פרק ה' - שכרן של פסיעות · שיזכה הגוף להיות שותף
אמר רבי יוחנן ''למדנו'' קיבול שכר מאלמנה, כיצד? הייתה אלמנה אחת, שהיה בית כנסת בשכונתה, ובכל יום היתה באה ומתפללת בבית המדרש של רבי יוחנן, שהיה גם מקום תפילה לרבים. אמר לה רבי יוחנן: בתי האם אין בית כנסת בשכונתך? ומדוע את משרכת את רגליך עד כאן? אמרה לו, רבי והאם לא שכר פסיעות יש לי? לכן אני מעדיפה את בית הכנסת המרוחק משכונתי.
רבי יוחנן קיבל טענה זו ובעקבותיה הוא קבע: ''למדנו קיבול שכר מאלמנה'', מפני שאכן דבר חשוב ונכון היא אמרה לו, כפי שאמרו חז''ל: ''ארבע מידות בהולכים לבית המדרש הולך
ואינו עושה - שכר הליכה בידו'' (אבות פרק ה' משנה י''ד) הרי שגם עבור עצם ההליכה יש שכר, כי בכך משתפים את הגוף ואת הפעולות הפיזיות, ולכן גם הלומד תורה בבית המדרש, או המתפלל בבית הכנסת, ככל שהדרך שלו תהיה ארוכה יותר, כן יזכה הגוף להיות שותף פעיל במאמץ גדול יותר ובתרומה נכבדה יותר.
הרי שאף אלמנה הנוהגת להסתובב אנה ואנה, אין זו הוכחה שמבקשת היא לרכל, או לראות דברים נוספים שיהיה לה מה לדווח בשכונתה, אלא הדבר יכול בהחלט לנבוע מתוך טוהר הלב, ורצון כנה לקבל שכר מצוה, ואף להשתדל עבורו ולטרוח למרחק כה רב, שהמניע לזאת הוא ודאי אך ורק הרצון לזכות בשכר הצפון לצדיקים לעתיד לבוא.
ו''בבן יהוידע'' מבואר שבהעדפה, מותר לאדם לעשות את מעשיו כדי לקבל שכרי
כלומר שמה שאמרו חז''ל ''אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס'' (אבות פרק א' משנה ג') הוא דוקא בחיוב העיקרי, אולם אם אדם מעדיף על דברי חז''ל ומוסיף על עצמו חיובים שונים, יכול לכוין את מעשיו גם לשם קבלת שכר.