אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער הכללים › כלל יב

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער הכללים · כלל יב

כלל יא

בענין שהייה במיעוט בתרא

נסתפקתי לדעת רש"י ז"ל וסייעתו דשהיי' פוסל במיעוט בתרא ולהלכה כל ה' הלכות שחיטה פוסלין במיעוט בתרא ע' רמ"א יו"ד סי' כ"ד, איך הדין אם ישחוט שחיטה הגונה בלי שהיי' רק שחתך אבר קודם מיעוט בתרא אם אסור לרש"י ז"ל משום אמה"ח כיון שחתך קודם מיעוט בתרא ואף דסגי ברוב מ"מ כששוחט יותר איגלאי מלתא למפרע שלא נגמרה השחיטה עד גמר השחיטה, דלכאורה כיון דס"ל לרש"י דשהיי' במיעוט בתרא פוסל ע"כ דכ"ו שלא פסק מלשחוט אכתי לא נפיק איסור אמה"ח בשחיטת רוב רק בגמר השחיטה ויש להביא ראי' לזה דכ"ז שלא שחט כולו חשוב עדיין אמה"ח אף שכבר שחט רובו כל שדעתו לשחוט יותר לא הותרה בשחיטת רוב, מש"ס חולין (דף מ':) דפריך לר"ה דאדם אוסר דבר שאינו שלו כיון ששחט בה סימן א' אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא וכו' אלא אמר מר זוטרא משמי' דר"פ הכא במאי עסקינן כגון שהי' חצי קנה פגים והוסיף עליו כ"ש וגמרה דכלהו בהדי הדדי קאתיין, ולכאורה יש לדקדק למה נקיט והוסיף עליו כל שהוא דבר שאינו נצרך כלל לאוקימתא זו, דכיון דחצי קנה פגום אפילו יוסף עליו כמה שירצה מ"מ מיד כשהתחיל לשחוט ונשלם הרוב כלהו בהדי הדדי קאתיין ולמה לו לומר שהוא לא הוסיף עליו יותר מכ"ש, אבל להנ"ל א"ש דכיון דאם שוחט כולו ל"א כלל רובו ככולו א"כ כששוחט יותר מכ"ש לא נגמרה השחיטה עד גמר שחיטתו ואילו בהוספת משהו קמא נאסרת וחוזר קושיית הש"ס אשחוטי חוץ לא ליחייב דמחתך בעפר בעלמא הוא דשחוטי חוץ ל"ח עד גמר השחיטה לכן הוצרך לומר והוסיף עליו כ"ש דאז נגמרה שחיטה תיכף ביחד עם איסור ע"ז ומדוקדקים דברי הש"ס:

אמנם נ"ל ראי' להיפך זה דאפי' כששוחט יותר מרוב מ"מ איסור אמה"ח חלף הלך לו תיכף בשחיטת רוב מש"ס חולין (דף ח':) דפריך דהיתרא נמי קבלעה אמה"ח ומשני אימת בלעה לכי חיימא אימת חיימא בסוף שחיטה והאי שעתא היתרא הוי עיי"ש ואי נימא דאם שוחט יותר מרוב חשוב אמה"ח גם אחר שחיטת הרוב א"כ אכתי ק' בכל שוחט הא בלעה אמה"ח בתר דחיימא דהיינו אחר שחיטת הרוב וכל ששוחט משהו יותר מרוב שייך חשש זה, ולחד לישנא בש"ס ר"פ השוחט לכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנין ודעת הרשב"א והר"ן דתרי לישנא דהתם לא פליגי אלא בפירושא דמתניתין אבל לכו"ע בעינן לכתחלה שניהם בין שחיטת ב' סימנין בעוף בין שחיטת כל הסימנין דוקא לא רובן ודעת הרמב"ם דהאי לכתחלה דאורייתא היא כמ"ש הכ"מ ריש ה' שחיטה, וא"כ קשה בכל שחיטה לפי חיובה לכתחילה בלעה אמה"ח, ואין לומר דבית השחיטה לא חיימא עד אחר גמר שחיטת כל ב' הסימנין דא"כ למ"ד השוחט בסכין טריפה בחמין הוי לי' לאפלוגי בהכי דדוקא כששוחט כל הסימנין בעי הגעלה בחמין אבל בשוחט רוב סימנין לכו"ע סגי בצונן ומדפסק ואמר בחמין למאן דאית לי' ע"כ דבית השחיטה חיים בשעת שחיטת הרוב מיד והשתא אי נימא דאם שוחט יותר מרוב אכתי אית בה איסור אבר מן החי חוזר קושיית הש"ס דהיתרא נמי בלעה אבר מן החי אלא על כרחך דמשנשחט רוב הותר איסור אמה"ח והיא ראי' ברורה:

עוד ראי' מחולין (דף ס"ט), בעי אילפא הוציא עובר ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבילה ואי נימא דאם שוחט יותר מרוב אינה ניתרת עד גמר השחיטה הוי מצי למינקט שהוציא ידו אחר שחיטת רוב סימנין קודם שנשחטו כלם, אך זה יש לדחות דבזה ל"ה מצי למיבעיא דממנ"פ אם מצרפת מיעוט בתרא לרוב שפיר ניתרת הבהמה, מה תאמר דלא מצטרף מיעוט בתרא הבא לטהר גרידא לרוב סימן שבא לטהר ולהתיר וכיון שאינו מצטרף לרוב א"כ לחודי' קאי ולא מצטרף כלל לרוב שלפניו ושוב מהני רוב לחודי' כאלו לא שחט כלל יותר מרוב דכיון דלא חזי לאיצטרופי מיעוט בתרא עם מה שלפניו לא מצטרף כלל בין לקולא בין לחומרא וק"ל, אמנם ראי' ראשונה חזקה היא דע"כ אחר שחיטת הרוב פקע תיכף איסור אמה"ח אפילו שוחט יותר וצ"ל דאף דשהיי' פוסלת במיעוט בתרא אין הפירוש דלא נגמרה שחיטה עדיין רק כמ"ש לעיל דכיון דהא דמהני שחיטת רוב הוא רק מצד רובא ככולה לכן כששוחט בפועל כולה יש גם ע"ז שם שחיטה וכמו דבגוף השחיטה פוסלת שהיי' כמו כן בזה, אבל מ"מ איסור אמה"ח פקע תיכף בגמר שחיטה ולפ"ז קמה ראייתי גם נצבה:

וראיתי בדרכי תשובה סימן כ"ג ס"ק ע"ה שהביא בשם ס' דע"ת שנסתפק בבהמה ששחטו רובן של סימנין ואח"כ חתכו אבר ממנו ואח"כ גמרו השחיטה והי' שהיי' במיעוט בתרא אם אותו האבר נשאר בהיתרו א"ד כמו דבהמה נאסרת גם האבר אסור עיי"ש ואין לפני ס' דע"ת לראות מש"כ בזה, ולע"ד תלי' בחקירתינו האמורה הלא מראש אם לדעת רש"י יש איסור אמה"ח עד שישחט כולה גם האבר שחתך אסור כיון דלא פקע עדיין כלל איסור אמה"ח, אבל אם נימא דאיסור אמה"ח ודאי חולף הולך לו תיכף בשחיטת הרוב אף כשדעתו לשחוט יותר כמו שהוכחתי מש"ס חולין (דף ח':) רק מעשה השהיי' שעושה אח"כ הוא שפוסלת היי"ד בגוף הבהמה שפעל בה השהיי' משא"כ האבר שנחתך קודם מעשה השהיי' במ"ב נשאר בהיתרו, ואל תתמה ע"ז דאיך אפשר דבשחיטת רוב פקע איסור אמה"ח ואח"כ יאסר וזה תמוה יותר מהא דאמרי' זבחים (דף כ"ט.) וכי מאחר שהוא כשר איך יחזור ויופסל **(הגה"ה וכעי"ז בירושלמי פ"ג דר"ה סוף הלכה ה' לא בסוף הן משמיטין ופי' הק"ע דאיך יעכב השמיטה שכבר עבר ובמגלה (דף ח'.) עד שלא ראה שלש ראה שתים:)** דהתם אחר שנפסל, נפסל למפרע וע"ז מייתי דמצינו כה"ג בזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה כיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר יחזור ויופסל, משא"כ בנ"ד לפ"מ שכתבתי דאפילו בשוחט יותר מרוב ניתר איסור אמה"ח לגמרי תיכף בשחיטת רוב רק כששוהה אח"כ נפסל בשהייתו מכאן ולהבא ואיך מצינו כזה, אף אני אומר דמצינו כזה ברא"ש חולין ע"ד, בהא דפליגי ר"מ וחכמים בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו ופירש"י דר"מ דס"ל אינו ניתר ס"ל דחדשים גרמי למשוי ולד באפי נפשה וחכמים ס"ל חדשים ולידה גרמי ותמה הרא"ש עמ"ש דלר"מ חדשים גרמי דא"כ אפילו בן ט' מת לא יהי' ניתר בשחיטת אמו דדלמא הי' חי ואח"כ מת סמוך לשחיטה וא"כ כבר נשלמו חדשיו כשהי' חי וחשוב בהמה באפי נפשה ואיך תתירנו שחיטת אמו לכן כ' הרא"ש דלעולם גם ר"מ ס"ל חדשים ולידה גרמי וא"כ בהי' פ"א בן ט' חי ואח"כ מת לא איפכת לן דכ"ז של"ה לידה בחיות הותר בשחיטת אמו רק כשנולד חי והוא בן ט' ל"מ שחיטת אמו עיי"ש והוא ג"כ תמו' כנ"ל דכ"ז שהי' במעי אמו הי' ניתר בשחיטת אמו ונפקע איסור אמה"ח דל"ה עדיין לידה ואח"כ כשנולד חוזר עליו איסור אמה"ח מכאן ולהבא כמובן דמה שייך התם שיחזור למפרע איסור אמה"ח כיון דאז ל"ה לו עדיין חדשים ולידה:

[ובחידושי ישבתי זה די"ל דלא התירתו שחיטה מעולם אע"ג דבעינן חדשים ולידה למשוי ולד באפי נפשה והתם העובר עדיין בפנים מ"מ תיכף כשנשחטה אמה חשוב הולד כילוד דכיון דנשחטה הבהמה חשובה כמתה דבשחיטה ראוי' מפרכסת אינה כחי כמ"ש התוס' חולין (דף ב':) וב"ק (דף ע"ו), וחשוב העובר אז כמונח בקופסא כמ"ש התוס' נדה (דף מ"ד:) סוד"ה איהו דהא דאין נהרגין על העוברין היי"ד כשאמו חיה אבל כשאמו מתה כמונח בקופסא היא וחייבין עליו עיי"ש וא"כ השחיטה עצמה משוית הולד באפי נפשה דביחד עם גמר השחיטה חשוב חדשים ולידה אצל הולד ומש"ה אין השחיטה מתרת אותו כלל כל שהוא חי בשעת שחיטה וע' היטב בתבו"ש סימן י"ד סק"ט מ"ש ליישב ד' הלבוש והוא סייעתא לדברינו ע"ש, ואולי זה עצמו כוונת רש"י ומ"ש חדשים גרמי היינו דלא בעינן לידה בפועל כמו דס"ל לרבנן אבל עיקר הטעם גם לר"מ משום דאם נולד חי איכא לעולם חדשים ולידה, וראי' לזה דרש"י עצמו (דף ע"ד:) ד"ה חלבו דמאי כו' וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי כו' ותמוה דרש"י עצמו פי' במתני' דלר"מ חדשים גרידא גרמי אע"כ כמ"ש דגם לרש"י ס"ל לר"מ חדשים ואוירא גרמי רק דל"צ מעשה לידה בפועל קודם שחיטה כמו לרבנן, ויש ליישב בזה קו' התוס' על רש"י (דף ע"ד:) ד"ה דגמר שה שה מפסח דרש"י פי' דבן פקועה פסול משום יוצא דופן וה"ק דא"כ גם לר"מ יופסל אף דקרי שה, וי"ל דרש"י לטעמי' דלר"מ בן ט' חי אינו ניתר משום דחשוב ילוד ביחד עם השחיטה והיינו דע"י השחיטה חשוב מונח בקופסא וא"כ י"ל דזה ל"ח יוצא דופן דלא יצא דרך דופן אף דלא יצא גם מן הרחם מ"מ י"ל דאינו ממעט רק כשיצא דרך דופן אבל לא בלא יצא כלל ומ"מ חשוב יצא אף דממעטינן לי' מלשון יולד מ"מ י"ל דאינו ממעט רק ההיפוך וכעי"ז מצינו בכ"מ דהרי הירושלמי כ' דהאוכל חמץ עובר גם בלאו הבא מכלל עשה שבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ הביאו בס' זהר הרקיע להרשב"ץ וא"כ ק' דיהי' אסור לאכול בפסח כ"ד שאינו מצה כמו דגים ובשר דהרי אינו מצה וצ"ל דממעטין רק ההיפוך ולא דבר שאינו מצה וכן בזה י"ל דאף דממעטינן מתיבת לידה מ"מ לא ממעטין כ"ד שאינו לידה רק יוצא דופן, וכעי"ז בש"ס מנחות (דף ס"ט:) ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי חו"ל דלא אבל דעבים שפיר דמי א"ד ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים נמי לא הרי נסתפק דאע"ג דכתי' ממושבותיכם וחטין שירדו בעבים אינם ממושבותיכם רק דרך נס כמ"ש התוס' שם מ"מ י"ל דמושבותיכם אינו ממעט רק חו"ל, וע' תוס' חולין (דף כ'.) דאף דמליקה בשמאל פסול מ"מ בשן כשר ואף דכ"מ שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין וילפינן ממצורע דכתי' וטבל הכהן את אצבעו הימנית הרי דאע"ג דכתיב ימין וממעטין מני' שמאל מ"מ דבר שאינו ימין ולא שמאל לא ממעט, וכעי"ז בטו"א ר"ה (דף י"ג), לענין קצירכם ולא של עכו"ם דדוקא של עכו"ם ממעט אבל לא של הפקר ואף דעכ"פ ל"ה קצירכם וכ"כ שם לענין בכורה דווקא שותפות עכו"ם פוטר ולא הפקר עיי"ש, וע' כפ"ת פ' לולב הגזול נסתפק אם יוצא בלולב של הפקר ואף דדרשינן לכם משלכם מ"מ י"ל דאינו ממעט רק גזול, וכן שיטת כמה אחרונים לענין בל יראה אף דדרשינן שלך אי אתה רואה מ"מ לא ממעטין כל שאינו שלך רק של אחרים ושל גבוה אבל של ישראל אחר עובר בבל יראה וכעי"ז בכ"מ, וה"נ י"ל דממעט דוקא כשנעשה מעשה לידה ולא דרך הרחם אבל כשלא נעשה בו לידה כלל ומ"מ חשוב ילוד זה לא נתמעט וכ"ז לר"מ אבל לרבנן דל"א הך סברא דבשחיטה עצמה יחשב ילוד, וא"כ עיקר הלידה הוא כשיוצא אחר מיתת האם ואז שפיר חשוב יוצא דופן דגם הרחם כדופן הוא נחשב דאחר מיתת הבהמה כולה כחתיכת בשר הוא ואין איברי' חשובין איברין מיוחדין כמעיקרא, ולא נקרא אז רחם כלל דאף דמצינו ביומא (דף נ'.) דעור ובשר ופרש נקרא גם לאחר מיתה פר מ"מ באבר פרטי לא מצינו שישאר על שמו לאחר מיתה, וברש"י ד"ה מה אהני לי' וכו' וכבישרא בדיקולא הוא אין כוונתו דמש"ה ל"ח שה רק כוונתו כיון דהאם כדיקולא בעלמא ממילא כשיוצא מן הרחם חשוב כיוצא מדיקולא וחשוב יוצא דופן ומיושב קו' המהרש"א שם דרש"י סותר עצמו דמעיקרא אמר משום יוצא דופן ואח"כ אמר משום בישרא בדיקולא ולפמש"כ היינו הך:

עוד יש ליישב סתירת דברי רש"י הנ"ל דבמשנה (דף ע"ד), כ' דלר"מ חדשים גרידי גרמי ואילו שם עמוד ב' ד"ה חלבו כ' דלר"מ חדשים ואוירא גרמי וי"ל דלעולם לר"מ בעינן חדשים ואוירא רק חדשים גרידי מועילים מצד כל העומד דר"מ אית לי' כל העומד, ומפאת זה חשוב כילוד תיכף כיון דעומד להוולד והא דבפחות מט' ניתר בשח"א משום דבכתובות (דף נ"א), דבצריכא לדיקלא ל"א כל העומד לגזוז כגזוז דמי וה"נ בן ח' צריך לאמו ול"א בי' כל העומד רק בבן ט', וא"כ חשוב באמת חדשים ולידה מטעם זה ומ"מ כיון דליכא לידה בפועל כ' רש"י במשנה דלר"מ חדשים גרמי דכל דאיכא חדשים גרידי אינו ניתר בשח"א אבל עיקר הטעם לדידי' משום כל העומד והוי גם לידה, ובזה מיושב קו' הרא"ש הנ"ל על רש"י דמתני' דלר"מ חדשים גרמי א"כ אמאי בן ט' מת ניתר דלמא הי' חי ואח"כ מת ולהנ"ל א"ש דכה"ג גם ר"מ מודה דניתר כיון דלר"מ נמי בעינן לידה רק דסגי בחדשים גרידי משום דכיון דכלו לו חדשיו ואי"צ לאמו אמרי' כל העומד, אבל אם מת במעי אמו ולא בא לכלל לידה כלל איגלאי למפרע דל"ה עומד כלל כמ"ש התוס' חגיגה (דף ד'), סוד"ה לא נצרכא כיון דמת העבד איגלאי מלתא דל"ה עומד לשיחרור ע"ש ודוקא אם לא מת במעי אמו וסופו בא לכלל לידה אי משום דבשחיטה חשוב כמונח בקופסא וחשוב אז לידה או אח"כ כשיוצא לאחר שחיטת האם, משא"כ כשמת במעי אמו ולא בא לכלל לידה, ועפ"ז יתיישב קו' חמורה דק' לכאורה עמ"ש רש"י ותוס' (דע"ה) על ר' יוחנן דס"ל שם חלב של שליל בן ט' אסור דחדשים גרמי וכ' דזה קאי גם אליבא דר' יהודה דמתני' דבן ט' ניתר וגם חלבו ניתר דהיי"ד לאחר שחיטה משום כל בבהמה תאכלו אבל קודם שנשחט אסור משום דחדשים גרמי ע"ש, וק' לכאו' טובא כיון דחדשים גרמי למשוי ולד לעצמה א"כ איך ניתר בשח"א ואין לומר דס"ל דאע"ג דנעשה ולד לעצמו כל שהוא במעי הבהמה ניתר בשח"א א"כ ק' אמאי ביצא ראשו או רובו וחזר אינו ניתר, והתבו"ש סי' י"ד סק"ב כ' דלכן ל"מ החזיר ביצא ראשו או רובו משום דנעשה ולד באפי נפשה וכמ"ש רש"י (דף ע"ד), דלידה גרמא ע"ש, וא"כ לר' יוחנן דס"ל דאפי' כשנעשה כבר ולד לעצמו ניתר בשח"א כל שהוא בפנים בשעת שחיטה א"כ גם ביצא רובו נימא הכי וכאן ק' גם לטעם הלבוש שהביא שם התבו"ש דהוא משום ובשר בשדה כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר דהרי ר' עצמו ס"ל ריש פרקין דאבר עצמו מותר כשהחזיר ולא דריש ובשר בשדה, א"כ גם בילוד יועיל החזיר והרי חדשים גרידי נמי גרמי לר"י ומ"מ מהני החזיר א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שהוא כילוד והוא קושי' עצומה. וע"פ דרכנו יש לומר דהא דס"ל לר"י חדשים גרמי הוא ג"כ מצד כל העומד והא דתלי מלתא בחדשים היינו משום דע"י חדשים ל"צ עוד לבהמה ושייך כל העומד ככתובות (דף נ"א), אלא דס"ל לר' יוחנן להיפוך ממ"ש אליבא דר"מ, וס"ל דאם נשחט חשוב נתבטל העומד כיון דל"ה בו לידה כלל דאחר השחיטה חשוב כמונח בקופסא כתוס' נדה (דף מ"ד) הנ"ל, ול"ח אז לידה מה שיוצא אחר שחיטה, גם בשעת שחיטה ל"ח לידה כיון דל"ה לידה בפועל לכן ס"ל דנשחט ניתר בשח"א דבשחיטה נתבטל העומד וכמ"ש תוס' חגיגה (דף ד') דכה"ג ל"א כל העומד, אבל כ"ז שלא נשחט ונתבטל העומד חשוב ילוד ואסור החלב כנלע"ד אחר זמן ראיתי בפרמ"ג סי' י"ד סק"ז בשפ"ד על הלבוש הנ"ל דיצא ראשו ל"מ החזיר משום ובשר בשדה כיון שיצא בשר כו' והק' התבו"ש א"כ לר"י דאבר עצמו מותר יועיל החזיר גם בהוציא ראשו ותי' הפרמ"ג דלעולם ר' יוחנן ס"ל ג"כ ובשר בשדה כיון שיצא כו' ומ"מ בהוציא אבר מהני החזיר משום דל"ח עדיין יצא משום דנגרר אחר רובו שבפנים ומ"מ בעודו בחוץ אסור משום דל"ח עתה בבהמה וכ"ז בהוציא אבר לבד אבל ראשו או רובו דאינו נגרר אחר מה שבפנים שפיר מודה דאיסורו משום ובשר בשדה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר עיי"ש ולפ"ז מיושב גם קושייתי הנ"ל ע"ד תוס' ורא"ש (דף ע"ה), דאף דלר' יוחנן חדשים גרידי גרמי מ"מ ניתר עדיין בשח"א ומ"מ ביצא ראשו או רובו אסור משום בשר בשדה כיון דחשיב יצא נאסר ויהיו רגלים גדולים לד' הלבוש מדברי התוס' והרא"ש (דף ע"ה) הנ"ל ואף דהפמ"ג כ' שהוא דוחק דמ"ש דלגבי יצא ל"ח עדיין יצא משום דנגרר אחר מה שבפנים הה"נ לענין בבהמה יחשב ג"כ בפנים ולמ"ל החזיר לר"י עיי"ש נלע"ד דע"כ ל"מ הגרירה רק לשלילה לשלול ממנו שם יצא אבל לתת עליו שם בבהמה ל"מ דהמיעוט נגרר אל הרוב ובטל אליו רק לענין שלילת שם ולא לתת עליו שם הרוב, והיי"ט דאיסור בטל בהיתר ונהפך להיות כמוהו ואילו היתר אינו בטל משום דהיתר אי"צ שם רק שלילת איסור כל שהתורה לא אסרתה נשאר בהיתרו, משא"כ להיפוך וכן מבואר ברשב"א חולין (דף ע'), גבי בעיא דיצא חציו ברוב אבר שכ' דאיבעיא זו בין למ"ד יש לידה לאיברין או אין לידה לאיברין דאף דיש לידה ונגרר אחר הרוב היי"ד לענין שלא יחשב בבהמה אבל לענין פטר רחם ל"ח יולד דעכ"פ לא פטר את הרחם עיי"ש, והיינו כמ"ש דל"ש לגרור אחר רובו שבחוץ רק לענין היותו בבהמה אבל לא שיחשב כאלו פטר הרחם וכן בנ"ד להיפך ל"מ גרירה רק לשלילה שלא יחשב יצא אבל לא לענין שיחשב בבהמה, אך לפ"ז יש לדון לר' יוחנן עפ"ד התוס' ורא"ש הנ"ל דס"ל חדשים גרמי ומ"מ ניתר בשח"א וצ"ל דהא דיצא ראשו ורובו ל"מ החזיר הוא משום בשר בשדה כנ"ל א"כ ק' דעכ"פ יהי' מותר המיעוט שבפנים בשח"א לאחר חזרת הרוב דהמיעוט עדיין לא יצא דל"ש רובו ככולו לענין שיחשב כאילו יצא רק לענין שלא יחשב בבהמה א"כ המיעוט עוד לא יצא רק כ"ז שרובו הי' בחוץ הי' גם המיעוט נגרר אחריו עכ"פ לענין זה שלא יחשב בבהמה אבל אחר שהחזיר רובו א"כ גם הרוב עתה בבהמה אלא דאסור משום שיצא פ"א והיי"ד לענין הרוב עצמו אבל עכ"פ המיעוט שעדיין לא יצא יותר כמו מקום חתך דמועיל החזיר אף דפ"א ל"ה בבהמה מ"מ כל שלא יצא לגמרי מהני חזרה כמו שפירש"י ר"פ בהמה המקשה וה"נ אותו מיעוט הנשאר בפנים עדיין ל"י רק שהי' פ"א במצב שלא בבהמה דהיינו בשעה שהרוב הי' בחוץ ונגרר אחריו עכ"פ לענין זה א"כ עתה שהחזיר רובו ושוב הוא בבהמה יותר בשח"א בשלמא לדידן י"ל כמ"ש התבו"ש דיצא רובו חשוב כולו כילוד ולידה גרים שלא יותר עוד בשח"א א"כ גם המיעוט ילוד משא"כ לר"י וצ"ל דמ"מ כיון דרוב אינו ניתר גם המיעוט אינו ניתר ולענין זה נמי נגרר המיעוט אחה"ר, ולפ"ז יופשט ספקי שנסתפקתי במק"א ביצא חצי עובר רק עם מקום החתך הוא רוב אם מה שבפנים ניתר כיון דלא יצא רוב א"ד הרי מ"מ אסור ממנו רוב דכ"ז שהוא בחוץ גם מקום חתך אסור ולפי האמור כאן לענין זה נמי אמרי' רו"כ כמו דרובו אינו ניתר גם המיעוט לא יותר ולאו דווקא לענין הלידה דכאן ביררנו דלענין הלידה ל"ש רו"כ דהמיעוט יחשב כאלו הי' בחוץ רק שלא יהי' בבהמה ולגבי ד"ז מועיל חזרה וגם ילוד לא איפכת לר' יוחנן דהרי חדשים נמי גרמי ומ"מ ניתר כנ"ל, וע"כ דאמרינן רו"כ לענין זה לבד כמו דרובו אינו ניתר כן המיעוט א"כ ה"ה ביצא חציו ועם החתך יהי' רוב ג"כ לא יותר מה שבפנים ודו"ק היטב]:

נשיב לנ"ד דאם נימא דאיסור אמה"ח פקע בשחיטת הרוב אף ששוחט יותר אם יחתוך אבר אחר שחיטת הרוב ואח"כ יעשה שהיי' במיעוט בתרא אותו אבר נשאר בהכשרו וכן בב"פ שנולד אחר שחיטת הרוב נ' דנשאר בהכשרו אף דעשה אח"כ שהיי' במ"ב ואף שהוא חידוש כיון דכל היתרו של העובר הוא רק ע"י שחיטת אמו איך אפשר דאמו אסור והעובר יהי' מותר, מצינו קצת דוגמא לזה בירושלמי ריש מגלה הביאו הריטב"א שם כרך שחרב ונעשה של גוים בסמוך לו קורין בו מיבעיא וביאר הריטב"א דבסמוך לו פשיטא דקורין אף אם נימא דבכרך אין קורין בט"ו דפקע קדושתי' ע"י שחרב היי"ד גוף הכרך שבו נעשה השינוי משא"כ בסמוך לא נעשה השינוי, וכיון דבסמוך לו קורין בו מיבעיא דלא יהי' טפל חמור מהעיקר עיי"ש, הנה דאף דבסמוך לכרך אין בו קדושה רק מחמת הכרך מ"מ בחרב הכרך ובטל קדושת הכרך מ"מ בסמוך לו קורין ונשאר במעלת קדושתו כיון דלא נעשה בו השינוי וקו"ח בנ"ד דמעיקרא כשהותר הי' במעי אמו ועתה הוא ילוד אף דהבהמה נפסלת בשהיי' דמ"ב מ"מ א"א לעובר ליאסר דבו לא נעשה דבר דעכשיו אין לו חיבור לאמו ואין להשהיי' הנעשה בבהמה שייכות לעובר] אף דכל היתרו מחמת אמו דומי' דסמוך לכרך שקורין בו אף דהכרך חרב משום דבו לא נעשה השינוי ואין להקשות לפ"ז א"כ גם גוף הבהמה תהי' מותרת כמו דמסיק בירושלמי בסמוך קורין בו מיבעי' שלא יהי' טפל חמור מהעיקר, אמנם לק"מ דכבר ביארתי במק"א מה דק' לכאו' על הירושלמי בזה מש"ס שבת (דף קט"ז), בגליונין אי מצילין אותן מפני הדליקה ומסיק דמקום הכתב לא קמיבעיא לי' דאין מצילין דכי קדיש אגב כתב הוא דקדיש אזיל כתב אזיל קדושתי' כי קמיבעיא לי' בין שיטה לשיטה וכו' והיינו דבהם עצמם ליכא שינוי דגם מעיקרא ל"ה כתוב באותו מקום כמו שביאר רש"י ז"ל שם והוא דומה ממש לסברת הירושלמי לפירוש הריטב"א דבסמוך פשיטא דקורין, אמנם דבר הקשה דכמו דדן בירושלמי מכח זה דגם בו קורין משום לא יהי' טפל חמור מהעיקר, ה"נ בזה הי' ראוי לדון קו"ח זה סמוך לכתב מצילין מקום הכתב מיבעיא וביארתי דכוונת הירושלמי בקו"ח זה, דכיון דקימ"ל דהסמוך לכרך הרי הוא ככרך א"כ כל כרך יש לו ב' מעלות. א' מחמת היותו בעצמו כרך הב' מחמת היותו סמוך לכרך דכל חלק ממנו סמוך לקצתו כעין שכ' רש"י בכורות (דף ס') מה הוא אינו מתקדש אלא בסמוך פירש"י מה העשירי אינו מתקדש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך יותר מגופו עיי"ש וא"כ כמו דבסמוך לכרך אמרת קורין א"כ הרי גם גוף הכרך יש לו מעלת הסמוך, וא"כ אף דמחמת היותו בעצמו כרך אין קורין מ"מ צריך לקרות מפאת היותו ג"כ סמוך לכרך קו"ח מסמוך דעלמא, ואין להקשות כיון דעיקר החילוק דבסמוך קורין משום דבו לא נעשה השינוי וא"כ בכרך עצמו שבו נעשה השינוי כמו דמועיל השינוי שבגופו להפקיע מהות עצמיית של כרך כמו כן יועיל להפקיע מעלת סמוך לכרך אמנם אחר העיון הא ליתא דאף דהירושלמי נקיט מתחלה דבכרך שנעשה בו אין קורין היי"ד בשינוי בדבר שהווייתו הי' סיבה למעלת כרך דהיינו חרב ונעשה ש"ג דעיקר מעלת כרך משום קדושת ישראל ואם נולד שינוי בזה זה גורם שלילת הקדושה משא"כ מעלת סמוך לכרך דאי"צ שום סיבה אחרת רק היותו סמוך הוא לבדו גורם הקדושה א"כ אף שנעשה בו שינוי שחרב ודאי ל"ח שינוי כלל כיון דבאיכות הסמיכות לא נעשה שינוי שהוא הוא עיקר הסיבה לקדושתו דהגע עצמך אם ישתנה הכרך כגון שהיו בתים לבנים ונצטבעו וכדומה הכי יעלה על הדעת שזה גורם שלילת מעלת כרך, ודוקא שינוי בדבר שהווייתו הי' סיבה למהות כרך חשיב שינוי משא"כ בזה וכן ממש בחרב הכרך אף דזה חשיב שינוי שפיר היי"ד לגבי איכות כרך שבו דהווייתו הי' סיבה לקדושתו לכן העדרו חשוב שינוי משא"כ לענין איכות סמוך לכרך שבו דזה אי"צ שום סיבה לקדושתו ממילא ל"ש בו שום שינוי דחשוב כשינוי בעלמא כנ"ל, וזה כוונת הירושלמי בהקו"ח בסמוך לו קורין בו מיבעיא דהרי גם בו יש מעלת סמוך והיי"ד במגלה דהסמוך לכרך נדון ככרך משא"כ בס"ת דלא מצינו בשום מקום דהסמוך לס"ת קדוש כס"ת רק גליונין, ומהות גליון ליכא רק על המקום שבין שיטה לשיטה ולמעלה ולמטה וכו' אבל מקום הכתב אין לו שם גליון ואין קדושתו רק בתורת מקום הכתב ומקום הכתב כי קדוש אגב כתב הוא דקדיש אזיל כתב אזיל קדושתה ודו"ק היטב כי הדברים ברורים בעזהי"ת, ולפ"ז פשוט דבנ"ד ל"ש הקו"ח שתהי' גם הבהמה מותרת כמו העובר דאין היתר העובר כתורת סמוך והוא ממש כמו בס"ת ודו"ק:

והנה מדברי הירושלמי הנ"ל דאף דנחרב עצם הכרך מ"מ בסמוך אכתי נשאר איכות כרך אף דאיננו עכשיו סמוך לכרך דהא הכרך חרב וצ"ל דענין הסמיכות הוא דע"י היותו סמוך לכרך מקבל בעצמו איכות כרך ואי"צ להשאר סמוך לכרך דכך פועל הסמיכות שישוב בעצמו כרך, דאל"כ ק' אמאי בחרב הכרך פשיטא לי' לירושלמי דקורין בהסמוך הא איננו עכשיו סמוך לכרך, וע"כ דהסמיכות מועיל להשית איכות הכרך שאצלו אל הסמוך וק"ל. ובזה ניחא לי ש"ס תענית שילהי פ"ב (די"ח:) דקאמר אף שמקדימין מותרין בתענית אימת אילימא בני חמיסר וקרי בארביסר מי שרי כו' אלא בני ארביסר דקרי בתריסר יום טוריינוס הוא כו' א"ל יום טוריינוס גופי' בטולי בטולי' הואיל ונהרג בו כו' ותיפ"ל דהו"ל יום שלפני נקנור אר"א השתא איהו גופי' בטולי בטלוה אנן משום יום נקנור ניקום ונגזור עייש"ה ותמו' טובא לכאורה, דמה קו"ח הוא בשלמא איהו גופי' בטלו' אף דמעיקרא הי' אסור בתענית משום שמחה שבו אח"כ נהפך לאבל ע"י שנהרגו כו' וערבה כל שמחה ובהבטל הסיבה מתבטל המסובב משא"כ לצד יום שלפני נקנור דזה לא נתבטל כלל אף דהיום ליכא שמחה דנהרגו בו כו' הלא גם בלא"ה אין בגוף היום שמחה מ"מ כל שהוא לפני יום שמחה אסור בתענית והרי עכ"פ לא נתבטל שמחת יום מחר ע"י שנהרגו היום שמעי' ואחי', וכיון דהוא לפני יום נקנור יאסר בהספד ותענית ול"ג מכל יום חול דאין בו שייכות שמחה ומ"מ כיון שהוא סמוך ליום שמחה אסור בהנ"ל, וכעי"ז ממש ביבמות (דף ס"ח), דבעי למילף דלוי' וישראלית האוכלת בשביל בנה ונבעלה לפסול פסלה מתרומה מקו"ח ומה כהנת דבקדושה דנפשה קאכלה פסול לה לוי' וישראלית דלא אכלה אלא בשביל בנה לא כש"כ ודחי אדרבה היא הנותנת כהנת דקדיש גופה פסול לה הא דלא קדיש גופה לא פסול לה, ולפי הנ"ל א"ש דכיון דביארנו דענין הסמיכות פועל שהסמוך יקבל מעלת העצם, וא"כ הא דיום שסמוך ליום שמחה אסור בתענית משום דחשוב בעצמו יום שמחה, והרי בעצמו הי' בלא"ה יום שמחה יום טוריינוס ומכל מקום בטולי בטלוה משום שנהרגו בו כו' כש"כ שמחה הבא לו ממקום אחר דהיינו מפאת שסמוך ליום שמחה דבטל מפאת האבל שבו דמאורע האבל שבו מבטל שמחת היום והבן:

וע' ריטב"א מלקות י"ב, בערי מקלט בדירה תליא רחמנא והא לא מתדר לי' והק' דא"כ איך תחומה קולט הא ל"ח לדירה עיי"ש ואם נימא דענין הסמיכות אינה שמקבל תואר העצם ק' דקארי לה מה קארי לה הרי גם מקלט אינו ומ"מ כיון דסמוך למקלט קולט, אע"כ דענין הסמיכות היינו שמקבל מעלת העצם וחשוב בעצמו מקלט ומ"מ לא חזי לדירה ושפיר הקשה דלענין איכות זה ל"מ שיועיל הסמיכות ודו"ק:

ונשוב לנדון הנ"ל והנה אם נימא דכה"ג אין פוסל שהיי' במ"ב כשנולד הב"פ אחר שחיטת רוב סימנין יש להסתפק לפ"ז בהוציא רק אבר א' ולא נולד כולו אם אותו אבר מותר עכ"פ באכילה כיון דבשעת שהיי' הי' בחוץ ואף דרובו בפנים אינו נגרר אחריו דהרי ביצא אבר א' קודם שחיטה אף דרובו בפנים מ"מ אותו אבר אסור ואינו נגרר אחר רוב שבפנים [אולי הטעם משום דחלק עובר שבפנים אינו דבר לעצמו רק ירך אמו ולא חשוב לגרור מה שבחוץ אבתרה] וא"כ ה"נ לחומרא אינו נגרר אחר רובו שבפנים ואותו מועט הוא כילוד כבר והא דבעינן יציאת ראשו או רובה היינו לשיהי' כולו כילוד אבל אותו אבר שיצא חשוב מיד ילוד ואפילו למ"ד אין לידה לאברין בריש פרקין היי"ד לגבי מיעוט אבר שבפנים אבל אותו מקצת שיצא חשוב ילוד, א"ד אפילו למ"ד יש לידה לאברים הנ"מ לענין שחיטה דגלי רחמנא ובשר בשדה כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר ואפילו למ"ד אבר עצמו מותר כשהחזיר ולא דריש בשר בשדה מ"מ מדכתי' בהמה בבהמה צריך שיהי' בתוך הבהמה כל הניתר בשח"א משא"כ בנ"ד:

והנה ראיתי ברמ"ה סנהדרין (דף ע"ב:) דעובר שיצא רובו אסור להורגו מדכתי' שופך דם האדם באדם דהיינו אדם שהוא בתוך אדם [כעין דדריש בש"ס סנהדרין (דף נ"ז), לענין עוברין בב"נ] משמע מדבריו דאף שהוציא רובו חשוב עדיין אדם באדם וא"כ ק' לכאורה דא"כ בעובר שהוציא רובו יחשב עדיין בהמה בבהמה וצ"ל דאף דחשוב בהמה בבהמה מ"מ כיון דיצא רובו ה"ה כילוד וחדשים ולידה ודאי גרמי למשוי ולד לעצמה ואינו ניתר בשח"א כמו לר"מ בבן ט' חי אף שהוא בפנים אינו ניתר משום דחדשים גרמי למשוי ולד באפי נפשה כמו שפירש"י או להרא"ש כדאית לי' וע' תבו"ש סי' י"ד סק"ב ולפ"ז ביצא אבר א' דג"כ אינו ניתר בשח"א למאן דלא דריש ובשר בשדה ע"כ צ"ל משום דלאותו אבר עכ"פ חשוב כילוד דאין לומר כנ"ל משום דל"ח בהמה בבהמה דהרי הרמ"ה כ' דאפי' ביצא רובו חשוב עדיין באדם וה"נ חשיב בבהמה וע"כ משום דאותו אבר חשיב ילוד וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד לקולא חשוב כילוד ואף דשאר העובר שבפנים נאסר ע"י שהיי' במ"ב מ"מ המיעוט שבחוץ מותר ודו"ק:

[אפס דברי הרמ"ה ז"ל צריכין תלמוד דכיון דיצא רובו ה"ה כילוד לכ"ד וא"כ למ"ל קרא שאסור להורגו פשיטא כיון דהוא כילוד הוא ככל קטן דמרבינן בנדה (דף מ"ד:) וסנהדרין (דף פ"ד) כל נפש אפילו קטן ולמ"ל קרא אחרינא ליצא רובו וצ"ע]:

מ"מ יש לחלק ולומר דאף דלקולא ל"א דהאבר נגרר אחר רוב עובר שבפנים מ"מ לחומרא אמרי' הכא כמבואר בעירובין (דף כ"ד) לענין קרפף יותר מבית סאתיים דמיעוט קרפף הנזרע אינו נגרר אחר רובו [אם יש בו יותר מבית סאתיים] להיות מותר כחצר אבל אם הנזרע רוב מיעוט הבלתי נזרע בטיל לגבי' לחומרא וע' מהרש"א שם על תוד"ה לר"ש (שבדף כ"ג) ויש לדחות עוד י"ל למ"ש לעיל במוסגר דהא דמיעוט שבחוץ אינו נגרר אחר הרוב שבפנים להיות ניתר כמוהו משום דהמיעוט שבפנים אינו דבר חשוב לעצמו רק בטיל לאמו דעובר ירך אמו וכ"ז שייך קודם שחיטה משא"כ בנ"ד לאחר ששחט הרוב ואמרי' דפקע איסור אמה"ח אף שישחוט יותר כנ"ל ובשחיטה ראוי' מפרכסת אינה כחי כמ"ש התוס' ב"ק (דף ע"ו.) וחולין (דף ב':) וחשיב אז הולד כמונח בקופסא כמ"ש התוס' נדה (דף מ"ד:) ושוב הוי דבר חשוב לעצמו ונגרר המיעוט אחר הרוב וק"ל ואכמ"ל יותר:

ואשוב לחקירה הנ"ל לרש"י דשהיי' פוסל במיעוט בתרא אם לא שהה וחתך אבר קודם שחיטת כולו אחר שחיטת רוב סימנים אם חשוב אמה"ח דכל ששוחט כולו לא פקע איסור אמה"ח עד גמר השחיטה ונלע"ד קצת ראי' לצד זה מדברי התוס' ישנים יומא (דף ל"ב.) בהא דקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ואמרי' שם דקרצו לישנא דקטלא הוא וכ' התוס' ישנים לפי שלא גמר כל שחיטתה נקיט האי לישנא עיי"ש, והשתא אי נימא דאם שוחט יותר מרוב לא חשיב גמר השחיטה בשחיטת רוב שפיר כ' התוס' ישנים שלא גמר כל שחיטתה ואין פעולתו נקראת עדיין שחיטה להכי קרי לי' קרצו אבל אי נימא דאף כששוחט יותר מרוב מ"מ השחיטה נגמרת מיד בשחיטת הרוב א"כ למה לא נקיט הלשון שחטו ודוחק לומר דכיון דלכתחלה צריך כל הסימנין ל"ח שחיטה ברוב דהרי ברפ"ב דחולין השוחט א' בעוף וב' בבהמה שחיטתו כשרה ופריך השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל וכו' ואיב"א ארובו של א' כמוהו, הנה דלשון שחיטתו כשרה קאי ארובו של א' כמוהו הרי דגם שחיטת רוב שחיטה נקראת אף ללשון זה דכשרה רק דיעבד אבל לפמ"ש א"ש דהתם דאינו שוחט יותר מרוב שפיר חשיב גם רוב שחיטה שלימה אבל התם דמיירי שמירק אחר שחיטה על ידו וא"כ הכה"ג לא גמר כל השחיטה עדיין דאכתי לא פקע איסור אמה"ח לכן קרי לי' קרצו:

ובההוא ענינא נלע"ד לבאר דברי הש"ס יומא שם (דף ל"ב:) לפי ששנינו קרצו ומירק אחר שחיטה. על ידו יכול לא מירק יהי' פסול, ולכאו' תמו' דמנלן זה דלא מירק פסול הרי כאן לא אמרו רק דצריך למרק אבל לא שיופסל בלא מירוק ומאין הרגלים מלשון המשנה דלא מירק יהי' פסול [וע' תוס' שם (דף ל"ג). ד"ה למ"ל] ונלע"ד דהנה זה חזינן מדברי המשנה דכל מה דאפשר למעבד ע"י כה"ג עבדינן אף דשחיטה כשרה בזר מ"מ מה דאפשר עבדינן ע"י כה"ג [והריטב"א הנ"ל כ' עוד דהי' סברא שלא למרק כלל מלעשות המירוק ע"י אחר] אך המירוק לא הי' אפשר לעשות ע"י כה"ג משום דהכה"ג צריך למהר ולקבל הדם כמו שפירש"י במשנה, וא"כ ק' לכאו' הא אפשר שהכה"ג ימרק בשמאלו [דשחיטה כשרה בשמאל וכש"כ המירוק] וא"כ יוכל בעצמו לקבל הדם בימינו בשעת מירוק ולקמן ר"פ טרף בקלפי יש מ"ד דשמאלי' דכה"ג עדיף מימיני' דסגן ואפילו למ"ד ימיני' דסגן עדיף י"ל דהיי"ד דסגן ולא של כהן אחר וכאן לא נזכר במירוק סגן [ותו דבזה לא מצינו קפידא שיהי' דוקא בימין ועיקר הקפידא שיהי' ע"י כה"ג] וא"כ הי' עצה למרק בשמאל ולקבל בימין לכן לולא דמסתפינא נלע"ד מלתא חדתא לדעת הש"ך חו"מ סי' קפ"ה דפסול דלא חזרה שליחות אצל הבעל הוא גם בממון אף דאי"צ נתינה ואין פוסל בו טלי גיטך מע"ג קרקע דלא כדעת הנתיבות שם והוא כמשמעות רש"י גיטין (דף כ"ד.) ותוס' שם דל"מ שליחות רק כשיכול לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך טרם שנעשה שליח לקבלה של האשה, והנה בקידושין (דף כ"ג:) דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי ]וע' תוס' יו"ט פ"ג דמעילה ובקצה"ח סי' ר' מוכח דשלוחי דרחמנא הוא שליחות גמור ודומה לשליחות דעלמא עיי"ש] והנה בשחיטה דכשרה בזר ול"ש טעם זה שוב הוי שלוחי דידן כמבואר בר"פ האיש מקדש דילפינן שליחות משחיטת הפסח וכן מבואר בפסחים (דף ז':) פסח וקדשים מה איכא למימר ופירש"י הבעלים נצטוו וע' רשב"א קדושין (דף כ"ג.) בשם י"מ והדברים עתיקין [וכעין זה כ' בגבורות ארי על יומא (דף י"ט:) דכהן לכהן בקרבנו שלוחי דידן הוא כיון דל"ש ל"מ עביד והוכיח כן מגמ' מפורשת עיי"ש ועיי' ריטב"א קדושין (דף כ"ג:)] וא"כ בשחיטה הכה"ג הוא שלוחא דידן [והוא כעין שליח להולכה שלנו לשמים] ובקבלה הולכה וזריקה הוא שלוחא דרחמנא [והוא כעין שליח לקבלה לקבל הקרבן לשמים מאתנו] לכן בע"כ הי' מוכרח להפסיק בין השחיטה לקבלה מעט ואל"כ לא חזרה שליחות אצל הבעל ואם הי' ממרק ביד א' ומקבל הדם ביד א' בב"א ל"מ שליחותו לכן הי' מוכרח להיות המירוק ע"י אחר וא"כ ברגע שסילק ידו מלשחוט עד שקיבל הכלי לקבל הדם חזרה שליחות אצל הבעל ודו"ק וזה הי' ס"ד דהש"ס דלא מירק פסול דאל"כ רק מצו' לכתחלה למרק להוציא הדם יפה וא"כ אין זה מן השחיטה ואי"צ בו שליחות דידן ול"ש בי' פסול דלא חזרה שליחות אצל הבעל ולא דמי לגט דעיקר שליחותו צריך ברגע אחרונה קודם שנעשה שלל"ק דידה דזהו עיקר שליחות להולכה דמה שמוליך מן הבעל עד אז סגי במעשה קוף בעלמא כמ"ש הרא"ש סופ"ב דגיטין ועיקר צורך השליחות ברגע שנעתק משליח הולכה ונעשה שלל"ק דידה ושפיר לא חזרה שליחות אצל הבעל משא"כ בנ"ד בשעת מירוק אי"צ שליחות כלל וא"כ חשוב אז שפיר חזרה שליחות אצל הבעל ושפיר דייק מדתנן מירק אחר שחיטה על ידו ולא הוא עצמו מינה דלא מירק פסיל, ולמסקנא דלא מירק כשר רק מצו' למרק י"ל הא דמירק אחר שחיטה על ידו היינו כמו שכתבתי לעיל דאע"ג דלא מירק כלל כשר מ"מ אם ממרק לא גמרה שחיטה עד גמרה וא"כ כולה צריך שליחות וא"כ כיון דמצו' למרק ואם ימרק יחשב גם המירוק מן השחיטה ובעי שליחות ושוב פוסל גם בזה משום לא חזרה שליחות אצל הבעל ודו"ק היטב:

ובעיקר דברי רש"י הנ"ל דשהיי' פוסל במיעוט בתרא יש להביא ראי' למה שחקרתי במק"א בהא דרובו ככולו אם הפי' דעצם הרוב הוא ככולו אבל המיעוט אינו מקבל מהות הרוב א"ד דמה שפועל ברובו חשיב כאלו פעל בכולו ומדברי רש"י הנ"ל יש להוכיח דעצם הרוב הוא ככולו וא"כ המיעוט שלא שחט עדיין בלתי שחוט וי"ל דכשחוזר ושוחט גם המיעוט יש עליו שם שחיטה אבל אם נימא דרובו ככולו היינו דמה שפועל ברוב חשוב כאלו פעל בכולו וא"כ גם המיעוט שלא נשחט חשוב כשחוט וא"כ מה יתן ומה יוסיף מה שחוזר ושוחטו ושרגא בטיהרא למאי אהני, אך בתוס' חולין (דף ל':) בד"ה החליד בשם הר' אושעי' מבואר דרובו ככולו אין הפי' דעצם הרוב הוא ככולו רק דשחיטת רובו חשוב כאלו שחט גם המיעוט ומה"ט כתבו דאין פוסל חלדה במיעוט בתרא דכיון דשחט רובו חשוב גם המיעוט כשחוט ומגולה ועיי"ש ברא"ש דמפורש כן לפי פירוש הר' אושעי', ומדברי רש"י הנ"ל אין ראי' להיפוך דאע"ג דרובו ככולו מ"מ כיון דלא נשחט המיעוט עדיין בפועל יש עלי' שם שחיטה וכעי"ז מבואר בעירובין (דף כ"ו) דאע"ג דאין מחיצה ע"ג מחיצה מ"מ בעשה מחיצות על התל הועיל וחשיב מוקף לדירה הואיל ובאויר מחיצות העליונות הוא דר עיי"ש ואע"ג דגם מעיקרא הי' מותר לטלטל על התל משום דאמרי' גוד אסיק מחיצתא כמ"ש רש"י שבת (דף ו':) בד"ה גמורה וברש"י עירובין (דף ט"ו) ד"ה גבוה ובסוכה (דף כ"ה.) רש"י סוד"ה ושיבולות דבתל גבוה עשרה אמרי' גוד אסיק מחיצתא וא"כ חשיב מוקף מחיצות וא"כ אכתי יחשב מחיצה ע"ג מחיצה וע"כ דמ"מ כיון דמעיקרא ל"ה מחיצות בפועל אף דחשוב כאלו הי' מחיצות מ"מ כשעושה מחיצות יש עליהם שם מחיצות:

ונלע"ד ראי' לפי' הר' אושעי' הנ"ל דענין רובו ככולו אין הפי' דעצם הרוב הוא ככולו רק דחשיב כאלו שחס גם מיעוט בתרא דהנה בחולין (דף כ"ח:) פריך למ"ד מחצה ע"מ כרוב מהא דתנור שחלקו לשנים טמא משום דא"א לצמצם הא אפשר לצמצם טהור והא מע"מ כרוב ומשני תרי רובי בחד מנא ליכא ופירש"י ורשב"א דכיון דשם דנין על שניהם א"א לומר על שניהם דחשיב כרוב דתרי רובי בחד מנא ליכא ובמק"א ביארתי דאף דתרי מחציות בחד מנא איכא והרי מע"מ הוא כרוב מ"מ א"א לומר מע"מ כרוב רק כשאפשר בפועל ובטבע להיות כן וכעין סברא זו כ' התבו"ש סי' ד' סק"ה דל"ש תוכ"ד כד"ד רק אם אפשר לעשות בפועל עתה עיי"ש וכעי"ז בשו"ע הרז"ל סי' תנ"ז סעי' ט"ז אבל קודם שיאפה אותם אין לצרף אותה עם המצות בכלי א' כדי להפריש ממנה עליהם שהרי הצירוף עושה אותן כאלו הם ד"א ממש וכיון שהוא עיסה והם מצות אפויות איך אפשר שיצטרפו ויהיו כחתיכה א' ממש עכ"ל הנה דכיון דעיסה עם מצות אפויות א"א להיותן בפועל א' א"א מצד התורה ג"כ שיחשבו א' ע"י צירוף [ובמק"א כתבתי דזה תלי בב' דיעות בשו"ע או"ח סי' שס"ג סעי' כ"ב אם ע"י לבוד חשוב ראוי לקבל אריח דדיעה א' ס"ל דלבוד משוי לי' כאלו הי' בפועל כן וכיון דאם הי' כן בפועל ממש לבוד הי' מקבל אריח חשיב גם עתה ראוי לקבל אריח ולדיעה זו יש לדון דכל שא"א להיות כן בפועל גם שיווי התוריית א"א להיות כן וכעין סברת הרב ז"ל הנ"ל דל"ש צירוף בעיסה עם מצות אפויות דכיון דשיווי התורה חשיב כאלו הי' כן בפועל ממש לכן אא"ל כן רק אם משכחת לה שיהי' בפועל כן, ודעה השני' דאף דדין תורה דפחות מג' כלבוד דמי ל"ח כאלו הי' כן בטבע, ולפ"ז י"ל דאי"צ שיהי' משכחת לה כן בפועל הטבעי דאף דבטבע יש איזה מניעה שלא יוכל להתחבר מ"מ אין זה שולל החיבור התוריי ולקמן אדבר עוד בזה אי"ה] וכן בנ"ד כיון דבטבע תרי רובי בחד מנא ליכא א"א ג"כ מצד התורה לומר ב"פ מחצה ע"מ כרוב, אך ק' לי טובא ע"ז מהא דמצינו תרי מקצת היום ככולו, ובמו"ק (דף י"ט:) קימ"ל להלכה כן כאבא שאול דאם חל יום ז' בעיו"ט מבטל שלשים דיום זה עולה לכאן ולכאן וק' הא תרי יומא בחד ליכא, כדאמרי' התם בחולין תרי רובי בחד מנא ליכא ומה נפ"מ בין מקצת היום ככולו דאמרי' ב' פעמים על יום א' או מחצה על מחצה כרוב דבשניהם אמרינן בכף הדמיון כרוב ככולו וע"כ צ"ל דאף דב' יומי בחד ליכא בפועל מ"מ כיון דתרי מקצת איכא וכיון דמן הדין מקצת היום ככולו הרי יש ב' ימים ואף דבפועל לא משכחת לה מ"מ שורת הדין כן הוא ואי"צ שיהי' משכחת כן בפועל א"כ גם בתרי מחצה כרוב נימא הכי והוא הערה גדולה ולכאו' רציתי ליישב דהפירוש בש"ס חולין כך הוא כיון דהא דאמרינן מחצה ע"מ כרוב הוא משום דאמר רחמנא לא תשייר רובא כדאיתא בש"ס שם, א"כ ל"ש ב"פ מחצה על מחצה כרוב דכיון דמחצית הא' רוב א"כ א"א גם למחצה השני להיות רוב דהא שייר רובא והיכא דשייר רובא ל"ח זה רוב, ורק בשחיטה דעל המחצה הבלתי שחוט אין דנין כלל כמ"ש הרשב"א שם לכן אמרינן על מחצה הנשחט שהוא כרוב משא"כ בתנור דתרצה לומר על שניהם מחצה כרוב וזה א"א דהתורה אמרה לא תשייר רובא, אז נוכל לומר על הדבר שדנין עליו שהוא רוב, אבל אם השיור הוא רוב א"א לומר על דבר שדנין עליו שהוא רוב דהא שייר רובא ודו"ק.

אמנם יש לדחות דהא דאמרי' לא תשייר רובא אין הכוונה דעצם השיור שמשייר רוב גורם שלילת היות הנשחט רוב רק כאן דרק מע"מ כרוב ולא פחות ואם ישייר רובא ממילא לא שחט מחצה רק מיעוט ומיעוט ודאי ל"מ לכו"ע לכן בעינן דלא ישייר רובא אבל אם הי' משכחת שישייר רובא ומ"מ ישחוט מחצה ג"כ הי' מועיל דמע"מ לעולם הוא כרוב ואין נפ"מ כמה משייר אלא משום דהא בהא תלי' דאם שייר רובא ע"כ שחט רק המיעוט לכן קאמר לא תשייר רובא כלומר שלכל הפחות ישחוט מחצה אבל ודאי אין המכוון דעצם השיור גורם להנשחט בלתי להחשב רוב וכן בנ"ד דבאמת יש כאן מחצה ממש אף אם ניהוב דיש על הנשאר שם רוב אין זה שולל שלא יחשוב מחצה זה שאנו דנין עליו ג"כ כרוב וא"כ אכתי ק' מ"ש בזה דאמרי' תרי רובי בחד מנא ליכא ואילו התם אמרי' תרי מקצת היום ככולו אף דתרי יומא בחד ליכא:

לכן נלע"ד דיש חילוק בין מקצת היום ככולו או רובו ככולו דענין מקצת היום ככולו אין הפי' דאותו מקצת גורר שאר היום כאלו הי' באותו מצב של המיעוט רק דעצם המקצת מועיל כאילו אותו מקצת בעצמו הי' בו כל היום אבל לא שגורר את השאר דאיך אפשר לרוב היום שיוגרר בתר מקצת ובכ"מ איפכא מצינו דהמיעוט נגרר אחר הרוב לא הרוב אחר המיעוט, אבל ענין רובו ככולו ענינו דגם המיעוט הבלתי שחוט חשוב כשחוט דהמיעוט נגרר אחר הרוב וכדברי הר' אושעי' הנ"ל וכאילו גם המיעוט הי' במצב הרוב וע' ב"י יו"ד ריש סימן רע"ו בב"ה בשם רשב"ץ בתיבה בת ה"א דמותר לכתוב ב' בחוץ משום דהרוב מושך המיעוט אצלו וכמו שנכתב כולו בפנים, וכן מבואר בעירובין (דף כ"ד) כיון דנזרע רובו הו"ל מיעוטו בטיל לגבי רובו והו"ל קרפף יותר מבית סאתים, וע' תבו"ש, סי' ל"ו ס"ק פ"ה דאם צמקה רוב אינ' אף דנשאר כטרפא דאסא טריפה דהמיעוט נגרר אחר הרוב, ממילא למ"ד מחצה כרוב ג"כ ענינו כן דהמחצה השני נגרר אחר מחצה, זה וחשיב כאלו הי' גם הוא שחוט [ומה ינעם בזה להסביר דברי החת"ס דל"א רובו ככולו רק ברובו מתוך כולו כמו בקידוש אם יש לו כוס שלם סגי בשותה רוב כוס אבל לקדש על רוב כוס ל"מ ולפי הנ"ל הדברים נכונים מאד דכיון דאין ענין רובו ככולו דעצם הרוב יש לו מעלת כל רק דגורר המיעוט להיות כמוהו וזה ל"ש רק ביש לפנינו כוס שלם ושותה רובו חשיב כשתה כולו אבל אם אין לו רק רוב כוס ל"ש רובו ככולו וז"ב] ובזה מובן היטב החילוק דא"א לומר ב' פעמים מחצה על מחצה כרוב דממנ"פ או מחצה זה יגרר אחר חברו א"כ חברו הוא כרוב אבל לא זה וממנ"פ אין כאן רק רוב אחד או זה נגרר אח"ז או להיפוך משא"כ מקצת היום דעצם המקצת הוא ככולו ואינו מטעם גרירה לכן שפיר אפשר לומר גם ב' פעמים מקצת היום ככולו וז"ב ואמת.

והנה בהריטב"א עירובין (דף ח':) ד"ה נעץ שתי יתידות על שני כותלי מבוי דהכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר ע"י לבוד וכו' ומיהא לבר מההוא נראה דל"ש לומר כאן לבוד דא"כ הרי אתה רואה עובי הקורה כאילו אינו ונמצא שאין לנו קורה רחבה טפח עכ"ל. ונראה דפליגי רש"י והריטב"א בחקירה הנ"ל אם ע"י לבוד חשיב כאילו הי' באמת מחובר יחד בטבע וכעין דברי הרז"ל סי' שנ"ז הנ"ל ואם תחברנו יחד ממש לא יושאר שיעור טפח, ודעת רש"י ז"ל דסברת לבוד לא משוי לי' כאלו הי' בטבע מהודק רק דמועיל כאלו הי' יחד ממילא נשאר על מהותו הטבעי והרי בפועל הוא רחב טפח והוא כעין ב' דעות דסי' שס"ג סעי' כ"ב הנ"ל אם ע"י לבוד חשוב ראוי לקבל אריח אם דין התורה דאמרינן לבוד משוי לי' כאלו הי' כן בפועל ממש ורש"י ז"ל [ס"ל] דאף דאמרי' לבוד מ"מ נשאר על מהותו הטבעי ואף דדין תורה הוא דאמרינן לבוד מ"מ אין זה שולל מהות הטבעי של החפץ וחשיב עדיין שיש בו שיעור טפח המושג בחוש [וע' בהשגות הראב"ד פי"ז מה"ש הלכה י"ב ודו"ק וע'. עירובין (דף פ':) תוד"ה אבל וע' ב"י סי' שס"ג על שיטת מהר"ם שבמרדכי דלחי צריך שיעור כחוט הסרבל א"כ אמאי עושין לחי של אשירה נימא כתותי מכתת שיעורא די"ל דהא דבעינן כחוט הסרבל לאו משום דבעינן שיעורא אלא משום דבעינן שיהי' ראוי להעמיד בו שום דבר ואשירה ראוי להעמיד בה וכו' עיי"ש משמע דדין תורה אינו מסלק מהותו הטבעי] אבל הריטב"א ז"ל סובר דאי אמרי' לבוד צריך לדון כאלו הי' מחובר בטבע וכיון דבטבע א"א שיתחבר חוד החיצון עם הכותלים אם לא שתקדים לסלק כל שטח עובי הקורה, כן גם בלבוד צריכין לצייר החיבור באופן זה הטבעי ממילא אין לך קורה טפח ודו"ק וקצת משמע כן בגיטין (דף ע"ט.) דפריך והא לא מינטר ומשני הכא בפחות משלשה סמוך לגג עסקינן דכל פחות [מג'] סמוך לגג כגג דמי משמע דע"י לבוד נשתנה גם הענין הטבעי וחשיב כאלו הי' מינטר וע' מהר"ם שי"ף שם וע' רשב"א ורש"ל ורש"א בסוף העמוד שם על נעץ קנה וזרק ונח ע"ג עייש"ה וע' אבני מילואים סי' קל"ט ולפי דבריהם אין ראי' וע' ר"ן ריש סיכה ד"ה פחות משלשה טפחים כשרה פי' דאמרי' לבוד מיהא דוקא כשיש בחקק שיעור הכשר סוכה הא לאו הכי לא דאע"ג דמה דאמרינן בי' לבוד לא חשבינן לי' כאלו אינו דאי הכי אויר פחות משלשה יהא פוסל בסוכה קטנה וכו' עיי"ש משמע קצת דלבוד ל"ח כליתא, אמנם ז"א דמיון כלל לנ"ד דהתם אדרבא הלבוד משוי כאלו נתארך הסכך במשך כל החלל ונתמלא כל האויר וע' רשב"א שבת (דף ח') ואין זה סתירה כלל להטבע דכן הי' אפשר למלאותו בסכך בפועל משא"כ בנ"ד דאי תימא דכל הקורה כמו שהוא לפנינו הוא בהווייתה א"כ אין חוד החיצון מחובר לכותל ואם אתה אומר לבוד מחי' אין כאן טפח:

והנה בתוס' זבחים (דף מ"ז:) ר"פ איזהו מקומן הק' אמאי לא תני שחיטתן בכלי שרת בצפון ותי' דעיקר דקתני וקיבל דמן בכלי שרת בצפון הוא להשמיענו דגם הכלי צריך להיות בצפון ולא לגוף הדין דכלי שרת וקמ"ל כגון אם יקבל הדם בכלי שרובו בדרום אף שמקבלו במיעוט שבצפון ועצם הקיבול הוא בצפון מ"מ פסול משום דהכלי אינו בדרום עיי"ש, ולכאו' יש להעיר דאף אם ל"ה צריך שהכלי עצמה שיהי' בצפון נמי ראוי ליפסל דכמו דאמרינן רובו ככולו לענין הכלי דכיון דרובו בדרום חשיב כאלו כל הכלי בדרום כמבואר מד' התוס' דחשוב שהכלי בדרום ממילא גם אותו המיעוט שבצפון הוא בדרום כמו שכתבתי לעיל דרובו ככולו היינו דהמיעוט נגרר אחר הרוב, א"כ ממילא גם הקבלה בעצמה הוא בדרום כיון דהדם מונח על כלי שהוא בדרום, ואיך אפשר שיחשוב הכלי עומד בדרום והדם שבתוכו בצפון, וע"כ דאף דבטבע א"א לומר כן שהכלי בדרום והדם אשר בו בצפון מ"מ לפי שורת הדין שפיר י"ל כן דלענין הכלי עצמה שייך רובו ככולו וחשוב שהוא בדרום משא"כ הדם שהוא דבר בפ"ע נשאר על מקומו האמתי דהיינו בצפון ושפיר חשיב שהקבלה בצפון:

אמנם בר"ן ריש סוכה מבואר להיפוך בד"ה בנה לה איצטבא כו' ופי' דופן עקומה שרואין כאלו הדופן נעקם וכאלו הסכך כולו שמן הדופן ועד האיצטבא הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים וכו' אבל א"א לפרש שהדופן נתקרב לסכך וכו' ולפי שיטה זו הדבר ברור שאין אוכלין באותו שיעור שבין הדופן לאיצטבא כיון שאנו דנין הסכך שעליו כאלו הוא דופן וכו' אבל אם היינו אומרים רואין הדופן כאלו נתקרב הי' אפשר לדון ולהקל וכו' עיי"ש הנה דאם היינו מפורשים דופן עקומה דרואין הדופן כאלו נתקרב לסכך הי' אפשר לדון ולהקל לאכול תחת דופן עקומה דכיון דדופן שבצד זה רואין כאלו נדחה מכאן והי' סמוך לסכך ממילא גם האדם אשר לפנים מן הדופן הוא תחת הסכך דהרי האדם הוא יותר סמוך לסכך ואם היינו דוחין הדופן שבצד זה כש"כ שהיינו דוחין גם האדם אשר בתוכו, אמנם לסברת התוס' הנ"ל דאין זה מוכרח כלל דאף דהדופן הוא כאלו סמוכה לסכך משום דבדופן נאמרה הלכה דאמרי' דופן עקומה אבל מה ענין האדם לזה דהאדם הוא דבר בפ"ע והוא באמת חוץ לסכך ואף דבטבע א"א שיהי' הדופן סמוך לסכך והאדם אשר לפנים מן הדופן יהי' חוץ לסכך מ"מ שורת הדין כך הוא וע"כ דסברת הר"ן הוא להיפוך דכיון דהדופן הוא סמוך לסכך ממילא כש"כ האדם ודו"ק היטב:

וע' בש"ס חגיגה (דף י"ט.) מקוה שנמדד שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא ר"י אומר אם הי' רגליו של ראשון נוגעים במים אף השני טהור וכו' בעי מיני' מר"י לר"י מהו שיטביל מחטין וצינוריות בראשו של ראשון גיד אחית אית לי' לר"י גיד אסיק לית לי' א"ד גיד אסיק נמי אית לי' הנה דאם נימא דטעם ר"י משום גיד אחית וחשובי המים שבגוף הראשון כאלו הי' למטה אין מטבילין מחטין וצינוריות בראשו של ראשון ואף דאם מטביל המים שעל ראשו וכל המחט משוקע בתוך המים ממילא אם המים חשובים כאלו הי' למטה ה"ה דמחט השקוע בתוכם, אע"כ דלא אמרינן כן דל"מ הגרירה רק לענין גוף הדבר ולא לענין דבר אחר המונח בתוכה וזה ראי' לדברי התוס' זבחים (דף מ"ז.) הנ"ל דאף דלענין גוף הכלי אמרי' רובו ככולו וחשוב כולו בדרום מ"מ הדם אשר במיעוטו שבצפון חשוב שהוא בצפון ודו"ק [וע' תבו"ש סי' ל"ט סעיף ל"ב אם האונות דבוקים ומתכשרים ע"י היכר כו' דיינינן לי' כפירוד משמע ג"כ קצת דע"י הדין חשוב כאלו הי' בטבע כך, אמנם מטריפות אין להביא ראי' דתלוי בחיות הבהמה דאפי' טריפות עצמן אין מדמין זו לזו שהרי חותכה מכאן וחי' וכו']:

והנה בש"ס עירובין (דף ג') מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסול ופריך מאי שנא במבוי דכשר דאמרינן קלוש בסוכה נמי נימא קלוש [פירש"י קלוש רואה כאילו ניטל אותו עובי היוצא למעלה ותהי' קורה דקה] אי קלשת הו"ל חמתה מרובה מצילתה ה"נ אי קלשת הו"ל קורה הניטלת ברוח אע"כ נעשית כשפודין של מתכות ה"נ ע"כ נעשה כצלתה מרובה מחמתה ע"ש, ונראה דהש"ס שקיל וטרי בהאי סברא דלעיל אם דין תורה משוי כאלו הי' כן בפועל מש ובטבע דמעיקרא בעי למימר דכיון דבעל כרחך צריך אתה לומר קלוש ורואין מה שלמעלה מעשרים כאילו אינו ואם חלק זה דלמעלה מעשרים הי' חסר בפועל הי' חמתה מרובה מצלתה וקורה הניטלת ברוח לכן גם עתה דאמרי' קלוש נפסלת מטעם זה והדר דחי לסברא זו דאע"ג דאמרינן קלוש לענין שלא יופסל מחמת היותו נמשך למעלה מעשרים מ"מ לא דיינינן לי' כאילו הי' נקלש באמת נגד מהותו הטבעי בע"כ נעשה כשפודין של מתכות וכצלתה מרובה מחמתה:

אמנם גוף דמיון הש"ס שהק' ממבוי לסוכה תמו' לי מאד דלכאו' בהשקפה הראשונה לא קרב זה אל זה. דבשלמא במבוי דאינו צריך שיעור בעוביו רק שיהי' חזק שלא ינטל ברוח וא"כ כיון דבע"כ נעשה כשפודין של מתכות הרי גם חלק דלמטה מעשרים אינו ניטל ברוח מחמת אותו מקצת דלמעלה מעשרים וא"כ יש בחלק שלמטה מעשרים שיעור קורה כשרה רק דסיבת הכשר אותו חלק דלמטה הוא מחמת מה שלמעלה מעשרים אבל עכ"פ עכשיו יש למטה מעשרים שיעור הכשר קורה דאפי' קורה דקה כ"ש אם ל"ה ניטלת ברוח כשרה ומה דמות יערוך לזה סוכה דשיעור הסכך הוא שיהי' צילתה מרובה מחמתה וא"כ הרי במקצת סכך שלמטה מעשרים ליכא שיעור זה וצריך אתה לצרף מקצת סכך שלמעלה מעשרים לשיעור הכשר סוכה ולא דמי' לקורה דהתם אינך צריך לצרף מה שלמעלה מעשרים לשיעור הכשר קורה רק המקצת דלמעלה מעשרים גורם שהחקבת שלמטה מעשרים יהי' כשר משא"כ בסוכה דצריך צירוף הסכך דלמעלה מעשרים וצע"ג לכאורה:

והנלע"ד בזה עפמש"כ רש"י בריש סוכה ושחמתה מרובה מצלתה פסולה המועט בטל ברוב והר זה כמי שאינו עיי"ש מוכח דבעצם הי' סגי גם במקצת סכך דאין לסכך שיעור רק כשחמתה מרובה מצלתה בטל מועט צל ברובה וחשיב כאילו לא הי' צל כלל לכן כיון דע"י מה שלמעלה מכ' ליכא רוב חמה שוב מה שלמטה מכ' לבד גורם ההכשר סוכה דבעצם אין לסכך שיעור וא"כ דומה ממש לקורה דאי"צ לצרף מה שלמעלה מכ' לההכשר רק שהוא גרמא בעלמא דמקצתו שלמטה מעשרים יהי' מועיל וה"נ ממש דסוכה אין מה שלמעלה מכ' רק גרמא שלא יהי' חמה לבטל מיעוט הצל שע"י מקצת שלמטה מכ' ויש לבאר עוד יותר דלכאו' ק' עוד דלמה דוקא רוב חמה מבטל מיעוט צל נימא דאפי' צל פסול יבטל צל כשר כמו הכא דרוב צל מחמת סכך שלמעלה מכ' שהוא פסול ג"כ יבטל מיעוט צל הכשר, ונ' עפמש"כ הר"ן נדרים (דף נ"ב.) דאף דרבנן דר"י ס"ל מין במינו בטל היינו משום שהוא אינו מינו באיסור והיתר עכ"פ אבל מין במינו בדבר שיש לו מתירין דהם מין במינו מחמת העצם וגם באיכות הם קצת מין במינו דהאיסור יש לו מתירין שוב חכמים מודו דדמי לעולין עיי"ש והכ"נ ממש בעצם צל עם צל מין במינו וגם באיכות ל"ח אינו מינו דגם מה שלמעלה מכ' יש לו מתירין ע"י שיורידם למטה כ' [וע' תוס' (דף ט':) דלר"ת ל"ח סכך פסול מטע"ז] לכן לכו"ע מין במינו כולי האי לא בטיל וא"ש בס"ד:

והנה בחקירה הנזכרת לעיל אם שייך לומר דהמקום נגרר למקום שיש לו מהות אחר ומ"מ החפץ אשר בתוכו נשאר על אמתת מקומו אף דבסבת א"א להיות כן אשר דנתי על דברי התוס' מנחות (דף מ"ז) וחולין (דף נ') אציע מה שכתבתי בענין כזה בחידושי למס' שבת, זה לשוני:

שבת (דף ג'.) ידו בתר גופו גרירא ול"ח הנחה מה שמונח על היד ברה"ר כיון דהגוף עומד ברה"י מ"מ ל"ח לגמרי כמקום שהגוף עומד שם כמימרא דאביי עמוד ב' ידו של אדם אינה לא כרה"י וכו' וברש"י אינה נגררת אחר גופו כו' ועיי"ש והענין תמוה דמ"ש ממה דאמרינן לקמן (דף ד': ח') באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר דחד אמר שדי נופו בתר עיקרו ויש בזה חילוקי דעות בראשונים ז"ל דרש"י ז"ל סובר דל"ש שדי נופו בתר עיקרו וכו' רק לענין שיוחשב מקום ד' אבל מ"מ חשוב כמונח ברה"ר והסברא נכונה מאד דל"ש שדי נופו בתר עיקרו רק לענין גוף הנוף שהוא טפל אל העיקר משא"כ לענין החפץ שיחשב מונח ברה"י ל"ש שדי נופו בתר עיקרו, וא"כ הרי הוא כאלו החפץ מונח ברה"ר על דבר העומד ברה"י דודאי חייב דאין צריכין שהדבר המחזיק החפץ יהי' ג"כ רה"ר וראי' לזה דהרי הזורק דבילה שמינה על כותל שהוא רה"י מעבר אל עבר והונח תוך י"ט חייב כדאיתא (דף ז':) וע' רש"י (דף ז'.) שביאר דדבר שאינו מסויים הוי כרשות שעומד בו ואין חולק רשות לעצמו הרי דאף דגוף הכותל ודאי הוא רה"י מקצהו אל קצהו מ"מ חייב מצד זורק ד' אמות ברה"ר דעצם שטח החפץ מונח כולו באויר רה"ר דהרי חוץ לכותל הוא מונח ורה"י אינו רק גוף הכותל עד שפתו החיצונה אבל לא חוצה לו וכיון דגוף החפץ כולו קלוט באויר רה"ר אף דמונח על דבר שהוא רה"י לא איכפת לן וכן בזורק על דבר שבצדו ממש הוא כרמלית ג"כ חייב אף דמונח על פני הדבר שהוא כרמלית מעבר לעבר כמבואר (דף ז') בפני לבינה וכמו כן הכא אף דהחפץ מונח על הנוף שהוא רה"י מ"מ כיון דגוף החפץ הוא ברה"ר חייב מצד מעביר ד' אמות ברה"ר וע' תוס' זבחים (דף מ"ז) וחולין (דף ג'.) דאם מקבל הדם בכלי שרובו בדרום ומיעוטו בצפון חשוב שמקבל הדם בצפון ומ"מ עצם הכלי חשוב שהוא בדרום מצד רובו ככולו עיי"ש היטב הרי דאף דגוף הכלי המיעוט נגרר אחר רובו שבדרום וחשוב כולו בדרום מ"מ ל"מ גרירה זו רק לענין הכלי עצמה ולא לענין הדם שבתוכה וחשיב שמקבל הדם בצפון בתוך כלי שבדרום והכ"נ חשיב שמונח החפץ ברה"ר על חפץ שהוא רה"י ודו"ק היטב. וא"כ ק' כמו כן נימא בחפץ המונח על ידו אף דידו בתר גופו גרירא מ"מ גוף החפץ יחשוב מונח ברה"ר על היד שהוא ברה"י וא"כ יהי' חייב עשיר הפושט ידו לחוץ אף בלי הנחה ולהחולקים על רש"י וסוברים שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"י דסבירא להו דכיון דהנוף הוי כמונח ברה"י והחפץ מונח עליו א"א להפריד ביניהם וחשוב ממילא כאלו גם החפץ נח ברה"י אף דענין שדי נופו בתר עיקרו ל"ש רק לענין הנוף וכעין סברא זו מבואר בר"ן פ"ק דסוכה ד"ה בנה בה איצטבא לענין דופן עקומה דו"ק ותשכח. א"כ גם הכא נימא דידו של אדם הפשוטה לחוץ יחשב לגמרי כרה"י כיון דבתר גופו גרירא ועני המניח עליו בחוץ אף שלא הכניס יתחייב משום מכניס מרה"ר לרה"י והנה לשי' התוס' לקמן (דף צ"ב.) בשם הר"י דהטעם דל"ח כמונח ברה"ר משום אגד יד הוא ואף דפליגי התם אי אגד יד שמי' אגד היד למטה מג' אבל למעלה מג' לכו"ע שמי' אגד עיי"ש לק"מ דלעולם הוי כמונח ברה"ר אלא דכיון דאגוד ידו לרה"י ל"ח כמונח ברה"ר וכמו המוציא חפץ וקצתו אגוד ברה"י וכדאיתא התם בסוגי' עיי"ש אך מדברי התוס' עצמן שם ובשם הקונטרס לא משמע הכי רק כפשטות הלשון דידו בתר גופו גריר והוי כמונח ברה"ר, ומ"מ ל"ח לגמרי כרה"י ואמאי מפשרינן ביניהם פשרה זו ממנ"פ אם נגרר אחר גופו יחשב לגמרי כמונח כמו בגרירת נוף אחר העיקר ולרש"י יחשב לגמרי כרה"ר:

והנה לשיטת רש"י ז"ל דשדי נופו בתר עיקרו היינו הנוף לבד י"ל כאן הא דאין הבעה"ב המוציא לחוץ חייב אף דהחפץ חשוב כמונח ברה"ר דעיקר השאלה אם עקירת גופו כעקירת חפץ משום דאינו עוקר גוף החפץ רק עוקר הגוף, וע"ז מסיק דעקירת גופו כעקירת חפץ ופריך מידו ומשני ידו בתר גופו גריר פירוש וכיון דלא הניח גוף החפץ על הארץ רק הניח ידו ותרצה לייחס הנחת היד לחפץ וע"ז שפיר אמר דהחפץ עצמו ל"ח נח ברה"ר כיון דבתר גופו גריר ממילא ליכא הנחה לחפץ ולא דמי להאי דשדא נופו בתר עיקרו, ומ"מ החפץ חשוב נח ברה"ר דהתם עשה הנחה לחפץ עצמו משא"כ כאן שאין להחפץ עצמו הנחה רק בגררא דיד והרי היד עצמו ל"ח מונח ברה"ר וכן להיפוך עני הפושט ידו לפנים והניח הבעל הבית על ידו, והוציא העני פטור ול"א דעקירת ידו כעקירת חפץ דהרי היד בתר גופו גריר וא"כ ביד עצמו ליכא עקירה מרה"י דהרי בתר גופו גריר שהוא ברה"ר, וכיון דאין לחפץ הנחה מצד עצמו רק מצד היד, והרי היד עצמו בתר גופו גריר, וז"ב ופשוט:

אמנם להשיטות דשדי נופו בתר עיקרו גם החפץ כאלו הוא בפנים ע"ז ק' שוב, א"כ גם בעני המניח על יד בעה"ב הפשיטה לחוץ נימא בתר גופו גריר וחשיב מניח ברה"י, ונלע"ד ליישב בהקדם לבאר גוף סברתם דגם החפץ חשוב כמונח ברה"י דהרי בתוס' זבחים מ"ז, וחולין ג' דהחפץ לא נגרר אחר הכלי וא"כ שיב ק' שיהי' דומה לדבילה שמינה הטח על הכותל דחשוב מונח ברה"ר אף דהכותל רה"י כמו שביארתי לעיל, ונראה דהנה הרשב"א (ד' צ"ט.) כ' בשם הרמב"ן ז"ל דתל גבוה יוד ורחב ד' אף דהוא רה"י מ"מ האויר שעליו כולו רה"ר דלא אמרי' גוד אסיק רק בדבר שיש לו מחיצות ומ"מ הנותן עליו חייב הרי דכיון דמונח על רה"י אף דקלוט בתוך אויר רה"ר מ"מ חייב מצד מכניס לרה"י ולכאו' ק' מ"ש מדבילה שמינה המח על הכותל שהוא רה"י, הרי דעיקר הוא האויר המחזיק את שטח החפץ, ונ' דהנה הוצאה ילפינן מדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן אל יוציא ופירשו התוס' (דף ד') אל יוציא ממקומו של חפץ עיי"ש, והנה במס' פרה פרק ו' משנה ג' קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו נתנו על גבו ר"א מטהר וחכמין מטמאין, וע' ר"מ ורא"ש טעם החכמים משום דכתי' במקום טהור וכיון שמונח על השרץ אף דהכלי אינה מק"ט מגבה מ"מ חשוב המקום טמא, ור"א ס"ל כיון דגוף הכלי טהור חשוב המקום טהור עיי"ש, הנה ס"ל לר"א דמקומו של החפץ נקרא רק האויר המחזיק את כל שטח החפץ לא מה שלמטה ובצדו, אבל חכמים ס"ל דאף דגוף האויר שהכלי קלוט בו טהור מ"מ כיון דתחתון למטה טמא חשוב מקום טמא, הרי דגם תחתיו של חפץ על מקום שהכלי עומד חשוב מקומו, ולפי"ז ה"נ מקומו של חפץ הוא מה שלמטה תחתיו וחשוב מונח ברה"י אף דהאויר רה"ר [ועי' תוס' לקמן (צ"ט:) ד"ה זרק דף ובמהר"ם מלובלין שם דכיון דלמטה מן הדף רה"ר אף דלמעלה רה"י ל"ח מונח ברה"י] ולא דמי לדבילה שמינה דהתם דומה לרישא דמתני' דפרה הנ"ל בקלל של חטאת שנגע בשרץ דלכו"ע חשיב מקום טהור דמאי שבצד החפץ ודאי ל"ח מקומו, וה"נ ל"ח הכותל מקומו של חפץ, ודו"ק היטב כי הוא דמיון יפה מאד, לפי"ז הכא ביד האדם דומה לכאו' לתל דחשוב רה"י אף דהאויר למעלה רה"ר, ואין להקשות א"כ יחשב רה"י גמור אף להחמיר ועני המניח על ידו הפשוטה לחוץ יתחייב משום מכניס כמו בתל יש ליישב דלא דמי דהרשב"א כ' בפ"ק דשבת (ד"ה.) דאדם אינו נעשה רשות רק חשוב עומד ברשות וכשהוא ברשות היחיד חייב המניח עליו משום דכל האויר רה"י הוא וגם המקום שהאדם נקלט בו וכן כ' התוס' רי"ד לקמן (דק"ב) וא"כ ידו דבתר גופו גריר אין הגרירות שגוף היד יהי' ברה"י דהרי אפי' גופו אינו רה"י רק עיקר הגרירות שמונח ברה"י והרי הגרירות אינו רק על היד ולא על המקום שהיד נקלט בו וגודל שטח היד, וא"כ הגרירה הוא רק לבל יהי' מונח ברה"ר וחשוב שהחפץ מונח על דבר שאינו רה"ר אבל לא רה"י והבן מאד, וכל זה ביד אבל בנוף דשדינן בתר עיקר כיון דהעיקר הוא רה"י בעצמו כל דבר שאינו בע"ח יכול להעשות רשות כמו שכ' הרשב"א בפ"ק בשם הראב"ד עיי"ש וא"כ שדינן נוף בתר העיקר כיון דהנוף בעצמו רה"י ול"ש לומר דהמקום שקלט בו אינו רה"י דהרי דבר שהוא רשות מהפך מקומו המחזיק את שטחו להיות כמוהו, כמובן דזה החילוק שבין נוף ליד ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה