פרק ז' - כוחו הענק של הדיבור
השאלה הגדולה שהעסיקה כמה מגדולי ישראל: במה זכו עדות המזרח שבעוד שמליונים מבני אשכנז נהרגים ונשחטים על קדוש השם בשואת אירופה, לא נפלה משערת ראשם ארצה? במאי קא זכו ?
היה זה כ''ק האדמור הזקן מגור בעל האמרי אמת זצ''ל שאמר את הסיבה הנראית לו לרבה של בני ברק הגאון רבי יעקב לנדא זצ''ל. וז''ל : ''זכותם הגדולה היתה, שבעוד שבני עדות אשכנז זלזלו בקדושת בתי הכנסיות והיו משוחחים בעת התפילה, הרי שהספרדים נזהרו מכך מאוד, והקפדתם שלא לדבר שיחה בטלה בבית הכנסת ידועה היתה ומפורסמת לכל'', אמר האדמור מגור זצ''ל.
דיבור שלא במקומו הורס ומביא חורבן לעולם!!! אולם דיבור בשעה שצריך וחייב לדבר בונה ומקיים הרבה עולמות.
הרוקח (בפרשת חיי שרה) כתב מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות פעמים, והנה מצינו שמי שמגדף את השם דינו בסקילה.
נמצא אם כן שהמשבח ומברך את השם שכרו פי חמש מאות פעמים מפורענות המגדף.
פעמים רבות קורה וזה קורה לכולנו, שאדם מצוי במצב רוח קודר, ולא משנה בכלל מאיזה סיבה, והנה מגיע מולו חבר ומשבח בפניו את בנו או מעניק לו כל מחמאה מסוג אחר, האדם הזה, שעד לפני רגע היה כל כולו מושפל, שבור ונכה רוח יהפוך את עורו ויהיה לאדם המאושר ביותר בעולם.
בכמה מקומות נוכחתי לדעת, מה כוחה של ''מילה טובה'', עד שזה גרם להחיות את מקבל המילה הטובה, ולשפר מצבו לאין ערוך, ואפילו אם האומר לא מרגיש זאת ידע שזה פועל הרבה מאד. (אור לציון ''זכרון הדסה'' עמוד קס''ט)
היה ''כדאי'' לבורא עולם לברוא את העולם, למשך ששת אלפים שנה, כדי שיהודי אחד יזכה לומר ''פעם אחת'' בלבד בכל משך זמן הבריאה ''ברוך הוא וברוך שמו'' (רבינו לופאין בשם הסבא מקלם)
הדיבור עושה שולחנו של מקום
המשנה באבות (פרק שלישי משנה ד') אומרת: רבי שמעון אומר שלושה שאכלו על שולחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שהם בהמות שנשחטו לעבודה זרה. אבל שלושה שאכלו שעל שולחן אחד, ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום.
ונתבונן בזה מה ''כוחו'' של הדיבור, שבכוחו להפוך את השולחן שלא אמרו עליו דברי תורה, שהוא אוכל מזבחי מתים, ובכוח הדיבור של דברי תורה אתה הופך אותו לשולחנו של מקום, ולא זו בלבד אלא שזה מהפך מקצה לקצה, מאוכל של עבודה זרה, לאוכל של שולחנו של מקום. זהו ''כוחו'' של הדיבור.
גדול המלבין שיניים לחבירו
והנה הגמרא בכתובות (דף קי''א ע''א) אומרת: ''אמר רבי יוחנן טוב המלבין שיניים לחבירו, יותר ממשקהו חלב שנאמר ''ולבן שיניים מחלב'' ופרשו בו ''בעלי המוסר'', שאם יש לפנינו אדם שלא שתה מים כבר שני ימים, והוא צמא מאד, קרוב לעילפון, והנה אחד מגיש לו כוס חלב, שזה גם מרווה וגם מחזק, איזה פעולה עצומה עשה אותו אדם, ועל זה אמרו חכמים, שהמלבין שיניים לחבירו, מחייך אליו, הוא ''יותר'' טוב ממשקהו חלב. ראה מה כוחו של הדיבור.
ובאור לציון ''זכרון הדסה'' (בעמוד קס''ט) כתב וז''ל: בכמה מקומות נוכחתי לדעת, מה כוחה של מילה טובה, עד שזה גרם ''להחיות'' את מקבל המילה הטובה, ולשפר מצבו ''לאין ערוך'', ואפילו אם האומר לא מרגיש זאת ''ידע'' שזה פועל הרבה מאד עכ''ל.
