אור ברסלב
שכרן של מצוות פרק ח' - כוחה של פעולה אחת

שכרן של מצוות

פרק ח' - כוחה של פעולה אחת

פרק ז' - כוחו הענק של הדיבור

חכמינו זכרונם לברכה, אמרו (בבא בתרא ע''ח ע''ב) ''על כן יאמרו המושלים בואו חשבון'' (במדבר כ''א כ''ז) ''המושלים'' אלו המושלים ביצרם, ''בואו חשבון'' בואו ונחשוב חשבונו של עולם! כי מי שאינו מושל ביצרו, לא ישים עצמו לזה לעולם, אך המושלים ביצרם הם יעשו את הדבר הזה, וילמדו לאחרים לעשות אותו.

הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות השכר, עסקי חיי שעה, למה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבה ממש: מה הוא ? ולמה בא לעולם ? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ? או מה יהיה סוף כל ענייניו ?

זאת היא ''התרופה היותר גדולה וחזקה'' שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על העניין הזה שאמרתי. ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק השם בהם ? מה עשה משה רבינו עליו השלום ? מה עשה דוד משיח השם, וכל הגדולים אשר היו לפנינו ? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו חעשות כן גם הוא וטוב לו! אז יתורו מחשבותיו לדעת, באיזה מצב הוא נמצא ועומד, לפי הנרצה בדרך אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולמם המה.

ואם אין ? ואם רב ממנו כח היצר ולא יכול לדין עם שתקיף ממנו ? הן לזאת חרד היה וצווח ככרוכיא, הקדוש רבי שמעון בר יוחאי בתיקוניו תיקון עשירי, וזה לשונו ''וי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ''ויפן כה וכה וירא כי אין איש'' אלא איש לדרכו פנו בעסקים דלהון בארחין דלהון.

כלל הדברים, האדם שאינו חושב על זה קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב על זה ''קרוב אליה מאוד''. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, ''לא יפנו דעתם מזאת ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט לא ימעיט מהיות לו קביעות זמן לפחות לשים אל ליבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכילץ (דרך עץ חיים להרמח''ל זצ''ל)

חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, גדיא הוא מזל, מה מאושר הוא האדם דזבן אבא, שיכול הוא לקנות את אביו שבשמים בתרי זוזי, ''בשתי תזוזות'', אך יבקש להתקרב וכבר הוא מקושר. (הרב רבי משה צבי זצ''ל)

אסור להנהלת הישיבה לזלזל בשום בחור, כי לעולם איו לדעת מהיכן יצמח גדול הדור הבא, מתפילה של אם, או מדמעה של סבתא. (מרן החזון איש זצ''ל)

הקים שיעורי תורה ברחבי הארץ

מסופר על תלמיד חכם שהתארח אצל חברו בעיר מסוימת בשבת קודש, והנה הוא רואה שלאחר תפילת שחרית של שבת, אנשים בבית הכנסת מקפלים את הטלית, אזר עוז בנפשו ועלה לבימה ואמר להם: ''יהודים יקרים! הרי יש איסור לקפל טלית בשבת כמבואר במשנה ברורה (סימן ש''ב סקי''ג), וקיפול הטלית אינו תואם את ההלכה''.

אותם היהודים שמחו מאד, שהציל אותם מלחלל את השבת הקדושה, וגם החליטו שמהיום והלאה צריך לקבוע שיעור בבית הכנסת בהלכות שבת, באומרם, אם הלכות כאלו שהן נחשבות לקלות, הם לא ידעו, מה יעשו בהלכות שבת החמורות, כגון בישול, בורר, ומוקצה.

והנה לאחר כמה שבועות, הזדמן לאותו בית הכנסת יהודי מעיר אחרת, וראה את המנהג של הבית הכנסת שלומדים הלכות שבת בצוותא, מצא חן בעיניו המנהג הזה, וכשהגיע בחזרה לעירו הנהיג גם כן את המנהג הזה בבית הכנסת שבשכונתו.

והנה לבית הכנסת השניה, הזדמן לשם יהודי מירושלים, וגם בעיניו מצא חן הלמוד בהלכות שבת בצוותא, וכך הנהיג בבית הכנסת ששם התפלל, עד שהגיע הדבר ל''רב שבדרון''זצ''ל, והוא הנהיג כך בעוד שישה בתי כנסיות.

אם כן נתבונן, מה עשה אותו אברך הראשון? לכאורה נראה שהוא לא עשה הרבה, אולם מכל מקום ראינו, שבפעולה אחת שעשה הקים שיעורי תורה בכל רחבי הארץ. והוא מה שאנו אומרים, אדם עושה מעשה קטן, והוא לא יודע מה הן התוצאות שלו.

סידר לו את הצווארון

מסופר על בחור אחד מישיבת ''פוניביז''', שהיה מן הבחורים המיוחדים שבישיבה, אבל מכיון שהיה מן השיעורים הקטנים, לכן הרבנים לא התייחסו אליו הרבה, ובצדק, משום שקשה לרבני הישיבה להתייחס הרבה לכל הבחורים, כשיש הרבה בני תורה בישיבה. ואם יתייחסו לכל בחור, תורה מה תהא עליה? מכל מקום מכיון שהבחור הנ''ל, היה זקוק להרבה יחס מצד הרבנים ולא קבל, לכן נשבר מזה, והחליט לצאת מהישיבה לרחוב, וברוך אומר ועושה הלך לפנימיה, וסידר את כל חפציו בתוך התיקים והתכונן לצאת מן הישיבה. לפתע הציץ בשעונו, וראה שהשעה היא אחת בצהרים, וכעת מתקיימת תפילת מנחה בישיבה, אמר לעצמו אלך להתפלל ואחר כך אצא מן הישיבה.

הלך להתפלל, חבש את הכובע ולבש את הזקט. אבל כשהוא לבש את הזקט, ''הצווארון התקפל לו'', ובחור אחד ניגש אליו וסידר לו את הצווארון.

חשב אותו בחור ואמר לעצמו, אני רואה שבאמת מסתכלים עלי, והראיה שסידרו לי את הצווארון שאם לא היו מסתכלים עלי לא היה אכפת להם שאלבש זקט עם צווארון הפוך, והחליט שהוא אכן נשאר בישיבה, וכיום הוא אחד מן האברכים החשובים שבירושלים.

הגד נא לי קורא יקר, האם אותו בחור שסידר את הצווארון חשב שהוא מקים במעשיו הפעוט בן תורה חשוב? ודאי שלא. אבל מכל מקום הפעולה שלו גרמה לכך.

ואל תשכח! גם אצלך יכול להיות כך, ותנצל את ימיך עלי אדמות.

ניגש אליו וטפח על שכמו

סיפר ראש ישיבה אחד, שבצעירותו למד בישיבה בעלת מספר רב של תלמידים. לימים נכנס תלמיד חדש לישיבה, אשר הרגיש את עצמו בודד בתוך ''ים של בחורים''. ניגש אליו בחור ותיק טפח על שכמו, ושאלו מה נשמע?

והוא כיום ראש ישיבה, ומספר שעד היום הוא זוכר את הטפיחה המעודדת הזו, שהמריצה אותו להצליח בישיבה ולשאוף להיות תלמיד חכם.

קבלתי על עצמי לא לעשן בשבת קדש

באחד מערבי שבתות, לאחר הדלקת נרות, פוסע רבי אריה לוין זצ''ל בניחותא בדרכו לבית הכנסת, ניגש אליו יהודי כשבפיו סיגריה דולקת ושואלו: אולי יודע אתה היכן מצוי מלון פלוני? היסס רבי אריה, הכיצד יהלך בשווקיה של ירושלים כשלצידו יהודי המעשן בפרהסיא, ערב שבת בבין השמשות? מאידך גיסא הן יהודי זה זר הוא בירושלים, ומתחבט במציאת קורת גג, הכיצד יניחו לנפשו?

החליט רבי אריה ללכת עמו כברת דרך, ולהביאו לפתח מלונו, הלכו שניהם יחדיו זה לצד זה, אחד שקומתו מצומצמת, זקנו לבן ולבושו שבת, ואחד גבוה ותקיף כולו חולין.

אין רבי אריה מעיר לו בדבר עישון הסיגריה, אלא שואלו הוא לשלומו ולהרגשתו, ומדגיש לפניו שמקווה הוא שיהנה מביקורו כאורח בעיר הקודש.

האורח שהלך עם הרב, הרגיש במצבו המגוחך, וכשהגיע למלונו הסתכלו זה בזה. השליך האיש את הסיגריה שהחזיק בידו, ופנה לרבי אריה בהתרגשות ואמר: ''רבי, אני לא דתי, אך עקשן אנכי ומעודי לא נכנעתי לאדם''.

אולם אתה ''שברת אותי'', בפניך רבי, יש לי דרך ארץ, זה עתה השלכתי את הסיגריה מפי, וקבלתי על עצמי לא לעשן בשבת קדש!

והעם לא נסע עד האסף מרים

התורה בפרשת בהעלותך, מספרת על מרים שדברה לשון הרע באחיה, וקבלה את עונשה בצרעת. ''ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעה ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים'' (במדבר י''ב. ט''ו.) אומר רש''י, זה הכבוד חילק לה המקום בשביל ''שעה אחת'' שנתעכבה לו למשה כשהושלך ליאור, שנאמר: ''ותתצב אחותו מרחוק''. (שמות ב'. ד'.)

והנה כתבו התוספות בסוטה (דף י''א ע''א) ''לאו דוקא נקט שעה אלא שליש או רביע, דקתני בתוספתא מידה טובה מרובה ממידת פורענות אחת על חמש מאות'', אם כן יוצא לנו שאם היא חכתה שליש שעה בשבעה ימים יש פי חמש מאות. ומכאן למדנו למוד גדול בענין שכר המצוות שעל מצוה זעירה שמקיים האדם, הוא זוכה לשכר הרבה, וכן גם על כוחה של פעולה אחת.

חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי

בדרך צחות היה הרב רבי משה צבי זצ''ל הרב ''מסוורן''מפרש, גדיא הוא ''מזל'', מה מאושר הוא האדם דזבן אבא, שיכול הוא לקנות את אביו שבשמים בתרי זוזי, ''בשתי תזוזות, ''אך יבקש להתקרב וכבר הוא מקושר.

כל פיסת נייר שקרע הצדיק קרעה את לבי

על ההשפעה הרבה שיכולה להיות לכל מעשה טוב הנעשה ע''י אדם צדיק מתוך כוונת מצוה, ואפילו שמדובר בפעולה פשוטה ביותר, למדתי מן העובדה הבאה:

ידוע הדבר, שבשנותיו האחרונות גמר אומר ה''חפץ חיים'' זיע''א לעלות לארץ ישראל, והתכנית הייתה שיתיישב ב''פתח תקוה''. לרגל המאורע הגדול, בנתה העיריה בנין מרווח עבור גדול הדור, ולידו גם הוקם מבנה לשירותים ציבוריים לצורכי הקהל הגדול שיבוא בודאי כדי לשחר את פני הצדיק הנשגב.

סיבות שונות גרמו לכך שנמנע מה''חפץ חיים'' להגשים את משאת נפשו ולעלות לארץ ישראל, אך מכל מקום הבנין הוקם.

והנה בערב יום הכיפורים אני רואה את הגה''צ ר' אליהו דושניצר זצ''ל מתרוצץ בבנין השירותים, חותך ומכין נייר טואלט, ובסמוך עמד נער חילוני שהתבונן בסקרנות רבה במה שרבי אליהו עושה, עד שניגש אליו ושאלו לפשר הדבר.

ורבי אליהו הסביר לו בחן ובסבלנות, כי היות ומחר יום הכיפורים ומן הסתם יגיע קהל גדול לתפילה, הרי שצריך לעשות כן לתועלת הרבים, הנער כל כך התפעל מן המעשה האצילי, עד שהפטיר ואמר לו: ''כל פיסת נייר שחתכת עשתה לי חריש עמוק בלב''.

ואכן, בהשפעת המעשה הוא הגיע לתפילות יום הכיפורים ונעשה בעל תשובה גמור, ופעמים רבות היה מתייפח בבכי ומספר ש''כל פיסת נייר שקרע הצדיק קרעה את לבו''!...

אין לדעת מהיכן יצמח גדול הדור הבא

היה מרן ה''חזון איש'' זצ''ל אומר: שאסור להנהלת הישיבה לזלזל בשום בחור, כי לעולם אין לדעת ''מהיכן'' יצמח גדול הדור הבא.

אולי ''מתפילה של אם'', או ''מדימעה של סבתא''.

