שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער הכללים · כלל יא
בענין ספק לכתחלה אם אזלינן לקולא ומענין לענין בדין ספק פסול עבודה
האחרונים הביאו דברי הפרי תואר ביו"ד סי' ח' דספק בדבר שאינו רק איסור לכתחלה אזלינן לקולא ואציע בזה מאיזהו מקומן קמא קמא דמטי לידי. א] בב"י או"ח סוף סי' ר"ב בשם הגהות מיימוני לענין על כולן אם אמר שהכל יצא דאף דזה ל"ה אלא דיעבד מ"מ דבר שמסופק בברכתו יברך עליו שהכל לכתחלה דכיון דמסופק כדיעבד דמיא וע"ע סוס"י ר"ד וגוף הדין מקור מקומו טהור גם ברבינו יונה פ' כיצד מברכין במרקחת שמביאין ואין יודעין אם הוא מפרי האדמה או מפרי העץ מברכין עליו בורא פרי האדמה דעל פירות האילן אם בירך בפה"א יצא וכ"כ ברא"ש בפרק הנ"ל לענין שהכל עיי"ש אמנם בהגה"מ אנהרינהו לעיינין בטעמא דמלתא דכיון דמסופק כדיעבד דמיא והיינו דחדית לן, דאין לפרש כוונתו דכיון דמסופק ואם לא נתיר לו לברך שהכל לא יוכל לאכול המאכל ומש"ה חשוב כדיעבד ז"א מתרי טעמי חדא דיש לו עצה לברך על מאכל אחר או לאוכלו בתוך הסעודה כמ"ש התוס' פ' כיצד מברכין ועוד דהרב ז"ל בסידור שלו ביאר סברת רש"י ברכות (דף מ"ב.) דס"ל דאע"ג דאם בירך בופה"א על פה"ע יצא מ"מ אם בירך בפה"א על פה"א ונתכוון לפטור פה"ע ל"מ וביאר הרב ז"ל בסדר ברכת הנהנין דבשלמא אם בירך בפה"א על פה"ע חשיב דיעבד דאם לא יאכל נמצאת ברכתו לבטלה אבל אם בירך על פה"א ל"ח דיעבד דאפי' לא יאכל פה"ע על סמך ברכתו ג"כ אין ברכתו לבטלה עיי"ש הנה דאף בדיעבד אינו פוטר רק אם ברכתו יהי' לבטלה וא"כ בנ"ד דעדיין לא בירך איך מתירין לו לברך כיון דאף אם לא נתיר לו לא יהי' חשש ברכה לבטלה ודו"ק וע"כ דזה סברא עצמיית היא דספק כיון דיש בו צד א' לקולא דאולי ראוי לברך ע"ז לכתחלה שהכל דיש ג"כ צד ס' שמא אין האמת כן מ"מ צד הקל שבו משווהו לדיעבד.
ואם כנים הדברים הנה מקום אתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בכמה מקומות דס' פסולי עבודה אזלינן לקולא בדיעבד כמ"ש פ"ד מה' איסורי המזבח הלכה י"ב קדמה והקדישתו קודם שיבא עלי' ואח"כ בא עלי' הר"ז ס' אם הוא אתנן הואיל ובא עלי' קודם שתקריבנו או אינו אתנן שהרי הקדישתו קודם ביאה לפיכך לא יקרב ואם קרב הורצה עכ"ל וכ"כ בפ"ו מאיסוה"מ הלכה י"ג ובפ"ה ממעה"ק ה"ז ובפ"ח מה' תמידין ומוספין ה"ג ובפ"ה מה' עבויוה"כ הכ"ח ועוד בהרבה מקומות בה' ביאת מקדש ובה' פסולי המוקדשין ומסתימת לשון הרמב"ם בכל המקומות משמע דכשר לגמרי ואף לאכול הנאכלין וצריך להבין הטעם אם אמנם דבכס"מ פ"י מה' כלי המקדש הלכה ז' משמע דטעם הרמב"ם הוא משום דמס' א"א לו להביא חולין לעזרה משמע דלקולא לא סמכינן ע"ז עיי"ש אמנם צ"ע דהוא ז"ל עצמו בפ' י"א מפסה"מ הלכה כ"ג אהא דכ' הרמב"ם ולא יאכלו השירים כ' טעם אחר ע"ז עייש"ה משמע להדי' דבכל דוכתי בספק יאכלו השירים דאם קרב הורצה לגמרי ואפי' לקולא סמכינן ע"ז:
וע' בס' מנחת חינוך מצו' ש"ז נקיט ג"כ כן בדברי הרמז"ל דבמקום ס' לא פסלינן עבודה בדיעבד אף במקום איסור עיי"ש ועכ"פ טעמא בעי ולפי הקדמה הנ"ל דכל ס' דינו כדיעבד יש להמתיק הדברים ואקדים מש"כ במק"א לבאר דברי הש"ס נדרים (דף פ"ג.) דאין קרבן לחצי נזירות ופריך מחטאת העוף ומשני שאני חטאת העוף הואיל ובא על הס' ואין הדמיון מובן וע' ר"ן ונלע"ד דבאמת כל ס' אף שאיננו אלא או היתר או איסור כאשר צדדי הס' יעידין יגידון מ"מ תולדת הס' חשוב שיש בו חלק היתר וחלק איסור וכאלו הי' בו תערובות מהותין כמ"ש המהר"ל בס' באר הגולה באר הראשון בד"ה הרביעי [ד' ע"ד מדה"ס] בענין אלו ואלו דברי אלקים חיים דיש בו בחינות להיתר ובחינות לאיסור אלא שבחינה א' הוא יותר עיקרית ומ"מ גם בחינה הנגדית יש לה מהות וכמו דבר המורכב מד' יסודות ובחינה א' יותר עיקרית ומ"מ כולם במציאות עיי"ש וע' כלי יקר עה"ת פ' שופטים על פסוק לא תסור מעין דברים הללו וזה כוונת הש"ס הנ"ל דחטאת העוף הואיל ובא על הספק בא ג"כ על חצי נזירות דכמו דחטאת העוף בא על הס' וכל ס' ל"ח אלא חצי חיוב דכיון דיש צדדים לכאן וצדדים לכאן חשוב רק חצי מהות נזירות ומפאת זה מביא קרבן ממילא יכול להביא גם על חצי נזירות ממש, וכן מוכח בש"ס בב"ת (דף קפ"ז.) טמטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והי' בן הבכור עד שיהי' בן משעת הויה ואף דהי' בן משעת הוי' רק שאצלינו הי' ספק הנה דמה שהדבר מסופק אצלינו שולל מהות בן ממנו במקצת ועוד שם שאינו ממעט מחלק בכורה דכתי' וילדה לו בנים עד שיהי' בן משעת לידה וכו' אף אינו נימול לשמונה דכתי' וילדה זכר עד שיהי' זכר משעת לידה וכו' עיי"ש ובכ"ז קשה כנ"ל הרי הוא עצמו לא נשתנה ובודאי הי' זכר גם בשעת לידה אלא דעתה נתגלה לו הדבר ע"י שנקרע אבל עתה איגלאי מלתא למפרע שהי' זכר משעת לידה וע"כ צ"ל דכל זמן שהדבר בס' חשיב מקצת זכר ומקצת נקבה כפי צדדי הספק ול"ח זכר משעת לידה וע' תוס' יומא (דף ח') ד"ה ור"י סבר טומאה היתר הוא בצבור וכו' וי"ל כיון דטבול יום כשר בפרה א"כ מהתם נמי נכשר כהן השורף הפרה בלי הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא עיי"ש הנה התוס' מדמין ודאי טבול יום לס' נטמא טומאה גמורה הנה דקצת טומאה ודאית דומה לס' טומאה גמורה ודו"ק וכן נראה ממ"ש התר"י והרא"ש פ"ג דברכות (דף כ"א) דאף דאסור להתפלל ב"פ כ"א ע"י חידוש דבר בתפלתו מ"מ בס' התפלל מותר לו לחזור ולהתפלל, דכיון דאינו אלא ס' התפלל אין לך חידוש גדול מזה עיי"ש וזה משולל הבנה לכאו' דכיון שיש בו צד ס' אולי התפלל ואם התפלל אין בו שום חידוש אבל למש"כ א"ש דכל שיש ס' חשוב שיש בו ב' בחינות בפועל בחינות לחיוב ובחינות לפטור כמו תערובות ד' יסודות כמ"ש המהר"ל ז"ל ומפאת חלק החיוב שבו שפיר חשוב חידוש דעתה יפטר לגמרי ולא ישאר בו עוד צד חיוב עוד סמך לזה מדברי הרשב"א שבת (דף ל"ט:) דלא אמרינן הואיל רק למאן דאית לי' מתוך וא"כ הא דצריכין הואיל היינו למשוי לי' צורך קצת דלולא הואיל אין בו צורך היום כלל ול"ש מתוך רק כיון דיש סברא הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חשיב צורך קצת ושוב אמרי' מתוך, הנה דהס' שמא יבואו אורחים היום ל"מ למשוי צורך היום גמור דשמא לא יבואו אך מ"מ הוי צורך היום קצת כיון דיש ספק אולי יבואו אורחים הנה דכיון דיש ב' צדדי ספק התולדה היוצאת מזה דחשיב מקצת כצד הס' שמא יבואו ומקצת כהצד שמא לא יבואו ומש"ה חשוב צורך קצת ולא צורך גמור. ורגלים לדברים אלו מצאתי בתוספתא נגעים הובא בר"ש פי"א מ"ב צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים טהור אם רוב מן הרחלים מטמא בנגעים מחצה למחצה טמא וע"ז כ' הר"ש בשם התוספתא רשב"א אומר משום ר"ש הואיל וס' נגעים טהור אף מחצה על מחצה טהור עיי"ש וזה מפורש כדברינו דכל ס' חשוב ממש כמחצה ע"מ והוא ראי' נכונה בס"ד [ויש לפרש עוד דמיון התוספתא עפמ"ש הפר"ת דלרמז"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא חד בחד מה"ת בטל דס' אם צריך היתר רוב או איסור רוב דבריו נודעים, לפי"ז בנגעים אם נימא ספיקו טמא ה"ה מחע"מ טמא דכל מחצה על מחצה הוא כמו חד בחד דיש בו ס' ור"ש דס"ל ס' נגעים טהור ה"ה מחצה ע"מ טהור, עוד יל"פ דהס' הוא משום דא"א לצמצם וע"כ א' מהם רוב אלא שאין אנו יודעים לכן הוי ס' ולר"ש ס' נגעים טהור ה"ה בזה אמנם בתוס' גיטין (דף ע"ח:) ד"ה והא א"א לצמצם כתבו דלישנא דמחצה ע"מ לאו משמע שיהי' בו ס' מצד א"א לצמצם ע"ש ולפי"ז גם כאן א"א לפרש כן אע"כ כמ"ש מעיקרא ואח"ז רב אחר מופלג מצאתי בתשב"ץ ח"ב סי' ד' שכ' על הך דנגעים דא"א לצמצם ומש"ה הוי ס' וזה טעם ר"ש עיי"ש] גם ידועים ד' הכס"מ פ"ז מה' אישות הט"ו דאם מקדש אשה לאחר שיחלוץ לך יבמך מקודשת גמורה ול"ח דשלב"ל כיון דגם עכשיו תופסין בה קדושי ס' ואף דאינם אלא קדושי ס' ויוכל להיות שאין בה קדושין כלל עכשיו א"כ גם אלאחר שיחלוץ לא יועיל רק מס' וע"כ דע"י צד ס' שבו חשוב עתה חלות קידושין ומהני אלאחר כך לגמרי דצד ס' שבו גורם שימצא בו איכות קידושין גמורים מצד זו מחמת בחינה זו חשיב שפיר דבר שלבל"ע וביבמות (דף נ"ט.) דאף למ"ד פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ממאנת לא נעשית זונה אף דעתה היא פנוי' למפרע וכ' הריב"ש הטעם משום דהיתה אסורה לעלמא מחמת ס' הרי דאיסור ס' יש בו מהות איסור אף לפי הצד היתר דהרי כאן אגלאי למפרע דלא היתה אסורה כלל וע' ט"ז או"ח סי' תס"ז סק"ד הביא לשון האגור על החטים שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכ' ראבי"ה לאכול מקצתם קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכוח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו כו' מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין ב"י יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל והט"ז שם הק' ע"ז למה לא יועיל ס"ס גם לענין אכילה אמנם המשגיח בעינא פקיחא בלשונו הזך של האגור יראה לעינים דכוונתו דענין ס"ס הוא רק כעין ביטול ברוב דכיון דיש בו צדדי ס' יותר להיתר מלאיסור בטל בחינת האיסור המיעוט ברוב בחינת היתר שבו ממילא לענין אכילה דאסור במשהו ול"מ ביטול ה"ה דל"מ ס"ס [ואין זה ענין למש"כ הרשב"א דס"ס מטעם רוב דהרשב"א ל"כ רק דהוי כרובא דליתא קמן וזהו מובן בפשיטות אבל האגור חדית לן דדומה לביטול ברוב דהיינו כרובא דאיתא קמן דיש בזה תערובות של איסור והיתר, אף דאין לך אלא ד"א שמסתפקין עליו מ"מ בחינות ההיתר שבו עם בחינת האיסור שבו חשוב כמו תערובות] וכעין ד' האגור ראיתי בדעת קדושים סי' ל"ו סי"ד אות כ' שנסתפק דכמו דל"מ ביטול ברוב בעכו"ם כן ל"מ ס"ס עיי"ש וראי' לד' האגור מש"ס פ"ק דביצה (דף ד'.) ר"א לעולם ס' יו"ט ס' חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטילותמו' מה ענין ס' דרבנן לביטול ושמעתי בשם מרנא ורבנא איש אלקים קדוש רשכבה"ג מסאכטשאוו זצוק"ל לפרש דכל דרבנן יש בו צד להיתר מפאת הדאורייתא דהרי מה"ת הוא מותר וצד א' לאיסור מצד הדרבנן וחשיב כאלו הי' מחצה איסור ומחצה היתר ועתה שנתוסף עוד ס' בדרבנן עצמו חשוב כמו ביטול ברוב זה הטעם דסד"ר לקולא ודפח"ח [וע' בפי' הר"ח פסחים (דף ל') גבי פוקו וזבינו חמירא דבני חילא] והוא מתאים עם דברי האגור וע"פ האמור דכל דרבנן חשוב שיש בו צד להיתר מצד הדאורייתא וצד לאיסור מצד הדרבנן וכן בס' חשיב צד היתר וצד איסור נלע"ד ליישב קו' מהר"ם שיף גיטין (דף י"ז:) במה דפריך הש"ס [אהא דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו או משום פירות] מהא דתנן ג' גיטין פסולין ואם ניסת הילד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם והק' דאפי' נימא דפסול לגמרי והולד ממזר נמי ק' דמ"מ אין פיסולו אלא מדרבנן ושוב יוכל לחפות שיתן לה גט בלא זמן ומה"ת מגורשת הוא ונלע"ד דהתוס' הק' איך יוכל לחפות בגט שאין בו זמן נוקמה אחזקת א"א ותירצו דהרי גרושה לפניך והיינו דמוקמינן אחזקה דהשתא ואף דחזקה דמעיקרא עדיפא מ"מ כיון דטוענת ברי לי נגד חזקה דמעיקרא שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא עיי' טיב גיטין ולפי"ז היי"ד בנותן לה גט כשר שייך הרי גרושה לפניך אבל בנותן לה גט הפסול מדרבנן ליכא כלל חזקה דהשתא דחזקה היינו כיון דיש זמן שיש בו ס' ויש זמן שהוא בודאי במצב א' מב' צדדי הספק נגרר זמן המסופק בתר זמן המוכרע לצד א' וכ"ז במקום דעתה מגורשת גמורה נגרר זמן המסופק בתר זמן דהשתא דגרושה לפניך משא"כ בגרושה בגט. הפסול מדרבנן אין הזמן דהשתא יותר מוכרע לא' מצדדי הספק ממה שהי' מעיקרא בזמן המסופק ואדרבא דומה ממש למעיקרא דמעיקרא הי' ס' אם מגורשת ומפאת הס' חשובה באיכות חצי מגורשת וחצי אינה מגורשת ועתה דמגורשת בפסול דרבנן חשובה ג"כ מגורשת בצד מפאת הדאורייתא ואינה מגורשת בצד מפאת הדרבנן וא"א להכריע הזמן המסופק מצד הזמן העכשוי כיון דגם עכשיו איכות גירושין דומה למעיקרא כנ"ל ושוב אזלינן בתר חזקת א"א וקטלינן לה ודו"ק היטב כי נכון מאד בס"ד:
וע"פ האמור יש לבאר דברי הר"ן נדרים (דף פ"ו:) בקונם שאני עושה לפיך דאריב"נ יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו ואמר שמואל הלכה כריב"נ ופריך והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכיון דהשתא לא חייל לאחר גירושין נמי לא חייל ומסקינן שאני קונמות דכי קדושת הגוף דמי וכדרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד ופרכינן א"ה למה לי שמא יגרשנה תני ועוד שמא יגרשנה וכ' הר"ן ד"ה ועוד וכו' ולכשתמצי לומר דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל וכו' אפ"ה יפר שמא יגרשנה וכו' וא"ת ואי אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא ליחול השתא הדרא קושיין לדוכתה כיון דהשתא לא חייל לקמיה היכא חייל דהשתא מיהת לא מיגרשא וי"ל דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודי' כי אלמוה הני מילי כל היכא דקיימא קמי' אבל נתגרשה כאלו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול עכ"ל וע"פ הנ"ל יש לבאר הדברים לפמש"כ הכס"מ פ"ז מה' אישות הט"ו במקדש אשה לאחר שיחלוץ לך יבמתך דפסק הרמב"ם דמקודשת ואע"ג דמקדש יבמה פסק הרמב"ם דהוי ס' מקודשת וכ' הכ"מ דכיון דהשתא חיילי עכ"פ ס' קידושין שוב ל"ה דבר שלבל"ע וחייל אלאחר שיחלוץ לך יבמך ודאי קידושין וא"כ לפי המבואר לעיל דכל איסור דרבנן יש לו ב' מהותין מהות היתר מצד הדאורייתא ומהות איסור מצד הדרבנן [דומה לספק שיש לו ג"כ קצת מהות היתר לפי צד ס' הקל שבו ומהות איסור לפי צד החמור שבו] וא"כ כמו שכ' הכ"מ דדבר שחל עכשיו חלות ספק חל אלאחר זמן חלות ודאי ה"נ דבר דמדאורייתא ראוי לחול אלא דמדרבנן אלמוה לשעבודא דבעל יש בו ג"כ ב' מהותין מהות חלות מצד הדאורייתא ומהות שלילת החלות מפאת הדרבנן ממילא שפיר חייל אלאחר שיגרשנה חלות גמור דומה ממש לדברי הכס"מ ודו"ק היטב.
ובההוא ענינא אמרתי עוד לבאר פלוגתת ב"ש וב"ה גיטין (דף נ"ה.) בגזל מריש ובנאו בבירה דבש"א מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו וב"ה אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים, וביארתי דב"ש לטעמייהו וב"ה לטעמייהו דלכאו' איך הפקיעו חז"ל ממונו של הנגזל בשביל תקנת השבים ואין לומר הפקר ב"ד הפקר דהיכא דלא פשע ל"א הפקר ב"ד הפקר כמ"ש התוס' ביבמות (דף צ'.) ומה פשע הנגזל להפקיר ממונו ונלע"ד עפמ"ש הרשב"א בפ' השולח דאף דאין חכמים עוקרין דבר מה"ת במקום שאחרי שיעקרו ישוב להיות כן מדין תורה שפיר חכמים עוקרין, והנה בש"ס ב"ק (דף ס"ו:) פריך דלמ"ל במריש תקנת השבים תיפ"ל דקני' בשינוי השם דמעיקרא כשורא והשתא טללא ומשני ר' זירא דשינוי השם החוזר לברייתו לא שמי' שינוי, והנה הה"מ פ"ו מה' גניבה חידש דבס' גניבה גם שינוי החוזר לברייתו קונה [ביאור הדברים נלע"ד כמ"ש לעיל דס' חשיב צד להיתר וצד לאיסור, והא דחוזר לברייתו ל"מ היינו דל"ח שינוי גמור אבל מ"מ חשיב קצת שינוי וסמך לדברי מהא דסנהדרין (דף ע"ח.) דהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כולן פטורין ריב"ב אומר האחרון חייב ואמרי' התם דמ"ס כל נפש ואפילו נפש כ"ד הנה דמה דעומד למות ועתה עודנו חי חשיב נפש כ"ד דמפאת הזמן העכשוי חשוב כחי ומפאת היותו מעותד למות חשיב כמת לכן חשוב מקצת חי בערך ממוצע בין זמן העכשוי בין זמן העתיד, עוד סמך לזה מר"ן נדרים (דף נ"ב.) דדבר שיש לו מתירין חשיב קצת מב"מ עם היתר כיון דגם זה עומד להיות ניתר כמוהו ומ"מ ל"ח לגמרי מין במינו ואם הם בעצם מין בשאינו מינו גם דשיל"מ בטיל אף לרבנן דאזלי בתר איכות איסור והיתר מ"מ ל"ח לגמרי מין במינו באיכות כיון דעכשיו הוא אסור עייש"ה, הנה מבואר להדי' דלא אזלינן לגמרי בתר מהות העכשוי ולא לגמרי בתר מהות העתיד לכן חשיב קצת מב"מ מפאת היותו עתיד להיות ניתר ובהצטרף אליו שיווי העצמים יחשב מב"מ גמור וע' חולין (דף כ"ו) תוד"ה רבא אמר מדמו ג"כ מקצת מהות חלב לדבר שעתה הוא מים וסופו להיות יין עייש"ה דו"ק ותשכח הנה דמה שסופו להיות משקה ועתה הוא מים זה משווהו עכשיו למקצת מהות משקה בערך ממוצע בין זמן העכשוי לזמן העתיד, ובמק"א פירשתי בזה דברי התוס' בב"ת (דף ע"ט:) ד"ה אימור דשמעית לי' לר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון, פירות דקל דעבידי דאתי והקשו התוס' מלאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר דלא עביד דאתי ותי' בשם הר"א מפליזא דכיון דהגוף בעולם אלא שאינו ראוי לקנין חשוב כמו עביד דאתי עיי"ש וביארתי ע"ד הנ"ל דענין עבידי דאתי משוי לי' כאלו הי' קצת בעולם כיון דעתה אינו בעולם ועתיד להיות חשיב כאלו הי' לו קצת מציאות דומה להא דסנהדרין (דף ע"ח.) דחשוב נפש כ"ד, וה"נ כיון דהגוף בעולם ויש לו קצת מציאות בעולם דומה לעבידי דאתי, וע' ב"י או"ח סי' י"א שהביא פלוגתת הר"ן ובעה"ע בנפרדו הציצית משזירתן אם בעינן שישתייר כדי עניבה שזור דהר"ן מצריך שישתייר כדי עניבה שזור ובעה"ע מכשיר אף בנפרדו לגמרי משום גרדומין, ואף דבגרדומין בעינן שיור כדי עניבה, וע"כ דמה שנשאר חומר הציצה חשיב שיור וגרדומין גם לגבי איכות שזור שבו, הנה דחומר הדבר לגבי איכות שלו חשוב מקצת, וה"נ מה דהגוף בעולם חשוב גם לגבי איכות הגירות והשיחרור שיש לו עתה מקצת מציאות ודו"ק היטב:
וה"נ בשינוי החוזר לברייתו דמפאת הזמן ההוה הוי שינוי ומצד זמן העתיד אינו שינוי זה משוי ליה קצת שינוי באיכות וכיון דס' גניבה הוא ג"כ רק קצת גניבה באיכות לכן מהני שינוי כזה החוזר לברייתו הדומה לערך הגניבה שהוא ספק **(הגה"ה ובגוף דברי הה"מ הנ"ל דבס' גזל מועיל שינוי החוזר לברייתו מקום יש בראש ליישב דברי הרשב"א שבת (דף י"ד.) בהא דאמרינן דאוכל אוכלין טמאין גזור בי' רבנן טומאה דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו וכ' הרשב"א וז"ל איכא למידק דא"כ טמויי נמי מטמא איכא למימר משקין שבפיו מאוסין הם ואי שדי לא מטמא אחרים אלא פסלי מלאכול עכ"ל ותמו' טובא דבחולין (דף ע"א.) מבואר להדי' דאף באכלן וחוזר ומקיאן לא נפסל מאכילת אדם דשלא בפניו מחזי חזיא וע' פ"ק דמקואות משנה א' ובפ"י דמקואות משנה ח', ולולא דמסתפינא נלע"ד מלתא חדתא ליישב דברי הרשב"א ז"ל דלעולם בשעה שהם בפה חברו הם מאוסים לאכול לכל רואה רק כשמקיאם ואין רואה ראויים לאכילה כלשון הגמ' שלא בפניו מחזי חזיא, וא"כ לכאו' בשעה שהם בפיו ראוי שיופקע טומאתו אך כיון דלאחר שיקיאם יהי' ראויין לאכילה ל"מ מה שעתה אינו ראוי להפקיע טומאתו והוא כעין שינוי החוזר לברייתו דל"ח שינוי ה"נ שלילת הראייות לאכילה החוזר לברייתו ל"ח אינו ראוי, לפ"ז כאן דאינו אלא גזרה דלמא)** ודו"ק] ולפי מה שנתבאר דדבר שמותר מדאורייתא ואסור מדרבנן דומה לספק שיש לו צד היתר מצד הדאורייתא וצד איסור מצד הדרבנן, וא"כ כיון דחז"ל תקנו דאי"צ להשיב המריש, אף דמדאורייתא צריך להשיב מ"מ אינו גזל גמור דמדרבנן אינו גזל רק מדאורייתא וא"כ דומה ממש לס' גזל שיש לו צד לכאן וצד לכאן וכמו דמהני שינוי החוזר לברייתו בס' גניבה כמו כן מועיל בדבר הקנוי לו מדרבנן אף דמדאורייתא הוא של חברו ולא דמי לשאר עקירת דבר מה"ת דאף דיש לו מהות לפי הדרבנן מ"מ כיון דמצד הדאורייתא יש לו מהות לאיסור א"כ מה חזית דאזלית בתר דרבנן זיל בתר דאורייתא ואם תרצה למיזל בתר דרבנן ולדחות הצד דאורייתא חשיב שפיר עקירת דבר מה"ת, משא"כ בנ"ד דא"צ כלל לדחות הדאורייתא רק לחדש מהות דרבנן וכיון דמדרבנן חשוב שלו ול"ה גזילה, אף אם לא נדחה הדאורייתא ונשאר בו מהות גזילה מפאת הדאורייתא מ"מ מצד זה שוב מועיל מדינא שינוי החוזר לברייתו ממש כמו בס' גניבה וא"כ דומה לדברי הרשב"א פ' השולח הנ"ל דאחרי דחכמים ז"ל תקנו שהגזלן קונה המריש שוב מדינא קונה מחמת שינוי, דמעיקרא כשורא והשתא טללא ודו"ק היטב הדק:
וכ"ז לב"ה לטעמייהו דס"ל שינוי קונה בר"פ הגוזל עצים אבל ב"ש ס"ל התם שינוי במקומו עומד דדרשי גם שניהם לרבות שינוייהם לכן לית להו תקנת מריש כיון דאפילו אחר שיתקנו דהמריש שלו גם כן יהי' עקירת דבר מה"ת כיון דשינוי אינו קונה כלל ואין החסרון משום חוזר לברייתו לבד רק דלגמרי אין שינוי קונה לכן ס"ל דמקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו כנלע"ד:
ובזה א"ש מה דפסק הרמ"א בחו"מ סי' ש"ס דאם בנה בנין על קרקע גזולה מקעקע כל הבנין ומחזיר קרקע ובעליו דלא עשו תקנת השבים בקרקע, ואין מובן הטעם, ודברי הסמ"ע סק"ו תמוהין כמ"ש הבה"ט שם, וראיתי בח"ס על גיטין כ' דע"כ לא התקינו תקנת השבים רק במריש דאיכא שינוי גרוע עכ"פ רק דחוזר לברייתו משא"כ התם ליכא שינוי כלל עיי"ש, ועדיין אין מובן כל הצורך דכיון דשינוי החוזר לברייתו אינו קונה ומ"מ מפני תקנת השבים תקנו שיקנה א"כ אפילו בלא שינוי יקנה, אמנם ע"פ האמור א"ש ברווחא דבשלמא בשינוי החוזר לברייתו אחרי שיתקנו חז"ל דקונה שוב יקנה מדינא כמו בס' גניבה משא"כ במקום דליכא שינוי כלל ודו"ק:
[עוד יש ליישב דברי הרמ"א סי' ש"ס הנ"ל גם באופן הנ"ל דהרשב"א כ' דהא דאין חכמים עוקרין דבר מה"ת מ"מ היכא דאם יתקנו יהי' שוב מדינא כן כה"ג חכמים עוקרין, והנה בנתיבות סי' שס"א סק"א ביאר הטעם דשינוי השם החוזר לברייתו אינו קונה ומ"מ בצירוף יאוש קונה וכ' דעיקר חסרון דחוזר לברייתו היינו מחמת הנגזל דהנגזל יחזירנו לקדמותו אבל בדאיכא יאוש דפקע רשות הנגזל שוב הוי שינוי גמור כיון דהגזלן אין דעתו להחזירו לברייתו עיי"ש בשם המלחמות ר"פ הגוזל והמאכיל, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דחכמים תקנו שאי"צ להחזיר המריש לנגזל וא"כ אין הנגזל יכול להחזירו לברייתו ושוב הגזלן קינה מדינא בשינוי דמצד הגזלן אין חסרון מה שחוזר לברייתו כיון דהוא שינהו לחלוטין ואין דעתו להחזיר אותו לברייתו וא"כ דומה לדברי הרשב"א הנ"ל דאחרי שיתקנו כן שוב יקנה בשינוי ולא יצטרך להחזיר המריש מדינא, וכ"ז במקום דאיכא עכ"פ שינוי החוזר לברייתו משא"כ בהא דסי' ש"ס הנ"ל דליכא שינוי כלל וק"ל]:
ונשוב לנ"ד דכיון דביארנו דכל ס' יש בו במציאות ב' איכיות גם יחד איכות היתר ואיכות איסור אם כן הא דאמרי' ספיקא דאורייתא לחומרא [למ"ד מה"ת כדאית לי' ולמ"ד מדרבנן כדאית לי'] היינו כיון דע"כ צריך לבטל בחינה א' מפני חברתה או בחינת ההיתר או בחינת האיסור לכן בדאורייתא אזלינן לחומרא [דא"א לעשות פשרה ולומר דחציו מותר וחציו אסור כמובן דאף דס' חשיב כמחצה היינו באיכות כמובן אבל בכמות מאן שם לומר דזהו האיסור ומה חזית לכן כולו אסור] וכ"ז בחולין דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ"ש התוס' בכ"מ וע"כ צריך אתה לבטל בחינה א' מפני חברתה, משא"כ בקדשים דבכ"ד צריך ב' קראי למצו' ולעכב, וכ"ז דליכא אלא קרא א' אינו אלא למצו' דבקדשים מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד, ואפי' במקום דיש תרי קראי לעכב, מ"מ אין העיכוב מצד המצו' רק כ"א הוא דין בפ"ע דבקדשים אין המצו' סיבת העיכוב, כיון דמשכחת לה זה בל"ז [כעין שכ' הר"ן נדרים (דף פ"ג:) דנזירות מיין בלא איסור טומאה למתים ל"ח נזירות לחצאין כיון דמשכחת לה איסור יין בלא איסור טומאה דנזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים לכן גם בנזיר דעלמא ל"ח חצאין וה"נ כיון דמשכחת לה בקדשים מצוה בלי עיכוב אפילו במקום ששנה עליו הכתוב לעכב כ"א הוא דבר בפ"ע המצוה לבד והעיכוב לבד] ממילא בס' שפיר מחלקינן ב' בחינות הס' חלוקה איכותיית, דהיינו למצו' לכתחלה לחומרא אזלינן ובדיעבד הורצה דבדיעבד אזלינן בתר בחי' הקל, דכיון דכ' הגה"מ דס' כדיעבד דמיא הרי דס' כיון שיש בו בחינה גם להקל. אף דזה אינו מועיל לגמרי מ"מ מועיל עכ"פ שיחשב כדיעבד, ומינה דערך הדיעבד אל הלכתחלה הוא ממש בפלס א' כערך בחינת ההיתר אל בחינת האיסור בדבר שיש בו ס' השקול, דהיינו מחצה ע"מ (וסמוכין לזה מדברי הלח"מ הידועין דתרי איסורי לכתחלה גם בדיעבד אסור, דכיון דאיסור א' לכתחלה דומה לאיסור מחצה באיכות בהתוסף בו עוד איסור לכתחלה נתוסף בו עוד מחצה איסור ונעשה איסור שלם באיכות ואסור בין לכתחלה ובין בדיעבד ועכ"פ ראי' מדברי הלח"מ דאיסור לכתחלה חשוב מחצה איכות איסור] ממילא בדבר שאסור אפי' בדיעבד בס' אם רוצין לחלק איסור דיעבד שבו, לחלוקה איכותיית מחלקין אותו לכתחלה ודיעבד, דלכתחלה אסור ודיעבד מותר, דכיון דכל ס' אפי' כשעושה לכתחלה כדיעבד דמיא, ממילא אם עושה אותה בדיעבד גמור הוא חשיב מחצה בערך אל הלכתחלה שבו [שאינו אלא דיעבד לגבי לכתחלה גמור באיסור ודאי] ושפיר חשיב שנחלק האיסור דיעבד חלוקה איכותיית לשנים חלקים שוים, לכן בס' פסול קדשים דפסול אפי' דיעבד פוסק הרמב"ם לכתחלה לא יקריב ואם קרב הורצה כיון דמצינו בקדשים חילוק כזה בין לכתחלה לדיעבד ואי"צ שבחינה א' תבטל את חברתה. הא עדיף להשתמש בב' בחינות הנגדיות מלבטל א' מפני חברתה כעין שכ' בתשובות הרי"ם לענין ביטול ברוב דדוקא במקום שאם לא יתבטל המיעוט ברוב יגרר הרוב אחר המיעוט אז אמרינן **(שקיל משקין דתרומה לפומי' ופסיל להו והיינו דיסבור שבלע כבר הטומאה ומותר לאכול תרומה וכיון דהוא לא ידע שנטמא דומה לס' טומאה וכמו דבס' גזל מועיל שינוי החוזר לברייתו כמ"כ בס' טומאה מועיל אינו ראוי החוזר לברייתו להפקיע הטומאה ודו"ק:
אך עדיין לא נתיישבו דברי הרשב"א לגמרי דא"כ דחשבית לי' אינו ראוי גם מיפסל לא תיפסל ומה שנא טמויי דלא מטמא ומ"מ מיפסל, ואולי י"ל החילוק בין פסול לטומאה ע"פ הגמ' זבחים (דף ל"ה.) פיגל בזבח נתפגל השליל פיגל בשליל לא נתפגל הזבח פירש"י דסבר שליל גופא דזיבחא הוא ומ"מ אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי לי' ומ"מ בפיגל בזבח חייב גם על השליל כיון דאיכא אינשי דאכלו לי' וכן פירש"י על פיגל באלל נתפגל מוראה פיגל במוראה לא נתפגל אלל עיי"ש, ושם עמוד ב' בברייתא מבואר דאין חייבין עליהם גם משום נותר וטמא ועיי"ש בשט"מ בשם ר"פ, הנה דלענין דבר שאירע בגופן לא חשובי מאכל לכן אם נטמאו או נתותרו אין חייבין עליהם אך בפיגול חייבין עליהם אם נתפגל הזבח משום דעיקר הפיגול הוא בזבח חייב גם אשליל ומוראה בגררא דזבח עייש"ה, וה"נ י"ל בזה באוכל שבפיו רובא דאינשי לא אכלו לי', ומ"מ נפסל אם נגע בטמא כיון דשורש הטומאה הי' באוכל גמור קודם שבא לפיו לכן נפסל גם זה שנגע בו בגררא דידי' אבל לטמא אחרים ל"ח אוכל כעין פיגל בשליל לא נתפגל הזבח, ואף דשורש הטומאה הי' באוכל גמור מ"מ כיון דזה לא נטמא רק בגררא דאוכל, ל"מ לטמאות אחרים שוב בגררא דידה כעין הא דשבת (דף ע"א.) גרירה אית לי' גרירה דגרירה לית לי' עיי"ש:
עוד יש לומר החילוק בין פסול לטומאה בהקדם שיטת רש"י בפ"ג דזבחים ובפ' המצניע ובשאר דוכתי דאוכלין אפי' משהו מקבלין טומאה ואילו לטמא אחרים בעינן שיהי' כביצה, ולפ"ז יש ליישב ע"פ מ"ש הה"מ בביאור שיטת הרמז"ל דעל הנאה ליכא מלקות דחשיב כמו שלא כדרך הנאתן כיון דעומד לאכילה, וכ' הפר"ח סי' תמ"ב ומל"מ פ"ה מה' יסוה"ת דמ"מ אסור מה"ת ול"ד לשכה"נ דחשיב עכ"פ כמו חצי שיעור עיי"ש, והיינו דקצת הוא עדיין כדרך הנאתן וחשיב חצי שיעור באיכות, וסמוכין לזה ברמב"ן ז"ל בס' המצוות במצות ל"ת שנ"ג לענין קריבה בעריות כ' בתו"ד או יהי' מה"ת דכל דמתהני מאיסורא אסורה כדין חצי שיעור עיי"ש ושם ג"כ אינו ח"ש בכמות רק באיכות הנאה [וידוע מש"כ מהרש"ל שבועות (דף כ"ג:) דלר"ש דכ"ש למלקות ה"ה דחייב שלכה"נ הרי דמדמה חצי שיעור בכמות לחצי שיעור באיכות ההנאה וע' ט"ז או"ח ס' רי"ב סק"ז ג"כ מדמה להו אהדדי חסרון בשיעור וחסרון באיכות ההנאה עיי"ש ועי' ח"ש שם] וע' יומא (דף ס"א:) ברש"י ד"ה באינו וכו' אף זו הואיל ולא נגמרה שלא עלתה לשם חובה כו' וע' תוס' שם ד"ה אשם וכו' מה שהקשו כיון דלא עלתה לבעלים א"כ כליתא הוא ועכ"פ צ"ל לדעת רש"י דכיון דאינו פסול גמור רק שלא עלתה לבעלים חשוב כעין חצי עבודה באיכות ודומה לעבודה שלא נגמרה שהוא חצי בכמות ודו"ק, וסמך לזה בירושלמי פ"ד דחלה בנוטל מן הקב חלה רע"ק אומר חלה וחכ"א אינו חלה וביאר בירושלמי דרע"ק מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן דבדיעבד תרומתו תרומה, הנה מדמה חצי שיעור בכמות לפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא שיעור שלם בכמות רק שהוא חצי שיעור באיכות, וע' תוס' שבת (דף כ"ו:) ד"ה השתא שתי וערב וכו' דנראה להש"ס סברא דאריג שלשה על שלשה עדיף משתי וערב אפי' כדי לארוג בו כמה עיי"ש, הנה דשתי וערב כיון דלא נגמר עדיין הבגד אפי' יהי' בו כמה חשיב לעולם כמו פחות משיעור שלשה על שלשה וע' ר"ח פסחים (דף ל'.) דחמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות דומה לתערובת חמץ כיון דאינה לגמרי של ישראל ואף דעובר עליו בבל יראה מ"מ כיון דעל חמץ של עכו"ם אין עוברין בבל יראה וזה אינו לגמרי של ישראל חשיב כמו תערובת באיכות וע"ע רמב"ם ז"ל פ"ז מה' מא"ס בט"ז לענין חוטין וקרומות דאפי' נימא שהן אסורין מה"ת אין חייבין עליהם והוי כמו חצי שיעור והוא ג"כ חצי שיעור באיכות דיש בהם קצת איכות חלב וקצת איכות בשר והם ממוצעים בין חלב לבשר ועיי"ש בהה"מ מש"כ בזה וע' מנחות (דף ט') שאני צבור הואיל ואשתרי טומאה לגבייהו אשתרי נמי חסרות עיי"ש משמע דחסרון באיכות דומה לחסרון כמות, ולפ"ז י"ל כיון דבטומאה בעינן ראויות לאכילה כל שעדיין ראוי לאכילה קצת ומ"מ אינו ראוי לאכילה לגמרי חשיב לעולם כמו פחות מכשיעור ואפי' יהי' בו כמה, ולכן שפיר כ' הרשב"א ז"ל דפסיל ולא מטמא דהוי כמו פחות מכביצה דמקבל טומאה ואינו מטמא אחרים, ולפי"ז הא דאמרי' בחולין (דף ע"א.) טומאה קלה עד לכלב צ"ל דקאי לענין לקבל טומאה דוקא דאי לטמא אחרים כל שאינו ראוי לגמרי חשיב כאין בו כשיעור:
ובהקדם סברא הנ"ל דשייך חצי שיעור באיכות ישבתי דיעה המוזכר ברי"ף ז"ל ברכות פ' כיצד מברכין ובב"י או"ח סי' קס"ח דאם אוכל פת הבאה בכסנין אי"צ לברך לאחריו כלל ואפי' בורא נפשות ולכאו' ק' טובא כיון דמסקינן בשלהי כיצד מברכין מ"ד. דאפי' ירקא ואפי' מיא צריך לברך לאחריו עיי"ש, וא"כ מה שנא פת הבאה בכסנין, וכי גרע פת זה מירקא ומיא, ונלע"ד ג"כ כנ"ל דפת הראה בכסנין כיון דעיקר הנאתו של פת הוא כשתעשה לחם גמור שקובעים עליו סעודה חשיב קצת שלא כדרך הנאתן כמ"ש הה"מ הנ"ל על כל הנאות במידי דמאכל ומ"מ ל"ח לגמרי שלכה"נ רק כמו חצי שיעור באיכות, וכמ"ש הפר"ח סי' תמ"ב הנ"ל לכן ברכה ראשונה צריך לברך כיון)** דהמיעוט בטל אבל במקום שאפשר לכל א' להשאר על מצבו לא בטיל ודוקא בחולין דלא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד אין עצה לעשות אחרת רק לבטל צד א' מפני חברו. אזלינן בדאוריי' לחומרא משא"כ בזה, ולא מיבעיא לרמז"ל לשי' דספד"א רק מדרבנן לחומרא, דשייך לחלק כן, רק אפי' להשיטות דספד"א מה"ת לחומרא, מ"מ היי"ט דילפינן מס"ט ברה"י, או מדאיצטריך קרא להתיר ס' ממזר כמבואר בפוסקים וא"כ היי"ד דומיא דהנך ספיקות משא"כ בס' קדשים דאיכא סברא גדולה לחלק כנלע"ד:
והנה בש"ס גיטין (דף י"ז.) אתמר מפני מה תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו, ופרכינן עלה בגמ' מהא דתנן שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני אהני דלכתחלה לא תנשא ופירש"י וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו לא כתבי לי' ספרי הדיינין ולא חתמו עלה סהדי עכ"ל, והנה בטור אהע"ז סי' קכ"ז פסק דעתה שתקנו זמן אם זנתה והוציאה גט בלא זמן ותאמר אחר גירושין זינתה צריכה להביא ראי' וכ"ז שאין לנו ראי' שזינתה אחר גירושין קטלינן לה, והקשו הב"ח והט"ז חדא איך קטלינן לה מספיקא שמא האמת אתה שזינתה אחר הגירושין והגט כשר בדיעבד ותו למה הוסיף הטור טעם חדש דהרי בש"ס אמרו אהני דלכתחלה לא תנשא משמע דזולת זה לא אהני מידי, ולדברי הטור אהני טובא שלא יוכל לחפות עלי' מעתה והרי עיקר התקנה הי' שמא יחפה ונלע"ד ע"פ דברינו הנ"ל דדבר שאסור לכתחלה ומותר בדיעבד חשיב באיכות כאלו חציו מותר וחציו אסור ממש כמו ס' איסור דחשוב ג"כ באיכות חציו אסור וחציו מותר ומדברי הגה"מ משיתיהו והנה התוס' שם ע"א הקשו דאיך יוכל לחפות עלי' ולומר שהיתה מגורשת בשעת זנות ואמאי נוקמה אחזקת א"א ותירצו שהוא גרושה לפנינו ועוד אדרבא אוקמה אחזקת כשרות שלא נבעלה כשהוא א"א ועיי' פנ"י הקשה על תירוץ קמא דהרי בכ"מ אזלינן אחר חזקה דמעיקרא ולא משגחינן במה שהוא עתה להיפוך ותי' דב' אלה התירוצים הם א' דכיון דגרושה לפניך וגם יש לה חזקת כשרות הו"ל תרתי במקום חדא כמו במקוה ברפ"ק דנדה, אמנם בס' טיב גיטין כ' דהוא ב' תירוצים ואף דחזקה דמעיקרא עדיף היינו למי שמסופק אבל אם אומר ברי נגד החזקה נאמן אבל רק בחזקה דאיתרע לכן כ' הרי גרושה לפנינו עיי"ש, והנה החילוק בין חזקה דאיתרע ללא איתרע הוא משום דחזקה דהשתא במקום דליכא חזקה דמעיקרא סמכינן עלה כמו שכ' הש"ש ג' פט"ז מדברי רש"י ורמ"ה, הנה דגם חזקה דהשתא חזקה הוא אלא דחזקה דמעיקרא עדיפא אבל כ"ז בליכא טענת ברי נגד חזקה דמעיקרא אבל בדאיכא ברי נגד חזקה דמעיקרא שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא דהרי גרושה לפניך. העולה מזה דכל הטעם דהי' יכול לחפות על בת אחותו ולא מוקמינן בחזקת א"א משום דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהרי גרושה לפניך כיון דנגד חזקה דמעיקרא יש ברי, ולפי"ז לבתר דתקון רבנן זמן בגט ולכתחלה לא תנשא אף דבדיעבד אם נשאת הולד כשר מ"מ א"א לומר הרי גרושה לפניך ולמיזל בתר חזקה דהשתא כיון דכל דבר האסור לכתחלה ומותר בדיעבד חשוב צד איסורו ממש כמו צד האיסור בדבר שהוא ספק כנ"ל וא"כ אינה מגורשת עכשיו יותר ממה שהיתה מוחזקת אצלנו בשעת הספק דהרי על שעה שאנו מסופקין אם הוא מגורשת חשובה באיכות חצי מגורשת וכן עתה הרי הוא גרושה לפניך ג"כ איכות גרושין כזה ואיך אפשר דמהותה העכשוי יכריע הספק כיון דעכשיו ג"כ אין לה צד גירושין יותר מלספק מגורשת ודוקא במקום שהוא עתה מגורשת ודאי אפשר לילך בתר חזקה דהשתא דזה מכריע הספק משא"כ בזה דלכתחלה לא תנשא דדומה ממש למהות ספק מה יתן ומה יוסיף זה להכריע מאזני הספק וכיון דליכא חזקה דהשתא שוב כ' הטור שפיר דמספיקא קטלינן לה משום דמוקמינן לה בחזקת א"א ואף דטוענת ברי נגד החזקה זה ל"מ רק בדאיכא עכ"פ חזקה דהשתא משא"כ בנ"ד ואף דיש לדחות דהרי כיון דעכשיו עכ"פ חזקה זו שלא תהי' א"א בודאי מעיקרא כעין שכ' התוס' ריש נדה דשייך חזקה כזו שאינה טמאה ודאי י"ל דמ"מ כה"ג שוב אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דיש לנו חזקה דמעיקרא שהוא חזקה להיותה ודאי א"א וחזקה דהשתא אינה רק לשווי' ספק מגורשת עדיפא חזקה דמעיקרא מחזקה דהשתא אף דבמקום ברי חזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא היינו כששניהם מבררים הספק אבל לא בנ"ד דחזקה דמעיקרא מברר הס' וחזקה דהשתא אינו פועל רק להשאיר הספק וביותר י"ל למש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט דנזיר דחזקה באה רק כדי שלא ירבו הספיקות בישראל דאם נלך אחר האפשרות יצא לדבר שאין לו תכלית עיי"ש, וא"כ כש"כ דמסתבר לומר כן דאזלינן בתר חזקה **(דברכה ראשונה מברכין אפי' על משהו כמ"ש התוס' ברכות (דף ל"ט.) והרא"ש שם ובתוס' יומא (דף ע"ט.) אבל ברכה אחרונה דצריך שיעור כזית וכיון דאינו לגמרי כדרך הנאתו חשיב חצי שיעור באיכות ודינו כמו חצי שיעור בכמות דאין בו חיוב ברכה אחרונה ונכון:
ובענין הנ"ל ראיתי עוד ברשב"א שם בשבת (דף י"ד.) הא דאמרי' התם אוכל אוכל ראשון מ"ט גזור בי' רבנן טומאה דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו שותה משקין טמאין מ"ט גזרו בי' רבנן טומאה דזמנין דשתי משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו היינו הך מהו דתימא הא שכיחא והא לא שכיחא פירש"י הא שכיחא שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיחא שאדם יאכל עם שתייתו והק' הרשב"א וז"ל ואיכא למידק ולימא משום דזמנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומי' ופסיל לתרומה דהא ודאי שכיחא עיי"ש ואני תמה על עצמי דאיך אפשר לומר טעם הגזרה משום הכי, הרי אם נגזור דלמא אכיל מעיקרא אוכלין דתרומה ואח"כ ישתה משקין טמאין א"כ לא נתקן חשש זה כלל ע"י הגזרה ולא יועילו חכמים בתקנתן דבשלמא להיפוך לגבי חשש דלמא שתי מעיקרא משקין טמאין ואח"כ יאכל תרומה שפיר הועילו בגזרתן דמעיקרא דשותה משקין טמאין ל"ה גופו נפסל מתרומה א"כ לא בדיל מתרומה אחרי שתיית משקין טמאין ושייך החשש דלמא בעוד המשקין בפיו יאכל אוכלין דתרומה ויסבור שכבר צלע המשקין טמאין אבל כיון דגזרו דשותה משקין טמאין אף אחרי בליעת המשקין גופו נפסל מתרומה כש"כ שלא יקח אוכלי תרומה לפיו בעוד שלא בלע המשקין דתיכף כשמתחיל לשתות משקין דטומאה בודל עצמו מתרומה עד שיטהר, אבל אי נימא דהחשש להיפוך דלמא אכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין לפומי' ופסיל להו מה יועילו חכמים בתקנתן שתקנו דשותה משקין טמאין גופו נפסל מתרומה, הרי מ"מ כשאוכל תרומה לא בדיל ממשקין טמאין דהרי אחרי שנבלע התרומה מותר לשתות אח"כ משקין טמאין וא"כ עדיין החשש במקומו עומד שמא יקח המשקין טמאין לפיו בעוד התרומה בפיו ומה יתן ומה יוסיף אם נגזור טומאה על השותה משקין טמאין הרי זה אינו מועיל רק שיהי' בדיל מתרומה אחרי הטומאה אבל לא להיפוך שיהי' בדיל מטומאה אחרי אכילת תרומה וז"ב לענ"ד הקלושה:)** דמעיקרא כה"ג כיון דבחזקה דהשתא אין מועילין כלום דעדיין נשאר הדבר בספק ודו"ק:
ונראה דהטור הכריח שיטתו דאלת"ה רק כמ"ש רש"י ז"ל דכיון דלכתחלה לא תנשא לא כתבי לי' סופרי הדיינים א"כ ק' למה תקנו חז"ל באמת שיהי' בדיעבד כשר כיון דעיקר הטעם משום שמא יחפה וביותר יתכן זה כשיהי' גם בדיעבד פסול דאז לא יוכל לחפות כלל דאפי' נאמין לה שנתן לה גט זה קודם הזנות מ"מ הגט פסול בשלמא באידך פסולי כגון כתב בכת"י ואין עליו עדים מובן שלא רצו להחמיר בדיעבד בשביל חששא בעלמא כיון דעכ"פ הרוב לא ירצו לעבור אלכתחלה ודי גם בזה דלכתחלה לא תנשא לענין טעם התקנה משא"כ בנ"ד ודאי תעשה האשה כל טצדקי להפטר מעונש מיתה וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואם סופר זה לא ירצה לכתוב תמצא אחר והרי אפילו לענין ממון הקל מצינו בכתובות (דף ל"ו:) כיון דמהדר אזיופא אימור זיופא זייף וחתים אף דכל ישראל בחזקת כשרות מ"מ מרעינן שטרא מה"ט דמהדר אזיופא כש"כ באשה זו שאנו יודעין ברור שתהדר אחר סופר שיכתוב לה גט בלא זמן וכבר כתבו התוס' שבועות (דף מ"ו:) בד"ה וספרא דאגדתא דאם אין דנין על אדם פרטי ל"ש לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דיש גנבים בעולם וכן מבואר ברש"י קדושין (דף ע"ג) ד"ה שמא ישא אחותו מאביו ודו"ק, וה"נ יש רמאים בעולם שיכתבו לה גט בלא זמן בעד בצע כסף ואולי הבעל עצמו יכתוב לה גט בכת"י וזיופי זייף וחתים ב' עדים כיון דרוצה לחפות עלי' ונפיל האי תקנתא בבירא לכן הכריח מזה שיטתו דגם עכשיו דבדיעבד כשר מ"מ כ"ז שלא תברר שהאמת כדברי' שניתן לה הגט קודם הזנות קטלינן לה:
ונלע"ד ליישב קו' הנ"ל לשיטת רש"י דלמה לא תקנו שיהי' גם בדיעבד פסול כדי שלא יוכל לחפות כלל ומי הכניסם בפירצה דחוקה כזו לסמוך ע"ז דאהני דלכתחלה לא תנשא, ונלע"ד דאם היו מתקנים דהגט פסול גם בדיעבד אז ל"ה מועילים כלל ועדיין חששא דחיפוי הי' עומד בתקפו דהנה התוס' לקמן (דף ל"ג) הקשו א"א שזינתה איך נוכל לחייבה הא הוי התראת ס' שישלח הבעל גט ע"י שליח ויבטל ונימא אפקעינהו רבנן לקידושי מיני' ותירצו דרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן ולפי"ז בנ"ד אם יתן לה גט בלא זמן ונאמר שנתן לה הגט קודם הזנות אף דגט זה פסול מ"מ שוב תפטר ממיתה מטעם דהוי התראת ס' שמא ישלח לה גט ע"י שליח ויבטל וכאן ל"ש רוב אנשים אין מגרשין נשותיהם דכיון דחזינן דנתן לה גט אף דהגט פסול מ"מ תו אינו מן הרוב שאין מגרשין נשותיהן דאותן אנשים שאין מגרשים נשותיהם אין מתעסקין כלל בנתינת שום גט כעין דאמרי' רפ"ב דכתובות רוב נשים בתולות נשאת ורוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ועיי' תבו"ש סי' כ"ט וה"נ רוב שאין מגרשין נשותיהן אין מתעסקין כלל בענין הגירושין וזה כיון שנתעסק בזה ורצה לגרש איתרע לי' רובא ושוב הוי התראת ס' וא"כ לא נועיל כלל אם נאמר דגט שאין בו זמן פסול ואין לדחות דהרי באמת הקשו התוס' איך יוכל לחפות שנתן לה גט קודם זנות נוקמה בחזקת א"א ותירצו דהרי גרושה לפניך וכאן דהגט פסול ל"ש זה ושוב לא נאמינם שניתן לה גט זה קודם הזנות ושוב בשעת התראה הי' עדיין מכלל הרוב שאין מגרשין נשותיהן ול"ה התראת ס' אבל ז"א דכיון דגט זה פסול א"כ במה שאומרים שנתן לה הגט קודם הזנות אין מרעין בזה כלל חזקת א"א וא"כ בודאי היו נאמנים כיון שאין זה נגד החזקה דא"א מה תאמר דמ"מ חשוב נגד החזקה כמו שקודם לכן לא נתן לה הגט ולא עשה פעולה נתינת הגט כמו כן בשעת זנות לא עשה פעולת נתינת הגט ונעשית פעולת נתינת הגט אחר הזנות [אף דיש לדון בזה דל"ש חזקה על פעולה גרידא לומר כשם שלא עשה הפעולה מעיקרא כן לא עשה גם אח"כ דע"כ לא מצאנו חזקה רק במקום דחל שם חדש על החפץ או על האדם כמו חזקת כשרות חזקת פנוי' חזקת א"א חזקת חיוב חזקת טהרה חזקת טומאה חזקת היתר לשוק בכל אלה יש שינוי באיכות החפץ או האדם שדנין עליו דמעיקרא הי' עליו איכות ומהות אחר ממה שיש לו עכשיו לכן א"א להוציא החפץ מאיכותו הקודמת נגד החזקה משא"כ בנדון שלפנינו דהגט פסול ונתינת הגט לא מעלה ולא מוריד בעצם מהות א"א שלה וגם באיכות הבעל אין שום השתנות בין קודם נתינת הגט לאחר נתינה ואין החזקה רק על פעולת נתינת הגט גרידא כמו שלא פעל פעולת נתינת הגט מעיקרא כמו כן לא פעל אח"כ וחזקה כזו לא מצאנו, ויש לי סמך לדברים אלו מדברי הטו"א ר"ה (דף י"א:) בד"ה בתשרי עתידין ליגאל דרצה מעיקרא לחלק בין שמא יבא אליהו דחיישינן בין שמא בא דלא חיישינן כמו דאמרי' בגיטין (דף כ"ח:) לענין שמא מת ושמא ימות ובסוף דבריו חזר בו ודחה הדמיון מהא דגיטין דשאני התם גבי שמא מת דהוא נגד חזקת חי לכן לא חיישינן משא"כ גבי שמא בא אליהו דאינו נגד החזקה עיי"ש ואם נימא דשייך חוקה על פעולה גרידא א"כ גם גבי ביאת אליהו שייך חזקה זו כשם שלא בא אתמול כמו כן לא בא היום וע"כ דלא שייך חזקה בכה"ג:
עוד ראיתי להגאון ז"ל בספרו גבורות ארי תענית (דף כ"ד) ד"ה השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב והק' הא הוי התראת ס' שמא יחזירנו למים קודם שיבש כסלע ותי' בהקדם דברי התוס' שבת (דף ד'.) לענין הדביק פת בתנור שהקשו איך חייב מיתה הא הוי התראת ס' דבשעה שהדביק אפשר שבדעתו לרדותו קודם שיגמר ותירצו דכל שעושה מעשה איסור שאין חסר מעשה אחרת רק ממילא יגמר ל"ח התראת ס' וה"נ דכוותי' כיון ששולה תוכ"ד של התראה וממילא ימות אם לא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע לאו התראת ס' הוא אח"כ כ' שאין דברי התוס' מוכרחים דלא קאמר קודם שיבא לידי חיוב סקילה אלא לידי איסור סקילה וכו' מיהו סברא זו הכריחו התוס' בפ"ד דגיטין (דף ל"ג.) דאמר התם דהתקין ר"ג הזקן דאם ביטל הגט שלא בפני השליח אינו מבוטל אע"ג דמה"ת מבוטל משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין והקשו התוס' בשם ר"ת היכי מחייבין לעולם א"א שזינתה הא התראת ס' הוא שמא ישלח לה גט ויבטל ותי' בשם ר"ת דכה"ג ל"ה התראת ס' דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ועוד דאוקמינן אחזקה שהוא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה הא התראת ס' הוא שמא ישאל על נזירותו, ביאור דבריהם הא דפירשו גבי גט ונזיר מוקמינן אחזקה ומה חזקה איכא הכא הרי כשנשאל על נזירותו עוקר הנדר מעיקרא למפרע והו"ל כאלו ל"ה נזיר מעולם וה"נ גבי גט ע"י ביטול זה כיון דאפקיעו רבנן לקדושין למפרע הרי לא היתה א"א מעולם אלא ה"פ דאוקמה אחזקה היינו דיש לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישלח לה גט ואפילו ישלח לא יבטלנו שלא בפניו וה"נ גבי שולה י"ל דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא יחזירנו למים קידם שיבש בו כסלע עכ"ל הגאון ז"ל, ולכאורה נראה מזה ג"כ דל"ש חזקה בפעולה גרידא, דאל"כ מה קושי' דחכם עוקר נדר מעיקרו ול"ה נזיר מעולם מ"מ נוקמא אחזקה שלא יעשה פעולת השאלה וכן בגט החזקה על גוף נתינת הגט וע"כ דחזקה כי האי לאו מידי הוא ומש"ה העתיק כוונתם למ"ש בשבת (דף ד'.) דכל שעשה איסור שאין חסר בו מאומה ל"ח התראת ס' דמסתמא ישאר הדבר כמו שהוא עכשיו אבל אין זה בגדר חזקה, ויש לדחות דאדרבא כוונתו להוכיח דשייך חזקה בפעולה גרידא דהרי בהא דגט ונזיר ג"כ א"א לומר דהחזקה הוא על מהות האדם שישאר נזיר והיא תשאר במהות א"א דז"א דאם יתן לה גט ונימא אפקעינהו א"כ לא היתה א"א מעולם וכן בנזיר אם ישאל על נזירותו נמצא שלא הי' נזיר מעולם וע"כ דהחזקה אינה על האיכות של האדם רק על הפעולה כמו שלא שלח לה גט עד היום כמו כן לא ישלח לה, וכן בנזיר עיקר החזקה על פעולת השאלה, לא על מהות הנזירות, וא"כ ה"ה בשולה דג אף דשם ל"ש חזקה מצד מהות החפץ כמובן מ"מ מוקמינן אחזקה כמו שלא נעשה פעולת החזרה למים עד עתה כמו כן ישאר לעולם, ואין הכרע מלשון הגאון ז"ל, מ"מ אף אם נימא כלשון זה דגם בכה"ג שייך חזקה. וכן בגט שייך חזקה כשם שלא נתן לה הגט עד אז כמו כן לא נתן לה אח"כ ג"כ לק"מ] דא"כ שוב שייך שפיר הרי גרושה לפניך גם בזה כיון דאין דנין על חלות הגט רק על הפעולה לבד א"כ יש נגד זה חזקה דהשתא דעתה הרי כבר הי' נתינת הגט ודו"ק כי הוא נכון בס"ד:
ובלימוד הישיבה אמרתי עוד טעם בזה מדוע לא רצו לתקן בגט שאין בו זמן שיופסל לגמרי דאז הי' יותר בטוח החשש דשמא יחפה, גם לבאר דברי התוס' גיטין (דף ג':) ד"ה ג' גיטין פסולין כו' אע"ג דאית לי' לר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין הולד ממזר אור"ת דהכא היינו טעמא דהולד כשר דכך הי' המטבע שלא יפסול הולד בגט זה וכו' ולכאורה יפלא מאד כיון דאית לי' לר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר מה ראו על ככה להוציא ג' אלה מן הכלל, ונלע"ד בטעמא דמלתא דהנה בש"ס לקמן (דף כ"ב:) דהכותב גט על המחובר פסול מדכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה לפ"ז נלע"ד דלכן לא רצו חז"ל לתקן בג' גיטין אלו שיהי' הולד ממזר דא"כ הי' כל גט פסול משום מחוסר בין כתיבה לנתינה דאף דגם החסרון הוא כתיבה שמחוסר לכתוב זמן או עדים מ"מ כיון דאין זה בכלל וכתב דקרא דלא קאי רק על כתיבה המוכרחת להיות מדין תורה דהרי חזינן דטופס הגט לא בעי לשמה ולר"מ כתיבה לא בעי לשמה ולר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, הנה מבואר מזה דכל שאין הכתיבה מוכרחת מדין תורה לא הוי בכלל וכתב דקרא ולא פסיל בי' שלא לשמה ומחובר, ואם כן ה"ה לענין זה כיון דאינו בכלל וכתב דקרא שפיר הו"ל כתיבה זו מחוסר בין וכתב דקרא לנתינה וסמך לזה מדברי הפנ"י גיטין (דף כ':) שכ' בכותב גט על יד של עבד אם נימא דצריך שיקנה לה העבד חשוב מחוסר אף דההקנאה הוא בשעת נתינת הגט עיי"ש ואף דהקנאת העבד הוא ג"כ נתינה והרי לא אמרו רק שלא יהי' מחוסר ד"א בין כתיבה לנתינה מ"מ נתינה עצמה ג"כ חשוב מחוסר כל שהנתינה ההוא זולת עצם נתינת הגט וה"נ כתיבה חשובה מחוסר כל שהוא כתיבה אחרת זולת כתיבה המוכרחת להגט] לכן תקנו שלא יהי' הולד ממזר גם בלעדי כתיבה זו וכה"ג ל"ח מחוסר כיון דהגט כשר בלא"ה והוא רק חובת גברא כיון דבדיעבד הגט כשר ואינו רק חיוב לכתחלה ל"ח חסרון בעצם הגט ודעת כמה ראשונים דבכותב על קלף גדול וקצץ ממנו כשר ול"ח מחוסר אף שהיה דעתו לקוצצו בשעת כתיבה דל"ח מחוסר קציצה רק במחובר ולא בתלוש וה"נ בנ"ד כיון דעצם הגט כשר אף דדעתו לכתוב מפאת חיוב דרבנן מ"מ ל"ח מחוסר אבל כ"ז אם אין הולד ממזר, אבל אם הי' הדין דגם בדיעבד הולד ממזר והי' פסול בעצם הגט כ"ז שאינו כותב אלה הדברים שוב הוי לי' מחוסר גמור לכו"ע ואפילו להמכשירים בכותב על קלף גדול התם בידו ליתן לה כל הקלף וכשר בלעדי חתיכה לכן ל"ח מחוסר בתלוש משא"כ בנ"ד אם הי' הולד ממזר ודאי הי' חשוב מחוסר לכו"ע לכן בג' גיטין אלו הי' המטבע שלא יופסל הולד דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו דכל הגיטין היו פסולין משום מחוסר אף דהזמן כתוב בתחלת הגט מ"מ כיון דהעדים א"א להיות כתובים רק אחרי כתיבת הגט כמ"ש התוס' גיטין (דף ד'.) ד"ה מודה ר"א וא"כ לענין אין עליו עדים ל"ה אפשר לפסול לגמרי דא"כ הי' חשיב מחוסר בין כתיבה לנתינה לכן גם לענין זמן לא החמירו דשוב לא יועילו בתקנתן דכיון דאין עליו עדים יוכל לכתוב הזמן כמו שירצה כמ"ש התוס' גיטין (דף ג':) לכן ל"ה אפשר להחמיר בזמן יותר מאין כליו עדים דהא בהא תלי' ואם לא ישגיח על לכתחלה יוכל ליתן לה גט כתוב בכתב ידו ואין עליו עדים ויכתוב בו זמן שירצה] וע"כ לא מצאנו לר"מ דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר רק בדבר שהוא סיבב הפסול בכתיבתו כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת או גט קרח וכדומה דאם יכתוב כמו שצוו חז"ל ליכא לתא דמחוסר דשם צריך לעשות מעשה לפסול הגט וכל זמן שאינו גורם בעצמו פסול ממילא נשאר הגט כשר וליכא לתא דמחוסר משא"כ בזה דצריך לעשות מעשה להכשיר הגט וכל זמן שאינו עושה כן הגט פסול מדרבנן א"כ לעולם הוא מחוסר כל זמן שלא כתב כתקון חכמים ז"ל, ואע"ג דאמרינן לקמן (דף ה':) דאם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם לר' מאיר הולד ממזר התם ג"כ ל"ח מחוסר דאמירת בפני נכתב אינו מעשה בגוף הגט כמ"ש הר"ן סוף פרק ב' דגיטין בהא דאשה כותבת גיטה ומקנית לבעל דלא חשוב מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה משום דהקנאה אינו מעשה בגוף הגט ודו"ק כי נכון בס"ד:
ב] בתבו"ש סי' כ"א סעיף א' דכיון דמידי דלכתחלה הוא אף בדרבנן ספק לחומרא דלא מפסיד מידי כיון דבדיעבד מכשרינן עיי"ש וזה סברא נגדיית לגמרי לד' הפר"ת:
ג] (בר"ה דף ל"ד) אתקין ר"א בקיסרי תשר"ת כו' ודלמא גנוחי וקא מפסיק תרועה בין תקיעה לשברים, והק' הרמב"ן הא אמרינן התם שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא, ותי' הר"ן בתי' א' דהנ"מ בדיעבד אבל לכתחלה אסור להפסיק עיי"ש הרי דאפי' במידי דלכתחלה מחמרינין בס' דהרי הפסק זה אין בו אלא איסור לכתחלה ואינו אלא ס' דדלמא האמת דצריך תרועה ושברים, וע' לעיל שער ברכת ד' סימן ה' מש"כ בזה פי' נכון בדברי הש"ס שם ע"פ הקדמה זו לך נא ראה:
ד] יש להביא ראי' לד' הפר"ת מתוס' מנחות (דף ג'.) ד"ה אלמא קביעותא דמנא לאו קביעותא הוא, ובפ"ב תנן פירשתי ואינו יודע מה פירשתי יביא חמשתן ומוקי לה בגמ' כר"ש והאיך אתי' כוותי' דר"ש דהרי לר"ש אפי' פירש מחבת והביא מרחשת יצא, ושמא התם בבא לצאת ידי שמים ולכאו' אמאי לא יתחייב מדינא להביא חמשתן דדוקא בדיעבד אמר ר"ש יצא אבל לא לכתחלה, ומשמע כיון דבדיעבד יצא לא מחמרינן בספיקא ודוקא אם רוצה לצאת ידי שמים יביא חמשתן אבל מדינא ליכא חובה כלל:
ה] במגילה (דף כ"ו:) איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי לי' אסור א"ד כיון דליכא לעילויי עילויא אחרינא שפיר דמי ת"ש אבל מכרו תורה כו' ומסיק דבדיעבד מהני רק איבעיא לי' אם אסור לכתחלה ומסיק באיבעיא דלא איפשטא ועיי"ש ברא"ש דפוסק לחומרא מכוח ס' ואף דבדיעבד ודאי מועיל רק הס' אלכתחלה הוא הרי דס' לכתחלה אסור, אמנם לפי האמת זה לק"מ דאין זה ענין כלל לד' הפר"ת בס'. לכתחלה דאטו לאביי דאית לי' בפ"ק דתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני לא יוחשב שום איסור רק איסור לכתחלה וספיקו יהי' מותר זו"א ואין הדעת הולמו כלל דזה האיסור איסור גמור הוא אפי' בדיעבד, רק דאין לזה ענין עם חלות המעשה. ושאני בדבר שעיקר הלכתחלה הוא רק לגבי חלות המעשה כגון בשחיטה בסכין שאינו חד לכתחלה צריך שנים דאין הפי' שיהי' מצו' לשחוט שנים כמו הנחת תפלין דהרי השחיטה עצמה אינה חובה רק אם רוצה לאכול אלא דלכתחלה צריך להתיר הבע"ח ע"י שחיטת ב' סימנים, ובדיעבד ניתרת בסי' אחד זה חשיב רק חיוב לכתחלה, וכן בנדון הגה"מ הנ"ל אות ב' דלכתחלה כשרוצה לאכול על סמך ברכתו אסור לו לסמוך על שהכל, רק בדיעבד ניתרת הפרי באכילה אף ע"י שהכל ואין בה משום נהנה מעוה"ז בלא ברכה וכן לענין יום הנף אם דנין לענין התרת חדש חשוב רק לכתחלה דלכתחלה אין לסמוך על האיר המזרח לאכול חדש, דעד הביאכם למצו' מ"מ אם אוכל על סמך האיר המזרח לא אכל חדש דבדיעבד האיר המזרח מתיר, אבל למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש, דהאיסור למכור הוא איסור עצמי אין לו שום התלות ושייכות עם החלות, דאין האיסור המכירה מפאת חסרון המכר רק מצד בזיון קדושה ודומה לכל האיסורין לאביי דאמר מהני דמ"מ ספיקו לחומרא ודו"ק:
ו] בנדה (דף נ"ט:) ור"י בחד ספיק' מטהר בס"ס מיבעיא מה"ד הנ"מ דיעבד לכתחלה לא קמ"ל עיי"ש ובתוס' שם (דף י"ד.) ד"ה ור"י כ' דקמ"ל לא קאי רק אסיפא דבס"ס מטהר לכתחלה עיי"ש וק"ק כיון דס' לכתחלה מותר א"כ כיון דבס' א' מפורש במשנה דמטהר עכ"פ בדיעבד ממילא נדע דבס"ס מותר אפילו לכתחלה דהרי הוא ס' לכתחלה, ואולי זהו טעם הרע"ב והתוי"ט שם שפירשו דקאי גם ארישא, ולכאו' מנא ידעינן כיון דרק ממשנה יתירה נשמע מנלן להוסיף דלמא אס"ס אשמועינן דמותר לכתחלה וכמו שכ' רש"י בגיטין (דף ט"ו:) ד"ה אלא לאו וכו' דממשנה יתירה לא נוכל לדקדק רק על המיעוט שאין בו רבותא כ"כ כיון דילפת מיני' איזה דבר תו ל"ה משנה יתירה עיי"ש, ולפי הנ"ל דעל ס"ס לא איצטריך לאשמעינן דפשיטא דס' לכתחלה מותר, להכי פירשו דקאי גם ארישא:
ז] נ"ל ראי' לדברי הפר"ת ממש"כ הרא"ש פ"ק דב"ק (דף ט':) לענין הידור מצו' עד שליש במצו' דאיבעיא שם שליש מלגו או שליש מלבר ואסיק בתיקו וכ' הרא"ש כיון דאינו אלא הידור. מצו' ספיקו לקולא, והכי נקטינן בשו"ע סי' תרנ"ו, הרי דהידור מצו' כיון דאינו מעכב בדיעבד ספיקו להקל, מ"מ יש לחלק בין הידור מצוה לחיוב לכתחלה, דהידור מצו' אינו כ"כ חיוב כמו לכתחלה אך זה מתאים עם ד' התוס' מנחות (ד"ה:) דבמצו' מן המובחר לא גזרינן גזרה ולפי דברי הרא"ש אלו דבדבר שאינו אלא הידור מצו' אזלינן בספיקו להקל ק"ק מהש"ס ברכות (דף נ"א.) בעשרה דברים שנאמרו בכוס ש"ב, א' מהם הוא לאוחזו בימין, ומיבע"ל שמאל מהו שתסייע לימין ומסיק בש"ס הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשיטא אנן אזלינן לחמרא, הרי דאפי' בדבר שאינו אלא הידור מצו' אזלינן לחומרא וע' חידושי אנשי שם שם, ונתקשיתי בזה זמן כבי עד שמצאתי את שאהבה נפשי ליישב דברי הרא"ש עם דברי עצמו ז"ל, שכ' בסוכה (דף ל"ז:) על מש"כ התוס' שם ד"ה כדי שיעצור רוחות רעות וכו' שכ' הערוך בשם ירושלמי דמספקא לי' אם צריך בנענועים הולכה והבאה ג"פ שניהם יחד או לכאו"א בפ"ע ואסיק בתיקו ופסקו הערוך ותוס' כיון דלא אפשט אזלינן לחומרא, וראיתי ברא"ש שם שכ' דאע"ג דנענועים דרבנן משום חביבות המצו' אמרי' כן עיי"ש, וכעי"ז בשאלתות הובא בפי' חרדים על הירושלמי ריש מס' ברכות דאף דק"ש דרבנן מ"מ ס' קרא חוזר וקורא משום כבוד שמים עיי"ש וכן מצאתי בתוס' ר"י החסיד ברכות (דף כ"א.) ובתוספי הרא"ש דמ"ד ס' קרא חוזר וקורא היינו משום שהוא קבלת עומ"ש, וראיתי במס' סופרים פי"ג ה"י ובכ"מ שנחלקו שני תנאים ושני אמוראים ולא בדיק לן הלכתא כחד מינייהו אזלינן בתר מחמיר כש"כ בשבח ותהלה לחי עולמים עיי"ש, ועיי' בעל המאור ר"ה (דף כ"ז:) בסוגיא דשופר שנסדק ומחוורתא למנקט לחומרא כדברי הרי"ף ז"ל כיון דזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים הוא עיי"ש [וע' ב"ח או"ח סי' פ"ט ד"ה וכיון שהגיע כו' ואין להקל במה שהוא נוגע בכבוד המקום ב"ה עיי"ש], ולפי"ז יש ליישב הא דברכות דקיחה בימין נמי חיבוב מצו' הוא לעשות המצו' באבר היותר נכבד והחילוק בין חיבוב מצו' להידור מצו' דחיבוב מצו' שייך בדבר שבגוף האדם שכל שמשתדל יותר בגופו מראה שמחבב המצו' משא"כ דבר שאינו בגופו רק בחפץ המצו' ל"ח רק הידור מצו'] וכמו דמחמרינן בסד"ר כה"ג אף דבעלמא לקולא כמו כן בענין ס' לכתחלה, עוי"ל עפמ"ש הר"ן בפסחים (דף ק"ח.) לענין היסיבא אף דהוא מלתא דרבנן כיון שאין בו טורח אזלינן לחומרא וכ"כ הפנ"י ברכות (דף כ"א.) ד"ה בפירש"י ד"ה חוזר ובפנ"י ברכות ד"ה ויותר, ול"ה דברי הר"ן אלו וראי' עוד לדבריו מדברי הרשב"א סי' נ"א דס' התפלל כיון דמותר לחזור ולהתפלל ממילא חייב לחזור ולהתפלל והפר"ח ק"ז הק' הא סד"ר להקל ולהנ"ל א"ש, וכעי"ז בש"ס ע"ז פ' אין מעמידין לענין ס' טומאה ברה"ר הא נהרא קמך דיל טביל ופ' בהשגות הראב"ד פ"ו מה' ברכות הט"ו ועב"י סי' קע"ג לענין קנוח והדחה דיש לעשות כדברי המחמיר כיון שאין טורח בדבר, וכן י"ל בענין סיוע שמאל לימין מה"ט אזלינן לחומרא, משום שהוא דבר קל ואין בו טורח:
ח] בברכות ר"פ הרואה (דף נ"ד):
לענין ברכת הגומל דאמר אביי צריך לאודויי בפני עשרה וכו' מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן, ובתוד"ה ואימא בי עשרה כו' דאזלינן לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן והטור או"ח סי' רי"ט כ' להיפוך דאזלינן לחומרא ובעיא תרווייהו, וע' בהגהות רעק"א סי' רי"ט דלדעת הטוש"ע אין זה מעכב רק לכתחלה ומ"מ פסק לחומרא דבעיא תרווייהו. ובגוף הדבר מה חשיב יותר חומרא אם לומר שיוכל לברך אף כשאין כאן תרי רבנן כדי שיברך לעולם או דלמא החומרא להיפוך שלא יברך עד דאיכא תרי רבנן כדי שיצטרך לחפש אחריהם, ע' תוס' ברכות (דף כ"ו:) ד"ה איבעיא להו עד ועד בכלל וכו'. תימה דאמר בנדה כל שיעורי חכמים להחמיר אלמא עד ולא עד בכלל וי"ל דאי אמרינן עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ול"א עבר זמנו בטל קרבנו אפי' במזיד עכ"ל מוכח מדבריהם ז"ל דהגמ' מסתפק בזה איזה חשוב חומרא יותר ובש"ס שם מסיק עד ועד בכלל הרי זה חשוב חומרא יותר שיצטרך להתפלל אף אח"כ, והוא סמך למש"כ התוס' הנ"ל דחשיב חומרא יותר לברך אפי' ליכא תרי דרבנן וע' סוכה (דף ל"ה. סוע"ב רע"א) תחלתו להחמיר וסופו להקל עי"ש, ובפסחים (דף כ"ז:) מוכח דשניהם חשובים חומרא ואין לא' עדיפת על חברו וע' זבחים (דף נ"ז:) רט"א הרי הוא אומר ובשרם יהי' לך הקישן הכ' לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלין לב' ימים ולילה א' אף בכור נאכל לב' ימים ולילה א', אמר לו אתה הקשיתו לחזה ושוק של שלמים ואני מקישו לחזה ושוק של תודה מה תודה ליום ולילה א' כו' וכ' התוס' ד"ה ואני מקישו לחזה ושוק של תודה, משום דלחומרא מקשינן ועיי"ש שר"ט הודה לו בסברא זו אלא מטעם אחר פליג עליו משום דהוסיף הכ' הוי' אחרת עיי"ש, מוכח דלכו"ע חשוב זה חומר שאינו נאכל רק ליום ולילה אף דלהיפוך ג"כ חומרא שאחרי עבור יום ולילה עדיין מוסיף עליו לאכול, וע' יבמות (דף ח'), מכדי כל העריות איכא לאקושינהו לאחות אשה ואיכא לאקושינהו לאשת אח מה חזית דאקשת לאחות אשה אקיש לאשת אח איב"ע לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ואיבעית אימא כו' ואולי האיב"ע לא ניחא לי' בתי' קמא דלחומרא מקשינן דגם להיפוך חשוב חומרא מה שמחוייב ביבום ולתי' קמא חשיב חומרא מה שאסור באיסור אשת אח, וע' תוס' יבמות (דף נ"ט.) דבעיא שם בגמ' מנלן דאלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ועוד אומר ר"י וכו' וי"ל ג"כ דפליגי בסברא הנ"ל וב' תירוצי התוס' תלויים בב' תי' שבש"ס (דף ח'.) דוק ותשכח וע"ע פ"ק דר"ה (דף ד'.) אר"א אר"א מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כ"ז כו' ולקיש לחג הסוכות שיהי' לו תשלומי כל ח' עיי"ש וק' הא לחומרא מקשינן וצ"ל דסבירא לי' דחשוב יותר חומרא שיהי' לו יותר תשלומין כדי שיתחייב גם בח' ודכירנא שדיבר מזה בתוס' הרא"ש שם ואין לפני הס' עתה לע' בו ואכ"מ להאריך יותר:
ט] ברא"ש רפ"ב דחולין הואיל ואיכא ב' לישני אי בעי' לכתחלה ב' סימנין עבדינן לחומרא עיי"ש, הרי דס' לכתחלה לחומרא וצ"ל דל"ד להידור מצו' שכ' הרא"ש עצמו ב"ק (דף ט"ו:) דאזלינן לקולא כמ"ש או"ק ז':
י] עוד יש להעיר על הפר"ת מש"ס זבחים (דף ס'.) ר"א כוס א' הי' ממלא מדם התערובות משופכי ע"ג המזבח שאם ישפך דמו של א' מהם נמצא זה מכשירו, וכו' א"כ נשקלי' ונשפוך. לי' אדוכתי' משום דבעינן מצו' מן המובחר ושם אינו אלא ס' הרי דאפי' במצוה מן המובחר מחמרינן בס', ויש לחלק בין כשהס' הוא אלכתחלה גרידא אזלינן לקולא משא"כ כשהס' על כלל המצוה ודאי צריך לחזור ולעשות המצו' עם כל תנאי' ודקדוקי' מן המובחר וכעין זה איתא בטושו"ע או"ח סי' ס"ז לענין ברכת ק"ש עיי"ש:
יא] עוד יש להעיר מזבחים (דף ע"ה:) דאמר לר"ש דמביאין קדשים לבית הפסול הני מילי דיעבד אבל לא לכתחלה (ובדף ע"ו.) פריך מברייתא ר"ש אומר למחרת מביא אשמו וכו' ופירש"י והא הכא דלמא לאו מצורע והוי שלמים וקתני נאכל ליום ולילה אלמא לכתחלה נמי שרי ר"ש עכ"ל ולהנ"ל ק' כיון דלא אסר ר"ש אלא לכתחלה א"כ בס' מצורע הוי רק ס' לכתחלה ומה פריך:
יב] עוד יש להעיר מד' הרמז"ל ה' תמידין ומוספין פ"ז ה"כ תבואה שהיתה בקרקע וחנטה וכו' הר"ז [ס'] לפיכך לא יביא והתם עיקר הס' הוא רק לכתחלה ובדיעבד כשר אם מביא קודם לחם כמ"ש שם הלכה י"ז עיי"ש הרי דס' לכתחלה אסור, וי"ל דבקדשים ל"ש האי כללא דס' לכתחלה מותר. דבשאר איסורין דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ"ש התוס' בכ"מ ואם יש דבר שאינו רק לכתחלה זה מורה על קלות איסורו ואזלינן לקולא משא"כ בקדשים דלעולם בעינן ב' קראי חד למצו', וחד לעיכוב וא"כ אפי' במקום דמעכב מ"מ היא איסור בפ"ע ולא מכוח הלכתחלה דמצוה ועיכוב בקדשים ב' ענינים המה, וא"כ דבר שאינו אסור רק לכתחלה בקדשים היא איסור גמור ואינה מורה על קלות איסורו, כיון דדין קדשים לעולם הוא כך ובזה מיושב הא דאות י"א י"ב וי"ג הנ"ל:
יג] ברש"י יבמות (ל"ח:) בד"ה כשהיא נשואה וכו' וב"ה דאמרי לא תמכור לכתחלה אבל אם מכרה ונתנה קיים הכא. דספק היא מוכרת ונותנת לכתחלה עכ"ל הנה מבואר להדי' דדבר שמועיל בדיעבד במקום ספק מותר אפילו לכתחלה. ולזה העירני ח"א:
יד) בש"ס מנחות (ס"ח:) פריך למ"ד עד הביאכם למצו' מהא דאמר ריב"ז משחרב המקדש יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה המקדש ויאמרו וכו' השתא נמי ניכול בהאיר מזרח ואי ס"ד למצו' אנן אמצוה ניקום ונגזור. ובתוס' מנחות (דף ה':) כ' דאין בו עשה גמורה רק מצו' מן המובחר ומש"ה לא גזרינן. הנה דדבר שאין בו רק מצו' לכתחלה ל"ג בי' גזירה. וע' ש"ס תענית (י"ז:) רא"א שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בי' רבנן פרועי ראש דלא מתלי עבודה ל"ג בי' רבנן וע' רא"ש פ"ק דחולין וז"ל והגאונים מכשירין משום דאית להו רוב מצויין ומוסרין להם אפי' לכתחלה וכו' דאי מישתלי ואכיל בלא בדיקה לאו איסורא עביד הלכך לא חיישי' דלמא משתלי. וכעי"ז כ' הט"ז ביו"ד סי' כ"א וסי' צ"א. וכעי"ז כ' בדרכי משה יו"ד סי' פ"ד ס"ק י"ב עיי"ש. וכה"ג כ' הפנ"י בשבת (ט':) ד"ה ועוד יש לפרש ובמק"א הוכחתי דגזירה דינו כספק וכל דאם הי' אופן ספק כזה לפנינו על העבר לא היינו חוששין לו כן בלהבא אין גוזרין בערך חשש כזה. וחילי דהנה בש"ס ברכות (נ"ב:) ת"ר בש"א מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן שאם אתה אומר על הכסת שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים וב"ה חולקין ואי' בתוספתא פ"ה דברכות הלכה כ"ח טעמייהו דב"ה משום דס' משקין לידים טהור. הרי כיון דס' לידים טהור ה"ה דלא גזרינן שמא יטמאו משקין שבמפה כו' כדברי ב"ש ואף דבתוספתא העתיק במלתא דב"ש שמא נטמאו משקין שבמפה מ"מ בש"ס דילן מביא הלשון שמא יטמאו. ולפי גיר' הכתובה בתוספתא בדברי ב"ש שמא נטמאו אין לדבר שום פי' והבנה כאשר יבין כל רואה. דצ"ל גם בתוספתא שמא יטמאו כמו בש"ס דילן ומ"מ מייתי טעמא דב"ה משום ס' משקין לידים טהור עיי"ש ובפני משה הרי דדבר שספיקו מותר גם גזרה אין גוזרין לחוש אלהבא שמא יבא לעבור על דב"ז, עוד ראי' לזה מחולין (דף ו'.) ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא הרי מפורש ג"כ דלמאן דלא חייש למיעוטא בס' לשעבר ה"ה דלהבא אין גוזרין בדבר שאין החשש רק למיעוטא וע' ע"ז (דף מ':) ר"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום הרי דגזרה וס' שקולין הן וע' סוכה (י"ד.) רש"י ד"ה בשאין בהם ד' מחלוקת וכו' ור"מ דחייש למיעוט שיש מיעוט שעושין תקרה מהן ודברי רש"י אלה מתאימים עם הך דחולין וע"ז הנ"ל. ועוד מצאתי ראי' ברורה לזה מד' הש"ך י"ד סי' צ"ג סק"ב בסו"ד שהק' מד' האו"ה דאפילו ראינו שזב איכא ס"ס חדא שמא לא זב תחת הפת ואת"ל זב שמא לא יאכל עם חלב ותי' כיון דרגילות לאוכלו עם חלב ל"ח ס"ס עיי"ש משמע דאם הי' זה ס' השקול שמא לא יאכל עם חלב הי' זה מצטרף לס"ס שלא נחוש שמא יאכלנו עם חלב ואף דגזרת חכמים הוא דאם טש התנור באלי' ואפה בו הפת אסורה לגמרי משום גזרה שמא יאכלנו עם חלב וחשש זה דשמא יאכלנו גזרה אלהבא הוא הרי דכל שבאיכות ספק כזה אם קרה בעבר היו מקילין בו ה"ה דגזרה ל"ש כה"ג. ואם כנים דברינו יהי' ראי' להפר"ח מכל המקומות הנ"ל דבדבר דבדיעבד מותר אין גוזרין בו גזירה דכמו בס' לכתחלה מותר כמו כן אין גוזרין גזירה בעבור דבר שאינו אסור רק לכתחלה וק"ל:
טו] יומא ג': מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין ש"מ דאין פרישה מעכב. ואף דעכ"פ חיוב לכתחלה להפרישו מ"מ מספק אי"צ להפרישו הרי דבס' לכתחלה אזלי' לקולא: