פרק ח' - כוחה של פעולה אחת · או עושר גדול או חלק לעולם הבא
מצינו מעשה נורא בזמן ''רבנו מאיר מרוטנבורג'', שבזמנו היתה גזרה מהמלכות שלא ילמדו תורה, והרב הצדיק רבי מאיר ז''ל לא שם לב לגזרה, והיה יושב ועוסק בתורה. הגויים הרגישו בו והלשינו עליו למלכות, ותיכף תפסוהו והכניסוהו לבית הסוהר עם הספר אשר היה לומד בו באותו רגע, ויקשרוהו בשלשלאות של ברזל על אחד העמודים שהיו שם. כי כך היתה הגזרה על כל מי שיעסוק בתורה, שיהיו קושרים אותו מעומד על עמוד, ולא היו נותנים לו לחם ומים עד שהיה מת מאליו.
באותו זמן היה יהודי אחד שהשתמד, והיה עולה ממדרגה למדרגה עד שנעשה אחד מהשרים הגדולים מרואי פני המלך, והמשומד הזה מצא חן בעיני המלך, ותמיד היה נכנס ויוצא אצלו כאחד מאנשי ביתו, וכששמע המשומד שנתפס רבנו מאיר זצ''ל, כאב לבו עד מאד ונזכר באותו רגע מהתורה שלמד בקטנותו אצל רבי מאיר ז''ל.
ונכנס תיכף לפני המלך ואמר לו: אדוני המלך יודע אתה שזקן אחד מ''חכמי ישראל'' נתפס אתמול ונמצא בבית הסוהר, ובודאי שהזקן הזה כבר מת, ולכן אבקש מאת אדוני המלך שיתן את גויתו בידי ישראל שיקברוהו, ויעשו לו את כבודו האחרון.
אמר לו המלך: איך יכול להיות שהזקן הזה כבר מת, אני יודע שחכמיהם של ישראל לא מתים מהר, אבל מכיון שאמרת שהוא מת אני אשאל עליו, ואם הוא מת ינתן לקברו כמו שאמרת, ואם לא מת אצוה שיקשרוך לידו כמהו באין הבדל.
וישאל המלך על רבי מאיר ויודיעו לו שמת, ויתו המלך פקודה לקברו, ויבואו ישראל, ויעשו לו את הכבוד האחרון כמנהג ישראל קדושים.
והנה ''באותו לילה'' בא הרב הקדוש והקיץ את ה''משומד'' ממטתו ושאלו, האם אתה מכיר אותי? אמר לו: בודאי. אמר לו, דע לך שבעבור הטובה שעשית עמדי להביאני לקבר ישראל ולא נתת לי להצטער אחרי מותי, באתי אליך עכשיו לשלם לך בעד הטובה הזאת. ועתה בחר לך אחד משני דברים אלו, או שאתן לך ''עושר גדול'' כנגד עשרה מלכים ואריכות ימים ושנים, או שיהיה לך ''חלק לעוה''ב''. אמר לו, מה יצא לי מכל העושר ואריכות ימים בעוה''ז, סוף אדם למות, ולא ישא מאומה בעמלו אשר יעמול תחת השמש, וטוב שאקבל חלק בעוה''ב, ואני מתחרט על כל מה שעשיתי עד הנה. אמר לו: אם אתה רוצה שיהיה לך חלק ב''אלקי ישראל'' אתה צריך למות תיכף. אמר לו: אני מסכים.
אמר לו הרב: שמע בני לכל מה שאני מצוך. וכל מה שאומר לך תעשה, תקח את הפתק הזה שאני נותן לך ויהיה שמור אצלך, ומחר בבקר תלך ותסתפר ותגזוז את צפרני ידך ורגליך, ותטבול במקוה טהרה, ותלבש נקיים, ותכנס תוך חדר מיוחד ותתודה ''ודוי'' בקצרה על סדר א, ב;
ותקח הפתק ביד ימינך ותכנס תוך חדר מיוחד ותתודה לפני המלך והשרים, ותגיד למלך, שאתה מתחרט על שקבלת את אמונתם, ותצעק ב''קול רם'' לפני המלך והשרים''שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'', ותצא נשמתך באחד.
ובאותו רגע ימסרו אותך ביד החברא קדישא, והם ירצו לפתוח את ידך, אך אתה לא תתן להם בשום אופן, ותסגור את ידך חזק, וכשתבא בעולם הבא הפתקא הזאת תצילך מכל דבר רע, ותבחר לך מקום בגן עדן ותשב שם. ויעש כמו שאמר לו הרב, ויעמוד לפני המלך והשרים, ואמר ''שמע ישראל''ויצאה נשמתו במלת ''אחד''. והמלך והשרים כעסו עליו מאד, ויפקוד המלך על ישראל שיבאו לקחתו, וישראל לא ידעו שהוא עשה תשובה, וחשבו שהוא עדין ברשעותו, ולא רצו לקבלו, אך מחמת פחד המלך לקחוהו וקברוהו בקבר מיוחד ''רחוק'' מקברי ישראל. והנה כאשר יצאה נשמתו ראה את עצמו שהוא נמצא בעולם האמת, וראה גן אחד שיושבים בו כתות כתות של צדיקים, והיו שמחים מאד, ויערב לו המקום, ויקח כסא וישב ליד שלחן אחד. והנה השכנים הריחו ריח רע, ואחד לשני שאלו מהיכן הריח הזה? עד שראו שזה מהאיש הזה. וישאלוהו מהיכן באת לכאן? ויאמר להם: מה עסקכם אתי? מקום זה ערב לי ואני רוצה להיות כאן.
תיכף תבעוהו לב''ד, ובא שמש מב''ד ולקחו והכניסו לפני ב''ד, וישאלוהו היאך הגיע לכאן? וירא להם את הפתק, וכשראו את חתימת רבנו מאיר מרוטנבורג עזבוהו לנפשו. והשכנים לא יכלו לסבול את ''הריח הרע''הנמצא בו והלכו לב''ד שני, וגם שם הראה להם את הפתק. וכשראו ב''ד את הפתק חתום בחתימת רבנו מאיר, שלחו והביאוהו ודברו עמו בלחש ויצא פסק דינו שיבאו שלשה מלאכים קדושים ויטבילוהו ''בטבילה של מעלה'' כדי שיקבל את הריח הטוב של גן עדן. (אהבת חיים פרשת וירא)
אני מבטיחך מקום טוב בעולם הבא
ה''חיד''א'' מביא באחך מספריו מעשה נורא על ''המהר''ם מרוטנבורג'', שהיה רבם של גדולי הראשונים, יום אחד נתפס המהר''ם מרוטנבורג על ידי הגויים, בעלילת שווא כאילו הוא מרגל, והושיבוהו בבית הסוהר.
שוביו הזהירו את אחיו היהודים לבל יעיזו להתענין במצבו, שכן כל מי שישאל לשלומו, ייחשב גם כן למרגל. אף על פי כן הצליחו כמה יהודים לנהל משא ומתן סודי עם השבאים, והללו נאותו לבסוף לשחררו תמורת הון עתק. כאשר הגיעה לאזני המהר''ם הידיעה שעומדים לפדותו תמורת סכום כסף גדול, שלח להודיע שאסור לעשות כן, שהרי שנינו ''אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם''. (גיטין מ''ה ע''א) שלחו לו והרי כתבו בעלי התוספות שם שאם היה ''מופלג בחכמה'' פודים אותו. השיב להם, אף על פי כן. לבסוף נשאר המהר''ם כלוא עד סוף ימיו, ואת נשמתו הטהורה השיב לבוראו בהיותו במאסר במגדל בודד. (החיד''א מוסיף שעל ידי הייסורים הנוראים שהיו לו עד פטירתו זכה להזדכך כל כך עד שזכה לגילויים נפלאים מן השמים).
כאשר בקשו היהודים לקבור את רבם הגדול, אסרו זאת הגויים באיסור גמור וציוו להשאירו במגדל, ואכן זמן רב היתה גווייתו מוטלת שם ללא קבורה, עד שקם יהודי עשיר בעל נכסים אשר שם נפשו בכפו והשתדל מאד בענין קבורת המהר''ם, לאחר משא ומתן מייגע נאותו השבאים להרשות לקוברו תמורת סכום כסף גדול. וכבוד עשו לו לאותו עשיר והרשו לו לטפל בעצמו, בהבאת גופת המהר''ם לקבורה. למחרת יום הקבורה, נפטר העשיר אשר כה התמסר בענין קבורת המהר''ם.
ויהי הדבר לפלא.
כעבור ימים אחדים, הופיע העשיר בחלום אצל אחד מידידיו וסיפר לו, שבלילה שאחר קבורת המהר''ם, בא אליו המהר''ם בחלום ואמר לו: ''יישר כחך שהבאת את גופי לקבורה, כתמורה על כך ברצוני לך מתנה גדולה וחשובה.
ובידך ''לבחור'' אחת מהשתים או שתינתן לך עשירות גדולה שתעמוד לך ולזרעך עד עולם, או שתלך לעולמך מיד ואז מבטיחך אני מקום בעולם הבא'', הוסיף העשיר ואמר ''בחרתי באפשרות השניה ולפיכך נסתלקתי לבית עולמי מיך למחרת'' כאשר נשאל העשיר למה זכה שם בעולם הבא, השיב שהוא נמצא ''במחיצתו של המהר''ם'' בגן עדן.
ידוע בשם ''הגר''א'' שאמר על עצמו הלוואי שאזכה להיות במחיצת אחד מקטני הראשונים, והנה אחד ''הנראה'' כבעל בית פשוט זוכה לשבת לנצח נצחים במחיצת הגדול שבהם.
עשיר זה עמד בפני הבחירה בין ''חיי עשירות'', שהוא האושר המדומה לבין ''החיים הנצחיים'' שהם הטוב והאושר האמיתי. בבחירתו במוות קיים את הפסוק ''ובחרת בחיים''. (לקח טוב ח''ו עמוד קע''א)
הקריאה ''גם אני יהודי'' הצילה שלוש מאות יהודים
מעשה ביהודי אחד, שהיה ''רוקח'' במקצועו, שלא ניכר ולא נתוודע לאף אחד ביהדותו, עד שכל בני מקומו, יהודים וגויים חשבוהו לגוי, כי התנהג כגוי לכל דבר, וברגע קריטי וקשה של גזירה נוראה, שנגזרה על ג' מאות היהודים שהתגוררו בכפרו להיות מוצאים להורג עד אחד, התעורר בו הזיק היהודי החבוי, ומכוח התעוררות בתשובה זו התגלה בפומבי ליהדותו, ואף זכה בזה להציל את כל הנידונים, שכפסע היה בינם לבין המוות.
על השתלשלות הסיפור המרטיט הזה שמעתי מהגה''צ ר' משה אהרן שטרן שליט''א, משגיח דישיבת ''קמניץ'' בירושלים.
ימים קשים שלא היו כדוגמתם, באו על יהודי רוסיה בהתגבר המערכה הפנימית בין ''הבולשביקים'', מתנגדי הצאר ''ניקולאי'', לבין תומכיו, ה''פטלוריקים''. שני המחנות נלחמו ביניהם באכזריות גדולה ועצומה.
אבל היהודים האומללים נפלו קרבן לשני הצדדים, שכן אלה ואלה חשדו בהם שהם ניצבים לצד השונאים שלהם, וכך עלה בגורלם של היהודים לעמוד ברדיפות בלתי פוסקות, ודמם היה הפקר בידי שני המחנות היריבים גם יחד. אלה חשדו ביהודים שהם תומכים ''בצאר'', והאחרים האשימו אותם שהם תומכים ב''בולשביקים''. המערכה לא נפסקה גם לאחר שהצליחו הבולשביקים ללכוד את הצאר ולהורגו, שכן שני המחנות המשיכו ללחום ביניהם, וכך גם המשיכו היהודים לסבול מאלה ומאלה.
במסע הכיבוש שלהם עברו הבולשביקים מעיר לעיר ומכפר לכפר, ופעם אחת, כאשר הגיעו לאחד הכפרים וכבשו אותו, מיד נטפלו ליהודים ואחד היה פסקם: כל היהודים נאמנים לצד השני ועל כן אחד דינם למות. הם הוציאו פקודה שעל כל יהודי הכפר להתאסף בככר המרכזית כדי לעשות בהם שפטים לעיני כל, למען ישמעו וייראו. היהודים האומללים, שלוש מאות במספר, נאספו מבוהלים לככר המרכזית, ואז פקדו עליהם להסתדר בשורות ארוכות, כשפניהם לקיר וידיהם מורמות, ולמולם עמדו ''הקלגסים'' מוכנים להוציאם להורג ביריה, מפקדם האכזרי השמיע אז נאום באזני כל אנשי הכפר שנדרשו אף הם להופיע במקום, בו הבהיר לכולם כי סוף דומה של היהודים צפוי לכל אלה שיבגדו ולא ייכנעו למרות הבולשביקים.
והנה בא הרגע המכריע. דומיית מוות שררה במקום, כתות היורים כבר החלו לדרוך את כלי הנשק לעבר היהודים, אך לפתע התעורר רחש בין המון בני הכפר שצפו דוממים במחזה האכזרי. איש אחד מביניהם נראה מבקיע לעצמו דרך לעבר המפקד, ובהגיעו לידו אמר בקול נרגש: היות שגם ''אני יהודי'', הרי באם עלה בגורל היהודים להירצח יהיה גם גורלי כך, ואינני רוצה להיות שונה מאחי היהודים!
היה זה ''רוקח הכפר'', וכאמור, לא עלה על דעת אף אחד עד לרגע זה שהוא יהודי, אבל עתה, כשראה מה קורה לאחיו היהודים נתעורר בו ''הזיק הרדום'' והיהודי שבתוכו קם לתחיה, ועל כן מבקש הוא שמחלקם יהיה חלקו.
בני הכפר הגויים, בראותם כך, החלו לזעוק ולצעוק לבל יהרגו אותו, כי הוא הרוקח של הכפר ובלעדיו יתערערו חייהם התקינים, כי מי יכין להם תרופות לעת הצורך ומי יחבוש פצעיהם.
אבל הרוקח היהודי בשלו: ''הרגוני נא יחד עם אחי''! והמהומה רבתה, זה בכה וזה בכה, ומבוכה גדולה פקדה לפתע את הבולשביקים על כל הנעשה, ולפתע נצרו את כלי הנשק שלהם, עזבו את בני הכפר לנפשם והלכו לדרכם הלאה. כך ניצלו חייהם של כל יהודי הכפר. והיה הדבר הפלא ופלא, שכן אותו רוקח, שהיה מנוכר לגמרי ליהדותו, לא רק שהציל את עצמו אלא גם זכה להציל את כל יהודי הכפר בזכותו! (שאל אביך ויגדך ח''ב עמוד ע''ט)
קיבל עול יהדות ורגליו נרפאו
הרב יהושע לוי, ''איש ירושלים'', שלח פעם במוצאי שבת את שני בניו לצדיק ''רבי ישראל אבוחצירא'' זצ''ל בנתיבות, כדי לקבל ממנו דבר מסויים.
כשהגיעו למקום, ראו חייל יוצא ממכונית כשהוא הולך על קביים משני צדדיו, וכך נכנס לרב. כעבור זמן מה ראו להפתעתם שהוא יוצא החוצה וצועד בכוחות עצמו! בלי הקביים!!!.
החייל נשאל לקורות הדבר והוא סיפר, כי כשנכנס פנימה שאל אותו הרב, אם הוא מקבל על עצמו לשמור שבת, ולהיות יהודי אמיתי, וכשענה בחיוב, אמר לו: אם כן, למה לך הקביים הללו? זרוק אחד, והוא זרק, אח''כ אמר לו לזרוק גם את השני וזרק, וכך יצא בלעדיהם, כשהוא מסוגל לפתע להלך בצורה חופשית. שני בניו של הרב לוי ראו זאת במו עיניהם, ולמחרת בבוקר סיפר לי אביהם את הדבר. (שאל אביך ויגדך ח''ב עמוד קי''ד)
האם זה פלא שהסבא זכה לנכדים כאלה
מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה ומתגוררת כיום ב''הרצליה'', שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים השוכנים קבע ''באהלה של תורה'', וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.
באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הרה''ג רבי ראובן קרלנשטיין שליט''א שכאשר התעניין אצל בני המשפחה על מה ולמה ''זכו'' לילדים שכאלה, סיפר האב: סיפור ''מרטיט'' על אביו, סב המשפחה.
בעיירה שבה התגוררנו בגרוזיה, סיפר, התנכלו השלטונות ליהודים והציקו להם במאוד, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין ''המקווה''.
פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה כדי לעמוד על מידת ''הניקיון'' שבו, והיה ברור שלאחר מכן תצא הוראה שבשל חוסר ''סטריליזציה'' יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.
אבא ששמע מבעוד מועד על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור ''בכמה דקות'' ונכנס לחדר המקווה.
ברגע שהפקידים נכנסו וראו את הלכלוך שהצטבר שם, פתחו בצעקות על המלווים היהודים, והוכיחו להם שהמים אינם ראויים לטבילה ולכן יש לסגור את המקום.
באותו רגע ''קפץ'' אבא שלי לתוך המקווה, לקח בידיו ספל גדול, מילאו במים ועשה עצמו כמברך, ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה, ולאחר מכן אמר למפקחי השלטונות. כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם.
מסירות נפשו של הסבא ניצחה גם את השלטונות ששנאת ישראל פיעפעה בקירבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.
ואחר כך פלא ''שאותו סבא'' זכה לנכדים כאלה?!!! (טובך יביעו ח''ב עמוד רגע)
ערכו של כל צעד קטן
ספרי המוסר משתדלים להמחיש את ''מציאות החיים'' בעולם הזה כמקום בו אפשר לעשות מצוות ''ללא סוף'', ולזכות באמצעותם לחיי העולם הבא, וגם בכוחו של מעשה קטן אחד, להעניק לאדם אושר נצחי בעולם האמת, מה שלא יוכל האדם לעשות רגע אחד לאחר צאת נשמתו.
בדרשה שנאמרה ב''רמת אלחנן'' סיפר אחד המשפיעים הרוחניים המפורסמים, מעשה מופלא הממחיש אף הוא את כוחה של מצווה אחת, גם אם אינה נחשבת כמצוה של ממש.
מעשה במשגיח כשרות בבית ההארחה של המושב ''שורש'' שבהרי ירושלים, שנהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע. והנה אירע יום אחד שהיה חסר ''העשירי''. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרות ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר.
כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ומה פירושו של המושג ''מניין''. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להכנס לבית הכנסת.
לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת, והלך לביתו.
עברו כמעט ''עשר שנים'' מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. בלילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהצטרף למניין, ''ופניו קורנות''. האיש מספר לו שעזב את העולם לפני כחודש, ''ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין''.
הנפטר הוסיף ואמר שבזכות המצוה ההיא שקיים, נתנו לו ''הזדמנות'' להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שיילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו ''קדיש''. הוא מסר את כתובתו המדוייקת של הבן.
והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.
שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל ''הביע'' נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך! עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!
''מוסר השכל עצום'' אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל ''צעד קטן'' שאנו עושים בדרך אל הקדושה. (טובך יביעו ח''א עמוד ר''מ)