שער אהבת הבריות - חלק המוסר
סימן א - התעוררות לעבודת אהבת הבריות
סיבת ההתרפות מקיום מצות ואהבת
א. קודם גישתנו אל אהבת הבריות, שומה עלינו להשית ליבנו לכך שאהבת הבריות היא חיוב גמור דבר תורה, ואינה עצה טובה גרידא מאת יודע תעלומה, אלא דין גמור, וככל שאר חיובי תרי"ג מצוות שנצטוינו בתורה. וידיעת פרט זה הוא יסוד מוסד להביאנו אל קיום מצוה זו. כי אם נשאל את בני האדם, האם חובה לאהוב את רענו, האם חובה לעזור ולסייע להם. יענונו כי חובה בודאי שאינה, אומנם זו מצוה חשובה ומידה נפלאה אשר מי שרוכשה הגיע למעלה נפלאה, אך חיוב בודאי שאינו. ואם נשאלהו הלא מקרא מפורש הוא בתורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) אף הוא יוסיף לנו עוד מאמרי ח"זל השגורים בפי כל יהודי, הלא רבי עקיבא אמר (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, והלל (שבת לא ע"א) הורה לגר, דמאי דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוי עליך לחברך לא תעשה] היא כל התורה על רגל אחת, וכהנה וכהנה מאמרי ח"זל רבים אודות מעלת ואהבת לרעך כמוך, אך חיוב זו לא שמענו אף לא ראינו. ואפילו אם נשאלה את בני התורה, האם חובה גמורה לאהוב את רענו, יעננו, איך זה יתכן, והרי אין זה בר קיום לאהוב את כל בני ישראל כמוך ממש, ועל הפסוק שאמרה תורה ואהבת לרעך כמוך יענו, שבודאי נאמרו בפשט המקרא פירושים שונים, ומנהג העולם יוכיח. מה גם שהשם "גמילות חסדים" מוכיח על כך, כי המילה חסד מצביעה על דבר חסד שאינו חיוב אלא חסידות.
חיוב גמור מן התורה
ברם כל זה אינו מן האמת, אלא מצות ואהבת לרעך כמוך היא מצוה גמורה דבר תורה, וכל מוני המצוות מנוה, וכל הפוסקים פסקוה, ואין מי שחולק על כך. [וכאשר התבאר לעיל בחלק ההלכה (סימן א סעיף א).] אולם נאמרו בכך היתרים וסייגים אשר נתבארו לעיל בחלק ההלכה, אך הדין הוא דין וחיוב גמור. ועל כן תחילה וראש עלינו לדעת כי מצוה זו היא מצות עשה גמורה דבר תורה. וכדברים האלו העיר בספר הברית (ח"ב מאמר יג תחילת פרק כו) כי הטעם הראשון הגורם למניעת קיום מצות אהבת הבריות הוא חוסר הידיעה מחיוב זה, וסבורים העולם שלא נולד האדם אלא בעבור עצמו, ובעבור שארו זו אשתו, ולהוריש הון רב לבניו. ואם יאמר להם שנבראו גם עבור אחרים, ילעגו למו, מלאו שחוק פיהם, ויענו ויאמרו לא כי אדם לעמל יולד לעצמו, שיאכל וישתה והרוה את נפשו טוב עם אשתו ובניו. ולא ידעו שלא נברא כל אדם אלא למלאת חפץ כל אדם, ולעשות כרצון איש ואיש. עד כאן דבריו. וכן כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"ט) מדוע אנשים מתרפים ממצות גמילות חסדים. וביאר שהוא מחמת העלם ידיעה, שנעלם מאתם גודל חיוב המצוה, וגודל שכרה. שהם סוברים שהיא רק הנהגה ישרה ומדה טובה בעלמא, ואינם יודעים שהיא מצות עשה דאורייתא כמו סוכה ולולב ותפילין. עד כאן.
האם מצוה זו אפשרית
ב. אולם על אף כל זאת, גם מי שהוא מן המיעוט שאינו מצוי, אשר יודע כי מקרא מלא אמר הכתוב, ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יח,יט) ושהיא מצות עשה דבר תורה חיובית. הרי שבגישתו לקיים מצוה זו עומד הוא מול שוקת שבורה, מפני שאינו יודע כיצד ואיך יוכל להגיע לידי מדרגה כה רמה ונשגבה, אשר אין כמעט מי שיכול לה, לאהוב את כל אחד ואחד מעם ישראל כשם שאוהב הוא את עצמו ממש. הלא אדם אוהב את עצמו יותר מכל. [וראה במחלוקת הראשונים לעיל בחלק ההלכה (סימן ב סעיף ג אות ג) אם אדם אוהב את עצמו יותר מאת בנו או להיפך.] וסביב אהבת עצמו סובבים כל חייו, והיא המניעתו אל כל פעולותיו וטרחותיו, כדי להשיג דברים שסבור אשר המה יועילו ויעזרו ויסייעו בידו לעצמו. אולם אין זה מן האמת, ואם יחפוץ האדם לקיים מצוה זו, הדבר נתון בידו. היות ואין האדם נתבע יותר ממה שהוא יכול, אלא כפי יכולתו. והיינו שיתבעו מן האדם למה לא עבדת, למה לא טרחת לאהוב את כל אחד מישראל, לפי יכולתך ודרגתך מה שכן היה ביכולתך להגיע אליה. ולא יתבעוהו על כך שלא הגיע לידי שלמות מצות ואהבת לרעך כמוך, לפי שזה לא היה בידו וביכולתו. ועל כן מי שפעל והשית ליבו לאהוב את כל אחד מעם ישראל כפי יכולתו, הרי שקיים את חיובו במושלם, אף שלמעשה בסוף ימיו עדיין היה רחוק כמטחוי קשת מן שלמות מדה זו, ואת עצמו אהב עשרת מונים מאת רעיו וידידיו, וקל וחומר מאשר את שאר עם ישראל. וכאשר התבאר לעיל בחלק ההלכה (סימן א סעיף ה, ובהרחבה בשו"ע המדות חלק המדות חלק ההלכה סעיף ו עמ' כ) יסוד זה מפי ספרים וסופרים. ומעתה יש ביכולתנו ובידנו הדבר, להגיע ולכבוש מידה זו כל אחד לפי יכולתו ולפי מה שהוא, ואין מצוה זו נפלאת ורחוקה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
לשנס מותנים
ג. ואחר עלות כי מצות אהבת הבריות היא מצות עשה גמורה מן התורה, וביכולתנו להשיגה, הרי שיש בזה לשנס מותנים ולאמץ ברכים כושלות אל עבודת האהבה, לרוכשה ולהשיגה ברוב עוז ותעצומות. ונפלאים בזה דברי הרמב"ם בשו"ת (בלאו סי' תמח) על רב שהעליב את תלמידו הגר, וקראו כסיל, לפי שלדעת רבו טעה תלמידו בלימוד. והגר בצערו פנה לרמב"ם וסיפר לו מעשה הדברים. ועל כך עונהו הרמב"ם וזה לשונו המתוקה, ואשר השיבך רבך שלא כהוגן, והעציבך והכלימך וקראך כסיל. עבירה גדולה בידו, וחטא גדול חטא, וקרוב בעיני ששוגג הוא. וראוי לו לבקש ממך מחילה אף על פי שאתה תלמידו, ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל ויכנע, אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה. וכי שכור היה זה, ולא ידע שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר. עד כן לשון קודשו. ומלבד עצם דבריו הנפלאים מי שקצת מכיר את לשון הרמב"ם וגודל דיוק מילותיו ואי הגזמותיו בהעלותו דבר על הכתב, יודע שכוונת הרמב"ם דברים כפשוטם, שלא יתכן שאדם [עבד השם] ישכח חיוב אהבת גר, כשהתורה חזרה על כך בצורות שונות כל כך הרבה פעמים, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, והיה כשיכור. כי אם התורה מצוה, הרי זה מחייב כל כך, שמי שיכול לעבור על כך הוא רק השיכור, לפי שהיין הפיג את שכלו, ועשהו כשוטה.
מצוה בכל רגע ממש
ד. ויתר על כן כתב רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה ואמרו) ואמרו רבותינו שהשונא בכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה ואהבת לרעך כמוך. עד כאן. ונפלא עד מאוד, כי מתוך דבריו יוצא שבכל רגע השונא עובר על ואהבת לרעך כמוך, וממילא האוהב מקיים בכל רגע מצות עשה דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך. ונמצאה לפנינו מצות עשה דבר תורה תדירה, אשר ניתן באמצעותה לאסוף מליוני מצוות. וכן כתב בספר פלא יועץ (ערך שנאה) וכתבו בספרים, שאין בכל העבירות עברה שעובר עליה תדיר כמו השנאה, שבכל רגע עובר על מה שכתוב בתורה לא תשנא את אחיך בלבבך, ועל מה שכתוב ואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ז ד"ה ומצות) שמצות ואהבת לרעך כמוך יכול האדם לקיימה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. עד כאן. וכן כתב החפץ חיים בספרו אהבת ישראל (פרק ג אות א) בעון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שנתעוררת השנאה בלבו, ולפעמים עומד השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור. עד כאן לשונו.
האהבה מחוייבת שכלית
ה. והמתבונן בדבר יראה, כי מצות אהבת הבריות היא מצוה המחוייבת מן השכל משום תיקון החברה, לפי שמצוה זו היא ראשונה במעלת סדר ותיקון החברה, שאם האהבה שרויה בין הבריות, הרי שתיקון החברה ושלימותה יהיו דבר נפלא עד מאוד, ואיש את רעהו יעזורו, יסייעו זה לזה ויתנו כתף ומשענת כל אחד לחבירו, וקל וחומר שלא ירעו לא יצערו ולא יזיקו, ואין צריך לומר שלא יגזלו זה את זה.
וכך הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לה) חילק את מצוות התורה לארבעה עשר קבוצות, וכתב, הקבוצה הרביעית כוללת את המצוות התלויות בצדקות ובהלואות ובגמילות חסדים וכל הנמשך עם זה, כגון הערכים והחרמים ודיני המלוה והעבדים, וכל המצוות אשר מנינום בספר זרעים, חוץ מן הכלאים והערלה. וטעם כל אלו ברור, כי תועלתם חוזרת לכל לחלופין, כי העשיר היום, הוא או זרעו עני למחר. והעני היום, הוא או זרעו עשיר למחר. עד כאן. והרי לנו שכל מצוות החמלה והרחמים תועלתם ברורה, משום תיקון החברה, ולתועלתו העצמית של כל אחד ואחד. ועוד ראה במשנה תורה (הלכות עדות רפי"א) שכתב וזה לשונו, כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבאו לידו. לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ, ואין מקבלין ממנו עדות, אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, מקבלין עדותו, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה. עד כאן לשונו. וכן פסק גם הטור (חו"מ סימן לד). ונמצא לפנינו דבר גדול עד מאוד, כי לא די שגמילות חסדים היא חיוב גמור מן התורה, ולא די שהיא חיוב שכלי, אלא מי שאינו עוסק בגמילות חסדים [והוא עם הארץ], פסול הוא לעדות, לפי שחזקה שאיש כזה רשע גמור, ואינו מכלל דרך ארץ, וחשוד לומר דבר שקר.
ו. וכיוצא בדברים אלו שגמילות חסדים היא חיוב שכלי פשוט, כן כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (שער הרחמנות) ואין אנו צריכים להרחיב את הדיבור על מידה זו וחיובה [של מדת הרחמים] מפני שמובנת היא מאליה. עד כאן. ועוד עיין שם לעיל (ד"ה ירבה בחסד). וכן כתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ריש ערך שנאת חנם, נמצא באות "ס") לגבי מצות אהבת הבריות שחיובה שכלי משתי בחינות, מצד החברה כשני אנשים נכרים שאין קורבה ביניהם כלל [בכל אופן מחייבים הסכמים חברתיים אף לאנשים נכרים, כדי לקיים את העולם. ובחינה שניה] ומצד שהם רגילים לישב ביחד תמיד כל היום, יש להם לב אחד ורצון אחד בכל הדברים, כי תתעורר אהבה ביניהם מצד החברה. עד כאן לשונו. וכן האריך בכך בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק א) שמצוה זו מצוה שכלית ומחוייבת, כי על ידי אלה הדברים העולם עומד כתיקונו, ומתקיים בשלמות. לפי שכל אדם זקוק לקבל טובות מבני האדם, ואילולי עזרת אנוש, לא יהיה לו חיים. וכאשר נראה מעת לידת האדם, ערום יצא מבטן אמו, מבלי לבוש, ומבלי יכולת להרים את ידו ואת רגלו לעשות את רצונו. וצריך לרחצו ולנקותו ולחתלו ולהלבישו ולטלטלו להאכילו ולהשקותו. ואחרי כן ללמדו חכמה בינה ודעת ומלאכה. ואף כשנתגדל, הוא נצרך בכל עת ובכל שעה ליגיעת זרים ומעשה ידי אדם זולתו, כדי שיגיע המאכל והשתיה אל פיו, וכדי שיגיע הלבוש לכסות את בשרו. כי כמה בעלי מלאכה ובעלי אומנותיו שונות יגעו באוכל ובלבוש כדי להביאם אל שלמותם. וכן הוא בעוד פרטים רבים שמוכרחים הם לצורך חייו, כגון בנית ביתו, עשית הכלים אשר בו, רפואותיו, וכדומה כל אשר סובבנו, טורחים בהם יורדי הים, עובדי האדמה, יוצרי כליהם, הממשלה ושריה ויועציה, חוצבי הסלעים, הצורפים, תופרים, אופים, בנאים וכו' וכו'. מעתה השכל נותן, שמוטל על כל אדם חוב גמור לשמור תמיד היושר וצדק בתוך חברת מינו, כדי שיתקיים הקבוץ. ויהיה שוקד על שמירתם להרחיק מעול, ומהזיק לאחד מהם. ולהיות דורש שלומם וטובתם כל הימים, למען קיום ברית החברה ועבותות קשורם.
שאינו מרחם הוא עון פלילי
וכן כתב בספר אהבת חסד (ח"ב פ"י ד"ה גם זה גופא) שמי שאיננו חומל ומרחם על איש בעת עניו, הוא עון פלילי. ראה מה שכתוב בשמואל (ב,יב,ג) כשבא נתן לדוד ואמר לו איך שלרש היה רק כבשה אחת קטנה. ובגודל עניותו גידל אותה, מפתו אכלה ומכוסו שתתה, ובא אחד וגזלה ממנו, ושחטה. ופסק דוד ואמר (שם ה,ו) חי השם כי בן מות הוא האיש העושה זאת וגומר, ועל אשר לא חמל. והמתבונן בפסוק יראה שעיקר העונש שענשו דוד למיתה, הוא על אשר לא חמל על העני, שהרי על עצם הגזילה כבר קנסו שישלם ארבעתים. ועד כמה אנו צריכים להתבונן תמיד במקרא הזה, כי מעשים כאלו של מניעת החמלה, מצויים בעונותינו הרבים בכמה אלפי ענינים, ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום. עד כאן דבריו.
מן המוסר
ז. עוד מחוייבת מצוה זו מן המוסר הפנימי הנתון בלב ליבו של כל אחד, וכאשר ירגיש כל אחד הערכה והערצה למי שאוהב ומסייע לבריות. כי אם ישים אדם אל ליבו, מה הם רגשותיו לאנשים אשר תמיד עוזרים ומסייעים לריעהם, יבחין כי אוהב הוא אותם, ואם הם מיוחדים במדה זו, הרי שחש הוא הערצה אליהם, ורוכש להם כבוד רב. והרי לנו, כי המוסר הפנימי של כל אחד ואחד מורה, כי מדה זו נעלית עד מאוד, וממילא היא מדה נכונה שמן היושר והמוסר על כל אחד לרוכשה ולהשיגה.
וכך כתב בספר הברית (פרק ד) שגם מצד המוסר מצות אהבת הבריות מחוייבת, כי אם יבחון האדם בנפשו ובטבעו, ימצא בעצמו נטיה וחפץ לעשות מעשים ישרים בעיני כל אדם להטיב ולהשפיע לזולתו, לחמול על דל, להושיע הנלחץ, לפקח האסור, לחבוש הנמחץ, לרפאות החולה, להציל לקוחים למות, לחשוך מטים להרג, לחלק מחכמתו לאחרים, ללמד לתלמידים, להדריך אנשים ולהורותם הדרך הטוב, וכדומה לאלה, להטיב לזולתו בכל מיני מיטב, מכחו, ומקנינו, מחכמתו, וכל אשר ביכלתו. וכבר העיד הנסיון פעמים רבות, שאפילו בני מלכים ורוזני ארץ הכניסו עצמם בסכנת מות, באו באש ובמים כדי להציל אדם שנפל בנהר, או כי תצא אש ותבער ביתו וכדומה לזה. כאשר קרה בעיר פראנקפורט שנת תקמ"ה בחודש אייר, שהנהר עלה על גדותיו, ואיש נקלע לאמצעו, והיה צועק לעזרה, וציוה הדוכס להצילו ולא יכלו, ועל כן לקח בעצמו סירה להצילו, ונטבע. עד כאן תורף דבריו.
זהו עיקר תכלית האדם
ח. בהקדמת בן המחבר לספר נפש החיים (ד"ה בכל דרכיו) כתב וזה לשונו, היה רגיל (רבנו חיים מוואלזין) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחריני, וכה היו דבריו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים על הרעיון, שכל תכלית בריאת האדם, הוא רק להועיל לאחרים, ככל אשר יש בכוחו לעשות. וכיוצא בדברים אלו כתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג סימן יג) ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכו', וכן גמילות חסדים שהיא מצות עשה וכו', כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר (מיכה ו,ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה השם דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד. עד כאן לשונו. ונמצא שיש חיוב לטרוח לדרוש בטובת עם ישראל, ולעמול על תקנת מרעיו, והם מן החמורות והעיקרים הנדרשים מן האדם. ועוד ראה בדברי הגר"ח מוואלזין בספרו כל הכתוב לחיים (מדור הליכות חיים פרק תקון המדות סעיף ו) בשם הגר"א וזה לשונו, אמר, שעיקר העמל של האדם צריך להיות על דברים שבין אדם לחבירו בכל הדקדוקים. עד כאן לשונו. וראה באבן שלמה (א,א) לרבנו הגר"א דכתב כל עבודת השם תלויה בתיקון המדות, שהן כמו לבוש למצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במדות. ועוד שם (אבן שלמה א,ב) עיקר חיוב האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המדות, ואם לא, למה לו חיים. ובביאורו לאסתר (פ"י פסוק ג) כתב, והמדות הם כלל של המצוות. וכן כתב עוד בסוף ספר עץ החיים (אות עה) וזה לשונו, הגר"א אמר, שעיקר העמל של אדם צריך להיות על עבירות שבין אדם לחבירו בכל הדקדוקים. עד כאן לשונו. וכן כתב החפץ חיים בספרו חומת הדת (פרק ט) בשם הגר"א וזה לשונו, כתב הגר"א, שהמדות הישרות שמטביע האדם בנפשו, ומתנהג בהן בימי חייו, נבראים עבורו מלבושי הוד שהנפש מתלבשת בהן, כדי שיהא ראוי לעמוד בהן לפני מלך הכבוד. עד כאן לשונו.
מהי תכלית בריאת האדם
ט. וכל זה ברור על פי היסוד שכל תכלית בריאת האדם היא הדבקות בו יתעלה, ואחר שזוהי התכלית, מובן מן השכל שמידת אהבת הבריות, שהיא מראשי המדות הטובות, ומביאה לתולדותיהם של המדות הטובות, יותר גורמת אל הדבקות בו יתעלה.
ותחילה נראה שהדבקות בהשם יתברך היא תכלית המצוות. שהנה כך כתב הרמב"ם בספרו הנהגת הבריאות (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' 61) והאדם בהרגילו את נפשו במדות מגונות וקיצור ימיו, ובהתרחקו מהשם יתברך, אשר הדבקות בו היא הטובה האמיתית והנצחית לעד. וכמה פעמים נורש העשיר [העני] ומלך אבד מלכותו, והוא הדבר ההוא סיבה לתקן גופו ולהשלים נפשו במדות נכבדות, ולהאריך ימיו, ולקרבו אל השם בוראו, ולדביקה בו, אשר היא לו הטובה הנצחית לעד. עד כאן לשון התרגום. וכיוצא בזה כתב עוד הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נד) כי שלמות באדם עצמו היא שלמות המעלות המדותיות, שיהו מדות האדם בתכלית מעלתן. עד כאן. וכן כתב הרמח"ל בספרו דרך השם (חלק א לכל אורך פרקים ב,ג) ושם (פ"ד אות ה) שהדבקות והריחוק ממנו יתעלה נעשים על ידי המצוות העשיין והלאוין. וממשיך (אות ו) וזה לשונו, והנה שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו, והוא, שידע ויבין, שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו, ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל, הפך תאות החומר ונטיתו, ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה, ולא יטה ממנו. עד כאן לשונו. וממשיך לבאר כי מצוות אהבת השם ויראת הרוממות הם גורמות יותר אל הדבקות, ואת עלית על כולנה מצות תלמוד תורה, עיין שם. וכן כתב עוד (חלק ד פרק א אות ד) לגבי כל חלקי עבודת השם בעשיית מצוותיו, שעיקר כל ענינם הוא הפניה אליו יתברך, ובקשת קרבתו כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו. והנה צריך שנשתדל להסיר כל מניעות הרע הדבק בחושך החמריות והעולם הזה, ולהתאמץ בהתקרבות לו, עד שנדבק בו, ונשתלם בלשמותו, שזה כל חפצו יתברך וכל תכלית בראו את הבריאה כמו שזכרנו. עד כאן לשונו. וחילק את המצוות לארבעה חלקים, ומסביר והולך בפרקים הבאים, איך כל חלק מהן מקרב אליו יתעלה. וכן כתב עוד במאמר העיקרים (פרק התורה והמצוות) ככל האמור. וכן כתב עוד בספר דעת תבונות (סימן כד) והביא לכך ראיות רבות, וכן הוא לאורך הספר. וכן כתבו עוד ראשונים אשר יובאו להלן (אותיות יג,טו) בסמוך שתכלית הבריאה היא הדבקות בו יתעלה. ועוד עיין בזה בשו"ע המדות (שער המדות חלק המוסר סימן ב עמ' לח והלאה).
השכר בעוה''ב אינו נתינת פרס חיצוני כי אם דרגת האדם
י. וכן כתב עוד הרמח"ל בדרך השם (ח"א פרק ד אות ד) כדברים האלה פלאי פלאות, שלולא גזרת הבורא על האדם למות, על ידי המעשים היתה הנשמה מתחזקת, וחושך הגוף נחלש, באופן שהיה הגוף מזוכך על ידי הנשמה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדבקות בו יתברך. ולפי שהגזרה גזורה, אין הדבר נעשה בפעם אחת, אך על כל פנים מתחזקת הנשמה בעצמה, והגוף מזדכך בכח, אף על פי שאינו נעשה בפועל, וקונה האדם מצב שלמות בכח שיצא אחר כך לפועל בזמן הראוי לו. עד כאן לשונו. כלומר, בעת עשיית המצוות, מתעלה הנשמה אל הדבקות בו יתברך, שהיא תכלית האדם, ונשמתו מתחזקת, אלא שאנו לא רואים כל זאת, היות וגזרה חכמתו שיסתר זה מעינינו על ידי הגוף העכור המסתיר את אור הנשמה שמכוסה ונמצאת בתוכו. ונמצא, כי אם נסתכל על קבוצת אנשים הממתינים לאוטובוס, או יושבים בבית המדרש, למראית עין נראים אנשים זהים לפנינו, רק שונים במראה פניהם לבושיהם ומדת גופם, אך מבחינת הנשמה, לכאורה לכולם נשמה קדושה באותה מידה. אולם אין זה מן האמת, כי כעת ממש, לזה נשמה גדולה זכה ועצומה, ולזה נשמה קטנה עכורה, ורק שאנו לא רואים זאת. ובבא יום פקודה, בעת שהנשמה יוצאת מן הגוף, מזהירה כל נשמה לפי מה שהיא, ודביקה בהשם יתברך כל אחת לפי שעורה ואיכותה, לפי מה שעבדה והשיגה פה בעולם הזה, הוא עולם העבודה. וכן כתב עוד כדברים האלה בספרו דעת תבונות (סימן עח). והדברים נפלאים, כי יוצא שאין השכר והעונש בעולם הבא כאשר סבורים שהוא כשכר על עבודה שעבד, שבסוף היום מקבל תשלום של כסף או שוה כסף, ואם הזיק מקבל עונש, קנס או מלקות וכדומה. שבכל אלו השכר והעונש הם דבר חיצוני לאדם שמקבלו. אלא באמת השכר והעונש בעולם הבא אינם חיצוניים למקבלו, אלא הם עצם מהותו, כי אדם שעבד בעולם הזה, ממילא נשמתו גדולה, וכשמגיע לעולם הבא, נשמתו זכה וברה, ולפי זכותה נדבקת בבורא. וזהו שכרה בעולם הבא, להתדבק ולהתקרב לבורא, ולפי זכותה כן התקרבותה. לא כן מי שהרע ונשמתו עכורה, אינה יכולה להתדבק בבורא, לפי שהיא עכורה. כלומר השכר והעונש הם מה שהאדם השיג בעצם מהותו וזיכוך נשמתו פה בעולם הזה, ולפי מה שהאדם עשה את נשמתו, כך היא נשמתו בעולם הבא, וממילא קרובה או רחוקה היא מאיתו יתעלה. ואין השכר והעונש דבר חיצוני לנשמת האדם, ומקבלת פרס על עשית טוב ועונש על עשית רע. וכן כתב בספר דרך ה' (ח"א פ"ב סי' ג) ששלמות האדם היא ענין אחד עם הדבקות בו יתעלה, שקנית השלמות ראויה להתדבק בבורא יתברך. ועוד כן כתב (בח"ב פ"ב סימן ז).
יא. וכן כתב בספרו מסילת ישרים (פרק א) כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב. ואומר (שם כז) אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי וגומר, כי רק זה הוא הטוב. עד כאן לשונו. ועוד כתב כן בספרו סדר הויכוח (עמ' עב והלאה) לענין מלחמת היצר, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור ויכנס בטרקלין וכו'. ואם הוא שולט בעצמו, ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה, והעולם עצמו מתעלה עמו. ועוד ממשיך (שם עמ' עד) זכינו לדין, כי עיקר חובת האדם הוא להיות כל פניתו רק לבורא יתברך שמו, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתעלה, ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן המה כל עניני החומריות והתלוי בהם. עד שימשך אחריו יתעלה ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו, ויאחז בו ולא ירפהו. ומה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כברוח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג,ט) דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך. כיון שכל ביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו להשיג את הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד בתחילת ספרו דעת תבונות.
וממילא דרך אהבת הבריות ועשית חסד ישיג דבקות יתירה
יב. ואחר שהדביקות בו יתעלה היא תכלית כל התורה, הרי שהשכל מורה שאחת מן הדרכים היותר מקרבות אליו יתעלה, וגורמות ביתר שאת אל הדבקות בו, היא מצות אהבת הבריות ועשיית חסד. שכן החסד היא ממדתו של השם יתברך הניכרת לנו ביתר שאת וביתר עוז מתוך מדותיו של הבורא.
סיבת בריאת העולם
לפי שסיבת בריאת כל העולם הזה, וכן קיום העולם עתה בכל רגע ורגע, הן רק מחמת חסדו יתברך. שהרי סיבת בריאת העולם היא לפי שהשם רב חסד וחפץ להטיב, ולכן יצר את העולמות כדי להטיב עם ברואיו, וההטבה הגדולה ביותר שניתן לתת [כפי שרק השם יתברך בורא הכל ובעל הכוחות כולם יודע מהי ההטבה הגדולה ביותר] היא נתינת השכר בעולם הבא. וקבלת השכר בעולם הבא, היא על ידי עבודת השם בעולם הזה, ואינה מתנת חינם גם למי שלא עבדו, לפי שמתנת חינם אינה הטבה שלימה, כי בקבלת שכר אין קץ במתנת חינם, ההטבה חסרה, מאחר שהמקבל חש בושה בקבלת מתנת חינם, כשהיא מתנה אדירה ללא סוף וללא קץ. [והוא הנקרא "נהמא דכיסופא" דהיינו לחם בושה. וגם משום שהשם חפץ להטיב את ההטבה הטובה ביותר לנו, ועל כן רוצה שאנחנו נשיג בעצמנו את שלמותינו, כי אז ההטבה שלימה יותר, שאינו דומה שלם שקיבל את שלימותו, לשלם שהשיג את שלימותו, וכאשר ביאר בדרך השם (חלק א פרק ב אות ב).] וקבלת השכר בעולם הבא היא ההטבה הגדולה ביותר שניתן לתת. והיא נתינה מוחלטת מאת השם יתברך ללא קבלת שום תמורה, רק כדי להטיב, כי רב חסד הוא. וזהו שאנו אומרים בתפילת שחרית, אהבת עולם אהבתנו השם אלהינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו וכו'. ועוד רבות כהנה. ועל כן כתב בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא ג) ו"זל, דלא ברייה קב"ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים, דכתיב זכור רחמיך י"י וחסדיך כי מעולם המה. עד כאן לשונו. [שלא ברא הקדוש ברוך הוא לעולמו אלא בחסד וברחמים, שנאמר זכור רחמיך וגומר.] וכן כתב הרשב"ץ בפירושו לאבות (פ"א מ"ב) שלכן נחתם גזר דינם של דור המבול על החמס (בראשית ו,יא) והכתוב אומר עולם חסד יבנה (תהלים פט,ג) כי לא היה צורך להקדוש ברוך הוא לבראתו, אלא מצד החסד לבני אדם. עד כאן לשונו. וכ"כ בספר שערי קדושה (ח"ג שער ב ד"ה הנה בתחילת). וכאשר מפורסם יסוד זה, שזו תכלית בריאת העולם, וראה כן מפי ספרים בספר שלחן ערוך המדות (שער השמחה עמודים תעה,תעו).
הסיבה שהמצוות מדבקות אליו
יג. וכאשר נבין את הסיבה שהמצוות מדבקות ומקרבות אותנו אליו יתעלה, יובן שמצות אהבת הבריות ועשיית חסד גורמת יותר את הדביקות בו יתעלה. לפי שהדבקות נעשית בעשיית רצון השם הם המצוות, ובפרט לימוד התורה, ובכללם מצות הליכה בדרכי השם יתברך. והסברא נותנת שההליכה בדרכיו היא דבר המקרב יותר ממצוות רבות אחרות, לפי שההולך בדרכי השם נעשה כביכול כהשם עצמו. וכפי שביאר כן את דרך הדביקות בספר הישר (שער ה ד"ה דע כי האהבה) כי כשיהיה באדם [אדם שיש לו] נפש זכה וצחה, יהיה נמשך לאהוב לכל איש אשר נמצא בו כמדה זו. בעבור [בגלל ש] כי כל מין יסור אל מינו, וירחק מהפכו. ובעבור זה ימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקיה לאהבת האל, בעבור כי הבורא הן בו המדות הישרות והטובות הכלליות האמיתיות. ועל כן ימשך אחריו, כאשר ימשך המשכיל לחברת המשכילים, וכל חכם לחברת החכמים, וכל כסיל לחברת הכסילים, והנער לחברת הנערים, והזקן לחברת הזקנים, וכל איש לחברת חברו, ועוף השמים למינו. ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל יתעלה, דע כי אין בו ממדות האל כלום אלא הפכן, ועל כן ירחק מהן. כי אילו יהיה בו שכל, או קדושה, או תמימות, או יושר, נדע כי אלו המדות הן מדות הבורא יתברך, וכשיש באדם מהן שמץ דבר, ימשכהו לבו לאלהיו. עד כאן דבריו. וכן כתב כיוצא בזה הרשב"ץ במגן אבות (פרק ג משנה ג ד"ה אבל) וענין השכינה הזו שהיא שורה אפילו על יחידי, הוא, כי בהתקרב האדם אל האלהים יתברך, הוא דבק בו. ובהתפרדו ממנו, יתפרד אותו דיבוק. וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק (דברים י כ), שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל. וזה שאמר בעל ספר הכוזר (מאמר ג פיסקא סה), שהאנשים האלה הם מעון לשכינה. והוא מה שאמרו ר"זל (בראשית רבה פרשה פב פיסקא ו ד"ה ויעל מעליו) האבות הן הן המרכבה. עד כאן לשונו. וזהו חיוב ההליכה בדרכי השם יתברך שחוזר בפסוקי התורה פעמים רבות בפסוקים אחרים, אחרי השם אלהיכם תלכו, והלכת בדרכיו, וכדומה, והן מצות עשה דבר תורה גמורה, וכל מוני המצוות מונים אותה, וכאשר התבאר בשלחן ערוך המדות (שער המדות סעיף א) באורך, ואין צורך לכפול.
על פי הרמח''ל
ובספר דרך ה' (חלק א פרק ד סי' י) ביאר את הדביקות בהשם על ידי קיום המצוות, כי בכל מעשה מהן שיעשה, יהיה מתקרב על ידו, מדרגה מה ממדרגות הקורבה אליו יתברך שמו, ותגיע לו על ידי זה מדרגה מה ממדרגות הארת פניו, כפי הקורבה אליו יתברך שמו. ותתעצם בו מדרגה מן השלמות, שהיא תולדת מדרגת ההארה ההיא, והפך זה העבירה. עד כאן לשונו. ועוד כתב בספר דעת תבונות (סי' מ ד"ה ותביני) כי כל רע בעולם אינו רע בעצם, אלא נובע מהסתר פניו של השם. ואם כן חסרונותינו בעולם הזה שבאנו להשלימם, נובעים מהסתר פניו יתעלה, ועל ידי עשיית רצון השם, גורמים שהאדם יקבל הארת פניו יתברך, והיא הדבקות בו יתעלה. (ח"א פרק ד אות ד) ועוד עיין שם. ועוד לו שם באורך (סימן עח והלאה). ובכללי פתחי חכמה ודעת (כלל א) ביאר כי השם ברא את הספירות כמשל צינורות מחוברים, שכשהם מחוברים כיאות מעבירים את השפע מן המאציל אל האדם. אך ברא ה' את הספירות באופן שצריכים תיקון, כדי שיוכלו להעביר את השפע. והתיקון נעשה על ידי האדם בעובדו את השם, ואז נתקנים, והשפע נשפע אל האדם המתקן. עד כאן דבריו.
ולאור האמור ההליכה בדרכי השם הן מהדרכים הגורמות יותר להביא אל הדבקות בו יתעלה, ואחר שמדת החסד היא המדה שאנו מכירים בה את בוראנו יותר משאר מדותיו, שכן מדת החסד היא סיבת בריאתנו, ובריאת כל העולם הזה והעולם הבא, על כל פרטיהם ופרטי פרטיהם, וכאשר ביאר הרמח"ל בספריו לרוב, וכגון בספר דעת תבונות (סי' יח) כתב לבאר למה הבורא ברוך הוא רצה לברא נבראים, ומשיב, כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב, ומחק הטוב להטיב, ורצה השם לברא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ועל כן ברא את העולמות והאדם בתוכו כשאינו מושלם, כדי שהאדם ישלים את עצמו, ויקבל שכר הצפון לצדיקים בעולם הבא. כי כדי שתהיה ההטבה שלימה, ידע בחכמתו הנשגבה, שראוי שיהיו מקבלים את הטבתו [הוא השכר] תמורת יגיע כפם, הן כדי שאז יהיו הם בעצמם ובמהותם בעלי הטוב ולא חיצוניים אליו [וכנזכר לעיל (אות י) שהשכר בעולם הבא אינו חיצוני, אלא הוא במהות והשגת נפש האדם.] כדי שלא ישאר להם בושת פנים בקבלם ההטבה. ועל זה אמרו בירושלמי (ערלה פרק א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, דהיינו האוכל משאינו שלו, מתבייש להסתכל בפני הנותן. והמהדיר הביא שכן הוא בעץ חיים (ריש שער הכללים) וזה לשונו, כשעלה ברצונו יתברך שמו לברא את העולם כדי להטיב לברואיו, ויכירו גדולתו, ויזכר להיות מרכבה למעלה, להדבק בו ית'. עד כאן לשונו. ושכן הוא במגיד מישרים (פרשת בראשית ד"ה אור ליום שבת י"ד טבת). וכן כתב עוד הרמח"ל בספר פתחי חכמה ודעת (כלל א) ועוד כן כתבו ספרים רבים, לוקטו חלקם בספר שו"ע המדות (שער השמחה עמ' תעה). ואחר עלות כל זאת שמדת חסדו יתברך היא כל סיבת בריאת העולמות כולם, על כל חלקיהם ופרטיהם, נמצא שמדת החסד היא מעיקריות ויסודיות שבהם אנו מכירים את מדות השם יתברך. ואם כן מה נכון והגון להתעסק בעשיית חסד ובאהבת הבריות, שכן הם מביאות ביתר שאת אל קיום כל סיבת בריאת האדם, אל הדביקות בו יתעלה.
כדברים האלה מהחפץ חיים
יד. וכן כתב בספר אהבת חסד (חלק ב ריש פרק ב) שזהו שאמרה תורה (בראשית א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגומר, ופרשו המפרשים (הט"ז בספרו דברי דוד על התורה) שבצלמו היינו למדותיו, והיינו שנתן בכח נפשו של האדם שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להטיב ולהתחסד עם זולתו, וקיום כל העולם תלוי בזה. נמצא ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד ואומר בליבו, מה לי להטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. והנה ידוע שתכלית כל החמודות היא שיזכה האדם לבסוף לישב לפני השם ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנועם האמיתי והעונג הגדול מכל העינוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי אם התדבק עצמו בהשם בעודו בחייו בכל כוחו, כמו שכתוב (דברים יא,כב) ולדבקה בו, ורוצה לומר לדבקה במדותיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי עקב פסקה מט). והיינו שיזרז עצמו בכל ימיו להתדבק במדות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב (מיכה ז,יח) כי חפץ חסד הוא. אז יזכה לישב עולם לפני השם, ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היתה מדתו שלא להיטיב לזולתו, היפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בהשם. עד כאן דבריו. וכן כתב עוד בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"ב) שהתכלית היא הדבקות בו יתעלה, והדבקות במדותיו גורמת לכך, ועל כן ירדוף חסד.
חיוב כיבוד בעל מדות טובות
טו. ובתשובות הגאונים (מוסאפיה סימן ב) כתוב דבר נפלא אודות גודל מעלת בעלי המדות טובות והמעשים הטובים, וזה לשונו, ואפילו אנשי מעשה שמכניסים אורחים, ומהנין תלמידי חכמים, ומשיאין בתם לתלמיד חכם, עליהם הכתוב אומר ולדבקה בו. וחשובים הם כאילו נדבקו בשכינה. וחייב אדם לנהוג בהם כבוד ולעמוד מפניהם, כי חכמים הראשונים אף על פי שהיו חכמים גדולים, משתבחין היו במעשים טובים ובמדות טובות, כדאמרינן בעלמא [כפי שמצאנו את ח"זל אומרים (ב"ר פ"ד ב)] נהי דבתורה גדול ממני, במעשים טובים מי גדול ממני. [אומנם בתורה גדול הוא ממני, אולם במעשים טובים מי גדול ממני.] עד כאן לשונו. ונמצא כאמור, שהחסד והמעשים הטובים גורמים דבקות בו יתעלה, ועל כן חובה לכבד את בעל המעשים הטובים.
מצות אהבה כוללת את כל התורה
טז. ובפרט שיסוד האהבה כולל את כל התורה כמו שאמר רבי עקיבא בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר, זהו כלל גדול בתורה. ומאחר שמצוה זו כוללת את כל התורה, ברור שהיא מן המצוות המקרבות יותר אליו יתברך. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה כד אות ז) ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. והלל אמר במסכת שבת (לא ע"א) לנכרי שביקש שיגייר אותו על מנת שילמדו את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. וענהו, דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור. דהיינו מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך, זהו כל התורה, ומכאן ואילך תמשיך ללמוד ולהשיג את פרטי התורה. וכן הוא פשוט מסברא כי אם יש אהבת רעים, יש את כל חלק התורה שבין אדם לחבירו, הן העשה והן הלא תעשה. וכך כתב בדרשות הר"ן (דרוש חמישי חלק שני) ומפני שזה החלק [של אהבת הבריות] כולל הרבה מן המצוות, אמרו (שבת לא ע"א) על אותו שבא לפני הלל ואמרו לו שילמדהו כל התורה על רגל אחת, והשיבו ואהבת לרעך כמוך, ואידך גמרא הוא זיל גמור. רצו בו, שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצוות. עד כאן לשונו. וכן כתבו בספר מנורת המאור (פי"ז אהבת חברים) ובספר חובות הלבבות (שער הבטחון חלק ג). וראה עוד בפירוש המשניות להרמב"ם (סנהדרין פ"י העיקר הי"ג תרגום הרה"ג קאפח) שכתב לגבי המאמין בי"ג יסודות, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שצוה השם אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה. עד כאן לשונו. ונפלא שכאשר בא הרמב"ם להראות את גודל החיוב שיש לנהוג כלפי איש ישראלי, כתב בראש ובראשונה לאוהבו, וזה כאמור, כי אם יש אהבה יש הכל.
יסוד זה מפי המכתב מאליהו
יז. וככל האמור כתב בצורה נפלאה גם בספר מכתב מאליהו (ח"א עמ' 32) ותוכן דבריו הוא כי השם רק נותן ולא מקבל דבר. ואף כל תפילותנו הם הבעת תודה לו בשבילנו, שזהו שורש עבודתינו, ואילו הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לתפילותינו, כמו שנאמר אם צדקת מה תתן לו (איוב לה,ז). ואחר שכח הנתינה הוא כח עליון ממדות היוצר. נמצא שהנותן לאחרים קרוב להשם ומדבק במדותיו. ואילו כח הנטילה אשר יתאוה אדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, משום אהבת עצמו, הוא שורש כל הרעות. הנוטל רחוק ממנו יתעלה, לפי שכל פעולותיו המה רק סובבות סביב קוטב הנטילה משום אהבת עצמו, וזהו שורש לכל פעולותיו. והסביר שם כיצד ניתן שכל מעשיו יהיו של נתינה, והרי קיום העולם תלוי בנטילה, שאם יתן האדם את כל אשר לו, ולא יטול, ימות ברעב. וביאר כי מי שבעבודתו עיקר כוונתו להטיב לאחרים, כגון מייצר נעלים שמקפיד לעשות את הנעלים תפורים היטב, כדי שיקבל הקונה תמורה הוגנת ומשובחת עבור כספו, הרי נטילת הממון היא אמצעי למען קיום הנתינה, לפי שאז יוכל להגיע למטרה שהיא העזרה לזולת, שבלא נטילת הממון לא יוכל לייצר נעלים אחרות, ואם כן אין נטילת הממון נטילה לשם נטילה. אך מאידך אם כל כוונתו במסחר להרויח בלבד, מבלי להתחשב אם מגיע לעצמו באמת שכר זה, ויתאמץ להנות מכשלון רעו במסחר ומחסרון ידיעתו, וכן על זה הדרך, הרי הוא נוטל בלבד. ועוד עיין שם.
ועוד הוסיף (ח"א עמ' 144) על הפסוק עולם חסד יבנה, שפירושו שעצם כל קיום העולם עומד על חסדו יתעלה, הרי זה בשתי בחינות של חסד. הראשונה, כי כל התכלית והכוונה בבריאת העולם היא רצון הבורא להתחסד עם ברואיו ולהנות אותם מזיו שכינתו [וכנזכר לעיל]. והשניה, לפי שבכל רגע נותן הבורא ומשפיע כל מיני טובה לברואיו בלי הפסק וקץ, ובלעדי חסד תמידי וקיומי זה לא יהיה קיום לעולם. ונמצא שהנהגת השם יתברך עמנו כולה נתינה. ומאידך אנו אם נהיה רק עומדים ומקבלים טובתו, ומבקשים עוד ועוד, צווחים וצועקים "הב הב", הלא אנו הולכים ונדבקים בנטילה ואהבת עצמנו, והיא ההיפך הגמור מדרך השם, ומניעת כל השגה רוחנית. ואם כן תופר חס ושלום כל התכלית, כי איך נהנה מזיו שכינתו שאינה אלא תענוג רוחני, ותלויה בהכרת חסדו יתברך הבלתי בעל תכלית, אם נלך ונתרחק מן החסד.
כי לא יכיר החסד אלא מי שיש בו חסד, כמו שנראה כאשר נתבונן באיש פחות, שכל כולו נטילה, שאם הוא רואה אחרים עושים חסד, אינו מאמין כלל שכך הם פני הדברים, וכוונתם רק לשם חסד. אלא מיד עושה חשבונות ואומדנות, מה הם רוצים להשיג על ידי חסדם, מה האינטרס שלהם, מה המניע ומה המסובב, כי הנחה פשוטה אצלו שהכל כמוהו, כי לא ידע כלל מה זה חסד, על כן אינו מודה שיש דבר כזה. וכלל הוא, שאין אדם משיג במדות השם יתברך אלא לפי מה שיש בו כעין אותן המדות, כדכתיב עם חסיד תתחסד [וזוהי תכלית הבריאה להתדבק בו יתעלה, ומי שאינו הולך בדרכיו אינו דבק בו, וממילא רחוק מהשגת התכלית] שרק החסיד מכיר חסדו יתעלה. ואם כן איך תתקיים התכלית שיהנו הנבראים מזיו השכינה שהתבאר לעיל שהיא כל תכלית בריאת העולם. ועל פי זה סיים את דבריו, שאין תיקון להגיע לידי תכלית יצירת כל העולם ולכל סיבת בריאתנו, אלא להשתדל לקנות את כח הנתינה. עד כאן דבריו הנפלאים.
העולם עומד על גמ''ח
יח. ומעתה מובן מדוע שנינו במשנה באבות (פ"א מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. שכן גמילות חסדים הוא דבר עיקרי עד מאוד בעבודת השם, ויסוד לבריאת העולם והדבקות בו יתעלה. והרשב"ץ בפירושו לאבות (שם) הוכיח שהעולם עומד על גמ"ח, שהרי סדום וחברותיה היו עובדים עבודה זרה, ועושין כל תועבת השם, ולא הקפיד הכתוב עליהם אלא על שלא היה בהם גמ"ח, כדכתיב (יחזקאל טז,מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון, שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה. ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על החמס (בראשית ו,יא). והכתוב אומר עולם חסד יבנה (תהלים פט,ג) כי לא היה צורך להקדוש ברוך הוא לבראתו [את העולם] אלא מצד החסד לבני אדם. עד כאן לשונו.
ולאור כל האמור באים הדברים יחדיו עם הקדמת ספר נפש החיים מבן המחבר (ד"ה בכל דרכיו) שכתב וזה לשונו, היה רגיל להוכיח אותי [אביו, רבנו חיים מוואלזין] על שראה שאינני משתתף בצערא דאחריני. וכה היו דבריו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני, ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. עד כאן לשונו. ולכאורה הדברים תמוהים וכי זה כל האדם רק להועיל לאחרים. ולאור האמור הדברים באים נפלא, שכן אחד מיסודות הדבקות בו יתעלה היא מדת החסד, שכן היא המדה היותר ניכרת לנו במדות השם, שמכחה קיים כל העולם, והיא כל סיבת בריאתו ועצם קיומו בכל עת ובכל שעה, והיא יסוד מוסד לכל עשייתנו אם ליטול למעננו או לתת לאחרים, וכאמור.
כולנו בני איש אחד נחנו
יט. סיבה נוספת לבא מחמתה אל אהבת הבריות, כתובה בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ד) כתיב [כתוב בתורה] לא תקום ולא תטור את בני עמך, היך עביד' הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה [אם יד ימין תקעה סכין ביד השניה, תחזור השניה ותתקע סכין בראשונה?!] וממשיך הירושלמי, ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. והרי לפנינו כי כולנו עם אחד בני איש אחד אנחנו, ואיך יוכל אחד להזיק לרעו, וכי יזיק האדם לעצמו לידו ולגופו שלו. וכן לאידך גיסא יאהב כל אחד את רעהו לפי שכגוף אחד אנחנו, בני איש אחד. נתאר לעצמנו אב המסתכל על בניו שרבים על ממון, משרה, או כבוד, והמריבה גואה על גדותיה, האחד מכה את רעהו שונאים ומזיקים זה לזה. האם לאב לא איכפת, האם לא מעניינת את האב מריבה זו, כשם שלא מעניינת מריבה זו את מי שגר ברחוב אחר, או בעיר אחרת. לא, פשוט שלאב איכפת מן הדבר, וגורם הוא לו צער ועוגמת נפש. כולנו בני איש אחד בני אבינו שבשמים, המצער אחד מישראל, אם שני יהודים רבים, הרי שכביכול גורם צער הוא לאבינו שבשמים, כי הוא אבינו בוראנו אוהבנו. וגם כשם שאדם חפץ שבניו לא יריבו, ושמח כשידאגו זה לזה, ושיאהבו זה את זה. כן כל איש צריך להסתכל על כל איש ואיש מישראל, כאילו הוא אחיו ובנו, ולחפוץ ולרצות בטובתו והצלחתו, וקל וחומר שלא לצערו ולייסרו. וכיוצא בדברים אלו כתוב באוצר הגאונים (סנהדרין סי' תשלט) בשם רב האיי גאון, שנמצא בהגדה בתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. אמר ר' זה ספר תולדות אדם גדול ממנו. ופירש רבינו האיי, כי זה כלל גדול יותר, שנופל בכל מצוה שבין אדם לחבירו. כי כאשר יתן אל לבו ענין תולדות אדם שנברא יחידי, [י]ואהב איש את חברו אהבת שלמה, ויגמלנו חסדים בגופ(ן)[ו] ולא יזיק לו לעולם, לפי שהכל בגוף אחד. והוא גדול מענין ואהבת לרעך כמוך, שנוכל לומר שלא אמר זה בכל אדם כללי, רק לרעהו שהוא יודעו ומכירו ואוהבו. וכפי זה הענין בא בפרק אחד דיני ממונות מפני מה נברא אדם יחידי, מפני שלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו, ומפני החמסנין והגזלנין. ומה עכשיו שנברא יחידי משפחות מתגרות זו בזה, וגוזלין וחומסין זה את זה, אם נבראו שנים, על אחת כמה וכמה. עד כאן לשונו. וכך כתב בספר כד הקמח (ריש ערך שנאת חנם, נמצא באות "ס") כי נמצא שני חלקי אהבת הבריות, הראשונה מצד הטבע, כאהבת אחים, והאב לבנו, והאיש לאשתו, והשני מצד החברה. ועל שני חלקים אלו נקראו ישראל אאחים בורעים, להורות שראוי להם שתהיה אהבתם זה לזה אהבת אהאחים מצד הטבע. ואהבת בהרעים מצד החברה. ואין לך אומה ראויה שתהיה האהבה תקועה בהם, ומדת השנאה מרוחקת מהם, כישראל, שהרי אלוה שלנו אל אחד. וכן כתיב (מלאכי א) הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו. ואנחנו עם אחד שנאמר (שמואל ב,ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ויש לנו תורה אחת ומשפט אחד. ועל כן היה ראוי לנו שנהיה לב אחד ורצון אחד. עד כאן לשונו.
עם ישראל כולו נפש אחת
כ. ובספר שמירת הלשון (ח"א שער התבונה פ"ו) הביא את דברי הירושלמי הנזכרים לעיל, וכתב על כך, כן הדבר אם ארע שלא היטיב עמו חברו באיזה טובה שביקש מאיתו, או אפילו שציערו וגידפו באיזה דבר, שלא ינקום וינטור את השנאה עליו, כי מי הוא חברו ומי הוא, הכל משורש אחד יצאו, ככתוב (דברי הימים א,יז,כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכתיב (בראשית מו,כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה וגומר, ולא כתיב נפשות, להורות לנו שכל נפשות ישראל למעלה הם כמו נפש אחת, רק שכל אחד יש לו בחינה בפני עצמו, כמו האדם בכללו, אף שבדרך כלל הוא איש אחד, מכל מקום יש לו אברים שהם ראשיים לו, כמו הראש והלב, ויש תחתיהם כמו היד והרגל. וגם לשורש אחד יאספו כל ישראל לבסוף, והוא תחת כסא הכבוד, וכמו שכתוב (שמואל א,כה,כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את וגומר וכמו שאמרו ח"זל (שבת קנב ע"ב). ורק זה העולם מצד שכל אחד מלובש בחומר בפני עצמו, ועניניו ועסקיו של כל אחד הוא ענין בפני עצמו, מדמה האדם בדעתו שהוא איש פרטי, ואינו שייך לחברו הישראל כלל. אבל באמת לא כן הדבר.
ולכן מצינו כמה פעמים בדברי ח"זל שאם אדם עושה חס ושלום עברה, הוא מקלקל בזה לכלל ישראל שהם כמו גוף אחד. ולגוף אם יש כאב גדול באיזה אבר, גם שאר האברים יחושו כאב, אף שאין כאבם כה גדול. וכעין שמצינו בויקרא רבה (פרשה ד) שה פזורה ישראל (ירמיה נ,יז) נמשלו ישראל לשה, מה דרכו של שה, לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים. תני רבי ישמעאל משל לבני אדם שהיו באים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן. אמר להם מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה וכו' עיין שם. והוא מהטעם הנ"ל. ולכן אחי הזהר והיזהר מלנקום ולנטור את חברך, כי את עצמך אתה נוקם ונוטר. עד כאן דבריו.
מתוך אהבת הבורא
כא. ואחר שאב אחד לכולנו, ומתוך שאוהבים אנו אותו יתעלה, השכל מורה שיש לנו לאהוב איש את רעהו, לפי שכולנו בנים להשם אלהינו. וכמו שכתב בספר מעלות המדות (המעלה השנית ד"ה וכיון שהקב"ה) וזה לשונו, וכיון שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל ביותר [וכפי שהאריך שם לפני כן בראיות על כך] אם כן יש להן לכל אחד ואחד מישראל לאהוב איש את חברו כגופו. עד כאן לשונו. והביא שכן כתוב בתנא דבי אליהו (רבא פרק כח) כשם שהקדוש ברוך הוא יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי חכמים ביותר, שנאמר אהבתי אתכם אמר השם וגומר, ואומר ואת עשו שנאתי וגומר. כך יהא אדם אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי חכמים ביותר. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר תומר דבורה (ריש פרק חמישי) כיצד ירגיל האדם עצמו במדת החסד, עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא לאהוב את השם תכלית האהבה, שלא יניח עבודתו לשום סיבה, מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתעלה. ובספר לב אליהו (ויקרא בחוקותי סוף עמ' פה) כתב, אך השאלה היא האיך מגיעים לקיום מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך, וכמוך היינו כמוך ממש. בזה כבר אמרו ח"זל שאי אפשר להגיע לואהבת לרעך כמוך, רק על ידי קיום מצות ואהבת את השם אלהיך. כלומר, כמו בעולם אם יש לאדם אהבה למי שהוא, הרי הוא אוהב גם את בניו, שהרי הם בניו של אוהב. כן הדבר באהבת הבריות, מכיון שאדם מגיע לאהבת השם יתברך, הוא אבינו שבשמים, ודאי יאהב את כל הבנים למקום, ובכך יגיע לואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו.
ובספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 90) כתב, שאהבת הזולת הנעלית ביותר היא מתוך אהבת השם, וכדאיתא בבראשית רבא (סוף פרשה כד) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר וכו', אם עשית כן, דע לפני מי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו. ומבאר הריקאנטי (פרשת קדושים) וזה לשונו, והנה האוהב את חברו הנעשה בצלם אלהים, הוא אוהב השם יתברך ומכבדו. עד כאן לשונו. הרי לנו שמי שמבטל את עצמו כלפי השם יתברך, ירגיש התבטלות כלפי רעהו. וכן כתב בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן עח) בדברי מוסר בענין אהבת הבריות ששנינו במשנה באבות (פרק ג) חביב אדם שנברא בצלם, וישראל חביבים יותר. ונמצא שחביב אדם שהוא בן המקום ולכן יש לאהוב כל אחד ואחד מישראל.
עז רצוני להיות שלישי בחברותכם
כב. ובספר ענף עץ אבות (עמ' קכא) הביא מספר מעיינה של תורה (פרשת קדושים) שכתב משל נפלא המתאים כפתור ופרח לדברים האמורים כאן. מעשה בשני חברים שהיו אוהבים מאד איש את רעהו, ומסורים ונאמנים זה לזה בלב ובנפש. פעם העלילו בני בליעל על אחד מהם עלילת שוא, אשר בעטיה העמידוהו לדין ונגזר עליו גזר דין מוות. ומיד חברו הנאמן לא חסך כל עמל ויגיעה באונו ובהונו, ועשה כל אשר לאל ידו להציל את חבירו מגזר הדין הנורא. אך כל מאמציו עלו בתוהו. כשעמדו כבר להעלות את הנידון לגרדום, לא היה יכול החבר לעצור ברוחו, רץ אל מקום הגרדום, וצווח לתליין, עצור, אל תהרוג דם נקי החף מפשע, אני הוא האשם, אנא אעלוני תחתיו אל הגרדום. הנידון צווח לעומתו, אל תאמינו לו, אין כוונתו אלא להצילני, אני הוא האשם ולא הוא. נתחוללה מהומה במקום, ולכן התליין לא הוציא את גזר הדין לפועל, אלא הפנה את הדבר לפני המלך. המלך המופתע ציוה להביא לפניו את שני החברים, והם סיפרו לו את כל האמת. לאחר חקירה ודרישה יצאו שניהם זכאים, וציוה המלך לשחררם. אולם הדברים נגעו לעומק לבו של המלך, ובקשם, אנא הביאוני בברית ידידותכם, עז רצוני להיות שלישי בחברותכם. וזהו שאמר הכתוב, ואהבת לרעך כמוך אני השם, כשאתה אוהב באמת את חברך כמוך ממש, אז אני השם, כביכול אני גם כן מצטרף לחברותא קדישא שלכם.
ובאמת אין המשל דומה לגמרי לנמשל, כי אם הנמשל עוד גובר ועולה על המשל עשרת מונים, לפי שהשם יתברך הוא אבינו בוראינו, החפץ בטובתו של כל אחד ואחד מעם ישראל, ואילו במשל חפץ המלך להתחבר לחברות שאין לו קשר אליהם, למעט את ראותו גודל אהבתם וחיבתם זה לזה. לא כן בנמשל שהשם אוהבינו וחפץ בטובתינו, ובראותו אותנו נוהגים באהבה ואחוה, על אחת כמה וכמה שחפץ הוא להיות "חבר" בחברותא קדישא זו. ועוד עיין בזה להלן (אותיות כט,ל).
אהבת הבורא אותנו היא סיבת הקפידה הגדולה על עון לשון הרע
כג. ועל דרך השלילה רואים אנו, כי השם מקפיד עד מאוד על מי שמדבר על רעו לשון הרע, וביאר את טעם הדבר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ב) על פי דברי הזוהר (פרשת פקודי דף רסד ע"ב בתרגום חופשי) שבשעה שבני אדם מדברים לשון הרע, אז מתעורר רוח רע השורה על ההתעוררות ההיא של לשון הרע שפתחו בה בני האדם, וגורם בהתעוררות ההיא של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם. וכתב על כך החפץ חיים, שידוע שאהבת הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל היא עד מאוד, והם אצלו בבחינת בן יקיר וילד שעשועים, כמו שאמר הכתוב (ירמיה לא,יט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגומר. וכשיהיה לו לאדם בן יקיר וילד שעשועים והוא רואהו שאינו מתנהג כשורה, אף על פי כן הוא מחפה עליו מרוב אהבתו אותו. ואף אם ייסרנו לפעמים, יהיה ברוב חנינה וחמלה. אכן אם יבואו אליו אנשים פעם ושתים ויספרו לו על קלקולי בנו, איך שהוא מריב ומתקוטט עם אנשים על לא דבר ושוא, מלבין ומחפיר לכל. בודאי יתגבר באביו כח הכעס על בנו, ויכהו ויבזהו עבור זה. ומי גרם כל זה המספר. כן הדבר בעניננו, כי הקדוש ברוך הוא מרוב אהבה שהוא אוהב את ישראל, אף שהוא יודע בעצמו כל מה שנעשה בסתר ובגלוי, וכמו שכתוב אם יסתר איש וגומר, אף על פי כן לא יעורר בעצמו עליהם לעשות רע, וכמו שכתוב לא הביט און ביעקב. אכן אם יבוא אליו המקטרג ויספר לו מענין זה, כביכול הוא מוכרח להשיב על זה שום תשובה. [כאשר מלכות הארץ משיבה גם כן כשבא מי לצעוק לפניהם על דבר עוולה שנעשה, ומלכות שמים מתנהגת כעין מלכות הארץ, כמו שכתוב בספרים.] כי כן יסד מלכו של עולם שעניניו של אדם יהיו מתנהגים על פי המליצים והמסטינים. ומי גרם כל זה, המספר לשון הרע מלמטה. ומכל זה נבין את גודל השנאה שיש להקדוש ברוך הוא על המספר הזה, שכמו שהאב אף שהוא מכה לבנו, ומוכרח למלאות רצון המספר לו, באשר הבין שהדבר אמת. מכל מקום אם בהתבוננו במספר יראה כי איננו מכוין בספרו לתועלת בנו, רק לקנתר עליו, ודאי יתעורר בלבו עבור זה שנאה גדולה על המספר. כן הדבר יותר ויותר בענין זה, כידוע שהקדוש ברוך הוא אוהב לאדם יותר משהאדם אוהב את עצמו, ורוצה רק בטובתן של ישראל, ושלא ידברו עליהם דלטוריא כלל. עד כאן דבריו. וחזר על הדברים רבות בספרו, וכגון (בחלק שני פרשת חקת, ובהקדמת ספרו חפץ חיים בהגהה). וכיון שגדולה מדה טובה על מדת פורענות, אם כן בראותינו שכה מקפיד השם על איש המקטרג על בניו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהשם יתברך אוהב ביתר שאת וביתר עוז את מי שאוהב את בניו, ודואג לשלומם, וחפץ בטובתם, ואף השם יאהבהו ויקרבהו. וכן כתב המסילת ישרים (פרק יט ד"ה ואמנם עוד עיקר) אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו.
מעלת לימוד הסנגוריא היא משום אהבת הבורא אותנו
כד. וכדברים האלה כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ח ד"ה גם) במעלת לימוד הסנגוריא, שהגמרא הקדושה והזהר הקדוש מלאים על כל גדותם מזו העבודה. שרצון הבורא יתברך ויתעלה, שילמדו סנגוריא בתמידות על בניו עם קדוש, אף בשעה שאין עושים רצונו של מקום ברוך הוא. ולמדו כן מגדעון ומהושע ומאליהו. וזאת כדמיון האב שיש לו בן שאינו הולך בדרך טובה, ויודה על זה כל בר שכל, שעם כל זה רצון האב שילמדו בני אדם על בנו זה תמיד סנגוריא, ולדון אותו לכף זכות. ובודאי אם ישמע מאיזה אדם שלימד עליו חובה, דבר זה הוא על אפו ועל חמתו. כל שכן בהבורא יתברך שמו, שהוא טוב ומטיב לכל, ולא ידח ממנו נידח, שרצונו שילמדו על בניו סנגוריא, ולדון אותם בתמידות לכף זכות. והביא שכן כתוב בזוהר חדש (דף כא ע"ב).
ועל כן מה נפלאת אהבת הבריות, אשר בוראנו יוצרנו מיחל לאהבה זו, ומקפיד על היפוכה של מדה זו עד מאוד, וזאת לבד היא סיבה בפני עצמה להשתוקק לבא לידי מדה זו.
אחיך בגלגול קודם
כה. הבט נוסף להגיע לאהבת הבריות הראני ידידי הרה"ג שלמה טופיק שליט"א את דברי רבנו יוסף חיים מבבל בספרו בן איש חי דרושים (פרשת קדושים ד"ה לא תקום עמ' קלו) שהקשה על מצות ואהבת לרעך כמוך, איך תצוה התורה דבר שהוא נגד הטבע, שאין טבע האדם יכול לקיים דבר זה שיאהב את רעהו כמוהו. ויישב, נראה לי בסייעתא דשמיא, כי הנה באמת אחר שגילו לנו ר"זל סוד הגלגול, אז אנחנו רואין טעם נכון והכרחי לבלתי נהיה שונאין זה את זה, ושלא לעשות נקימה ונטירה זה לזה. והיינו כי תמצא ראובן ושמעון שהם רחוקים וזרים זה מזה הרחק מאד מצד משפחתם ובית אבותם, אך באמת בגלגול הקודם היו קרובים זה עם זה שהיו שני אחים, או אב ובנו, ועל כן אם יהיה שמעון שונא עתה לראובן שהיה אביו בגלגול הקודם, או בנו, נמצא הוא עתה שונא את אביו או את בנו, וכן להיפך.
מעשה הגלגול
והוסיף הרב מעשה נפלא באשה שהיתה שונאת את כלתה שנאה עצומה, כבר מעת שנכנסה לביתה ומימי חופתה. והמריבה לא היתה זזה ממעונה בימים ובלילות ובכל שעה ושעה. עד שקצה כלתה בחייה, ובחרה מות מחיים, מחמת שהיתה חמותה מציקה לה בקטטה מאד. והסיבה שהיתה האשה שונאת את כלתה, כי לאותה האשה היתה בת יפה מאד, החביבה עליה כנפשה. וקודם חופת כלתה ט"ו שנים, נפטרה בתה, והיתה אמה מתאבלת עליה הרבה, ולא שכחה אותה. וכשבאה כלתה, הביטה בצורתה, וראתה שהיא דומה ממש לבתה הנפטרת, הן מצד קומתה, הן מצד יופיה, הן מצורת פניה. ולכן כשראתה אותה, זכרה את בתה שנפקדה ממנה, ותשנאה, ותעשה עמה מריבה בכל שעה ושעה. לפי שצר לה מאד אשר זו כדמות בתה, באה וישבה בביתה, במקום שהיתה בתה. והנה לילה אחד בא בעלה של אותה אשה שהיתה אלמנה אליה בחלום, ויאמר לה, עד מתי את עושה מריבה עם כלתך, לוא ידעת מי היא זאת, היית כל יום מחבקת ומנשקת אותה. אמרה לו בחלום מי היא זאת. ויאמר, זאת בתך שנפטרה קודם ט"ו שנים משבאה זו לביתך, וביום שנפטרה נולדה זאת הכלה, ונתגלגלה בה בתך, ולכן היתה צורתה דומה לה ממש בכל דבר. ולהיות שאת היית מצטערת על בתך, גילגלו מן השמים שבנך יקח לו לאשה זאת הכלה שהיא בתך בעצמה, ונמצא בתך חזרה אצלך בבית. ואת כל יום מצערת אותה בקטטה ומריבה עמה, והרי את מצערת את בתך שחביבה כנפשך. וזאת בשמעה דברים אלו מבעלה בחלום, חרדה ורעדה מאד, ותכה בידיה על פניה, ואז הקיצה מן השינה, והנה חלום. ותבך בכי גדול על אשר עשתה לכלתה, שבאמת היא בתה. ותקם באותו הלילה, ותדפק על פתח חדר כלתה, ותכנס ותפול לפני רגלה, ותחבקנה ותנשקנה, ומאז היתה אוהבת אותה כנפשה, כי ידעה שזאת היא בתה שחזרה אצלה.
והוסיף הרב בן איש חי דברי מוסר על כך, ומן המעשה הזה יעשה האדם היקש לכמה דברים שיהיו בין האנשים ובין הנשים, ועל כן מי שיש לו מוח בקדקדו יתרחק משנאה ונקמה ונטירה, כי אולי זה שהוא שונאו עתה, הוא היה אביו, בנו, או אחיו, וכן בנשים, מאחר ששניהם הם זרע ישראל, ועם אחד הם, אפשר להיות כך. מה שאין כן נכרים מעם אחר, לא יצוייר דבר זה. וזהו שכתוב, לא תקום ולא תטור את בני עמך, קרי ביה עימך חירק תחת העין, רצונו לומר, כיון שהוא בני עמך, אפשר להיות שכבר היה בגלגול הקודם "עימך" ממש, או אב, או בן, או אח, אף על פי שהוא זר עתה, ואיך תקום ותטור את אביך או את בנך או את אחיך. עכ"ד.
ועצה נוספת לרחוק מן השנאה והקטטה כתב בספר חסידים (סימן קח) מעשה בצדיק אחד שהיה רגזן, וכשהיו מתקוטטין עמו, לא היה משיב, אלא מעניש, ואחר שעבר כעסו היה מתחרט. שאל לחכם, מה אעשה שלא אעניש את בני האדם. אמר לו לאחר שתקלל ותעניש, תאמר כל מה שאמרתי לא יבוא לי [כלומר יבוא עלי, והוא בלשון נקיה] וכתיב ואהבת לרעך כמוך. [וכשם שקילל את רעו כך יקלל את עצמו.] והוא לא רצה לעשות כן [לפי שלא רצה לקלל את עצמו], אלא קיבל עליו בכל עת שיקלל ויעניש אחרים, שיתן כך מעות שיהא לו כפרה וירויח לצדקה. עד כאן לשונו. ונמצאו לפנינו בדבריו שתי עצות.
האוהב יאהבוהו
כו. בנוסף לכל האמור בכל הסיבות והטעמים לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך כדינה, עוד בה כי האוהב את הבריות אוכל פרותיהם בעולם הזה, לפי שמי שאוהב את הבריות, עוזרם ומסייעם, הרי שישיבוהו בני האדם טובה תחת טובה, ויאהבוהו ויכבדוהו וידאגו לשלומו, וירצו בטובתו, ויקר כבודו בעיניהם, וכאשר נאמר במשנה (אבות ריש מסכת פאה) אלו דברים שהאדם עושה אותם ואוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו'. וכך כתב בספר ארחות צדיקים (שער האהבה ד"ה ויש תועלת) וזה לשונו, ויש תועלת גדולה למי שנוהג בחיבה ובריעות עם בני אדם. תועלת האחת בעולם הזה, כשמתנהג באהבה עם כל אדם יעזרוהו הכל, אם יפול, ירבו עוזריו וסומכיו. ואם יעמוד אדם נגדו לריב עמו, רבים ישתיקו את המדברים הרע, ומכלימים אותם. ואם תבוא עליו צרה, הכל מצטערים עליו ונותנים לו יד. ואם יבוא לידי דוחק ועוני, רבים ירחמוהו בנתינת מתנותיהם. תועלת עולם הבא, מחמת שהוא נאהב לכל, אז דבריו נשמעים, ותהיה יכולת בידו להוכיח בני אדם שייטיבו מעשיהם. וגם מתוך האהבה יעמוד בשלום עם הכל, ומתוך האהבה הוא שקט ושלו ופנוי ללמוד ולעשות מעשים טובים. וגם מתוך האהבה יעזרוהו ויעשו מלאכתו, ויגינו בעדו, וימצא הרווחה יתירה לעבוד הבורא יתברך, עבודה שלימה. ומחמת האהבה הוא נושא חן בעיני כל רואיו, ומעשיו הטובים יהיו מקובלים לכל, וכל אחד יחמוד לעשות כמעשהו. עד כאן לשונו.
לעשות רצון השם
כז. והמובחר ביותר לאהוב את הבריות מתוך ציווי הבורא ולא כדי שיאהבוהו ויכבדוהו, וכמו שכתב בחובות הלבבות (שער ד שער הביטחון פרק ד) ואם יהיה הבוטח באלהים בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים, יבטח באלהים בהצלתו מהם, וישתדל לפרע מה שחייב להם, ולעשות חפציהם, ולהיות לבו שלם עמהם, וירף ידו מהזקתם, ויסבב על מה שיהיה טוב להם, ויהיה נאמן בכל עניניהם, ויורם אופני תועלותם בעניני התורה והעולם לעבודת הבורא, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. ואמר, לא תשנא את אחיך בלבבך. לא ליחל הגמול מהם [ולא יעשה כן בשביל צפיה לקבלת טובה מהם תחת טובותיו עמהם] ולא לקדם אצלם, ולא מאהבתו בכבודם ושבחם, ולא להשתרר עליהם, אך לקיים מצות הבורא, ולשמור בריתו ופקודיו עליהם. כי מי שתהיה דעתו בעשותו חפציהם על אחד מהדברים שזכרנו תחילה, לא ישיג רצונו מהם בעולם הזה, וייגע לריק, ויפסיד שכרו לעולם הבא. ואם הוא נוהג בזה לעבודת האלהים בלבד, יעזרם האלהים לגמל אותו בעולם הזה, וישים בפיהם שבחו, ויגדל ענינו בעיניהם, ויגיע אל הגמול הגדול בעולם הבא. כמו שאמר האלהים לשלמה, וגם אשר לא שאלת נתתי לך וגומר. עד כאן לשונו.
וכתב בספר ענף עץ אבות (עמ' קכב) מתוך ספר מעיינה של תורה (פרשת קדושים) על הפסוק ואהבת לרעך כמוך, כי אהבת הבריות מתוך מוסריות וערכים נעלים, בלא קשר למצוות התורה, נטולת ערך. כי נגיעה קלה ביותר, עשויה למוטט ולפורר כליל את כל ההשקפות על אהבת אנוש ואחוות עמים. ובגלל צל של ספק לאבדן שלטון, הופך אדם תרבותי, לזאב ערבות הטורף את כל המזדמן למחיצתו. ועל מנת להשיג ממון או כבוד, הופכים בני אדם לשודדי יער. וכל הנימוסים המקובלים של האנושיות, מתפזרים כאבק הפורח. ורק אהבת אדם הנובעת מיסודות התורה הקדושה, המבוססת על הצו האלהי הקדוש, יש לה בסיס חזק וקיים, וישר ונאמן, ונחמד ונעים ונורא. והיא רק היא המסוגלת לעמוד כצוק איתן כנגד כל חולשות ונגיעות שונות. ואפשר לרמוז זאת בדברי רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול "בתורה", דהיינו כשהאהבה היא דרך התורה דווקא, אז הוא כלל גדול. עד כאן דבריו.
ציווי עיקרי
כח. וכיון שמתוך ציווי הבורא אנו באים, מה נורא הפסוק במיכה (פרק ו, פסוק ח) הגיד לך אדם מה טוב, ומה השם דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגומר. הרי שמצות אהבת חסד אינה כשאר משפטי התורה, כי אם ציווי עיקרי שהנביא מודיע שזאת אשר חפץ השם יתברך מאיתנו. ובפסוק זה פתח החפץ חיים בחלק המוסרי של ספרו אהבת חסד (ח"ב פרק א) ועוד בסוף הספר כתב, שעל ידי התבוננות בפסוק זה תדיר, יוכל לרכוש לעצמו מדת החסד.
מצוה בכל עת
מה גם שכתב רבנו חיים וויטאל בספרו שערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה ואמרו רבותינו) וזה לשונו, אמרו רבותינו, שהשונא בכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה ואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו. ונמצא שהאוהב את חברו, בכל רגע ורגע מקיים מצות עשה דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך, ואם כן מה יקרה ונשגבה מצוה זו, שבכל עת ובכל שעה אם ישית את לבו לאהוב את הבריות, יקיים אלפי אלפים של מצוות דבר תורה. וכן כתבו עוד ספרים וכנזכר לעיל (אות ד).
מדה כנגד מדה
כט. עוד פרט חשוב עד מאוד אשר מעורר ומדרבן לרכוש את מדת אהבת הבריות, ועשיית החסד, הוא הנהגת הבורא את העולם במדה כנגד מדה. ומעתה מי שאוהב את הבריות, אף השם מדה כנגד מדה יאהבהו. וכן מי שעושה חסדים עם הבריות, אף השם יעשה עמו חסדים. וכלל זה שהנהגת השם בעולמו היא מדה כנגד מדה נמצא בדברי ח"זל השכם והערב, והנני רק להראות מעט מקורות לכך, שכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמז ס"ג) כל המרחם על העניים, הקדוש ברוך הוא מרחם עליו. ומקור הדין הוא ממסכת שבת (דף קנא ע"ב) וכן הוא במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסנהדרין (דף צ סוע"א) שכל מדותיו של הקדוש ברוך הן מדה כנגד מדה. ובשבת (דף קה ע"ב) המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. ובמדרש רבה (פרשה ט אות יא) כל המדות בטלו, מדה כנגד מדה לא בטלה. ועוד רבות כהנה נמצאו בח"זל ובדברי הראשונים, וכן מבואר מן הספרים שיובאו בסמוך.
האוהב ישראל יאהבהו השם
ל. ולפי יסוד זה כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (שער הרחמנות) ששנינו בשבת (דף קנא) כל מי שיש בו מידת הרחמנות הקדוש ברוך הוא מרחם עליו. והוסיף להוכיח כן ממאמר התורה (דברים ה,יג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. עד כאן. והדברים נפלאים, כי מי לא יחפוץ באהבת הבורא וברחמי הבורא עליו, והלא בהשיגו את אהבת הבורא ורחמיו עליו, השיג את כל הדברים הטובים עלי אדמות. וראה כמה אנשים מחפשים "קשרים" עם אנשי מפתח ויכולת, אנשים עשירים, וכדומה, רק משום ספק ספיקא, שמא באיזו הזדמנות יוכל להעזר בו. ומי יודע כלל אם תבא הזדמנות זו, וגם אם תבא מי יודע אם יחפוץ לעזור לו, ואף אם יחפוץ לעוזרו מי יערוב שיהיה יכולת בידו לסייעו. על אחת כמה וכמה, מי לא יחפוץ "בקשרים" עם הבורא, שהוא מחיינו ומקיימנו ואת כל העולמות בכל עת ובכל שעה, ונותן לנו את כל צורכינו, ולו היכולת והוא בעל הכוחות כולם, ואינו בר שינוי. ויתר על כן מי שאוהב את הבריות, ועושה עמהם חסדים, לא רק השיג "קשרים" עם הבורא, כי אם השיג את אהבת הבורא ורחמי וחסדי השם עליו. וכך ממש כתב רבנו חיים לוצאטו בספרו סדר הויכוח (עמ' קנה בביאור חלקי החסידות) אך יותר הדגיש את הצד השלילי של הדבר וזה לשונו, ואמרו עוד (שבת קנא ע"ב) ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג,יח) כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. כי הנה הקדוש ברוך הוא מודד תמיד מדה כנגד מדה, מי שהוא מרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין היא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו. [כלומר מוסיף ביאור נפלא שאין כאן מדת לפנים משורת הדין, כי אם דין גמור לאדם זה, לפי שכן הדין מורה שיש לנהוג עם כל אחד מדה כנגד מדה.] והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה יז ע"א) למי נושא עון, למי שעובר על פשע.
ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין. ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין. ודוד המלך מתפלל ואומר, ואל תבא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג,ב). אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות, כך ירבה לקבל. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ח סוד"ה גם) שהדן לכף זכות, שכרו שמן השמים שידונו אותו גם כן לכף זכות, כמאמר רבותינו "זל בשבת (קכז ע"ב) תנו רבנן, הדן את חברו לכף זכות, דנין אותו לכף זכות. עד כאן. וכן כתב הרב חיד"א בדבש לפי (מערכת ה אות טז) שלפי מה שמתנהג אדם עם משרתיו ועם בני ביתו, על פי מדותיו מתנהגים עמו בשמים. עד כאן לשונו. והחפץ חיים בספרו אהבת חסד הרבה להשתמש ביסוד זה, כדי לחזק ידים רפות באהבת הבריות ועשיית חסד, וכתב (ח"ב פ"ג), שכדי שינהגוהו בעת בואו לדין לפני בית דין של מעלה לפנים משורת הדין, שאם ישב השם על כסא דין מי יצא נקי, על כן ינהג עם האנשים במדת החסד והרחמים, ושוב יעורר כנגדו למעלה את מדת הרחמים. ושכן הוא בזהר (אמור דף צב ע"א תרגום חופשי) למדנו במעשה שלמטה מתעורר המעשה שלמעלה, אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, כך מתעורר הכח כראוי למעלה. עשה אדם חסד בעולם, התעורר חסד למעלה ושורה ביום ההוא ומתעטר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו היום, ומתעטר ברחמים בשבילו, ואז אותו היום עומד לו להיות מגן בשבילו בשעה שיצטרך לו וכו'. באותה מדה שאדם מודד בה מודדין לו. עד כאן. וכן ממשיך החפץ חיים (ח"ב פרק ד) שזוכה בעל החסד שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא בעל דינו, ואז דינו יהיה ברחמים מרובים. וכמו שכתוב במדרש רות רבה (פרשה ה) בוא וראה כוחן של בעלי צדקה וגומלי חסדים, שחוסין בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים לו,ח) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. והקדוש ברוך הוא בעצמו יביט ויחפש זכות אצלו. וכן כתב עוד באהבת חסד (שם פרק ה סוף ד"ה וענינו) ועוד (פרק י ד"ה גם אמרו חכמינו) בהנהגת השם מדה כנגד מדה, ועוד (בסוף הפרק, ובסוף חתימת הספר) שכח הצדקה והחסד מגביר מדת הרחמים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא ע"ב) על הפסוק (דברים יג,יח) ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וכהיום שאנו רואין בעיננו, שמדת הדין גוברת מאד בעולם מדי יום ויום, בכמה מחלות ומיתות משונות, וחסרון השפעה בעולם, עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כמה צריך להרבות בצדקה וחסד, אולי על ידי זה נזכה לכפות את כח הדין, ויתמלא רחמים בעולם. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד את יסוד מדה כנגד מדה בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ב) מדברי הזהר.
עוד מעלות גמ''ח
לא. בגודל מעלת גמילות חסדים ניתן להאריך עד מאוד, לפי שנתחברו בכך ספרים שלמים, והמעונין לראות בהרחבה בגודל מעלתה מפי חכמינו זכרונם לברכה, יעיין בספרים מעלות המדות (מעלה ה באורך רב, וגם במעלות יג,כב) ובספר מנורת המאור (פרק יז אהבת חברים באורך רב) ובארחות צדיקים (שער האהבה) ובהמספיק לעובדי השם (שער הנדיבות). וכן חיבר על כך החפץ חיים ספר שלם הקרוי אהבת חסד, וכל חלק ב' שלו סובב הולך סביב מעלות הגמ"ח והפסדיה, ותימצת את הדברים (בח"ב ריש פרק יב), וכן ליקטם בתחילת ספר חסד לאברהם (למחבר ספר ארך אפים ונדפס בסוף ספרו הנ"ל) ועוד הוסיף על כך משלו, ואנו נוגעים כאן בזה בקיצור נמרץ.
כשמקבל עליו אהבת הבריות נחשב שכבר עשה כן בפועל
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סימן לה) הביא את דברי הרמב"ם (מקוות פי"א הי"ב) שכתב, כשם שהמכוון לבו לטהר כיון שטבל טהר, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר. כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת, טהר. עד כאן לשונו. [ועוד עיין שם בציץ אליעזר דברים נוספים בזה.] ונמצא לפנינו שמי שמקבל עליו לאהוב את הבריות, כבר בעצם הקבלה, אף שעדיין לא עשה שום מעשה, טיהר את נפשו טהרה גמורה. ואם כן יש לרוץ אל טהרת הנפש, לפי שהשגתה תלויה רק בקבלה אמיתית.
תפילתו נשמעת
העושה גמילות חסדים תפילתו נשמעת במרומים, כמו שכתב הרב חיד"א בדבש לפי (מערכת ג אות ו) בשם מדרש שוחר טוב (מזמור סה) מי שהוא גומל חסדים יהא מבושר שתפילתו נשמעת. עד כאן. ועוד כן כתב הרחיד"א (שם מערכת ח אות ב) וביאר כך את הפסוק קטונתי מכל החסדים וכו', הצילני נא מיד אחי וגומר, שהיות ועושה חסד, מבקש הצילני, דהיינו בקשתו שתשמע תפילתו, היא מכוח גמילות החסדים.
שותפות בגמ''ח כל אחד נוטל כל שכרה
הגרי"ח סופר שליט"א בהקדמת ספרו תפארת יצחק (נדפס בסוף ספר הזכרון מערכות להגאון רבי יצחק טייב זצ"ל) הביא מספר אהבת חסד (ח"ב פט"ז) שכל מי שמשתתף בעשיית גמילות חסדים, נחשב כאילו הוא לבדו עשה את הגמ"ח. ומינה יליף הגרי"ח בגודל מעלת התורמים להוצאת ספר, שאף על פי שכל אחד תרם חלק מהוצאת הספר, מכל מקום לכל אחד יהיה שכרו במושלם, כאילו הוא לבדו תרם את כל הספר.
משה זכה למעלתו בזכות אהבת ישראל
ודברים נפלאים כתב רבנו חיים וויטאל זצ"ל בספר שערי קדושה (ח"ב שער ד ד"ה ואמרו רבותינו) וזה לשונו, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (מדרש רבה שמות פ"א על הפסוק וירא בסבלותם, ועל הפסוק ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא) ולכן היה שקול ככל ישראל, כמו שכתוב (ישעיה סג,יא) ויזכור ימי עולם משה עמו. עד כאן לשונו. ונמצא לפנינו כי כל מעלותיו של משה אשר לא קם נביא כמותו, ואשר לא היה עניו כמותו, ועל ידו קיבלו ישראל את התורה, ושאר מעלותיו, המה בגלל מדה זו שהיתה בו, לפי שהיה אוהב את ישראל, ומצטער בצרתם. ורואים כמה גדולה רמה ונשאה מעלת אהבת הבריות, וכמה מחשיבה השם יתברך, וחפץ בה בשבילנו ולטובתינו.