פרק ו' - שכרה של תפילה בציבור
אחד מיסודות היהדות היא: ההכנה!
נדמיין לעצמינו בחור צעיר לאחר נסיעה מייגעת שנמשכה יומיים תמימים, כאשר הוא מגיע למחוז חפצו, ראשו כואב והוא עייף, הוא הולך להתפלל ערבית, אין צורך לתאר כיצד ייראה הערבית שלו...
עתה נצייר לעצמינו מציאות דומה בנסיבות, אבל שונה בתכלית בתוצאות. החור ישיבה הגר במקום מרוחק, רוצה בכל ליבו להתפלל בישיבתו ב''ראש השנה''. כדי להגיע לישיבה עליו לנסוע נסיעה ארוכה. ולא עוד, אלא שבדרך יש לו פנצ'ר בגלגל. הוא מגיע לישיבתו רבע שעה בלבד לפני השקיעה. וכך כשהוא עייף מהדרך וראשו כואב, הוא נכנס לבית המדרש. כיצד ייראה הערבית שלו ? נפלא עד מאוד!
אמת, יש סייעתא דשמיא מיוחדת בראש השנה, אך ההסבר הוא בעצם פשוט יותר: הבחור שנסע במשך יומיים כדי להגיע לישיבתו לראש השנה, היה כל הזמן במצב של הכנה. במשך כל הדרך הוא תיאר לעצמו: ''כשאגיע לישיבה יהיה לי ערבית כזה, ברכו כזה'' הוא חיכה לזה! הוא התכונן! וכאשר ישנה הכנה – הכל נראה אחרת.
הסגולה הגדולה ביותר להצלחה בכל העניינים, היא ההכנה.
והנה, כיצד נראית תפילת מנחה אצל אנשים מסויימים? חמש דקות לפני השקיעה הם פתאום נזכרים ''אוי, לא התפללתי''! כך בפתאומיות, בלעי הכנה מוקדמת הם מתפללים. או יהודי המגיע הביתה בשעת ערב מאוחרת, הוא כבר מתחיל להתכונן לשינה, ואז הוא נזכר ''אוי – לא התפללתי ערבית!'' כיצד ייראה המעריב הזה?
כך גם אצל מי שקם בבוקר וישר רץ לתוך בית הכנסת כדי ''לתפוש'' שחרית, או מי שסיים לאכול ונזכר שהוא צריך לברך. כל דבר שנעשה בפתאומיות ובלי הכנה מתאימה, ייעשה באופן לקוי.
גדלות מושגת על ידי הכנה! (תפארת שמשון עמוד כ''ח)
כל איש כשמתפלל מצפה שיהיה ''עת רצון'' שתתקבל תפלתו וידוע מה שאמרו חז''ל אימתי עת רצון ? בשעה שהציבור מתפללים.
אמרו חכמינו ז''ל אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר ''הן אל כביר ולא ימאס'' (איוב ל''ו ה) מה שאין כן כשמתפלל ביחידי, מדקדקים מאד על כל ברכה אם כיון בתפלתו כהוגן. (החפץ חיים סוף ספר שמירת הלשון)
זוכה ומקבל פני השכינה
נמנה כעת את כל המעלות, ואת השכר הגדול של תפילה בציבור.
שכר פסיעות
ראשון לכל: יש לו שכר בפני עצמו עבור הליכתו לבית המדרש וכדאיתא באבות (פרק ה, משנה י''ד) ארבע מדות בהולכי בית המדרש הולך ואינו עושה (כגון שהיה לו אונס) שכר הליכה בידו. והשכר הוא לפי חשבון הפסיעות, ככל שיתרבו הפסיעות יתרבה השכר כדאיתא בסוטה (דף כ''ב ע''א).
מקבל פני השכינה
מצוי מאד כשבא לבית המדרש הוא לומד גם כן פרק משניות, או דבר הלכה, או עין יעקב וכדומה. וכבר אמרו חכמינו ז''ל (ברכות ס''ד ע''א) היוצא מבית הכנסת (שבזמנם היו רגילים להתפלל בבית הכנסת והלימוד בבית-המדרש) ונכנס לבית המדרש, זוכה ומקבל פני השכינה, מה שאין כן כשמתפלל ביחידי בביתו נשאר בלא תורה. (וקלקול זה מצוי מאד בעוונותינו הרבים אצל כמה אבלים, שרוצים לזכות לאבותיהם, עושים מנין קבוע בביתם לכל השנה, אבל יצא שכרם בהפסדם, שתכף אחר התפילה, הולך כל אחד לביתו, ונשארים כל האנשים, ואלו הימים, בלא תורה, ודבר זה אינו זכות כלל לאבותיהם.)
ו''עיקר תיקון'' לנשמת אבותיו הוא: כשהבן מתחזק ללמוד תורה בכל יום וכן לעשות חסד. וכמו שהאדם לעצמו בעודנו חי עיקר תיקונו שיתכפר עוונותיו הוא, על ידי תורה וחסד כדכתיב ''בחסד ואמת יכופר עוון'' (משלי ט''ז, ו), ואמרו חכמינו ז''ל בברכות (דף ה' ע''ב) ד''אמת'' זו התורה שנאמר בה ''אמת קנה ואל תמכור'' (משלי כ''ג, כ''ג.) כן הבן כשרוצה ''לזכות'' לאביו, עיקרו הוא תורה וחסד.) ועיין בספרי אהבת חסד' פרק ט''ו שם הארכנו בעזר ה' בזה.)
