אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד'

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער ברכת ד'

הקדמה

סימן א

אם מותר לומר ק"ש קודם ברכת התורה ובו יבואר אם ברכות ק"ש הם כמו ברכת המצות ומדוע לא תקנו ברכה על ק"ש:

בעזה"י אשר חסדו עלי גבר, הנה נא הואלתי חקור דבר, אם מותר לומר ק"ש קודם ברכת התורה, כגון מי שיש לו ספק אם לומר ברכת התורה כגון שניער בלילה או ס' בירך, ורוצה להמתין עד שיבא אחר ויוציאנו ידי חובתו ורוצה לומר ק"ש במוקדם שהוא מצוה מן המובחר כמ"ש רבינו יונה בפ"ק דברכות דאף אחר הנץ החמה יש לו להקדים ולקרות כל מה שיוכל, [ואין לו פנאי להתפלל עתה כדי שיצא באהבה רבה] ויש בזה ב' ספקות חדא מצד ברכת המצות דאמור רבנן רל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן והא דבק"ש לא תקנו ברכה י"ל אחת משתים או שסמכו על ברכת התורה או משום שסמכו על אהבה רבה דברכות ק"ש עצמן שהם כמו ברכת התורה כדאיתא בש"ס ברכות (דף י"א:) לענין אהבה רבה ממילא כאן דלא בירך עדיין ברכת התורה שוב אסור לקרות ק"ש בלא ברכה כמו שאר מצות דאין לעשותן בלא ברכה. הב' מצד ברכת התורה דק"ש ת"ת נמי אית בה וצריך ברכת התורה:

[והנה בנדון הנ"ל במסופק אם לברך ברה"ת וא"א לו לברך משום ס' ברכה יש לדון דמותר לומר ק"ש בלא ברכה דהרי לא אמרו דאסור לעשות מצוה בלא ברכה רק כל המצוות מברך עליהן וכן בברה"ת לא נאמר דאין ללמוד בלא ברה"ת רק דצריך לברך קודם הלימוד כדאיתא ברכות (כ"א.) ודומה למה שכ' המרדכי דבשבת ליכא איסורא דאורייתא ללבוש בגד בלא ציצית דלא כתיב בתורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק גדילים תעשה לך ובשבת שאינו יכול לעשות ציצית מותר ללבוש בלא ציצית וה"נ בזה כיון דלא נאמר אל תלמוד בלא ברכת התורה רק כשתרצה ללמוד או לעשות מצוה תברך וכאן שאינו יכול לברך מצד ספק שוב יהי' מותר לעשות המצוה בלא ברכה [וע' בתוספי הרא"ש יבמות (דף צ':) בשם ריצב"א ולדבריו יש לדחות דמיוני] אך לכאו' יש סתירה לזה ממשנה ערוכה רפ"ק דתרומות ומובא ברכות (ט"ו.) החרש לא יתרום משום דאינו יכול לברך ולהנ"ל ק' כיון דאינו יכול לברך שוב יהי' מותר לעשות בלא ברכה. אך במק"א ביארתי דעד כאן לא קאמר המרדכי רק במקום שלא תופסד המצוה כמו בנפסק לו ציצה בשבת דאף אם תאמר שלא ילבש הבגד ג"כ לא יתקיים המצוה דגדילים תעשה לך עד למחר וגם כשילבש הבגד היום בלא ציצית יוכל לקיים המצוה למחר וכיון דלענין מ"ע דגדילים תעשה לך אין נפ"מ בין ילבש היום בין לא ילבש דהיום א"א בשום אופן לקיים המצו' ולמחר בין כך ובין כך יקיים המצו' ובעצם הלבישה בלא ציצית ע"ז לא קפדה התורה מדלא כתיב אל תלבש הבגד בלא ציצית כמ"ש המרדכי משא"כ במשנה דתרומות הנ"ל בחרש דאם הוא לא יתרום ויתרום אחר השומע ומדבר וראוי לקיים חיוב הברכה כהלכה לא תתבטל מצו' הברכה מהרמה זו ועי"ז שהחרש יתרום תתבטל המצו' לגמרי וזה אסור דאף דהוא אינו יכול לברך מ"מ אפשר להמצו' להעשות ע"י אחרים. ובזה ישבתי עוד מה דקשה לכאו' על המרדכי ממשנה ריש ביצה השוחט ביו"ט לא ישחוט אלא אם כן הי' לו עפר מוכן מבעוד יום וק' ג"כ וכי נאמר בתורה לא תשחט בלא כיסוי הרי לא נאמר אלא ושפך את דמו וכסהו בעפר שאם ישחוט יכסה וכאן שאינו יכול לכסות מחמת איסור יופטר לגמרי ולהנ"ל א"ש דשם אם ישחוט היום יבטל לגמרי מצות כיסוי מעוף זה ואם לא ישחט היום יקיים מצות כיסוי למחר וזה אסור אף להמרדכי ולפי"ז בנ"ד דבל"ז לא יברך ברכת התורה מצד ספק עד שיבא אחר וכשיבא אחר יוכל להוציאו גם אחר ק"ש שוב י"ל דדומה לנדון המרדכי הנ"ל:

ואין לומר דהרי ברה"ת דאורייתא ומצד ס' צריך לברך כמו שהעלה השאג"א סי' כ"ה וא"כ אינו דומה לנדון המרדכי דא"א לעשות ציצית בשבת משא"כ כאן מצד ספק אפשר לו לברך אמנם ז"א דבאופן שכתבתי לעיל דרוצה שיבא אחר ויוציאנו וכה"ג א"א לברך בעצמו להכניס עצמו בס' כיון שיש לו עצה שאחר יוציאנו ואפשר לו להמתין והוא רוצה להקדים לומר ק"ש משום מצוה מן המובחר כמ"ש התר"י ומשום מצוה מן המובחר אין להתיר לו ספק ברכה:

אמנם בט"ז או"ח סי' תקפ"א סק"ב דאסור להניח טלית שיש בו ס' ברכה דמכניס עצמו לקיים מצוה בלא ברכה אף דאינו יכול לברך מצד ס' וצ"ל דלא דמי להמרדכי הנ"ל ואכמ"ל]:

והנה דעת הרשב"א ז"ל והתר"י רפ"ק דברכות דברכות ק"ש לאו על ק"ש נתקנו וע' ב"י סוס"י נ"ט משמע מזה דק"ש לא צריך ברכת המצו'. אמנם דעת כמה ראשונים נראה דברכות ק"ש הם כמו ברכת המצו' על ק"ש, ע' רא"ש רפ"ק דברכות בשם ר' עמרם גאון דאנו שמתפללין ערבית מבעוד יום בבית הכנסת וסומכין על ק"ש שעל המטה צריך לברך קודם ק"ש שעל המטה אשר קדשנו במצותיו וצוונו לקרות את שמע ע"ש, ומזה נראה בעליל דסבירא לי' דמה שלא תקנו ברכת המצו' היינו משום דברכות שלפני' הם במקום ברכת המצוה והעד יעלה דבמקום שקורא ק"ש בלי ברכותי' שוב צריך לברך עלי' ברכת המצוה, וע' שיטה מקובצת ברכות (כ"א.) ד"ה ואי:

וע' בחי' הרמב"ן ברכות שלהי פרק אלו דברים כ' וז"ל כבר הי' מנהג בעיירות לומר בין אהבת עולם לק"ש אל מלך נאמן ובילדותי נתקשה עלי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכה מצוי' לק"ש [נ' דצ"ל ברכת המצוה לק"ש] שכל המצות כולן טעונות הן ברכה עובר לעשייתן וכן בהלל וכן במגלה וכן בקריאת התורה וזה שאמרנו בהשכים אחר שקרא אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה דברכת שינון תורה הוא אלא שתקנו בק"ש ב' לפני' מפני שזמנו תלוי ביצירת האור ובעריבתו וכו' וברכת אהבת עולם ברכה המצוי' [צ"ל ברכת המצוה] לחובת ק"ש וכו' וכיון שזו ברכת המצו' היא ברור שמי שמברך על המצות או על הפירות ועונה אמן אחרי עצמו בין ברכה למצוה טועה גמור הוא עיי"ש הנה מפורש דגם דעת רמב"ן דאהבה רבה ברכת המצוה היא ק"ש:

והלום ראיתי בשבלי הלקט השלם סי' רי"ח סדר פסח בד"ה כנגד ארבעה בנים וכו' ומצות הגדה היא מ"ע והיתה טעונה ברכה אלא שנפטרה בק"ש וק"ש טעונה ברכה לפני' ולאחרי' וכו' מוכח מזה דק"ש עצמה נמי היתה טעונה ברכה אלא שברכותי' הם במקום ברכת המצוה והרי זה בא ללמד ונמצא למד, וע' ריטב"א ר"ה (ל"ד.) ד"ה עוד כ' רבינו ז"ל שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה על תקיעת שופר וכו' אפילו איתא דשיחה שבין תקיעות מעומד לתקיעות דמיושב הוי הפסקה למה חוזר ומברך ברכת התקיעה והרי ברכת התפלה עולה לברכת התקיעה והרי זה מעין הקורא בתורה שצריך לברך והקורא ק"ש אין צריך לברך שברכות ק"ש הם ברכות על פרשיות ק"ש וכו' עיי"ש וע"ע ריטב"א ר"ה (דף י"ז:) ד"ה כדי לערבב כ' ג"כ בתוך דבריו דברכת תפלה הם במקום ברכת תקיעה כמו בק"ש דברכותי' הם במקום ברכה על המצוה עיי"ש לפ"ז ק' לכאו' איך אומרים ק"ש בבוקר קודם התפלה בלי ברכותי' לדעת כל הני רבוותא דברכות ק"ש על ק"ש נתקנו וצ"ל דאנו סומכין על דעת התר"י ורשב"א דברכות ק"ש לאו על ק"ש נתקנו ועי' ברכ"י סי' רל"ט וע' צל"ח ברכות על המשנה דבשחר מברך שתים לפני', וע' טור סי' מ"ז מנהג ר"י החסיד. ולדבריהם צ"ל דמה שלא תקנו על ק"ש ברכת המצות היינו משום שסומכין על ברכת התורה כיון דבק"ש ת"ת נמי אית בה, ומקיים בזה ת"ת כדאיתא נדרים (ח'.) ומנחות (צ"ט:) וא"כ כמו דאסור ללמוד קודם ברכת התורה כן י"ל דאסור לקרות ק"ש [וביותר יש לדון למש"כ בתוספי הרא"ש ברכות (ט"ו.) דהא דברכות אין מעכבות היינו דוקא משום דברכות דרבנן אבל אם הי' דאורייתא היו מעכבות עיי"ש ולפ"ז ברה"ת שהוא דאורייתא אפשר שמעכבת ואם יאמר ק"ש בלא ברה"ת לא יקיים כלל המצוה, אך זה יש לדחות דהרי אין חיוב הברכה מפאת חלק המצוה רק מפאת חלק הלימוד וא"א שיעכב קיום המצוה, וקצת ראי' למ"ש מנדרים (פ"א.) על עזבם אה תורתי שלא ברכו בתורה תחלה ולמה שכתבתי דלתוספי הרא"ש ברה"ת מעכב מצות לימוד א"ש דע"י שלא ברכו בה"ת קרי לי' על עזבם את תורתי אבל אין זה ענין לנ"ד] ובשלמא לענין חיוב ברכת המצות שהוא רק דרבנן י"ל דבק"ש כיון שלא מצינו שתקנו לו ברכה שוב אין חיוב ברכה כלל אף דל"ש הטעם [אף דבירוש' פ' כיצד מברכין מפיק לי' לברכת המצות מהיקשא דהתורה והמצוה וגם בתוספתא ברכות יליף לי' מקרא אבל מדברי הפוסקים מבואר דאינה אלא אסמכתא וכן מבואר ברמב"ם פרק ג' מה' מילה ופ"ו מה' סוכה ובכס"מ שם, וע' בשו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קפ"ט מבואר ג"כ שהוא דרבנן שכ' לא פלוג רבנן לברך במקצתן וכן מבואר להדי' בתוס' סוטה (ד' ל"ב.) ד"ה ק"ש ותפלה עש"ה ומפורש אמרו ברכות (ט"ו.) אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן וכן מבואר בברכות (כ':) דברכות ק"ש דרבנן אף דלדעת כמה רבוותא הם במקום ברכת המצוה.] משא"כ ברכת התורה שהוא דאורייתא כדעת הרמב"ן והשאג"א והפר"ח העלו כן להלכה א"כ אסור לקרות ק"ש קודם ברכת התורה משום לתא דת"ת דאית בה:

מדי דברי אנכי הרואה הדבר מפורש בב"י סי' מ"ז על מה שכ' הירושלמי דצריך ללמוד על אתר אחר אהבה רבה וכ' הב"י וז"ל וא"ת למה לו להירושלמי לומר על הנפטר באהבה רבה דצריך ללמוד מיד והרי לעולם הוא לומד שקורא ק"ש אחר אהבה רבה ואפשר לומר דמיירי שאינו קורא ק"ש סמוך לאהבה רבה וכו' ועוד י"ל דק"ש ותפלה לא חשוב לענין זה ד"ת דדברי תחנונים ותפלה לחוד ות"ת לחוד וק"ש כדברי תפלה הוא עכ"ל והנה ספקי תלוי בב' תירוצים אלו דלתירוץ קמא נקיט דק"ש חשוב ת"ת לענין שיחשב לומד על אתר א"כ אסיר לקרותה קודם ברכת התורה משא"כ לתירוץ הב' דדינה כתפלה ול"ח כת"ת לענין ברכת התורה והיינו מדאין כוונתו לשם לימוד רק לצי"ח א"כ יהי' מותר לקרות קודם ברכת התורה. וע' ב"ח שם כ' דמה שנסתפקו התוס' אם צריך לשנות על אתר אחר ברכת התורה היי"ד כשאומר אח"כ פרשת התמיד ואיזהו מקומן דאין זה לימוד גמור כיון שאינו אומר רק לצאת ידי חובתו והוי דומי' דק"ש אחר אהבה רבה אבל אם לא למד כלל אחר ברכת הר רה פשיטא לכו"ע דלא יצא בברכת התורה כיון שהפסיק בין ברכה ללימוד עיי"ש וכ"כ בדרישה אות א' שם דפרשת התמיד ואיזהו מקומן אינו עולה במקום לימוד משום שאינו לשם לימוד רק לשם חובה לשלם פרים שפתינו עיי"ש מ"מ נלע"ד דאין זה ראי' לנדון דידן די"ל לעולם צריך לברך ברכת התורה קודם ק"ש אף שאינו מכוין לשם ת"ת ומ"מ ל"ח למד על אתר דאין ברכה שעל ת"ת כזו פוטר לימוד גמור שלשם מצות ת"ת אף דגם לימוד כזה שאין כוונתו לת"ת טעון ברכה כעין הא דאמרינן בברכות (מ"ב:) דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות ואף דגם אותה שתי' ששותה לשרות טעונה ברכה כמבואר שם להדי' דעד כאן לא מספקא לי' רק אי פוטרת יין שלאחר המזון ומינה דהיא גופה ודאי טעונה ברכה ומ"מ אינה פוטרת יין ששותה לשם הנאת שתיי' וה"נ ממש בנ"ד אף דק"ש שאומר לצאת ידי חובתו טעונה ברכה מ"מ כיון דאין עיקר כוונתו לת"ת אינה פוטרת ת"ת שעיקרה לשם לימוד וע' תוס' מגלה (דף ד'):

והנה בשו"ע סי' מ"ו סעי' ט' ב' דיעות בענין הקורא סליחות ופסוקים קודם ברכת התורה אם צריך לברך כיון דאינו מכוין לשם לימוד ועי' ט"ז סי' ו' סק"ה, אמנם ראיתי בשאג"א סי' כ"ה דק"ש לא דמי לסליחות ופסוקי תחנונים ואפילו להאומרים דהמשכים לומר פסקי תחנונים אין צריך לברך ברכת התורה מ"מ לק"ש פשיטא דצריך לברך ואפילו כשקורא לצאת ידי חובתו, וע' צל"ח ברכות (כ"א.) כ' ג"כ כדברי השאג"א וצ"ל דמדברי הב"י הנ"ל אין ראי' ומטעמא דכתיבנא:

וטעם החילוק בין שאר פסוקי תחנונים לק"ש י"ל לפמ"ש הרב ז"ל בה' ת"ת סוף פ"ב דבתורה שבכתב אפילו מה שלומד ואינו מבין מקיים מצות ת"ת משא"כ בתור' שבע"פ אם אינו מבין ל"ח לימוד כלל, ובתוס' תמורה (ד' י"ד:) ד"ה דברים שבכתב בתירוץ קמא דנביאים וכתובים אין דינם כתורה שבכתב עיי"ש ולפ"ז הקורא פסוקי תהלים אם אינו יודע הדרשות הנלמדים מן הפסוקים [דודאי תלי תלים הלכות יוצאים מכל קוץ וקוץ] ואם אינו מכוין להלכה היוצאת מזה רק לתחנונים בעלמא אינו מקיים ת"ת לכן מותר לומר בלי ברכת התורה משא"כ ק"ש שהוא תורה שבכתב ואפילו אינו מכוין כלל ג"כ מקיים ת"ת לכן צריך לברך:

וראיתי בח"א כלל ט' אות ג' דנכון לומר ברכת התורה קודם אתה הוא כיון שאומרים שם פסוק שמע ישראל ומכוונים כקורא בתורה כדי שיאמרו ברכות ק"ש לפני ק"ש שיוצא בה א"כ אסור לאומרה קודם ברכת התורה עיי"ש משמע מדבריו דאם קורא ק"ש לצאת בה אינו צריך לברך ברכת התורה ולדידי מספקא לי דאפילו מכוון לצאת בה נמי לא נפיק מת"ת דהרי בנדרים (ט'.) ובמנחות (דף צ"ט ע"ב) מוכח להדיא דאפילו בק"ש שקורא לצי"ח נמי מקיים ת"ת וא"כ י"ל דטעון ברכת התורה:

ואין להביא ראי' להיפוך דאין מקיימין ת"ת בק"ש שאומר לצאת ידי חובתו מש"ס מגלה ג' מבטלין ת"ת למקרא מגלה, וק' לכאו' הא במקרא מגלה עצמה מקיים ת"ת ומה ביטול איכא, וע"כ דבשעה שקורא לקיים מצות קריאה לא מקיים ת"ת, ז"א דזה ג"כ קרי ביטול מה שמניח לימוד זה והולך לשמוע מקרא מגלה, ואף דהכל מצו' א', ת"ת. מ"מ חשיב ביטול והעברה דהרי למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו כ' רשב"ם פסחים (דף קט"ו.) דכלהו קיום מצות נינהו וחשוב כדבר א' וכ"כ הראב"ד בס' תמים דעים דחשיב מין במינו כמו היתר בהיתר, מ"מ אין מעבירין על המצות וצ"ל דזה חשיב. העברה דמעיקרא הי' קיום המצו' ע"י פעולה זו ועתה יעשה פעולה אחרת וגדולה מזו מבואר ביומא (נ"ח:) דאפי' במצוה א' שייך אין מעבירין על המצות ואפילו עבר מקרן זה חייב לחזור למקומו ולהזות משום אין מעבירין על המצות ואף דל"ש בזה חימוץ מצוה ואדרבא הרי עתה עומד בקרן אחר ויוכל תיכף להזות שם מ"מ צריך לחזור להאי קרן דפגע ברישא וע' טו"א פ"ק דמגלה הרי דכיון דהי' יכול לעשות מצוה זו בקרן זה אף שיעשה מצוה זו עצמה בקרן אחר חשוב העברה על המצות וה"נ קרי לה ביטול מצוה דמעיקרא הי' מקיים מצות ת"ת באמצעית לימוד זה ועתה יקיים ע"י לימוד אחר, וראי' ברורה לזה מדגרסינן התם כהנים מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגלה, וק' לכאורה טובא לפמ"ש התוס' שם ד"ה מבטלין דהכהנים אין מבטלין עבודה לגמרי דיוכלו לעשות אחר הקריאה. ומ"מ קרי לי' ביטול משום דמשהאיר היום הוי זמן עבודה והם מאחרין אותה, א"כ מאין סמכו בית רבי לבטל ת"ת לגמרי ולשמוע מקרא מגלה, דבת"ת ל"ש תשלומין דאותה שעה שמבטלין אין לה תשלומין, דאין לת"ת שיעור ויכלו ללמוד אותה שעה וגם אח"כ כמובן אבל לפמ"ש א"ש דלעולם גם בשעת קריאת המגלה מקיימין ת"ת אף שמכוונין למצוה אלא דמ"מ קרי לי' ביטול משום שמבטלים מלימוד זה שהם עסוקים בו, ולענין לימוד דבר פרטי זה שעסוקים שפיר דומה לעבודה שיש לו תשלומין אחר זמן, ודוקא לענין כלל הלימוד ל"ש תשלומין אם מבטל עכשיו דהי' יכול ללמוד גם עתה גם אח"כ ועכ"פ הפסיד, משא"כ לענין לימוד דבר פרטי אם למדו עתה לא היו לומדין אח"כ והבן:

ולמש"כ לעיל לחלק בין תורה שבכתב לנביאים וכתובים בלא"ה א"ש. אמנם תירוץ קמא יועיל גם להשיטות דס"ל דאפי' על פסוקי תחנונים צ"ל ברכה"ת וקצת ראי' לדעה זו מתוס' סוכה (מ"ד:) לענין קריאת הלל דלא גרע מקורא בתורה הרי דאף דקורא לשם מצוה לא לשם לימוד מ"מ חשיב כקורא בתורה:

ואין להקשות ע"ז מש"ס ברכות (דף י':) דמשמע לכאו' להיפך דאמר ר"מ גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה וכ' התוס' לפרש יותר מהעוסק בתורה שלא בזמן ק"ש עיי"ש ואי נימא דגם בק"ש מקיימין ת"ת ק' טובא דמה קמ"ל כיון דק"ש ת"ת נמי אית ביה וזולת זה יש קיום מצוה א"כ פשיטא דעדיפא מת"ת גרידא, מ"מ אין זה ראי' די"ל דקאי על חלק המצוה לבד אשר בק"ש זולת הת"ת שבה וקאמר דעצם מצות ק"ש גדולה מת"ת זולת יתרון זה שיש בה ת"ת ג"כ:

ואין להביא ראי' מש"ס ברכות (דף י"א:) אמר להם הממונה ברכו ברכה א' וכו' מה ברכה א' וכו' הכי אמר שמואל אהבה רבה ר' זריקא אמר ר' אמי אמר רשב"ל יוצר אור וק' לכאורה בשלמא לשמואל דברכה א' היינו אהבה רבה א"ש שקראו אח"כ ג' פרשיות של ק"ש דכבר נפטרו מברכת התורה באהבה רבה אלא אי אמרת דברכו יוצר אור א"כ איך היו קורין ק"ש קודם ברכת התורה וכן מצאתי שהקשה הצל"ח. אמנם לענ"ד לק"מ דכהנים בעבודתן היו פטורין מכל המצות משום עוסק במצוה פטור מן המצוה כמפורש בש"ס זבחים (י"ט.) דהיו פטורין מן התפלין משום הך טעמא וא"כ היו פטורין גם מברכת התורה, וראי' לזה דהרי שיטת רש"י ז"ל ברכות שם דאף ידי ק"ש לא יצאו וקריאתם לא הי' לצאת ידי חובה רק כקורא בתורה וא"כ פשיטא דצריך ברכת התורה ואפילו ניהוב דהקורא לצאת ידי חובתו, אין צריך לברך ברכת התורה מ"מ בקורא בתורה פשיטא דצריך לברך כיון דאין כוונתו רק לשם לימוד וע"כ דאין ראי' מזה כלל דהם היו עוסקי במצוה ופטורין מן המצוה ואף דעוסק במצוה אינו פטור רק ממצו' אבל לעבור שום דבר בקום ועשה ודאי לא הותר לעוסקי במצוה וכאן הרי עברו בקום ועשה שלמדו קודם ברכת התורה אבל זה ודאי אינו דזה ל"ח עבירה בקום ועשה דעיקר האיסור מה שאינו מברך ברכת התורה וזה הוא שב ואל תעשה כמ"ש התוס' שבועות (ד'.) בנשבע לאכול ככר וזרקו לים דחשיב לאו שאין בו מעשה אף שגרם במעשה לעבור על השבועה מ"מ עיקר האיסור הוא שלילת האכילה וזה אין בו מעשה וראי' לזה דהרי שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה ולא אמרינן דחשיב קום ועשה מה שאוכלין חוץ לסוכה ונ"ל דמ"מ אין האיסור רק שלילת הישיבה בסוכה. וכן מבואר ברמב"ם פ"א דחגיגה דמי שבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה עבר בל"ת דלא יראו פני ריקם ואינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אף דביאתו לעזרה הוא מעשה מ"מ עיקר האיסור הוא שלילת הבאת קרבן וזה אין בו מעשה ובזה ביאר השאגת ארי' סי' ל"ב הא (דיבמות צ':) דסדין בציצית הוא שב ואל תעשה אף דלובש הטלית במעשה מ"מ עיקר האיסור הוא מה שאינו עושה ציצית וזה הוא שב ואל תעשה. ויש להביא עוד ראי' לזה ממ"ש הרא"ש בנדרים (דף ד'.) דאם נדר בנזיר והוא בבית הקברות חשיב לאו שאין בו מעשה עיי"ש ואף דגורם בדיבורו לעבור על לאו דטומאה ועקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא אתעביד מעשה ורש"י כ' ברפ"ק דתמורה דמימר חשיב בדיבורא אתעביד מעשה משום שעושה מחולין קדשים וה"נ בקבלת נזירות נתקדש גופו דהרי בנזיר (דף ט' ע"א) דלב"ש דאין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות ופירש"י ותוס' משום דנזיר איקרי קדוש ודומה להקדש וע' נזיר (מ"ז.) וברכות (דף י"ט:) ברש"י ותוספות [וע' תענית (י"א.) נראה דפליגי בזה אם נזיר נקרא קדוש ולשמואל כי כתיב קדוש אגידול פרע הוא דכתיב וקצ"ע מהא דנזיר (דף ט'.)] וע"כ כדאמרן דכיון דעיקר האיסור הוא שלא יטמא נזיר ובעצם הטומאה ליכא מעשה אף דגרם ע"י מעשה שלו לעבור על לאו זה ל"ח מעשה, וע' בחידושי אנשי שם שבת (כ"ג:) מבואר ג"כ דכה"ג חשיב שב ואל תעשה דוק ותשכח וע' ר"ן שבת מ"ט.:

אך יש להביא ראי' דאי"צ לברך על ק"ש שקורא לצאת ידי חובתו ברה"ת מברכות (כ':) בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' ומבואר בש"ס משום דק"ש דאורייתא התירו לו להרהר אבל לא בברכות דרבנן והשתא ק' א"כ יברך נמי ברה"ת שהוא דאורייתא קודם ק"ש, ואף דקיי"ל בשו"ע, מ"ז דהמהרהר בד"ת אין צריך לברך ברה"ת והכ"נ כיון שאינו קורא ק"ש בפיו אלא מהרהר פטור מברה"ת אבל ק' דבגמ' שם גרסינן אהך מתני' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי דאי ס"ד לאו כדיבור דמי למה מהרהר. ופריך אלא מאי כדיבור דמי יוציא בשפתיו כו' עיי"ש וק' טובא אם נימא דק"ש שקורא לצאת ידי חובתו בעי ברה"ת והא דבעל קרי פטור הוא משום שאינו קורא בפיו א"כ מאי פריך אי הרהור כדיבור יוציא בשפתיו הא מרויחין טובא בהרהור דאם יוציא בשפתיו יהי' חייב בברה"ת אבל עכשיו שמהרהר אף אי נימא הרהור כדיבור דמי פטור מברכת התורה, והנה ראיתי בשאג"א סי' כ"ה שכ' לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דברכת התורה אינה מה"ת וכ' שלמד מסוגי' זו דבעל קרי קורא ק"ש ואינו מברך ברה"ת [וכן תי' הצל"ח דברי הרמב"ם בברכות (כ"א.) הנה שני נביאים מתנבאים בסגנון א' דהקורא ק"ש לצאת ידי חובתו צריך לברך ברה"ת ולעיל רמזתי דבריהם] אלא שדחה אח"כ דעל הרהור ד"ת אין צריך לברך. אבל אני בעניי כבר סלקתי דיחוי זה מדפרכינן אי הרהור כדבור יוציא בשפתיו והוא לכאו' קשי' אלימתא לשי' הרמב"ן ז"ל וסייעתו דברה"ת דאורייתא אם לא שנאמר דכיון שקורא לצאת ידי חובתו אין צריך לברך ברה"ת:

והנה מצאתי באבודרהם בסדר שחרית של חול ופירושה (דף כ"ד.) וז"ל והטעם שאין מברכין ברוך אקב"ו על ק"ש כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כולן הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי' בפר' כיצד מברכין כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וג"כ הוא נחשב כמו ברכה וכו' עכ"ל וסמך לדבריו מצאתי גם בחידושים מריטב"א על פסחים (דף ז':) סוד"ה כל המצות כ' וז"ל וטעם שאמרו חז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן כו' כי הברכות הם מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהוא עבודת הגוף עכ"ל ולפ"ז ק"ש שהמצוה עצמה הוא עבודת הנפש אין צריך ברכה ולפי"ז יש לדון מהאי טעמא אין צריך ברה"ת לפני ק"ש דק"ש עצמה במקום ברכה הוא דאף דברה"ת דאורייתא מ"מ ודאי אין נוסח הברכה מה"ת דהרי בברכות (י"א:) פליגי בנוסח הברכה מר אמר הכי ומר אמר הכי עיי"ש והרי בהמ"ז ג"כ דאורייתא ומ"מ הנוסח הוא רק מדרבנן כמ"ש הרשב"א והרמב"ן הובא ביתה יוסף סי' קפ"ז. וגם טעם האבודרהם שייך בברה"ת דהרי ברה"ת ילפינן ברכות (דף כ"א ע"א) מדכתי' כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו. ואין במשמע זה דוקא נוסח ברכה דרש"י פי' כי שם ד' אקרא בברכה ענו אתם אמן עיי"ש, והרי ביומא (ל"ז.) יליף ממקרא זה דאחר שאמר הכהן לפני ד' תטהרו יענו אחריו בשכמל"ו ויליף נמי מהך קרא כי שם וגו' בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלקינו עיי"ש. הנה דבמשמע כי שם ד' אקרא ל"ד ברכה רק הזכרת השם והיינו כמו שביאר האבודרהם דכל ענין ברכה עיקרה הזכרת שם ומלכות. וא"כ כמו דק"ש עומדת במקום ברהמ"צ ה"ה שמועיל במקום ברה"ת, ואף דודאי אסור לשנות ממטבע שטבעו חז"ל היי"ד היכא שהם תקנו, אבל כאן חזינן דהם ז"ל בעצמו סמכו על ק"ש כיון שיש בהמצוה בעצמה ענין הברכה שיהי' במקום ברהמ"צ אף דעל שאר מצו' פשיטא דלא מהני אמירת ק"ש מ"מ לגבי גוף מצות ק"ש סמכו ע"ז כיון שיש בגופה ענין הברכה. ה"ה די"ל כן לענין ברה"ת:

אך יש לדון בזה עפמ"ש התבו"ש סי' י"ט ס"ק ט"ו לחלוק על הפר"ח בדבר שהי' גזירת הישמעאלים לומר בשעת שחיטה ב' תיבות אללא וואכבר וכ' הפר"ח לומר תיבות אלו קודם שחיטה ולעשות הברכה אחר השחיטה [כי הם מקפידין לומר תיבות אלו תיכף לשחיטה] והתבו"ש חולק דבשעת שחיטה ל"ש לברך כיון דבעינן עובר לעשייתן ובשעת המצו' ל"ח עובר והביא ראי' מדפליגי בירושלמי פ' הרואה אימתי מברכין על המצוות חד אמר קודם עשיי' וח"א בשעת עשי', הנה דבשעת עשי' ל"ח עובר לעשייתן עיי"ש, ולפי"ז יש לדון בנ"ד אף דבק"ש יש ענין הברכה מ"מ הרי בעינן דוקא לברך קודם עשי' ולא בשעת עשי'.

והנה על אבודרהם ל"ק כ"כ כיון דבהמ"צ הוא רק דרבנן אף דבעינן עובר לעשייתן מ"מ כאן דבגוף המצוה יש בה ענין הברכה הם אמרו דזה עומד במקום ברכה אבל ברה"ת שהוא דאורייתא. ומדאורייתא שיהי' לפני' ג"כ כמבואר להדי' בברכות (כ"א.) א"כ כיון דביחד עם המצו' ל"ח כמו לפני המצו' א"א שיהי' זה במקום בה"ת:

מ"מ יש לדחות ראית התבו"ש מירושלמי די"ל להיפוך דמ"ד בשעת עשייתן ס"ל דוקא בשעת עשי' ולא עובר לעשייתן אבל מ"ד עובר לעשייתן ה"ה דמצי לברך בשעת עשי' דלעולם יותר סברא לברך בשעת עשי' מלברך קודם עשי' וראי' לזה מש"ס ברכות (מ"ג.) אימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו ופריך והא אכתי לא ארח ופריך ר"ז אלא מעתה המוציא לחם מן הארץ אמאי מברך קודם אכילה והא אכתי לא קאכל אלא דעתי' למיכל ה"נ דעתי' לארוחי. הנה דהש"ס שאל איך מברכין קודם אכילה הא אכתי לא קאכיל. ועיקר התירוץ כיון דדעתי' למיכל חשיב כאלו התחיל כבר לאכול, אבל בטרם שעשה שום התחלה פשיטא לי' דאין מברכין, ועיי"ש בד"ח על הרא"ש שהעיר מהא דמברכין על המצות עובר לעשייתן ואף דאכתי לא קעביד ועכ"פ כיון דבגמרא פריך והא אכתי לא קא ארח והא אכתי לא קאכיל משמע דזה סברא מוחלטת דאין לברך קודם שהתחיל הדבר שמברך עליו, אלא דאליבא דאמת מברכין קודם דחשיב כהתחלה כיון דדעתו לזה. ודוגמא לזה בטור או"ח סי' תרפ"ח בשם הר"מ דאע"ג דישב ולבסוף הוקף ל"ח מוקף חומה מ"מ אם הי' דעתו להקיפה מעיקרא חשוב כאלו הוקף ולבסוף ישב, הרי דמחמת דעתו להקיף חשוב כאלו היתה באמת מוקפת מקודם וקצת דוגמא מירושלמי פ"ז דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים ופירשו שם דאם דעתו הי' להשלים אף דבאמת לא אכל אלא ח"ש מודה ר"ל דעשה איסור תורה. וע' היטב ברא"ש בשם הראב"ד ז"ל סו"פ ג' שאכלו דאם לקח משקין לפיו קודם שבירך יבלע ויברך אח"כ דכיון שנזכר קודם שבלען חשב קצת כמו עובר לעשייתן, הנה מצאנו דדעתו לעשות זה אח"כ חשיב כאלו עשה בפועל והכ"נ דעתי' למיכל ולארוחי חשיב כאלו אכל והריח כבר. ותי' זה הוא ג"כ על ברכת המצות ואדרבא במצו' שייך עוד יותר תי' זה עפמ"ש החינוך מצו' ת"ל לחלק בין ברהמ"ז לברה"ת דברהמ"ז מה"ת לאחר המזון ואילו ברה"ת הוא קודם הלימוד, וכ' משום דברה"ת הוא מצד השכל והשכל מרגיש הנאה גם קודם לכן משא"כ ברהמ"ז שהוא מחמת הנאת הגוף ונפש הבהמית אינה נהנית רק בשעת אכילה ולא קודם לכן. וא"כ אם אמרי' לגבי הנאת הגוף דדעתי' למיכל חשוב כאכילה כש"כ שנוכל לומר כן במצות. אבל עכ"פ אם התחיל ממש לעשות המצו' קו"ח שיכול לברך כיון שכבר הי' התחלה גמורה. ובמק"א ביארתי שאלת הגמ' הנ"ל והא אכתי לא קא ארח דתמי' לכאורה כקו' ר"ז דא"כ גבי המוציא נמי קשה והא אכתי לא קא אכיל. ודקארי לה מאי קארי לה וביארתי דעל המוציא הוי פשיטא לי' דשייך לברך קודם אכילה משום דדעתי' למיכל מיחשב כמו התחלה. אך בריח ל"ש זה דבריח אמרי' (ברכות מ"ג:) מנין שמברכין על הריח דכתיב כל הנשמה תהלל וגו' איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח, ובפשוטו הדבר תמו' כמו שהק' המהרש"א בחידושי אגדות דהרי גם בהמה אית לה חוש הריח. אמנם לענ"ד נ' פשוט דמה דאמר בש"ס דאין הגוף נהנה ממנו אין הפי' דאין הגוף נהנה ממנו כלל, רק דאין ההנאה נכנסת לגוף דכה"ג אינו צריך ברכת הנהנין כמ"ש התוס' פסחים (דף נ"ג:) לענין בורא מאורי האש שאין מברכין בכל שעה משום דאין הנאתו נכנסת לגוף ועל הנאה בעלמא אינו צריך לברך וכתבו ג"כ כלשון הזה דאין מברכין רק על דבר שגופו נהנה אבל שאר הנאה לא עיי"ש וכתבו שם דהא דמברכין על אור השמש בכל יום אינו משום ברכת הנהנין רק משום שנתחדש בכל יום ובעניי הבאתי ראי' לזה דע"כ אין זה ברכת הנהנין דהרי בש"ס (ברכות ל"ה.) רמי קראי אהדדי כתי' לד' הארץ ומלואה וכתי' והארץ נתן לבני אדם ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה הנה דהקרא דהשמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם קאי לאחר ברכה דאז הארץ נתן לבני אדם ורינה דהשמים שמים לר' אפילו לאחר ברכה, ואי נימא דהשמש צריך ברכת הנהנין א"כ הי' אסור להנות ממנה אפי' אחר ברכה דאפי' אחר ברכה דוקא הארץ נתן לבני אדם. אבל לגבי שמים אפילו ברכה ל"מ וע' תוס' חולין (דף מ'.) ד"ה הא דאמר דהשמש חשיב מחובר לרקיע והוא כרקיע עצמו כמו המחובר לקרקע דהוא כקרקע עיי"ש אלא ע"כ כמ"ש דהשמש אינו צריך כלל ברכת הנהנין כיון דאינה הנאה הנכנסת לגוף ומה שמברכין הוא רק משום שמתחדש בכל יום והוא ראי' נכונה בס"ד [וע' ב"י או"ח סי' תרצ"ג בשם כל בו ובפר"ח שם משמע דברכת האור ברכת הנהנין הוא וצ"ע] וכ"כ הד"מ סי' רט"ז בשם המרדכי דמה"ט אין מברכין על הנאת קול ערב וגדולה מזו ברא"ש ברכות (דף י"ד.) גבי מטעמת אינו צריך ברכה בטועם ופולט משום דלא תקנו ברכה רק על הנאת מיעיו עיי"ש [ומה דאיתא בתנחומא סו"פ וזאת הברכה דצדיקים מברכין על כל דבר שאוכלין ושותין ושרואין ושומעין עיי"ש אין זה סתירה לד' המרדכי ותוס' פסחים הנ"ל דאין כוונת המדרש על שמיעת קול ערב רק כגון השומע שמועות טובות לו שמברך שהחיינו ואם טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב ושרואין הכוונה כגון הרואה חברו לאחר ל' או הרואה חמה בתקופתה, או מקום שנעשו בו נסים לישראל. וכדומה הרבה ברכות שבאו ע"י שמועה וראי' כדאיתא בפ' הרואה ובשו"ע מסי' רכ"ב עד סי' ר"ל. אך בצוואת ר"א הגדול מצאתי כתוב וז"ל בני אל תלבש בגדיך בלא ברכה כי כשם שנהנה אדם לתת אוכל לנפשו וצריך לברך על הנאת האוכל כך צריך על הנאת המלבוש בכל עת שילבוש וכו' משמע מזה דברכת מלבוש ערומים הוא ברכת הנהנין ולא ברכת שבח כמו שאר הברכות וזה צ"ע דברכת הנהנין ל"ש רק בהנאה הנכנסת לגוף ואכמ"ל]* וזה כוונת הגמרא לענין ריח אין הגוף נהנה ממנו כלשון התוס' פסחים הנ"ל דשאר הנאות ל"ח הגוף נהנה ממנו וכן לשון המרדכי, והכ"נ ל"ח ריח רק כשאר הנאה דאי"צ ברכה והטעם לזה כתבתי במק"א דאסמכתא לכל הברכות הוא מקו"ח מלאחריו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ כדאיתא (ברכות דף ל"ה.) ובברכה שלאחריו ואכלת כתי' וכבר כתבו התוס' ב"ק (מ"ב.) ובפ"ב דפסחים דאף לר"א דס"ל דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע היי"ד כשנאמר בלשון לאו אבל כי כל אוכל אין פירושה אלא אכילה ממש וה"ה בנ"ד אין במשמע ואכלת אלא אכילה ממש לא הנאה ואף דבש"ס ר"פ כיצד מברכין מסיק דסברא הוא אסור להנות בלא ברכה אפילו היכא דל"ש קו"ח מ"מ לא הדר בי' לגמרי מקו"ח ועיקר האסמכתא הוא מברכה שלאחרי' וראי' לזה מדברי רש"י ז"ל ברכות (דף ל"ה ע"ב) גבי שמן זית אוזוקי מזיק לי' פירש"י וגבי ברכה ואכלת כתיב עיי"ש ואף דהתם קאי בברכה לפני' והתם לא כתיב ואכלת וע"כ כמ"ש דמ"מ שורש חיוב ברכה דלפני' הוא מברהמ"ז ולא הדר בי' לגמרי מקו"ח דלאחריו ודו"ק, עוד ראי' מרא"ש ברכות (ל"ט.) על מש"כ התוס' דלפניו מברכין גם על משהו ולאחריו אין מברכין רק אכזית והקשה הרא"ש ז"ל נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותירץ דלאו קו"ח גמור הוא וכ"כ התוס' ביומא (ע"ט.) עיי"ש והיינו דהקו"ח אינו אלא אסמכת' כמ"ש גם התוס' ברכות (ל"ו.) ולכאו' ק' הלא למסקנא הדר בי' לגמרי מקו"ח ולמה להו לומר דלאו קו"ח גמור הוא אע"כ דלא הדר בי' מכל וכל ושורש הברכה דלפניו הוא רק מלאחריו רק דאינו קו"ח גמור אלא דרך אסמכתא וז"ב:

והנה מצאתי בחידושי הרמב"ן ברכות שכתב ג"כ דאין צריך לברך על הנאה בעלמא ומהאי טעמא אין מברכין על הנאת רחיצה או שהי' חם לו ונשב רוח קר ונהנה דאין לברך רק על הנאה הנכנסת לגוף אך סיים שם דמה שמברכין על הריח משום דל"ח הנאה בעלמא רק כאכילה הוא חשובה משום דהוא סועד והריח נכנס לגופו עיי"ש ולכאו' צע"ג מש"ס ברכות הנ"ל דמפורש אמרו שאין הגוף נהנה ממנו אלא דמברך מחמת הנאת הנשמה. והלום ראיתי גם בחידושים מהריטב"א על פסחים (נ"ד.) ד"ה אין מברכין על הנר אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא כ' הריטב"א ז"ל ודאי שברכת האור אינו ברכת הנהנין דא"כ כל שעה שנהנה ממנו הי' ראוי לברך עליו ובין שהוא של עץ או שיוצא מן העצים או אינו יוצא ועוד דהא מסיקנא בפ' אלו דברים דלא בעינן כל שיאותו ממש אלא כל שיכולין להנות ממנו ועוד שלא מצינו ברכת הנהנין בדבר שהוא חוץ לגופו אלא בדבר שגופו נהנה ממנו כגון אכילה שתי' וריח וכו' עכ"ל הצריך לנ"ד הנה חשב ריח בין ההנאות שגופו נהנה ממנו וזה פלא דבש"ס ברכות הנ"ל מפורש אמרו דריח אין הגוף נהנה ממנו. אמנם לפמ"ש א"ש דבאמת גם מריח הגוף נהנה אלא דאין מברכין על הנאה בעלמא והנה בפסחים (דף ע"ו:) ובע"ז פ' השוכר את הפועל פליגי אי ריחא מלתא הוא או לאו וביאר הרמב"ן במלחמות בפרק כיצד צולין ובר"ן חולין פ' גיד הנשה וכ"כ בחי' רמב"ן ע"ז דפליגי אי הנאת ריח חשיב כהנאה בעלמא ומותר בו מתעסק או דלמא חשוב כשתי' כיון דמהדר אפי' ושואב הריח לגופו ומתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עיין דבריהם בארוכה ולפ"ז א"ש דהש"ס ברכות אזיל למ"ד ריחא לאו מלתא היא ול"ח רק הנאה בעלמא לכן חשוב שפיר אין הגוף נהנה ממנו וצריך לחדש דהברכה על הנאת הנשמה משא"כ הרמב"ן וריטב"א ז"ל אזלי למ"ד ריחא מלתא היא ודמי לשתי' ממש כמו שביאר ז"ל בעצמו במלחמות ד' וע' תוס' ע"ז (ס"ו:) ד"ה אביי אמר. [וע' רש"י עירובין ס"ה. ד"ה ריח הנחוח] ואין צריך לחדש דהברכה מפאת הנאת הנשמה היא דגם הנאה הגופנית הנאה גמורה הוא וטעונה ברכה כמו אכילה וזה אמת וברור בדעת הרמב"ן וריטב"א ז"ל, ועכ"פ ראי' גמורה מדבריהם ו"ל דגם הגוף נהנה מריח רק דאין הברכה על הנאת הגוף רק על הנאת הנשמה:

עוד מצאתי און לי בשבות יעקב סימן כ' שחידש שם דאף תותרן שאין לו חוש הריח יברך על הבשמים במוצ"ש משום דהברכה על הנאת הנשמה וזה יש לו ג"כ עיי"ש הרי דהנאת הנשמה אינו תלוי בהרגשתו דאפילו בלי הרגשה יוכל להיות לו הנאת הנשמה ממילא מי שאינו תותרן ומרגיש הריח יש לו הנאת הגוף נוסף על הנאת הנשמה דהרי הרגשה זו ודאי שגורמת הנאה כמו שאנו מרגישים ואין לומר דהרגש זה הוא הנאת הנשמה דהרי זה יוכל להיות בלעדי הרגש, וע"כ שהוא הנאת הגוף נוסף על הנאת הנשמה, וע' של"ה מסכת תענית (דף ס':) מדה"ס ד"ה ז"ל ב"י סוס"י קנ"ו כו' דאע"ג דהריח הנשמה נהנה ממנו מ"מ גם הגוף יש לו נחת רוח ממנו, גם ע' בס' נצח ישראל למהר"ל ז"ל פרק מ"ד בתוך הדיבור וז"ל ולכך אמר משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה שהריח שייך לנשמה ביותר כמו שאמרו איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו הוי אומר זה הריח כו' משמע דמ"מ גם הגוף נהנה ממנו אלא דשייך יותר לנשמה אך בספר מלכיאל והוא מקדמון ומובא בשל"ה (דף י"א) מדה"ס ראיתי שכ' להדי' דרק הנשמה נהנית מריח ולא הגוף אלא שכ' שם דגם קול ומראה כן וע' במהרש"א בחידושי אגדות (ברכות מ"ג ע"ב) לא משמע כן. וע' מהרש"א יומא (פ"ב.) בח"א. וגם מדברי המרדכי הנ"ל מבואר להיפוך שכ' דאין מברכין על קול ערב דאין הנאה נכנסת לגוף ואם הי' בו הנאה לנשמה היו מברכין כמו ריח דאף דאין הנאתו נכנסת לגוף מברכין משום הנאת הנשמה:

ואשוב לדברי הש"ס ברכות (מ"ג.) הנ"ל דזה הי' קושיית הש"ס והא אכתי לא קא ארח דכאן ל"ש לומר דעתי' לארוחי כמו בברכת המוציא דשאני המוציא דברכתו הוא על הנאת הגוף ודעתו לאכול הוא ג"כ בעבור הנאת הגוף הנמשכת מהאכילה משא"כ בריח דסתם אדם המריח ודאי דעתו להנאה המורגשת והיינו הנאת הגוף כמ"ש בשם השבות יעקב והברכה הוא רק על הנאת הנשמה וא"כ שאלת הש"ס גדולה והא אכתי לא קא ארח ול"ש לתרץ דעתי' לארוחי דדעתו אינו על הדבר אשר הברכה תסוב עליו וא"כ ל"ש לומר שבשביל דעתו יחשב כהתחלת הנאה כיון דדעתי' אינו על הנאת הנשמה שהיא עיקר סיבת חיוב הברכה כנלע"ד נכון:

ובדרך זה פירשתי דברי ר' עמרם גאון שהביאו התוס' סו"פ כיצד מברכין בהא דאמרי' התם בחנקתי' אומצא ושתה מים אין צריך לברך דהיי"ד לפניו אבל לאחרי' צריך לברך ואין מובן טעם החילוק וברבינו יונה הוסיף בה דברים דלפניו אין צריך לברך משום דאין דעתו ליהנות אבל לאחריו צריך לברך דהא כבר נהנה ועדיין אינו מובן. דממנ"פ אם תאמר דהנאה בלא כוונה ל"ח הנאה לענין ברכה א"כ גם לאחריו לא יברך וא"ת דאע"ג דאינו מתכוון מ"מ חשיב הנאה דהרי מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה א"כ גם לפניו יברך. ולמה שכתבתי לעיל א"ש דבאמת פריך הש"ס על כל ברכת הנהנין והא אכתי לא אכיל ול"ש ברכה והתירוץ כיון דדעתי' למיכל חשיב כהתחלת אכילה. וכ"ז בשותה מים לצמאו ודעתו ליהנות חשיב בהתחלת הנאה משא"כ בחנקתי' אומצא דאין שתייתו ע"ד ליהנות אף דודאי הנאתו חשובה הנאה בשעה ששותה כהא דמתעסק בחלבים הנ"ל מ"מ ל"ש לברך לפניו דשוב שייך שאלת הש"ס והא אכתי לא אכיל וכ"ז לפניו משא"כ לאחריו שפיר שייך ברכה אף שלא כוון דמ"מ נהנה ודו"ק:

המורם מדברינו דלעולם הי' סברא יותר לברך אחר התחלת המעשה שעלי' תסוב הברכה וא"כ רגלים גדולים לדברי הפר"ח דגם באמצע מצו' שייך לברך ומ"ד עובר לעשייתן רבותא הוא דגם קודם הפעולה שייך לברך וקו"ח בשעתו:

ומצאתי בר"ן סו"פ לולב הגזול שכ' להדיא דהא דאמרינן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן לא בא למעט אלא שלא יגמור את המצוה קודם שיברך עלי' עכ"ל מבואר להדי' כדברי פר"ח, ומה דאנו מברכין בכל המצות דוקא עובר לעשייתן ולא באמצע י"ל דהיינו להראות רבותא בברכותינו כדאיתא ברכות (דף ל"ט.) דאע"ג דמוציא כו"ע לא פליגי מ"מ מברכינן המוציא להראות חידוש בברכותינו וכ"כ הראב"ד והרמב"ן והר"ן והרא"ש בפ"ק דפסחים לענין על ביעור חמץ דאע"ג דבלבער כו"ע לא פליגי דלהבא משמע מ"מ מברכין על ביעור להראות חידוש כמו בהמוציא. וכן י"ל בנ"ד דאע"ג דגם בשעת עשייתן שייך לברך מ"מ נזהרין לברך דוקא עובר לעשייתן להורות חידוש דגם עובר לעשייתן מותר לברך ודלא כמ"ד דדוקא בשעת עשייתן אבל במקום דיש איזה צורך לברך דוקא בשעת עשייתן כגון בנדון הנ"ל שמוכרחין לומר קודם השחיטה תיבות של הפסק שפיר דמי לברך בשעת עשיי' ולית לן בה:

עוד כ' שם התבו"ש ראי' דאין לברך באמצע מצוה ממ"ש הבה"ג הביאו הרא"ש בפ' כיסוי הדם לברך ברכת כיסוי אחר הכיסוי ולא קודם הכיסוי משום דאין לברך באמצע המצוה ואף דלא קימ"ל כן היינו משום דסבירא לן דכיסוי מצוה בפני עצמה היא ואינה מצוה א' עם השחיטה עיי"ש, ולענ"ד הקלושה יש להביא ראי' מזה דשייך לברך באמצע המצוה דאף דשחיטה וכיסוי ב' מצות הם מ"מ ק' דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ומצוה זו הוא מקיים תיכף בשעת שחיטה כששוחט על עפר תחוח והדם נשפך על העפר וכ"כ הרא"ש סו"פ כיסוי הדם על מימרא דר' זירא דהשוחט צריך שיתן עפר למטה וז"ל נתינת דם אעפר תחוח הוא נתינת עפר למטה עכ"ל וא"כ ק' איך מברכין באמצע מצות כיסוי דהיינו בין כיסוי בעפר שלמטה לכיסוי דלמעלה וע"כ דשייך לברך באמצע המצוה, ומדברי בה"ג ג"כ אין ראי' להיפך דהבה"ג לא קאתי עלה רק משום דהכיסוי הוא מצוה א' עם השחיטה ואמאי לא אמר משום דהכיסוי עצמה כבר נעשה חציה [הן אמת דתמי' לי מה שהשיג הרא"ש על הבה"ג דכיסוי הוא מצוה בפני עצמה משמע דס"ל דטעם הבה"ג הוא משום דכיסוי הוא מצוה א' עם השחיטה ומנלי' הא לחדש מלתא חדתא בדעת הבה"ג דשחיטה וכיסוי מצו' א' הוא דלמא ס"ל ג"כ דשחיטה וכיסוי הם ב' מצות רק כוונת הבה"ג משום דהוא אמצע מצות כיסוי עצמה דהיינו שכבר עשה כיסוי בעפר דלמטה וזה אצלי תמי' גדולה. אבל מ"מ חזינן מדברי הרא"ש אלו דסברת הבה"ג הוא משום דשחיטה וכיסוי הם מצוה אחת וע' רש"י ביצה (ז':) ד"ה הא ל"ק וכו' והכא קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכיסוי עכ"ל מוכח ג"כ דשחיטה וכיסוי הם מצוה אחת וכיסוי גמרה של שחיטה] וע"כ דבאמצע המצוה נמי שייך לברך ורק משום דשחיטה וכיסוי מצוה אחת היא ומ"מ הם ב' פעולות חלוקות לכן אין להפסיק ביניהם כמו שח בין תפלין לתפלין דעבירה הוא בידו [וע' לבושי שרד באו"ח סי' כ"ה על הט"ז סק"ו וז"ל דמה שכ' בתפלין שהם מצו' אחד הכוונה שהם ב' מצוות של חובה שחוב עליו לעשות שניהם יחד וכו' כי באמת היכא שהוא לגמרי מצו' א' אין כוח בשיחה להפסיק כמו בתקיעות והיכא שהוא לגמרי ב' מצוות כגון בשחיטה א"כ לא עשה כלום בשיחתו וכו' לכן אין השיחה עושה שום פעולה רק בתפלין דאית בי' חומרת מצו' א' וחומרת ב' מצוות וכו' עיי"ש הנה מבואר להדי' כמ"ש דדווקא בב' מצוות שחובה לעשותן יחד והם כעין מצו' א' אז אסור להפסיק] וס"ל כדעת הרי"ף ז"ל בשילהי ר"ה דאפילו במקום שאין ההפסק זוקק לברכה אחרת אסור להפסיק. ואין איסור ההפסק מחמת גורם ברכה שאי"צ גרידא. לכן י"ל דגם בעצם ברכה אסור להפסיק

עוד נלע"ד כוונת הבה"ג דכיון דבירך ברכה א' לפני המצוה אין ראוי לברך השני' באמצע המצוה דלא מצינו בשום מקום שיברכו על מצו' א' ב' ברכות א' לפני' וא' באמצע ויותר נכון לברך א' לפני' וא' לאחרי' דזה מצאנו בכמה מצות דמברכין א' לפני' וא' לאחרי' וכן בנהנין צריך לברך לפניו ולאחריו ובק"ש שתים לפני' ולאחרי' ובמערבא ברכו על התפלין לאחריהן לשמור חקיו ובהלל מקום שנהגו לחתום מברך א' לפני' וא' לאחרי' וכן במגלה מקום שנהגו לברך לאחרי' וכן בקריאת התורה בציבור, משא"כ לברך ברכה א' לפני המצוה וברכה א' באמצע זה לא שמענו, והמעיין בעין יפה בלשון הבה"ג יראה לעינים שכוונתו מאירה כמ"ש דהרי כ' שם כיון שהם מצוה אחת אין להפסיק באמצע ויברך ברכה א' לפני השחיטה וברכה א' לאחר הכיסוי עיי"ש ולמה לו להביא כאן ברכת השחיטה הלא כל עצמנו אין דנין רק לענין ברכת כיסוי מתי לברכה ולפמ"ש דבריו מדוקדקים מאד דעיקר טעמו ונמוקו משום דיש ברכה א' לפני השחיטה לכן יותר ראוי והגון לברך ברכה השני' אחרי המצוה דכן הדרך בכמה מצות, וזה נכון וישר בפירוש דברי הבה"ג ועכ"פ לא קאתי עלה רק משום דכיסוי מצו' א' עם השחיטה ולא קאמר משום דהוא באמצע מצות כיסוי הרי דבאמצע מצוה שייך לברך.

והתבו"ש עצמו מייתי מדמברכין בנטילה קודם ניגוב אלא שדחה דהניגוב הוא עיקר המצוה וזה מבואר דוחקו, וע' בתשו' הרי"ף סי' רצ"ג דאם לא בירך קודם המילה יברך קודם הפריעה, וכ"כ הרא"ש פ"ק דפסחים ובתשב"ץ סי' ע"ד והש"ך יו"ד סי' רס"ה. דאם לא בירך קודם המילה יברך קודם הפריעה, ולדעת התבו"ש הי' ראוי לברך לאחר כל המילה דבאמצע מצוה אין לברך. ובזה ודאי גם החיתוך מן המצוה כמ"ש הנימוק"י פרק ב' דמציעא:

והנה בשאג"א סי' כ"ה אהא דכ' התוס' ר"פ הי' קורא בשם ירושלמי דמהא מתני' הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא שמעי' דברכות אינן מעכבות. ובשם בה"ג כ' דדוקא סדרן אין מעכב אבל גוף הברכות מעכבות כדאמרי' פ"ק (דף י"ב:) והק' השאג"א מה ראי' מהתם דברכות מעכבות הק"ש דלמא ק"ש נפיק גם בלי הברכות רק התם אמרו דהברכות מעכבות זו את זו ותי' השאג"א בהקדם החלטתו דאם לא בירך עובר לעשייתן אינו יכול לברך אח"כ [והשאג"א ס"ל דברכות ק"ש על ק"ש נתקנו כברהמ"צ] וא"כ קשה איך ברכו יוצר אור אחר שקראו ק"ש כיון דעובר לעשייתן מעכב אף דיעבד ומזה מדייק דגם הברכות מעכבות גם גוף הק"ש ולא דמי לשאר הברכות שאין מעכבות המצו' וא"כ כל זמן שלא אמר יוצר אור לא יצאו עדיין ידי חובת ק"ש. וא"כ אף שכבר קרא ק"ש חשוב עדיין עובר לעשייתן כיון דעדיין לא יצא בקריאה זו חשוב כאלו לא עשה עדיין. ויוצא רק כשאומר אח"כ יוצר אור וחשיב כאלו אמר אז ק"ש ביחד עם הברכה וכה"ג חשיב שפיר עובר לעשייתן כן פי' רב האי גאון. נמצא לדעתו ז"ל בב"א עם המצוה חשיב ג"כ עובר לעשייתן, ואח"ז פי' הירושלמי באופן הפוכי לגמרי דלכאו' ק' על הירושלמי מנלי' דברכות א"מ דלמא יברך הברכות אח"כ, וע"כ דאם לא בירך עובר לעשייתן ל"מ לברך אא"כ והירושלמי ס"ל דבב"א עם המצו' נמי ל"ח עובר לעשייתן וא"כ אם נימא דברכות מעכבות אין לו עצה לברך אחר ק"ש עיי"ש דבריו הנחמדים מפז. הנה דבדין זה דפליגי הפר"ח והתבו"ש, פליגי רה"ג עם הירושלמי אם ביחד עם המצות חשיב עובר לעשייתן לדעת הגאון שאגת ארי' ז"ל:

מ"מ מדברי הירושלמי אין ראי' דבב"א עם המצו' ל"ח עובר לעשייתן די"ל דלעולם הירושלמי ס"ל דגם ביחד עם המצו' שפיר דמי לברך ושאני התם דאף דברכות מעכבות הק"ש ולא יצא ידי חובת ק"ש עד שיברך מ"מ כשמברך אח"כ יצא ידי חובת ק"ש למפרע, ונמצא שעשה המצו' קודם הברכה, ואף דכל זמן שלא בירך ל"י מ"מ אח"כ כשמברך יצא למפרע בק"ש ושפיר חשיב שעשה המצוה קודם ודוגמא לזה בש"ס מעילה (ד"ו:) דפריך אפי' קדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום נמי יחשב עירוב מחשבות לר' יהודה דהא פיגול אינו נקבע אלא בזריקה ואז כבר חלה גם מחשבת המקום, ומשני דמ"מ כשיזרק אח"כ איגלאי מילתא למפרע דמחשבת הזמן הי' קודם עיי"ש בתוד"ה והאמר אילפא, וה"נ ממש בנ"ד אף דקודם שבירך עדיין לא יצא ידי ק"ש מ"מ כיון דאח"כ כשמברך יוצא למפרע שפיר חשיב קדמה הק"ש לברכה, ול"ח בב"א כמו דל"ח התם עירוב מחשבות והבן מאד כי הוא דומה בדומה, וע' ב"ח או"ח סי' תרנ"ח לענין מש"כ הרא"ש דמהפכין האתרוג כדי שיהי' עובר לעשייתן והק' דהרי הרא"ש עצמו ס"ל דאי"צ ליטלן בב"א וא"כ יוצא ידי לולב עתה קודם הברכה ותי' כיון דעכ"פ מעכבין זא"ז וכ"ז שלא נטל האתרוג לא יצא ידי חובת לולב ג"כ אף דאח"כ כשיטול האתרוג יוצא ידי חובת לולב מ"מ חשוב שפיר עובר לעשייתן עיי"ש הנה כ' להיפוך דאף דאח"כ יוצא למפרע בלקיחת לולב קודם שבירך מ"מ כיון דבשעת ברכה עדיין לא לקח האתרוג ולא יצא עדיין חשיב שפיר עובר לעשייתן. והוא כשיטת רה"ג ז"ל אבל סברת הירושלמי י"ל כמ"ש:

ויש להעיר עוד ממש"כ התוס' פסחים (דף נ"ט.) ד"ה אתי עשה דהשלמה דאם הביא פסחו ואח"כ הביא כפרתו כדי שיצא למפרע ידי פסחו חשוב בעידנא עיי"ש, משמע דאף דע"י הבאת כפרתו נמצא שיצא המצו' קודם לכן ול"ח בעידנא מ"מ כיון דעד עתה עוד לא יצא דל"ה ראוי לאכילה וע"י הבאת כפרתו הוא שיוצא חשוב שמקיים עשה דפסח יחד עם עבירת עשה דהשלמה הרי דכה"ג חשוב בב"א ודוק היטב, אך יש לדחות לפמ"ש הריטב"א בר"ה ל"ב דהא דצריך בעידנא בעדול"ת הטעם משום דאולי לא יקיים אח"כ העשה וא"כ היי"ד כשעובר הל"ת קודם העשה, אבל כשמקיים העשה קודם ואח"כ הל"ת ודאי יותר נכון, וא"כ אין ראי' מהתם דהוי בעידנא דגם אם העשה קודם נמי דוחה וק"ל:

היוצא מדברינו לנ"ד דמדברי רה"ג יש ראי' לדברינו דבב"א עם המצו' נמי חשוב עובר לעשייתן ומדברי הירושלמי אין ראי' להיפוך:

וע' בפמ"ג בפ"כ ה' ברכות השחר בתו"ד דלדעת הירושלמי סי' רכ"ז דברקים דוקא תוכ"ד אחר שמיעה ה"ה ברכות הנהנין ומצות יכול לברך תוכ"ד אחר אכילה או עשי' אף דאחר אכילה ל"מ לברך דהואיל ואידחי אידחי כדאמרינן ברכות (דף נ"א.) מ"מ תוכ"ד יכול לברך ונלע"ד להוכיח מזה דאפי' בב"א עם המצו' נמי שייך לברך דאלת"ה א"כ מה מועיל תוכ"ד דע"כ לא מהני דתוך כדי דיבור כדיבור דמי פי' וחשוב כאלו אמרו תיכף אחר הדיבור הראשון ולא הפסיק כלל וחשוב כאלו אמרם יחד עם ראשית דבריו, אבל לא להפוך הדבר שיחשב כאלו הקדים המאוחר ואיחר המוקדם אע"כ דגם בב"א עם המצוה שפיר דמי לברך ומש"ה מועיל תוכ"ד.

ונלע"ד ראי' ברורה למש"כ דל"ש תוכ"ד רק לחבר הדברים יחד אבל לא להקדים המאוחר מד' הרא"ש פרק שבועת הדיינין סי' ז' בטענו חטין וקדם והודה לו שעורין וחזר ואמר התובע גם שעורין הייתי חפץ לתבוע אף שאמר כן תוכ"ד לא מהני אם לא שהודה כמערים וכת' הרא"ש ע"ז משום דצריך שיודה על מה שתבעו קודם הודאתו עיי"ש הרי דל"מ לענין זה תוכ"ד לומר דחשיב הטענה קודם ההודאה והוא ראי' גלוי' בס"ד:

והנה ראיתי בתבו"ש סי' י"ט סק"ב הביא בשם הפר"ח דתוכ"ד אחר המצו' יכול לברך והוא ז"ל חולק ע"ז ונ"ל דאזלי לטעמייהו דהתבו"ש ס"ל דגם באמצע המצו' ל"ש לברך. לכן ל"ש בזה תוכ"ד שיהי' הברכה שאומר אח"כ חשובה כאלו אמרה קודם המצוה דל"ש תוכ"ד רק לחבר ב' דברים אבל לא להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם. והפר"ח לשי' דגם באמצע המצוה שייך לברך לכן ס"ל דמהני תוכ"ד. ולפי"ז אתי שפיר מה שהקשה הת"ש על הפר"ח מהא דברכות (דף נ"א.) אם הכניס משקין לתוך פיו בולעו ואינו מברך אפי' תוכ"ד ולפמ"ש דתוכ"ד ל"מ להקדים הברכה להמצו' רק לחברו עם המצו' א"כ זה יועיל דוקא במצוה כיון דיכול לברך בשעת מצוה, מהני תוכ"ד שיחשב כאילו בירך אז, משא"כ בשעת אכילה דל"מ לברך משום ימלא פי תהלתיך וכש"כ במשקין דאינו יכול לברך לגמרי. א"כ גם תוכ"ד ל"ש לומר שיחשב כבירך אז כיון דא"א לעשות אז בפועל. וסברא זו חידש התבו"ש עצמו סי' ד' סק"ה דהיכא דא"א לו לחשב בשעת מעשה גם תוכ"ד ל"מ, וקבע מסמרים לסברא זו מפסחים (דף ס"ג ע"א) וזבחים (דט"ו) ונ"ד ממש דכוותי':

אמנם מדהתבו"ש מדמה להו להדדי משמע דס"ל דשייך גם באכילה תוכ"ד וס"ל דתוכ"ד מהני גם להקדים המאוחר ולאו דוקא לחבר ב' דברים יחד, ועוד משמע כן מדבריו מדל"כ דל"ש תוכ"ד בברהמ"צ דהא ביחד עם המצוה ל"מ לשיטתי' וע"כ דס"ל דשייך תוכ"ד גם להקדים וזה חדשות גדול, ויש בזה חידוש בתוך חידוש דאם נימא דשייך תוכ"ד גם להקדים יבנה מזה תולדה דשייך תוכ"ד בדבר א' לבד שאנו דנין עליו שיחשב כאלו עשה הדבר תוכ"ד קודם כי בפשוט ענין תוכ"ד ל"ש כי אם כשדנין על ב' דברים. אז כל א' בערך ויחס אל חברו תוכ"ד כד"ד וחשוב שנעשו יחד אבל לא כשדנין על דבר א' לבד שנעשה בזמן הזה. שנאמר דהדבר נעשה מעט קודם לכן תוכ"ד, זה לא מצאנו אבל לפי הקדמה הנ"ל דשייך תוכ"ד להקדים שיהי' קודם להמוקדם הנה דאין ענין תוכ"ד דוקא בתוכ"ד לאיזה דבר דהרי כשמקדימין הדבר המאוחר הנה מעמידין הפעולה השני' בזמן שאין כאן שום דבר עדיין ודוקא אם נימא דתוכ"ד מועיל דוקא לחבר ב' דברים צדקו דברי דל"ש תוכ"ד רק בב' דברים שא' בתוכ"ד לחברו אז התוכ"ד מחברן. אבל אם אמרי' דתוכ"ד מועיל גם להקדים ודאי אין מקום לדברים הללו וזה פשוט ומבואר:

וע"פ דברי אלו כתבתי במקום אחר ליישב שיטת הט"ז יו"ד סוס"י ה' דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אפילו במעשה והקשה התבו"ש מ"ש מאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומ"מ במעשה אוסר וביארתי הענין בהקדם דברי התו"כ ויקרא איש כי יקריב שיקדים הקדשו להקרבתו והיינו דצריך להקדים ההקדש אל השחיטה דהקרבה היינו שחיטה כעין הא דאמרי' תמורה (דף ז'.) לא תקרבו לא תשחטו וכ"כ בס' צ"ל סי' כ"ט, והנה לכאורה ק' מזה על מש"כ התבו"ש סי' ה' דמהני הקדש בשעת שחיטה עיי"ש דנקיט כן בפשיטות וצ"ע מדברי התו"כ הנ"ל. [וע' תמורה (דכ"ט.) מנין למוקצה מן התורה פירש"י שצריך להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו ועיין שם בש"ס דדחי לה להא מלתא דאפילו בלי שימור חזיא להקרבה מוכח דלמסקנא אין צריך הקצאה כלל לפני השחיטה מ"מ אין הכרע די"ל דעכ"פ הקדש בעי לפני שחיטה וכך מורה לשון רש"י שכתב ולא יקריבנו מיד כשהקדישו משמע דהקצאה הוא זולת ההקדש] אמנם נר' דאין סתירה להתבו"ש מדברי תו"כ הנ"ל לפמ"ש לעיל דלהתבו"ש ענין תוכ"ד מועיל אפילו בדבר א' לומר שיחשב כאלו תוכ"ד קודם לזמן עשייתו באמת והתוס' כתבו במנחות פ"א דבהקדש ל"מ תוך כדי דיבור משום דאמירתו לגבו' כמסירה להדיוט והוי כמעשה וכ' הקצה"ח סי' רנ"ה דהא דמהני בקנינים תוכ"ד כדאיתא בחו"מ סימן קצ"ה היינו משום דבעי ג"כ דיבור וכשחוזר מן הדיבור ממילא נפקע המעשה משא"כ בהקדש דהדיבור עצמו כמעשה עיי"ש הנה מבואר דבמעשה גרידא ודאי ל"מ תוכ"ד, ולפי"ז י"ל דגם לדעת הסוברין דגם בהקדש מועיל תוכ"ד היינו משום דס"ל דהקדש ל"ח מעשה גמור אף דאמירה כמסירה מ"מ אינו רק דמיון וכ"כ הש"ך סי' רנ"ה בשם ר' בצלאל אשכנזי, אבל מידי דהוי מעשה גמור לכו"ע ל"ש בי' ענין תוכ"ד כלל. ובחידושי כתבתי בזה עוד מלתא דמסתבר דל"ש ענין תוכ"ד רק בדבר שהי' יכול בדיבורו לדחות החלות אל אחר זמן ואין החלות קשור עם זמן המעשה לכן גם תוכ"ד מועיל להזיז החלות מן המעשה וזה שייך בקנין דיכול לומר משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום לדעת הר"ן אפי' בלא מעכשיו ואף לדעת התוס' דדוקא במעכשיו הלא כתבו (כתובות פ"ב. ויבמות צ"ג.) דמעכשיו היינו מעכשיו דשיורא דמתחיל עכשיו ולא גמרי עד לאחר ל', וא"כ עיקר החלות הוא לאחר ל' ומה"ט ס"ל להתוס' שם ובקידושין דצריך שיהי' השטר קיים בסוף, וא"כ גמר החלות אינו קשור עם זמן המעשה, וכן בהקדש יכול להקדיש שיחול לאחר ל' כדאיתא (בנדרים כ"ט.) אבל במעשה שאין דיבורו מועיל בה מאומה להזיז חלות המעשה אף זיז כל שהוא משעת עשייתו בזה לכו"ע ל"ש ענין תוכ"ד דלא עדיף מאילו התנה בפירוש דמעולם לא שמענו דאם יעשה אדם מצוה זמניית תוכ"ד לזמן המצוה יועיל כאילו עשה מעט אח"כ ואז כבר הגיע זמנו כגון שיתקע שופר או יטול לולב אפילו רגע אחד קודם עלות השחר פשיטא דלא קיים המצוה וצריך לחזור ולעשות בזמנו ובמשנה דמגלה (כ.) וכולן שעשה משעלה עמוד השחר כשר משמע דוקא משעלה אבל רגע קודם לכן פשיטא דל"מ, וע"כ כמ"ש דבכל אלה עיקר חלות הענין הוא רק ברגע העשותו ודיבורו לא מעלה ולא מוריד וכה"ג ל"ש ענין תוכ"ד וז"ב]. וע"פ ב' הקדמות אלו מיושבים דברי התבו"ש דאם מקדיש בשעת שחיטה שפיר חשוב קדמה קדושתו להקרבתו דלענין הקדש שהוא דיבור לדעת החולקים על התוס' מנחות פ"א הנ"ל שייך תוכ"ד כדיבור דמי שיחשב כאלו קדם ההקדש כשיעור כדי דיבור אבל לענין מעשה השחיטה ל"ש תוכ"ד שיחשב כאלו שחט קודם לכן דבמעשה ל"ש ענין תוכ"ד וא"כ שפיר י"ל דכשמקדישו בשעת שחיטה חשוב קדם הקדשו לשחיטתו כיון דהקדשו הוי תוכ"ד לפני השחיטה ועפ"ז צדקו גם דברי הט"ז דא"א להקדיש בהמת חברו במעשה דכאן בבהמת חברו אם ירצה להקדיש קודם שחיטה לא יועיל כיון שאינו שלו ובלא מעשה ודאי אינו יכול להקדיש וא"כ שוב גם בשעת שחיטה ל"מ מחמת דברי התו"כ הנ"ל שצריך שיוקדם הקדשו להקרבתו וכאן ל"ש תוכ"ד שיחשב כאלו הקדיש קודם לכן. דהרי אם יקדיש קודם השחיטה ודאי לא יחול משום שאינו שלו והיכא דאינו יכול לעשות בפועל באותו הזמן גם תוכ"ד ל"מ כמ"ש התבו"ש סי' ד' סק"ה ונזכר לעיל, וא"כ ממנ"פ בשעת שחיטה אינו חל מפאת דברי התו"כ הנ"ל וקודם שחיטה אינו חל משום שאינו שלו וצדקו דברי הט"ז ודו"ק:

ובההוא ענינא אמרתי בלימוד הישיבה ליישב קו' הטיב גיטין בגיטין (דף ד':) דגרסינן התם תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיי' בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר ר' יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש לרבא ניחא לרבה קשיא והאריך המהרש"א בביאור מה שהצריך הש"ס להביא הא דוהוינן בה ושינויא דר' יוסף דאי לאו הך שינויא אפשר לאוקומי באילם ובפני נכתב יכול לכתוב רק בפנ"ח דדינו כקיום שטרות ל"מ מפי כתבם וע"ז שוב מועיל קיום חותמיו אבל כיון דהוינן בה מאי ואינו יכול לומר וכתבו התוס' שם ד"ה אילימא חרש דא"א לאוקמי באילם דא"כ הול"ל ולא אמר, וע"כ כמסקנת הגמרא דמיירי בחרש וא"כ אפי' לענין בפני נכתב ליכא עצה ושפיר פריך לרבה קשיא, והק' הטיב גיטין דאכתי איכא לאוקומי אליבא דרבה כשנתנו לה כשהוא פקח ונתאלם ואזיל לי' דיוק התוס' דהול"ל ולא אמר דזה שייך באילם מעיקרו אבל בנתאלם אח"כ דומה לנתחרש דשייך ואינו יכול משום שנתחדש שלילת היכולת אח"כ ושפיר י"ל דיכתוב בפני נכתב ולענין בפנ"ח בעי קיום כמ"ש המהרש"א. ולענ"ד נראה פשוט דאם נתנו כשהוא פיקח ונתאלם גם המהרש"א יודה דל"מ כתיבה דהנה התוס' (גיטין דף ה':) ד"ה יטלנו הימנה הוכיחו דצ"ל בפ"נ ובפנ"ח בשעת נתינה וע"ז הקשו מהא דאמרינן כאן שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק [לומר] בפ"נ עד שנתחרש משמע דמהני אמירת בפנ"ח אחר נתינה ותירצו דמיירי תוכ"ד עיי"ש ולפ"ז היי"ד אמירה מהני תוכ"ד אבל בכתיבה ודאי ל"מ ענין תוך כדי דיבור דבמעשה ל"ש תוכ"ד שיחשב כאלו נעשה לפני הזמן כנ"ל וע"כ לא קאמר המהרש"א דמועיל כתיבת בפנ"כ רק באילם מעיקרא ויכתוב ממש בשעת נתינה משא"כ כשנצטרך לאוקומי שנתנו לה כשהוא פקח ונתאלם ועדיין לא אמר שוב אין עצה כלל לכתוב דבעינן אמירה בשעת נתינה וענין תוך כדי דיבור ל"ש במעשה כתיבה רק בדיבור וזה נכון:

והנה מ"ש לעיל דל"ש תוכ"ד רק בדיבור או במעשה שהדיבור יכול לפעול בו להזיז חלותו לכאורה יש סתירה לזה בנדרים (דפ"ז.) דמי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף כסבור שמת וקרע ואח"כ מת אם תוכ"ד יצא ידי קריעה וכו' עיי"ש הרי דשייך תוכ"ד במעשה גרידא וחשיב כאלו קרע לאחר מיתה ומזה קשה נמי על דברי התוספות (מנחות פ"א.) דבהקדש ל"מ תוכ"ד משום דאמירה כמסירה והרי כאן דהוא מעשה גרידא ומ"מ מהני תוכ"ד. ובשלמא בעובדא קמייתא דהתם שאמרו לו שמת לו מת כסבור אביו ונמצא בנו אם תוכ"ד יצא התם מיירי כשכבר מת בנו בשעת קריעה רק שהחסרון בכוונתו שסבור אביו ע"ז מועיל מה שנודע לו תוכ"ד כאלו ידע גם בשעת קריעה ועל הידיעה שפיר מועיל תוכ"ד אבל בעובדא בתרייתא שקרע קודם מיתה דצ"ל דהתוכ"ד מועיל לאחר מעשה הקריעה שעשה קודם מיתה שיחשב כאלו עשה אח"כ וזה מן הפלאות. ולפ"ז אם יאכל אדם מצה רגע קודם שחשכה יצא ידי חובתו או יתקע שופר מעט קודם עה"ש יצא וזו"א וכבר כתבתי דמלשון המשנה מגלה (דף כ'.) משמע להיפך עוד אביא ראי' דא"א לומר כן דאם יעשה אדם מצוה זמניית אפילו תוכ"ד להזמן שיועיל מש"ס ר"ה (כ"ח ע"א) שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה אחר שעלה עמוד השחר לא יצא משום דלא הוי כולה תקיעה בחיובא הרי דכל שתקע מקצת קודם הזמן ל"מ ואין שיעור למקצת ההוא ומשמע דאפילו אותו מקצת הי' תוכ"ד לעלות השחר נמי לא יצא, עוד יש הכרח לזה דהרי הטור ס' תקפ"ז וב"י בשם רבינו ירוחם שם דהא דסוף תקיעה בלא תחלה אינו יוצא היינו דוקא בדליכא בכולה רק שיעור תקיעה ושיעור תקיעה לרוב השיטות הוא ט' כחות כ"ש ובשל קשר"ק י"ב טרומיטין ואם תחלוק תקיעה מצומצמת לשנים לא יעלה למחציתו שיעור כד"ד, ואפילו לדיעה היותר מחמרת דשיעור תקיעה י"ח טרומיטין אין במחציתה יותר מכדי דיבור וא"כ בל"ז ראוי שיצא ידי חובתו כיון דתוכ"ד לתקיעתו עלה השחר ויחשב כאלו תקע אחר עלות השחר כדאמרינן התם דחשוב כאלו קרע אחר מיתה:

והנלע"ד בזה דלעולם כמ"ש דבמעשה ל"ש תוך כדי דיבור והא דנדרים בקריעה טעמא אחרינא איכא. דבתוס' (מו"ק כ"א:) ד"ה דאלת"ה כתבו בשם ירושלמי שהקב"ה הי' יודע שעתיד להיות מבול הי' מתאבל על עולמו קודם המבול וכתבו שם התוס' דדוד הע"ה ג"כ כשאמר לו הנביא שימות הילד נתאבל עליו קודם מיתה. מוכח מזה דאילו הי' אדם יודע קודם מיתת, קרובו שימות, הי' ראוי להתאבל עליו קודם לכן, רק עיקר הטעם דמתאבלין אח"כ משום דאינו יודע. ממילא כן הוא ג"כ לענין קריעה דאם הי' יודע ברור שימות הי' צריך לקרוע קודם המיתה כי יחם לבבו אז, אך שאינו יודע ממילא בנדרים שם שקרע קודם מיתה אין כאן חסרון זמניי בעבור שהזמן עדיין לא הגיע, רק חסרון מחשביי שסבור שמת, ונמצא הי' לו כוונה בטעות, ואילו הי' יודע האמת שעתיד למות והי' קורע הי' מועיל רק כיון שהי' מחשבתו בטעות לכן לא מהני. ממילא כשמת אח"כ תוך כדי, דיבור ונודע לו האמת אזי מועיל תוך כדי דיבור שיחשב כאלו הי' לו ידיעה זו קודם לכן. אבל לא שיועיל לענין המעשה כאילו קרע אח"כ, וזה מהני בקריעה דוקא דבעצם גם עכשיו זמן המצו' משא"כ במצוה זמניית שעדיין לא הגיע זמן המצוה ודאי ל"ש תוך כדי דיבור לומר שחשוב כאלו עשה המצוה בזמנו וז"ב בעזהי"ת:

והנה מה שהקשיתי לעיל מנדרים (פ"ז.) דמהני תוך כדי דיבור שאף שקרע קודם מיתה מש"ס ר"ה (דף כ"ז:) בתקע מקצת תקיעה קודם עלות השחר עלה על דעתי ליישב בהקדם דברי הש"ס יומא (כט.) על המשנה שפעם א' עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה וע"ז מייתי הגמרא תני אבו' דר"א לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמוצת מנחה בלילה תשרף ופריך בשלמא מליקה מה דהוי הוי אלא קומץ נהדר ונקמצה ומשני כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו ופריך מסידר את הלחם ואת הבזיכין בא' בשבת והקטיר הבזיכין בשבת פסולה מה יעשה יניחנה לשבת הבאה ואינה נפסלת בלינה הרי דאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנו ומשני לילה אין מחוסר זמן מש"ה מקדש לה כלי שרת אבל יום מחוסר זמן ופריך כי מטו בי שמשי תקדוש ותפסיל ומשני רבינא שקדם וסילקו מר זוטרא ואיתימא ר"א אמר שלא קדם וסילקו כיון שסידרו שלא כמצוותו נעשה כמי שסידרו הקוף וכתבו התוד"ה כמי שסידרו הקוף והא דל"א הכי לעיל כיון שקדשו שלא כמצוותו נעשה כמי שקידשו הקוף י"ל דהתם נתכוון לקדש שכסבור הי' שהוא יום דומי' דמתני' שעלה מאור הלבנה אבל הכא דבכוונה עשה שידע שהוא שלא כמצוותו נעשה כמי שסידרו הקוף עכ"ל ולכאורה קשה על קושייתם מה קושיא מהא דלעיל הא כבר תי' הש"ס דלילה ל"ח מחוסר זמן אם כן לא חשוב סידרו שלא כמצוותו כיון דאין כאן חסרון אחר רק שהוא בלילה משא"כ בסידרו ביום שהוא מחוסר זמן שפיר הוי שלא כמצוותו ואפילו כד מטי בי שימשי א"א שתקדש והוא תמוה עצומה לכאורה וצ"ל דס"ל להתוס' דדוקא מעיקרא דלא סבי"ל להש"ס הך סברא דשלא כמצוותו נעשה כמי שסדרו הקוף א"כ אין כאן חסרון בפעולת האדם כלל רק מצד הזמן שחסר זמנו ע"ז מהני הסברא דלילה ל"ח מחוסר זמן לסלק חסרון זה, אבל למסקנא דחידש ר"א דכיון שסידרו שלא כמצוותו נעשה כסידרו הקוף א"כ כשמקדש שלא בזמנו יש כאן ב' חסרונות א' מצד הזמן שעדיין אין זמנו והב' מפאת האדם העושה שחשיב כאלו עשאו הקוף ולענין חסרון זה הב' ל"מ הסברא דלילה לאו מחוסר זמן דמ"מ חשיב שלא כמצוותו אף דלגבי עצם חסרון הזמן אמרי' לילה לאו מחוסר זמן אבל אין זה שולל היותו שלא כמצוותו דודאי האדם מקדש שלא כמצוותו לכן שפיר חשיב כסידרו הקוף אף דליכא רק חסרון לילה, וע"ז תי' התוס' דכיון דסבור שהוא יום ל"ח סידרו שלא כמצוותו ואף דבאמת הי' לילה אבל כאן רק חסרון א' מפאת הזמן וע"ז שוב מהני הסברא דלילה לאו מחוסר זמן כן נראה מדברי התוס' ז"ל וי"ל דה"ה לענין נידון דידן אף דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ולא חשיב חסרון זמן מ"מ חשיב כעשאו הקוף כיון שהוא שלא כמצוותו מחמת הזמן וחשיב כאלו עשה אינו בר חיובא כעין דאמרי' ר"ה (כ"ח.) עתים חלים עתים שוטה דאם אכל מצה כשהוא שוטה אינו יוצא הכ"נ בעושה תוך כדי דיבור קודם זמן המצוה כיון דאז עדיין פטור חשוב כאלו אינו מחוייב ע' מג"א סי' רס"ז וכמו קטן שאינו פוטר גדול כמו כן גדול עצמו שעושה בשעה שאינו מחוייב בדבר וכ"ת הא תוך כדי דיבור כדיבור דמי זה ל"מ רק לגבי חסרון הזמן בעצמו אבל מה שנצמח מחמת זה שחשיב חסרון בפעולת האדם גם כן על זה לא מהני תוך כדי דיבור לסלק החסרון כמו דל"א לגבי זה לילה לאו מחוסר זמן, אף דלגבי חסרון הזמן עצמו אמרי' כן ול"ח חסרון מ"מ אם נצמח מחמת זה עוד חסרון בהאדם הפועל על זה לא מהני זה להפקיע חסרונו, והכ"נ בזה והא דבקריעה בנדרים (דפ"ז) מהני אף שקרע קודם מיתה שאני התם שהי' סבור שכבר מת וזה ל"ח שלא כמצוותו כמ"ש התוס' בעלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח דאף שהי' בטעות מ"מ ל"ח סידרו שלא כמצוותו. ואין כאן חסרון מפאת האדם הפועל רק בהזמן עצמו שבאמת לא מת עדיין ע"ז שוב מועיל תוך כדי דיבור כדיבור דמי. אבל בהא דר"ה שידע שתוקע קודם עלות השחר, אם כן יש כאן ב' חסרונות א' מפאת עצם הזמן ב' מפאת האדם הפועל שחשוב כעשאו הקוף ואינו בר חיובא ועל חסרון זה השני ל"מ תוך כדי דיבור כמו דל"א לגבי חסרון זה לילה לאו מחוסר זמן ודו"ק היטב:

ויש לדחות דשאני בהך דיומא דאף דלילה ל"ח מחוסר זמן ה"ד לחומרא לפסול אבל ל"מ לקולא להקרב דהרי תפסל בעלות השחר ולא תבוא לידי הקרבה א"כ אף דלילה לאו מחוסר זמן מ"מ חשוב סידרו שלא כמצוותו, משא"כ בנ"ד כיון דתוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ אין כאן שום חסרון בהמעשה עצמו ממילא גם באדם אין חסרון בהתבטל הסיבה מתבטל המסובב, ול"ח שלא כמצוותו כלל כיון דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הרי הוא ממש כמצוותו ומחוורת כדשנין מעיקרא ואכ"מ להאריך:

ונשוב לנ"ד דשיטת הפר"ח דשייך לברך ביחד עם המצוה יש לה סמוכין גדולים מדברי רב האי גאון ז"ל ומדברי ר"ן סוכה ועוד ראיות כמבואר לעיל בארוכה א"כ שפיר י"ל דק"ש עצמה הוא במקום ברכת התורה כמ"ש האבודרהם לענין ברכת המצות:

עוד יש לדון דלכן אין צריך לברך ברכת התורה קודם ק"ש כשאינו מכוין לת"ת רק לשם לימוד משום דאינו מקיים בזה כלל מצות ת"ת ואף דאמרינן אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית היינו דוקא אם מכוין לצאת בזה ידי ת"ת אבל אם בפירוש מתכוון שלא לשם ת"ת לא עדיף משאר מצות דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה מ"מ אם מכוין שלא לצאת גרע כמ"ש התוס' סוכה (ל"ט.) והתר"י ברכות (י"ב.) וה"נ דכוותה ויש להביא ראי' לזה מש"ס ברכות (כ"א.) דפריך למ"ד אמת ויציב דאורייתא ממתני' דבעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' ואי דאורייתא אמאי אינו מברך לאחרי' ומשני מ"ט מברך אי משום יציאת מצרים הא אידכר לה בק"ש ולימא הא ולא ליבעי הא הא עדיפא דאית בה תרתי ולכאורה ק' אמאי לא אמר דעדיפא דאית בה תלתא והיינו הני תרתי יציאת מצרים ועול מלכות שמים וגם ת"ת משא"כ אמת ויציב דאינו תורה אלא תפלה [וע' בשבת דף י', דאמר על דמאריך בצלותי' מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה] וע"כ דאם אינו מכוין לשם ת"ת אינו מקיים ת"ת וא"כ בעל קרי ודאי אין לו לכוון לת"ת דהרי אסור בת"ת ולא התירו אלא משום מצות ק"ש שהוא עוברת ואם שיש לדון בזה כיון דבלי זה אומר הק"ש שוב אין נפ"מ אם מכוין גם לת"ת דזה ל"ה אמירה חדשה רק קיום מצוה ואטו בעל קרי אסור לעשות מצוה והרי אינו אסור רק באמירת דברי קדושה, והרי גם בלא זה אומר. מ"מ י"ל דמשום זה עצמו אסור לו להתכוון לקיים ת"ת כדי שלא יצטרך לברך ברה"ת דזה שוב הוי אמירה חדשה, וא"ת הרי התירו לו לבע"ק לומר ק"ש משום דק"ש דאורייתא והרי גם ת"ת דאורייתא ללמוד בכל יום מוהגית בו יומם ולילה ואי לאו דאי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית אמרי' בנדרי' (דף ח' ע"א) דמושבע ועומד מהר סיני הוא, ובבע"ק אם תאסרנו מלכוין לצאת ידי ת"ת בק"ש שוב יהי' מותר גם בת"ת עצמה וא"כ שוב עדיף להתיר לו להתכוון בק"ש לצי"ח ת"ת, י"ל אי משום הא לא איריא דעוד היום גדול ויכול להיות שעד הלילה יטבול ויהי' מותר בת"ת וע"כ לא התירו לו רק ק"ש דזמנו עובר. עוד יש להביא ראי' מש"ס ברכות (י"ד.) דהכי אי' התם רב משי ידי' וקרא ק"ש ואנח תפלין וצלי והיכא עבד הכי שקרא והקדים ק"ש לתפלין והתני' וכו' הגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקרא ק"ש ומתפלל רב כריב"ק ס"ל דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצוות ופריך אימר דאמר ריב"ק להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשי' מי שמעית לי' ותו מי ס"ל כריב"ק והאמר רחב"א זמנין סגיאין הוי קאימנא קמי דרב ומקדים ומשי ידי' ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפלין והדר קרי ק"ש ורש"י ד"ה ומתני לן פרקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשי' דמצוה מקמי ק"ש שהוא עול מלכות שמים משמע דמפרש קו' הש"ס ממה דמתני פרקין קודם ק"ש משמע דעשי' קודם לק"ש ואי נימא דק"ש נמי היינו תורה בלא זה קשי' הא דרב אפי' נימא דעשי' קודמת לקריאה ות"ת חשוב עשי' כמ"ש רש"י ז"ל מ"מ ק' הא ק"ש אית בה תרתי קריאה וגם עשי' דהיינו ת"ת ויש בכלל מאתים מנה וא"כ ראוי ודאי שתהא ק"ש קודמת כדתני' התם לעיל מנה רשב"י אומר בדין הוא שיוקדם שמע והי' אם שמוע שזה ללמוד וללמד ולעשות והי' אם שמוע לויאמר שזה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא לעשות. ועיי"ש במסקנא. וע"כ דס"ל לרש"י ז"ל דלית בה משום ת"ת מסתמא רק אם מכוון לשם ת"ת. אמנם ד' רש"י תמוהין כמו שתמה הב"ח שם דאמאי לא פירש דהקו' הוא מדהניח תפלין קודם ק"ש בענין המדובר בכל הסוגי', גם תמי' סברת רש"י ז"ל דת"ת לגבי ק"ש חשוב עשי' דמה סברא הוא זו ומפורש אמרו בירושלמי פ"ק דשבת זה שינון וזה שינון וצ"ע]:

ויש להעיר עוד מדברי התוס' גיטין (דף ה':) ד"ה אמר ר' יצחק בשם ר"ת וריב"א ור' אלי' דהא דאסור לכתוב בלא שרטוט היינו דוקא כשכותב הפסוק לדרשה אבל אם כותב רק לדבר צחות לא בעי שרטוט ובחידושי הרמב"ן וחידושי הר"ן הוסיפו דאין זה קדוש כיון שלא נתכוון אלא ללשון צח עיי"ש ומזה נראה קצת דלא חשיב ת"ת בלא כוונה דאם נימא דגם בלא כוונה חשוב תורה א"כ מה לי בכוונתו דאפילו כשמכוון לדרשה ג"כ אינו מכוון לקדש הכתב ומ"מ כל שכותב דברי תורה צריך שרטוט וה"נ בזה כיון דחשוב לימוד גם בלא כוונה ליבעי שרטוט ועסי' מ"ז דכותב ד"ת צריך ברה"ת דבכתיבה ג"כ מקיים ת"ת, ואף דהתוס' ורמב"ן ור"ן הוכיחו שם מן הירושלמי דאף בכותב לשם צחות אסור אין סתירה לזה דשאני התם דהכתב נשאר ואף שהכותב לא נתכוון רק לצחות הלשון מ"מ מי שיקרא בו יוכל לכוון לת"ת ומש"ה בעי שרטוט משא"כ באומר ואינו מתכוון [ולפ"ז נלע"ד דבבית המרחץ מותר לומר פסוק דרך לשון צחות לכו"ע דהוי כדברים של חול דמותר לאמרן בלשון הקודש דכיון דאינו מתכוון רק לצחות הלשון ל"ח תורה וז"ב לענ"ד הקלושה]:

מ"מ יש לפקפק בזה דבה"ת אין לו ענין לשאר מצות דצריכות כוונה משא"כ בת"ת, כעין שכ' הטו"א בפ"ג דר"ה דאפי' למ"ד דמצות צריכות כוונה היינו דוקא בדבר שכל המין ראוי למצוותו ואף אם לא יצא עתה בזמן הזה יוכל לקיים המצוה אח"כ בחפץ אחר משא"כ במצו' שאינו יוצא רק בדבר פרטי ואם יאכל הפסח בלי כוונה שוב יתבטל המצו' לגמרי לכו"ע אין צריכות כוונה, וכן י"ל בת"ת כיון דבכל רגע צריך ללמוד אם אפשר לו, וכל רגע שמבטל אין לו תשלומין דמה שילמוד אח"כ אינו תשלומין לזמן העכשיו דהרי גם אח"כ מחוייב ללמוד, וא"כ ה"ה בזמן ק"ש לשיטת התוס' ב"ק פ' הכונס דבאפשר לקיים שניהם אין עוסק במצו' פטור מן המצו', א"כ כיון דיכול לקיים ת"ת בק"ש עצמה אם יכון א"כ מוטל עליו גם אז מצות ת"ת ממילא אפילו אמ"ת יוצא כיון דאם לא עכשיו אימתי. וכל שעתא ושעתא פסידא דלא הדר. וכה"ג סתמא לשמה קאי, ואינו דומה לשאר מצוות דאין סתמן לשמן דאם לא יקיים עתה יקיים המצו' לאחר זמן, בלי מגרעת, ולפי"ז י"ל דה"ה כוונה להיפוך נמי ל"מ דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין כמ"ש בספר חלקת יואב סי' ל"ג:

אלא שיש לדון דלמ"ד מצוות צריכות כוונה אף דבמצוה כזו איצ"כ משום דסתמן לשמה קאי, אבל כוונה להיפוך ודאי מגרע דאף דגוף מחשבתו שלא לשמה לא חיילה מטעם הנ"ל, מ"מ שוב לא שייך סתמא לשמן קאי כיון דחישב להיפוך וע"כ ל"ש סברא הנ"ל רק למ"ד מצות אין צ"כ וא"כ אין צריכין לבוא כלל להא דסתמן לשמה קאי רק דתרצה לומר דכוונה להיפוך מגרע ע"ז שפיר יש סברא דל"מ מחשבתו נגד התורה, אבל למ"ד מצוה צ"כ אף דחידשנו דבמצו' כי האי אין צריכות כוונה משום סתמא לשמן קאי, אבל עכ"פ אם מכוון בפי' שלא לצאת עכ"פ נתבטל היות סתמא לשמו, מ"מ נלע"ד דהא ליתא דאף דעיקר הטעם דסתמא לשמו קאי מ"מ אפי' אם יכוון שלא לצאת כל דגוף מחשבה זו לא חיילה הדרינן לסתמא וכשר וראי' ברורה לזה דהא גם בקדשים הא דמכשרינן סתמא הוא רק משום סתמא לשמן קאי כדאיתא (זבחים ב':) ומ"מ קדשים ששחטן לשם חולין כשרים ואמרי' (זבחים ג'.) הטעם משום דדל חולין מינייהו הו"ל סתמא וכשר, וק' ג"כ כנ"ל כיון דעיקר ההכשר בסתמא משום דסתמו לשמן קאי וכיון דחישב לשם חולין אף אי מדלית חולין מינייהו מ"מ ל"ש סתמא לשמה קאי ואמאי כשר וע"כ כיון דמסלקינן מחשבתו ההיפוכית חשוב סתמא ושייך שפיר סתמא לשמה קאי וכן מוכח בריטב"א עירובין (מ"ה.) ד"ה ר"י אומר יכנס אע"פ שישב כאן ודעתו לקנות שביתה כאן אנן סהדי כיון שדעתו ללכת אל העיר כי רצונו להיות כבני העיר ואלו הי' יודע שהוא בתוך התחום הי' נכנס וכל מה שנתכוון לשבות כאן אינו אלא טעות וכוונת לבו הי' שיקנה שביתה עם בני העיר ואחר כוונת לבו הולכין עכ"ל ולכאורה תמוה דהרי כ' בעצמו דדעתו הי' לקנות שביתה כאן ואף דמסלקינן כוונתו זו כיון שהי' בטעות אבל עכ"פ איך אמר דכוונת לבו להיפוך דאיפוא מצינו דע"י שמחשבתו זו בטעות יחשב כאלו חשב להיפוך. אמנם כוונתו דכיון דאם לא הי' מכוון כלל הי' נגרר אחת תחומו דסתמו עומד לכך וחשוב כאלו חישב כך וע' תוס' שם (מ"ט ע"ב) ובריטב"א (נ"ב:) סוד"ה ור"י מבואר להדי' דאי"צ כוונתו רק כל שלא אמר להיפוך אנן סהדי ואזלינן בתר אומדן דעתי' עיי"ש ממילא כאן אף דמכוון להיפוך כל שמסלקין מחשבה זו יען היתה בטעות שוב נשאר על סתמיותו וסתמא לשביתת עירו קאי, וכן מוכח עוד בפסחים (ס':) לענין פסח בשאר ימות השנה ששחטו לשמו ושלא לשמו דאמר רב דכשר ומייתי ראי' דהא סתמו נמי לשמו קאי ואפ"ה כי שחיט לי' שלא לשמו מפיק לי' מידי לשמו כי שחיט לי' נמי לשמו ושלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו עיי"ש, הרי דאע"ג דמחשב שלא לשמו גרידא עדיין לא נפקע הסתמיות לשמה, וחשוב עדיין לשמו ושלל"ש מצד סתמא לשמה קאי, הרי מפורש דאפי' במחשב שלל"ש לא נסתלק בזה ענין סתמא לשמו קאי עדיין והכ"נ אף אי נימא דמצוות צריכות כוונה רק בת"ת ל"צ משום סתמא לשמו קאי מ"מ גם במכוון שלא לצאת נמי שייך סתמא לשמה קאי כיון דעצם המחשבה שלא לצאת ל"מ ודל מחשבתו הוי סתמא וכשר כנ"ל בשוחט קדשים לשם חולין ודו"ק, והן נסתר מחמתו מה שהקשיתי לעיל (מברכות כ"א.) דאמאי לא אמרינן הא עדיפא דאית בה תלתא עומ"ש ויצ"מ ות"ת, ודייקתי מזה דאם אינו מכוון אינו מקיים ת"ת. ולפי דברינו איפוא אין ראי' די"ל לעולם אפי' המכוון שלא לצאת ידי ת"ת בק"ש נמי יוצא דל"מ תנאו דדברי הרב וכו' ול"מ כוונתו נגד התורה והיי"ד בכל אדם דחייב בת"ת משא"כ בהא דברכות בבעל קרי דאדרבה הרי הוא אסור בת"ת ואם הוא מכוין שלא לצאת מהני תנאי דהרי אין זה נגד התורה אדרבה הסכימה דעתו לדעת התורה לכן אינו יוצא. ואין ראי' מזה לשאר כל אדם:

ואף דלעיל הבאתי ראי' מדברי התוס' גיטין (דף ה:) ובמנחו' (ל"ב:) ובסוטה (י"ז:) דמותר לכתוב פסוק דרך צחות בלא שירטוט אין זה ראי', דשאני התם כשאינו מכוון רק לצחות ואינו רוצה ללמוד מזה הפסוק שום דבר חשוב כמתעסק לגבי ת"ת דהרי אינו לומד מזה שום דרשה ולא שום ידיעה מידיעת התורה רק שאומר במקרה תיבות אלו משא"כ בק"ש דצריך כוונת הלב בפסוק ראשון לכל הפחות. ואין לך לימוד גדול מזה שלומד מזה עיקר האמונה הראשיים אלא שאינו מכוון לשם מצות ת"ת וכוונת מצוה י"ל דאינו צריך מטעמא דאמרן:

וקצת ראי' לזה דיוצאין בק"ש ידי ת"ת אף בלי כוונה מדאמרי' אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבי' ואי נימא דתלי בכוונתו א"כ איך רשאי להתכוון לפטור בק"ש מת"ת הא אין עושין מצות חבילות חבילות ואף למש"כ התוס' בסוטה דהא דאין עושין מצות חבילות הוא רק מדרבנן דלא ליחזי כמשא וא"כ שפיר חייל נדר כיון דמה"ת מצי פטר נפשי' בק"ש מ"מ קשה דבמנחות (צ"ט:) משמע דדינא הוא דאפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים ולא ימוש ואף דאמרי' התם ודב"ז אסור לאומרו בפני ע"ה פירש"י שלא יאמרו בק"ש סגי ולא ירגילו בניהם לת"ת, משמע דמעיקר הדין מותר לצאת בק"ש ידי ת"ת ורבא אמר התם מצו' לומר דבר זה בפני ע"ה פירש"י סברי הני רבנן דמצי פטרי נפשי' בק"ש וגרסי ש"מ שכר גדול יש עיי"ש, דמכ"ז משמע דמעיקר הדין מותר לצאת ידי ת"ת בק"ש, וקשה והא אין עושין מצות חבילות חבילות, אע"כ דבע"כ דידי' נפיק ולא בדידי' תליא מילתא:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה