שער אהבת הבריות - חלק המוסר · חיוב גמור
וחיוב זה לשמוח בשמחת השני הוא חיוב גמור משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, כמו שכתבו הראשונים שכן כתב רב ניסים גאון (מקיצי נרגדמים ח"ד פרק ד עמ' 360ה) כשם שהאדם אוהב את נפשו ורוצה לראות בטובתו, כך ירצה לאהוב את חבירו וכו' לשמוח בשמחתם, ולהיות מיצר בצרתם. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (סוף שער השמחה) וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות. ובספר החינוך (מצוה רמג) כתב, והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש תועלתם, ושמח בטובתם. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג חשבון כב) בחיוב ואהבת לרעך כמוך, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם. וכן כתב עוד (שער ח פרק ג ד"ה והשנים ועשרים) שיאהב להם מה שיאהב לנפשו, ישנא להם מה שישנא לנפשו. וכן כתב בספר הבתים ספר המצוה (סימן רז) וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי, אשנא לו כמוהו. והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך. עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ן (ויקרא יט,יח) ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה וכו', יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה. וכן כתב בספר מנורת המאור (פרק יז אהבת חברים) מלמד שחייבה התורה לאהוב ולחמוד לחבירו כל מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. עד כאן לשונו. וכן כתב הספורנו (ויקר יט,יח) אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך, אם היית מגיע למקומו. עד כאן לשונו.