זיכוי הרבים
עוד ידוע מה שכתבו הספרים דכשהאדם ''מתרגל'' באיזה מדה רעה, וחבריו לומדין הימנו ועושין גם כן כמוהו, נענש עבורם, כן מוכח ביומא (דף פ''ו, ע''א.) ברש''י ד''ה כגון. וידוע שמדה טובה ''מרובה'' ממדת פורעניות כדאיתא בסנהדרין (ק' ע''ב.)
ואם כן ''כל שכן'' באיזה מצוה, או מדה טובה, שאדם מרגיל עצמו, וחבריו לומדין ממנו, יקבל שכר עבורם גם כן. ולפי זה בענייננו ידוע, שכשהאדם מרגיל עצמו לילך לבית המדרש להתפלל בציבור בכל יום, הרבה אנשים ממכיריו ורעיו ילמדו ממנו, ויקבל שכר עבורם גם כן.
מקיים כמה וכמה מצוות
הנה ידוע מה שאמר הכתוב ''אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא (משלי פרק ב פסוק ד'. ה'). ובעניני הכסף, ידוע, אם מזדמן לאדם עסק שיכול להרויח ממנו חמישה זהובים, ועוד עסק שיכול להרויח ממנו כפלי כפליים, בודאי יתחזק ליטול העסק שירויח הרבה. וגם בענייננו, הלא ידוע שאינו דומה מועטין העוסקים במצוה למרובין העוסקים במצוה, וכמו דכתיב ''ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו'' (ויקרא כ''ו, ח'). וכדפרש רש''י שם.
ועל כן בענייננו שידוע ''שלבד'' מצות תפלה, מקיימים עוד כמה מצוות דאוריתא: א. מצות עשה של הנחת תפילין. ב. מצות עשה של קריאת שמע. ג. מצות עשה של זכירת יציאת מצרים. ואם כן כשבא לבית המדרש להתפלל בציבור ומקיימים כולם כל אלו המצוות, נתעלה כל מצוה ומצוה בקדושה יתירה מאוד, מה שאין כן כשמתפלל ביחידי.
הקרן קיימת לעולם הבא
ידוע מה שאנו אומרים בכל יום: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו', והשכמת בית הכנסת שחרית וערבית.
סגולה לאריכות ימים
דבר זה גורם לאריכות ימים, כדאיתא בברכות (דף ח' ע''א) אמרו ליה לרבי יוחנן יש זקנים בבבל! תמה ואמר: ''למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה'' כתיב (דברים י''א, כ''א) כיון שאמרו לו, שמקדימים ומחשיכים לבית הכנסת אמר, זה שגרם להם לאריכות ימים עין שם.
עת רצון
כל איש כשמתפלל מצפה שיהיה ''עת רצון'' שתתקבל תפלתו. וידוע מה שאמרו חז''ל (ברכות שם) אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין.
התפילה מקובלת
אמרו חכמינו ז''ל (שם) אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר ''הן אל כביר ולא ימאס'' (איוב ל''ו, ה'.) מה שאין כן כשמתפלל ביחידי, מדקדקין ''מאד'' על כל ברכה אם כיון בתפלתו כהוגן.
וכמו דאיתא ב''זהר'' הקדוש ויחי (דף רל''ד ע''א) על הפסוק בתהילים (ק''ב, י''ח) ''פנה אל תפלת הערער'' מלשון ''כערער בערבה'' (ירמיהו י''ז, ו') ''שהוא יחיד ולא בזה את תפלתם'' (של רבים).
וידוע שהיום ''הטרדות רבו'' מאוד, וכמעט שאין מצוי לאיש שיתפלל תפלה אחת בכוונה כראוי, אם לא שיעמול על זה הרבה. וכל איש הלא רוצה שתתקבל תפלתו למעלה, אם כן על כל פנים עליו להעזר בעצה זו להתפלל בציבור שעל זה נאמר: ''הן אל כביר ולא ימאס''.
נעשה כתר לקב''ה
כשמתפלל בציבור יש לו ''ברכו'' ו''קדושה'' ו''אמן יהא שמיה רבא'', שכל דבר בפני עצמו, הוא ''ענין נורא מאוד'', שעל ידי אמירת ''ברכו'' נעשה ''כתר'' להקדוש ברוך הוא כדאיתא במדרש כונן (יום ה).
ועל ידי קדושה מקיים מה שאמר הכתוב ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'' (ויקרא כ''ב. ל''ב) ועל ידי זה נתוסף קדושה על עצמינו וכמו שמסיים הכתוב ''אני ה' מקדישכם''.
ועל ידי ''אמן יהא שמיה רבא'' מוחלין לו על כל עוונותיו כמו שאמרו חכמינו ז''ל בשבת (דף קי''ט ע''ב) כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו (היינו בכל כוונתו, ועיין שם בפירוש רש''י ותוספות ודו''ק), אפילו יש בו שמץ של מינות מוחלין לו.
והנה אם נבא לחשבון, יתבונן האדם בעצמו את הזריזות היתרה שראוי לאדם על ענין הזה, דהיינו להתפלל בציבור יום יום. כי הנה מיום אחד לבד מתפלת שחרית ומנחה, יש לו שלושים ושמונה אמנים מן תשע עשרה ברכות של תפלה, ואמרו חז''ל בשבת (דף קי''ט ע''ב) כל הזהיר בענית אמן פותחין לו שערי גן עדן שנאמר ''פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמנים'' (ישעיה כ''ו ב'.) אל תקרי אמונים אלא אמנים, ושמונה פעמים אמן יהא שמיה רבא, ועוד שש עשרה אמנים מן הקדישים, ושתי קדושות וברכו.
והנה כל זה הוא מיום אחד. ואם כן ''צא וחשוב'' כמה יש לו משבוע אחד, ומחודש אחד, וכל שכן משנה שלימה. הלא אין מספר לריבוי הזכויות שמתרבה לאדם על ידי רגילותו להתפלל בציבור.
ובפרט ביום שני וחמישי, מקיים גם כן המצוה של קריאת התורה, שהיא תקנה קדומה מימות משה רבינו עליו השלום כדאיתא בבבא קמא (דף פ''ב ע''א.) ובזמן הגמרא היו אנשי הכפרים באין לעיר ביום שני וחמישי לשמוע קריאת התורה כדאיתא בריש מגילה.
ובעוונותינו הרבים אנו צריכים להתבייש מאנשי הכפרים שבדורות הראשונים, שהם לא היו מתעצלין אפילו ליסע מן הכפרים לעיירות בשביל זה, ובינינו מצוי בשביל דבר קטן ליסע אפילו ביום שני וחמישי בבוקר השכם מן העיר לכפר ולא לשמוע קריאת התורה.
הנה הצענו מקצת ''גודל'' מעלת האיש שמתרגל להתפלל בציבור, שמתרבים מצוותיו וזכויותיו מאוד מאוד. ו''העיקר'' בזה שתהיה לו מצוה זו בקביעות ולא יתרפה ממנה.
אבל אם פעם יעשנה ופעם יתרפה ממנה חס ושלום, הוא בכלל ואם תלכו עימי קרי'' (ויקרא כ''ו כ''א), וכמו שפירש רש''י בחומש עיין שם.
וכן אמרו חכמינו ז''ל בברכות (דף ו, ע''ב) שכשהאדם ''רגיל'' לבא לבית המדרש ופעם אחת לא בא, הקדוש ברוך הוא שואל עליו מדוע לא בא. וזה מרמז הכתוב בישעיה (נ. ב) שאומר הקדוש ברוך הוא ''מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה'', אם לדבר מצוה הלך ''נוגה לו'', ואם לדבר הרשות הלך ''ואין נוגה לו'' ''יבטח בשם ה' היינו שהיה לו לבטח בשם ה' ולא בטח עכ''ל הגמרא.
והכוונה, אפילו אם מזדמן לו איזה ריוח, בעת שצריך לילך לבית המדרש, אל יביט על זה, ויבטח בשם ה' שמה שנקצב לו מן השמים לא יחסר לו על ידי זה.
ובאמת כמה פעמים הוא ''לנסיון'' לאדם מלמעלה שמנסים אותו, וכעין מה שאמרו חכמינו ז''ל במדרש איוב (פרק ה' פסוק י''ז) ''אין לך אדם שאינו עומד בנסיון'' מנסה להעשיר, ומנסה להעני וכו'. וכאשר יתבונן האדם יראה זה בחוש, שעמד לפעמים כל היום בחנות ואין מזדמן לו כל כך קונים, וכאשר מגיע זמן תפלת המנחה, או בערב שבת קודם שקיעה, באים אצלו קונים חדשים שלא ראה אותם מעולם, ומפצירים בו שימכור להם. וכל זה הוא לנסיון, שמנסה אותו הקדוש ברוך הוא בזה, אם באמת יקר בעיניו עבודתו בכל לב ובכל נפש.
מצות חינוך
ועל כל אלו המעלות שכתבנו למעלה להרגיל במצוה זו של תפלה בציבור, יש עוד מצוה גדולה פרטית, ''גדולה מאוד'' על ידי זה, שבזה הוא ''מחנך'' את בניו גם כן לעבודת ה', כי כשהבן רואה שאביו הולך לבית המדרש והמצוה חביבה בעיניו, מתרגל הוא גם כן למצוה זו, וכבוד ה' מתרבה על ידי זה.
והנה באמת מאד תמהתי, מהו זה שבימינו אין אנו רואים מן הבחורים בבית המדרש כי אם מעט מן המעט, זעיר שם זעיר שם. ואכן נודע הדבר שהבן מתלמד מאביו, כי כשהוא רואה לאביו שהמצוה אינה חביבה בעיניו, שפעם הולך לבית המדרש ופעם מתפלל בביתו, אף שלא באונס, הוא תופס למדה טובה זו ביתר שאת, ואינו הולך כלל. ואם כן נמצא, לבד שאינו מקיים מצות חינוך אדרבה, גורם להיפך חינוך רע להסיר בניו מדרך ה', ואשם הוא לעתיד גם עליהם.
ואיש הנלבב ישים כל זה על לבו, ואז אשרי וטוב לו. (מדברי החפץ חיים בסוף ספר שמירת הלשון)
ניצל ממות אכזרי
ומצאתי כתוב בספר ''כסא רחמים'', מעשה בחסיד אחד שתפשוהו לסטים בדרך עם חמורו, ורצו להרגו, ואמרו לו מה חפצך האחרון, אמר להם איני חפץ שום דבר, אמרו לו דע לך שאנחנו ''לודים'', ורוצים להרוג אותך, ולאכול את בשרך, ומנהגנו בשעת הריגה שנותנים לו כל מה שלבו חפץ, השיב אותו חסיד ואמר להם, תנו לי זמן, שעה אחת ''לתפילה'' במקום מיוחד, אמרו לו טוב הדבר.