היה כדאי לבורא עולם לברוא את העולם
אמר רבינו אליהו לופיאן זצ''ל, בשם הסבא מקלם זצ''ל וז''ל: היה ''כדאי'' לבורא עולם לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה, כדי שיהודי אחד יזכה לומר ''פעם אחת'' בלבד בכל משך זמן הבריאה, ''ברוך הוא וברוך שמו''.
ואלף ''ברוך הוא וברוך שמו'', לא מגיעים לגודל חשיבות של אמירת ''אמן'' אחד.
ואלף פעמים ''אמן'', לא מגיעים לגודל חשיבות של ''אמן יהא שמיה רבא''.
ואלף פעמים ''אמן יהא שמיה רבא'', לא מגיע לזכות של תיבה ''אחת'' של דברי ''תורה'';
''והדברים מבהילים'', מאד מה כוחו של הדיבור, ובפרט בדיבור של דברי תורה.
הייתי אומר אחר קיום כל המצוה
כתב הגאון ה''אדרת'' זצ''ל רבה של פונוביז' בקונטרס הגהותיו, בכל מצוה המיוחדת ליום מיוחד, כגון מצה ויום טוב של פסח, הייתי אומר אחר קיום כל המצוה, ''מודה אני לפניך אלוקי ואלוקי אבותי שהחייתני וקימתני והגעתני לקיים מצוה זו בשנה הזאת''
וכן ''תעזרני ותחייני ותקיימני ותגיעני לשנה הבאה לקיימה ולקיים כל המצוות מעתה ועד השנה הבאה עלינו לטובה בשמחה ובבריאות'', אמן (נפש דוד אות מ''ב)
איזו השפעה יש למילה אחת
אם היה לנו מושג איזו השפעה יש למילה ''אחת'' היוצאת מפינו, לחיוך ''אחד'' הנראה על פנינו, היינו מעניקים לאירועי החיים התייחסות שונה לחלוטין.
את הדברים שמענו מפיו של אחד הרבנים ברמת אלחנן שבבוקר אחר, לאחר תפילת שחרית, ניגש אליו אחד הרבנים הידועים בבני ברק, המתעסק בענייני שלום בית, ואומר לו: ''יישר כוח גדול מגיע לך על הצלחתך להשכין שלום בבית פלוני. מה שאני לא הצלחתי לעשות במשך זמן רב למרות הניסיון שהצטבר אצלי וההתמחות הגדולה שיש לי בעניינים אלה, עשית אתה במילה אחת''.
האברך היה בטוח בכל מאת האחוזים שהרב טעה בכתובת, וניגש אל האדם הלא נכון. ''הייתי שמח מאוד לקבל את השבחים הללו, אולם צר לי להודיע להרב שליט''א שאין לי כל מושג על מה הוא מדבר. מעודי לא התעסקתי בהשכנת שלום בית, בוודאי לא בשבת האחרונה, וברי לי שיש כאן טעות בכתובת''.
אבל הרב בשלו, נשאר על עמדו, וממשיך לדבוק בגירסתו, שרק בזכות האברך חזר השלום אל הבית, לאחר תקופה ארוכה מאוד של מריבות ותככים.
אבוא ואספר לך מה היה, ותדע את ''גודל השכר'' שיש לך בשמים. בזכות מילה אחת שהוצאת מפיך.
נכון שלפני כמה ימים, שאל הרב, ניתקלת בבן ישיבה ששקד על תלמודו בהיכל בית המדרש בהתמדה רבה, ואתה לא התעצלת אלא באת לאביו של אותו בחור וטפחת לו על כתפיו תוך כדי נתינת מחמאה אישית בנוסח ''אה, איזה בן יש לך''! איזה מתמיד! אשריהם להורים שגידלו בן שכזה''.
שניות ארוכות לקח לאברך כדי להודות ''באשמה'' ולהיזכר שאכן עשה את הדברים המיוחסים לו.
ובכן דע לך, ידידי, שה''מחמאה הקטנה'' הזו שלא לקחה לך יותר מכמה שניות, החזירה את השלום המיוחל לביתו של אבי הבן, ובלי שהתכוונת לכך זכית לקיים את אחת המצוות ''הגדולות'' ביותר בתורה, השכנת שלום בין איש לאשתו'', אמר הרב.
אותו רב, שהתפרסם ''כאחד המומחים'' היותר גדולים בענייני שלום בית, הסביר שאחת הסיבות העיקריות המטלטלות כיום את שלום הבית מתבטאת בחוסר ההערכה של בני הזוג זה אל זה. אלא שהבעיה אינה מתחילה בכך. הגורם העיקרי למריבות הוא שהאיש, וכן האשה, אינם מעריכים את... עצמם, את כוחותיהם וכישוריהם, וכשאדם נמצא במשבר אימון שכזה כלפי עצמו, הוא גם לא יעריך את זולתו.
ברגע שהאדם מרגיש את עצמו במצב מרומם, ומכיר את הכשרונות וההישגים אליהם הגיע, ישתפר בהדרגה מצב הרוח שלו, ואז ייקל עליו להעריך ולכבד אנשים אחרים.
הכלל הוא שכאשר יש לאדם ''אור בעיניים'' - הולך האור הזה ומתפשט על כל סביבותיו, ואז תהיה לו אפשרות להאיר פנים לאשתו ולילדיו, להתייחס אליהם כראוי, ולהרגיש שאכן ביתו הוא המקום הטוב ביותר עלי אדמות.
'' זה מה שפעלת במחמאה שאמרת באוזניו של האבא על אודות בנו'', סיים הרב ההוא; ''גם הוא ידע שיש לו בן מצוין, אבל כששמע את זה מאדם אחר, שלכאורה אין לו כל אינטרס מיוחד לומר זאת, עלו ''המניות'' שלו בעייני עצמו, וכשחזר אחר כך הביתה הביט על רעייתו ועל הסובב אותו ב''אור אחר'' לחלוטין, עד שהיה לו העוז לבוא ולהכריז: ''כל הבעיות נגמרו.
אנחנו חוזרים לחיים רגילים, כבימים כתיקונם''. והכל בזכות מילה שהוציא האברך, ''ללא כוונה''. לא יאומן.
ובאמת, מה איכפת לנו לפרגן ולפזר שבחים על ימין ועל שמאל, במיוחד אם זה מגיע, גם אם לא מדובר בבעיות קריטיות כמו שלום בית.
פעמים רבות קורה, וזה קורה לכולנו, שאדם מצוי במצב רוח קודר, ולא משנה כלל מאיזו סיבה, והנה מגיע מולו חבר ומשבח בפניו את בנו או מעניק לו כל ''מחמאה'' מסוג אחר. האדם הזה, שעד ''לפני רגע'' היה כל כולו מושפל, שבור ונכא רוח, יהפוך את עורו ויהיה לאדם ''המאושר'' ביותר בעולם.
אז למה כל כך קשה לנו להוציא מילה טובה מהפה? (טובך יביעו ח''א עמוד קפ''ה)
מצוות פדיון שבויים בדורינו
רבי חיים פלאגי זצ''ל היה מעורר את לב אחיו היהודים להתעסק בערב פסח, במצוות ''פדיון שבויים'', אם יצאת ממצרים והשתחררת מכבלי השלטון הנכרי, דאג שגם אחיך יהיו משוחררים.
כשסיפרתי פעם את הדברים הללו לפני ציבור מסוים, קם אחד מהקהל ושאלני לאמר: ''כיצד ניתן לקיים היום את דבריו של הגר''ח פלאגי? האם אפשרי הדבר להכנס לבתי הכלא בישראל ולבקש מהנהלת השב''ס לשחרר אסירים לכבוד החג?.
בודאי שכיום אין הדברים מתפרשים ''כפשוטם'', בתקופת הגר''ח פלאגי, כשהיתה אפשרות לגייס כספים מבני הקהילה ולשחרר את האסירים היהודים ע''י מתן שוחד, או דמי פדיון שבויים, הורה הגאון ההוא, ''ראש גולת תורכיה'', לכל בני קהילתו לעשות כך, וציווה לדאוג בערב פסח לשחרור האסירים היהודיים, אבל כיום הזה יתפרשו הדברים אחרת.
אין יהודי אחד שאינו נתון בצורה זו או אחרת, בבית כלא, ''בבדידות''. הגר''ש וולבה ב''עלי שור'' חלק א' מתאר זאת כך האדם שפגעה בו מדת הדין רח''ל, אם במחלה, אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
גם הוא יושב בדד, ועוד יותר ממה שכואבים לו יסוריו, כואבת לו בדידותו.
כל עוד שהיה חי את חייו יחד עם חביריו ובשווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת החיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו ''מדת הדין'' וריתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד ביסוריו. ''ומפני ידך בדד ישבתי'' (ירמיה, פרק ט''ו, פסוק י''ז). כל סבל כפי מתכונתו ומדרגתו, מגלה לפני הסובל תהומות של בדידות.
לא תמיד פוגעת מדת הדין בכח גדול. יש, ואדם סובל רק מצמצום יכולתו ברוחניות ובגשמיות, ונאבק עם גבוליו הצרים למדי, לפי דעתו גם זה סבל ורעות רוח ובדידות נוראה. ומכאן עד לסבל התמידי של מי שפגעה בו יד אלקים בחזקה רח''ל, אלף אלפי דרגות של ''בדידות איומה'', בעולמות של הקרח הנורא.
''משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה, הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי, הוציאה ממסגר נפשי, להודות את שמך'', (תהילים קמ''ב א'. ב'). במערה הוא לבדו בחושך תת קרקעי, אין מכיר, אין דורש נפשו, במסגר סגור ומסוגר בכאבו וסבלו באין מוצא ומפלט.
והדוחק עצמו לתוך מסגר זה של זולתו, לשאת איתו בעול, להרגיש איתו הכאב, לסבול איתו יחד לתת לב להתבונן בצרתו, הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחליו. היש קץ ''לגודל הישועה'', שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?
אבל זה הנושא בעול עצמו, אשר הכין את נפשו להרגיש ממש עם הזולת, בידו המפתח ''לאוצר החיים'', כי רק לו מתגלה צורתו האמיתית של העולם, כי ''בעומקו של העולם'', מקננת מדה אדירה של שאת בעול, עם כל קשה יום, עם כל צער וכאב.
אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? ''קלני מראשי'', ''קלני מזרועי'' אם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים''. (סנהדרין, דף מ''ו, ע''א.) עכ''ל ה''עלי שור''
השכינה עצמה סובלת עם כל מצטער שבעולם ''עמו אנכי בצרה'' (תהלים, פרק צ''א פסוק ט''ו) אם צדיק אם רשע, על צער גדול ועל צער קטן. ואם השכינה כך, האדם לא יהיה נושא בעול.
בל נחשוב שהמשימה הזו של דחיקת עצמנו לתוך מסגר זולתנו, קשה היא מדי. לא. אמירת ''בוקר טוב'' או שלום עליכם ''לבבי'', עשויה לשפוך על פניו של הזולת נהרה של אור, ממש כאילו נטלת ממנו בכך יותר מאחד מששים של חליו. מה עשיתי? מה פעלתי? רק אמרתי בוקר טוב ''עם חיוך'' על הפנים. התייחסתי בכבוד אל זה העובר לצידי במדרכה, לא התעלמתי ממנו, לא סגרתי את העיניים כמי שאיני רואהו.
אדם ''שמאיזה סיבה'' שהיא יוצא מביתו כשהוא נרגז, כולו סר וזעף, וכל כולו ממתין ל''בוקר טוב'' חינני ממי שלא יהיה, אדם זה הוא עבורנו ''חפצא של מצוה''. אם רק נדע כיצד לעשות זאת נוכל לקיים בו מצוה גדולה של החייאת נפשות, כפשוטו. כתוצאה מהארת פנים שתארך לא יותר משנייה וחצי, יתהפך לבבו של האיש הזה לטובה, וכל הצער, הכעס והרוגז, שאפפו אותו אך לפני רגע, ייעלמו ויהיו כלא היו.
וכי לא ''כדאי'' להשקיע את המאמץ הקטן הלזה, כדי ''לפדות שבויים'' מבין סורגיהם ואסירים מכלאם?
וכי אלה אינם אסירים של ממש הם? (טובך יביעו ח''א עמוד קפ''א)
לא להיות בור ברשות הרבים
איתא באבות דר' נתן: המקבל את חבירו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו ''כלום'', מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו ''כל'' מתנות שבעולם. ''חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב'' (בראשית מ'. י''ט), אמר ר' יוחנן טוב המלבין שיניים לחבירו ''יותר'' ממשקהו חלב שנאמר ''ולבן שנים מחלב'' אל תקרי ''לבן שיניים'' אלא ''לבון שניים''.
ואמר הגרי''ל חסמן זצ''ל ''נצייר'' לעצמינו באדם בעל חסד נפלא, שהעמיד בכל בתי הכנסת שבעיר קנקנים מלאים חלב חם, וכל מי שעובר שם לאחר התפלה בבוקר, מתכבד בכוס חלב חם מתוק, לחזק את לבו, וכן הוא נוהג בכל יום ויום זה זמן רב, הרי בודאי שכל העיר יזכרו לטובה את אותו בעל חסד נפלא, שהשכיל להרבות חסדו לכל העיר בבת אחת, ועל זה אמר ר' יוחנן ''שגדול'' המלבין שינים לחבירו ''יותר'' ממשקהו חלב, שאותם בני אדם המשכילים לקבל פני חבריהם בחיוך לבבי ושמח, הרי מעשה זה גדול הוא יותר, מאותו בעל חסד גדול שמשקה חלב לכל בני העיר.
הסבא מסלבודקה היה אומר: ''גורם חשוב'' להנעים לזולת ולקירוב הלבבות בין איש לאחיו להראות סבר פנים יפות.
והגר''י סרנא זצ''ל היה אומר: שפניו של אדם הרי הן ''בור'' ברשות הרבים!!! וכשפניו נופלות הרי הוא משרה עצבות על סביבתו, וכשפניו שמחות הרי הוא משרה שמחה על סביבתו.
ומצינו בחז''ל ''והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'', כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם, ופניו זעומות וכבושות בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום! אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם! (אבות דרבי נתן פרק י''ג). ר' ישמעאל אומר וכו' והוי מקבל את כל האדם ''בשמחה'' (אבות פרק ג'), ופירש רש''י שם עם כל אדם יהיו דבריך נעימים.
וברמב''ם פירש שם וזה לשונו: אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול, בן חורין ועבד, כל איש ממין האדם בשמחה.
זכינו בדורינו וב''ה נתרבו הגמחי''ם למיניהם, בכל פינה ופינה ובכל שכונה ושכונה בישראל מצוי גמחי''ם לרוב, הן במתן הלואות והן בהשאלת כלים מכלים שונים, או בעזרה לחולים וכדומה, כרגיל כאשר רוצים לייסד גמ''ח, צריכים להשקיע ממון וזמן רב וזיעת אפיים, ולפעמים אף כרוך בעגמת נפש וטרדות שונות, כמו כן בדרך כלל בכל גמ''ח ישנם זמני קבלת קהל בימים מסויימים, ובשעות מסוימות, ואחרי הכל כשמזמינים הלואה ואפילו הלואה קטנה, צריך המבקש להמתין בתור שיכנס כסף לגמ''ח, והגמ''ח הוא מוגבל למספר מסויים של מבקשים, ולסכום מסויים של מבקשים, וכשמגיע זמנו של המבקש צריך להחתים ערבים, וכאשר הכל מוכן אז מקבל ההלואה לזמן מסויים בתור הלואה ולא במתנה, וצריך להחזיר למלוה את ההלואה כשמגיע הזמן.
רצה הקב''ה לזכות את ישראל, והזמין בידינו מצוה של גמילות חסדים תמידית, אשר אין צורך להשקיע כסף וזמן בגמ''ח זה, ואין גמ''ח זה כרוך בצער ועגמת נפש, ואין זמנים מיוחדים לקבלת קהל, ואין המבקש צריך להמתין בתור, ולא להחתים ערבים, ואין צורך להחזיר את ההלואה לאחר זמן, אלא מקבלו במתנה גמורה, וגמ''ח זה אפשר לקיים בכל עת ובכל שעה, ללא הגבלת מספר אנשים מצומצם, אלא לכל אחד ואחד לעשרות ולמאות, ומהו הגמ''ח הכמוס הזה: לקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ושמחות, ולהנעים לזולתם. ''ומצוה מיוחדת'' היא לשמח ולהרנין לב הנדכאים, ולשוחח עמם בלבביות ובנעימות, לעודדם ולשמחם וכל שכן שלא לגרום להם עגמת נפש, ועיין במסכת תענית (דף כ''ב. ע''א.) באותם שני אחים שאליהו הנביא אמר עליהם שהם ''בני עולם הבא'' והלכו ושאלו אותם מה מעשיהם, ועל כך ענו: שהם אנשים ''שמחים ומשמחים'' בני אדם. משמחים את הנדכאים, וכשהיו רואים שני בני אדם שיש קטטה ביניהם היו טורחים ועושים שלום ביניהם.
כמו כן ידוע שהסבא מסלבודקה זצ''ל כשהלך לפתוח את ישיבתו נסע לרבי ישראל מסלנט זצ''ל ושאל אותו על איזה ''יסוד'' פותחים ישיבה קדושה, להפתעתו ענה לו שהיסוד בישיבה צריך להיות על הבסיס ''להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים''. (לשכנו תדרשו מזקנים אתבונן עמוד כ''ג)
מה אפשר לעשות במילה אחת
הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ''ל, אמר פעם: כמה יש ''ליקר'' כל מילה שמוציאים מהפה. אדם אינו יכול לדעת עד כמה מילה אחת בלבד יכולה להשפיע, מילה אחת ''שינתה'' את מהלך חיי והצילה אותי, ומלה אחת הצילה את רבי משה מרדכי אפשטיין זצ''ל (גיסו ור''י סלובודקה) ושינתה את מהלך חייו. וכך היו הדברים:
אשתו של הגרא''ז מלצר, ניהלה ''בית מסחר'' לעורות אשר ממנו התפרנס רבנו, הן בזמן היותו ר''מ בסלבודקה, והן בהיותו ראש ישיבה בסלוצק. והוא סרב לקבל משכורת מן הישיבה. באחד הימים החליט רבנו לעזוב את סלוצק שהי' שם ראש ישיבה - כפי הנראה עקב מחלוקת שהיתה שם, ולחזור לקובנה ששם היה בית המסחר שנהלה אשתו. וכך סיפר:
כאשר חזרתי לקובנה נכנסתי לבקר את רבי משה מרדכי. מישהו ישב בביתו, ר' משה מרדכי הציגני בפניו ואמר לו: הכר בבקשה, זה גיסי. תוך כדי דיבור שאל אותו יהודי את ר' משה מרדכי: איזה גיס, האם זהו ''החנוני''? דבריו אלו של היהודי ממש ירדו ''לחדרי לבי''...
הלכתי הביתה ואמרתי לבילא הינדא (אשתו) ''שהנני חוזר מיד לסלוצק!'' אה! מילה אחת.
ואף אצל רבי משה מרדכי אפשטיין שינתה ''מלה אחת'' את מהלך חייו ו''הצילה אותו''. בהיותו בן שבע עשרה כבר היה בקי בש''ס, לפתע עזב ר' משה מרדכי את הישיבה והתחיל לעבוד בחנות למכירת יין...
באחד הימים נכנס לחנות יהודי, וכשראה שם את רמ''מ עומד ומוכר יין, הטיח כלפיו מלה אחת שפגעה בו ביותר, והוסיף ואמר: מה יהא אתך, תשאר מוכר יין?
רמ''מ שנפגע, עזב מיד את חנות היין וחזר לישיבה! סיים הגרא''ז מלצר זצ''ל ואמר: יש ליקר כל מילה, ''מילה אחת'' הצילה אותי, ו''מילה אחת'' הצילה את רב' משה מרדכי. (בדרך עץ החיים, א' 98)
מי הקים את בית יעקב לבנות
רב אחד דרש בחנוכה על ענין ''מסירות הנפש'' של בנות ישראל על התורה, ואינו יודע כלל שבעקבות זה יש מי ''שמתעוררת'' מדבריו, ומחליטה!!! לבצע את אשר בלבבה זה זמן רב, ו''שרה שנירר'' שמה, ומכאן הוא ''היסוד'' לכל המהפכה הרוחנית של בית יעקב.
מי הקים את הסטיפלר
מגיעים מבחורי ישיבת ''נובהרדוק'', לקחת עמם צעירים לישיבות הקדושות, ובתוכם צעיר אחד בשם, ''יעקב ישראל'' ואשר ברבות הימים נהיה גדול הדור, והוא מרן בעל ה''קהלות יעקב''.
איך נוצר החפץ חיים
שואב מים גורם להצלת יתום, שכל עם ישראל חי ממנו. כי בצעירותו של ה''חפץ חיים'', כשהיה יתום, ''נטפל'' אליו המשכיל אד''ם הכהן, והרבה עליו בשיחות למושכו אליו, כך נמשך הדבר זמן רב, ושואב המים שהבחין בזה, ופחד שישפיע עליו לרעה, ניגש יום אחד אל הצעיר ואומר: למה אתה מדבר עם האיש הזה? האם יודע אתה ''עם מי'' מדבר אתה? הלא הוא מפורסם בכל העיר ''כאפיקורס'', בבית המדרש שלו אוכלים טריפה ואתה מדבר אתו? ואז ברח החפץ חים מוילנא למקום אחר כדי שהוא לא ימצאנו. (מאיר עיני ישראל, ח''א 410)
זה החיה אותי
הג''ר בן ציון פלמן שליט''א סיפר מה ששמע מהגה''צ הרב אייזלמן זצ''ל, אני למדתי לפני שנים רבות בישיבת ''לומזא'', היו שם מאות בחורים, ואני הייתי בחור מבוגר, היתה חתונה בכפר אתא, ונסענו לשם.
והנה בחיפה היתה ישיבה קטנה טובה מאוד בשם ''תפארת ישראל''. ושם היה הרב רובמן זצ''ל, החלטנו לבקר בנתיים בישיבה. נכנסנו, והרב רובמן קבלנו בספר פנים יפות. והנה הרב רובמן שואל: תאמר לי, יש לי תלמיד אצלכם בישיבה בלומזא, קוראים לו כך וכך. איך הוא לומד? אני הייתי בחור מבוגר, עניתי לו. אומר לכם את האמת אינני יודע כלל שיש כזה בחור:
בשומעו זאת הגיב, אוי, ככה בחור מבוגר מתנהג, לא אכפת לו על בחורים צעירים, אולי הם צריכים איזה חיזוק, איזה עידוד. כששמעתי זאת ''נזדעזתי''. לא עלה לי אף פעם בראשי שאני צריך לשים לב על הבחורים הצעירים, עכ''פ התרגשתי מכך מאוד, ולכן מיד כשחזרתי לישיבה, באתי נתתי שלום עליכם, וסיפרתי לו מהדרישת שלום של הרב רובמן וכו'.
עברו שנים, התחתנתי ועברתי למקום אחר, יום אחד אני הולך ברחוב, והנה משהו רץ אחרי, וקורא לי, היה זה אותו בחור כמעט שלא זכרתי אותו, והוא אמר לי: ''אילו'' היית יודע כמה ''התרגשתי'' אז כשבאת מחיפה ומסרת לי ד''ש מהרב רומבו עד ש''זה החיה אותי''.
לדעת איך לדבר
בתקופה ש''החפץ חיים'' היה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניא שבוילנא יהודי חסון ומגושם, עושה רושם של ''סבל'' הנכנס מתישב ליד השולחן, ופוקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. בלי ברכה ''חוטף'' הוא בתאוותנות את נתח האווז, ''מקנח'' במשקה ומתיחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת.
ה''חפץ חיים'' עומד בפינה אחרת של הבית כשהוא ''נדהם ממש'' מהמחזה, ועומד לעשות נסיון, לגשת אל הזולל כדי ''להעיר'' לו על קלות דעתו.
ברם בעל האכסניה ''מקדים'' את עצמו, מתקרב אל אורחו החשוב ה''חפץ חיים'', כדי למונעו מצעד זה. פשוט חושש הוא מפני שערוריה. המדובר בחייל ניקולאיני לשעבר, הדיוט, הוא יחרפהו ועלול אף להרים ידו על הצדיק.
''אנא רבי הנח לו'', אין אל מי לדבר, הריהו מגושם מדי, בור ממש, לא למד אחרת. משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים, ''קנטוניסטים'', ונסחב לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום, ואחר עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה. ב''חדרים'' כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב? היש פלא שגדל כה מגושם פרא והדיוט, לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה, יהדות היתה זרה לו, לא ראה פרצוף יהודי? מוטב, רבי שלא תתחיל עמו. כבודך יקר מדי בעיני!
חיוך שליו, מסביר וחביב, נגלה על פניו המאירים של ה''חפץ חיים''. ואז אמר: ''כך! יהודי שכזה! אל תחשוב, כבר אדע היאך לשוחח עמו ומקוויני שתצמח מכך טובה!
ה''חפץ חיים'' ניגש אליו, הושיט לו ''שלום עליכם'' ובנעימה לבבית וידידותית פתח: ''האמת הדבר ששמעתי עליך, שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה. עברת את הגהינום בעולם הזה. סיוט, צרות, רדיפות איומות, עינויים נוראים! הרשעים אמרו לא פעם ''להעבירך'' על דתך, אלצוך לאכול חזיר, נבילות וטריפות, ''ואף על פי כן'' נשארת יהודי, לא השתמדת!
''מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך'' והייתי בן עולם הבא כמותך. מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין הצדיקים וגאוני עולם. אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכזו, לסבול יסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלשים וכמה שנים רצופות? הרי זה נסיון ''גדול יותר'' משל חנניה מישאל ועזריה''
דמעות נתקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיני לשעבר, הוא נזדעזע מהמילים הרציניות, הלבביות והחמות, שזרמו ממעין טהור חי, שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת.
משנודע לו מיהו העומד בפניו, פרץ ''בבכי עז'' והחל לנשק את ה''חפץ חיים''.
ו''החפץ חיים'' מוסיף לדבר אליו: ''אדם שכמותך, שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת השם, לו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כ''יהודי כשר'', לא היה מאושר כמוך בארץ!.
היהודי שוב ''לא עזב'' את החפץ חיים, עד שהפך ל''בעל תשובה'' אמיתי וצדיק גמור. (החפץ חיים ופעולו ח''א עמוד קע''ד. קע''ה.)
כוחה של תנועה קלה
אותו נפנוף נרשם בשמים
מסופר על אשתו של הגאון מוילנא, שסופר ע''י ה''חפץ חיים'' זצ''ל, על אשת הגר''א וחברתה, שהבטיחו זו לזו שהראשונה מהן שתלך לעולמה תבוא תוך שלושים יום לפטירתה, לספר לחברתה ''מה נעשה שם בשמים''!?.
והנה כשנפטרה אחת מהן, קיימה את הבטחתה ובאה תוך שלושים יום וספרה לחברתה: האם את זוכרת פעם שהלכנו לאסוף נדבות לענין נחוץ, ראינו מרחוק את גבירה פלונית ונופפנו לה ביד, ''שתמתין'' לנו על מנת שנוכל לגשת אליה ולהתרים אותה, ובכן, ''אותו נפנוף'' נרשם בשמים, וגם בזה מקבלים שכר גדול.
כדי לזכות במצוה רבה
מעשה בהגאון רי''מ גורדון זצ''ל ראש ישיבת ''לומז'א'' ששהה בלונדון וקיבל מכתב ממשפחתו, על ענין של הכנסת כלה חשוב מאד, עבור כלה שהשידוך עמד להתבטל מחמת ענינים כספיים.
וכשנודע הענין להגר''י אברמסקי זצ''ל גאב''ד ''לונדון'' נזדרז מיד לאסוף את הסכום הדרוש, ולא נתקררה דעתו עד ששלשל במו ידיו את המעטפה, עם ההמחאה הכספית בתיבת הדואר.
כשנודע להגרי''מ גורדון על כך, שאל להגר''י אברמסקי על מה ראה לטרוח כל כך לשלשל בעצמו את המכתב לתיבת דואר? ועל כך ענה לו: הלא מפיו של מר שמעתי את הסיפור כי אשת הגר''א ורעותה התחייבו זו לזו שמי מהן שתקדים להפטר מן העולם, תבוא ותספר תוך שלשים יום מפטירתה מה מתרחש בעלמא דקשוט, ויהי ביום השלשים באה האשה האחת לספר לרעותה: זכור לך יום פלוני שהלכנו לאסוף נדבות לדבר מצוה ראינו מרחוק את הגבירה, נפנפנו אליה ביד לאות שתמתין עלינו, וניגשנו לקבל את התרומה.
והנה גם אותו נפנוף קל נרשם למעלה בספר הזכרונות. וסיים הגר''י אברמסקי: אם אפילו נפנוף קל נרשם למעלה, כל שכן שפעולה זו של שלשול המכתב של הכסף, בודאי! שנרשמה למעלה, ולכך לא ויתרתי על כך לשלוח ע''י שליח, אלא השתדלתי לשלוח בעצמי את המכתב, כדי לזכות במצוה רבה. (מרבצי תורה ומוסר ח''ד עמוד ל''ב)
הכל כדאי בתי
באישון לילה חורפי, קר ומושלג, העיר ה''חפץ חיים'' את בתו, ואמר לה קומי ונלך אל החיט, שכחת לשלם לו על המעיל שתפר.
נחרדה הנערה, בחוץ חושך ואפילה, סופת שלגים עזה משתוללת, קור אימים מקפיא, והחיט דר בבקתה בקצה העיר, כלום א''א לחכות עד אור הבוקר, עד שוד השערה.
אבל ה''חפץ חיים'' לא הירפה, ''הכל כדאי בתי'', ובלבד שלא לעבור על איסור תורה, על ''בל תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר''.
ברכת ''מזל טוב''
פעם ניגשה אלי אשה, וביקשה, ש''הרב יתפלל עבור בני''. ובעל כרחי נתנה לי עשרים שקלים. לקחתי את הכסף בכדי שלא לפגוע, והלכתי מיד לפינת הרחוב וקניתי לעצמי פרוסת עוגה ושתיה. לאחר שהרגשתי טוב בזכות האכילה והשתיה, הוצאתי את הפתק עם השם של הבן, וברכתי והתפללתי עבורו בהתלהבות, תפילה מכל הלב.
זהו כוחן של ברכות ה''מזל טוב'' שמקבל אדם מהמשתתפים בשעה שהוא עורך שמחה. מתוך הרגשה של קירבה, יש לברכות כוח השפעה עצום. כל משתתף ב''קידוש'', כל מי שטועם בחתונה, ומתוך הרגשה טובה מברך בברכת ''מזל טוב'',
יש לו את הכוח לשנות בדבריו את המזל בשמים לטובה! (הגדה של פסח ''תפארת שמשון'')
זיכוי הרבים במעשה קטן
בטבריה החליטו כמה ''ילדים'' להשפיע על בעלי הקיוסקים שימכרו חמצם לנכרי לפני הפסח. מה עשו? לאחר הפסח ניגשו לבעל קיוסק פלוני ושאלוהו האם יש לו מוצר מסויים? לאחר שנענו בחיוב, ביקשו לראות את התעודה מרב העיר המעידה על מכירת החמץ, וכשבעל הבית השיב בשלילה, עזבו את הקיוסק תוך שהם אומרים לו: ''ראה, היינו מאוד מעוניינים לקנות אצלך, אבל מה נעשה שאסור לנו לקחת מכאן מאומה, בגלל שלא מכרת חמצך לגוי''.
וכך עשו בכמה קיוסקים שלא מכרו את החמץ. הדבר פעל כהוגן, ובשנה הבאה הגיעו בעלי הקיוסקים מעצמם אל רב העיר, וביקשו למכור את החמץ לגוי... (טובך יביעו ח''א עמוד ע''ז)