פרק ה' - שכרן של פסיעות · שכר הלויה אין לה שיעור
תניא היה ר''מ אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר ''ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד'', וכתיב ''ויראם את מבוא העיר'', ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו, ''וילך האיש ארץ החתים ויבו עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה''. (שופטים פרק א' פסוק כ''ד.)
תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה.
ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.
והלא דברים ק''ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו ''עד סוף כל הדורות'' מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. (מסכת סוטה דף מ''ו ע''ב) וביאור גמרא זו היא כך: מנין ששכר לויה הוא כה גדול? דכתיב על בני שבט יוסף, שעלו להלחם על העיר ''בית-אל'', שנקראה קודם לכן ''לוז'', אך כיון שהשערים היו מכוסים מעיני האדם, לא ידעו הכובשים מהיכן הכניסה אליה. הסיבה שזכו אנשי לוז להיות כה מכוסים, כי עיר זו היא ''שער השמים'', את הכניסה לעיר לוז לא ידע איש, כיון שעץ לוז גדול ורחב היה צומח על יד העיר, ומגזע העץ היתה מובילה מערה ניסתרת עד תוך העיר, ואת הסוד הזה גילה הכנעני לבני יוסף (מעם לועז).
בני שבט יוסף ראו אדם יוצא מכיוון העיר, ובקשוהו שיראה להם את מבוא העיר, ותינתן לו נפשו לשלל, ככתוב: ''ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד'' וכתוב מיד בהמשך ''ויראם את מבוא העיר'' (שופטים פרק א' פסוק כ''ד) דהיינו: שהוא ליוה אותם בדרכם, בשכר שהסכים ללוות אותם בדרכם אל מבוא העיר, זכה להטבות רבות.
ומה חסד עשו עמו? שאת כל אותה העיר הרגו, ככתוב: ''ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת משפחתו שלחו'' לא כמו שהיה אצל רחב, שהצילה את המרגלים של יהושע בן נון, על ידי שהסתירה אותם בביתה, אך לא ליותה אותם, לכן שם רק בית אביה ניצלו, אלא כאן כל משפחתו של האיש שהוא הראה את מבוא העיר ניצלו בזכותו.
הרי לנו כמה ''גדול'' הוא שכר הלווי, שהרי מלבד זאת לא עשה האיש מאומה, ובודאי שלא עשה מעשה גדול ואצילי ממה שעשתה רחב, יתכן אפילו שמעשיה נעשו במסירות נפש גדולה יותר, שהרי שוטרי העיר חיפשו אחר המרגלים, ובחירוף נפש היא החביאה אותם, אף על פי כן זכה מראה מבוא העיר לשכר גדול יותר, כי אל טובתו התלוה גם לווי.
הכתוב מתאר את מעשיו של מראה מבוא העיר, אחר שבני ישראל שיחררוהו: ''וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז'' שנינו: היא העיר לוז שצובעים בה את התכלת: לציצית, לבגדי כהונה, לכיסוי כלי המקדש ולבגדי מלכות. את שם העיר ''לוז'' הוא קרא על שם עירו הקודמת ''לוז'' שהוא זכה להינצל ממנה, לעיר זו קרא יעקב אבינו: ''בית-אל'' מעלותיה העל טיבעיות גרמו לה את כל הזכויות הללו, ולא האיש. היא העיר לוז שכשבא סנחריב מלך אשור, והגלה את כל יושבי הארצות מארצם לארצות אחרות, וכשהגיע ללוז לא בלבלה - לא הגלה את יושביה. וכן כשבא נבוכדנאצר מלך בבל, שהחריב ארצות רבות, לא החריבה את לוז.
יתכן שהאיש בנה את העיר החדשה על פי המתכונת של העיר הישנה, וגם בה עשה פתח סודי, והעיר כולה היתה מובלעת בין ההרים, באופן שלא ניתן לראות אותה, ולא את פתחיה. לכן לא באו אויבים בשעריה. כי עברו במקום שנראה שומם, ופסחו על העיר.
גם תושבי העיר וראשיה דאגו לשמור בה על ''רמת אנושיות'' גבוהה, לא לשקר, לא לגנוב, לא להיגרר למתירנות, ולא לחרוג מכל מסגרת, ולכן אף מלאך המות, אין לו רשות לעבור בתוכה, כי היא מבורכת לגמרי. אלא זקנים שבה, בזמן שאינם מסוגלים להמשיך את חייהם מחמת חולשתם, הם יוצאים חוץ לחומה, ושם הם מתים.
ועכשיו נחזור לגמרא, והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה, שאמר והראה את מבוא העיר, ולא הלך ברגליו, ולא דיבר בפיו, גרם בחסד הפעוט שלו הצלה, לו, ולזרעו, עד סוף כל הדורות. מי שמתאמץ ועושה לויה ברגליו לא כל שכן, שיגרום טובה לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות!!! מבהיל! ( האמת אומר שכאשר למדתי את הגמרא הנ''ל נפעמתי מגודל ועוצם שכר המצוות ואז החלטתי ללקט מהגמרא ומשאר ספרים אחרים היכן שהזכירו חז''ל עניו שכרו של מצוות )