וזה היה לפנות ערב קרוב לחשכה, עמד החסיד והתפלל מנחה וערבית בדמעות שליש, ואחר ערבית זכר, שעוד לא בירך ברכת הלבנה, ועמד וקידש את הלבנה בכוונה גדולה, ובפעם השלישית שהיה אומר, כשם שאנחנו מרקדים כנגדך ואין אנחנו יכולים ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו, לא יוכלו ליגע בנו.
תיכף ומיד באה רוח חזקה, ונשאה אותו ואת חמורו, וכל אשר לו, והביאתהו ליד פתח ביתו, ולא הרגיש, מפני שהיה במר נפש, וכאשר ראה שהוא ליד פתח ביתו, תמה תמיהה גדולה והודה לה' על חסדו שעשה עמו, והליסטים חפשו אחריו ולא מצאוהו.
ועל זה אמרו ''כל האומר ברכת הלבנה בזמנה, כאלו הקביל פני שכינה'', (סנהדרין דף מ''ב ע''א) ועושים לו נסים ונפלאות, כך יעשה עמנו הקב''ה נסים ונפלאות אמן. (אהבת חיים פרשת בהעלותך)
האבא בא בחלום והוכיח את בנו
אשה מכובדת ובעלת עסק מבוסס בעיר ''פרשבורג'' שבהונגריה, היתה נוהגת במשך שנים רבות, להביא מידי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, כתנאי שיגידו בישיבה ''קדיש'' תמידי, לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד אחריהן קדיש, והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.
לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיוון שהוא ניהל את העסק ביחד איתה, פגעה פטירתו בעסק שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. ''מצבה הכלכלי'' של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה ''עול נוסף'' כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנלן? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה.
אולם על דבר אחד לא יכלה ''לוותר'' ולבה היה מר עליה ביותר, והכאיב לה עד מאד, וזהו ענין ''שמירת הקדיש'' שעלול להתבטל אחרי שהפסיקה את הקצבתה למטרה זו.
במר נפשה, עלתה להנהלת הישיבה, ושטחה את בקשתה שהישיבה תאות להמשיך גם הלאה את ''שמירת הקדיש'' לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' גבולה, ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם.
''נתרגשו'' מאד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלא את מבוקשה, לשמור את אמירת ''הקדיש'' כמו עד כה, הבטחה זו מילאה את נפשה אושר אין קץ.
וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפירקן. כי מרגע שענין הקדיש לנשמות הגלמודות הובטח לה, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב''ה. ובענין שתי בנותיה שמה מבטחה בו. אבי יתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בוודאי בעוניין של שתי בנותיה, ויזמין להן את זיווגן ואת כל צרכיהן.
בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים ''נדירה'', כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מידותיו ובירכה לשלום, ''הופתעה'' האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה.
הפתעתה גדלה שבעתיים בעת שהזקן התקרב אליה, ונכנס איתה בשיחה תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה. נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה, ואת נפילתה מאיגרא רמא לשפל המדרגה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.
''מהו הסכום המשוער הדרוש לך, להוצאות נישואיהן של בנותיך'' שאל הזקן ''לשם מה חשוב לכבדו לדעת, למאי נפקא מינא השיבה האשה בתמהון, ונקבה בסכום המשוער, שלף הזקן גליון נייר ורשם ''הוראה'' לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה.
אולם בטרם שם את חתימתו, הביע משאלתו שהיות ומדובר ''בסכום רציני מאד'', רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.
נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר, ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא.
במוסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר, ''כל הענין'' נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר, מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה פנים כל כך, ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה.
אף על פי כן הזדרזה למחרת לסור אל הבנק, ''ובלב פועם'' ניסתה את מזלה.
כשבחן פקיד הבנק את המחאה, תקע בה ובאשה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמים וכולו נבוך ומשתאה תוך הבעת סימני המבוכה, ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו.
וכאן התרחש משהו ''דרמטי'' ביותר, כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף.
בבנק קמה ''מהומה'', הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן ענין עם מעשה מרמה.
אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה שאלה בבהילות, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה, ''רק אתמול'' קיבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך כותב ההוראה חתם על ההמחאה, ענתה האשה כמתנצלת.
האם תוכלי לזהות את האיש, אם אראה לך אותו בתמונה? שאל המנהל. ''בוודאי אזהה אותו ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו'', ענתה. הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה.
ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושיחרר את האשה.
אחרי שהאשה הלכה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר ''הפרשה המוזרה'' שהתחוללה לנגד עיניהם. האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים, בלילה הקודם הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון:
''דע לך שמאז שסרת מדרך הישרה'' והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה. עד שבאה אשה אלמונית וציוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהן, וזכותי עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם לי עילוי ונחת רוח לנשמתי.
אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה.
כשקמתי בבוקר ''נפעם'' מהחלום, ספרתיו לאשתי שלעגה לכל הענין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.
וסיים מורנו (הג''ר חיים זוננפלד זצ''ל) ''מי היו שני הבחורים? אני הקטן וחברי רבי יהודה גרינוואלד''.
האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו התגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל. (ספר ילקוט לקח טוב)
ושמח הגאון שמחה גדולה
והעיד על הגאון מוהר''ר זלמן מירל''ש אב''ד דק''ק ''המבורג'' שפעם אחת הלך לבהכ''נ מעוטף בטלית ותפיליו כדרכו, ופגע בו אדם אחד שהיה לו למכור אבנים טובות, ורצה שילך עמו לביתו, והגאון השיב לו שימתין עד שיבוא מבהכ''נ.
ובתוך כך מכרן לאחר, והאחר הרויח בהם כמה אלפים ר''ט, ושמח הגאון שמחה גדולה שהשליך מנגד ממון רב, עבור תפלת צבור. (מגן גבורים)
וכ''כ בספר ''אליהו רבא'' בשם תשובת ב''י דיש לקנוס האנשים שמונעים לילך לבהכ''נ, משום שעוסקין בתורה, או משום שמשתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס ''יותר'', ובעל תורה אף שעוסק בלימוד מ''מ איכא חשדא וחילול השם כמש''כ סי''ח. (משנה ברורה סימן צ' סקכ''ט)
מכיון שהזכרנו ענין של תפילה בציבור אכתוב עוד כמה נושאים שקשורים בענייני תפילה בציבור:
מעלת שיר השירים
שירת החיפוש התמידי
אומר היה הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ''ל, המשגיח דישיבת ''חברון'', חז''ל אמרו במסכת ידים (פרק ג' משנה ה'), כל הכתובים קודש ''ושיר השירים'' קודש קודשים.
במה ''מתעלה'' שיר השירים על שאר הכתובים? בכך שהוא שירת על משכבי בלילות, ''בקשתי'' את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, שירת החיפוש התמידי, הצמאון ללא רויה.
אמירת שיר השירים של הגר''א
לאחר ליל סדר של פסח, מצוה היה הגאון מוילנה זצ''ל שיצא כל איש מעליו, ונשאר לבדו בחדרו, פעם ביקש אחד ממקורביו לידע מה עושה הגאון בשעה נשגבה זו, התחבא בחדר, וראה שהגר''א התחיל לומר שיר השירים ''בדבקות נוראה'', ומיד יצאה נשמתו של הגר''א להתדבק באלוקיו, והגוף נראה כמת עד שהלה שהתחבא בחדר חשב אותו ''כמתעלף'' וניגש לעוררו ולהקיצו מיראתו שלא ימות.
מעלת קריאת שמע
שאזכה לומר פעם אחת שמע ישראל
הגאון רבי שמואל בראך זצ''ל, רבה של ''נירמדא'', עלה לבקר את רבו ''המהר''ם שיק'' זצ''ל, רבה של ''חוסט'', בחליו האחרון, מצאו מתיסר בייסורים וכל אבריו נפוחים ר''ל, קרא אוי לי רבי שראיתיך בכך.
נענה רבו ואמר, מתחנן אני לפני בורא עולם שיאריך את חיי, ואפילו יהא נגזר עלי להמשיך ולהתייסר ביסורים אלו כל חיי, ואהיה מוטל כך במיטה כאבן שאין לב הופכים, ולא אוכל לעשות מאומה, ובלבד!!! שאזכה לומר ''פעם אחת'' ביום, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.
לולא היית אומר שמע ישראל אזי...
ידוע המעשה של ר' ישראל החסיד תלמידו של המגיד ''מפרימישלן'', מקומו מאוסטריא (מעיר מסילקולי) כל שנה היה הולך ''להונגריה'' (לעיר דיברוצין) היה קונה סחורות משם, ובשנת תר''ח אמר לו הרבי שהשנה לא כדאי לנסוע, אבל הוא היה מוכרח מפני כמה סיבות, ונסע.
ופתאום פרצה מלחמה בין אוסטריה ובין הונגריה, וצבא אוסטריה הקיף את עיר ''דיברוצין'' ונשאר גם ר' ישראל החסיד במצור, כל יום היה יושב בבהכנ''ס ולומד תהלים ובלילה היה הולך למלון.
והנה פעם בלילה כשהיה הולך למלון לישון, תפסו אותו שוטרי העיר, ובקשו ממנו תעודת זהות, וראו שהוא נתין אוסטריה חשבו אותו למרגל, ושמוהו בבית סוהר, אחר יומיים יצא דינו למות, כי בשעת חירום לא מדקדקים הרבה ולא מרבים בבירור, מאחר שהנתפס היה מצד האוייב, וזה היה יום חמישי והוצאה לפועל קבעו ליום שבת, ושני ימים האלה ר' ישראל היה בתענית ולומד תהלים ובוכה.
וביום שבת בבוקר באו החיילים קשרו אותו, ולקחוהו למקום המיועד לככר הגרדום, ובדרך הליכתם פגשו בפרש קצין גבוה אשר הכיר את היהודי, שאל ממנו ישראל מה קרה לך? אמרו החיילים חייב תליה, שאל הקצין למה? סיפרו לו שזה מרגל.
אמר להם אני מכיר שיהודי זה תם וישר, לכן להחזיר אותו לבית כלא, ונראה מה נעשה אתו, השיבו לו החיילים שאין ברשותם לעשות כן, כיון שהם נצטוו לתלות אותו.
אמר להם הקצין אם כן המתינו כאן עם האסיר, עד שאביא לכם פקודה חדשה, החיילים קיבלו בקשתו, והמתינו עד שבא הקצין והביא פקודה ממקום הדרוש, להחזיר את היהודי לבית הסוהר.
והנה לא הספיקו להכניס אותו לבית הכלא, וצבא אוסטריה כבש את העיר, וראו את ר' ישראל, הכירו אותו שאלו ממנו מה אתה עושה כאן? א''ל שנתפס כמרגל לטובת המלכות, שמחו שמחת גדולה, ומיד שחררו והתיחסו אתו בכבוד.
שאלו מה בקשתך ונעשה, אמר להם אני רוצה, שתשלחו אותי לאשתי ובני, שהדרכים היו בחזקת סכנה בגלל המלחמה וכן עשו אתו.
וכשבא לעירו הלך ראשונה, לנשק את ידי רבו הצדיק ר' מאיר מפירימשלן, ולספר מה שעבר עליו, אבל רבו הקדים ואמר לו ישראל ישראל אתה יודע כמה שהטרחתי בשבילך להצילך? תדע לך שהצומות, והבכיות, ולימוד התהלים והדמעות שירד ממך בבית הסוהר, עזר לי הרבה, עד שהרעשתי עולמות העליונים, והרשו לאביך ובא בדמות קצין צבא ועשה מה שעשה.
והצער הזה, היה לך ''תיקון'' על גלגול הקודם, שהיית בו ישיבה ועזבת הלימודים, והלכת אחרי הפיתוי של חברים בדרך חפשי, ולמדת שפות זרות והצלחת להיות קצין הצבא, ובמלחמות שהיה ביו גרמניה לפולין נפלת חלל בשדה הקרב.
''לולא'' היית אומר ''שמע ישראל'' היה עוזר לך, לא היית צריך לבוא בגלגול זה, ולסבול, אבל חכמות זרות שלמדת נשכח ממך וראית אלקי אביך המביא במשפט על כל נעלם, ועתה תהיה נאמן לתורה ולעמך ישראל.
אומר שמע ישראל וצועק
מעשה ביהודי אחד הדיוט שהיה כפרי ולא למד תורה מקטנותו, אבל היה בעל אמונה, והיתה לו עגלה שפעם בשבוע היה מביא בה ירקות מהכפר לעיר.
והנה פעם אחת בא לעיר כרגיל ומצא כל החנויות סגורות, ואפילו ילד אחד לא נמצא ברחובות, ולא ידע מה קרה? רק שמע קולות של בכיות, הלך באותו כיוון וראה בית הכנסת גדולה, מלא מפה לפה וכולם בוכים.
שאל מאחד מה קרה! אמר לו אין אתה יודע? הלא ששני ימים כל ישראל בתענית, ומבקשים מהקב''ה שיבטל מעלינו הגזירה הזאת.
והגזירה כך היתה, שבאותה העיר היה כומר רשע גדול, ורצה לנקום מישראל ע''י עלילות דברים, ובא לפני המלך וביקש ממנו הרבה שיוציא המלך כרוז כזה, בעוד שבוע ימים, אם יש חכם בישראל צריך שיעמוד לפני המלך ביום פלוני, ובשעה פלונית.
ושם ע''י המלך, עומד כומר אחד, שרוצה לשאול שלשה שאלות, אבל בלי דיבור רק ברמזים בלבד, והעונה גם כן צריך להשיב לו ברמזים, ואם לא יצליחו היהודים, סכנת גירוש מרחפת עליהם וזהו צרה גדולה.
כששמע הכפרי הדברים האלה, רץ אל הרב הקדוש הזקן בתוך בית הכנסת שהיה מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין ופניו ממש על הרצפה, ויורד ממנו דמעות כמים, אמר לו אדוני הרב למה אתם כל כך מצטערים? ב''ה אני הולך תיכף ומיד אל המלך, ואני אשיב לכומר, אתם תפסיקו הבכיות ותלכו הביתה.
הרב וכל הציבור, כששמעו את דבריו חשבו אותו למשוגע.
אבל הכפרי נסע בעגלה שלו ישר אל המלך, באמצע הדרך מצא יהודי אחד. אמר לו תעשה לי טובה תמכור לי חתיכה גבינה כשרה בגלל שאני רעב, היהודי ההוא נתן לו ככר גבינה לבנה שם בחיקו והלך.
מה אתה רוצה יהודי
ומכיון שהוא היה לבוש כדיוט, הכירו בו שהוא בעצמו הדיוט, ולא נתנו לו להיכנס לפני גדולי המלכות. והיה ביו השומרים ובינו צעקות, אותו הרגע נכנס אותו הכומר, ושאל ממנו מה אתה רוצה יהודי? אמר לו שהוא בא לתת תשובות, הוא מוכן להשיב על כל החכמות, צחק הכומר, ואמר לו אם אתה חכם ונבון איפוא הכבוד שלך, הלא הבגדים מכבדים את האדם, ענה לו זה לא עסקך, בין היהודים כך הוא.
תיכף הודיעו למלך שבא עגלון יהודי, ורוצה להשיב על השאלות, אבל לא נאה להכניס את היהודי הזה בבגדים סרוחים. שלח לו המלך בגדים נקיים והכניסוהו למרחץ וילבשם ויבא, אולם לא קבל היהודי את הבגדים בשום אופן, המלך עלה בדעתו שיכול להיות שבאמת הוא פקח גדול, רק שמראה את עצמו כטיפש.
המלך נתן לו להיכנס עד הפתח ולא יותר, כי לא כבוד למלכות להכניס אותו כמו שהוא, והכומר והמלך עמדו מרחוק עם כל גדולי המלכות שהתאספו באותו שעה, לראות מה השאלה ומה התשובה, כשנכנס היהודי עד הפתח, וזה את הכומר עומד ע''י המלך בגאוה ועוז, אמר לו היהודי דע מה למעלה ממך.
עכשיו בא לשאלה הראשונה: הכומר הוציא שני אצבעות ממול היהודי. והיהודי הוציא אצבע אחד ממולו, נשתנו הפנים של הכומר, השביע המלך לכומר, שלא ישקר תגיד לי את האמת מה שאלת ומה ענה לך? אני אמרתי לו שיש שני אלוה בעולם, והוא ענה לי, שיש אלוה אחד בעולם, זוהי שאלה ראשונה ופתרונה.
שאלה שניה: הכומר הראה ליהודי חמש אצבעות פרודות אחת מהשניה, והיהודי הראה לו אגרוף, אמר לו המלך מה זה? אמר הכומר למלך, רמזתי לו אתם אומרים שיש אלוה אחד בעולם למה אתם מפוזרים? ענה לי שעתידים להקבץ על מקום אחד זהו האגרוף.
שאלה השלישית: לקח הכומר בקבוק יין אדום הראה ליהודי מרחוק, כשראה היהודי את היין האדום, תיכף הוציא מכיסו את ככר גבינה הלבנה והראה לו, ראה המלך שהכומר הולך ומתעלף, אמר לו המלך שמע אנכי הרשיתי לך על מה שבקשת ממני, עכשיו תגיד לי מה זה היין והגבינה.
אמר לו הכומר אדוני המלך יין אדום זה דם, אמרתי לו אתם שפכתם דם נביא שלכם בתוך בהמ''ק, ואיך תתקבצו כמו שאתה אומר? והוא הראה לי גבינה לבינה, כתוב בתורת ישראל אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (ישעיה א'. י''ח).
אותו הרגע שמח המלך ביהודי, ונתן לו מתנה הגונה ושלח אותו. למחרת והנה בעיתונות יצא דבר המלך, המעשה שהיה אתמול ופתאום בא אחד ועתון בידו ואמר להרב: אדוני הרב, העגלון שהיה פה אתמול נכון שהלך ועמד לפני המלך והכומר וזה פלא.
הנה כתוב בעתון שאלה ראשונה כך וכך, והשניה, והשלישית, והוציא כרוז מהמלך שהיהודים זכו, ונתבטלה הגזירה. תיכף הפסיקו את תעניתם. שלח הרב אחרי הכפרי שיבוא ובא.
התחילו כולם לצחוק
סביב להרב התאספו כעשרים רבנים מגדולי התורה, כדי לראות את הכפרי, ולשמוע ממנו, נתנו לכפרי כסא לשבת על יד הרב ושאל ממנו.
ידידי תגיד לי שאלה ראשונה מהכומר, מה היתה? אמר לו: הוא הראה לי שתי אצבעות. אני הבנתי שרוצה להוציא ממני שתי עיניים, ואני הראיתי לו אצבע אחת. כלומר, באצבע אחת אני מוציא את שתי עיניו. התחילו כולם לצחוק. כך לא היה כתוב בעתון. הבינו שזה היה באמת נס.
המשיך, תגיד לי מה היתה השאלה השניה? הראה לי חמש אצבעות, רוצה לומר, רצה לתת לי סטירה, ואני הראיתי לו אגרוף. אם רצה לתת לי סטירה באגרוף שלי אני אוציא את השיניים שלו. ונתמלא כל החדר צחוק.
אמר הרב: טוב, השאלה השלישית מה היתה? אמר לו הכפרי: כמדומה לי שפחד ממני, הלך והביא בקבוק יין. אני ידעתי שרוצה לפייס אותי, ואני נתתי לו גבינה לעשות שלום בינינו. קם הרב ונשק את מצחו. הבינו כל הרבנים שנעשה נס על ידו.
שאלו אותו, למדת תורה? מניח תפילין כל יום? אמר להם שאינו יודע כלום. רק מניח טלית ותפילין ואומר ''שמע ישראל'' וצועק ואומר ''דע'' מה למעלה ממך וממנו אני ירא. כך למד מבית אביו. (אהבת חיים ח''ב במדבר עמוד י''ג)
חשיבותה של ברכת כהנים
ואני אברכם - הברכה הגדולה
הגאון מבריסק, בשנות שבתו בירושלים, נהג להתפלל במנין מצומצם בביתו, ובתקופה הראשונה היה מספר המתפללים אצלו מצומצם ביותר, וגם עוד לא היה כהן קבוע במנין זה, שיוכלו להתברך בברכת כהנים ''בכל יום'', כמנהג ארץ ישראל.
כשהתקרב ראש השנה, מצא הרב כהן אחד שהסכים לבוא להתפלל במנינו לתפילת מוסף. והנה, הגיע ראש השנה, ואותו כהן, שהתפלל במקום אחר תפילת שחרית, התמהמה ולא הספיק להגיע לשעה היעודה, כנראה משום שהאריך בתפילת שחרית, כיאה לימים הנוראים.
קהל המתפללים בבית הרב כבר היה חסר סבלנות, והיו שהציעו להתחיל תפילת מוסף בלי הכהן, אך, כמובן, ששאלו על כך את הרב, והוא הורה לחכות עד לבואו. כשהעיר מאו דהוא שיש בזה משום ''טירחא דציבורא'', לא הגיב על כך ושתק. הבינו כולם, כי צריך להמשיך ולחכות.
כעבור זמן מה הגיע הכהן והתחילו בתפילת מוסף. בסיום התפילה פנה הרב לקהל המצומצם שעמד לידו ואמר:
יש לכם עוד ללמוד הרבה מהחסידים, שהרי מוכנים הם לכתת רגליהם למרחקים, אפילו בקור ובשלג, בחום ובשרב ובכל תנאי שהוא, ולפעמים אפילו בנסיעה שנמשכת מספר חדשים, הכל כדי להגיע לרבם הנערץ עליהם ולזכות בברכתו.
והנה כאן, הרי מקרא מלא בתורה הוא: ''ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'', ברכה כה גדולה כמו ''ברכת כהנים'' ואתם אין לכם סבלנות להמתין ולו כמחצית השעה?!...
ברכת כהנים מכשירה את ישראל לקבלת ברכה
''ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'' (במדבר ו, כ''ז) נתבאר כאן שתפקיד הכהנים לשים את שמו של הקב''ה על בני ישראל.
יש להבין מהי שימת שם ה'? אם הכוונה היא לברכת כהנים, כפי שמשמע בפשטות, עדיין לא מובן כיצד מהווה הברכה שימת שם ה'?
בעל ''עקידת יצחק'' מבאר את הענין בהקדימו לכך כלל חשוב בענין ברכות ותפילה, כדי שתחול על אדם ברכת ה', עליו להכין את עצמו לכך. ככל שיכין ויכשיר את עצמו, כן יגדל שפע הברכה לה יזכה. הדבר דומה לנהר ארוך שצורתו משתנה ממקום למקום. יש מקומות בהם הוא משופע במים ויש מקומות אחרים בהם כמות המים היא דלה ביותר.
אדם שינסה לעמוד על פשר הדבר, עלול לטעות ולחשוב, שהדבר תלוי במידת קירבתו או ריחוקו של המקום ממקורות הנהר ומעיינותיו. אך המשכיל יבין, שלא בזה תלוי הדבר, אלא כמות המים משתנה ממקום למקום בהתאם לעומק האפיק או לרוחבו. כאשר האפיק רחב מוצאים להם המים שטח גדול וממלאים אותו. לעומת זאת, במקום צר מצטמצמת ביותר אפשרות התפשטות המים.
גם הטובה המגיעה לאדם מאת המקום יתברך שמו אינה תלויה בהכרח במידת קירבת האדם אל ה'. במידה רבה תלוי הדבר בגודל ''כלי הקבול'' שהאדם מכין. כמו שנאמר ''הרחב פיך ואמלאהו'' כמידת רוחב הפה יהא גם המילוי.
ומהי אותה הכנה הנדרשת?
בתהילים (ל''ג) נאמר ''הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו'' הקב''ה מצפה שבני אדם ייחלו לחסדו, וידעו כי הוא מקור הברכה. ומי שמיחל לחסד ה', זוכה שעין ה' מביטה עליו ונותן לו משאלותיו. וכן נאמר (תהלים צ''א) ''אשגבהו כי ידע שמי'' נמצא כי הידיעה שה' הוא מקור הברכה היא ההכנה שמכוחה זוכים לברכת שמים.
לפי זה יובן היטב פסוקנו. תפקיד הכהנים הוא ללמד את העם תורה ודעת כמו שנאמר: ''כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו''. (מלאכי ב' ז'.) לכן ציוותה אותם התורה ללמד את העם גם את ''העיקר הגדול'' שכל סיפוק צרכיהם יבוא אך ורק מאתו יתברך.
את משימתם זו ממלאים הכהנים על ידי ברכת הכהנים. באומרם ''יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וכו' ישא ה' פניו וגו''', הם חוזרים ומדגישים בכל אחד משלושת הפסוקים כי סיפוק כל צרכינו נתון בידי הקב''ה.
וזהו פשוטו כמשמעו של ''ושמו את שמי על בני ישראל'' - לשים את שמו ית' בקדקדו ובמוחו של כל איש ישראל. ואז, כאשר יושם שם ה' על בני ישראל והם ישיבו זאת אל לבם, ימצאו בכך מוכנים וראויים לברכה המובטחת בהמשך הפסוק.
''ואני אברכם'' (לקח טוב ח''ד עמוד ע''א)
עת רצון גדול בשמים
איתא במשנה: סוטה (דף מ''ח ע''א) מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה. ובגמרא: אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו. ושאלו: ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ויהא שמיה רבא דאגדתא. ותשובה אחרת מצינו בירושלמי סוטה (ט י''ד) על הפסוק: ''ואל זועם בכל יום'' מי מבטל? רבי אבין בשם ר' אחא, ברכת כהנים מבטלת.
ומבואר ב''קרבן העדה'' שהכהנים בברכתן מבטלים הקללות הבאות בעולם. ובענין חלום רע, מובא במדרש (רבא י''א) שהשומע ברכת כהנים, ''אין דבר רע מזיקו''.
ולפי דברי התוספות בסוטה (דף ל''ט ע''ב) בד''ה אם עונינו, משום שזמן ברכת כהנים הוי ''עת רצון''. ומקור לזה יש בזוה''ק פרשת נשא (דף קמ''ז ע''ב) שבשעה שהכהנים מברכים, ''אשתכחו רחמי בעלמין כלהו, ומאן דיבעי צלותיה בצעריה אתהפיך ליה דינא לרחמי''.
והנה מתוך התבוננות במאורעות של דורינו, עד כמה שעינינו הכהות יכולות להבחין, ע''י בדיקה מקיפה של העובדות ניתן לראות שיש תיאום רב בין השרדות של קהילות שונות בשואה, ובין התדירות של ברכת כהנים אצלם. ובדרך כלל המקומות שנהגו בנשיאת כפים כל יום או כל שבוע, ''פחות סבלו'' ביחס לאחרים.
ועוד: כידוע נעצרו הרוצחים ימ''ש בשערי מצרים, בה נהגו ברכת כהנים בכל יום בכל הדורותי וכך ניצלה גם ארץ ישראל שגם בה נוהגים ברכת כהנים בכל יום.