה מהחפץ חיים
יד. וכן כתב בספר אהבת חסד (חלק ב ריש פרק ב) שזהו שאמרה תורה (בראשית א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגומר, ופרשו המפרשים (הט"ז בספרו דברי דוד על התורה) שבצלמו היינו למדותיו, והיינו שנתן בכח נפשו של האדם שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להטיב ולהתחסד עם זולתו, וקיום כל העולם תלוי בזה. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד ואומר בליבו, מה לי להטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. והנה ידוע שתכלית כל החמודות היא שיזכה האדם לבסוף לישב לפני השם ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנועם האמיתי והעונג הגדול מכל העינוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי אם התדבק עצמו בהשם בעודו בחייו בכל כוחו, כמו שכתוב (דברים יא,כב) ולדבקה בו, ורוצה לומר לדבקה במדותיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי עקב פסקה מט). והיינו שיזרז עצמו בכל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז,יח) כי חפץ חסד הוא. אז יזכה לישב עולם לפני השם, ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היתה מדתו שלא להיטיב לזולתו, היפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בהשם. עד כאן דבריו. וכן כתב עוד בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"ב) שהתכלית היא הדבקות בו יתעלה, והדבקות במדותיו גורמת לכך, ועל כן ירדוף חסד.