שער אהבת הבריות - חלק המוסר · הלומד בשביל להיות ת''ח
ועוד הראוני בספר התניא (פרק לט לקראת סופו) שכתב, וזה לשונו, וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם, וכהאי גוונא. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (פרק מ) אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא. עד כאן לשונו. והדברים מבהילים, כי דוגמא לעבודה שאינה לשמה נקט כגון ללמוד כדי להיות תלמיד חכם. ועל ידי קצת התבוננות יראה הרואה עד כמה הדברים אמיתיים ונוקבים ויורדים עד תהום. השם אינו חפץ בתלמידי חכמים, לשם תלמידי חכמים, אלא בעבדים נאמנים לו, ותלמיד חכם הוא תוצאה של עבד השם, ולא תכלית בפני עצמה. מי שתכליתו להיות תלמיד חכם, אינו עובד השם, כי אם עובד את עצמו, כדי שיהיה הוא תלמיד חכם. וזאת אף אם כוונתו להיות תלמיד חכם בלא שאף אחד ידע מכך, רק כדי למלא את נפשו ומהותו. אם כוונתו להיות תלמיד חכם בתור תכלית, הרי שעובד הוא את עצמו, ולא את בוראו. עושה הוא כדי שהוא יגדל, שהוא יהיה תלמיד חכם, ולא כדי לעשות את רצון אבינו שבשמים. וכן כתב עוד התניא (מאמר מא) וזה לשונו, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לירוות נפשו הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו' [כבן שמשתדל אחרי אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מעצמו ונפשו.] כמו שכתבנו לעיל בשם רעיא מהימנא. עד כאן לשונו. ואם כן אפילו אם כוונתו רק כדי להתמלא ברוח, שיהיה הוא עובד השם, אין זה לשמה גמור, אחר שכוונתו לעצמו ולנפשו, ולשמה הוא שכל כוונתו היא רק כדי לעשות נחת להשם יתברך.