אמא למה את בוכה

אמי ע''ה, אשה צדקנית הייתה. אבל גם הייתה עניה מרודה, כאלמנה, פירנסה את עצמה ואת ילדיה ממכירת לחם. היא הייתה מכתתת רגליה בין הבתים עם ככרות לחם ומוכרת אותן.

זכורני, פעם אחת, לעת זיקנתה, באתי אליה ומצאתי אותה שוכבת במיטה ובוכה. שאלתי אותה: אמא, למה את בוכה, והיא ענתה לי: עם מה אני באה לעולם הבא? שלומקה, עם מה אני באה לעולם הבא.

עניתי לה: אמא, את מכרת לחם? כמה ככרות לחם מכרת ליום? מאה. כמה מדריגות היית צריכה לעלות מדי יום? חמש מאות, שש מאות. כמה שנים עשית כך? כך וכך שנים.

אם כך, אל תדאגי. למה התייגעת כל כך על מכירת הלחם? הן עשית זאת שיהיה לך במה להאכיל את בניך, כדי שיוכלו ללמוד תורה, אם כך יקחו את משקל הלחם, ומספר המדריגות שעלית וירדת, כל השנים, והם יכריעו את הכף לזכותך!...

ואמא, אשה יהודיה מהדור הקודם, ענתה לי: ''החייתני בני, החייתני''!...

לקחת מקל ולסלקם מבית הכנסת

שאל פעם ה''חפץ חיים'' זיע''א, מהו ההיתר להתפלל ביום הכיפורים ביחד עם מי שממשיך להיות ''עבריין''? והלא כך אנו מכריזים לפני אמירת ''כל נדרי'': ''על דעת המקום וכו' אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'', דהיינו אפילו שהם עוד ''עבריינים''?

סיפור זה שמע פעם הרב פרץ אריאל ז''ל, הרב ד''מגדיאל'', מפי ''החזון איש'' זצ''ל, שהוסיף כי ''החפץ חיים'' אמר, כי מן הדין היה דוקא לעשות ההפך, לקחת מקל ולסלק אותם מבית הכנסת, שבאו וממשיכים להיות ''עבריינים''! אלא מאי? - הטעים ה''חפץ חיים'' במתק לשונו, כל זה שוה אם אפילו רק אחד מן העבריינים יישאר וימשיך להתפלל בכל ימות השנה, ובשבילו כדאי להתפלל עמם גם כאשר הם עדיין כמות שהם!...

והנה פרח עליו עשב השדה ונבהל הרב

מעשה שהובא בספר ''דרכי חיים'' (בדף ר''ה) מעשה נורא בימי הרב המקובל רבי יהושע העשיל זצ''ל מחבר ספר ''אוהב ישראל'' ו''עדת ישראל'' עה''ש זיע''א.

כי הרב ז''ל בימי עלומיו היה רב בעיר ''באילסוב'' במדינת פולין, והעולם היו יודעים שהוא גאון גדול וצדיק והיה מתפרנס בדוחק גדול, כי עוד לא היה מפורסם.

ובוורשא היה המלך ''פאניט-צקי'', וכל דוכסי פולין היה כל איש על מקומו וממשלתו כמו מלך, ורק כאשר היו מעלים מס למלך פעם אחת לשלש שנים, היו נוסעים כל הדוכסים ל''וורשא'' לחצר המלך, לוועד, ויתעכבו שם כמה חדשים לטכס עצות לטובת המדינות, ואחרי זה נוסעים חזרה לביתם. והעיר ''קאליסוב'' שהיה הרב ז''ל שוכן בה, שייכת לדוכס גדול אחד, אשר היה יושב בה רחוק כמה פרסאות מהעיר, והיו לו עוד הרבה עיירות וכפרים תחת ידו, והוא היה ''גדול הדוכסים'' ויושב בראש המסובים סמוך למלך, והיה שונא ישראל מאוד, וכל איש ישראל אשר היה לו מסחר בחצר הדוכס לא ראה מעולם פניו, רק עם ''הקומיסר'' היה כל המסחר של היהודים.

פעם אחד בא יהודי אחד יפה תואר ובעל קומה ומדבר יפה בלשון פולין, ונכנס לחצר הדוכס לקומיסר להסתחר, והיהודי הזה היה ג''כ מעיר קטנה השייכת לדוכס הנ''ל, והיה מסתחר תמיד, והיה קונה סחורות הרבה, ומצא חן בעיני הקומיסר בלשונו ובתוארו.

ואמרו לו ''הקומיסרים'' מכיון שאתה מסתחר הרבה וקונה הרבה סחורות, אזי יכולים לתת לך בהלואה, וכן היה, והוא נהג מסחרו בהקפה זמן רב בלי ידיעת הדוכס.

פעם אחת בא היהודי לבית הקומיסר, וראתה הדוכסית מרחוק את היהודי כי היה יפה תואר ויפה מראה, ושלחה תכף לקרא לקומיסר, ושאלה אותו מי הוא זה האיש? ואמר לה הקומיסר, כי זה האיש הוא ''יהודי נאמן מאוד'', ומנהל מסחרו באמונה, אמרה הדוכסית לקומיסר כשיגמור לקנות את סחורתו בביתך תשלחהו אלי. הקומיסר הלך בחזרה לביתו וספר ליהודי, אשר הדוכסית קורא אותו לביתה, היהודי ''נבהל'' מאך מענין זה, כי ירא לדבר עם דוכסית גדולה כזו, והשיב לו הקומיסר לא תפחד כלל, כי כמדומה לי אשר נשאת חן בעיניה. וילך היהודי לבית הדוכסית, וכשבא עשתה לו כבוד גדול והגישה לו תכף כסא לשבת, ושאלת אותו מאיזה עיר הוא, ומה מסחרו, ומה הוא עושה פה, והוא נרעש מאד מהכבוד שעשתה, עד אשר תבעתהו שישא אותה לו לאשה, וכל רכושה יהיה שלו, וכל הכבוך וכל הנשיאות שהיה לבעלה שמת כבר יהיה לו. והוא התמרמר על זה, אבל היא ''הפצירה'' בו מאד שימיר דתו, ויגיע לו כל העושר והכבוד הזה, והיתה מפצירה בו עד אשר הבטיח לה לקיים דבריה, והחליטו ביניהם שהוא יסע למקומו, ובערך שני שבועות היא תשלח לו שני עבדים לקחת אותו אליה לביתה. ובביתה יהיה מוכן כומר פולני שימיר את דתו תכף, ותשנה את שמו ותקרא לו בשם בעלה הדוכס הראשון, ונתנה לו שני מאות זהובים שישאיר בביתו לפרנסתם בעת היפרדו מהם, והוא נסע בשלום לביתו. והנה אחרי שני שבועות, שלחה אליו שני עבדים שלה כדי להביאו אליה, והוא הניח המעות לביתו, וגם מכתב כתב לאישתו, והשאיר את הכסף ואת המכתב בתוך הארגז, וסגר את הארגז במפתח ומסר את המפתח לאשתו, ולא גילה כלום, רק אמר לה שאני נוסע בעסק איזה מסחר, כמו כל פעם. ובא אל הדוכסית הנ''ל, ותיכף המיר דתו ונעשה ''שונא ישראל'', והיא אהבה אותו אהבה עזה, ותתחתן אתו וילדה לו שלשה בנים.

ובהגיע הזמן לנסוע ל''וורשא'' לחצר המלך, נסע גם הוא שמה וישב במסיבה סמוך למלך ''פאניט-צקי'', כמו הדוכס הראשון אשר הוא נקרא על שמו, ונשא חן בעיני המלך בתוארו היפה ובקומתו ובצחות לשונו, והתעכב בוורשא כמה שבועות וישב בכל יום במסיבה אצל המלך עם הדוכסים, והוא היה מהיושבים ראשונה במלכות.

ויהי היום, וישבו כל הדוכסים במסיבה אצל המלך, ואחד הדוכסים מהפחותים ספר להם מעשה אשר אירע בכפר אשר הוא יושב בו, שהיה סמוך לחג המצות של היהודים שהיתה נערה אחת מהיהודים היושבים באותו כפר, והיא לקחה עמה עוד נערה מהערלים היושבים בכפר, והלכו שתיהן יחד מעט מחוץ לכפר ואח''כ שבה הנערה היהודית לבדה, והנערה הנוצרית לא חזרה, ונעלמה עד היום הזה כי היהודים שחטוה ולקחו את דמה, כי נצרך להם דם לחג הפסח.

ויענו כל הדוכסים היושבים שם, כי זה דבר ידוע ומה חידוש אתה מחדש? אצלנו ידוע כי בכל שנה ושנה קודם חג הפסח גונבים היהודים כמה נפשות מהערלים, שנחוץ להם בשביל דם לחג הפסח.

ויהי כאשר שמע המלך את דבריהם קצף מאד על היהודים וחמתו בערה בו, וחקר את הדוכסים אם אמת הדבר, וכולם ענו פה אחד אמת הדבר, שהיהודים רוצחים גדולים הם, תכף הוציא המלך פסק דין על היהודים להריגה שלא ימצא שום יהודי בכל מדינות פולין, וכל רכושם יאבד.

וציוה לכתוב כתב המשפט, וחתמו כולם על זה, הקטן חתם בראשונה והגדול באחרונה, והמלך חתם אחרון שבאחרונים, כדת פולין.

כל המקיים נפש אחת מישראל

וכאשר הגיע תור חתימת הדוכס היושב בראשונה שהמיר דתו לנוצרי, כי הוא שמע כל דברי הדוכסים ושתק, וראה את עצמו כי מוכרח גם הוא לחתום.

אז נתעורר בקרבו ''רעיון קדוש'' כי בן תורה היה מקודם, ועלה בדעתו מאמר חז''ל ''כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא'' (סנהדרין ל''ז ע''א), וכ''ש וכ''ש כלל ישראל, ואע''פ שהיה שקוע בטומאתו, עם כל זה בעת הזאת לא היה יכול לסבול הדבר הזה, והיה קשה בעיניו לחתום.

ונתחמם כל גופו בזיעה, ועמד מכסאו בחרי אף והרים קולו בחכמה גדולה לאמר: שמעו נא את דברי, את חטאי אני מזכיר היום, כי הייתי יהודי, ומי כמוני יודע אם היהודים עושים כך או לא, הלא אנכי הייתי בקרבם, אך הדבר הזה אשר אתם אומרים שהיהודים צריכים דם לפסח, וכל אחד מספר מעשה, זה שקר מוחלט וכזב ושטות הוא לדבר כך, ואני נותן ערבות על זה.

ובפרט אשר כתוב בתורת היהודים איסור חמור של שתיית דם, ואני יודע היטב כי כל זה כולו שקר, ואני לא רוצה להחתים את המלך על דבר שהוא שקר וכזב.

אז שאל המלך, האם אתה יודע דבר זה בבירור, שהיהודים לא עשו עולה מעולם, והשיב לו בקול גדול, כן, אדוני המלך, וכל מה שמדברים שקר וכזב, ואני אתן ערבות, אז תכף המלך כעס על אלו שרצו להחתימו על דבר שקר, ותכף בטל הגזירה וקרע את הכתב והחתימות.

נתעורר בקרבו רעיונות קדושות

ואחרי זה נסעו הדוכסים חזרה מוורשא, היהודי הסוחר שנעשה דוכס אשר עמד לטובת כלל ישראל, ''מן השמים רחמו עליו שיעלה מתהום הטומאה'', ונתעורר בקרבו רעיונות קדושות, ורצה לחזור ולאהוב את ''דת ישראל'' כבראשונה.

והיה הולך כמשתגע כשנסע מוורשא לביתו, בכדי שיתמאס בעיני הדוכסית ובניה אשר הוליד ממנה, אבל היא אהבה אותו אהבה עזה ועצומה, ובכליון עינים היתה מחכה לו לשוב חזרה לביתה, וכשבא לביתו יצאה הארורה לקראתו ונשקה לו והיתה מדברת עמו עניני אהבה וחיבה.

אבל הוא מאס בה, ולא גילה לה שום דבר, רק היה הולך כמשוגע כמו שהחליט, והדוכסית יעצה לו שיסע על פני העירות הקטנות ויראה השדות שלו, ויראה האנשים העוסקים בישוב העולם, זה קוצר, וזה זורע, זה בונה, וזה סותר, ואולי תשוב דעתו עליו.

והוא שמח על זה כי נמאסה בעיניו, וגם בניו נמאסו עליו, ותיכף לקח עגלה טובה, ונסע סמוך לעיר ''קאליסוב'' והעמיד העגלה והסוסים מחוץ לעיר ''קאליסוב''. והוא לקח לו סוס אחד ורכב עליו, ומקלו הטוב בידו כדרך שרי פולין, ובא לעיר ''קאליסוב'' בלילה אחר חצות.

נכנס לאכסניה אחת בעיר, ודפק על הדלת ופתח לו בעל האכסניה, והעמיד הסוס באורוות הסוסים, והוא לקח את מקלו אשר בידו, ובקש מבעל האכסניה להראות לי את בית הרב של העיר ''קאליסוב'', ובעל האכסניה הראה לו את מקום הרב. ואח''כ חזר לביתו. והוא בא לפני הרב הקדוש זצ''ל בעל מחבר הספר ''אוהב ישראל'', וכל בני הרב היו ישנים, והרב היה יושב וקורא תיקון חצות, וראה שר אחד כנגדו, שאלו מי אתה? אמר לו אני הדוכס המפורסם, שהוא היה יהודי והמיר דתו, ועכשיו רוצה לחזור בתשובה לדת ישראל, ומה שקרה ''בוורשא'' בענין הגזירה שהוא ביטל לא סיפר לו מאומה. ואמר לרב, שאלתי בכמה מקומות אם נמצא רב חכם גדול בתורה במקומות האלו, ואמרו לי כי בעיר הזאת ''קאליסוב'' נמצא רב גדול בתורה, אשר על כן אני שואל ממך דעה, ועצה, איך לחזור ולשוב לדת ישראל. הרב ז''ל לא רצה לדבר עמו כלל, כי היה ירא מאד אולי יגיע נזק ועלילה מזה ח''ו אם יודע הדבר, כי הדוכסית בוודאי תשלח בכל המקומות לחפש אותו, ונתגבר הפחד והבהלה בלב הרב.

והיה הרב ז''ל מהלך בבית ארוכות וקצרות אנה ואנה, ולא דבר כלום, ואח''כ זעק עליו שילך מביתו, והמוסר לא רצה ללכת והיה מתחנן לפניו, לרחם עליו, ולתת לי עצה, איך לשוב בתשובה לדת ישראל, והרב ז''ל ראה בפינת הבית ע''י הדלת את המקל שלו שמתהלך בו תמיד, ונשבע הרב כי בעת שאראה ''עשב השדה'' פורח על המקל שלי, אזי אדבר עמך ואתן לך עצה.

והאיש עוד עומך ומבקש מהרב לתת לו עצה ולרחם עליו, ולא ארך זמן רב, וירא הרב את המקל שלו והנה פורח עליו עשב השדה, ונבהל הרב על הענין הזה, בראותו פלא כזה והבין כי מאת ה' הוא.

אז נתקררה דעתו והתחיל לדבר עמו רכות, ויספר המומר לרב את כל המאורעות אשר עברו עליו מראש עד סוף, וגם מעשה שעשה בוורשא.

והרגיש הרב ז''ל שהמעשה מוורשא הנ''ל הוא שעורר את האיש הזה, ומשמים סייעוהו ''להיטהר מטומאתו'', ולא היה צריך להיטמאות, אלא רק כדי להציל את עם ישראל.

ותיכף הרב ז''ל נתן לו עצה מה יעשה, ואיך לברוח מביתו ויעצהו לנסוע לעיר ''אמשטרדם'', ונתן לו מכתב אל רב העיר של אמשטרדם, שיקרבהו בשתי ידים, ואמר לו הרב ז''ל כי גם הוא יתפלל עליו, ויברכהו הרב לפני היפרדו מעליו, ונתן לו התחזקות, ולוה אותו עד בית האכסניה, והרב שב לביתו ולא ידע איש מאומה מדבר זה.

''המומר'' הקיש על הדלת של בעל האכסניה, ופתחו לו, ורכב על סוסו עד שבא מחוץ לעיר, ורכב בעגלה ושב לביתו אצל הדוכסית, וכשובו לביתו לא היה יכול להביט באשתו, כי נמאסה בעיניו היא ובניה.

וכאשר ראתה הדוכסית שעדיין לא התיישבה דעתו עליו, ועוד לא מראה לה פנים שוחקות, התמרמרה מאד על זאת עד שקצה בחייה, ותייעץ לו שהיות שאדון אחד מחוץ למדינת פולין, מבקש לראותו זמן רב, כדאי שיסע אליו על איזה זמן לרוות דודים ולשבוע בתענוגים, והוא עדיין לא נסע אליו כדי לעשות את רצון האדון, וכעת אשר לבו בל עמו יסע אל האדון הזה ויפיג מרירות לבו ויתעדן עמו, ותיטב בעיניו העצה הזאת, שנתנה לו ידים לברוח ממנה.

ותיכף צוה לרתום לו המרכבה, ולקח בידו מעט מעות רק להוצאות הדרך, כי לא רצה ליהנות עוד מכספה, ונסע עד הגבול עם המרכבה והסוסים, וכשהגיע אל גבול מדינת פולין השאיר המרכבה והסוסים ביד העגלון, והוא לקח סוס אחד ורכב עליו מעבר הגבול, בכדי שלא ידע איש ממנו לאן נסע. וברח לעיר ''אמשטרדם'' והביא לרב העיר את ה''מכתב'' שכתבו הרב ''קאליסוב'' ז''ל, וקבלו הרב של העיר אמשטרדם בסבר פנים יפות, ויבקשהו להתאכסן אצלו.

וישב אצלו זמן רב עד שהגיע מכתב מרב העיר קאליסוב, שאשתו הדוכסית נשרפה היא ובניה וביתה, ולא נשאר לה שריד ופליט, כי זה האיש בעת היפרדו מאת הרב בעל''אוהב ישראל'', נתן לרב שם הדוכסית ושלשת בניה ושם המקום, והרב ז''ל ''בתפלתו'' עשה ''תיקון'' לאיש הזה ונשרפו הדוכסית ובניה. הרב של העיר אמשטרדם ברך אותו, ושלחו לעירו לשלום, והלך לאשתו הראשונה, ונעשה ''צדיק גמור'' עד יום מותו, וחי בדרך ישרה בדרך התורה, ואשרי אדם יעשה זאת. (אוהב ישראל)

או עושר גדול או חלק לעולם הבא

מצינו מעשה נורא בזמן ''רבנו מאיר מרוטנבורג'', שבזמנו היתה גזרה מהמלכות שלא ילמדו תורה, והרב הצדיק רבי מאיר ז''ל לא שם לב לגזרה, והיה יושב ועוסק בתורה. הגויים הרגישו בו והלשינו עליו למלכות, ותיכף תפסוהו והכניסוהו לבית הסוהר עם הספר אשר היה לומד בו באותו רגע, ויקשרוהו בשלשלאות של ברזל על אחד העמודים שהיו שם. כי כך היתה הגזרה על כל מי שיעסוק בתורה, שיהיו קושרים אותו מעומד על עמוד, ולא היו נותנים לו לחם ומים עד שהיה מת מאליו.

באותו זמן היה יהודי אחד שהשתמד, והיה עולה ממדרגה למדרגה עד שנעשה אחד מהשרים הגדולים מרואי פני המלך, והמשומד הזה מצא חן בעיני המלך, ותמיד היה נכנס ויוצא אצלו כאחד מאנשי ביתו, וכששמע המשומד שנתפס רבנו מאיר זצ''ל, כאב לבו עד מאד ונזכר באותו רגע מהתורה שלמד בקטנותו אצל רבי מאיר ז''ל.

ונכנס תיכף לפני המלך ואמר לו: אדוני המלך יודע אתה שזקן אחד מ''חכמי ישראל'' נתפס אתמול ונמצא בבית הסוהר, ובודאי שהזקן הזה כבר מת, ולכן אבקש מאת אדוני המלך שיתן את גויתו בידי ישראל שיקברוהו, ויעשו לו את כבודו האחרון.

אמר לו המלך: איך יכול להיות שהזקן הזה כבר מת, אני יודע שחכמיהם של ישראל לא מתים מהר, אבל מכיון שאמרת שהוא מת אני אשאל עליו, ואם הוא מת ינתן לקברו כמו שאמרת, ואם לא מת אצוה שיקשרוך לידו כמהו באין הבדל.

וישאל המלך על רבי מאיר ויודיעו לו שמת, ויתו המלך פקודה לקברו, ויבואו ישראל, ויעשו לו את הכבוד האחרון כמנהג ישראל קדושים.

והנה ''באותו לילה'' בא הרב הקדוש והקיץ את ה''משומד'' ממטתו ושאלו, האם אתה מכיר אותי? אמר לו: בודאי. אמר לו, דע לך שבעבור הטובה שעשית עמדי להביאני לקבר ישראל ולא נתת לי להצטער אחרי מותי, באתי אליך עכשיו לשלם לך בעד הטובה הזאת. ועתה בחר לך אחד משני דברים אלו, או שאתן לך ''עושר גדול'' כנגד עשרה מלכים ואריכות ימים ושנים, או שיהיה לך ''חלק לעוה''ב''. אמר לו, מה יצא לי מכל העושר ואריכות ימים בעוה''ז, סוף אדם למות, ולא ישא מאומה בעמלו אשר יעמול תחת השמש, וטוב שאקבל חלק בעוה''ב, ואני מתחרט על כל מה שעשיתי עד הנה. אמר לו: אם אתה רוצה שיהיה לך חלק ב''אלקי ישראל'' אתה צריך למות תיכף. אמר לו: אני מסכים.

אמר לו הרב: שמע בני לכל מה שאני מצוך. וכל מה שאומר לך תעשה, תקח את הפתק הזה שאני נותן לך ויהיה שמור אצלך, ומחר בבקר תלך ותסתפר ותגזוז את צפרני ידך ורגליך, ותטבול במקוה טהרה, ותלבש נקיים, ותכנס תוך חדר מיוחד ותתודה ''ודוי'' בקצרה על סדר א, ב;

ותקח הפתק ביד ימינך ותכנס תוך חדר מיוחד ותתודה לפני המלך והשרים, ותגיד למלך, שאתה מתחרט על שקבלת את אמונתם, ותצעק ב''קול רם'' לפני המלך והשרים''שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'', ותצא נשמתך באחד.

ובאותו רגע ימסרו אותך ביד החברא קדישא, והם ירצו לפתוח את ידך, אך אתה לא תתן להם בשום אופן, ותסגור את ידך חזק, וכשתבא בעולם הבא הפתקא הזאת תצילך מכל דבר רע, ותבחר לך מקום בגן עדן ותשב שם. ויעש כמו שאמר לו הרב, ויעמוד לפני המלך והשרים, ואמר ''שמע ישראל''ויצאה נשמתו במלת ''אחד''. והמלך והשרים כעסו עליו מאד, ויפקוד המלך על ישראל שיבאו לקחתו, וישראל לא ידעו שהוא עשה תשובה, וחשבו שהוא עדין ברשעותו, ולא רצו לקבלו, אך מחמת פחד המלך לקחוהו וקברוהו בקבר מיוחד ''רחוק'' מקברי ישראל. והנה כאשר יצאה נשמתו ראה את עצמו שהוא נמצא בעולם האמת, וראה גן אחד שיושבים בו כתות כתות של צדיקים, והיו שמחים מאד, ויערב לו המקום, ויקח כסא וישב ליד שלחן אחד. והנה השכנים הריחו ריח רע, ואחד לשני שאלו מהיכן הריח הזה? עד שראו שזה מהאיש הזה. וישאלוהו מהיכן באת לכאן? ויאמר להם: מה עסקכם אתי? מקום זה ערב לי ואני רוצה להיות כאן.

תיכף תבעוהו לב''ד, ובא שמש מב''ד ולקחו והכניסו לפני ב''ד, וישאלוהו היאך הגיע לכאן? וירא להם את הפתק, וכשראו את חתימת רבנו מאיר מרוטנבורג עזבוהו לנפשו. והשכנים לא יכלו לסבול את ''הריח הרע''הנמצא בו והלכו לב''ד שני, וגם שם הראה להם את הפתק. וכשראו ב''ד את הפתק חתום בחתימת רבנו מאיר, שלחו והביאוהו ודברו עמו בלחש ויצא פסק דינו שיבאו שלשה מלאכים קדושים ויטבילוהו ''בטבילה של מעלה'' כדי שיקבל את הריח הטוב של גן עדן. (אהבת חיים פרשת וירא)

אני מבטיחך מקום טוב בעולם הבא

ה''חיד''א'' מביא באחך מספריו מעשה נורא על ''המהר''ם מרוטנבורג'', שהיה רבם של גדולי הראשונים, יום אחד נתפס המהר''ם מרוטנבורג על ידי הגויים, בעלילת שווא כאילו הוא מרגל, והושיבוהו בבית הסוהר.

שוביו הזהירו את אחיו היהודים לבל יעיזו להתענין במצבו, שכן כל מי שישאל לשלומו, ייחשב גם כן למרגל. אף על פי כן הצליחו כמה יהודים לנהל משא ומתן סודי עם השבאים, והללו נאותו לבסוף לשחררו תמורת הון עתק. כאשר הגיעה לאזני המהר''ם הידיעה שעומדים לפדותו תמורת סכום כסף גדול, שלח להודיע שאסור לעשות כן, שהרי שנינו ''אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם''. (גיטין מ''ה ע''א) שלחו לו והרי כתבו בעלי התוספות שם שאם היה ''מופלג בחכמה'' פודים אותו. השיב להם, אף על פי כן. לבסוף נשאר המהר''ם כלוא עד סוף ימיו, ואת נשמתו הטהורה השיב לבוראו בהיותו במאסר במגדל בודד. (החיד''א מוסיף שעל ידי הייסורים הנוראים שהיו לו עד פטירתו זכה להזדכך כל כך עד שזכה לגילויים נפלאים מן השמים).

כאשר בקשו היהודים לקבור את רבם הגדול, אסרו זאת הגויים באיסור גמור וציוו להשאירו במגדל, ואכן זמן רב היתה גווייתו מוטלת שם ללא קבורה, עד שקם יהודי עשיר בעל נכסים אשר שם נפשו בכפו והשתדל מאד בענין קבורת המהר''ם, לאחר משא ומתן מייגע נאותו השבאים להרשות לקוברו תמורת סכום כסף גדול. וכבוד עשו לו לאותו עשיר והרשו לו לטפל בעצמו, בהבאת גופת המהר''ם לקבורה. למחרת יום הקבורה, נפטר העשיר אשר כה התמסר בענין קבורת המהר''ם.

ויהי הדבר לפלא.

כעבור ימים אחדים, הופיע העשיר בחלום אצל אחד מידידיו וסיפר לו, שבלילה שאחר קבורת המהר''ם, בא אליו המהר''ם בחלום ואמר לו: ''יישר כחך שהבאת את גופי לקבורה, כתמורה על כך ברצוני לך מתנה גדולה וחשובה.

ובידך ''לבחור'' אחת מהשתים או שתינתן לך עשירות גדולה שתעמוד לך ולזרעך עד עולם, או שתלך לעולמך מיד ואז מבטיחך אני מקום בעולם הבא'', הוסיף העשיר ואמר ''בחרתי באפשרות השניה ולפיכך נסתלקתי לבית עולמי מיך למחרת'' כאשר נשאל העשיר למה זכה שם בעולם הבא, השיב שהוא נמצא ''במחיצתו של המהר''ם'' בגן עדן.

ידוע בשם ''הגר''א'' שאמר על עצמו הלוואי שאזכה להיות במחיצת אחד מקטני הראשונים, והנה אחד ''הנראה'' כבעל בית פשוט זוכה לשבת לנצח נצחים במחיצת הגדול שבהם.

עשיר זה עמד בפני הבחירה בין ''חיי עשירות'', שהוא האושר המדומה לבין ''החיים הנצחיים'' שהם הטוב והאושר האמיתי. בבחירתו במוות קיים את הפסוק ''ובחרת בחיים''. (לקח טוב ח''ו עמוד קע''א)

הקריאה ''גם אני יהודי'' הצילה שלוש מאות יהודים

מעשה ביהודי אחד, שהיה ''רוקח'' במקצועו, שלא ניכר ולא נתוודע לאף אחד ביהדותו, עד שכל בני מקומו, יהודים וגויים חשבוהו לגוי, כי התנהג כגוי לכל דבר, וברגע קריטי וקשה של גזירה נוראה, שנגזרה על ג' מאות היהודים שהתגוררו בכפרו להיות מוצאים להורג עד אחד, התעורר בו הזיק היהודי החבוי, ומכוח התעוררות בתשובה זו התגלה בפומבי ליהדותו, ואף זכה בזה להציל את כל הנידונים, שכפסע היה בינם לבין המוות.

על השתלשלות הסיפור המרטיט הזה שמעתי מהגה''צ ר' משה אהרן שטרן שליט''א, משגיח דישיבת ''קמניץ'' בירושלים.

ימים קשים שלא היו כדוגמתם, באו על יהודי רוסיה בהתגבר המערכה הפנימית בין ''הבולשביקים'', מתנגדי הצאר ''ניקולאי'', לבין תומכיו, ה''פטלוריקים''. שני המחנות נלחמו ביניהם באכזריות גדולה ועצומה.

אבל היהודים האומללים נפלו קרבן לשני הצדדים, שכן אלה ואלה חשדו בהם שהם ניצבים לצד השונאים שלהם, וכך עלה בגורלם של היהודים לעמוד ברדיפות בלתי פוסקות, ודמם היה הפקר בידי שני המחנות היריבים גם יחד. אלה חשדו ביהודים שהם תומכים ''בצאר'', והאחרים האשימו אותם שהם תומכים ב''בולשביקים''. המערכה לא נפסקה גם לאחר שהצליחו הבולשביקים ללכוד את הצאר ולהורגו, שכן שני המחנות המשיכו ללחום ביניהם, וכך גם המשיכו היהודים לסבול מאלה ומאלה.

במסע הכיבוש שלהם עברו הבולשביקים מעיר לעיר ומכפר לכפר, ופעם אחת, כאשר הגיעו לאחד הכפרים וכבשו אותו, מיד נטפלו ליהודים ואחד היה פסקם: כל היהודים נאמנים לצד השני ועל כן אחד דינם למות. הם הוציאו פקודה שעל כל יהודי הכפר להתאסף בככר המרכזית כדי לעשות בהם שפטים לעיני כל, למען ישמעו וייראו. היהודים האומללים, שלוש מאות במספר, נאספו מבוהלים לככר המרכזית, ואז פקדו עליהם להסתדר בשורות ארוכות, כשפניהם לקיר וידיהם מורמות, ולמולם עמדו ''הקלגסים'' מוכנים להוציאם להורג ביריה, מפקדם האכזרי השמיע אז נאום באזני כל אנשי הכפר שנדרשו אף הם להופיע במקום, בו הבהיר לכולם כי סוף דומה של היהודים צפוי לכל אלה שיבגדו ולא ייכנעו למרות הבולשביקים.

והנה בא הרגע המכריע. דומיית מוות שררה במקום, כתות היורים כבר החלו לדרוך את כלי הנשק לעבר היהודים, אך לפתע התעורר רחש בין המון בני הכפר שצפו דוממים במחזה האכזרי. איש אחד מביניהם נראה מבקיע לעצמו דרך לעבר המפקד, ובהגיעו לידו אמר בקול נרגש: היות שגם ''אני יהודי'', הרי באם עלה בגורל היהודים להירצח יהיה גם גורלי כך, ואינני רוצה להיות שונה מאחי היהודים!

היה זה ''רוקח הכפר'', וכאמור, לא עלה על דעת אף אחד עד לרגע זה שהוא יהודי, אבל עתה, כשראה מה קורה לאחיו היהודים נתעורר בו ''הזיק הרדום'' והיהודי שבתוכו קם לתחיה, ועל כן מבקש הוא שמחלקם יהיה חלקו.

בני הכפר הגויים, בראותם כך, החלו לזעוק ולצעוק לבל יהרגו אותו, כי הוא הרוקח של הכפר ובלעדיו יתערערו חייהם התקינים, כי מי יכין להם תרופות לעת הצורך ומי יחבוש פצעיהם.

אבל הרוקח היהודי בשלו: ''הרגוני נא יחד עם אחי''! והמהומה רבתה, זה בכה וזה בכה, ומבוכה גדולה פקדה לפתע את הבולשביקים על כל הנעשה, ולפתע נצרו את כלי הנשק שלהם, עזבו את בני הכפר לנפשם והלכו לדרכם הלאה. כך ניצלו חייהם של כל יהודי הכפר. והיה הדבר הפלא ופלא, שכן אותו רוקח, שהיה מנוכר לגמרי ליהדותו, לא רק שהציל את עצמו אלא גם זכה להציל את כל יהודי הכפר בזכותו! (שאל אביך ויגדך ח''ב עמוד ע''ט)

קיבל עול יהדות ורגליו נרפאו

הרב יהושע לוי, ''איש ירושלים'', שלח פעם במוצאי שבת את שני בניו לצדיק ''רבי ישראל אבוחצירא'' זצ''ל בנתיבות, כדי לקבל ממנו דבר מסויים.

כשהגיעו למקום, ראו חייל יוצא ממכונית כשהוא הולך על קביים משני צדדיו, וכך נכנס לרב. כעבור זמן מה ראו להפתעתם שהוא יוצא החוצה וצועד בכוחות עצמו! בלי הקביים!!!.

החייל נשאל לקורות הדבר והוא סיפר, כי כשנכנס פנימה שאל אותו הרב, אם הוא מקבל על עצמו לשמור שבת, ולהיות יהודי אמיתי, וכשענה בחיוב, אמר לו: אם כן, למה לך הקביים הללו? זרוק אחד, והוא זרק, אח''כ אמר לו לזרוק גם את השני וזרק, וכך יצא בלעדיהם, כשהוא מסוגל לפתע להלך בצורה חופשית. שני בניו של הרב לוי ראו זאת במו עיניהם, ולמחרת בבוקר סיפר לי אביהם את הדבר. (שאל אביך ויגדך ח''ב עמוד קי''ד)

האם זה פלא שהסבא זכה לנכדים כאלה

מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה ומתגוררת כיום ב''הרצליה'', שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים השוכנים קבע ''באהלה של תורה'', וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.

באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הרה''ג רבי ראובן קרלנשטיין שליט''א שכאשר התעניין אצל בני המשפחה על מה ולמה ''זכו'' לילדים שכאלה, סיפר האב: סיפור ''מרטיט'' על אביו, סב המשפחה.

בעיירה שבה התגוררנו בגרוזיה, סיפר, התנכלו השלטונות ליהודים והציקו להם במאוד, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין ''המקווה''.

פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה כדי לעמוד על מידת ''הניקיון'' שבו, והיה ברור שלאחר מכן תצא הוראה שבשל חוסר ''סטריליזציה'' יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.

אבא ששמע מבעוד מועד על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור ''בכמה דקות'' ונכנס לחדר המקווה.

ברגע שהפקידים נכנסו וראו את הלכלוך שהצטבר שם, פתחו בצעקות על המלווים היהודים, והוכיחו להם שהמים אינם ראויים לטבילה ולכן יש לסגור את המקום.

באותו רגע ''קפץ'' אבא שלי לתוך המקווה, לקח בידיו ספל גדול, מילאו במים ועשה עצמו כמברך, ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה, ולאחר מכן אמר למפקחי השלטונות. כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם.

מסירות נפשו של הסבא ניצחה גם את השלטונות ששנאת ישראל פיעפעה בקירבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.

ואחר כך פלא ''שאותו סבא'' זכה לנכדים כאלה?!!! (טובך יביעו ח''ב עמוד רגע)

ערכו של כל צעד קטן

ספרי המוסר משתדלים להמחיש את ''מציאות החיים'' בעולם הזה כמקום בו אפשר לעשות מצוות ''ללא סוף'', ולזכות באמצעותם לחיי העולם הבא, וגם בכוחו של מעשה קטן אחד, להעניק לאדם אושר נצחי בעולם האמת, מה שלא יוכל האדם לעשות רגע אחד לאחר צאת נשמתו.

בדרשה שנאמרה ב''רמת אלחנן'' סיפר אחד המשפיעים הרוחניים המפורסמים, מעשה מופלא הממחיש אף הוא את כוחה של מצווה אחת, גם אם אינה נחשבת כמצוה של ממש.

מעשה במשגיח כשרות בבית ההארחה של המושב ''שורש'' שבהרי ירושלים, שנהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע. והנה אירע יום אחד שהיה חסר ''העשירי''. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרות ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר.

כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ומה פירושו של המושג ''מניין''. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להכנס לבית הכנסת.

לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת, והלך לביתו.

עברו כמעט ''עשר שנים'' מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. בלילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהצטרף למניין, ''ופניו קורנות''. האיש מספר לו שעזב את העולם לפני כחודש, ''ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין''.

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות המצוה ההיא שקיים, נתנו לו ''הזדמנות'' להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שיילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו ''קדיש''. הוא מסר את כתובתו המדוייקת של הבן.

והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל ''הביע'' נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך! עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

''מוסר השכל עצום'' אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל ''צעד קטן'' שאנו עושים בדרך אל הקדושה. (טובך יביעו ח''א עמוד ר''מ)

תוכן העניינים

שכרן של מצוות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה