אור ברסלב
שכרן של מצוות פרק ה' - שכרן של פסיעות

שכרן של מצוות

פרק ה' - שכרן של פסיעות

פרק ד' - שכר השומר עיניו

היה מורגל בפי החפץ חיים בפתגמים אלו:

א.אדם צריך לברוח ממחלוקת.

ב. אדם צריך ליזהר מחילול השם.

ג. אדם צריך בכל יום לעשות תשובה, והיה אומר שהחשבון ''הכי גדול'' שיצטרך האדם ליתן בעולם האמת, יהיה, על כך שחי חיים בלי חשבון, שהרי אפילו החנוני הכי פעוט עושה חשבון בכל לילה על ההוצאות וההכנסות, והאם כדאי לו להמשיך במסחרו, ועל אחת כמה וכמה שצריך אדם להתבונן ימי חייו היקרים, שלא ילכו לאיבוד, והיה מרגלא בפומיה ''איך אפשר להיותיהודי בלי ללמוד מוסר'' וכך היה נוהג בעצמו שהתבודד ''בכל'' יום ויום, זמן מסוים והתבונן היטב על כל דרכיו.

ד.אדם צרך תמיד לבקש שהוא יעלה ברוחניות.

ה. אדם צריך לדקדק במצוות, ולהיות טוב עם הבריות, ולהיות חכם.

ו. אדם צריך לחשוב על הרוחניות שלו, וממילא הוא לא יצטרך

לחשוב על הגשמיות שלו.

ז. אדם צריך לדעת שרוחניות אי אפשר לקחת ממנו זה נשאר לתמיד.

ח.אדם צריך להחזיק שאין יותר מיום אחד, וענין אחד, ואדם אח.

ט. אדם צריך לפחד מעונשים

(מספר ''מכתבי החפץ חיים'' עמוד ק''ט)

מצות הלויה שההולך ברגליו הוא מתחבר אל המתלוה עד שנחשב המתלוה בכלל ''הרבים'' ואין נשאר יחידי, ודבר זה מעלה עליונה מאוד כאשר נותן למתלוה כח הרבים ולפיכך איו שעור אל הלויה הזאת, כי היא מגיעה עד מעלה אשר אין עליה מעלה. (מהרש''א חדושי אגדות סוטה מ''ו ע''ב)

רץ נבוכדנצר אחר השליח שלוש פסיעות ובא גבריאל והעמיד אותו על מקומו אמר ר' יוחנן, אלמלא בא גבריאל והעמידו על מקומו, לא היתה תקנה לשונאין של ישראל ''שהיה שכרו מרובה'', והיה לו רשות לאבד את שאריתנו. (סנהדרין דף צ''ו ע''א)

שיזכה הגוף להיות שותף

אמר רבי יוחנן ''למדנו'' קיבול שכר מאלמנה, כיצד? הייתה אלמנה אחת, שהיה בית כנסת בשכונתה, ובכל יום היתה באה ומתפללת בבית המדרש של רבי יוחנן, שהיה גם מקום תפילה לרבים. אמר לה רבי יוחנן: בתי האם אין בית כנסת בשכונתך? ומדוע את משרכת את רגליך עד כאן? אמרה לו, רבי והאם לא שכר פסיעות יש לי? לכן אני מעדיפה את בית הכנסת המרוחק משכונתי.

רבי יוחנן קיבל טענה זו ובעקבותיה הוא קבע: ''למדנו קיבול שכר מאלמנה'', מפני שאכן דבר חשוב ונכון היא אמרה לו, כפי שאמרו חז''ל: ''ארבע מידות בהולכים לבית המדרש הולך

ואינו עושה - שכר הליכה בידו'' (אבות פרק ה' משנה י''ד) הרי שגם עבור עצם ההליכה יש שכר, כי בכך משתפים את הגוף ואת הפעולות הפיזיות, ולכן גם הלומד תורה בבית המדרש, או המתפלל בבית הכנסת, ככל שהדרך שלו תהיה ארוכה יותר, כן יזכה הגוף להיות שותף פעיל במאמץ גדול יותר ובתרומה נכבדה יותר.

הרי שאף אלמנה הנוהגת להסתובב אנה ואנה, אין זו הוכחה שמבקשת היא לרכל, או לראות דברים נוספים שיהיה לה מה לדווח בשכונתה, אלא הדבר יכול בהחלט לנבוע מתוך טוהר הלב, ורצון כנה לקבל שכר מצוה, ואף להשתדל עבורו ולטרוח למרחק כה רב, שהמניע לזאת הוא ודאי אך ורק הרצון לזכות בשכר הצפון לצדיקים לעתיד לבוא.

ו''בבן יהוידע'' מבואר שבהעדפה, מותר לאדם לעשות את מעשיו כדי לקבל שכרי

כלומר שמה שאמרו חז''ל ''אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס'' (אבות פרק א' משנה ג') הוא דוקא בחיוב העיקרי, אולם אם אדם מעדיף על דברי חז''ל ומוסיף על עצמו חיובים שונים, יכול לכוין את מעשיו גם לשם קבלת שכר.

שכר הלויה אין לה שיעור

תניא היה ר''מ אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר ''ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד'', וכתיב ''ויראם את מבוא העיר'', ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו, ''וילך האיש ארץ החתים ויבו עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה''. (שופטים פרק א' פסוק כ''ד.)

תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה.

ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

והלא דברים ק''ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו ''עד סוף כל הדורות'' מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. (מסכת סוטה דף מ''ו ע''ב) וביאור גמרא זו היא כך: מנין ששכר לויה הוא כה גדול? דכתיב על בני שבט יוסף, שעלו להלחם על העיר ''בית-אל'', שנקראה קודם לכן ''לוז'', אך כיון שהשערים היו מכוסים מעיני האדם, לא ידעו הכובשים מהיכן הכניסה אליה. הסיבה שזכו אנשי לוז להיות כה מכוסים, כי עיר זו היא ''שער השמים'', את הכניסה לעיר לוז לא ידע איש, כיון שעץ לוז גדול ורחב היה צומח על יד העיר, ומגזע העץ היתה מובילה מערה ניסתרת עד תוך העיר, ואת הסוד הזה גילה הכנעני לבני יוסף (מעם לועז).

בני שבט יוסף ראו אדם יוצא מכיוון העיר, ובקשוהו שיראה להם את מבוא העיר, ותינתן לו נפשו לשלל, ככתוב: ''ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד'' וכתוב מיד בהמשך ''ויראם את מבוא העיר'' (שופטים פרק א' פסוק כ''ד) דהיינו: שהוא ליוה אותם בדרכם, בשכר שהסכים ללוות אותם בדרכם אל מבוא העיר, זכה להטבות רבות.

ומה חסד עשו עמו? שאת כל אותה העיר הרגו, ככתוב: ''ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת משפחתו שלחו'' לא כמו שהיה אצל רחב, שהצילה את המרגלים של יהושע בן נון, על ידי שהסתירה אותם בביתה, אך לא ליותה אותם, לכן שם רק בית אביה ניצלו, אלא כאן כל משפחתו של האיש שהוא הראה את מבוא העיר ניצלו בזכותו.

הרי לנו כמה ''גדול'' הוא שכר הלווי, שהרי מלבד זאת לא עשה האיש מאומה, ובודאי שלא עשה מעשה גדול ואצילי ממה שעשתה רחב, יתכן אפילו שמעשיה נעשו במסירות נפש גדולה יותר, שהרי שוטרי העיר חיפשו אחר המרגלים, ובחירוף נפש היא החביאה אותם, אף על פי כן זכה מראה מבוא העיר לשכר גדול יותר, כי אל טובתו התלוה גם לווי.

הכתוב מתאר את מעשיו של מראה מבוא העיר, אחר שבני ישראל שיחררוהו: ''וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז'' שנינו: היא העיר לוז שצובעים בה את התכלת: לציצית, לבגדי כהונה, לכיסוי כלי המקדש ולבגדי מלכות. את שם העיר ''לוז'' הוא קרא על שם עירו הקודמת ''לוז'' שהוא זכה להינצל ממנה, לעיר זו קרא יעקב אבינו: ''בית-אל'' מעלותיה העל טיבעיות גרמו לה את כל הזכויות הללו, ולא האיש. היא העיר לוז שכשבא סנחריב מלך אשור, והגלה את כל יושבי הארצות מארצם לארצות אחרות, וכשהגיע ללוז לא בלבלה - לא הגלה את יושביה. וכן כשבא נבוכדנאצר מלך בבל, שהחריב ארצות רבות, לא החריבה את לוז.

יתכן שהאיש בנה את העיר החדשה על פי המתכונת של העיר הישנה, וגם בה עשה פתח סודי, והעיר כולה היתה מובלעת בין ההרים, באופן שלא ניתן לראות אותה, ולא את פתחיה. לכן לא באו אויבים בשעריה. כי עברו במקום שנראה שומם, ופסחו על העיר.

גם תושבי העיר וראשיה דאגו לשמור בה על ''רמת אנושיות'' גבוהה, לא לשקר, לא לגנוב, לא להיגרר למתירנות, ולא לחרוג מכל מסגרת, ולכן אף מלאך המות, אין לו רשות לעבור בתוכה, כי היא מבורכת לגמרי. אלא זקנים שבה, בזמן שאינם מסוגלים להמשיך את חייהם מחמת חולשתם, הם יוצאים חוץ לחומה, ושם הם מתים.

ועכשיו נחזור לגמרא, והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה, שאמר והראה את מבוא העיר, ולא הלך ברגליו, ולא דיבר בפיו, גרם בחסד הפעוט שלו הצלה, לו, ולזרעו, עד סוף כל הדורות. מי שמתאמץ ועושה לויה ברגליו לא כל שכן, שיגרום טובה לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות!!! מבהיל! ( האמת אומר שכאשר למדתי את הגמרא הנ''ל נפעמתי מגודל ועוצם שכר המצוות ואז החלטתי ללקט מהגמרא ומשאר ספרים אחרים היכן שהזכירו חז''ל עניו שכרו של מצוות )

היה שכרו מרובה מאוד מאוד

הנה ישעיה הנביא בספרו (פרק ל''ח פסוק א') מספר וז''ל: ''בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' ויאמר אנא ה' זכור את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול'';

''ויהי דבר ה' אל ישעיהו לאמור הלוך ואמרת אל חזקיהו כה אמר ה' אלוקי דוד אביך שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעך הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת וגנותי על העיר הזאת וזה לך האות מאת ה' אשר יעשה ה' את הדבר הזה אשר דיבר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות במעלות אשר ירדה ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה''

והנה הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ''ו ע''א) מספרת, שבעת ההיא מלך על העולם מדרוך בלאדן, וכשהוא ראה שהעולם הלך עשר מעלות אחורה, כלומר שהשמש שעמדה לשקוע חזרה אחורה עשר שעות ונהיה בוקר, שאל את עבדיו מה קרה, והם השיבו לו מה שקרה עם חזקיהו. אמר מדרוך בלאדן, יש אדם גדול כזה ולא נתנו לו שלום?! מיד שלחו לו מכתב וכתבו בו: שלום למלך חזקיהו, שלום לעיר ירושלים, ושלום לאלוקים הגדולים.

והגמרא מספרת שנבוכדנצר היה בזמנו הסופר של המלך, ובזמן שכתבו את המכתב הוא לא היה שם. אח''כ הוא הגיע ושאל מה כתבו במכתב, ואמרו לו כך וכך כתבנו. אמר להם אתם כותבים אלוקים גדולים, ואתם כותבים אותו בסוף?! היה לכם לכתוב את האלוקים הגדולים ראשון! אמר לו המלך לנבוכדנצר, אתה שהצעת לתקן את המכתב, אתה תתקן אותו. רץ נבוכדנצר אחר השליח שלוש פסיעות ובא גבריאל והעמיד אותו על מקומו.

אמר ר' יוחנן, אלמלא בא גבריאל והעמידו על מקומו, לא היתה תקנה לשונאין של ישראל. ופירש רש''י שם (בד''ה לא היה) שהיה שכרו מרובה, והיה לו רשות לאבד את שאריתנו.

ואנו עומדים ומתפעלים, מה שכרן הגדול והעצום של פסיעות לכבוד ה'. ולא עוד, אלא אומר המדרש שבזכות אותם שלוש פסיעות שעשה נבוכדנצר לכבוד ה', זכה למלוך על כל העולם כולו, עד שמספר המדרש שלא היה נראה חיוך על שפתם של האנשים בזמן מלכותו, שהיה מלך אכזר ביותר. וגם בנו זכה למלוך על כל העולם כולו, וכן הנכד שלו, זכה למלוך על כל העולם. בכל צעד קבל את שכרו שמלך על כל העולם שלושה דורות.

אם כן נתבונן ונראה, מה שכרן של פסיעות לכבוד ה'. ועוד יש לומר, ומה אם גוי מקבל שכר כזה עצום, מה יקבל יהודי בנו של הקב''ה. וכל זה הוא רק שכר פסיעות שהם הכשר מצוה. אם כן מה כוחה של המצוה עצמה, עין לא ראתה.

( דרך אגב כדאי לכתוב מה שראיתי בספר הגילגולים על ענין זה כי חזקיהו אע''פ שהוסיפו לו חמשה עשר שנים, משלו הוסיפו לו כמ''ש ז''ל, ולא מלא כל שנותיו הקצובות לו, וחסרו ממנו. ושאר שנותיו הקצובות לו, השלימם ברב דימי מנהרדעא, כי הוא היה גלגול חזקיהו עצמו, בלי עירוב שום נצוץ אחר עמו, אלא הוא לבדו. וז''ש חזקיהו, אני אמרתי בדמי ימי פוקדתי יתר שנותי כי ברב דימי הנזכר, בו פוקדתי והשלמתי ימי, ויתר שנותי הקצובים לי, שלא השלמתים בתחלה. ואייל מורי ז''ל, כי אחת מו המצות שהיה זהיר בהם רב דימי הנזכר, היא מצות לויה אל האורחים ואל המתים. ) ( שער הגלגולים - הקדמה לו )

יש לו שכר בפני עצמו

ההולך להתפלל תפילה בציבור יש לו שכר בפני עצמו עבור הליכתו לבית המדרש וכדאיתא באבות (פרק ה' משנה י''ד) ארבע מדות בהולכי בית המדרש הולך ואינו עושה (כגוו שהיה לו אונס) שכר הליכה בידו. והשכר הוא לפי חשבון הפסיעות, ככל שיתרבו הפסיעות יתרבה השכר כדאיתא בסוטה (דף כ''ב ע''א.) (חפץ חיים בספר שמירת הלשון בסופו)

חייך שאגלה עליך מיד

''ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה'' (שמות פרק ג' פסוק ג') רבי יוחנן אמר ג' פסיעות פסע משה . אמר לו הקב''ה נצטערת לראות, חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. (מדרש תנחומא)

דברי המדרש צריכים ביאור, האומנם יתכן, ששכר כה גדול כהתגלות ה' וכמינויו של משה לגואלם של ישראל ינתן על מעשה כה פעוט של פסיעת ג' פסיעות? הגר''א דסלר זצ''ל מביא בספרו ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 276) בשם הרש''ז מקלם זצ''ל שאכן הנכונות שגילה משה בסורו לראות מדוע לא יבער הסנה גרמה לכל גדולתו לפי שמעשה זה נחשב לעשיית ''הצעד הראשון'' המוטל על האדם.

על צעד זה אחז''ל: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו'' (מדרש שה''ש פ''ה.) מצפה הקב''ה שאדם יעשה את ''הצעד הראשון'', ומשנעשה צעד זה נפתחים אוצרות השמים ומסייעים לו ומשלמים את כל חפצו עכ''ד.

יסוד זה חוזר ונשנה במקומות נוספים. משה משליך מטהו ארצה - ''ויהי לתנין''. בציווי ה' הוא אוחז בזנבו, והנחש חוזר להיות מטה כמקודם. האם לא יכל הנס להתרחש בלי שמשה יאחז בזנבו? אף כאן באים ללמדנו שהשתדלותו של משה גרמה לנחש ליהפך למטה, בלא השתדלות כלל אין לצפות לנסים, עם השתדלות, אפילו אם היא מועטת כמו אחיזה בזנבו, יתרחש הנס.

המקרה השני קודם לשניים הנזכרים, בתיה בת פרעה הולכת על שפת היאור. את התיבה בה שוכב משה היא רואה במרחק של ''אמות הרבה''. לה יד רק באורך אמה. כלום טעם שתושיט את ידה הקצרה? לכאורה לא. אבל מה היא עושה? ''ותשלח את אמתה ותקחה''. ''אמתה'' - ידה, ונשתרבבה אמות הרבה'' רש''י, ההשתדלות עמדה גם לה, לבת פרעה. ידה הקצרה נתארכה בניגוד לכל הגיון טבעי. כיון שעסקה בהצלת נפשות, יש לעשות את מה שניתן לעשות. ומכיון שעשתה את שלה, זכתה לדבר שלא ניתן היה לצפותו מראש, ונשתרבבה ידה.

הצד השווה בשלושת המקרים, כאמור: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט''. לעתים נפתח הפתח הצר ע''י האדם בהיסח הדעת כמו אצל משה רבינו אשר סר לראות, לפעמים הוא בא כמילוי צו ה' כמו שהיה באחיזת זנב הנחש, ולפרקים בא הדבר מתוך כמיהה עזה לעשות את המעשה, ואז נפתח הפתח, גם אם הדבר בגדר בלתי אפשרי בדרך הטבע. והס''ד באה אפילו ע''י נס גלוי כפי שראינו אצל בת פרעה.

בספר ''אור יהל'' (ח''ג עמ, שכ''ב) מובא משל נפלא הממחיש מהו ''פתחו לי פתח של מחט'' וז''ל: ''משל למה הדבר דומה, לאדם רעב ללחם וצמא למים המסתובב בכשלון ברכיים, וכמעט אפסו כוחותיו - עוד מעט ואיננו. אבל לפניו ממש רואה הוא בעיניו אולם גדול ורחב ידים, ומתוך חלונותיו השקופים נראים שולחנות של כסף וזהב ערוכים כל טוב מלאים מעדני מלכים ומים זכים לא תחסר כל בו. ובכן, עומד הוא ומסתכל רעבונו גובר בו רץ ומביא חבילת מפתחות ומכניס אחד אחד לתוך חור המנעול אבל אהה אף אחד אינו מתאים, הדלת נשארת סגורה ומסוגרת, שם באולם, כל הדברים אשר יכולים להצילו ממות ועיניו רואות וכלות!

אבל עצה אחת ויחידה עוד ישנה בידו לקחת כלי השף ברזל ולשוף מעט משיני המפתח להתאימו אל החור. ואז נפתחת מחיצה המבדלת, והאולם הגדול עם כל טובו ואושרו לפניו ממש, בידו כעת להציל נפשו ממות בטוח ועוד להתעשר עושר גדול לכל ימי חייו. ומה חסר כאן? רק ליטול עוקץ דק משיני המפתח, וכשאין לו במה להסירו ולשוף אותו - נורא ואיום! הנה נופל זה ביסורים ובמכאובים נוספים בראותו הצלת כל חייו לעיניו - והוא יגוע ותצא נפשו. נשאר מת, מושכב על מפתן פתח האולם, לא יחיה עוד.

הנמשל שונה בפרט אחד בלבד! ''לנו'' יש כלי השף את חוד המפתח. על נקלה נוכל להכשיר מפתח ולפתוח לעצמנו פתח רחב כאולם, שהרי הובטחנו:

''הבא ליטהר, מסייעים אותו'' (ילקוט לקח טוב ח''ב עמוד כ''ב)

תוכן העניינים

שכרן של מצוות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה