אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - ב שער אהבת הבריות - הלכה

שלחן ערוך המדות - ב

שער אהבת הבריות - הלכה

הקדמה

סימן א - מצות אהבת הבריות

''ואהבת'' חיוב תורה

א. נאמר בתורה (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך, ומכאן שמצות אהבת הבריות היא מצות עשה גמורה מן התורה, וכן היא הסכמת הראשונים והאחרונים ואין מי שחולק בזה.

ואהבת לרעך כמוך חיוב ד"ת

א. א. נאמר בפסוק (ויקרא יט,יח) לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. וכן מנו כל מוני המצוות מצוה זו במניינם, וכמו שכתב כן הגאון רבי ירוחם פערלא בחיבורו הגדול על הרס"ג (ריש סימן יט). ואין מי שחולק על כך, שמצוה זו היא מצוה גמורה דבר תורה. ואע"פ שדבר זה יוצא מבואר מכל הראשונים והאחרונים אשר יבואו להלן במשך הסימן, מ"מ פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן נאסוף ונמנה חלקם.

נמנה במנין המצוות

הנה כן מנוה במנין המצוות הבה"ג (במנין מצוותיו שבריש ספרו סי' סו) הרס"ג (עשה יט) ובאזהרות רבי אליהו הזקן (עשה מא) כתב, רע לאהוב. וכן כתב באזהרות רבי יצחק אלברגלוני (סי' מט) דבוק אהבת רע. וכן באזהרות רבנו שלמה אבן גבירול (אות נז) כתב, ואהבת חברים. וכן הוא במאמר השכל (אות יד) ואהבת לרעך כמוך, וכ"כ הרמב"ם (בספר המצוות עשין רו,רז, ועוד לו שם שרש ב, ושרש ט, ובל"ת שב. ובמשנה תורה דעות פ"ו ה"ג, מתנות עניים פ"ח הלכה י, וברפי"ד מהלכות אבל). וכ"כ הסמ"ג (עשין ט, וע"ע סי' קסב) יראים (ס"ס ריח) ספר הבתים ספר המצוה (עשה רז) וכן הרשב"ץ באזהרות זוהר הרקיע (אות מה) כתב אהבת רעים וכ"כ החינוך (מצוה רמג, וע"ע מצוה רלח) סמ"ק (סימן ח, וע"ע סימן רמח). והש"ך בספרו פועל צדק (עשה צט) ובספר דבר המלך (מצוה ז) ובספר מצות השם (סי' רמד).

וכ"כ דואהבת הוי דבר תורה בספר חובות הלבבות (הקדמה ד"ה וכאשר וד"ה וכוונתי) ובשו"ת רש"י (סי' רמה) הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש ד"ה ענין הסכה והלאה) ארחות חיים (דין כיבוד אב ואם אות ה) כל בו (סימן פב) ובשם הסמ"ק הנ"ל, וע"ע בריש ספר הרוקח (הלכות חסידות ד"ה קדש עצמך) וכ"כ בשו"ת הרשב"ש (ר"ס ט) ובארחות צדיקים (שער האהבה ד"ה ואהבת אביו) ומהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ד ד"ה ואלו הם).

ב. והכי הוא במתני' דנדרים (דף סה ע"ב) דמי שהדיר את קרובו בהנאת נכסיו עובר אואהבת לרעך כמוך. וכן פסקו להאי מתני' עוד ראשונים, דכן הוא ברי"ף (דף כב ע"א מדפי הרי"ף) וברמב"ם (הלכות שבועות פ"ו הי"א) והרא"ש (נדרים פ"ט סימן ג) ובגליון הרי"ף שם כן הוא בנימוק"י, וברמב"ן, ובריטב"א, וכן הוא במאירי (נדרים סה ע"ב). [ולכאורה נראה דאואהבת עובר מיד בעת הנדר. לא מבעי לגירסת המאירי שם במשנה דגריס או שמא יעני, וכן מבואר בביאורו שם שבעת הנדר כבר עובר אלא תקום ולא תשנא, ונראה שכוונתו גם לואהבת. אלא אף לגירסת שאר ראשונים וכאשר הוא לפנינו במשנה, נראה דמה שאמרו במשנה שעובר רק אם יעני חברו ולא יפרנסו מחמת הנדר, היינו שבזה יעבור רק על וחי אחיך עמך, אך על לא תקום, ולא תשנא, ועל ואהבת, עובר מיד בעת הנדר. והכי מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות שבועות פרק ו הלכה יא) בכותבו הלכה זו ו"זל, וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך, למחר יצטרך זה, ותהיה עובר על וחי אחיך עמך, והחזקת בו, או פתוח תפתח, וכיוצא בהן. עכ"ל. והרי שהשמיט את מה שאמרו במשנה שעובר על לא תקום ועל לא תשנא ועל ואהבת, ונראה שהוא מן הטעם האמור, דכוונת המשנה שעובר עליהם כבר בעת הנדר. וכתבתי זאת לפום ריהטא וכחותה על גחלים.]

וכ"כ עוד ראשונים ואחרונים רבים אשר נאספו ובאו להלן.

גדר חיובה

ב. מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך נחלקת לשני חלקים א, חיוב אהבת לב. ב, חיוב עשיית מעשי אהבה.

א, האהבה הלבבית היא לחוש בלב רגש אהבה לכל אחד ואחד מישראל. ודרגת אהבת הלב המחוייבת היא לאהוב את רעו כך שיחפוץ שיבא עליו כל הטוב, ולא יארע לו שום רע [אולם את עצמו רשאי לאהוב יותר מחבירו.] וכמוך שנאמר בפסוק ואהבת לרעך "כמוך" פירושו, כמו שאתה חפץ לעצמך. וכמשל אהבת אחים שכל אח שמח בהצלחת ובטובת אחיו, על כל סוגי הטובות אשר יבואו עליו, הן אם יתעלה בחכמה, עושר, או בכבוד, וכדומה, ויצטער בכל דבר רע שיארע לאחיו, אולם כל אח אוהב את עצמו יותר מאשר את אחיו. וכך הוא שיעור חיוב אהבת הלב לכל אחד ואחד מישראל, לחפוץ בכל הטוב לו, ולהצטער בכל דבר לא טוב שיבא עליו, ואין חיוב לאהוב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך. ועל כן מי ששמח בהצלחת רעו בכל דרכיו הן בעושר הן בכבוד וכדומה, אך רק בחוכמה חפץ שהוא עצמו יחכם יותר מחבירו, אף על פי שדרגתו גבוהה, עדיין לא הגיע לידי שלמות חיוב האהבה.

ב, חלקה השני של מצוה זו הוא עשיית מעשי אהבה של חסד ורחמים לרענו, בשיעור כפי שיחפוץ האדם לעשות לעצמו. וקל וחומר שחובה שלא לעשות לרענו מעשים שלילים כגון, להעליבם, או לצערם, או לדבר בגנותם, וכדומה. ובעזרת השם יבוארו פרטי חיובים אלו בהמשך.

הקדמה

ב. מצות ואהבת לרעך כמוך כמעט שלא נזכרת בש"ס, ומאידך הקושי בה מבואר, כיצד ניתן ואפשר לקיים מצוה זו כפשוטה. ועוד קשה, שאם דברים כפשוטם, הרי שתסתר ההלכה חייך קודמין לחיי חברך, וכאן כתוב שחייכם שוים. ומכח כן ראשונים רבים ביארו מצוה זו כל מר כדאית ליה, מכח סברא בלא ראיות. [ואע"פ דעסקינן בפסוק בתורה, ובמצוה גמורה מדאורייתא, הרי הראשונים פעמים רבות ביארו את הפסוקים על פי הבנתם בפשט הפסוק, ושלכן משתנה המצוה, אף אם אין גילוי אחר בח"זל, וכן עשו כל מוני המצוות במנינים. ויתרה מכך כתב הרמב"ם בשו"ת (בלאו ח"ב סי' תלו) ו"זל, אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נכון ליטול דרך האמת, שישים ענין זה המפורש בתורה עיקר ויסוד, שלא יהרוס בנין ויתד התקועה אשר לא תמוט. וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי ר"זל חולק על עיקר זה, וסותר ענין זה, ידרוש ויבקש בעין לבו עד שיבין דברי הנביא או החכם. אם יצאו דבריהם מכוונים בענין המפורש בתורה, הרי מוטב. ואם לאו, יאמר דברי הנביא הזה או דברי חכם זה איני יודע אותם, ודברים שבגו הם ואינם על פשוטיהם. עכ"ל. ונפלא עד מאוד שאפילו בדברי הפסוקים אומר כן. וע"ע בהקדמתו למורה נבוכים שאת פסוקי התורה שהשכל מכריח שאינם כפשטום יש לבאר שהם משל, וכן הוא שם (בח"ב פרק כה, ופרק מז נפלא) ועוד רבות שם.]

והנה נמצאו בראשונים שמכח הקושיות הנ"ל הוציאו מקרא מידי פשוטו, וביארו שכוונת הפסוק אינה לחייב רגש אהבה כמו שאתה אוהב את עצמך, אלא רגש אהבה כמו שאתה חפץ שיהיה טוב לעצמך כך תחפוץ לזולתך.

ויש שדחקו יותר בפסוק וביארו שכוונתו אינה לחייב רגש אהבה, אלא את מעשי האהבה, שהם חסד ורחמים וכדומה, ואין חיוב לחוש רגש אהבה. וכוונת התורה באומרה ואהבת לרעך כמוך, היינו תאהב את הצריך לרעך, ושלכן נכתב לרעך ולא רעך.

ויש שדחקו יותר בפשט הפסוק שכוונת התורה לחייב רק מניעת מעשים שלילים, דהיינו שלא להזיק ולצער רעך, ולא לחייב עשיית מעשים חיובים של חסד ורחמים, וכמו שלעיל מינה בפסוקים נאמרו חיובים של מעשים שלילים, לא תשנא, לא תקום ולא תתור, ועל כך סיימה התורה ואהבת לרעך כמוך, להורות שתאהב בכגון הפרטים הנזכרים לעיל בסמוך, שהם מעשים שלילים.

אולם רוב הראשונים נקטו כי אין להוציא מקרא מידי פשוטו, ועל כן סוברים שהחיוב הוא כפשוטו ממש, חיוב לחוש רגש אהבה לרעך כמו שאתה אוהב את עצמך, ולעשות עם רעך כאשר אתה רוצה לעשות לעצמך. ועל הקושיות הנ"ל יבארו דאפי' שהחיוב כמעט בלתי אפשרי, מ"מ חיוב האדם הוא לפעול כדי להגיע לידי דרגה זו, והרי שמי שעמל על כך, ובפועל לא הגיע לידי מידה זו, מילא את כל חיובו, ואין דרישה ממנו יותר מכך. ולענין חייך קודמין יאמרו, דאה"נ חייך קודמין קודמים למצות ואהבת, ועל כן בעת התנגשות בין שתי מצוות אלו, חייך קודמין עדיף.

וישנם עוד שיטות בראשונים, כאשר יבוארו ברצות ה' להלן (וסיכום שיטות הפוסקים להלן אות כ).

אהבה בלב כמותנו ובמעשים דעת הרמב"ם

(אותיות א-ח)

א. ישנם פוסקים שלמדו ברמב"ם שחיוב ואהבת לרעך כמוך בא לחייב עשיית מעשי חסד, ולא חיוב לחוש רגש של אהבה לרענו. ולענ"ד זה אינו, וס"ל לרמב"ם לחייב הן רגש אהבה והן מעשי האהבה. דהנה כתב הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ג) ו"זל, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנ' ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. עכ"ל. והרי כתב כי מצות עשה דואהבת לרעך כמוך היא דברים כפשוטם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, כשם שאדם אוהב את עצמו יאהב את חבירו. דהיינו לחוש רגש של אהבה, והוא בשיעור ובדרגת כגופו. וממשיך, לפיכך, דהיינו לא סגי באהבה, אלא בעינן שיבא לידי מעשים שהם תולדת האהבה, וכתב דוגמאות של מעשים חיובים כגון לספר בשבחו ולחוס על ממונו וכיוצ"ב, ואתי בק"ו שמעשים שלילים שלא להזיק ולהציק לחברו וכדומה המה בכלל מצוה זו, וכמו שכן מבואר לו הכי בדוכתי אחריני, וכדלקמן בע"ה. וכן לענ"ד משמע מדברי המ"א (סי' קנו ס"ק ב) דכתב, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והעתיקו כף החיים (ס"ק יד). והרי כתבו רק את תחילת דברי הרמב"ם והשמיטו את הסיפא, וא"כ בהם אין שום צד לבאר שכוונתם אינה לאהבה אלא לעשיית מעשים בלבד [וכאשר יובאו בע"ה לקמן הסוברים כן ברמב"ם, מחמת הדוגמאות של מעשים שנקט.] וכן המשנה ברורה (סי' קנו ס"ק ד) העתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל, וסתם ולא פירש, והרי שהבין כי דברים כפשוטם, אהבה ממש. וכן מפורש לו בריש ספרו חפץ חיים (במצוות עשה ב) שהביא את דברי הרמב"ם, וכתב כי המספר לשון הרע נראה בעליל שאינו אוהבו כלל. וכל שכן ד"כמוך" בודאי אינו מקיים, והראיה הגדולה על זה, דהלוא כל אדם יודע את נגעי עצמו, ואעפ"כ אינו רוצה בשום אופן שחברו ידע מזה אף אחד מאלף. עכ"ל. והרי שלמד כי האהבה היא כפשוטה. ועתה יצא לאור ירחון יתד המאיר (כסלו טבת התשס"ח) ובראשו מאמר מאת מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א בחיוב ואהבת לרעך כמוך. ושם מעתיק את לשון הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ג), ועל דבריו כתב ו"זל, ועל כן יש לאדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, ואפילו בני אדם שאין להם שום מעלה וחשיבות וכו'. ע"כ. ולהדיא יליף הכי ברמב"ם דברים כפשוטם. וכן סיים את מאמרו, וזהו שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך אני ה', כשאתה אוהב באמת את חבירך כמוך ממש, אז אני ה', כביכול אני גם כן מצטרף לחברותא קדישא שלכם. עכ"ל. ולהדיא דיליף דברים כפשוטם. וע"ע אליו בענף עץ אבות (עמ' קכח) דואהבת היינו כגופך.

ב. והכי מבואר עוד ברמב"ם בספר המצוות (עשה רו) ו"זל, שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו, כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי, כחמלתי ואהבתי לעצמי, בממונו, ובגופו, וכל מה שיהיה ברשותו, או ירצה אותו. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו. וכל מה שאשנא לעצמי, או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו, והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי לנו גם כאן להדיא כי עסקינן באהבה ממש כפשוטה לאהוב את רענו ולחמול עליהם. ושהכל יהיה כמוך כפשוטו. וכן מבואר ברמב"ם בספר המצוות (בריש ספר המצוות שורש ט) שלמד חיוב חמלה ורחמנות צדקה וחסד מן ואהבת לרעך כמוך, והרי חמלה ורחמנות הם בלב, והמה תולדת האהבה בלב. וגם מבואר שואהבת כולל חיוב עשיית מעשים חיובים של חסד וצדקה. וכן מוכח לו עוד שם (מצות ל"ת יז) דכתב ו"זל, שהזהיר המוסת מאהוב המסית, או להאזין לדבריו, והוא אמרו יתעלה לא תאבה לו. ולשון ספרי, מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך, יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר לא תאבה לו. עכ"ל. והרי שהאיסור הוא לאהוב המסית, והיינו איסור לאהוב אותו בלב [ולא במעשים, כי כלל לא נזכר זה כאן, ופשוט. וגם שבמסית נכתב כאן יכול אתה אוהב למסית, ולהדיא שחיוב ואהבת היינו אהבה רגשית.] ועל כך כתוב בספרי, לא תקיים ואהבת. והרי לנו כי ואהבת היינו אהבת הלב, שעל כך מוזהר שלא יאהב את המסית. וכ"כ בפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י ביסוד הי"ג) ו"זל, כאשר יאמין אדם אלה היסודות כולם (י"ג עיקרים) ונתברר מה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל, ומצוה לאהבו, ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שצוה השם יתברך איש לחבירו מן האהבה והאחוה. עכ"ל. והרי לאהוב כפשוטו, ובכללה כל המעשים החיובים, ומניעת השלילים. וכן משמע בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות קידושין (פרק ב) ו"זל, מן הכללים אצלינו, לא ישא אדם אשה עד שיראנה. שאנו חוששין שמא לא תמצא חן בעיניו, ויעמוד עמה, והוא אינו אוהבה, וזה אסור, לאמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שעובר אואהבת בכך שאינו אוהבה, אע"פ שאינו עושה לה דבר, וא"כ האהבה היא לבבית.

ראיה מאהבת הגר

ג. וכן מבואר עוד לו במשנה תורה (דעות פ"ו ה"ד) ו"זל, אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה. אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת שמו, שנ' ואהבת את י"י אלהיך. עכ"ל. ובספר המצוות כתב ו"זל, (והמצוה הר"ז) היא שצונו לאהוב את הגרים, והוא אמרו ית' (עקב י) ואהבתם את הגר. ואע"פ שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך, לפי שזה הגר גר צדק, אבל בעבור שנכנס בתורתנו הוסיף לו האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת, כמו שעשה באזהרה באונאתו שאמר ולא תונו איש את עמיתו, ואמר וגר לא תונה, והתבאר מלשון הגמ' (ב"מ נט ע"ב) שחייבין על אונאת הגר משום לא תונו איש את עמיתו, ומשום וגר לא תונה. כן גם כאן אנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך כמוך, ומשום ואהבתם את הגר. וזה מבואר אין ספק בו, ואיני יודע אחד ממי שמנה המצות סכל מזה. וברוב המדרשות בארו שהאל יתעלה צונו על הגר, כמו שצונו על עצמו יתעלה אמר ואהבת את י"י אלהיך, ואמר ואהבתם את הגר. עכ"ל. והרי לנו שאהבת גר ואהבת ישראל היא אהבה אחת, וכשם שבהונאת הגר התווסף לאו ולא התווספו פרטים, כן באהבת הגר התווסף עשה ולא פרטים, וכמו שהקיש הרמב"ם ביניהם. ואחר שלענין אהבת הגר הקישה לאהבת האל, והיא הלא אהבה ממש, וכמו שהארכנו בריש שער אהבת ה' (סעיפים א,ב) מפי הראשונים קחנו משם. וכ"כ בספר חסידים (סי' יד) שתהיה אהבת ה' כאהבת אשה ע"ש. וכן ברמב"ם בספר המצוות (בריש שורש ט שבריש ספר המצוות) שכתב כי כל צוויי התורה בארבעה דברים בדעות, ובפעולות, ובמצוות, ובדבור. ונותן דוגמאות למצוות בדעות ו"זל, כמו שצונו להאמין היחוד ואהבת האל ית' ויראתו. ע"כ. והרי שחיוב אהבת האל הוא בלב, ששמו בחלק מצוות הדעות ולא בחלק מצוות המעשים. ומאחר שאהבת הגר היא אהבה ממש כפשוטו כאהבת ה', ודין אהבת הגר כאהבת רענו, שרק התווסף עשה נוסף בגר, ולא חיוב אחר, הרי לנו שחיוב אהבת ישראל הוא אהבה כפשוטו. וכן כתב הגאון רבי ירוחם פערלא בביאור על הרס"ג (סוף עשה יט דף 294 ע"ב) דהרס"ג לא מנה אהבת גר מצוה בפנ"ע, לשיטתו אזיל שכל עשה שכלול בעשה אחר, ורק בא לחזק ולהגדיל שכר, אינו מונה במנין המצוות, בשונה מהרמב"ם ובה"ג שכן מנו. עכ"ד. והרי מבואר לו בדעת הרמב"ם, דכל שבא עשה דאהבת גר, רק לחזק מצות אהבת הישראל, ואין בו הוספת פרטים. וכן משמע מדברי המ"א (סי' קנו ס"ק ב) שכתב אהבת הגר שנתגייר ב' מצות עשה הם. ע"כ. וכ"כ המשנה ברורה (ס"ק ד) וכף החיים (ס"ק יד), ומשמע שנתווסף רק עשה ולא פרטי המצוה. וכן למד הפמ"ג במקום (א"א ס"ק ב) דהתקשה לשם מה הוסיפה התורה עוד מצות עשה בגר, ומשני דנפקא מינה אי יש ישראל לפרוק וגר אפי' לטעון, דעדיף הגר, אחר שבו יש שתי מצוות עשה. עכ"ד. והרי לנו שמבין שאין שום הבדל בין צווי אהבת ישראל לאהבת גר, רק במספר הצווים. וא"כ כשם שאהבת גר היא אהבה כפשוטה, כן היא אהבת ישראל. ועוד ראה להלן (אות ז) בחיוב אהבת הגר. וכן מבואר בספר דבר המלך (שער א פ"ט דף טו ע"ב) שבגר רק נתווספה מצות עשה ולא פרטים, להגדיל שכר ולהרבות עונש. וכ"כ בספר המפתח (דעות פ"ו ה"ג) בשם מהר"ם שיק (סנהדרין דף מו ע"א) שאין תוספת דינים במצות אהבת הגר. ועוד ראה להלן (סוף אות ח) עוד סיעת פוסקים דילפי כדרכנו ברמב"ם, שהחיוב מואהבת לרעך כמוך היינו לחוש רגש של אהבה לרענו, וגם לעשות למענם מעשים חיוביים, ולפרוש מעשיית מעשים שליליים.

הלומדים ברמב"ם חיוב מעשים בלבד ולא בלב

ד. ואולם בשו"ת שאילת יעקב (סימן צ) רוח אחרת הייתה עימדו בדעת הרמב"ם, וסבירא ליה להעמידו עם השיטות אשר יובאו בע"ה להלן, כי חיוב אהבת הבריות אינו חיוב לחוש רגש של אהבה, אלא חיוב לעשות לרענו דברים טובים, ולהמנע מן הרעים, והיינו חיוב לאהוב את המעשים ולא את האדם. והראה כן מתוך שהרמב"ם (דעות פ"ו ה"ג) הנ"ל הביא דוגמאות של מעשים, וכן בהמשך התשובה (אות ו) הראה כן מתוך שבה"ה כתב הרמב"ם על הגר שהושוה לאהבת האל שנ' ואהבת, והלא אף אהבת רעים הושוותה לאהבת האל, שכתוב ואהבת לרעך כמוך, וא"כ במה הושוותה אהבת גרים לאהבת האל, יותר מחיוב אהבת ישראל. ולכן מבאר דס"ל לרמב"ם כי החיוב אינו אהבה בפועל, אלא חיוב מעשים, ולכן דוגמאותיו של הרמב"ם הם של מעשים. ולכן הוסיף הרמב"ם כי הגר הושוותה אהבתו לאהבת האל, לפי שבגר בעינן אהבה ממש, כחיוב אהבת ה' שהוא חיוב לבבי, משא"כ ברעים, בעינן אהבת מעשים. [וכן יש להראות הכי מדברי הפמ"ג (סי' קנו א"א ס"ק ב) דעל דברי המ"א הנ"ל הביא את המהרש"א בשתיקה אשר יבוא לקמן בע"ה, דס"ל שחיוב ואהבת היינו רק על חיוב פרישה מעשיית מעשים שלילים, והרי זה מורה שאינו רואה מדברי המ"א סתירה לכך. אך אם לכך כוונתו, באמת זה קשה, דכל כה"ג הו"ל למ"א לפרושי. ומכח כך נראה יותר שהביא שיטה נוספת, ולא שזהו הפשט במ"א]. ועוד ראיתי שכ"כ מדנפשיה בספר בני בנימין (הנדפס בספר הליקוטים רמב"ם פרנקל דעות פ"ו ה"ד) שהוקשה לו נמי מדוע שינה הרמב"ם להקיש גר לאהבת האל, ולא עשה כן באהבת ישראל. ומשני, דשאני אהבת ישראל שהוא ציווי לאהוב את המעשים, והיינו שכתוב "לרעך" ולא את רעך [וכיון לרמב"ן ודעימיה דלקמן בע"ה] משא"כ באהבת הגר נאמר "את הגר" שהיא אהבה ממש. עכ"ד.

ה. וכ"כ בספר ארח מישרים (סימן ג אות א) אך על דרך שכן משמע קצת מדברי הרמב"ם (רפי"ד מהלכות אבל) וכן בהלכות דעות (פ"ו ה"ג) שכל הדוגמאות שהביא הם של פעולות או של דיבור, ולא דברים שבלב. וכ"כ הרה"ג דוד אריאב בספרו לרעך כמוך (חלק האהבה בקונטרס הביאורים שבסוף הספר סימן א, ונדפס גם בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 94) שלדעת הרמב"ם אין חיוב לאהוב בנפש. והגדיל עשו וכתב (אות ה) שאין מאן דאמר שיש חיוב אהבת נפש, רק אהבה למעשים, ועל כן הרמב"ם כתב דוגמאות של מעשים, וכמבואר לו בספר המצוות (מ"ע רו) ו"זל, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו. עכ"ד. ושוב ראיתי שכ"כ הרה"ג אברהם ויינפלד זצ"ל מח"ס לב אברהם על ספר חסידים במאמרו הנדפס בתורת האדם לאדם (ח"ה עמ' 139) שלמד בתשובת הרמב"ם (בלוי סי' תמח ותובא בע"ה להלן אות ז) שבאהבת גר התווסף חיוב באהבתו יותר מאהבת רעים, וכל' הרמב"ם בסה"מ הנ"ל ו"זל, הוסיף האל אהבה על אהבתו. וכן מדמסיים הרמב"ם התם להשוות אהבת הגר לאהבת האל, בשונה מאהבת רעים שלא הושוותה לאהבת האל. וביאר שהתוספת היא משום שאהבת רעים אין חיוב לחוש אהבה בלב, כי אם במעשים. וכמו שהמעיין יראה ברור בלשון הרמב"ם בסה"מ (עשה רו) ובהלכות דעות (פ"ו ה"ג) ובהלכות אבל (פי"ד ה"א) שבכל הני הרמב"ם מגדיר עיקר מצות ואהבת לרעך כמוך בעשיית מעשים טובים, ולא בהרגשת אהבה בתוך הלב. משא"כ בגר שהיא אהבת לב. ועפ"ז מובנת לשון הרמב"ם בתשובה הנ"ל שכתב גבי גר שיש בו חיוב אהבה, בשונה מאב ואם. ותימה מה עם ואהבת לרעך כמוך שאמור גם על אב ואם. ולהאמור שפיר, דמיירי באהבת הלב. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת אמרי איש (דדש סימן נב) בדעת הרמב"ם.

דחייתם

ו. ודבריהם נפלאו ממני, הן הלא כתב הרמב"ם להדיא אהבת גופו, וחיוב לרחם, ושאר לשונות הנזכרים לעיל, ואיך יוכלו לפרש לשונותיו באיזו דרך שאינה אהבה ממש, וזה בלתי אפשרי. וגם שאר הראיות מהרמב"ם מכמה דוכתי וכנ"ל, מה יענו עליהם. ומה שהרמב"ם הביא דוגמאות של מעשים, מה ראיה היא זו, הן הלא כתב בתחילה כי יש לאהוב בלב, ולכך אין שום דוגמאות רק אהבה בלב, משא"כ על מעשים שיש פרטי המעשים, על כן מביא דוגמאות של מעשים, לבל נחשוב כי האהבה היא רק בלב, ואינה מחייבת מעשים. ומה שבהלכה ד כתב הרמב"ם כי הגר הושווה לאהבת האל, לא בא לומר כי בישראל לא הושווה, אלא שבמדרשים הדגישו זאת, והרי בכך חיזוק כדי למשוך את הלב לאהבת הגר, וכפי דרכו של הרמב"ם בדוכתי טובי לחזק את דבריו בדברים הכובשים לבבות מן המדרשים, ובפרט בסוף נושא. ובאמת כי מבין ריסי עיניו של שו"ת שאילת יעקב ניכר כי הכרחו לדחוק כל כך הרבה ברמב"ם נובע מכח קושיותיו של הרמב"ן (דלהלן אות יד), איך יתכן שהתורה מצווה לאהוב כפשוטו כמוך, וגם מה עם חייך קודמין. ואחר שנראה בע"ה בהמשך (אות ח) יישוב לכך ושכן עומדים בשיטת הרמב"ם ראשונים רבים וכדלהלן (אותיות ט-יא), פשוט וברור שכן כוונת הרמב"ם. ובר מין דין, עוד הוצרך להדחק ברמב"ם ולא מצא לכך פיתרון, כי הרמב"ם כתב על הגר שבו התווסף עוד עשה, לאמור שהוא אותו עשה ורק להרבות בציווי בא, ולדרכו ברמב"ם, הן הלא שני צוויים שונים המה, הראשון על המעשים והשני על הלב. ועוד בה דאף הרמב"ן גופיה ס"ל שיש חיוב אהבת גוף ישראל, אך לא כמוך, וכדלקמן. וממילא אין מקום להכרחו ברמב"ם כלל. ומה שכתבו שאין מאן דאמר דיש חיוב אהבת הלב, נפלא ממני עד מאוד, וכאשר יבואר בעזר אל בהמשך, שכן דעת כמעט כל הראשונים.

קושיות על דרכנו

ז. והנה בשו"ת הרמב"ם (מהדורת בלוי סימן תמח ומהדורת שלוזינגר סי' יג) כתב ו"זל, דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם, ויירא, וישמע ממי שאינו אוהבו. ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב, ואהבתם את הגר וגו', כמו שצונו לאהוב את שמו ואהבת את ה' אלהיך. עכ"ל. והרי כאן יש מקום יותר לפירושם שחילוק מחולק בין אהבת גרים לשאר העם, שהרי חילק בין כיבוד ומורא אב ואם, שבהם לא נאמרה אהבה, לבין גרים שבהם נאמרה אהבה, ומפרש דהיינו אהבה כאהבת האל, דהיינו אהבה ממש. וקשיא טובא, וכי לא מצווים בואהבת לרעך כמוך על אב ואם, ולדרכם אתי שפיר, שואהבת לרעך הוא ציווי על המעשים ולא ציווי על אהבת הלב, ואהבת הלב לפי"ז לא נצטווינו על אב ואם, כי אם על הגרים. ברם לענ"ד אין מקום לפרש במשנה תורה אחרת, ששם מפורש כי אהבת הרעים היא אהבה ממש וכנ"ל. ועל כן נלע"ד ברור ואמת שמה שחילק כאן הרמב"ם בין אב ואם לגר, היינו חוץ מהציווי של ואהבת, כי ואהבת לרעך קאי על כל ישראל, ובכללו כלול כמובן גם גר, וכמו שכתב להדיא בספר המצוות וביד החזקה הנ"ל שהוא נכלל בזה, ורק שהתורה בנוסף על הציווי הרגיל של ואהבת, הוסיפה באב ואם יתר על שאר העם ציווי של כיבוד ומורא, ועל כך מחדד הרמב"ם כי תראה שבגר התורה הוסיפה יתרה מכך, כי הוסיפה ציווי נוסף של אהבה, שהוא ציווי גדול יותר מציווי מורא ויראה, וכמו שביאר שאפשר שיכבד אדם ויירא ולא יאהבו.

וראה עוד בספר המצוות (מצות ל"ת שב) דכתב ו"זל, שהזהירנו משנוא קצתנו לקצתנו, והוא אמרו (קדושים יט) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא, לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונאו, אינו עובר על זה הלאו, אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור, ועובר על עשה גם כן, והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. וכאן משמע שאם שונא בלב לא עובר בואהבת, רק אם מודיעו ששונאו שאז עושה מעשה, דהיינו אמירה שמצערת את חבירו. וזו סתירה לנו. ברם מכח כל האמור נלע"ד לדחות, דאה"נ עובר אואהבת גם כששונאו בלב, אך הרמב"ם עוסק עתה באיסור שנאה שעובר רק כששונאו ולא מודיעו, וכשמודיעו ששונאו לא עובר, אך בזה לא יכל הרמב"ם לסיים, דא"כ יבואו לטעות דשרי לשנא אם אומר לו, ועל כן הוכרח לבאר דיש כאן איסורים נוספים של לא תיקום, וואהבת, אך אה"נ גם ברישא יש איסור של ואהבת כששונא בלב, וכאשר מבואר במקומו בדיני ואהבת. וכאן לא נזקק לכך בדיני שנאה, שאין זהו מקומו. ושוב ראיתי שכ"כ להוכיח מאלו דברי הרמב"ם חיוב מעשים בלבד בשו"ת אמרי איש (דדש סימן נב) ושכיוצ"ב כתב בקובץ מאמרים (מאמר א) הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד גבי אהבת ה', איך שייך לצוות לאהוב והוא דבר טבעי, וכתב שאין חיוב אהבת לב, רק מעשים. עכת"ד, וכ"כ הרב אמרי איש גבי חיוב ואהבת לרעך כמוך שאינו חיוב לבבי, מהטעם הנ"ל כי איך שייך לצוות על אהבה. ותמה אני אם נכתב כן בקובץ מאמרים ואת"י, וגם אם כן כיון לדרשה בעלמא, וברור שאינו להלכה. וכדלעיל (אות ג) שחיוב אהבת האל הוא חיוב לבבי. ולעצם דברי האמרי איש, תמהתי על עצמי כי מקושיות קלות לא עושים אוקימתות בפסוקי התורה, ובפרט לא בדברי הרמב"ם אשר מפורשים להיפך וכנזכר, וה"ה על שאר דבריו שם ואכ"מ.

ועוד קשה על דרכנו ברמב"ם מדבריו בהל' אבל (ריש פרק יד) דכתב ו"זל, מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וכו', אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצוות. עכ"ל. והרי כתב כאן בביאור מצות ואהבת, שפירושה במעשים, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצוות. ולא הזכיר כאן אהבת הלב. ואולם אמת שאילו היו לפנינו רק אלו דברי הרמב"ם, כן היינו לומדים בו. ברם בראותינו לעיל בדוכתי טובי שמפרש ולא סותם, כי אהבת רעים בעינן בלב וגם במעשים, ברור שכוונתו כאן שיש ואהבת במעשים, אך אה"נ יש עוד חלק של הלב שכאן לא הזכירו, לפי שאינו נצרך לעניינו כאן, והרי אינו עסוק בהגדרת מצות ואהבת, ואת גדרה ביאר במקום אחר כבודה במקומה מונח קחנו משם. וכן י"ל גם בדברי הרמב"ם (בשורש ב שבריש ספר המצוות). ועתה ראיתי בשו"ת יחל ישראל (לאו ח"ג סי' לא ד"ה ו"זל הרמב"ם והלאה) דיצא בדרך חדשה בדברי הרמב"ם לחלק דדברים שליליים ד"ת, וחיוביים דרבנן ע"ש, ונסתר מן האמור, וגם דבריו מחודשים.

הסוברים כדרכנו

ח. וכן למדו כהבנתנו ברמב"ם חיוב אהבת לב ומעשים, הן שלילי והן חיובי [מלבד סיעת הפוסקים הנזכ"ל (אות א)] זאת יצא ראשונה דכ"כ חד דמין קמאי בדעת הרמב"ם, מראשי המבארים דבריו, הלא הוא ספר הבתים ספר המצוה (סי' רז) וכאשר יובאו דבריו בע"זה באות הבאה. וכן למד בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן עח אות ג) דלרמב"ם דבריו כפשוטם, דהוא חיוב לאהוב את ישראל כגופו. וכ"כ הרה"ג משה מיירניק בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 63). וכן למד הרה"ג יחיאל נוימן (שם עמ' 85) ושצריך לאהוב כגופו ממש. ועל קושית הרמב"ן דלקמן בע"ה איך שייך לצוות זאת, משיב (ריש עמ' 89) שכבר מצינו במשה שאהב את ישראל יותר מגופו, כדאיתא במדרש תנחומא (ואתחנן סי' ו) והרי גם ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך היא דרגה גבוהה, ואעפ"כ לא אמרו שהיא הפלגה. עכ"ד. וכן למד כדברינו ברמב"ם כמוך ממש אהבת נפש ומעשים הרה"ג אורי יונגרייז בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 124 אות ה). וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ו סי' קסג אות ח).

ועל הקושיא כיצד יתכן חיוב לאהוב כגופו, לענ"ד נראה לבאר דהחיוב הוא לטרוח להגיע לידי דרגה זו, והטורח והעמל על כך, אף אם לא הגיע לידי מדה זו, לא יתבע על כך. וכמו שהארכנו בחיוב והלכת בדרכיו ביסוד זה מפי הראשונים כמלאכים, ע' בספר שו"ע המדות (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו) וכן הוא בחיובי אהבת ה', ובכללו שיהיו כל מעשיך לשם שמים עיין שם, וה"ה הכא. שוב אחר זמן ראיתי בשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סי' סה ד"ה והנה "זל) שדעתו לדחוק ברמב"ם, וכשם שהרמב"ן (דלהלן אות יד) דחק את פשט הפסוק, מכח קושיא זו. ועל כן מבאר את הרמב"ם כביאור הרמב"ן, שיאהב את חברו שלא יקנא בטובת חברו, ושיצטער בצערו. וכן העמיד אף את החינוך דלהלן (אות יא). עכ"ד. ולהאמור יש ליישב את הקושיא, ועל כן אין לדחוק. וגם אם הרמב"ן דחק בלשון התורה, אי אפשר לדחוק כן בלשון הרמב"ם, שכל כה"ג הוי ליה לפרושי.

עוד ראשונים שיש חיוב אהבת נפש ובמעשים חיובים, וכמוך ממש, או כמו שאתה רוצה לעצמך.

ט. ועתה נביא בע"ה עוד ראשונים העומדים בשיטת הרמב"ם, וסוברים כי חיוב ואהבת היינו אהבת הלב ממש, וגם חיוב על המעשים, הן המעשים החיובים והן השלילים. דהנה כתב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג חשבון כב) בחיוב ואהבת ו"זל, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם, ויחמול עליהם, וידחה מהם כפי יכולתו מה שיזיקם, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי לנו אהבה בלב הן מדכתב ויחמול, והן מתוך שהנושא שעסוק בו שם הוא מצוות שבלב ע"ש. וכן למד בו הרה"ג יחיאל נוימן במאמרו הנדפס בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 85) והיא אהבה עם מעשים, וכדכתב וידחה מהם כפי יכולתו מה שיזיקם. וכן מבואר בחובות הלבבות עוד (בהקדמתו ד"ה וכאשר) שמביא ראיות מן התורה על חובות הלבבות, ובכלל ראיותיו מדכתיב ואהבת, והרי שלומד כי ואהבת הוא חיוב לבבי, שהוא בכלל חובות הלבבות. וכן שם (ד"ה וכוונתי בו) כתב כן, ועוד ראה (שער ד שער הבטחון פ"ד ד"ה אבל פרוש) דמבואר שואהבת בא במעשים חיובים, דכתב ואם יהיה הבוטח באלהים בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים, יבטח באלהים בהצלתו מהם, וישתדל ליפרע מה שחייב להם, ולעשות חפציהם, ולהיות לבו שלם עמהם, וירף ידו מהזקתם, ויסבב את מה שיהיה טוב להם, ויהיה נאמן בכל עניניהם, ויורם אופני תועלותם בעניני תורה והעולם לעבודת הבורא, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. וכ"כ עוד (שער ח פרק ג ד"ה והשנים ועשרים) ו"זל, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם, ויחמל עליהם, וידחה מהם כפי יכלתו מה שיזיקם, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. ע"כ. והרי כתב כאן מעשים, ולב, לאמור שהחיוב הוא בלב ובמעשים שהם תולדות הלב.

וכ"כ רב ניסים גאון (בהוצאת חברת מקיצי נרדמים חלק ד פרק רביעי עמ' 360ה) ו"זל, ומצאנו הרבה מצות מסעיפי הצדק על דרך ואהבת לרעך כמוך, כשם שהאדם אוהב את נפשו ורצה לראות בטובתו, כך ירצה לאהוב את חבירו. וכשם שירצה שינצל גופו מהיזק, כך ירצה לחבירו. כי בזה שיהיה לבבינו שלם על זה הדרך באהבת ריעינו כנפשינו, לשמוח בשמחתם, ולהיות מיצר בצרתם, ולא נחוש להנאותינו בזמן שיש להם הפסד, גם לא נחוש על הפסדינו בזמן שנוכל לסלקם מן ההפסד, אלא נהיה להם חבירים, אז נזכה לעולם הזה ולעולם הבא, בהיותינו עבדים לבוראינו לעבדו בלב שלם יחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בפירושו לתהלים (כט,יא) על הפסוק, ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וחייב אדם לדרוש טוב לעמו בכל הדברים שהוא אוהב ודורש טוב לנפשו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, וזה כלל גדול בתורה, שעל ידי השלום מקיימים ישראל את התורה. עכ"ל. והרי להדיא דעל מעשים קאי. ואולם מכאן אין הכרח לגבי חיוב לבבי. אך ד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, כי רבינו יונה בדרשות (כי תצא עמ' רצא ד"ה ד"א מכל משמר נצור לשונך) השלים משנתו, ו"זל, כל המצות שבתורה אף על פי שנחלקין, שיש מהם בלב בלבד, כגון מציאות הבורא, ויחודו ומלכותו והשגחתו וכו' ואהבת לרעך כמוך. ויש בלשון, כגון תפילה ות"ת ושלא לישבע לשקר. ויש במעשה, שאר מצות. אעפ"כ כלן תלויות בלב, אפילו המצוה הנאמרת בלשון, והמעשיות, אם לא יעשה בכונת מצוה, לא עשה מצוה כתקנה. עכ"ל. והרי כאן כתב לאידך גיסא כי מצות ואהבת הינה חיוב לבבי בלבד. ועל כרחך כדי להשוות משנתו שכוונתו שהיא מצוה לבבית עם השלכות חיוביות של מעשים. וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (סי' רז) ו"זל, לר"ם צוינו לאהוב קצתנו לקצת כמו שנאהב עצמנו.

ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי שהוא מדתי [מדת ישראל], כחמלתי ואהבתי לעצמי, בממוני ובגופי ובכל אשר יקנה אותו ה'. וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי, אשנא לו כמוהו. והוא אמרו ית' ואהבת לרעך כמוך. ע"כ. ורבותינו דקדקו, לרעך, מי שהוא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחת, מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' שנאת רע, וזה מבואר הכונה, שעיקר האהבה היא לחיי האדם, ועיקר חיי האדם לחיי נפשו, וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם, הוי שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה. עכ"ל. והרי שחילק את האהבה לתרי בבי, הראשונה אהבת נפש כאשר נאהב עצמנו, ושניה לרצות לו כל צרכיו כצרכי. והיינו אהבה בלב ובמעשים, הן שלילים והן חיובים. וכ"כ עוד בספר הבתים ספר האמונה (שער היסוד שער שלישי) ו"זל, אמנם מה שיישר נפש האדם במנהגות מדיניות [דהיינו המצוות שמיישרות את האדם, ומחלקם לסוגים] במחשבה, מצות ואהבת לרעך כמוך, לא תשנא וכו'. בדבור, הוכח תוכיח וכו'. במעשה, פתוח תפתח וכו'. עכ"ל. והרי זה מורה שחיוב ואהבת הינו בלב. [ואף שהמתעקש יוכל ללמוד בשני המקומות כאן שאין חיוב מעשים, רק רצון טוב בטובת הזולת, וכאשר נראה להלן ברמב"ן ועוד. אולם מלבד הקושי ללמוד את המילים חמלה ורחמים בממונו של הזולת וכו', שהכוונה ללא מעשים. הלא ראינו לעיל ברמב"ם להדיא בחיוב מעשים, ואין חולק בכך (רק הובאו לעיל הלומדים ברמב"ם שאין חיוב אהבת לב, אך המעשים לכו"ע מחוייבים לדעת הרמב"ם). וממילא ברור שכוונת ספר הבתים ברמב"ם היא רצון בהצלחת הזולת וכו' עם מעשים המביאים לידי כך. וכן מש"כ בספר האמונה כוונתו שחלק זה עיקרו בלב, או גם בלב.] וכ"כ הצדה לדרך (מאמר רביעי כלל חמישי אות כב) ו"זל, ויאמר לנפשו שיאהב לחברו כמו שיאהב לעצמו, ויחמול עליהם, וירחיק מהם כל הנזק כאשר תשיג ידו, כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ושישתדל לקנות ריעים נאמנים יהיו לעזר לתורתו ולעולמו, ויהיו שלמים יחד, ואעפ"כ סודך גלה לאחד מני אלף ולא אל כלם תגלה סודך, אלא אצל הסגולה מהם, וע"ז אמרו, וקנה לך חבר, ולא אמרו חברים. עכ"ל.

י. וכ"כ רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (חלק ב שער ג ד"ה הרחמים) ו"זל, מפני שהמדה הזאת היתה מן המדות הראויות לבורא יתברך שמו, נכללה עם השתים עשרה, ורוצה לומר על השלש עשרה מדות המיוחסות אל הקב"ה. וכל מה שיוכל האדם להשיג ולהתנהג בהן, יש לו להשתדל בדבר. כגון, שיהיה ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע וחטאה. וראוי לאדם החסיד שינהג בהן כפי יכולתו, וכמו שרוצה האדם שירחמוהו בעת צורכו, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו, כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. וכ"כ עוד (המעלה השנית ד"ה וכיון) ו"זל, יש לכל אחד ואחד מישראל לאהוב איש את חבירו כגופו וכו'. ע"כ. ואח"כ משוה אהבת גר לאהבת רעים. ועוד (בד"ה ובמה) מבאר את מעשי האהבה שהנוהג בהן ידעו שהוא אוהב, ובהם, שיזכירהו תמיד לטובה, ומספר בטובתו, ומעלים עיניו מגנותו. וכו'. ע"כ. וכן העתיק את לשונו בספר ארחות צדיקים (ריש שער הרחמים) ומדכתבו שירחמוהו, הוי אומר שמצוה זו בלב, וכתבו גם דוגמאות של מעשים. וכן מבואר עוד בארחות צדיקים (שער האהבה סוד"ה ואהבת בניו) שהיא אהבת לב, ועל דרך זו ממשיך דעלך סני וכו', דהיינו שזה כלול בזה. וכ"כ עוד שם (בד"ה ואהבת אביו, ובד"ה ובאיזה דרך). וכן (בסוף שער השמחה) כתב, סוף דבר לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו, ועל זה נאמר ואהבת לרעך כמוך. וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות וכו'. ועוד (בשער לשון הרע ד"ה החמישי) כתב, והמספר לשון הרע נענש על הנזק שהזיק לחבירו, ועוד על ששמח בקלון חבירו, דכתיב ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאוהב בכבוד עצמו כן יאהב בכבוד חבירו. עכ"ל. והרי שואהבת הוא גם לאהוב כבוד חבירו, ונקט דוגמאות שליליות לדוגמא בעלמא.

וכ"כ בדרשות הר"ן (דרוש ה ד"ה החלק השני) ו"זל, החלק השני הם המצוות המדותיות, צדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק השורשים, ויסודם הוא הלב, ומפני שזה החלק כולל הרבה מן המצוות, אמרו (שבת לא ע"א) על אותו שבא לפני הלל ואמר לו שילמדהו כל התורה על רגל אחת, והשיבו ואהבת לרעך כמוך ואידך גמרא הוא זיל גמור, רצו בו שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצות, וזה החלק רושם הנפש והגוף יחד. עכ"ל. והרי לנו שהן בלב והן במעשים. וכ"כ הסמ"ק (סימן ח) לאהוב את חבירו, דכתיב ואהבת לרעך כמוך. ובכלל זה הבאת שלום בין אדם לחבירו, ומכריעו לכף זכות. לאהוב את חבירו אמר ר"ע כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך. הוסיף בן עזאי ואמר גדול הימנו, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. פי', אע"פ שאינו מקפיד על כבוד עצמו, יש לו להקפיד על כבוד חבירו. ובכלל מצוה זו יש הבאת שלום בין אדם לחברו וכו', ומאריך שם מאוד בגודל מעלת השלום. ע"כ. והרי להדיא שהיא אהבה בלב "שבכלל זה" בכלל האהבה, תלוים מעשים, והמעשים המה מעשים חיובים [ואתי בק"ו מעשים שלילים.] וגם הרי מנה מצוה זו במצוות התלויות בלב, והרי להדיא חיוב אהבת הלב. וכן מבואר לו עוד (בסי' יז) בל"ת של לא תשנא, דהקשה שכלול הוא בואהבת, ומשני שבא להוסיף שנאה בלב בלבד, אף במי שאין עליו ציווי ואהבת, דהיינו ברשע, שלא ישנאהו בלב ויראה לו פנים יפות, אלא יראה לו שנאתו. ע"כ. והרי שואהבת היא בלב. וכ"כ עוד (מצוה רמח) כי המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר אואהבת. וכ"כ בספר המנהיג (בהקדמה ד"ה לא עשה לרעהו) ו"זל, לא עשה לרעהו רעה. כיוסף הצדיק שלא גמל לאחיו רעה כאשר גמלוהו, ויאמר להם אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר אל לבם.

כי חייבין כל ישראל לאהוב איש את רעהו כנפשו, כדכתיב ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה דברי ר' עקיבא וכו'. עכ"ל. ועוד כתב (שם בהקדמתו ד"ה ודובר) ו"זל, לכן נאה להיות האדם ישר ונאמן ונכון לשמים ולבריות, שנ' ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי לפנינו בחיוב לב ומעשים חיובים וק"ו שלילים. וכ"כ הארחות חיים (דין כיבוד אב ואם אות ה) ו"זל, וחייב אדם לאהוב את חבירו כמותו, שנאמר ואהבת לרעך. וכתב הר"י מקורבל "זל (הסמ"ק) ובכלל זה הבאת שלום בין אדם לחבירו וכו'. ועוד כתב (צדקה אות ב) כי המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר אואהבת. וכ"כ בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק מה) ו"זל, ומזה יתחייב כי כאשר ירגיש האחד איזה נזק או צער בא על חבירו בעל בריתו, שיכניס עצמו בדוחק להצילו, כמו שיכניס עצמו בסכנה בעד עצמו. וכן שלא יכחיד ממנו דבר ממה שידע או ירגיש שחושבים להרע אליו, או שחשבו עליו איזו מחשבה רעה. וכן יגלה לו סודותיו ומצפוני לבו, כמו שיגלה אותם לעצמו. כי אין החבר זולת עצמו, וראוי לו שיאהב אותו כאהבתו לעצמו. וזהו שאמרה תורה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח), כלומר כמו שאהבתך את עצמך אין בה זולתיות, כך אהבתך את חבירך לא תחשוב שהוא דבר זולתך, שהוא גדר האהבה הגמורה שיתאחד האוהב עם האהוב. ולזה תמצא כי אהבה בגימטרי"א עולה לאחד, כי אין האהוב זולת עצמו כלל, ולזה יבטח בו ויגלה אליו סודותיו כמו שמגלה אותם לעצמו, וזה כאשר יבטח באוהב שיהיה נאמן בבריתו. עכ"ל. וכ"כ עוד (במאמר ג פרק כה ד"ה ואולם) ו"זל, כי היא [התורה] תזהיר אהבת אנשים, אמרה ואהבת לר7עך כמוך. וכן (בד"ה ואולם בחלק השלישי) כתב, שואהבת היא מצות הלב. וכ"כ בספר מעלות המדות (המעלה הב' ד"ה וכיון) ו"זל, וכיון שהקב"ה אוהב את ישראל ביותר, אם כן יש להן לכל אחד ואחד מישראל לאהוב איש את חבירו כגופו. וכן משה מזהיר את ישראל ואהבת לרעך כמוך, מכאן אמרו חכמים "זל זהו כלל גדול בתורה, דעלך סני לחברך לא תעביד. עכ"ל. וכ"כ לעיל מינה התם (ד"ה וכשם) וכשם שחייב לאהוב את בוראו, כך חייב אדם לאהוב איש את חבירו. עכ"ל. ועוד כתב (בסוף מעלה ה) וכן בכל דבר ודבר שהוא רואה בחבירו, יהי דן בעצמו כאילו הגיע למקומו של חבירו, כענין שנאמר ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. ועוד הובא בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 91) שכ"כ העקידה (שער ח פרק החבור דף פג ע"ב). שאין האהבה כי אם התיחדות האוהבים, כאילו הם עצם אחד. עכ"ל. ועוד שם (עמ' 87) שכ"כ הרלב"ג (ויקרא יט,יח) ו"זל, ואהבת לרעך כמוך, רוצה לומר שיאהבהו כגופו, ולזה יבחר לו כפי היכולת הטובות האפשריות לו, וירחיק ממנו ההיזקים כמו שיעשה זה לעצמו, אלא שהמצוה בזה הוא באופן שלא יגיע בו נזק לאוהב מפני זאת האהבה, ושלא יחוייב אדם להניח מלאכתו מפני עשיית מלאכת חבירו, כי אהבתו עצמו קודמת לאהבת זולתו. עכ"ל.

החינוך

יא. וכ"כ החינוך (מצוה רמג) שחיוב אהבה זו הוא אהבת נפש כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו, כמו שאדם חומל על עצמו ועל ממונו. ע"כ. והרי אהבת נפש היינו אהבה כפשוטה, וכן שנחמול היינו לרחם על ישראל ועל ממונו, והיינו גם מצוות חיוביות ולא רק שליליות. ואף שממשיך שם החינוך רק עם דוגמאות של מצוות שליליות, וגם הביא להאי מימרא דעלך סני לחברך לא תעביד, על כרחך דלאו דוקא, אלא דוגמאות נקט, וכדכתב שנחמול וכנ"ל, ועוד דסיים שם ו"זל, וכן כמה מצוות אחרות. עכ"ל. והיינו דאידך זיל גמור. ויתרה מכך דממשיך בדיני המצוה ו"זל, לשמור ממונו, ולהרחיק ממנו כל נזק, ואם יספר עליו דברים, יספרם לשבח וכו'. והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש תועלתם, ושמח בטובתם. עכ"ל. ולהדיא שדבריו המה גם על מעשים חיובים, וגם על הלב. [ואולם מאי דמסיים ועובר עליה, ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכ"ש אם הזיק אותו בממון, או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה. עכ"ל. לכאורה צ"ע למה לא כתב פשוט שעובר על זה אם לא אוהב את חבירו. וצ"ע כעת.] וחזי הוית להרה"ג יחיאל נוימן במאמרו הנדפס בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 89) דיליף בחינוך שאין חיוב אהבת לב רק חיוב בעשית מעשים, שהרי החינוך לא הזכיר כלל אהבת לב, רק מעשים. ומש"כ החינוך שנחמול על ישראל ועל ממונו, אין זו אהבת לב, דלא שייך אהבה לממונו. עכ"ד. וכ"כ בדעת החינוך בשו"ת בנין אב (ח"ג סי' עח אות ב) וכ"כ בשו"ת אמרי איש (דדש סי' נב ד"ה וכן מוכח לכאורה) וזאת מדכתב כלומר שנחמול וכו', והיינו שזהו פירוש המצוה, ולא שהמצוה היא אהבת לב עם נ"מ של מעשים. ע"כ. ולענ"ד זה אינו, שהרי כתב החינוך על ישראל ועל ממונו, ולהדיא לחמול על ישראל עצמו. ובר מין דין, הלא שפתיו ברור מללו בריש דבריו דכתב לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש. ע"כ. והרי פירש ולא סתם גילה ולא כיסה שהחיוב הוא אהבת נפש, וברור א"כ דס"ל חיוב אהבת ישראל כפשוטה. בדרך נוספת דרך הרה"ג אורי יונגרייז בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 120) דאף שלמד בחינוך שהוא חיוב לבבי, אך כתב בו דהוא רק על מעשים שלילים, כדוגמאות שנקט החינוך. ושוב ראיתי שכ"כ בשו"ת יחל ישראל (לאו ח"ג סי' לא ד"ה סייעתא) שבחינוך הקפיד לכתוב רק על דרך מניעת השלילה, ולא כתב שום תיבה של חיוב על האדם (אך איהו לא נכנס לענין אי יש חיוב לבבי). וכ"כ גם בספר משפטי השלום (הנד"מ פרק יג אות ב). ולענ"ד גם זה אינו, שהרי כתב החינוך ו"זל, לשמור ממונו, ולרחוק ממנו כל נזק, ויספר בשבחו, ויבקש תועלתם, וישמח בטובתם. ע"כ. וכל הני מעשים חיובים המה. [וגם בספר משפטי השלום בסמוך (פרק יג אות ד) שם את החינוך יחד עם הסוברים שיש חיוב גם בעשיית גמ"ח. וא"כ צ"ע בדבריו, דלכאורה סתראי נינהו.] וע"ע לעיל (סוף אות ח) מה שביאר בשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סי' סה ד"ה והנה) את החינוך בדרך אחרת.

וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ז) גבי ואהבת ו"זל, שיאהוב את חבירו כנפשו וכגופו בכל ענינים ממש, כמו שהוא שמח כשנותן לו הקב"ה שום טובה, כן יגיל וישמח בבא שום טובה לרעהו. וכן חס ושלום להיפך ישתתף עמו בצרתו, ויהא נעצב ודואג במר לבו, כאלו חס ושלום היה בא עליו רחמנא ליצלן. וכן במעשה, שיעשה רצון רעהו ממש, כמו שעושה לעצמו כל שהוא רוצה. עכ"ל. וכ"כ בספר דבר המלך (מברא"ד מצוה ז) כמה פעמים, שהוא חיוב אהבת נפש, ובחיוב מעשי עשה ול"ת. ע"ש. וכן כתב בספר מצות השם להגאון רבי ברוך הלפרין (סי' רמד נדפס שנת תר"ל) וכ"כ הרה"ג אליהו עברון בביאורו על ספר פועל צדק להש"ך, והוא מנין תרי"ג מצוות (עשה צט עמ' 258). ובשו"ת אמרי איש (דדש סי' נב סוף אות ד) הביא שכ"כ בספר חרדים (בריש הספר) שמצוה זו היא לבבית, היות ומנאה במצות התלויות בלב.

אהבת לב ומעשים וכמוך כמו שאתה מצפה מחברך

יב. עוד נמצאו ראשונים העומדים בשיטה זו שואהבת לרעך כמוך מחייבת הן אהבת לב, והן חיוב תולדותיה, שהן עשיית מעשים חיובים, ופרישה מן השלילים. אולם דרכו בדרך אחרת ביחס לדרגת החיוב שאינו כמוך ממש, אלא "כמוך" היינו מה שאתה מצפה מחברך שיעשה לך, ושיאהב אותך, כזה אתה מחוייב לעשות לו ולאהוב אותו. דהנה רבנו יוסף בכור שור מתלמידי ר"ת (ויקרא יט,יח) כתב ו"זל, ואהבת לרעך כמוך, כמו שאתה רוצה שיאהב אותך, דעלך סני לחברך לא תעביד. ואהבת לרעך כמוך פי' הוא כמוך ביראה, ואם לאו לא תאהבנו, שנאמר יראת ה' שנאת רע. הגה"ה, שאינו אומר שיאהב אחר כמו עצמו, אלא כתיב וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך. שאם היה רוצה לומר שיאהב אחר כמו עצמו, היה לו לכתוב ואהבת את רעך כמוך, וכן ואהבת לו כמוך, ולא כתב ואהבת אותו כמוך. אבל במקום אחר שכתב ואהבתם את הגר, לא כתב כמוך. ואהבת לו, משמע לעשות לו כמוך, כמו שאתה רוצה שיעשה הוא לך, כמו שפירשתי. עכ"ל. והרי שחיוב ואהבת הוא כמו שאתה רוצה ומצפה מחברך. וכ"כ בספר העמק דבר (ויקרא יט,יח) על הפסוק ואהבת לרעך כמוך ו"זל, אי אפשר לפרש כמשמעו, כידוע דחייך קודם לחיי חברך. אלא הרמב"ם פי' (בהל' אבל פי"ד) כמו שאתה חפץ מחברך. והדבר מובן, שלא יסכל האדם שחבירו יאהבהו כמו נפש עצמו, אלא בגדר הראוי לפי הקורבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם. ע"כ. וביארו הרה"ג יחיאל נוימן בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 88) וכן ביאר בספר לרעך כמוך (חלק האהבה בקונטרס הביאורים שבסוף הספר סימן י) הרה"ג דוד אריאב (ונדפס גם בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 115) שמקרוביו מצפה יותר שיטרחו בשבילו, ולפי מה שמצפה מכל אדם לפי קורבתו אליו, כך מחוייב לנהוג עמהם הקרוב קרוב קודם. ע"כ.

ולפי"ז כ"כ גם רבנו שלמה אבן גבירול בתיקון מדות הנפש (ח"ב שער ג ד"ה אמנם) ו"זל, וכמו שרוצה האדם שירחמוהו בעת צורכו, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו, כמו שנא' ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שואהבת היינו מה שאתה מצפה מאחרים, כן תתן להם. וכן כתב כלשון הנ"ל ממש בספר ארחות צדיקים (ריש שער הרחמים) [וע' בסמוך בדעת התיקון מדות הנפש והארחות צדיקים (סוף אות יב).] וכן הסמ"ג (ברמזים שבריש הספר) כתב גבי ואהבת, ו"זל, להתנהג עם חבירו כאשר יראה חבירו מתנהג עמו, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ובברית משה (על הסמ"ג עשין ט) תמה על כך שאין לו פירוש. ובסמ"ג (מהדו' הרב פרבר) הגיהו כאשר ירצה, והרי שלפי"ז פירוש הסמ"ג כאמור, דחיוב ואהבת הוא כאשר אתה רוצה שחברך ינהג עמך. וכן ראיתי שכתב בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק יח) שיש חיוב אהבת לב וגם מעשים, והמעשים מחולקים למעשים חיובים ושלילים והפרש יש ביניהם, ו"זל, כי בענין השלילה אין הבדל בין עצמו לזולתו כלל, ר"ל, כל דבר שאין אדם רוצה שיעשה לו אחר, לא יעשה הוא לאחר וכו'. אולם בענין החיוב יש הבדל בין עצמו לזולתו, והוא שהאדם מחוייב להטיב לזולתו אך לא במדה שהוא מודד לעצמו, לפי שחייך קודמין. והאריך לבאר שהחיוב כל מה שאתה רוצה מזולתך ומצפה ממנו, זאת מחוייב ליתן לו. והרי אינו מצפה שחברו יתן לו את כל ממונו, אלא שינהג עמו בכבוד, ושידרוש בשלומו, וישתתף בצערו וכו', כל זאת מחוייב לתת לחבירו משום ואהבת. והיינו כמוך, כמו שאתה מבקש באהבה שביניכם ממנו, כן תתן לו. עכ"ד ועע"ש. וכן נמשך אחריו הפלא יועץ (ערך אהבת רעים) וכמו שציין אליו (בריש הסימן) וכתב כן כמה פעמים וכגון (בד"ה וכן צריך) כתב, וכמעשה עשות חסד בגוף ובממון כאשר חפץ שיעשו לו ושירחמהו עליו ושידחקו עצמם כדי לרחם עליו. עכ"ל. וממשיך, שעיקר חיוב זה הוא אהבת לב, וגם במעשה ודיבור שלילים וחיובים. ע"ש. וכ"כ עוד (ערך חסדים ד"ה ובכלל) לגבי ואהבת לרעך כמוך, ו"זל, שיצייר בדעתו אם הוא היה נצרך לאותו דבר, איך היה רוצה שחבירו יעשה לו, ככה יעשה הוא לחברו. עכ"ל.

ולדרכם זו יש לסייעם מלשון הרמב"ם (ריש פי"ד מהלכות אבל) שכתב ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך. וכן הוכיח הכי הנציב בהעמק דבר (ויקרא יט,יח הנ"ל). ברם כבר מילתנו אמורה לעיל (אותיות א-ח) בישוב כל דברי הרמב"ם יחדיו, ועל כן לענ"ד אין זהו פשט דבריו, אלא החיוב לאהוב כמוך ממש, ונקט דוגמא אחת של כמוך, כמו שאתה אוהב שחברך עוזר לך, כן עשה אתה לו, וה"ה בשאר דרכים בעינן כמוך. ע"ש. ועוד ראה בדברי חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג חשבון כב) שכתב, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם וכו'. וכ"כ עוד (שער ח פ"ג ד"ה והשנים ועשרים) שיאהב להם מה שאוהב לנפשו, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם. עכ"ל. והרי שתלה חיוב האהבה ואיסור השנאה לפי מה שאוהב שאחרים עושים לו. והכי הוא בחזקוני (ויקרא יח,יט בפירוש השני) דכתב, אינו אומר ואהבת רעך כמוך, דאי אפשר לעשות כן, אלא ואהבת לרעך, פירוש ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך. דעלך סני לחברך לא תעביד. ע"כ. אולם בהם [בחובות הלבבות ובחזקוני] אין הכרח, שהרי כתבו שתעשה טובה לחבר כמו שאתה אוהב שחברך עושה לך, והרי כל אחד אוהב את טובות חבירו, גם אם לא ציפה מחבירו לפי קורבתם שיעשה לו טובה זו, והרי שחיוב ואהבת לשיטתם יותר ממה שאתה מצפה מחברך. גם הארחות צדיקים דלעיל (ריש שער הרחמים) על כרחך דלאו דוקא נקיט, היות ובשער לשון הרע (ד"ה החמישי) כתב, דכתיב ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאוהב בכבוד עצמו, כן יאהב בכבוד חבירו. עכ"ל. והרי שתלה הדברים במה שאוהב לעצמו, ולא במה שמצפה מחבריו. וא"כ מש"כ בריש שער הרחמים הנ"ל, הוא לאו דוקא, ודוגמא נקיט. וממילא דין גרמא לפקפק אף בדברי תיקון מדות הנפש שכתב כלשון הארחות צדיקים אי בדוקא כתב כן או לדוגמא נקיט.

אהבה בלב בלבד ולא כמוך

יג. שיטה נוספת היא שיטת היראים (סימן רכד בפירוש בתרא) ו"זל, פי' ואהבת וכו' ענין אחר למדנו מכאן, שמצווים ישראל לאהוב את חבריהם להיות בלב טוב זה עם זה. יכול לכל [אפילו לעוברי עבירה] תלמוד לומר כמוך, לרעך שהוא כמוך, שמכניס עצמו בעול שמים ואוהב מצוות כמוך. אבל אם הוא רשע, אינך מצוה לאהבו, כי מצוה לשנאותו, כדכתיב יראת ה' שנאת רע, וכתיב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. עכ"ל. והרי שלפירוש זה החיוב לאהוב אך רק לאהוב, וסגי באהבה. ואין צריך שיעור של כמוך, כי מבאר שכמוך בא לומר שיהיה כמוך במצוות ולא רשע. ולפי"ז אין כאן שום חיוב על מעשים רק על הלב, דשפיר שייך שאוהבו אך לא טורח עבורו אם הטורח גדול, או אם האהבה קטנה. וכ"כ בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 63) הרב משה מיירניק, וכן הרב יחיאל נויימן (שם עמ' 78,81) בדעת היראים שהיא אהבת לב בלא חיוב שיעור. [וע"ע לעיל (אות ט) דהבאנו את רבינו יונה שמבואר בו נמי שחיוב זה הוא חיוב לבבי בלבד, אולם מכח סתירה בדבריו, על כרחך שכוונתו גם למעשים, ע"ש.] וכן הוא בפני משה על הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד ד"ה זה כלל גדול בתורה) שמצות ואהבת היא כלל גדול בתורה כתב, שמתוך זה יזהר במשאו ומתנו עם הבריות, ובכלל זה הקנאה והכבוד וכיוצא באלו, ועי"ז ימנע מהרבה עבירות, ויקיים רוב מצוות. עכ"ל. והרי כתב שהיא אהבת לב ומתוכה יקיים המצוות, ולא שחיובה הן המצוות.

שיטת הרמב"ן אהבת לב לחפוץ בכל הטוב אך לא כמוך ממש

יד. כתב הרמב"ן (ויקרא יט,יח) ו"זל, וטעם ואהבת לרעך כמוך, הפלגה. כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ דף סב ע"א). אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (להלן פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו. כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א כ,יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג,יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו'. עכ"ל. והיות ולשונו קשה להבנה, ונאמרו בו כמה פירושים, הוזקקתי להעתיק את כל לשונו, ואכתוב את אשר נלע"ד בביאור דבריו. ונראה דס"ל שלא יתכן לפרש כפשוטו של מקרא, שהוא ציווי לאהוב אהבה בלב לכל אחד מישראל כאשר האדם אוהב את עצמו. ומה גם שאם זה היה הציווי, הרי שהוא נסתר מהאי דקיי"ל חייך קודמין, שבו מבואר שאדם יעדיף את עצמו על חבירו ולא שיהיו זהים, ומכח הכרחים אלו, הרי שמפרש הרמב"ן כי האהבה שיאהב את חבירו היא אהבה שיחוש אהבה בלב לחבירו בדרגה כזו שיחפוץ שיבא כל הטוב מכל הבחינות אל חבירו, וקל וחומר שלא יצר לו בראותו את חבירו מצליח. וכמשל אהבת אחים אשר כל אחד חפץ בהצלחת אחיו, ואם יתעשר אחיו או יתחכם הרבה, ישמח בכך, ואם יצטער אחיו יצטער בצערו, ברם באמת כל אח אוהב את עצמו יותר ויותר מאחיו וחפץ בטובת עצמו יותר, אך אין בכך לגרוע מחפצו בטובת אחיו, גם אם יבא הטוב על אחיו יותר מאשר על עצמו. והרי זוהי דרגת האהבה המחוייבת לאהוב כל אחד מישראל ולחפוץ בטוב עבור כל אחד מישראל. ולא יחלק בין סוגי הטובות אשר יבואו עליו, אלא יחפוץ בכל סוגיהם שיבואו על כל אחד ואחד מישראל. כי יש שאוהב את חבירו וחפץ שיצליח בהשגת ממון, אולם בחכמה חפץ שהוא עצמו יהיה חכם יותר מחבירו. והתורה מחייבתנו בדרגה גבוהה מכך, שבכל הדברים יחפוץ בטובת חבירו. ועל דרך "יתכן" כתב לבאר שלכן נכתב בפסוק ואהבת לרעך כמוך, ולא את רעך כמוך, כי פירוש את רעך היינו לאהוב את החבר עצמו, כמו שאתה אוהב את עצמך, וזה לא יתכן וכאמור. משא"כ לרעך יתכן שפירושו לאהוב את הצריך לחברך, דהיינו שתאהב את הצריך לחברך, שלא יחסר לו דבר, או שיבא אליו כל הטוב כמו שאתה אוהב כן לעצמך.

ולפי זה הרי שאין שום חיוב אהבה של מעשים, שאין המעשים מחוייבים מכח חיוב זה, אף שבאמת מי שיאהב את חבירו בדרגה כזו שיחפוץ בטובת חבירו כנדרש, ממילא תוליד אהבה זו מעשים. אך לשיטת הרמב"ן אין המעשים האלו בתורת חיוב, שמי שלא עושם עובר אדאורייתא. ונפקא מינה טובא למי שלא הגיע לידי מידה זו של ואהבת לרעך כמוך ברגש הלב [כרוב רובו של העולם], וניצב לפניו מעשה חסד, האם מחוייב לעשותו או לאו. וכיוצ"ב ביאר בשו"ת יחל ישראל (לאו ח"ג ס"ס לא ד"ה שיטת הרמב"ן) וכ"כ לבאר את הרמב"ן הרה"ג רבי אברהם פרייס בספרו משנת אברהם על ספר חסידים (ח"ג עמ' קמ שבההדרתו) וההעתיקוהו בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 43 ושם אות ו) שזהו חיוב לבבי בלא חיוב מעשים, וכאמור. וכ"כ הרה"ג יחיאל נוימן בספר תורת האדם לאדם (עמ' 78,79).

טו. ואולם הרה"ג רבי משה מיירניק בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 63) למד ברמב"ן שהוא חיוב בלב ובמעשים, וזהו אומרו, אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. עכ"ל. ולענ"ד אין מכאן ראיה, לפי שמדובר על אהבה בלב ולא על חיוב בפועל של מעשים וכאמור. [אולם יש להראות כדבריו מקושית הרמב"ן מחייך קודמין, ואם ציווי ואהבת, היינו אהבת לב, לא קשיא, דחייך קודמין נאמר על מעשים, ולא על רגשות, ובמעשים חייך קודמין, משא"כ בלב יהיו זהים. ובעיקר לשון הרמב"ן שכתב, בדברים ידועים להטיבו בעושר וכו', מורה דדבריו המה גם על הטבת מעשים. אולם מאידך, לשונו שכפל ושילש "שיחפוץ", וכן סיום דבריו אודות הקנאה, מורים כפירושנו דלעיל. ומש"כ הרמב"ן להקשות מחייך קודמין, כבר ביארנו בהבלעה לעיל שמשם מבואר שיעדיף האדם עצמו על חבירו, ולא בא לומר לענין עשיית מעשים. ומש"כ להטיבו בעושר, י"ל שכוונתו שיבא עליו, ולא שהוא עצמו יביא את העושר על רעו, שהרי לכו"ע אין חיוב להטיב עושר עם חבירו.] ומאידך גיסא הרה"ג דוד אריאב בספר לרעך כמוך (חלק האהבה בקונטרס הביאורים שבסוף הספר סימן א) ונדפס גם במאמרו שבספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 98) הבין ברמב"ן שהוא חיוב לבבי בלבד להסיר הקנאה. ולאמור גם זה אינו, ומש"כ הרמב"ן קנאה היא דוגמא בעלמא, והחיוב לחפוץ בכל הטוב לחבירו, חפיצה בלב, ואין חיוב של מעשים לכך. ובשו"ת בנין אב (ח"ג סימן עח אות ב ד"ה הרמב"ן) למד ברמב"ן שהחיוב הוא על פרישה מעשיית מעשים שלילים ולא חיוב רגשי. ע"כ. ולכאורה גם זה אינו וכמבואר. והרה"ג אורי יונגרייז בספר תורת האדם לאדם (עמ' 121,124) כתב בדומה לנו ברמב"ן, שהחיוב בהסרת הקנאה ולרצות עבור רעך כל הטובות שאתה רוצה לעצמך. אך לענ"ד גם הוא לא דק, כי קנאה היא דוגמא, וה"ה בכל הדברים הלא טובים שיש בליבו על חבירו יסירם, וכאמור.

וכ"כ האבן עזרא (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך על דעת רבים [דהיינו לדעת רבים] שהלמ"ד נוסף כלמ"ד דאבנר [(שמואל ב פרק ג פסוק ל) הרגו לאבנר, דהיינו הרגו את אבנר]. ועל דעתי שהוא כמשמעו, שיאהב את הטוב לחבירו כמו לנפשו. עכ"ל. וכ"כ בספר מנורת המאור (פרק יז אהבת חברים) ו"זל, לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה שנא' ואהבת לרעך כמוך. ואמר לרעך ולא אמר את רעך, מלמד שחייבה התורה לאהוב ולחמוד לחבירו כל מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. עכ"ל. וכ"כ הספורנו (ויקרא יט,יח) אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו. ע"כ. ובפשטות כוונתם כדברי הרמב"ן, רצון בטובת הזולת ואין חיוב מעשים. וכפי שדייקו את ה-"ל" של לרעך, וניכר שהולכים הם בעיקבות הרמב"ן. אולם מי שיחפוץ לפרש שכוונתם לחיוב מעשים, ולא לחיוב אהבת לב או לשניהם יוכל לפרש כן. [ובפרט שגם ברמב"ן יש פנים להכי וכנ"ל. אך בשונה מסיעת הראשונים דלעיל, שלראשונים כאן אין חיוב אהבה כמוך ממש.]

ראשונים שמבואר בהם אהבת הלב ואין גילוי לגבי מעשים

טז. עוד נמצאו בראשונים שמבואר בהם גם כן שואהבת לרעך כמוך הוא חיוב לחוש אהבת לב, ואולם האם מחוייבים מחיוב זה גם המעשים, אין גילוי. דהנה כתב בספר מחזור ויטרי (סי' תכה סוד"ה הם אמרו) ו"זל, ר' שמעון בן אלעזר אומר בשבועה גדולה נאמר זה [דהיינו בשבועה חמורה אמרה תורה זאת] ואהבת לרעך כמוך אני ה', נאמן ליפרע ולשלם שכר, הא למדת שאין לנו לשנוא את הבריות. ולכך מוציאין אדם מן העולם שנאה שהבריות שונאין אותו [היא מוציאתו] שמדברות עליו ומלעיגות אותו, שיפטר מן העולם מתוך צערו [זו התוצאה], כדאמרינן בחוני המעגל שמת על אשר לא כיבדו אותו, והיינו דאמרינן אי חברא אי מיתותא. עכ"ל. והרי שכתב כי ואהבת היינו שאין לשנוא את הבריות, וא"כ לומד שהיא אהבה בלב, שאם רק במעשים, הרי שאין מכאן איסור שנאה, לפי שיכול לשנא ובלבד שיעשה מעשי אהבה. [ומה שנקט דוגמא של שנאה, לא נראה שלומד כי דוקא בשנאה מצווים ולא באהבה, וכמו שנראה להלן הסוברים כן לענין מעשים שנאסרו שלילים דוקא. כי בפסוק נאמר ואהבת, ואם על הלב אמור כהבנת המחזור ויטרי, הרי שא"א לבאר דקאי על שנאה בלבד, ומה נעשה עם לשון הפסוק. משא"כ לשיטות שהחיוב הוא על מעשים יכולים לבאר דהיינו על שלילים. ואולם האם כוונתו לחייב גם מעשים או רק אהבה, אין ראיה מכאן.] וכן הראב"ן (סי' לז) כתב לבאר את מחלוקת ר"ע ובן עזאי, דר"ע סובר דואהבת לרעך כמוך לפי שאדם אוהב עצמו יותר מבנו, ובן עזאי למד מדכתיב זה ספר תולדות אדם שיאהב חבירו כבנו לפי שאת בנו אוהב יותר מעצמו, ויאהב חבירו כאלו הוא תולדה שלו, כלומר בנו. עכ"ד. והרי שהדברים אמורים על אהבת הלב. וכן תרגם אונקלוס על הפסוק ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) ו"זל, ותרחמניה לחברך כוותך. עכ"ל. והרי שתרגם דברים כפשוטם לאהוב את רענו כמותנו.

[ואולם חזי הוית להרה"ג משה מיירניק בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 60 הע' 2) דכתב שאין הכרח מדברי אונקלוס, שכן דרכו לתרגם מילות הפסוק כלשונם, וכמו שבפסוק עין תחת עין תרגם עינא חלף עינא, ולית מאן דפליג שכוונת הפסוק היא תשלום, ולא כלשון, ועל כן אין הכרח מדברי האונקלוס. ועיין בזה להלן (הערה א) אי ילפינן מהתרגום או לאו.] וכ"כ במנהגי מהר"ש מנוישטט (סי' תצט) ו"זל, ואמר מה"ר שלום דמצא כתוב שיש לאהוב חבירו כמו דכתיב ואהבת לרעך כמוך, אבל לא מצינו שיש לירא מחבירו, כי לעולם יש לעשות הדין, ואין לירא משום אדם. עכ"ל. והרי שהאהבה בלב. ברם אם רק בלב ולא במעשים אין הכרח מכאן, דשפיר יכול לסבור דיש חיוב אהבה אף במעשים. ועוד ראה בשו"ת מהרי"ל (ריש סימן א) דכתב, הן מאי קשה טפי איראה מאהבה שפירש החכם על זאת. ומטיבותא דמר אמינא דלא דמו כלל, גבי אהבה כתיב בהו בכל ישראל ואהבת לרעך כמוך, ומהו הריבוי "את" דמרבינן ת"ח. צ"ל חיבה יתירה ואהבה עזה להדבק בהן ולאהוב אותן כנפשו, כאשר התפאר החסיד (שבת דף קיט ע"א) תיתי לי כי אתא דינא דצורבא מרבנן לקמן לא מנחנ' רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה. וכן ההוא מאן דהו דאמר פסלינא ליה לצורבא מרבנן לדינא דרחימנא ליה כנפשאי, ואין אדם רואה חובה לעצמו. ולכי האי גוונא אתא קרא להוסיף בהן אהבה על שאר בני ברית. ואפי' הכי אין שכרו גדול כמאן דדחיל מרבנן, דהוי איהו גופיה צורבא מרבנן. וטעמא כדפי' לעיל, וכדחילק בסמ"ק. עכ"ל. והרי שבאהבת ת"ח מחייב אהבה כנפשו, ובשאר העם לא כנפשו, אך אהבה מ"מ מחוייב. וכ"כ מהרח"ו (בריש שער הכוונות) הובא בספר ארוכה ומרפא (סוף ערך אהבת רעים) ובעוד ספרים רבים ו"זל, קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת עקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות מעלה לעשות פרי. ע"כ.

מעשים חיובים ושלילים ולא לב

יז. עוד נמצאה שיטה, כי חיוב האהבה אינו כלפי אהבה בלב, כי אם כלפי חיוב המעשים, שכל אחד ידאג לצרכיו של חברו ושלא יצערו, ואין חיוב לחוש רגש אהבת הלב.

דכן מבואר בחידושי המהרי"ק (ויקרא יט,יח) ו"זל, ואהבת לרעך כמוך, קשה היאך אפשר שיאהוב אדם את חבירו כגופו. וי"ל, דאינו אומר ואהבת רעך, דהוה משמע גופו, אלא לרעך, הקנינים של רעך, היינו ממונו. [דהיינו תאהב את ממונו לדאוג לו, ואינו חיוב לאהוב את גופו.] כמאמרם "זל שאם תראה ממונו הולך לאבוד, יהיה חביב עליך כשלך לשמרו, זה הוא טבעי ויכול להיות. וכן ראיתי בספר דקדוק נקרא ספר הזכרון לרד"ק. עכ"ל. וכן כתב בספר ארח מישרים (סימן ג אות א באורך) שחיוב ואהבת הוא על המעשים ולא על הלב. ואף שבתחילה כתב כן בתורת ספק, ו"זל, אבל יותר נראה דמצות האהבה ואיסור השנאה מסתמא המה גם על פעולות האהבה והשנאה, או לבד על הפעולות ההנה. ע"כ. אך בתר דמספקא ליה הדר פשטא שכן בהמשך נוקט בתורת ודאי דקאי רק על המעשים. וראיותיו המה ארבעה ואלו הן. א. איתא בערכין (טז ע"ב) גבי לא תשנא, יכול לא תכנו ולא תסטרנו ולא תקללנו. תלמוד לומר בלבבך, לא אמרתי כי אם שנאה שבלב. ע"כ. וא"כ אם לא היה כתוב בלבבך, הרי שהיינו לומדים שהשנאה האסורה אינה שנאה בלב, כי אם במעשים. וה"ה י"ל הכא גבי האהבה, שלא נכתב בפסוק בלבבך, הרי שאמורה האהבה לגבי המעשים ולא לגבי הלב. ב. שנינו בשבת (קיט ע"א) אמר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא, מאי טעמא דחביב עלי כגופאי. ובהכרח ששאר אנשים אין חיוב אהבת נפש כגופו, ועל כן רק צורבא מרבנן פסל עצמו לדונו. ג. עוד בסוטה (ח ע"ב) גבי הנידון למיתת בית דין שנינו ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. ותקשי דברשע יש מצוה לשנאתו. ולהאמור שפיר, דשנאה כלפיו יש חיוב בלב, אך חיוב ואהבת הוא במעשים. ד. שבת (לא ע"א) דברי הלל מאי דסני עלך לחבריך לא תעביד, ולא אמר ותרחם לחברך כוותך. עכת"ד.

ויש להשיב על דבריו, זאת יצא ראשונה, שכן מפורש בראשונים רבים בחיוב אהבת הלב וכנ"ל, והרי שהם סותרים כל דבריו, ואילו היה רואם בודאי שלא היה כותב כן. ולגבי ראיותיו יש להשיב, דמה שהוכיח מלא תשנא בלבבך, הן הלא תקשי לשיטתו דא"כ נימא הכי לגבי כל המצוות שבלב, שאין חיובם בלב אלא במעשים, היות ולא נאמר בפסוק בלבבך, כגון יחוד ה', אמונת ה', בטחון בה' וכו', ועל כרחך שצריך להבין מדוע בערכין למדו כן, ולא ללמוד מהתם בנין אב נגד פשט הכתוב במקומות אחרים. ובכלל לכאורה נראה שפשט הגמרא בערכין הוא אחר, דמדכתיב לא תשנא הרי שהפסוק מורה שעובר בשנאה הן אם שונא בלב, והן אם עושה מעשי שנאה שמכה וכו', ואת זאת באה התורה לאפוקי, ועל כן כתבה בלבבך, להורות לנו שאיסור השנאה כאן הוא אם שונא בלב בלבד, אך אם שונא בלב ועושה מעשה שנאה, אינו עובר על איסור זה. ואדרבה אילו לא היה כתוב בלבבך, היינו לומדים איסור שנאה הן על לב והן על מעשים, כמו שבאמת רוב הראשונים לומדים בואהבת חיוב הן על לב והן על מעשים. וכך מבואר ברמב"ם בספר המצוות (ל"ת שב) שמפרש כן את הגמ' הנ"ל, וכן פסק בהלכות דעות (פ"ו ה"ה). וכ"כ להדיא החינוך (מצוה רלח) לפרש כן את הגמ' ערכין. וכן רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך שנאת חנם נמצא באות ס). איברא דחזי הוית בספר בין אדם לחבירו חלק לא תשנא (עמ' 128) שעמדו על איסור לא תשנא באורך, ובפשט הגמ' ערכין הנ"ל הביאו סיעת ראשונים שלומדים בערכין כהבנת הארח מישרים הנ"ל, וע"ש באורך. ב. מה שפסל עצמו מר בר רב אשי לדון צורבא מדרבנן, לפי סיעת הראשונים שחיוב אהבת הלב אינו כמוך כפשוטו, אתי שפיר, דת"ח דוקא אהבו כגופו ממש. ולהני ראשונים שלמדו אהבה כגופו ממש, הן הלא דרגה עצומה היא באמת לאהוב כגופו [כמו שהרמב"ן ודעימיה מכח כן היה פשוט להם לעקור את פשט הפסוק ולבארו שהוא על דרך הפלגה.]

וא"כ אף שהוא חיוב, מ"מ דרגה גבוהה היא עד מאוד, ולא חש כך באמת רק כלפי צורבא מדרבנן. וראה בספר שו"ע המדות (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו). ואף אם לא יסכים הקורא עם יישובנו זה, מ"מ עצם דבריהם הם סתירתו, שסבורים שיש חיוב לאהבו כגופו, ולא במעשים בלבד. שוב ראיתי שכהבנת הארח מישרים כן כתב בגמרא זו בשו"ת מהרי"ל (ריש סימן א) ו"זל, גבי אהבה כתיב בהו בכל ישראל ואהבת לרעך כמוך, ומהו הריבוי "את" דמרבינן ת"ח. צ"ל חיבה יתירה ואהבה עזה להדבק בהן ולאהוב אותן כנפשו, כאשר התפאר החסיד (שבת דף קיט ע"א) תיתי לי כי אתא דינא דצורבא מרבנן לקמן לא מנחנ' רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה. וכן ההוא מאן דהו דאמר פסלינא ליה לצורבא מרבנן לדינא דרחימנא ליה כנפשאי, ואין אדם רואה חובה לעצמו. ולכי האי גוונא אתא קרא להוסיף בהן אהבה על שאר בני ברית. עכ"ל. והרי שכתב שבאהבת ת"ח יש חיוב לאהוב כגופו ובשאר ישראל לא, והוכיח כן מהגמ' הנ"ל, דדוקא בת"ח יש חיוב כגופו, ועוד הוכיח הכי מהתפארות החסיד הנ"ל. ומ"מ רוב הראשונים הנזכ"ל דס"ל שואהבת הוא חיוב לאהוב כל אחד מישראל כגופו, ילמדו גמרא זו כדברינו הנזכ"ל שזו דרגה גבוהה. ובין כה אין זה אומר שהמהרי"ל עומד בשיטת הרב אורח מישרים, כי י"ל דס"ל שיש חיוב אהבה לבבית, אך לא בדרגה כאהבת עצמו. שוב ראיתי למאירי (שבת דף קיט ע"א) דכתב ו"זל, לעולם ראוי לתלמידי חכמים להיותם מחבבים זה את זה, דרך צחות אמרו באחד מגדוליהם שהיה אומר פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב לי כגופאי, ואין אדם רואה חובה לעצמו. עכ"ל. והרי שלמד שכל מה שאמרו כאן בגמרא אינו דין, אלא דרך צחות גרידא. ולפי"ז בודאי שאין מכאן שום בראיה. ג. ומה שהוכיח מחיוב ואהבת גבי המוצא להורג, י"ל, כיון שמיתתו כפרתו, שוב יש מצוה לאהבו.

כמו שאיהו גופיה הרב ארח מישרים תירץ ברישא התם ע"ש. ושוב ראיתי שכ"כ לבאר הגאון רבי ירוחם פערלא (בביאוריו על הרס"ג ח"א דף קמד רע"א) בשם ספר אס"ז (כתובות לז ע"ב) דבשעה שמקבל עונשו, אמרינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך, והרי הוא בכלל עשה דאהבה. ובהמשך (ד"ה ונראה) ביאר הגר"י פערלא מדנפשיה דמצוה לשנאת רשע, היינו בעודו בחיים משום תוכחה, אך כשהולך לקבל עונשו, הזהיר הכתוב להתנהג באהבה, דשוב אין בו תוכחה, ועע"ש. וכן ראיתי שכתב ליישב קושיא זו בשו"ת בית שערים (סימן סט) איך מצווים לאהוב את המוצא להורג. ומשני ע"פ הגמ' סנהדרין (דף מג) כל המומתין מתודין. וא"כ בעת המיתה הרי הוא צדיק, ומצוה לאוהבו. ע"כ. ובספר גנזי הקודש (סי' קז) כתב ליישב, דואהבת שאמרו במומת, אין הכוונה על כבודו, אלא על כבוד הבריות האחרים שנתבזו ונתביישו. ע"כ. ד. דברי הלל שאמר מאי דסני, הם דוגמא, וה"ה שיש חיוב אהבה בלב. וכמו שהרב ארח מישרים למד חיוב מעשים הן חיובים והן שלילים, והלא ישנה סיעת פוסקים הסוברים דדוקא מעשים שלילים ולא חיובים וכדלקמן בע"ה (אות יט) וחילם מלשון הלל שנקט דוגמא של מעשה שלילי מאי דסני עלך לא תעביד לחברך ולא דוגמא של מעשה חיובי. ואילו הרב ארח מישרים יישב את שיטתו שהלל דוגמא נקיט, ואה"נ ה"ה נמי מעשים חיובים. ואף אנו נימא הכי שהלל דוגמא נקיט וה"ה לאהבת הלב. וכמו שראינו ברמב"ם בפירוש המשניות לפאה (א,א) שכתב שם להדיא אהבה בלב ובמעשים בין חיובים ובין שלילים, וסיים עם דברי הלל, וזה כאמור, דיליף בהלל דדוגמא בעלמא נקיט. וכן חזינן בדברי החזקוני (ויקרא יח,יט בפירוש השני) דכתב אינו אומר ואהבת רעך כמוך, דאי אפשר לעשות כן, אלא ואהבת לרעך, פירוש ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך. דעלך סני לחברך לא תעביד. ע"כ. והרי למד דחיוב ואהבת הוא גם על מעשים חיובים וסיים עם דברי הלל. וכן הוא גם בדרשות הר"ן (דרשה ה ד"ה החלק השני) דס"ל דואהבת הוא חיוב על מעשים חיובים, כדוגמאות שנקט שם, צדקה וגמ"ח. והביא את דברי הלל. ועל כרחך דלמד כאמור. וכן הוא בספר תיקון מדות הנפש (המעלה השנית ד"ה וכיון) ועע"ש (ד"ה ובמה יגיע). והכי הוא נמי בספר פלא יועץ (ערך אהבת רעים). או דנימא דהני פוסקים ילמדו בהלל שכלל לא דיבר בחיוב ואהבת, אלא ביקש ממנו אותו גר את כל התורה על רגל אחת, וענה לבקשתו, וכלל לא נזכר בגמ' דקאי על ואהבת. ועוד ראיתי שישב בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק יח סוד"ה דע) שהיות ואותו גר ביקש את התורה על רגל אחת, הרי שהשמיעו הלל חלק מתוך חיוב ואהבת, משום תפסת מרובה לא תפסת, וכדי לענות לבקשתו של הגר, ואה"נ יש עוד חלק לחיוב זה גם במעשים חיובים. עוד ראיתי שכ"כ ליישב בשו"ת יריעות שלמה (עמ' רכג סימן פג ד"ה סור מרע) דמה שהלל אמר לו על דרך סור מרע, היינו כדי להעלותו בדרגות, ועל כן לא אמר לו ואהבת לרעך כמוך, שהיא גדולה מכך. וכ"כ בשו"ת יחל ישראל (לאו ח"ג סי' לא ד"ה אמנם נראה) שהלל לא פליג אר"ע, אלא דבריו אמרם לגוי לפי השגתו בראשית דרכו שאינו יכול להשיג את דברי ר"ע שכוללים הרבה יותר, ושכ"כ החידושי הרי"מ עה"ת קדושים ד"ה ואהבת לרעך. עכ"ד.

גם הרה"ג יחיאל נוימן במאמרו שבספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 89) כתב בדעת החינוך דיש חיוב רק על מעשים ולא על לב, והבאנו דבריו לעיל (אות יא) ופרכנו דבריו. ועוד ראה בדברי החזקוני (ויקרא יח,יט בפירוש השני) דכתב, אינו אומר ואהבת רעך כמוך, דאי אפשר לעשות כן, אלא ואהבת לרעך, פירוש ואהבת לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך. דעלך סני לחברך לא תעביד. ע"כ. ולדרכם ילמדו בו שמחייב רק מעשים ולא לב. אך אין הכרח לפי שקאי על ואהבת, וא"כ יש חיוב אהבה, רק שבא לאפוקי שחיוב האהבה כמוך, ומסיק שחיוב האהבה לעשות לו טובה כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך, אך כדרגה זו כן תאהב אותו. וכן הם ילמדו בספר פענח רזא שכתב ו"זל, וקשה איך אפשר שיאהב את רעהו כגופו. וי"ל, רעך לא כתיב כאן, אלא לרעך, כלומר השייך לרעך. דהיינו שיהא ממונו חביב עליו לשומרו ולהצילו כשלך. מהר"ר משה. עכ"ל. (הביאו בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 133. ועוד שם עמ' 134) וכנראה מה שסיים מהר"ר משה, כוונתו לרמב"ן הנ"ל, והרי שהוא לא למד כדברינו ברמב"ן. ומ"מ גם בפענח רזא נאמר כאמור, שכוונתו לאהבת לב גם. ואם מקורו מהרמב"ן, הרי שמוכרח הכי, אחר שברמב"ן מבואר שיש חיוב אהבת לב, וכדלעיל (אות יד).

ראשונים שמפורש בהם למעשים חיובים ושלילים ואין הכרח ללב

יח. בספר חסידים (סי' ריח) כתב, שיתפלל על חבירו בעת צרתו כשחברו התפלל עליו בצרתו, שנ' ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שעל מעשים חיובים אמור. וכן (בסימן רמז) כתב, ואהבת לרעך כמוך פי', שתיעצהו לפי מה שנראה לך, והמוטב לו, ולשם שמים. ועוד (בסי' תקנג) כתב, להצטער בצער השני, ולחשוב אילו אני הייתי בצער זה, ואז להתפלל עליו, ותפילתו תענה. ועוד (סי' תתקסז) כתב שמלמד דרדקי שיש לו גמרא עם תוספות, ישאיל למלמד אחר, ולא ימנע ממנו במטרה שיבואו התלמידים אליו בלבד, שנא' ואהבת. והרי לנו מכל הני על מעשים חיובים. ועוד כתב (סי' שעט) שלא יחייבו בית דין על יבם ליבם יבמה מוכת שחין שנא' ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאתה לא היית לוקח. והרי חזינן ואהבת על מעשה שלילי ועוד (סי' תמז) שלא יספר חלום ראובן לשמעון שונאו, ולא יתן מנעלי מת לעני מהאי קרא. ועוד (סי' תע) כתב דעלך סני וכו'. ועוד (בסי' תרכח) כתב, המבייש חבירו והמצערו, עובר אואהבת. וכן כתב (בסימן תרעג) ועוד (בסי' תתקעז) שלא יאמר בשם צדיק דבר שאינו נראה לו טוב. והרי ברור שאין סתירה בין דבריו, וכוונתו על חיוב הן מעשים חיובים והן על מעשים שלילים. ואין הכרח מדעתו אי כוונתו שיש חיוב גם באהבה בלב, או לאו, כי כתב רק מקרים של ואהבת, ולא דיבר בגדר המצוה, ויתכן אף מסתבר שבה יש אף חיוב בלב. וכ"כ הכל בו (סי' פב ד"ה וכתב הר"מ) ו"זל, והמעלים עיניו מפדיון שבויים עובר בבל תאמץ וכו', ואהבת לרעך כמוך, הרי ג' לא תעשה וג' עשה. וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק מד) לענין מצות פדיון שבויים. אך גם מהם אין הכרח לענין אי יש חיוב אהבה בלב, וכשם שהארחות חיים הנ"ל (דין כיבוד אב ואם אות ה) סבירא ליה אהבה בלב ובמעשים, וג"כ כתב כנ"ל לענין פדיון שבויים בהלכות צדקה (אות ב וכנ"ל אות י) וכן הוא בסמ"ק (סימן ח) דס"ל דאהבה בלב ובמעשים (וכנ"ל אות י) ולהלן (סימן רמח) כתב חיוב פדיון שבוים מואהבת, ולא הזכיר שם מחיוב האהבה. ועוד ראה ברוקח (הלכות חסידות ד"ה קדש עצמך) דכתב ו"זל, ואמר בפ"ד דנדרים (דף כ) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, כדי שלא יתן עיניו באחרת. אעפ"כ ישמש פנים כנגד פנים, שהאשה נהנית בין שדי ילין, ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שואהבה קאי אמעשה [ברם בו יש לבעל דין להשיב אם יחפוץ, שכתב כן בתורת חסידות, ולא בתורת חיוב.] וכ"כ בספר הדר זקנים על התורה ובו פירוש תוספות (על פרשת קדושים) ו"זל, ואהבת לרעך כמוך, מאי לרעך הל"ל רעך. י"ל, דאם היה כתיב רעך, הייתי אומר שצוה הקב"ה לתת לחבירו ממונו וכל אשר לו כמו לעצמו. להכי כתי' לרעך, כלו' אהב מה של רעך, כלומר שלא תגזול לו ממונו, ואם תוכל להציל ממונו, הצילהו, ושנא מי שרוצה לגזול לו. עכ"ל.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה