שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער הכללים
כלל א
בענין פ"ר בהנאה
הנה הר"ן בפ' גיד הנשה כתב דהא דפליגי אביי ורבא אי ריחא מלתא היא או לאו מיירי באינו מתכוון להנות מיין נסך דאטו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישא היא וקיי"ל מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פסיק רישא מותר דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא דכיון דלא מכוון לה לא חשבינן לה מידי וכו' עיי"ש והטו"א הק' עליו מש"ס ר"ה (דף כ"ח) הנודר הנאה מן המעיין מותר לטבול בו טבילת מצו' בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וק' אמאי אסור ליטבול בו בימות החמה הא אינו מתכוון להנאה רק לטבילת מצו' וכ"ת פסיק רישא היא הא פסיק רישא בהנאה מותר ואסיק בקושיא, ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דעיקר סברת הר"ן דפ"ר בהנאה מותר דל"ש ענין פ"ר רק כשגוף מעשה האיסור נעשה גם בלעדי הכוונה אלא שחסר הכוונה ע"ז מהני פסיק רישא להשלים הכוונה, אבל במקום שגוף המעשה איננה בלעדי הפ"ר אז ל"מ פ"ר, והיינו בשלמא כשאדם גורר מטה כסא וספסל ועושה חריץ דעיקר המלאכה היא עשיית החריץ וזה נעשה גם בלעדי כוונתו רק שחסר הכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר ע"ז מועיל פ"ר להיות במקום כוונה דכיון שמוכרח להיות חשיב כמתכוון אבל במריח בבת תיהה בלי כוונה לא לבד שחסר הכוונה רק שחסר הרגש ההנאה שהיא עיקר האיסור ודבר זה ידוע במוחש ואין צריך ראי' שאם אינו מתכוון להנאה אינו נהנה דעיקר הנאה תלוי בהרגש וכוונה וזכר לדבר ביבמות (דף ק"ג.) דפריך והא קא מתהניא מעבירה ופירשו התוס' אף דהי' מותר מ"מ גנאי הוא לצדיק להנות מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה הוא אצל צדיקים ופירש"י דקצה נפשו הלכך לאו הנאה היא עיי"ש, וע' עוד בכוזרי מאמר שלישי סי' ט"ו וט"ז וז"ל הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת הנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה כאשר הבהמה יותר ראוי' להנאה מהצמח אע"פ שהצמח ניזון תמיד כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה כי אם היו מביאים אל השיכור כל אשר יתאוה והוא בענין שכרותו ממאכל ומשתה וישמע הנגונים ויתחבר עם מי שיאהב וכו' ויסופר לו כ"ז כשירפא משכרותו הי' דואג ע"ז ויחשוב הכל הפסד ולא ריוח מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בענין שירגיש וינעם בהם ושם באות י"ז אמר החבר ההזדמנות להנאה והרגשתה וכו' כופל ההנאה וזה מתועלת הברכות למי שרגיל בהם בכוונה והכנה מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עלי' למי שחננה וכו' עיי"ש נועם דבריו באורך, הנה דעיקר הנאה הוא לפי הזדמנות החושים אלי' ולפי הרגש הנפש ופשוט דאם אינו מתכוון לכך ומשקיע חושיו בענין אחר לראות אם היין טוב חסר הנאתו וא"כ העדר הכוונה מסבב שלילת עצם מעשה האיסור דהיינו ההנאה וע"ז ל"מ פ"ר להשלים מעשה האיסור ול"ד לגורר מטה בלי כוונה לחריץ דמ"מ החריץ נעשה בלא כוונה ממש כמו בכוונה ואין חסרון כלל בעצם המעשה רק שחסר הכוונה וע"ז מהני פ"ר משא"כ בהנאה כנלע"ד ברור בכוונת הר"ן ז"ל, ולפ"ז נלע"ד דסברא זו לא שייכה רק בהנאה עצמיית שאינה באה לסלק צער רק שהמעשה בעצמה הנאה היא למי שפונה לבו ומחשבתו אלי' אבל בהנאת מעיין בימות החמה דעיקר הנאה היא מה שמסלק צער החום הקדום ודבר זה אינו תלוי בכוונה והתרגשות הלב כלל דאפילו אינו מתכוון וטבל במעיין בימות החמה הרי מ"מ נהנה שחלף צערו דקודם רחיצה הי' מצטער ואם רוחץ אפילו בלי כוונה מ"מ תכלית הפעולה נעשית מאלי' דמ"מ צער החום חלף הלך לו וזה שוב דומה ממש לחריץ דמהני פ"ר משום דעצם המעשה נעשית גם בלי כוונה ואין חסר רק המחשבה וכמו כן בזה דההנאה היא ממילא גם בלי כוונה רק שחסר הכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר וע"ז שוב מהני פ"ר כמו דמהני באיסורי שבת [ובכל איסורין כמ"ש התוס' שבת (דף ק"י:) ד"ה ת"ל ובר"ן סו"פ שמונה שרצים ותוס' שבת (דף ק"ג.) ובכורות (דף ל"ד.) תוד"ה אילימא ר"ש דמתני' ותוס' שבת (דף כ"ט:) ופסחים (דף כ"ה:) ורש"י שבת (דף נ':) ד"ה ומפספס ושם (דפ"א) ד"ה אבל וזבחים (דף צ"א:) ד"ה הא ועוד בכ"מ, ועוד מצאנו סברא זו לאו דוקא לגבי איסורין ע' רא"ש פ"ד דמכשירין משנה א' שכ' לענין הכשר דפ"ר חשיב כמתכוון וע' רש"י שבת (דף י"ז.) ד"ה אשכלות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר עכ"ל הנה מבואר להדיא סברא זו ובמק"א הבאתי ראי' מפורשת לזה ממשנה ערוכה בפ"ד דמכשירין סוף משנה ה' רא"א אם א"א לו לירד אא"כ נטפו רגליו אף העולין ברגליו בכי יתן, הנה מפורש במשנה סברא זו לענין הכשר, וע' רא"ש ונימוק"י סופ"ב דב"ק סברא כזו לענין נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש עיי"ש] והצעתי זה לפני כ"ק מרנא ורבנא רשכבה"ג זצוק"ל מסאכאטשוב והוטב בעיניו מאד:
אך צריך לבאר מה דמייתי הר"ן ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף דהוי פ"ר ולמ"ש ראוי שיהי' אסור שם פ"ר כיון דמציל בחמה מן החמה ובגשמים מן הגשמים א"כ אינה הנאה עצמיית רק סילוק צער וזה אסור אף בפ"ר בהנאה, ונלע"ד דלכאו' ק' עוד על ראית הר"ן ממוכרי כסות דדילמא מיירי התם בגווני דליכא פ"ר וכמו שכתבו התוס' באמת בשבת (דף כ"ט:) דמיירי בלבוש בגדים אחרים ואפשר דגם בלעדי בגדים אלה ינצל מחמה ומגשמים ול"ה פ"ר, ונלע"ד לפרש ראיית הר"ן דכיון דבכלאים לא כתיב הנאה רק לא תלבש אלא דסתם לבישה דאית בה הנאה משמע כדאיתא ברפ"ק דיבמות והיינו כדרך לבישת בנ"א שאין לובשין בגד רק להנאת לבישה ומטעם זה ס"ל להר"ן דאפילו אם ל"ה פ"ר כל שאפשר שיצטרך להבגד ויגין עליו מחמה ומגשמים שוב הוי בכלל לבישה וחשיב כה"ג לבישה דאית בה הנאה דכך דרך בני אדם שלובשים בגד מספק אולי יהי' גשמים מרובים כידוע וכל שיש ספק בהגנה שוב הוי ודאי איסור וחשיב לבישה דאית בה הנאה כה"ג וע"ז שפיר תירץ הר"ן דפ"ר בהנאה מותר דהנאה זו שבטוח שאם יהי' גשם או חמה ינצל ממנה שוב דומה לשאר הנאות דכל שאינו פונה מחשבתו אל ההנאה לאו מידי היא, וממנ"פ ליכא פ"ר אם מפאת פרטית ההנאה דהיינו אם יהי' באמת גשם או חמה וינצל ע"ז ליכא פ"ר כמ"ש התוס' שבת (דף כ"ט:) ואם מפאת כללית ההנאה דאפי' אם לא יהי' גשם או חמה מ"מ חשיב לבישה דאית בה הנאה מה שנכון לבו ובטוח שלא יעצרהו הגשם או החמה הלא הנאה זו שוב דומה לבת תיהא דכל שאינו מתכוון לאו הנאה היא ול"ש בה פסיק רישא ודו"ק:
אמנם יש לדון לכאורה במה שכתבתי דמודר הנאה מן המעיין אין האיסור מפאת ההנאה עצמיית אשר ברחיצה רק מחמת סילוק צערו וזה ל"ח לכאורה רק מבריח ארי בעלמא וקיימ"ל דמבריח ארי ל"ח הנאה לענין מודר הנאה כדתנן ברפ"ד דנדרים דהמודר הנאה מחברו שוקל לו שקלו ופורע את חובו משום דמבריח ארי בעלמא היא, וי"ל למ"ש התוס' בנדרים (דף ל"ג:) ד"ה דמהני לי' פרוטה דר"י וא"ת והא אברוחי ארי בעלמא היא שמבריח מעליו העני וי"ל דפורע חובי היינו אותו שפורע חובו מבריח ארי מעליו אבל הכא המחזיר עצמו מבריח ארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידת חברו והרי הוא כאלו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני וכו' עיי"ש והיינו דמבריח ארי ג"כ אין מותר רק לאחר אבל לא למודר עצמו וכ"כ בבית מאיר שם וע' ר"ן נדרים (דף מ"ז) וע' טור יו"ד סוף סימן רכ"ג דרק המדיר מותר להבריח ארי מעל המודר אבל המודר עצמו אסור לו לפרוע חובו מנכסי המדיר וע' מקו"ח סי' תמ"א סק"ג כ"כ בפשיטות. וא"כ גם כאן אסור למודר עצמו להבריח צערו בדבר האסור לו, וע"פ האמור אמרתי בילדותי לבאר גירסת הרי"ף ובעל המאור בר"ה (דף כ"ח) המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמשמע דוקא אדם אחר אבל הוא עצמו לא וע' ב"י סי' תקפ"ו בשם כלבו, ואמרתי. ע"פ מה ששמעתי קושיא בהא דאמרינן מצות לאו להנות ניתנו ופירש"י משום דלעול על צוואריהן ניתנו וק' דזה עצמו הנאה גדולה הוא שמסלק מעליו העול ע"כ שמעתי ומטו בה משמא דגברא רבה ונלע"ד דזה חשוב רק מבריח ארי ומבריח ארי ל"ח הנאה ולכן במודר הנאה מן השופר מותר לאחר לתקוע עבורו דל"ח הנאה כמו פורע חובו דמבריח ארי בעלמא הוא אבל הוא בעצמו אסור לתקוע כמ"ש התוס' הנ"ל דהוא עצמו אסור לו להבריח ארי מעצמו בדבר האסור לו, ובשלמא בהא דשופר של עולה ושלמים דאם תקע יצא משום מצות לאו להנות ניתנו אפי' התוקע עצמו יוצא כיון דמיירי בדיעבד ל"ח מצו' הבאה בעבירה כיון דאין המצו' בא ע"י העבירה דאפשר שאחר יתקע עבורו וכל שאפשר בהיתר ל"ח מהב"ע כמ"ש הפנ"י ר"פ לולב הגזול משא"כ למ"ד להנות ניתנו דעצם קיום המצוה חשובה הנאה א"כ לא אפשר בהיתר דאפילו ע"י אחר אסור לכן לא יצא, אבל במודר הנאה משופר דקתני מותר לתקוע לכתחלה א"א להיות ההיתר אלא לאחר אבל בעצמו אסור דלגבי דידי' אפי' מבריח ארי חשוב הנאה וק"ל.
עוד אמרתי אז לבאר הגירסא מותר לתקוע לו דהנה הא דמלל"נ אף דיהי' לו שכר מ"מ כיון דשכר מצו' בהאי עלמא ליכא ל"ח אלא גרמא בעלמא כמ"ש ז"ל והנה בתוס' ב"ק (דף פ':) דהידור מצו' אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב הנה דאהידור מצו' יש לו שכר בהאי עלמא וכ"כ במתנות כהונה בפרשת עקב, והנה בתוס' ברכות (דף כ':) דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עניי' חשיב טפי הידור מצו' וא"כ ה"ה בתקיעה אף דשומע כתוקע כמ"ש הב"י סי' תקפ"ה מ"מ תקיעה טפי הידור מצו' לכן בעצמו אסור לתקוע דזה שוב חשיב נהנה כיון דעל מה שתוקע בעצמו יהי' לו שכר בהאי עלמא]:
ונלע"ד ראי' למה שכ' לעיל דלגבי מודר עצמו אסור אפילו מבריח ארי מנדרים (דף ל"ה:) ומלמדו מדרש כו' אבל לא ילמדנו מקרא ומפרש בגמ' דמיירי במקום שנוטלין שכר על המקרא לכן אף דגוף הלימוד אין בו הנאה משום מצלל"נ מ"מ אסור ללמדו מקרא משום שמרויח שכר שהי' צריך ליתן עבור זה וק' לכאורה הא זה הוי רק מבריח ארי בעלמא מה שהי' צריך ליתן שכר ואינו נותן ולא עדיף מפורע חוב גמור עבורו דמותר וצ"ל כנ"ל משום דהמודר עצמו לומד ל"ד לפורע חובו דהתם המדיר הוא שמבריח ארי מעל המודר והמודר אינו עושה מאומה, משא"כ כאן דהמודר עצמו עושה מעשה שלומד אצל המדיר ובזה מבריח מעצמו שכר שהי' צריך לתת לאחר ללמוד עמו:
אך יש לדחות ראי' זו לפמ"ש המל"מ פ"ה ממלוה ולוה הלכה י"ד דאף דהמדיר מותר לו לפרוע חוב המודר מה שחייב לאחר מ"מ למחול לו את חובו אסור כיון שהמודר חייב למדיר והוא מוחל לו חשוב הנאה והביא ראי' מנדרים (דף ל"ג.) במקום שנוטלין עלי' שכר תפול הנאה להקדש ואסור להשהות אצלו אף דממונו הוא רק שמרויח שאין צריך ליתן מ"מ כיון שחייב למדיר עצמו ומוחל לו נמצא מהנהו עיי"ש ובזה מיושב ג"כ הא (דדף ל"ה:) וע' נדרים (דף ל"ט) לענין ביקור במקום שנוטלין שכר על הישיבה עיי"ש וי"ל ג"כ מטעם שכ' המל"מ ואין ראי', אך יש להביא ראי' מהא דאיתא ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"א מי שאסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו וכ' הט"ז וש"ך דאף דמצות לאו להנות ניתנו הכא שאני דמוכר ליטול שכר עבור הספר ומרויח מה שאינו צריך ליתן שכר עבור השאלתו עיי"ש, וכאן קשה הא ל"ה רק מבריח ארי בעלמא ול"ש תי' המל"מ דהרי המדיר לא הדירו מהנאה רק אסר ספרו לבד עליו וכל שאר הנאות מותר לו להנות ממנו וא"כ מה שהמדיר מוחל לו שכר הספר לא איכפת לן דהרי המדיר מותר להנאותו בכל מיני הנאות רק מהספר אסור לו להנות והרי עצם הלימוד בספר ל"ח הנאה דמלל"נ ואמאי אסור לו ללמוד בספרו ואף שנוטלין עליו שכר הרי אינו אלא מבריח ארי ודומה ממש לפורע חובו שחייב לאחר וה"נ הספר מבריח מעליו החוב שיש לבעליו עליו ודו"ק וע"כ כדאמרן כיון דהוא עצמו מבריח מעל עצמו החוב בלימודו בהספר חשיב נהנה אף דעצם הלימוד לאו הנאה היא והיא ראי' ברורה:
אמנם בתוס' ע"ז (דף י"ג.) ד"ה מניח נמצא נהנה פ"ה יניח העטרה בראשו נמצא נהנה מן הריח ואע"פ שמניחין לו את המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מעכו"ם כיון שהמעות שלו עכ"ל מבואר דאפילו מבריח ארי בעצמו ל"ח הנאה [הערה זו ראיתי בגליון רש"א] ונלע"ד דהתוס' לשיטתייהו בשבת (דף ק"ו.) דבע"ז אין אסור בקלקולו יתר על תקונו כיון דכתי' ולא ידבק וכו' וע' בס' הבהיר אבני נזר סי' קי"ז דכוונת התוס' כמ"ש היראים סי' ק"ב דבע"ז בעינן הנאת ממון עיי"ש וא"כ במבריח ארי כיון דהממון שלו ל"ח הנאת ממון ואף דמבריח בעצמו חשיב הנאה מ"מ הנאת ממון ל"ח דהממון שמרווח הוא שלו ופעולת ההברחה בעצמה אינה דבר שבממון ודו"ק:
ובההוא ענינא אמרתי בלימוד הישיבה ליישב קו' התוס' ר"ה (דף כ"ח) ד"ה אר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא תימה מ"ש משלמים וכו' ונלע"ד דלכאו' ק' בהא דמצות ליהנות ניתנו ומש"ה אינו יוצא בשופר של איסה"נ, דודאי אף למ"ד מל"נ אינה הנאה גופניית רק הנאה שעושה רצון בוראו ויקבל שכר ע"ז, וא"כ כ"ז כשעושה מצו' בדבר המותר אבל אם תוקע באיסה"נ דנגד הנאת מצו' לעומת זה יש לו הפסד מחמת האיסור ובש"ס פ"ק דיבמות דאף היכא דעדול"ת ל"ת חמיר מינה רק דגזה"כ שדוחה אבל במקום דאין העדול"ת שוב מפסיד יותר בהל"ת מהריוח שיש לו בהעשה כיון דל"ת חמיר מעשה, אך חוזר חלילה דא"ת דל"ח הנאה ולא עשה עבירה וא"כ לא עשה רק מצו' גרידא ושוב נהנה במצו' בלי עבירה ודומה לדברי התוס' בעלה עלי' עול דכיון דחוזר חלילה אזלינן לחומרא, אך לדעת התוס' סוכה דמהב"ע הוא רק דרבנן שוב ראוי למיזל לקולא היכא דחוזר חלילה כידוע דזה דומה לספק ובדרבנן לקולא והא דאינו יוצא למ"ד מל"נ הוא משום מהב"ע וא"כ ראוי למיזל לקולא כיון דא"ת דהוי עבירה ממילא ליכא עבירה, אך למש"כ התוס' שבת (דף ק"ו.) הנ"ל דבשאר איסורין גם בקלקולו יתר על תקונו חשיב הנאה וה"נ אף דקלקולו מצד העבירה יתר על הנאתו שמחמת המצוה מ"מ חסור וכ"ז בשאר איסורין אבל בע"ז הרי כתבו דצריך שיהי' הנאה יותר מן ההפסד משום דכתי' ולא ידבק לכן בשופר של ע"ז יצא וק"ל:
עוד יש ליישב קו' התוס' הנ"ל והקדים דברי המלחמות סופ"ג דר"ה שדייק מלשון הרי"ף ז"ל דהמוציא חברו בתקיעת שופר אם כוונת התוקע אז לצאת בעצמו אי"צ כוונה להוציא רק כוונה להשמיע ואם אין כוונתו להוציא עצמו לא סגי בכוונה להשמיע רק בעי כוונה להוציא עיי"ש ולכאורה טעמא בעי דאם סגי בכוונה לצאת מצד השומע לא יצטרך לעולם כוונת המוציא להוציאו וע"כ דגם כוונת מצו' בעינן במשמיע שיכוון שיצא השומע וא"כ מה בכך שמוציא א"ע וע' מש"כ המלחמות בזה] וביארתי ע"ד פלפול קצת דהנה לעיל (דף כ"ח) שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מה"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והאכל אבל הכא זכרון תרועה כתי' קמ"ל ופירש"י מה"ד התם אכול אמר רחמנא והאכל ונהנה מאכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרי' מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, והק' הפנ"י דא"כ מה זאת אומרת דקאמר רבא הא יש סברא גדולה לחלק ביניהם ונלע"ד דל"ש כאן שכן נהנה דע"כ לא מצינו סברא זו רק למשוי כוונת מעשה שלא יחשב מתעסק אבל הרי חזינן דלא משוי כוונת עבירה דא"כ הי' פטור מקרבן כמו מזיד וע"כ דל"מ סברא זו דשכן נהנה רק למשוי כוונת מעשה ולא כוונת עבירה וה"נ ל"מ סברא זו למשוי כוונת מצוה [והראוני בחת"ס סוס"י ר"ב שעמד בזה] ואין לומר דלעולם מהני סברא זו למשוי גם כוונת עבירה והא דחייב קרבן ול"ד למזיד היינו טעמא דהא דמזיד אינו בר קרבן היינו משום דמזיד חמיר ולא סגי לי' בכפרה וכ"ז במזיד גמור משא"כ בזה דבאמת הוא שוגג אף דדינו כמזיד מ"מ א"א להחמיר עליו דלא ליסגי לי' בכפרה אמנם ברשב"א שבת (דף צ"ג) ד"ה רש"י ז"ל גריס ר"ש לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואין הגיר' מחוורת דאדרבא בהוריות תנן הודו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ויש מתרצין דשאני התם דכיון שחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו דמי וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהם הי' סומך עכ"ל הנה דאף דהוא שוגג גמור בטבע מ"מ כיון דהדין נותן שיחשב מזיד מחמת דידיעתן כידיעתו דמי חשיב לענין זה כמזיד שיופטר מקרבן וה"נ אם הי' מועיל סברת שכן נהנה לחושבו כמזיד אף דבטבע הוא שוגג גמור מ"מ הי' פטור מקרבן וע"כ דסברא זו דשכן נהנה ל"מ רק לענין כוונת מעשה ולא לענין כוונת עבירה וה"נ ל"מ לענין כוונת מצו', והא דל"מ באמת לענין כוונת עבירה ולענין כוונת מצו' צ"ל משום דהנאתו אינו בעבור שהוא עבירה דאפי' הי' מותר לאכול חלב הי' נהנה ואין הנאתו מחמת העבירה רק מחמת עצם המעשה לכן ל"מ שכן נהנה ג"כ רק לענין כוונת המעשה וכן במצו' אין הנאתו בעבור שהיום פסח דאפי' יאכל מצה בשאר ימות השנה יהנה לכן ל"ש שכן נהנה למשוי כוונת מצו' דאין ההנאה מחמת שהוא מצו' דאפי' ל"ה אכילת מצו' הי' נהנה רק הנאתו מגוף האכילה יהי' מצו' או רשות לכן ל"מ שכן נהנה רק לענין כוונת מעשה ולא לענין כוונת מצוה ודו"ק, ולפ"ז יש לחקור לכאו' דלמ"ד מצות ליהנות ניתנו לא יצטרך כוונת מצו' בשום מצוה משום שכן נהנה דכאן עיקר סיבת הנאה הוא רק מחמת המצו' וכמו דמועיל בנהנה מעצם המעשה למשוי כוונת מעשה כמו כן יועיל בנהנה מחמת המצו' לחושבו ככוונת מצו' ואף דדעת הר"ן פ' גיד הנשה לענין ריחא מלתא דלמ"ד ריחא לאו מלתא ול"ח כשותה ל"ש שכן נהנה לאסור אינו מתכוון כמתכוון דל"ש שכן נהנה רק בחלבים ועריות דוקא ולא בהנאה בעלמא ע"ש ובמלחמות פ' כיצד צולין ובחי' רמב"ן ע"ז (דף ס"ו:) מ"מ בתוס' סנהדרין (דף ס"ב:) ד"ה להגבי' מבואר דגם בשאר הנאות שייך שכן נהנה עיי"ש [ובמק"א כתבתי דפליגי בזה ב' לישני דרש"י בסוגיין ד"ה התוקע לשיר לשירר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי ר"י בר"י ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו עכ"ל דהנה היום תרועה הק' בהא דאמרי' התם אכול מצה אמר רחמנא והאכל ונהנה והק' דגם בתוקע לשיר שייך שכן נהנה דהא כוונתו לשורר ולזמר ולפלא שלא הביא דברי רמב"ן ור"ן הנ"ל דבשאר הנאות ל"א שכן נהנה, אך לשון ב' דרש"י י"ל דס"ל כדעת התוס' סנהדרין הנ"ל דגם בשאר הנאות אמרי' שכן נהנה לכן לא ניחא לי' לפרש לשורר ולזמר דגם בזה שייך שכן נהנה לכן פי' להבריח רוח רעה מעליו ואברוחי ארי בעלמא הוא ול"ח הנאה, אך בדברי בענין זה עם כ"ק מרנא ורבנא רשכבה"ג זצוק"ל מסאכאטשאב אמר דקו' היום תרועה לק"מ דע"כ ל"ש שכן נהנה רק במקום שהנאה הוא חלק מן העבירה כמו בחו"ע וכן באכילת מצה ההנאה הוא ג"כ מן המצו' משא"כ בתקיעת שופר אין המצו' להנות ואף דזה כוונתו לשורר ולזמר מ"מ ל"ש שכן נהנה כיון דהנאה זו אינה ענין אל המצו' ודפח"ח לפ"ז בנדון הנ"ל למ"ד מל"נ דאז ההנאה הוא מגוף המצו' שוב שייך שכן נהנה] אך ז"א דאף למ"ד מצו' להנות ניתנו ודאי אין בזה הנאה גופניית רק מה שנהנה שעושה מצו' וכ"ז כשמתכוון לכך אבל במתכוון לשיר אינו נהנה כלל מקיום המצו' כיון דאינו פונה מחשבתו לכך וא"כ א"א לומר דלא יצטרך כוונה משום שכן נהנה דאדרבא אם אינו מכוון למצו' אין לו כלל הנאת מצו' וז"פ, עוד אקדים דהא דפליגי אי מל"נ אי לאו י"ל דפליגי אי מהב"ע דאורייתא או דרבנן ולעולם קיום המצו' חשיב הנאה רק למ"ד מהב"ע דרבנן יוצא כיון דאין הנאה אחרת רק קיום המצו' ולעומת זה הרי עושה עבירה ול"ת חמיר מעשה והוי קלקולו יתר על תקונו כנ"ל והא דאמר מלל"נ פירוש שאין בו הנאה גופניית ואין בו רק הנאת קיום מצו' ולעומת זה יש קלקול העבירה ואף דחוזר חלילה מ"מ יוצא כיון דמהב"ע דרבנן אזלי' לקולא ומ"ד להנות ניתנו ס"ל מהב"ע מה"ת וכיון דחוזר חלילה אזלינן לחומרא כמ"ש התוס' פסחים גבי עלה עלי' עול זכינו לדין דבמקום שאין עבירה שוב לכו"ע מצוות להנות ניתנו דכל שאין לעומתו עבירה שוב קיום המצו' לכו"ע הנאה הוא וע"פ האמור מובן היטב סברת הרי"ף ז"ל המובא במלחמות הנ"ל דבמתכוון להוציא עצמו ל"צ כוונה להוציא והקשיתי דכיון דלא סגי בכוונת לצאת של שומע גרידא ובעינן גם כוונת המשמיע לענין שיצא השומע א"כ יצטרך גם כוונה להוציאו ולהנ"ל א"ש דכאן כיון שמכיון לצאת בעצמו שוב נהנה מחמת המצו' של עצמו ושוב מועיל שכן נהנה שלא יצטרך כוונה להוציא וחשיב כמתכוון לכל המצטרך והא דבעינן כוונה להשמיע הוא משום דשכן נהנה ל"מ כאן רק למשוי כוונת מצו' ולא כוונת מעשה דכמו שכתבתי לעיל במתעסק בחלבים ועריות ל"מ שכן נהנה רק למשוי כוונת מעשה דכיון דהנאה אינה בעבור העבירה רק מחמת גוף המעשה יהי' עבירה או היתר ל"מ שכן נהנה רק למשוי כוונת מעשה לא כוונת עבירה, וכן בכפאו ואכל מצה ל"מ שכן נהנה לענין כוונת מצו' כיון דאין ההנאה תלוי במה שהיא מצו' דאפי' ל"ה מצו' הי' נהנה, ה"נ בנ"ד להיפוך כיון דעיקר ההנאה הוא רק בעבור המצו' ל"מ שכן נהנה רק למשוי כוונת מצו' לא כוונת מעשה לכן כוונה להוציא לא בעינן אבל כוונה להשמיע בעינן וכ"ז במכוון להוציא עצמו ונהנה משא"כ באינו מכוון לעצמו אף דמוציא חברו ומקיים בזה מצו' דערבות מ"מ בעינן שיתכוון להוציא דאם לא יכוון לזה נמצא שאין לו כוונה למצו' כלל וכ"ז שאינו מכוון למצו' ל"ש שכן נהנה דבלי כוונת מצו' ליכא הנאה כנ"ל, ואין זה דומה למתעסק בחו"ע דאמרי' שכן הנאה ואף בסבור רוק הוא ובלעו שלא נתכוון להנות דשא"ה שהוא הנאה גופניית ומורגשת ואף שלא פנה דעתו לכך מ"מ כשמרגיש הטעם נהנה משא"כ במצו' דליכא הנאה מורגשת רק אם יודע שמקיים מצו' נהנה מגוף קיום המצו' אבל באינו מכוון לכך פשיטא דלא נהנה כלל וז"ב:
והנה ע"פ האמור דאף למ"ד מל"נ מ"מ בלא כוונת מצו' ליכא הנאה עיי"ש, יש לדון דא"כ איך אמר רבא מעיקרא א' זה וא' זה לא יצא והיינו משום דלס"ד ס"ל לרבא מל"נ וק' דרבא ס"ל מצוות אין צריכות כוונה וא"כ אם יתקע בלי כוונה לצאת לא יהנה ול"ה מהב"ע וא"כ אף עכשיו שנתכוון ונהנה מ"מ ראוי שיצא בו משום דאפשר בהיתר דהיינו בלי כוונת מצו', וא"כ אין המצו' בו ע"י עבירה כיון דעיקר העבירה ע"י הכוונה והרי המצו' יוצא בלי כוונה וע' פנ"י ר"פ לולב הגזול בהא דמתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, ואף דמדברי התוס' שם מבואר דגם ביו"ט שני חשיב מהב"ע אף דאפשר בשאול [וגם הפנ"י לא כ' כן רק אליבא דשמואל אבל ר"א ורשב"י ס"ל להיפוך כמבואר בגמ'] מ"מ נלע"ד דבנ"ד כו"ע מודו דבשלמא התם י"ל אף דהי' אפשר בשאול מ"מ עכשיו שלא שאל אלא גזל א"כ העבירה הי' סיבת המצו' דע"י הגזל יש לו לולב לצאת בו וכ"ז שלא גזל ל"ה לו לולב לצאת בו, משא"כ בנ"ד אף כמו שהוא עתה מ"מ אין העבירה כלל סיבת המצו' דהרי עיקר העבירה הוא ע"י הכוונה והרי הכוונה אינה כלל סיבת המצו' דמצאצ"כ ונלע"ד דבר חדש בזה עפמ"ש רבינו יונה ברפ"ק דברכות דאף למ"ד מצאצ"כ מודה דלכתחלה בעי כוונה עיי"ש ובתוס' נדה (דף ס"ו:) דכל מידי דבעינן לכתחלה אף בדיעבד בעינן עכ"פ שיהי' ראוי לבילה עיי"ש לפ"ז נלע"ד דכאן אם תוקע בשופר של איסה"נ אינו יוצא בלי כוונה כיון דאינו ראוי לקיים בזה מצו' לכתחלה לתקוע בכוונה [ואף אי נימא דדיעבד מיקרי ראוי מ"מ אינו ראוי לתקוע בכוונה] דאז שוב יהי' נהנה ושוב יהי' מהב"ע ואין לומר דגם בכוונה יהי' יוצא ול"ח מהב"ע משום דאפשר בהיתר בלא כוונה וא"כ שוב יחשב ראוי לבילה כיון דגם בכוונה יהי' יוצא י"ח משום אפשר בהיתר ז"א דזה דומה לד' הרמב"ם בכריתות בנקודה נפלאה דהנאה ל"ח מוסיף דל"ש לומר מגו דחל אהנאה חל על אכילה כיון דא"א שיהי' אסור בהנאה כ"ז שאינו אסור באכילה, ובאכילה גרידא אאחע"א ואף דאם יחול אכילה גם הנאה יהי' אסור והוי מוסיף ושפיר חל גם אכילה מ"מ מאין תתחיל החלות כיון דבכ"א אין טעם מספיק שיחול דבאכילה לבד אאחע"א והנאה לבד א"א שתיאסר וה"נ בנ"ד כיון דבכוונה אינו יוצא רק אם יהי' אפשר לקיים המצו' בלי כוונה ובלא כוונה אינו יוצא רק אם ראוי לצאת בכוונה ממילא בשניהם אינו יוצא כיון דבכ"א לבד ליכא טעם מספיק שיהי' יוצא רק בגררא דחברי' ממילא א"א לומר שיוצא דמאין תתחיל ודו"ק היטב, ובזה יש ליישב קו' התוס' מה נ"מ בין שלמים לע"ז ולהנ"ל י"ל דגם ר"י ס"ל מצאצ"כ כיון דעיקר מה שאינו יוצא בלא כוונה היינו משום דאינו ראוי לבילה כנ"ל דאל"כ הי' אפשר בהיתר בלא כוונה, וכ"ז בשלמים אבל בשופר של ע"ז דבאמת הקשו התוס' דנימא כתותי מיכתת שיעורא ותירצו דמיירי בע"ז של עכו"ם דמועיל ביטול כמ"ש התוס' סוכה (דף ל"א.) ובפ' כיסוי הדם וא"כ שוב הוי ראוי לבילה לקיים המצו' בכוונה ע"י ביטול ושוב יוצא בלא כוונה, ושוב גם בכוונה יוצא משום דאפשר בהיתר לקיים המצו' בלא כוונה ודו"ק והוא כפתור ופרת בס"ד:
אמנם בעיקר קו' התוס' הנ"ל בשופר של ע"ז נימא כתותי מיכתת שיעורא כמו בלולב נלע"ד דלכאו' ק' בהא דכתותי מיכתת שיעורא ועומד לשרוף כשרוף דמי ומשמע דכו"ע מודו בזה ולכאו' למאן דלית לי' כל העומד למה אמרי' כתותי וגם להלכה כ' החלקת מחוקק הי' קכ"ג דהרמב"ם לית לי' כל העומד ואיך אמרי' כתותי וע' ר"ן פ"ב דגיטין ונלע"ד דהא דל"א כל העומד היי"ד בדבר שאין המצו' לעשות תיכף כמו עומד לזרוק אף דמצו' לזרוק מ"מ אי מאחר מעט אין בכך כלום, משא"כ בע"ז דהחיוב לאבד דאין המצו' עצם המעשה רק עיקר הרצון שלא יהי' ע"ז בעולם ומוטל עליו לעשותה תיכף וכל רגע פסידא דלא הדר ואפי' רוצה בקיומה אסור הנה דעיקר רצון התורה שלא יהי' נמצא ע"ז וא"כ ודאי המצו' לעשות זה תיכף וכיון דעומד עתה ברגע זו שאנו דנין עלי' כה"ג לכו"ע אמרי' כל העומד ודוקא במה שעומד להיות בעתיד ל"א כל העומד אבל דבר העומד להיות בזמן ההוה אמרי' כה"ע, אך לפ"ז יש לדון דא"כ למה אמרי' דלא יצא משום כתותי מיכתת שיעורי' נימא דיצא וא"כ בשעה שעשה המצו' ל"ה עליו חיוב שריפה דעוסק במצו' פטור מן המצוה וא"כ ל"ה אז עומד לשרוף ואף דעומד לשרוף אחר המצו' בזה שוב דומה לכה"ע דעלמא דכיון דאינו עומד להיות בהוה רק בעתיד ל"א כל העומד, אך נלע"ד דבלולב דמדאגבי' נפיק בי' ואין בו שום השתהות זמן בהמצו' חשיב שפיר עומד עתה דממנ"פ כ"ז שלא הגבי' הלולב הרי מוטל עליו לשרפו וכיון שהגבי' תיכף קיים המצו' והדר עלי' חיוב שריפה, וא"כ לעולם לא נפסק היותו עומד לישרף, וכ"ז בלולב דמדאגבי' נפיק בי' אבל בתקיעות דכל תקיעה יש לה שיעור ומשך זמן וגם סדר תקיעות שלש של שלש שלש ובכל משך מעשה המצו' פטור משריפה ול"ח אז עומד בהוה רק בעתיד וכה"ג ל"א כה"ע, והא דשופר של עיר הנדחת פסול משום כתותי היינו משום דעיר הנדחת המצו' מוטל על הב"ד כמ"ש החינוך ואף דאדם זה עוסק במצו' ופטור משריפה מ"מ לא נפקע היותו עומד לשרוף ע"י הב"ד משא"כ בע"ז בחו"ל דאין חייב לרדוף אחרי' ואין המצו' רק על מי שבא לידו וא"כ אינו עומד לשרוף רק מחמת אדם זה שהשופר בידו וכיון דבשעת תקיעה פטור ל"ח אז עומד לישרף ודו"ק:
עוד י"ל באופן הנ"ל דבאמת בשעת המצו' עוסק במצו' ופטור משריפה ושוב ל"ש כתותי ומה שעומד לשרוף אחר המצו' זה דומה לעומד לזרוק דלא קימ"ל כל העומד כמ"ש הרמב"ם הנ"ל כיון דאינו עומד בזמן ההו', אך י"ל לפמ"ש האחרונים דבלולב עיקר המצו' הלקיחה אבל אם אחר יתן לתוך ידו ד' מינים והוא עביד מעשה איצטבא אינו יוצא אף דהאתרוג בידו כמבואר זבחים (דף י"ד:) דעביד מעשה איצטבא ל"ח לקיחה, וא"כ כיון דקודם שנטל הלולב לידו ודאי הי' עומד לשרוף וא"כ ברגע ראשונה כשנטל הלולב לא יצא כיון דבשעה שנטל ברגע ראשונה זמן הבלתי מתחלי עדיין ל"ה עסוק במצו', ול"ש עוסק במצו' פטור מהמצו' רק אחר שהתחיל לעסוק, והרי תיכף אחר שנטל שוב א"א לו לצי"ח אפי' יהי' הלולב בידו כל היום כיון דהלקיחה הי' בפסול וכ"ז בלולב אבל בשופר דלדעת הטור סי' תקפ"ו בשומע סוף תקיעה בלא תחלה ויש שיעור תקיעה בסופו יצא וא"כ אף דהתחלת התקיעה הי' בפסול יוצא במה שאחרי' ודוק.
ובגוף דברי הטור הנ"ל דהא דאינו יוצא בתחלה בלא סוף היי"ד כשאין בו כשיעור לכאו' תמו' דא"כ איך ס"ד להכשיר בזה, ונלע"ד דהנה החת"ס סי' רנ"ו הק' למה לא יועיל גרדומין בשופר ולולב כמו גרדומי ציצית ותי' דהתם בעינן עשיית ציצית וי"ל כיון דהעשיי' הי' בהכשר אף דאח"כ נפחת השיעור שפיר דמי משא"כ בשופר דאי"צ לעשות השופר וא"כ עיקר המצוה הוא בשעת תקיעה לכן ל"ש בי' גרדומין עיי"ש, וכ"ז בשיעור גוף השופר, אבל בשיעור התקיעה נלע"ד דשפיר שייך גרדומין דהרמב"ם כ' בתשובה דעיקר המצוה בשופר הוא השמיעה והתקיעה הוא רק לברוא קול שופר שיהי' במה לצאת, ובריאת הקול הרי צריך עשיי' דוקא ואם יצא הקול מעצמו ל"מ כמ"ש תר"י ר"פ הי' קורא עיין שם, וגדולה מזו בר"ה (דף כ"ט) דאפי' מי שאמחב"ד אינו מוציא, וא"כ בעינן שבר חיובא יעשה קול שופר, וזה שוב דומה לציצית דמועיל בו גרדומין כיון דהעשיי' הי' בהכשר וה"נ בתקיעה ס"ד דעיקר השיעור צריך שיהי' בשעת עשיית הקול דהיינו התקיעה, אבל כיון דהעשיי' הי' כשיעור שוב יוצא גם בשמיעת מקצתו מטעם גרדומין, ובזה מובן היטב הא דמחלק בר"ה (דף כ"ח.) בין שמע מקצת תקיעה קודם עה"ש ומקצת אחר עה"ש אינו יוצא ואם שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת על שפת הבור אינו יוצא משום דבור מקום חיובא לאותן העומדים בבור וקודם עה"ש לאו זמן חיובא הוא כלל עיי"ש ולכאו' אין מובן כ"כ החילוק דמה בכך דב"ח הוא לאותן העומדים בבור כיון דמ"מ הוא לא עמד בבור, ולהנ"ל נכון מאד דעיקר הס"ד דיוצא במקצת תקיעה היינו מטעם גרדומין, וא"כ בעינן עכ"פ דהתקיעה יהי' בהכשר וכ"ז בבור חשיב התקיעה בהכשר דהרי יכולין לצאת בו אם עומדין בבור, אבל קודם עה"ש דלאו זמן חיובא הוא כלל, וא"כ גם התקיעה אינו בהכשר ושוב ל"ש גרדומין ודו"ק:
וע' טו"א ר"ה (דף כ"ח) ד"ה למימרא דסבר רבה שמע מקצת וכו' ק' לי הא שמע מקצת לא דמי לשמע מקצת בבור דהתם אותו מקצת דבבור זמן חיובא לאותן העומדים בבור (משא"כ) אבל שמע מקצת תקיעה לחוד דמי לשמע מקצת תקיעה קודם עה"ש וגרע מיני' וכו' דאידך מקצת לא שמע כלל עיי"ש ולמה שכתבתי א"ש דכיון דעיקר הטעם שיוצא הוא מטעם גרדומין כיון דמעשה התקיעה הי' בהכשר בשיעור הנצרך וא"כ שפיר דייק דאפילו לא שמע כלל רק מקצת יצא ולא דמי למקצת קודם עה"ש דהתם חשיב כלא תקע כשיעור כיון דמה שתקע קודם עה"ש אינו ראוי לצאת בו משא"כ בתקע בהכשר ואם הי' שומע כולו הי' יוצא וא"כ אין החסרון מצד שלא שמע אלא מקצתה וזה כשר מצד גרדומין ונכון:
כלל ב
בענין פ"ר בכוחו
הנה המהר"ל ז"ל בגור ארי' לשבת (דף ע"ג.) כ' דמותר ליטול ידיו על זרעים בשבת ואף דמשקה מים לזרעים חייב משום זורע כאן מותר משום דבר שאינו מתכוון ואף דהוי פסיק רישא מ"מ כיון שאין מלאכת הזריעה נגמרת מיד רק אח"כ וכל שאין המלאכה נגמרת מיד מותר בו פסיק רישא עכת"ד [ובטור ושו"ע או"ח סימן של"ו מבואר להיפך] ועפ"ז נ"ל לבאר דברי התה"ד סי' קע"א שדימה שם ביטול קודם הפסח דיש בו ב' סניפי היתר היינו א' שהוא קודם הפסח, הב' שאינו מתכוין לבטל לחטים מתולעים שיש בו ג"כ ב' צדדי היתר א' דס' אם יתערב בו איסור כלל כי כששופכים החטים בתוך האפרכסת כל תולעים שיש נקב לפניהם שיכולין לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הריחיים ואף שאין זה ברור מ"מ ס' הוא, וגם אינו מכוון לבטל, וע' רעק"א סי' ע"ז דנקיט בכוונתו דצריך ב' סניפין להתיר ומש"ה דימה אותן להדדי, אמנם לענ"ד נ' דלאו בב' סניפין בעלמא הדבר תלוי רק דבב' אלה ענינים יש סיבה עצמיית להתיר מחמת אותן הטעמים דהא דאינו מתכוון גרידא אינו מועיל להתיר משום דהוי פ"ר ופ"ר כמתכוון דמי ואף בשאר איסורין פ"ר אסור כמבואר בכ"מ הנ"ל, אמנם בחטים מתולעים כיון שיש ספק אולי לא יהי' כאן איסור ל"ח פ"ר כמ"ש הט"ז באו"ח סי' שט"ז ס"ק וע' בשו"ע הרב ז"ל שם בקו"א וכן במבטל קודם הפסח כיון דאין האיסור נעשה תיכף בשעת תערובות רק בהגיע הפסח וכה"ג פ"ר מותר כמ"ש הגור ארי' הנ"ל ובזה דמיונו עולה יפה דומה בדומה דבשניהם ההיתר מצד דבר שאינו מתכוון אלא דהוי פ"ר לכן צריך בכ"א טעם לדחות זה אבל לא שיועילו ב' סניפין בעלמא להתיר:
ובחי' לסוגי' דריחא מלתא הוא אמרתי ליישב בזה דברי הרי"ף פ' גיד הנשה שכ' דהא דלוי ס"ל ריחא לאו מלתא היא היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה מודה דאסור דלוי צלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחלה והק' הר"ן מירושלמי דבעי מהו לצלות ב' שפודין א' של שחוטה וא' של נבילה בתנור א' וכו' לוי אמר מותר הרי דמותר לצלות לכתחלה בשר שחוטה עם בשר נבילה למ"ד ריחא לאו מלתא היא ונראה ליישב דהנה בפסחים (דף ע"ו) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי פירש"י שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכש"כ שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא קמ"ל רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא עכ"ל והנה דיש ב' מיני ריחא בנבילה שמן ושחוטה כחוש יוצא מיד ריח בתחלת בישולו אבל בנבילה כחוש ושחוטה שמן אין אין ריח יוצא מנבילה רק אחר הפיטום) ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא. והנה סברת הרי"ף ז"ל דס"ל דאסור לכתחלה משום דס"ל ז"ל דריח חשיב משהו כמ"ש בעצמו ואין מבטלין איסור לכתחלה ואף דאין כוונתו לבטל דאין רצונו שיכנוס ריח א' בחברו מ"מ אסור דהוי פ"ר. ונלע"ד דע"כ לא קאסר הרי"ף ז"ל לכתחלה רק בבשר נבילה שמן דדייק לה מדאמר לוי שצלאו ולוי אמר זה על בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן אז אסור משום פ"ר כיון דתיכף בתחלת בישולו יוצא ריח הנבלה לתוך השחוטה משא"כ בבשר נבילה כחוש דאין ריח יוצא מן בשר הנבילה עד אחר הפיטום אין זה כוחו ממש כיון דהוא פעל בדבר שאינו מוציא ריח וכעין זה כ' הר"ן בע"ז (דף ס') דאם גוי דורך ענבים בגת לא חשוב כוח עכו"ם כיון דבשעה שדורך עדיין אין עליו שם יין רק כשיצא ואף דנמשך אח"כ עדיין מכוחו מ"מ ל"ח כוחו ממש כיון דבשעה שהוא פעל ל"ה ראוי להתנסך עיי"ש וה"נ בנ"ד כיון דבשעת תחלת צלייתו כשהוא מניח החתיכות על האש עדיין אין בו כוח לאסור השחוטה וכיון דל"ח כוחו ממש אינו אסור מצד פ"ר כמ"ש הגו"א הנ"ל והנה בירושלמי דשאל סתם מהו לצלות בשר נבילה עם בשר שחוטה מסתמא בשר נבילה כחוש כידוע דסתם בשר נבילה כחוש טובא לגבי שחוטה וע' רש"י חולין (דף צ"ד.) ד"ה סנדל לכן שפיר אמר דמותר אפי' לכתחלה כנלע"ד]:
ובלימוד הישיבה אמרתי ליישב בזה הסתירה דברכות (דף מ"ח:) בהא דשיחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה דמשני מצו' שאני ופריך מהב"ע הוא ומשני מצו' דרבים שאני ובגיטין (דף ל"ח:) לא פריך מהב"ע היא ותירצתי דבאמת י"ל כיון דנתכוון למצו' ולא להנאות העבד הוי דשא"מ דעיקר האיסור משום לא תחנם כמ"ש הרשב"א פ"ד דגיטין] אך דהוי פסיק רישא, אך לדברי הגו"א הנ"ל יש עצה אליבא דשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות דעבד איש אמר רחמנא עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין רשות לרבו עליו לא קרי עבד ונלע"ד דאין השיחרור חל בזה עד שיעבור שיעור תוך כדי דיבור להפקירו דכל זמן שלא עבר שיעור כדי דיבור ביד האדון לחזור מהפקר ואם כן עדיין יש רשות לרבו עליו וא"כ כה"ג דאין חלות השיחרור מיד רק אחר כד"ד שוב מותר בו פסיק רישא וא"כ הי' עצה לר"א להפקירו ומותר משום דשא"מ אך למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור א"כ אין לצרפו לעשרה עד שיתן לו ג"ש וחשיב האיסור מיד בשעת השיחרור ואף דנימא דיוכל לחזור בג"ש תוכ"ד מ"מ אם אינו חוזר בסוף חל ג"ש למפרע מרגע הנתינה ודוקא אם השיחרור ע"י הפקר דעיקר הטעם משום שאין רשות לרבו עליו בזה נלע"ד פשוט דאפי' לא יחזור תוכ"ד מ"מ אין חלות השיחרור למפרע מרגע ההפקר רק אחר שעבר כד"ד דכיון דהי' בידו לחזור מהפקר עדיין רשות רבו עליו קרינן בי' משא"כ במשחררו ממש חשיב החלות תיכף אף דבידו לחזור תוכ"ד מ"מ אם אינו חוזר חשיב החלות תיכף וז"פ, והנה בברכות (דף מ"ח.) הגירסא אמר ר"י המשחרר עבדו עובר בעשה, ור"י אפשר דס"ל המפקיר עבדו צריך ג"ש ול"ה עצה רק לשחררו ממש לכן פריך והא מהב"ע הוא אבל בגיטין (דף ל"ח) הגירסא אמר ר"י אמר שמואל והאחרונים כ' דבזה פליגי הסוגי' דברכות וגיטין אם אמרה בשם שמואל או משמי' דנפשי'] ושמואל לטעמי' דהמפקיר עבדו יצא לחירות שפיר י"ל ששיחרר עבדו ע"י הפקר לכן לא פריך מהב"ע הוא וק"ל:
לעיל בתוך דברי כתבתי אף אי נימא דבשיחרור מועיל חזרה תוכ"ד אכתוב מה שהביאנו להסתפק בזה דהנה ההפלאה כ' בקידושין (דף ו'.) דאינו יכול למסור ג"ש לעבד שיחול לאחר זמן דבאמת ידו כיד רבו רק באין כא' לכן צריך שיחול תיכף. ואי נימא דתוכ"ד יכול לחזור בו א"כ תוכ"ד לא חל השיחרור כלל דיכול לנתקו כמו משיחה בידו [ומסתמא גם בג"ש פסול משיחה בידו כמו דילפינן לה לה מאשה לענין לשמה מחובר. ולריטב"א קידושין גם טלי גיטך מעג"ק פסול בג"ש] וא"כ אין נגמר השיחרור רק אחר כד"ד וזה ל"מ לדעת הפלאה הנ"ל. וא"כ לא משכחת לה בשטר ע"י עצמו זה הביאני להספק שלא יועיל חזרה בג"ש תוכד"ד והוא בכלל מגרש דנדרים (דף פז.) אך המעיין בתוס' גיטין (דף י"א:) בד"ה ש"מ וכו' אבל כאן אפי' העבד עצמו א"י לעכב האדון מלחזור בו אם הי' נותן לו ג"ש ע"ד כן שלא ישתחרר בקבלה זו משמע להיפוך דיכול ליתן ג"ש לעבד שלא ישתחרר בקבלה זו. וע"פ האמור יש לבאר ש"ס גיטין (דף מ"ב.) הא דאמר חצי חצי הא דאמר כולו כולו שיש בו כמה פירושים מדוע ל"מ חצי חצי הא הוי כמו שיחרר חציו והניח חציו. ולפ"ז י"ל דחצי חצי ל"מ דהשיחרור אינו חל רק לאחר כד"ד דלאחר כד"ד חשיב כמשיחה בידו דיכול לנתקו [ואף אם נאמר דנ"ש הוי בכלל מגרש דל"מ חזרה תוכ"ד מ"מ התם דבעינן שיחרר חציו ומכר חציו דנפיק מיני' כולי' אבל אי שיחרר חציו והניח חציו ל"מ וא"כ יכול לחזור תוכ"ד מחלק המתנה וא"כ יהי' למפרע שיחרר חציו והניח חציו ויתבטל גם השיחרור למפרע. וא"כ שם בודאי יכול לנתקו ודו"ק. וזולת זה אין במשמע שיהי' ג"ש בכלל מגרש] וכל זמן דלא חל השיחרור אינו זוכה גם בנכסים דידו כיד רבו. ואימתי זכה בנכסים אחר כד"ד כשזוכה בעצמו וכיון דהתחלת חלות קנין הנכסים הוא אחר כד"ד א"כ יוכל לחזור תוכ"ד מהנכסים דאז חשיב תוכ"ד ראשון גבי נכסים כמובן דמעיקרא לא התחיל כלל קנין הנכסים וא"כ אם יחזור מהנכסים יהי' למפרע שיחרר חציו והניח חציו ויתבטל גם חלק השיחרור. וא"כ גם נכסים לא קנה אז דידו כיד רבו עד תוכ"ד ג' וכן לעולם ודו"ק. והא דמהני בכולו כולו י"ל דבזה שורש הקנין רק לעבד א' כל הנכסים רק מס' הי מינייהו מפקת חולקין וכ"כ הרשב"א ז"ל שם לפי דרכו בקודש:
ויש לה"ר דבג"ש תוכ"ד מועיל חזרה דאל"כ איך מהני בכותב עצמך ונכסי קנויין לך בעבד בגיטין (דף ח': ומ"ב.) והרי אם יחזיר מנכסים תוכ"ד יועיל ולמ"ד בפ"ק מתוך שלא קנה נכסים ל"ק עצמו יתבטל גם השיחרור. וא"כ יחשב לאו כרות גיטא כפי' הרי"ף בפ"ק דגיטין דכל שיש בגט דבר לטובת האדון חשיב לאו כרות גיטא וה"נ קנין הנכסים טובה לאדון דעי"ז יוכל לחזור תוכ"ד גם מחלק השיחרור וע"כ דגם בשיחרור עצמו מועיל חזרה תוכ"ד והנה למ"ש הר"ן נדרים (דף פ"ז.) דהא דל"מ חזרה תוכ"ד בהנך ד' משום דמתוך חומר שלהם אין אדם עושה אותן רק בגמר דעתו פשוט דזה ל"ש בג"ש דזה אצל האדון רק כמתנת ממון בעלמא אך עיקר הס' לר"ת דבכה"ת תוכ"ד מדינא ל"מ רק מתקנה ובאלו אוקמא אדינא י"ל דגם ג"ש אוקמה אדינא דע"כ לא תקנו רק שיועיל חזרה תוכ"ד אבל לא שלא יהי' כלל חלות תוכ"ד ובג"ש אם יוכל לחזור לא יחול כלל דיכול לנתקו בפרט לדברי הפלאה הנ"ל הי' הכרח שישאירו זה על עיקר הדין דאל"כ לא משכחת לה שטר ע"י אחרים כנ"ל:
ויש לדחות ראי' הנ"ל מהא דלאו כרות גיטא דע"י הנכסים יתבטל גם הג"ש תוכ"ד למ"ד מתוך שלא קנה לא קנה דהנה בתענית (דף י"ח:) יום טוריינוס גופי' בטולי בטלוה אנן משום יום נקנור ניקום ונגזור וק' לכאו' בשלמא יום טוריינוס גופי' דעיקר מעלתו מפאת שמחת היום ממי' כשנהרגו בו שמעי' ואחי' ערבה כל שמחה ובהתבטל הסיבה בטל המסובב משא"כ היותו סמוך ליום נקנור דמעלה זו אינה מצד היום וא"כ מה בכך שנהרגו בו שמעי' ואחי' הרי מ"מ הוא סמוך ליום נקנור. וצ"ל דענין הסמיכות מועיל שהסמוך יקבל איכות העצמי וחשיב כאלו הי' בו בעצמו איזה מאורע של שמחה וכיון דכבר הי' בעצמו יום שמחה ובטלוה משום שנהרגו בו וכו' כש"כ דל"מ היותו סמוך ליום נקנור יחשב כאלו הי' בעצמו שמחה דא"א שיהי' שמחה זו שהוא בהשאלה מיום הסמוך עדיף משמחה עצמיית שבו ודו"ק. וה"נ ל"ש מתוך שלא קנה דענין מתוך היינו ג"כ דב' דברים המתחברים מקבל הא' איכות חברו וחשיב דאותו הפסול שיש בחברו הי' בו וכ"ז במקום דאם הי' בו פסול זה בעצמו הי' נפקע הקנין אז מועיל ג"כ מתוך של"ק וכו' משא"כ בנ"ד דבגט ל"מ תוכ"ד ואפי' יחזור בפי' מג"ש תוכ"ד ל"ח וכאן שחזר מנכסים אפילו נימא דחשיב ג"כ כאלו חזר מגוף השיחרור מצד מתוך. אבל הרי ל"מ חזרה בגט ולא עדיף סברת מתוך מחזרה עצמיית של השיחרור דל"מ ודו"ק היטב]:
עוד יש ליישב הסתירה דברכות וגיטין דלכאו' מה פריך מהב"ע הוא הא כבר תי' מצו' שאני ותי' האחרונים דל"ה בעידנא, וק' הא בידו לשחררו שלא יחול השיחרור עד זמן המצו' וא"כ יהי' בעידנא, וי"ל דכה"ג ל"מ משום דהוי דשלבל"ע כיון דעכשיו אינו יכול לשחררו משום איסור לעולם בהם תעבודו ומה דל"מ עביד השתא מחמת איסור חשיב ג"כ ל"מ עביד, והנה הפלתי סי' פ"ד כ' דהא דל"מ קנין בדשלבל"ע תלי אי מהני קנין לדבר שאינו ברשותו דלמ"ד דיכול להקנות דבר שאינו ברשותו ה"ה דיכול להקנות דשלבל"ע עיי"ש והנה הב"ח כ' בתשובה דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו וא"כ ה"ה. דמהני הפקר בדשלב"ל לפ"ז בגיטין דהגירסא ר"י אמר שמואל ולשמואל המפקיר עבדו יצא לחירות יש עצה להפקירו שלא יחול ההפקר עד זמן המצו' [ואף דאינו יכול לשחררו עכשיו מחמת איסור מ"מ מועיל אלאחר זמן דכמו דכ' הב"ח דמהני הפקר בדבר שאינו ברשותו כמו כן מועיל בדשלב"ל כמ"ש הפלתי הנ"ל דהא בהא תליא], והוי בעידנא משא"כ בברכות הגיר' ר"י, וי"ל דלדידי' המפקיר עבדו צריך ג"ש ושיחרור ל"מ בדבר שלבל"ע כמו הקדש וקנין וק"ל:
עוד י"ל בפשיטות דהרשב"א כ' דאין איסור לשחרר רק לטובת העבד משא"כ במקום צורך ליכא איסורא לכן משני מצו' שאני כיון דאינו עושה לטובת העבד אמנם התם בברכות דאמר דהוי לי' תרי שחרר חד ונפיק בחד עיי"ש ומה שבחר בעבד א' יותר מחברו זה ודאי לטובת העבד הוא ושפיר פריך והא מהב"ע ומתרץ מצו' דרבים שאני:
עוד י"ל ע"ד הנ"ל דכל שמוכרח מפאת המצו' ליכא לא תחנם כמ"ש רשב"א, אך התם דהי' לו שנים והי' לו עצה לשחרר א' מתוך השנים ולא יפרש איזהו וא"כ לא יוצמח להם שום טובה דאכתי אסירי בב"ח ואדרבא אסירי גם בשפחה ומ"מ יוכל לצרפם לעשרה כיון דממנ"פ א' מהם משוחרר ואף דאח"כ י"ל דנכוף אותו לשחררם מחדש כיון דלישא ב"ח א"י שפחה א"י כלקמן (דף מ"א.) במשנה מ"מ אז לא יעשה איסור כיון דעושה בציווי הב"ד] וע"ז משני מצו' דרבים שאני ומצו' דרבים י"ל דוחה אף באפשר לקיים שניהם כעין המבואר ביומא (דף ו'.) דטומאה הותרה בצבור ואפילו באפשר לאהדורי בטהרה לא מהדרינן מ"מ אמרי' שם (דף ז'.) דבאילו של אהרן כיון דיחיד הוא לכו"ע מהדרינן הנה דמחלקינן בין קרבן דיחיד לק"צ לענין אפשר לאהדורי בטהרה ה"נ י"ל בנ"ד דדוקא בעשה דיחיד אינו דוחה כשאפשר לקיי"ש משא"כ בעשה דרבים ודו"ק:
ואשוב לדברי הגור ארי' הנ"ל דדבר שאינו נעשה רק בכוחו לא אסור פ"ר ונלע"ד סייע לזה מלשון רש"י שבת (דף י"ז.) ד"ה אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהם וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר עכ"ל וכבר כתבתי לעיל דסברת רש"י הוא משום דפ"ר חשוב כמתכוון וכמפורש ברא"ש פ"ד דמכשירין משנה א' וכיון שכתב כיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר משמע דדווקא אם עושה בידים ממש הוא דהוי פסיק רישא אבל אם אינו נעשה ממש בידים אין שייך בו הסברא דפסיק רישא והוא סמך גדול לדברי הגו"א:
גם בריטב"א עירובין (דף פ"ח.) ד"ה התם תיימי מיא כ' בתוך דבריו דלא אסרו דבר שאינו מתכוון בכוחו ואפילו פסיק רישא מותר בו. עיי"ש והוא כדברי הגור אריה:
והנה סברת המהר"ל דאם המלאכה אינה נעשית מיד לא אסור בפ"ר, נלע"ד ביאור הדברים עפ"מ דאיתא בב"ק (דף ס') לחלק בין ליבה וליבתה הרוח לזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת ומשני ר' אשי התם מלאכת מחשבת אסרה תורה הכא גרמא בנזקין פטור ופירש"י דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה מחשבתו משוי לי' מעשה כיון דניחא לי' בסיוע הרוח ונעשית מחשבתו וס"ל למהר"ל ז"ל בכל דבר שאינו עושה ממש בידים רק ע"י כוחו ג"כ ל"ח מעשיו אלא מפאת מחשבתו דמחשבתו משוי לי' מעשה [לשון זה לקוח מתוס' ע"ז (דף ס"ד.) ד"ה רע"ק אומר] כיון דנתקיימה מחשבתו וזה שייך אם רוצה ומתכוון עכ"פ להמלאכה אבל אם אינו מתכוון אלא דהוי פסיק רישא תו ליכא מחשבתו ושוב ל"ח אלא גרמא בעלמא ופטור דע"כ ל"מ פסיק רישא רק להשלים הכוונה והמעשה עצמה הוא בשלימות משא"כ בזה דהמעשה אינה מתייחסת אליו כלל דהוי גרמא בעלמא וגרמא ל"ח עשי' כדאיתא בשבת (דף ק"כ:) וע' רמב"ן וריטב"א ריש מסכת מכות לענין כאשר זמם לעשות ולא לגרום עיי"ש ודו"ק:
אך ק' דהמהר"ל ביאר כן הא דסנהדרין (דף כ"ו.) יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך והתם בשביעית קאי ובשביעית לא צריך מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' שם ובמהרש"א וכן מוכח בתוס' גיטין (דף מ"ד:) ד"ה שנתקווצה, ונ"ל דס"ל ז"ל דעיקר החילוק בין איסור לממון דבנזקין כיון דמרבינן מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד הרי דנזקין לא תליא מידי במחשבתו רק במעשיו לכן א"א שיפעול המחשבה שיחשב מעשיו אבל באיסורין כיון דצריך מחשבתו ואפילו בשאר איסורין דלא כתי' מחשבת מ"מ כתי' בה פרט למתעסק ומותר בו דבר שאינו מתכוון ומתעסק הרי דגם המחשבה צריכה אל האיסור לכן גם המחשבה פועלת שיחשב גרמא כמעשיו [וע' ב"ק שם תוד"ה ר' אשי אמר וכו' וכן מוכח בפ"ב דבב"ת (דף כ"ו.) תוד"ה מ"ש וכו' עייש"ה וע' רש"י שם ד"ה ולרבינא וכו' עיי"ש דיש חילוק בין איסור ממון]:
וקצת ראי' יש להביא מש"ס מו"ק (דף ג') דפריך מכדי זמירה בכלל זריעה וכו' למה הלכתא כתבינהו רחמנא, וק' הא התם בשביעית קאי ולא צריך מלאכת מחשבת לכן סד"א דאף דלענין שבת זמירה בכלל זריעה היינו משום דמחשבתו משוי לי' כמעשה זריעה אבל בשביעית שוב חשוב כגרמא בעלמא דהרי הוא אינו זורע וגם אינו פועל כלל בגוף הדבר הנזרע וכמו בחק תוכות דל"ח כתיבה וחשוב ממילא כמ"ש רש"י גיטין (דף כ') אמנם יש לדחות דהתם רבא הוא דקאמר לה והרי רבא אית לי' בב"ק (דף ס'.) תירוץ אחר לקושיא זו מ"ש מזורה ורוח מסייעתו עיי"ש:
ובמק"א הבאתי סמוכין לסברא זו מדברי הראב"ד שהביא השטמ"ק בב"ק (דף כ"ט.) דבכוחו לא אמרינן אדם מועד לעולם וע"פ הנ"ל הדבר מובן היטב דכיון דאינו רק כוחו בעינן צירוף מחשבתו שיחשב מעשיו ואל"כ ל"ח מעשיו ממש, עוד סמך ממה דאמרי' בע"ז (דף נ"ח:) כוחו שלא בכוונה לא גזרו בי' רבנן והיינו דכיון שאינו אלא כוחו של עכו"ם, וגם אינו בכוונה ל"ח כלל שפעל העכו"ם ביין עוד סיוע מדברי התוס' גיטין (דף פ"א:) ורמב"ם פ"ב מה' רוצח דהורג בשוגג אינו גולה רק אם מת הנהרג מיד משא"כ אם הורג במזיד שאין לזה טעם לכאו' וע"פ האמור הדברים מובנים והי' טעמו דכיון דעשה בשוגג וגם לא מת הנהרג מיד בשעת עשייתו רק אח"כ ל"ח מעשיו וכאלו נהרג מעצמו עוד סמך רביעי יש להביא לזה מדברי הטור ושו"ע יו"ד סימן ג' שכתב וכן אם הי' הסכין מונח בחיקו או בידו ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה כנפלה מעצמה דמי ופסולה, וכתב עלה התבו"ש שם ס"ק ג' וז"ל אבל עיקרא דהאי דינא הוא מהרשב"א בת"ה ולדידי' אין לומר כלל דאם כוון שיעמוד ויפול מעצמו ע"י העמדתו יהי' כשר דהמעיין שם יראה להדיא דלאו מטעם כוונה אתא עלה כ"א מטעם דאין זה כוחו ואילו הי' כשר בנתכוון לכך הי' כשר להרשב"א אף בלי כוונה דאיהו לא בעי שום כוונה בעולם כמ"ש לקמן אי"ה אלא אפילו נתכוון דמי לסכין שמונחת על הקורה ויושב ומצפה ומכוון שתפול ותשחוט דל"מ כוונתו כלל כיון שאינו מכוחו ה"נ כן הוא וכ"כ הבה"ב להדיא וכו' עיי"ש, ודוחק שיוסיף הטוש"ע ב' תיבות שלא בכוונה שלא בדקדוק נגד ההלכה וכי אמרינן לא דק לחומרא משא"כ כאן דתיפוק מיני' חורבא להקל אם נעשה בכוונה אמנם ע"פ הנ"ל אפשר לומר בפשיטות דדווקא שלא בכוונה הוא דחשוב כנעשה ממילא כיון דאינו מעשה ממש אלא גרמא משא"כ בכוונה מחשבתו משוי לי' כמעשה וגירי דילי' ואין קושי' מסכין שמונחת על הקורה ויושב ומצפה שתפול ותשחוט דהתם לא עביד כלל שום מעשה ואפילו גרמא ליכא משא"כ בזה שעשה מעשה אלא דל"ה מעשה גמורה בזה שוב מהני מחשבתו למשוי מעשיו וכדאשכחן בכל הנך דלעיל, והרווחנו בזה עוד שיתיישב קו' התבו"ש שם סק"ב שהק' מאשקיל בידקא דמיא דאינו עושה ג"כ שום מעשה בגוף המים ומ"מ חשוב כוחו ומ"ש בפתיחת ידו שיפול הסכין ל"ח מעשה ולהנ"ל א"ש דהתם שפתח בכוונה סתימת המים שפיר חשוב כוחו, ועוד דברשב"א עצמו שבת (דף ז'.) מפורש להדיא דפתיחת ידו שיוכל העני ליקח החפץ חשוב מעשה עיי"ש וכבר כתבתי מזה במ"א ולהנ"ל א"ש דהעיקר תלוי בכוונה. ואף דלהלכה בטלה דעתי באלפי אלפים נגד דעתו הרחבה מ"מ משמעות דברי הטושו"ע הם סמוכין גדולים לדברי המהר"ל הנ"ל וכפי מה שביארנו סברתו:
וע' אור החיים עה"ת ריש פרשת שמיני בענין הבאת אהרן עגל לחטאת ול"א בו אין קטיגור נעשה סניגור כמו דאמרינן בבגדי זהב דבשלמא בזריקת הזהב לתוך האור חשוב קטיגור דעשה בידים ואף דשוגג הי' מ"מ גם שוגג חשוב קטיגור כיון דהמעשה מתועבת ואיסורא קעביד משא"כ ביציאת העגל מן האש דלאו מידי עביד דלא עשה העגל בפועל כפיו ממש רק מעצמו יצא וגם הי' שוגג לכן ל"ח כלל קטיגור עיי"ש והוא דוגמא קצת לדברינו דכיון דלא עביד בידים ממש וגם שוגג הי' אין הדבר מתייחס אליו כלל שיחשב קטיגור:
עוד מצינו דוגמא לזה גם בדבר שאין בו מעשה דאז בעינן עכ"פ מחשבתו שיתייחס הדבר אליו ע' תבו"ש סימן כ"ח ס"ק י"ג בטעם דצריך להזמין העפר שלמטה דכל שהוא לא עביד מידי אע"ג דשוחט ע"ג העפר אין זה נקרא מכסה דשוחט הוא ולא קעביד מידי לענין כיסוי דלמטה ודוכתא הוא דאתרמי לי' ולכן צריך להניחו או להזמינו עכ"פ וכו' וע' בהגהות צבי לצדיק שם באותו סימן לענין זה כ' דאף למ"ד מצות אין צריכות כוונה היינו דווקא במקום שעושה מעשה אבל במקום דלא עביד מעשה לכו"ע בעיא כוונה עיי"ש ודוגמת דבריו כ' רבינו יונה בברכות (דף י"ב.) לענין פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא עיי"ש:
והנה בתוס' פסחים (דף כ"ט:) דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום דלאו דב"י ניתק לעשה ולכאורה תמו' דמ"מ בשעת מעשה איסורא קעביד ואטו מותר לאדם לעבור על נדרו על סמך שיתיר לו חכם אח"כ וחכם עוקר נדר מעיקרו, **(ואולי)** ונלע"ד דודאי מודו בשאר לאו הניתק לעשה דאסור לעבור על הלאו על סמך שיקיים העשה אח"כ רק בל יראה שאני דכיון דאין בו מעשה א"כ בעינן עכ"פ מחשבתו ואל"כ אין המעשה מתייחסת אליו כלל ול"ח שהשהה חמץ בתוך ביתו דוגמת דברי התבו"ש הנ"ל לענין מצו' וע' רש"י ור"ן ר"ה (דף כ"ח.) שדימו כוונה במצו' לכוונה באיסורין לענין מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכיון דעיקר האיסור מפאת מחשבתו כל שמחשב תיכף בשעת הלאו לקיים העשה אין כאן שום איסור ודוקא בשאר ל"ת שעובר במעשה אין מחשבתו מועלת להוציא א"ע מידי איסור דמ"מ המעשה בעצמה אסורה ואין כאן עדיין שום תיקון במעשה אל הלאו ומה שמחשב לתקן אח"כ לא זה הדרך מוציאתו מידי עבירה דהשתא, משא"כ בזה ד יקר האיסור מפאת המחשבה כל שמחשבתו לתקן אח"כ אין כאן איסור כלל שוב ראיתי שיש לכוון כן בדברי השאגת ארי' סי' פ"א שכ' בקיצור לשונו הזך ולדעת הר"י ז"ל צריך לחלק בין כל הני לאוי דאמרן כיון שעושה מעשה בידים איכא איסורא אפילו אם עושה ע"מ לקיים העשה שניתק עליהם ובין לאו דבל יראה ובל ימצא דלא קעביד מעשה לפיכך אם משהה אותו ע"מ לבערו ולקיים העשה שבו לא קעביד איסורא כלל וכו' עיי"ש וכוונתו ברור כמ"ש דכיון דעיקר האיסור הוא במחשבה כל שמחשבתו לתקן חשיב כאילו תיקן בשעת הקלקול וכאלו לא הי' רגע שיהי' הקלקול בלי התיקון:
והנה המל"מ פ"א מה' חמץ ומצה כתב דלדעת הר"י ליכא שום איסור אם עושה לאו הניתק לעשה ודעתו תיכף לקיים העשה ומשמע דבכל לאוין הנית"ל הדין כן וכ"כ הגו"ר בכ"מ ולענ"ד ק' טובא דא"כ נצטרך לומר דהא דנכתב הלאו בכל הני היינו דווקא כשאין בדעתו לקיים העשה וק' דבתמורה (דף ד' דמקדים תרומה לבכורים לא לקי משום דהוי לאו הניתק לעשה דהיינו כל מעשרותיכם תרימו דהפירוש שיפריש אח"כ, וא"כ היכא משכחת לה כלל לאו דמקדים תרומה לבכורים שיהי' בו אפי' איסורא בעלמא כיון דהאיסור הוא הקדמת תרומה לביכורים משמע דכוונתו להביא אח"כ בכורים וא"כ מתכוון תיכף לקיים העשה וליכא איסורא כלל ובשלמא בשאר לאו הניתק לעשה י"ל דהלאו הוא במקום שאינו רוצה לקיים העשה משא"כ בזה לעולם דעתו לקיים העשה בשעת עבירת הלאו וליכא למימר דמיירי במפריש תרומה ואינו רוצה כלל להפריש בכורים דא"כ ל"ח מקדים לביכורים רק שאינו מפריש ביכורים, ולשון מקדים תרומה לביכורים משמע דהאיסור הוא בהקדמה לבד וכן מבואר מהקרא מלאתך ודמעך לא תאחר דהאיסור הוא באיחור לחוד וצע"ג:
[ואף דמצינו בפ"ק דר"ה (דף ה'.) גבי פסח אי לא אקרבי' אידחי לי' ופירשו התוס' דמיד עובר עליו בבל תאחר הרי דגם במבטל לגמרי חשוב מאחר היינו דגם זה בכלל ויש בכלל מאתים מנה אבל עכ"פ א"א לאפוקי קרא ממשמעותי' דודאי לשון מאחר בהוראתו הפשוטה לא קאי במבטל לגמרי רק שמשנה הסדר שמקדים המאוחר ומאחר המוקדם]:
וכן ק' מתמורה דפריך והרי מימר וס"ל דתמורה חשוב ניתק לעשה וק' דא"כ לא יהי' בו איסור כלל כיון דלא משכחת לה לעבור הלאו בלעדי קיום העשה דלעולם הוא ותמורתו יהי' קודש וזה י"ל דמ"מ הוא הי' דעתו שתצא זו ותכנס זו ועבר אמימרא דרחמנא, אמנם עדיין לא יתיישב לגמרי דהרי בש"ס תמורה (דף ט') אי כתב רחמנא לא יחליפנו לחוד הו"א דוקא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל מימר דתרווייהו מקדיש כו' וברש"י שם ד"ה חילוף תצא זו כו' משמע דמימר היינו דכוונת הנודר שיוקדשו שניהם וכן מבואר להדי' ברש"י תמורה (דף י"ז.) ד"ה תצא זו כו' וא"כ איך אפשר לומר דמימר חשוב לאו הניתק לעשה כיון דכוונתו שיחולו שניהם וזה עצמו העשה וכל שמכוון לעשה אין בו איסור כלל, י"ל דעד כאן לא כתבו התוס' דאם מכוון לקיים העשה אין בו שום איסור היינו דווקא בעשה התלוי במעשיו משא"כ בהאי עשה דממילא אף דחשוב ניתק לעשה לענין שלא ילקה מ"מ איסורא איכא אפילו מתכוון מעיקרא לכך ולכאו' רציתי לומר דע"כ ל"ח תמורה ניתק לעשה רק מחליף דהיינו תצא זו תכנס זו משא"כ לאו דמימר דהיינו שיוקדשו שניהם ל"ח ניתק לעשה דא"א לומר דבאותו דבר עצמו שבו קלקל ועבר אמימרא דרחמנא בזה עצמו יהי' תקונו וקטיגור יעשה סניגור דכיון דעיקר עבירתו במה שרצה שיוקדשו שניהם ואהני מעשיו הרעים ובזה עצמו יהי' תרופה למכתו במה ששניהם מתקדשים, אמנם א"א לומר כן דהרי משני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי משמע דמעיקרא רצה לומר דשניהם יוחשבו ניח"ל בין לאו דמימר בין לאו דמחליף וא"כ זה ליתא וע"כ כדאמרן אמנם קו' קמייתא ממקדים תרומה לביכורים ק' טובא ומזה ראי' דבכל לאו הניתק לעשה אפילו בדעתו לקיים העשה נמי איסורא קעביד אלא דלא לקי אם מקיים העשה אח"כ וע"כ דדעת הר"י דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו היינו דווקא בלאו דבל יראה וכמו שביארנו לעיל:
אמנם בגוף הסברא הנ"ל דדבר שאין בו מעשה בעינן בי' יותר כוונה ממידי דמעשה הנה במקו"ח סי' ת"ל כ' להיפוך דדבר שעובר אף בלי מעשה גם מתעסק חייב עיי"ש לענין בל יראה ובמק"א כ' דבסברא זו פליגי ר"א ור"י בר"ה (דף כ"ח:) בניתנין במתן ד' שנתערבו במתן א' דר"א ינתנו במתן ד' ולא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ור"י אמר להיפוך לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד אם נתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך ואם לא נתת עברת על ב"ת ולא עשית מעשה בידיך ובעירובין (דף ק':) דלר"א קום ועשה עדיף ולכאו' למה יהי' קו"ע עדיף משוא"ת וביארתי דהנה הא דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמי הוא כעין סברת הרשב"א שבת פ' האורג דאם סוגר ביתו לשמור ביתו ולצוד הצבי מותר דמתכוון להיתר ולאיסור מותר וה"נ במתכוון לחלק מתן ד' ולחלק מתן א' חשיב כמכוון לב' דברים וליכא ב"ת דהוי דשא"מ דמה שמכוון כוונה א' לב' דברים ל"ח כוונה [ומה שהק' הר"ן שם דלא גרע מפסיק רישא נלע"ד דפ"ר ל"ש רק בב' פעולות כמו גורר מטה יש בו ב' פעולות טלטול המטה והחריץ וכן בזבחים ודף צ"א:) בזילוף עיקר כוונתו הגעת היין למזבח ומחמת זה נצמח פעולת הכיבוי וכן בסוכה (דף ל"ג:) בליקטן לאכילה עיקר כוונתו הסרת הענבים וממילא נצמח תיקון ההדס וכן בתולש עילשין שבת (דף ק"ג.) עיקר כוונתו הסרת העולשין לאכילה וממילא מתייפה הקרקע והם ב' דברים נפרדים וכשמכיון לתכלית א' הנה עושה פעולה זו בכוונה שלימה ומועיל זה לפעולה השני' הנמשך ממנה שיחשב כמתכוון וכן בכ"מ דוק ותשכח, משא"כ בנ"ד בסוגר ביתו לשמור הבית וגם לשמור הצבי שלא יצא זה ל"ח רק פעולה א' רק דבבית ליכא צידה ובצבי יש בו משום צידה מ"מ מעשה א' לשמור כל מה שבבית ומש"ה חשיב מכוון לאיסור ולהיתר כיון דאותה פעולה עצמה שהוא האיסור פתיך בה כוונה להיתר ולא דמי לשאר פסיק רישא כמו גורר מטה דאם הי' מכוון גם לחריץ ל"ה חשיב מכוון להיתר ולאיסור דפעולת החריץ הוא דבר בפ"ע ולא פתיך בה שום היתר לכן גם פ"ר חשיב כמתכוון משא"כ בנ"ד דהוא ממש מעשה א' ותכלית א' שמירת הבית ושמירת הצבי רק דזה היתר וזה איסור וכה"ג חשיב מכוון להיתר ולאיסור, וכן בנ"ד בזורק תערובות דמים הנתנין מתן ד' ונתנין במתן א' חשיב ממש מעשה א' בשניהם וכה"ג חשיב מכוון להיתר ולאיסור] וכיון דההיתר רק משום אינו מתכוון ניחא יותר להיות שוא"ת דבשוא"ת ואינו מכוון ל"ח עבירה כלל ור"א ס"ל כהמקו"ח דאדרבא בדבר שאי"צ מעשה גם אינו מתכוון אסור לכן מוטב ליתן מתן ד' ולעבור על בל תוסיף דבל תוסיף הוא עבירה ע"י מעשה משא"כ בל תגרע הוא לעולם בלא מעשה ואף דבמה שנותן מתן א' גורם לעבור על בל תגרע מ"מ עיקר העבירה מה שאינו נותן מתן ד' ושלילת הנתינה אין בו מעשה כעין שכ' תוס' שבועות (דף ד'.) בנשבע לאכול ככר וזרקו לים חשוב אין בו מעשה דעיקר האיסור מה שאינו אוכל ושלילת האכילה אין בו מעשה, וא"כ בל תגרע לעולם אין בה מעשה ודומה לבל יראה לכן עובר גם בלי מתכוון לכן ס"ל לר"א שוא"ת עדיף וזה כוונת הש"ס עירובין (דף ק') ע"כ לא אמר ר"א אלא התם דקעביד מצו' היינו דבחלק הניתנין במתן ד' אין בו איסור ואדרבא מצו' עושה בזה וא"כ חשיב מכוון להיתר ולאיסור מש"ה מותר ואכמ"ל:
ובגוף דברי רשב"א שבת הנ"ל דמתכוון להיתר ולאיסור חשיב דבר שאינו מתכוון נלע"ד ליישב דברי הרשב"א שבת (דף ד'.) שכ' דח"ע וחב"ח אין בו עשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו והקשו עליו מגיטין (דף ל"ח.) בחצי' שפחה וחב"ח שכפו את רבה קאמר הטעם משום דמנהג הפקר נהגו בה ומפורש שם דאי לאו הכי הי' עובר בעשה אף דחצי' שפחה וחב"ח ונלע"ד סברת הרשב"א דח"ע וחב"ח ליכא עשה כעין שכ' הרשב"א עצמו בסוגר ביתו לשמור ביתו וגם לצוד הצבי מותר דמתכוון לדבר ההיתר ולדבר האסור מותר וה"נ כיון דמכוון גם לחלק ב"ח מותר אמנם הנה בש"ס לקמן (דף מ"ב.) נגחו יום של רבו לרבו של עצמו לעצמו אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא ב"ח איסורא לא קאמרינן ובירושלמי אי' דגם לענין איסורא מחלקין הימים ויום ש"ע מותר בב"ח והוי אז הוא ב"ח גמור וביום של רבו הוא עבד גמור ומותר בשפחה ולפ"ז אין לומר כנ"ל דמכוון גם לדבר ההיתר דהרי לחלק ב"ח אינו עושה שום טובה בשיחרורו דהרי ביום שהוא ב"ח אינו צריך לעבוד וביום שהוא עבד הרי הנהו עבד גמור כמובן אך לש"ס דילן דאינו מחולק לענין איסורא וא"כ בעצם הוא תמיד ח"ע וחב"ח רק שעושין פשרה לעבוד לרבו יום א' ולעצמו יום א' אבל גם ביום שעובד לרבו הוא חצי ב"ח ושפיר עושה טובה בשחרורו גם לחלק ב"ח והנה בקצה"ח כ' דשמואל דסבר מפקיר עבדו יצא לחירות ואי"צ ג"ש משום דקנין איסור תלוי בקנין ממון וכל שנפקע קנין ממון גם קנין איסור נפקע ס"ל כירושלמי דגם לענין איסורא מחלקין ימי העבד ע"ש לפ"ז כאן אזיל אליבא דשמואל דגריס ר"י אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה ולשמואל לשיטתי' גם בח"ע וחב"ח עובר בעשה אבל ברשב"א שם הביא הגי' אר"י המשחרר עבדו עובר בעשה עיי"ש וגירסא זו הוא בש"ס ברכות (דף מ"ז:) [ומחולקין בזה ש"ס דכאן וש"ס דברכות כמ"ש האחרונים ולר"י שפיר י"ל דס"ל כש"ס דילן דאיסורא לא קאמרינן לכן כ' שפיר דבחב"ח ליכא עשה הטעם הנ"ל גבי צידה דמתכוון להיתר ולאיסור מותר ודוק עוד הארכתי בזה בלימוד הישיבה בכמה גווני ואכ"מ]:
והנה מש"כ לעיל דבשאר איסורין נמי שייך הסברא דמחשבתו משוי לי' מעשה כמבואר בב"ק (דף ס') לענין זורה ורוח מסייעתו דל"ה מעשה גמור מ"מ כיון דאיתעבידא מחשבתו חשיב מעשיו נ"ל עתה סמך לזה מדברי הדרכי משה באהע"ז סי' קל"ח על מה שהק' הב"י דברי הרא"ש אהדדי דס"ל דאם הבעל נותן גט לידה ומשיחה בידו וקפצה ידה שלא יוכל הבעל לנתקו ל"מ כיון דזה הי' מחמתה חשוב כטלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ איך כתב הטור בשם הרא"ש להכשיר באחז הגט בראש האחד ונתן לה ולקחתו בראשו השני אף שקפצה ידה קודם שעזב ראש השני וע"ז כ' הד"מ וז"ל ונ"ל דס"ל לרבינו בעל הטור דהרא"ש מחלק בין אם קפצה ידה מרצון הבעל או שלא מרצונו דכ"ז מיירי כשהבעל לא צוה לה לקפוץ ידי' ולהחזיק בגט והיא מחזקת הגט שלא מרצונו ולכך לא הוי נתינה אבל כשהבעל מצו' אותה להחזיק בגט הוי נתינה שהרי כתב הטור בתחלה שאם אוחז הגט בראשו ומושיטו והיא לקחה אותו בראש השני דהוי גט וכאן פסק דל"ה גט לכן ע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי עכ"ל, הנה דאף דס"ל להרא"ש דבעינן כל פעולת הנתינה מצד הבעל ולא מחמתה כלל ומ"מ אם קפצה ידה מרצונו חשוב כאלו הוא פעל זה וכאלו כל הנתינה עד גמרה הי' מפאת הבעל וזה דוגמא קרובה לנדון דש"ס ב"ק הנ"ל בליבה וליבתה הרוח או זורה ורוח מסייעתו דג"כ החסרון מחמת שלא פעל כל המעשה בעצמו ומ"מ כיון דאתעבידא מחשבתו חשוב כאילו פעל כל הזריי' בעצמו זולת בממון דגרמא בנזקין פטור וכן בזה דע"י שמחשבתו ורצונו הי' שהיא תקפוץ ידי' חשוב כאלו כל מעשה הנתינה הי' מחמת עצמו של בעל ואם כנים דברי שמעינן מינה דלאו דוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה שייך סברא זו רק בכל מידי דלאו ממון וכמש"ל:
וע"ע בנימוק"י פרק ב' דב"ק (דף כ"ב) בסוגי' דאשו משום חציו וז"ל אשו משום חציו וחשוב כאלו בידו הבעירם ואי קשיא לך היכא שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' וכש"כ הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש חברו כלל והכא עיקר כוונתו שתלך ותדליק בשבת וכו' עיי"ש ולכאו' מה קו"ח הוא הלא בנזקין אדם מועד לעולם ואינו מתכוון כמתכוון דמי וא"כ אינו מתכוון דנזקין דומה למתכוון של שבת ומה ענין הכוונה לכאן להוסיף חומר באשו שיחשב יותר חציו לגבי שבת מלגבי נזקין אבל להנ"ל א"ש דאשו כיון דלאו כוחו גמור הוא דהרי ר"ל לית לי' כלל אשו משום חציו הי' מקום לומר דעכ"פ באינו מתכוון לכו"ע לא יחשב חציו דבשלמא במתכוון כיון דאתעבידא מחשבתו חשוב פעולתו וגירי דילי' משא"כ באינו מתכוון וכמו בזורה ורוח מסייעתו, ומ"מ ס"ל לר' יוחנן דאפילו באינו מתכוון אשו משום חציו הרי דס"ל דאשו הוי חציו גמור וקו"ח בשבת שמתכוון שתדליק ותלך בשבת שיחשב חציו דאפילו אם ל"ה חציו ממש הי' ראוי שיחשב מעשיו מפאת מחשבתו:
ובזה יש ליישב קושיית רעק"א סי' כ' על מה שרוב הפוסקים השמיטו דינו של הירושלמי ברוקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה ולהנ"ל א"ש דאנן קימ"ל כתירוצו של ר"א דטעם חיוב זורה משום מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דחשב שהרוח יסייענו חייב וא"כ ברק והפריחתו הרוח שלא מרצונו אין כאן שום איסור דכל שאין כאן מחשבה שוב גרמא ל"ח מעשה כלל:
וע' אבן העוזר סי' ש"כ הטעם דמותר להעמיד הבהמה ע"ג עשבים בשבת משום דאינו מתכוון לתלישה רק שיאכלו ולכאו' ק' דמ"מ יהי' אסור כיון דיוגרם מחמתו מלאכה כמו בזורה ורוח מסייעתו [ואף דהרא"ש בב"ק ס"י כ' דדוקא בזורה חייב כה"ג משום דדרך המלאכה בזה האופן אבל האהעו"ז עצמו לא ס"ל כן] ואף דאינו מתכוון פ"ר הוא וכן השיג באמרי בינה ה' שבת סי' כ"ד אמנם למ"ש א"ש דכיון דעיקר החיוב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה ומחשבתו משוי לי' מעשיו א"כ במקום שאינו מתכוון לתלישה שוב ל"ח מלאכה כלל ול"ש בזה לאסור משום פ"ר כיון שהוא לא פעל המעשה כלל וק"ל:
והנה בשבת (דף ק"כ:) ת"ר נר שע"ג טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה ועיי"ש בתוד"ה מנער וכו' אומר ר"י דמיירי דליכא שמן בנר דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ממנו דחייב משום מכבה וכו' ובהה"מ פרק י"ב מהלכות שבת כ' וזה לשונו הקשו המפרשים הלא הכרח היא שישפך השמן והמחסר שמן חייב משום מכבה ואע"פ שאינו מתכוון פ"ר הוא עיי"ש הרי דבאיסור מסתפק בשמן שבנר אסור פסיק רישא ואף דעדיין לא כבה רק שגורם שיכבה לבסוף ואין האיסור נעשה מיד ומ"מ אסור פ"ר אמנם יש לדחות לדעת התוס' ביצה (דף כ"ב.) ד"ה המסתפק דאיסור מסתפק משמן שבנר אינו משום קירוב כיבוי רק משום דחשיב כיבוי מיד בשעת הסתפקות משום שאורו נכבה ונכהה עתה קצת ולא יכול לאנהורי כולי האי עיי"ש א"כ החיוב משום עכשיו הוא ולא מצד שיכבה אח"כ ואין מזה סתירה לדברי הגור ארי', אמנם ברא"ש שם חולק על התוס' וכ' דעיקר חיובא משום ממהר כיבוי ואף דרבנן ס"ל גרם כיבוי מותר בהאי גרם כיבוי מודו דחייב דע"כ ל"פ אלא התם שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה גורמין את ההדלקה והממעט אחד מהם וממהר את הכיבוי חייב והיי"ט דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו וכו' ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאלו הדליקו הוא וכן לענין כיבוי וכו' עייש"ה דעיקר חיוב כיבוי במסתפק משום גרם כיבוי הוא משום דיכבה קודם הזמן שהי' ראוי לידלק יותר וא"כ אין המלאכה נעשה מיד רק אח"כ ומ"מ אסור בו פ"ר מ"מ י"ל דהתוס' בשבת (דף ק"כ:) הנ"ל אזלי בשיטתייהו דאיסור מסתפק משום שמכבה אורו תיכף ומש"ה כ' שאסור אף בלא מתכוון ולהרא"ש אה"נ דמותר ואדרבא יש לה"ר לדברי הגו"א ממש"כ התוס' שבת (דף מ"ז:) סוד"ה מפני שמקרב את כיבויו וז"ל ומה שרגילין לתת מים בזכוכית שקורין לאמפא ונותנין עלי' שמן בע"ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאינו מתכוון לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן ל"ש למיגזר מידי שמא יעשה בשבת וכו' עיי"ש וי"ל דהיינו טעמא דל"ש למגזר באינו מתכוון משום דאפילו יעשה בשבת עצמו כיבוי כי האי באינו מתכוון אין בו איסור כלל ואף דהוי פ"ר דהתם ליכא כיבוי מיד רק גרם וקירוב כיבוי כמ"ש שם וכיון דאין המלאכה נגמרת מיד אינה אסורה אף בפ"ר, אמנם נלע"ד ראי' דאף באיסור מסתפק בשמן שבנר אסור פ"ר מש"ס ערוך בשבת (דף כ"ה:) אין מדליקין בצרי משום שריחו נודף שמא יסתפק ממנו עיי"ש ואף דלא יסתפק ע"מ לכבות רק להריח מריחו הטוב הרי דאף באינו מתכוון אסור משום פ"ר וא"כ ק' לשיטת הרא"ש דאיסור מסתפק משום קירוב כיבוי הוא איך יפרנס הך שמעתא וע"כ דלא ס"ל כהגו"א הנ"ל ואפי' בדבר שאין המלאכה נגמרת מיד אסור בו פסיק רישא:
ויש ליישב למש"כ התוס' בב"ק ר"פ כיצד הרגל (דף י"ז:) ד"ה זרק כלי דאם זורק אבן על הכלי ובא אחר ושברו במקל לכו"ע חייב ואף דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאזלינן בתר מעיקרא וחשוב מנא תבירא מ"מ בזורק אבן על הכלי לא אזלינן בתר מעיקרא משום שלא עשה מעשה בגוף הכלי, ולפ"ז י"ל דדווקא במשקה מים לזרעים שלא עשה מעשה בגוף הזרעים וחשוב כזורק אבן על הכלי ולא אזלינן בתר מעיקרא לכן חשוב שאין המלאכה נעשית מיד ומותר בו פ"ר משא"כ במסתפק משמן שבנר דעשה מעשה בגוף השמן כמ"ש הרא"ש ביצה (דף כ"ב) ובתר מעיקרא אזלינן וחשוב כאלו נגמר הכיבוי תיכף ואסור בו פ"ר שו"ר דזה לא יצדק לדעת הרא"ש עצמו דלא ס"ל כחילוק התוס' הנ"ל דהרי הקשה בב"ק (דף י"ט.) אהא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב מהא דדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר דאזלינן בתר מעיקרא וה"נ יחשב כאלו הי' הנזק ברה"ר כדמעיקרא ולדעת התוס' לק"מ דשא"ה דהתיזה צרורות ולא פעלה בגוף הכלי לכן לא אזלינן בתר מעיקרא אע"כ דלדידי' אין נפ"מ בין פועל בגוף הכלי או בד"א וכ"כ הקצה"ח סי' ש"צ וכיון דאין נ"מ בין פועל בגוף הכלי או בד"א לעולם אזלינן בתר מעיקרא ומ"מ אית לי' להגו"א דאם אין המלאכה נעשית מיד לא איכפת לן בפ"ר א"כ ה"ה בפועל בגוף הדבר:
ועדיין י"ל דשאני בעושה מעשה במילתא אחריתי דאז אף אי בתר מעיקרא אזלינן מ"מ ל"ח גופו אלא כוחו דמה"ט צרורות אינו משלם אלא ח"נ דהלכתא גמירי לה דכוחו אינו משלם אלא ח"נ כדאיתא ר"פ כיצד הרגל וכיון דאינו גופו ממש אלא כוחו בעינן שיהי' מתכוון ופ"ר לא אסור בי' וכמו שהבאתי לעיל גם מדברי הריטב"א עירובין (דף פ"ז.) אבל בעושה מעשה בגוף הדבר אם אזלינן בתר מעיקרא חשוב גופו ממש ולא כוחו דמה"ט דרסה על הכלי ולא שברתו ונפל למקום אחר ונשבר חייב נ"ש לרבה דאזיל בתר מעיקרא ול"ח צרורות אלא גופו וכיון שעושה בגופו שפיר דומה לכל המלאכות דאסורין באינו מתכוון כל היכא דהוי פ"ר:
וע"ע כעין חילוק הנ"ל אם עושה מעשה בגוף הדבר או בד"א ברא"ש ב"ק (דף צ"ח) בביאור ענין גרמא בנזקין כ' בתוה"ד וז"ל והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזיקא לא עשה מעשה בגוף הממון ול"ד לאחוי אחויי במסור דכמאן דקליא דמי ועשה מעשה בגוף הממון עיי"ש, וע' עוד ר"ן נדרים (דף ל"ג) ד"ה סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזל בארעי' מהו דמי אמרינן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי' הכי להקריב עצמו למאכל וכו' דשא"ה שעשה במאכל עצמו וכו' וכה"ג גרמא בעלמא היא וכו' עיי"ש:
עוד נלע"ד סברת הגו"א הנ"ל דבדבר שאינו מעשיו ממש ל"מ פסיק רישא עפמ"ש המהר"ל ז"ל עצמו בס' תפארת ישראל פרק מ"א וז"ל כי לכל פועל במקרה לא יקרא פועל כמו שאמרו דבר שאינו מתכוון מותר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ וכו' מפני שלא יתייחס אל האדם שעשה פעל כאשר פעל במקרה עיי"ש הנה דטעם דדבר שאינו מתכוון מותר משום דמה שאדם עושה בלי כוונה לא חשוב מעשיו כלל, לפ"ז הא דפסיק רישא אסור אף דאינו מתכוון ול"ח שהוא פעל החריץ מ"מ כיון שהוא פעל הגרירה, והחריץ מוכרח מן הגרירה לא גרע מכוחו דחשוב כגופו משום דמעשה זו מסובב מכוח פעולת גופו וה"נ החריץ נצמח מחמת מעשיו והוא תולדה מפעולת גופו כעין כוחו תולדה מגופו ע' ב"ר (דף ג':) אבל לעולם עיקר פעולתו חשוב הגרירה שהוא מטרת כוונתו רק כיון דמחמתה נצמח פעולת האיסור והוא נגרם מחמת מעשה דגופו דומה לכוחו שהוא ג"כ רק תולדה הנצמח מחמת פעולת גופו כיון דהתחלת הפעולה אשר על ידי' נעשה הגמר הוא בגופו כל המסובב מכוח מעשה זו חשוב חציו [ומלשון החידושי הר"ן סנהדרין (דף ע"ז.) סמך גדול לדברינו ויובא להלן באות שאחר זה עיין עליו] ובזה מובן היטב הא דבעינן דוקא פסיק רישא דהנה התוס' כתבו בב"ק (דף כ"ב:) ד"ה חציו דחרש הן דחציו בעינן שיהי' ברי היזיקא ואל"כ ל"ח חציו וה"נ בדבר שאינו מתכוון רק מחמת שנצמח מכוח מעשיו בעית למימר דחשוב חציו לכן בעינן שיהי' פ"ר דהיינו ברי הזיקא שיהי' נצמח בודאי מכוח מעשיו וזה נכון מאד בס"ד ובזה מובן סברת המהר"ל דבכוחו פ"ר מותר דזה שוב הוי כמו כוח כוחו כיון דאפילו הי' עושה בגופו ממש ל"ה חשוב רק כוחו כיון דאינו מתכוון ועתה שגוף הפעולה ג"כ אינה בגופו שוב הוי כוח כוחו דכוחו הוא רק תולדת גופו ופ"ר תולדת כוחו וכוח כוחו ל"ח כגופו כמבואר חולין (דף ט"ז.) וסנהדרין (דף ע"ז:) לענין שחיטה ורציחה ובמכות (דף ח') לענין גלות וע' ב"ק (דף י"ח) וע' תבו"ש סימן ג' אות ד' לכן כ' הג"א דבדבר שאינו נעשה מיד אין אסור בו פסיק רישא ודו"ק:
והנה מש"כ לעיל בשם ס' תפארת ישראל דדבר שאדם פועל בלא כוונה לא חשוב מעשיו דאין המעשה מתייחסת לעושהו, כן נראה מכמה מקומות ע' עירובין (דף ט"ו) לחי העומד מאליו פירש"י שלא הוקבע לשם לחי ולא נתכוון לכך, הנה דמחמת זה חשוב עומד מאליו, וע' יבמות (דף נ"ד) יבמה יבא עלי' עד דמכוון וכו' וע' ב"ק (דף כ"ו:) ושחתה עד שיתכוון לשחתה וע' תוס' יבמות (דף צ"ו:) ד"ה קרעו משמע בכוונה [וראי' זו כ' גם בס' את"ד] וע' יומא (דף מ"ז:) ולקח בעינן והא ליכא וברש"י ד"ה והא ליכא דמאליו נכנס לבין הבינים והוא לא נתכוון, וע' יומא (דף מ"ג.) והניח מי שיש לו דעת להניח וע' ר"ש רפ"ק דתרומות וע' בכורות (דף ל"ד.) מי שהי' לו בהרת ונקצצה טהור פירש"י נקצצה שלא נתכוון לקוצצה וע' ב"ק (דף ל') ד"ה לא יהי' דהשופך משמע בכוונה עיי"ש וע' ב"ק (דף כ"ח:) תוד"ה אמר רבה דרבה לא בעי לאוקומי במתכוון לשמור משום דנשברה כדו משמע מאליו, והיינו בלא כוונה כמבואר שם, וע' שבת (דף ד':) תוד"ה אלא דנח משמע שאין כוונתו לכך וע' שבת (דף ל"ח.) תוד"ה עבר וכו' ומשמע לי' אפילו בשוגג מדקאמר ונשתהה ולא קאמר ושיהו וע' בלשון רבינו יונה רפ"ב דברכות דאם לא נתכוון חשוב כאלו יצא הקול מעצמו וכן מפורש גם ברא"ש חולין (דף ל"א:) דתיבת וזבחת הו"ל כמו ועשית וצריך שיתכוון עכ"פ לשם מעשה ובלא"ה לא מיקרי כוח גברא עיי"ש, וע' תבו"ש סי' ג' אות ז' וע' יבמות (דף ל"ג:) החליפו מידי ברשיעי עסקינן תני הוחלפו וע' סוכה ר"פ הישן אוהל שאינו עשוי בידי אדם ופירש"י בידי אדם מתכוון לעשותו אהל עיי"ש משמע דאי לא"ה ל"ח עשוי בידי אדם וע' פיהמ"ש להרמב"ם פי"ב דיבמות החרש שנחלץ ולא חלץ מפני שאינו שלם בדעת שיתייחס אליו המעשה עיי"ש, וע' ב"ח או"ח סי' ק"ס ד"ה ומ"ש או ששרה בהם וכו' דמדקאמר ת"ק או ששרה ולא קאמר או שנשרה אלמא דוקא במתכוון לשרות וע' רש"י עה"ת בראשית ד' פסוק כ"ג ד"ה שמען קולי וכו' וכי פצעתיו מזיד שיהי' זה הפצע קרוי על שמי וכו' לא זה פצעי ולא זה חבורתי וע' חי' הר"ן סנהדרין (דף ע"ז.) דאין לדמות נזקין לרוצח דרוצח אקיל רחמנא דאינו חייב רק במזיד ולא בשוגג ואונס וכיון שכן בעינן שיעשה מעשה ממש אבל גרמא פטור משא"כ נזקין דשוגג כמזיד ה"ה גרמא דחייב עיי"ש הנה מדמה מעשה גמור בשוגג למזיד בגרמא שאינו מעשיו ממש, ודברי החי' הר"ן אלו הם ראי' מהימנא לדברינו הנתנין למעלה דדבר שאינו מתכוון דומה לכוחו שהוא תולדה ממעשה שלו וע' עוד שבת (דף ל"א:) דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם ועיי' בפי' הר"ח שם וע' ב"ק (דף ז'.) מי כתי' ישולם ישלם כתי' דמשמע מדעתו וכעין ברש"י חומש פ' מטות על פסוק וימסרו עיי"ש, וע' ב"ק (דף ל"ט.) ובב"מ (דף ל'.) מה עבד דניחא לי' מזה נראה דפועל בלי רצון ל"ח פועל וע' רמב"ן בראשית ב' פסוק ט' וז"ל ופרי האילן הזה הי' מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע ולכן נקרא עץ הדעת טו"ר כי הדעת יקרא בלשוננו רצון כלשון לא שנו אלא שדעתו לחזור ושדעתו לבנותו וכו' עיי"ש שהביא כמה דוגמאות לזה דתיבת דעת פירושו רצון ובעניי נראה סמך לזה מהא דדרשינן בחולין (דף י"ג.) וזבחים (דף מ"ז.) ומנחות (דף ק"י.) מדכתי' לרצונכם תזבחוהו לדעתכם זבוחו עיי"ש הנה דדעת ורצון הם דבר א'. [וכן מבואר בברכות (דף ה'.) יכול אפילו לא קיבלם מאהבה ת"ל וכו' אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת והתם הפירוש לרצון שיקבלם מאהבה] ולפ"ז לא נפלאת היא לומר דכמו דפועל בלי דעת ל"ח פועל כמו כן פועל בלי רצון ל"ח פועל: