אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער הכללים › כלל ט

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער הכללים · כלל ט

כלל ח

בענין שליחות

א] דעת המהרי"ט דל"מ הקדש ע"י שליח משום דמילי לא ממסרי לשליח. משמע דס"ל דמילי לא ממסרי אף לשליח ראשון וכן נראה דעת הר"ן פ"ק דפסחים דביטול ל"מ ע"י שליח משום דביטול מצד הפקר והפקר ל"מ ע"י שליח. ותמהו ע"ז דהרי כתיבת הגט ג"כ הוי מילי כמפורש בגמ'. ומ"מ מועיל שליחות בכתיבת הגט דהסופר כותב בשליחות הבעל ורק שליח אינו עושה שליח. ונלע"ד דהנה בהג"א פרק ב' דגיטין בשם רבינו שמחה דהעדים אין צריכין לחתום בעצמן שמותיהם רק הסופר יוכל לחתום עבורם דכמו לר"א דס"ל וכתב דקרא אבעל קאי מ"מ אין הבעל צריך לכתוב בעצמו כמו כן לר"מ דעדי חתימה כרתי וס"ל וכתב אחתימה קאי מ"מ אי"צ לחתום בעצמן עיי"ש ולכאו' ק' דהא חתימה הוי מילי ולא ממסרי לשליח שני וא"כ איך הסופר נעשה שליח העדים לחתום שמותיהם וגם הג"א לא פליג עליו רק מטעם אחר עיי"ש. ומלשון רבינו שמחה מוכח להדי' דהסופר שליח העדים לא שליח הבעל עיי"ש] ונראה מזה דס"ל לרבינו שמחה דהא דמילי לא ממסרי לשליח היי"ד כשהמשלח מסתלק לגמרי מן המעשה ומוסר כל כוחו לשליח כמו בבעל שאמר לעדים חתמו והם רוצים לעשות אחרים שלוחים שהם יהיו עדי חתימה ושלוחי הבעל מסתלקים לגמרי אז מילי לא ממסרי לשליח משא"כ בנדון רבינו שמחה דהם נשארים שליחי הבעל דהם עיקר עדי חתימה והם הגורמים הכשר הגט וכה"ג מילי מימסרי גם לשליח. [ובזה מצאתי טיב טעם לדעת כל הפוסקים החולקים על המהרי"ט וס"ל דמילי לא ממסרי לשליח היי"ד לשליח שני. ולכאו' יפלא דאם במילי ל"מ שליחות גם שליח ראשון לא יועיל ואם מועיל למה יגרע שליח שני דל"מ. ולהנ"ל א"ש דהא דמילי ל"מ לשליח היי"ד כשהמשלח מסתלק מן המעשה ואיננו משתתף עוד במעשה השליח. וזה שייך בשליח העושה שליח שני דשליח קמא מסתלק לגמרי מן המעשה כדאמרי' בגיטין (כ"ט:) דכלהו מכוח בעל קאתו ואפילו מת דליח ראשון לא בטלי אינך. וכה"ג מילי ל"מ לשליח להסתלק מן המעשה משא"כ בשליח ראשון דאין המשלח מסתלק מן המעשה דעיקר חלות המעשה הוא רק מחמתו ואם ימות לית בה מששא במעשה השליח כה"ג מילי ממסרי לשליח כמבואר בדברי רבינו שמחה הנ"ל] לפ"ז י"ל דה"ה למהרי"ט דמילי ל"מ לשליח א' היי"ד כשהבעל אינו משתתף עוד בהמעשה דאף דצריך שיהי' חי בשעת מעשה השליח מ"מ ס"ל למהרי"ט דכיון דאינו משתתף בעצם המעשה ומסר כל המעשה להשליח חשיב ג"כ שנסתלק מן המעשה ול"מ לשליח [ובסברא זו פליג על שאר פוסקים] וכ"ז בשאר מילי כגון עושה שליח להקדיש ולהפקיר דאי"צ כלל סיוע המשלח לההקדש והפקר. משא"כ בשליחות לכתיבת הגט מוכרחין לסיוע הבעל במעשה הכתיבה דהרי התוס' ור"ן ורמב"ן גיטין (דף כ"ב:) כתבו דנכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת. הנה דעיקר הלשמה תלוי ברצון הבעל ולולא דעתו ורצונו ל"ה מועיל הלשמה של השליח וא"כ הבעל עדיין משתתף במעשה הגט דלולא הוא ל"ה מועיל הלשמה של הסופר וכה"ג מילי ממסרי לשליח כמבואר בדברי רבינו שמחה הנ"ל ויש להביא סמך לזה דמה שהבעל גורם שיועיל מחשבת הסופר חשיב כאלו הוא עצמו השתתף במעשה ממש"כ המהרי"ט עצמו ברפ"ק דשבת בהא דעני שנטל מידו של בעהב"י הפשוטה לחוץ אינו חייב אף דאמרי' ידו בתר גופא גרירא וחשוב כאילו הי' היד בפנים וא"כ מוציא מרה"י לרה"ר ותירץ דכיון דאם לא הי' החפץ מונח על ידו הי' חשוב שמונח ברה"ר רק ע"י שהבעה"ב מחזיק החפץ בידו וידו בתר גופו גרירא עי"ז גורם שיחשב החפץ כמונח ברה"י והוא הגורם שהעני המקבל יחשב מוציא מרה"י לרה"ר. וכה"ג חשוב כמו שנים שעשאו עיי"ש הנה דאף דהעני עושה כל המלאכה רק דעיקר הגורם שמעשה העני יחשב מלאכה הוא הבעה"ב חשוב כאילו הבעה"ב השתתף בעצם המלאכה. וה"נ מה שהבעל גורם שיועיל הלשמה של הסופר חשוב כאילו הוא עצמו הי' משתתף במעשה הכתיבה לשמה ודו"ק היטב, ומש"ה מועיל שליח א' בכתיבה כיון דהבעל נשאר בהכרח משתתף במעשה ואינו מוסר כל המעשה לשליח וכה"ג מילי ממסרי אפי' לשליח שני כמבואר בדברי רבינו שמחה הנ"ל, וכ"ז בשליח ראשון אבל בשליח שני אף בכתיבת הגט מילי לא ממסרי לשליח כיון דשליח א' מסתלק לגמרי מן המעשה דאין צריכין אליו כלל לכן בכתיבת הגט רק לשליח שני מילי לא ממסרי אבל לשליח א' שפיר ממסרי כיון דהבעל נשאר בהכרח משתתף במעשה הכתיבה אבל בשאר מילי כגון במקדיש ע"י שליח שפיר י"ל דגם לשליח ראשון לא ממסרי כיון דהבעלים מוסרים כל כוחם להשליח ואין השליח צריך להם כלל לענין מעשה ההקדש כ"ז שאין הבעה"ב מבטלו ושפיר חשוב מילי גם בשליח ראשון כנלע"ד בזה:

[ובזה יש להסביר עוד הא דמבואר סו"פ התקבל דאם אמר לג' שהם ב"ד הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו ולכאו' צריך טעם אמאי בב"ד מילי ממסרי לשליח והר"ן כ' משום דאלים כוח ב"ד ולהנ"ל י"ל עפמ"ש הנו"ב סי' קל"ד דגט צריך מדינא ב"ד והוציא כן מלשון רש"י ריש סנהדרין וא"כ כשאומר לב"ד אף דהם אומרים לאחד לכתוב מ"מ אין מסתלקין עדיין מן המעשה דעדיין צריך להם אל הגירושין וכה"ג מילי ממסרי לשליח כמבואר מדברי רבינו שמחה הנ"ל]:

ועפ"ד התוס' ורמב"ן ור"ן הנ"ל דנכתב שלא בציוי הבעל חשיב שלא לשמה משום דאשה לאו לגירושין עומדת נלע"ד להסביר דברי התוס' גיטין (דף ל"ב:) ד"ה ר' ששת אומר אינו חוזר ומגרש בו תימה והא ר"ל ור"י דפליגי בריש האומר בקידושין משמע דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כמו שמוכיח שם ממתני' דכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה וכו' וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה וכו' וי"ל דכ"ז שלא נתן ליד האשה ל"ח גמר מעשה עכ"ל ולכאו' ק' דמה ענין הכתיבה אל הנתינה הרי מ"מ הגט נגמר ויחשב ביטול מעשה וחת"ס על גיטין כ' ג"כ שדברי התוס' אין מובנין והנלע"ד בביאור הדברים דהנה לקמן (דף פ"ח.) ודלמא אימלוכי אימלוך פירש"י ותוס' דאם נמלך הגט בטל ולכאו' תמו' טובא דמה ענין זה לביטול הגט אף דנמלך מלגרש מ"מ למה לו לבטל הגט ומה איכפת לי' אם ישאר הגט בהכשרו וצ"ל דכיון שנמלך מלגרש חשיב ביטול הגט וצריך להבין זה ונלע"ד עפ"ד התוס' והרמב"ן ור"ן הנ"ל דנכתב שלא בצווי הבעל ל"מ משום דאינה עומדת לגירושין, הנה דכ"ז שאינה עומדת לגירושין ל"מ הלשמה רק ע"י רנון הבעל לגרש באמת אז חשובה עומדת לגירושין ומועיל הלשמה, והנה התוס' חגיגה (דף ד.) בד"ה לא נצרכא לענין חציו עבד וחב"ח וכיון דאין מחייבין אותו אלא משום דעומד לכוף את רבו אבל הכא כיון דמית איגלאי מלתא דל"ה עומד לשחרור עיי"ש. וכעי"ז כ' הריטב"א כתובות (דף פ"א.) ד"ה והא בעינן לכשתנשאו, וכו' לענין עומד לגבות עיי"ש וה"נ כיון דעיקר הלשמה הוא רק מפאת היותה עומדת לגירושין ע"י רצון הבעל וכיון דאימלוכי אימלוך הבעל ואיגלאי שלא היתה עומדת לגירושין ממילא בטל הלשמה מן הגט דאיגלאי למפרע דל"ה מועיל כלל מחשבתו לשמה כיון דל"ה עומדת לגירושין וזה ברור ונכון בס"ד:

ובזה מובן היטב מש"כ התוס' דכל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה ל"ח גמר מעשה הגט דכיון דעיקר הלשמה תלי במה שעומדת לגירושין ואם ימלך הבעל מלגרש יתברר לבסוף של"ה עומדת לגירושין ויתבטל הלשמה מן הגט למפרע וא"כ שפיר כ' התוס' דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה ל"ח גמר מעשה הגט עדיין דהיינו כתיבתו לשמה דעדיין מתלא תלי וקאי במעשה הגירושין והוא כפתור ופרח בכוונת רבותינו בעה"ת ז"ל:

עוד ראי' לזה דמחשבת לשמה תלי במעשה הגירושין מהא דאיתא בירושלמי ר"פ כל הגט דאם ציה לכתוב ב' גיטין באיזה שארצה אגרש פסול לגרש בהם משום ברירה ולכאו' תמו' טובא דמה ברירה שייך בזה הרי י"ל דב' הגיטין כשרים ובאיזה שירצה יגרש כמ"ש הרשב"א הובא ב"י סי' קמ"א באשה שעשאה כמה שלוחין לקבלה דלא תלי בברירה דהרי כולן שלוחין רק שא' מהם יעשה המעשה וה"נ אפשר שב' הגיטין כשרים וצ"ל דהגט שאינו עומד לגרש בו לא חייל עליו מחשבת לשמה דהיינו לשם כריתות דזה א' מג' מיני לשמה הנצרך בגט כמבואר בש"ס ר"פ כל הגט וכל שאין הגט עומד לגירושין א"א שיחול המחשבה לשם גירושין לכן א"א שיהיו ב' הגיטין כשרים דא' מהם בודאי אינו עומד לגירושין וע"כ שמתנה תנאי דבאיזה שירצה לגרש בו יחול מחשבת לשמה ושוב אצטריך לברירה ודו"ק וכדברי הירושלמי הנ"ל מבואר להדי' בש"ס דילן גיטין (דף פ"ו:) בשנים ששלחו ב' גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרי' בגמ' דלא כר"א דאי כר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשא אביי אמר אפי' תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי משמע דכה"ג בכתיבה הי' פסול אם כתב ב' גיטין ולא ידע בהי מינייהו מגרשה והוא מפורש כדברי הירושלמי וכ"נ מד' התוס' זבחים (דף ב':) בהא דסתם בגט פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכ' דאפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת עיי"ש מבואר ג"כ דבעינן לשם גירושין בגט זה וק"ל:

אך לפי"ז יש להקשות דא"כ אמאי כתיבת הגט לא ממסרי לשליח שני כיון דהבעל נשאר משתתף במעשה הכתיבה כנ"ל ולפמ"ש איפוא דכל שהמשלח הראשון אינו מסתלק מן המעשה מילי ממסרי אפילו לשליח שני לדעת החולקים על המהרי"ט משום דכה"ג חשיב רק כמילי ממסרי לשליח א' דמי שאינו מסתלק מן המעשה לגמרי אינו בחשבון וא"כ שוב ק' לדעתם אמאי כתיבת הגט לא ממסרי לשליח ב', אמנם י"ל דלדידהו הא דנכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה אין הטעם משום דבעינן שתהי' עומדת לגירושין רק מטעם אחר דהנה בש"ס זבחים (דף ל"ה.) דאף לר' יהודא דפוסל במחשבת הינוח מסברא דאם הינוח למחר פסול ה"נ חישב להניחו למחר פסול מ"מ מודה בחישב שיאכלוהו ערלים ושיקרבוהו טמאים דכל כמיני' עיי"ש לל"א. וה"נ כ"ז שאין רצון הבעל לגרש לא חיילה מחשבתו משום דכל כמיני' כיון דלא סמי' בידו לעשות כמחשבתו משא"כ כשהבעל מצו' ל"ש כל כמיני' ושוב מהני מחשבתו ולפי"ז אין הדבר תלוי בעומדת לגירושין וכמו במחשבת הינוח לר"י דפוסל דאף שלבסוף לא נעשה כמחשבתו מ"מ פסול דאי"צ שיהי' עומד לכך רק שיהי' אפשרות שתתקיים מחשבתו וה"נ כיון שצו' הבעל ל"ש כל כמיני' דעכ"פ יש צד אפשרות שתתקיים מחשבתו שוב מהני הלשמה ודוקא לענין סתמא אמרינן ברפ"ק דזבחים דל"ח כלשמה כיון דלאו לגירושין עומדת אבל בכותב בפי' לשמה ל"צ שתהי' עומדת לגירושין וא"כ כיון שצו' הבעל פ"א שוב ל"ש כל כמיני' ואף שבידו לבטל הרי ביד כל משלח לבטל השליחות מ"מ כ"ז שאינו מבטל אין צריכין אליו כלל ואף דאמרי' גיטין (דף כ"ט:) כלהו מכוח בעל קאתי מ"מ אי"צ שישתתף כלל בהמעשה בשלמא לפי' קמא דבעינן שתהי' עומדת לגירושין וזה ע"י דעתו לגרש וא"כ צריכין דעתו גם בשעת כתיבה דע"י שגם אז דעתו לגרש עי"ז עומדת לגירושין ומהני לשמה אבל לפ"מ שכתבנו איפוא אי"צ רק שיסתלק ענין כל כמיני' וכל שעושה בשליחות הבעל ל"ש זה כמובן ואי"צ רצון הבעל העכשוי בשעת כתיבה רק צווי הקדום וזה צריך בכל שליחות וז"פ:

עוד יש להסביר הא דנכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה עפמ"ש תוס' יבמות (דף פ"ג:) דהא דאין אוסר אדם דבר שאינו שלו הוא דוקא בדבר התלוי במחשבה דאינו יכול להטיל מחשבתו על חפץ איש אחר, לפ"ז ה"ה בכתיבת הגט דבעינן מחשבת לשמה א"א שיועיל מחשבת הסופר על גט אחר אבל כשצו' הבעל מהני מחשבת הסופר דלא גרע מהא דע"ז (דף נ"ג:) בישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסרה משום דגלי דעתי' דניחא לי' שוב אוסר דשא"ש וכעין זה במג"א סי' ש"ט סק"ח דאם מניח מוקצה על כלי של חברו לטובתו נעשה בסיס לדבר האסור דמסתמא ניחא לי' עיי"ש וכש"כ בנ"ד שצו' בפירוש וק"ל:

ויש להביא ראי' לזה מקידושין (דף ט':) כתבו לשמה ושלא מדעתה ר"פ ור"ש אמרו אינה מקודשת ומפרש בגמ' הטעם דמקשינן הוי' ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה ה"נ בעינן דעת מקנה ופירש"י ז"ל דביציאה בעינן דעת מקנה דכתי' וכתב לה עיי"ש אמנם הרי דעת התוס' דוכתב לה לאו אבעל קאי והא דצריך ציווי הבעל היינו משום דשלא בציווי הבעל הוי שלל"ש משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ונלע"ד ראי' דגם דעת רש"י כן הוא דוכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלל"ש דבמשנה גיטין (דף כ"ו.) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' ופירש"י שרואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט עיי"ש משמע שמיירי שכותב לשמו ולשמה וא"כ קשה טובא למה יופסל בזה ובש"ס זבחים (דף ג'.) דייק מזה דסתמא פסול עיי"ש הנה מפורש דהפסול הוא מחמת דלא הוי לשמה והרי לפירש"י כותב לשמה וצ"ל דכיון שנכתב שלא בצווי הבעל ל"מ מחשבתו לשמה] וא"כ לכאו' קשה מה הדמיון לקידושין דבקידושין ל"ש טכ"ז דודאי סתם אשה לקידושין עומדת [ע' קדושין (דף ה') בתוס' סוד"ה שכן ישנה בע"כ וכן כ' במלחמות פ"ב דכתובות] ושוב לא צריך דעת אע"כ דאין עיקר הטעם בשביל זה רק דמידי דלא סמי' בידי' לעשות ל"מ הלשמה שלו וה"נ בקידושין דאין ביד הבעל לקדשה רק מדעתה לכן א"א לו לעשות לשמה בלעדי דעתה ודו"ק:

אשוב לדברי המהרי"ט הנתנין למעלה דא"א להקדיש ע"י שליח משום דמילי לא ממסרי לשליח והקשו עליו מכתיבת הגט דהוא ג"כ מילי ומ"מ ממסר לשליח ראשון ונלע"ד ליישב בפשיטות דאדרבא עיקר ראיית המהרי"ט הוא מכתיבת הגט דלכאו' ק' טובא לפמש"כ התוס' ורמב"ן ור"ן בסופ"ב דגיטין דכתיבת הגט לא צריך שליחות רק אם נכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה וא"כ איך אמרי' בש"ס על כתיבת הגט מילי לא ממסרי לשליח הרי כתיבה ל"צ כלל שליחות, אך לפי דברי המהרי"ט דמילי ל"מ לשליח א' מובן דאף דלא בעינן שליחות בכתיבה רק צווי הבעל מ"מ אם השליח אומר לסופר לכתוב ל"ח צווי הבעל אף שאומר בשליחות הבעל הוא מילי ולא ממסרי לשליח וא"כ אכתי חשיב נכתב שלא בצווי הבעל דמה שהסופר שומע צווי השליח ל"ח כשומע מפי הבעל וא"כ אדרבא נסתייעו דברי מהרי"ט דמילי לא ממסרי אפי' לשליח ראשון דאי אמרת מילי ממסרי לשליח א' מה שהסופר שומע מפי השליח יחשב כשומע מפי הבעל וא"כ כותב בצווי הבעל וע"כ כדעת מהרי"ט דמילי גם לשליח א' לא ממסרי ואמטו להכי ל"ח נכתב בצווי הבעל ודו"ק:

ובזה יש ליישב מה שהק' בס' טיב גיטין על דברי התוס' הנ"ל בגיטין (דף כ"ב:) דמש"ה הכל כשרין לכתיבת הגט אפילו חשו"ק משום דכתיבה לא בעי שליחות והא דבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו היינו משום דנכתב שלא בציוי הבעל חשיב שלא לשמה, וע"ז הק' בס' טי"ג לפמש"כ התוס' לקמן (דף ס"ו:) דאף לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ אם צוה הבעל לכתוב שוב צריך דין שליחות [דוגמא לזה בתוס' בב"מ (דף ע"א:) ובתוס' קדושין (דף כ"ג:) עייש"ה דו"ק ותשכח] וא"כ כיון דלעולם צריך צווי הבעל כדי שיהי' לשמה וכיון דבע"כ הבעל צריך לצוות שוב יצטרך שליחות מדינא עיי"ש ולכאו' יש ליישב בפשיטות לפמ"ש התוס' ישנים בעירובין (דף י"ג) להוכיח דע"כ אי"צ שליחות בכתיבה דאל"כ מי שידיו קטועות לא יוכל לגרש את אשתו והתורה כתבה סתמא דמשמע דכל אדם יכול לגרש את אשתו עיי"ש וא"כ אא"ל ג"כ דמפאת הצווי בעל המצטרך לענין לשמה יצטרך שוב שליחות דא"כ שוב יוקשה דמי שידיו קטועות לא יוכל לגרש את אשתו וז"פ, אך גוף דברי התוס' ישנים הנ"ל [דאם הי' צריך שליחות בכתיבה מי שידיו קטועות לא הי' לו עצה לגרש וס"ל דכה"ג חשיב איהו ל"מ עביד ושליח נמי ל"מ משוי] אין מוסכמים כיון דכאן אין החסרון מפאת חק התורה רק משום שאין לו יד וגדולה מזו בקדושין (דף כ"ג:) דעבד חשיב מצי עביד אף לרשב"א דע"י אחרים ולא ע"י עצמו משום דאם הי' לו יד הי' ראוי אלא דידו כיד רבו וכש"כ בנ"ד דידיו קטועות ואין כאן חסרון מד"ת כלל רק פומייהו הוא דכאיב לי' וכעי"ז בתוס' יבמות (דף מ"ד) דגידמת חשובה עולה לחליצה דפומה הוא דכאיב לה והדברים עתיקין בספרי האחרונים, אמנם לפי האמור דמילי לא ממסרי גם לשליח ראשון והא דבכתיבה ממסרי לשליח א' היינו משום דכתיבת הגט אי"צ שליחות] א"ש ברווחא אף אי ניהוב דכה"ג חשיב מצי עביד מ"מ מי שידיו קטועות ל"ה לו עצה לגרש את אשתו דכיון דע"י הצווי שוב צריך שליחות מדינא וא"כ שוב הו"ל מילי דלא ממסרי אף לשליח א' וא"כ עי"ז יהי' פסול כתיבת גט ע"י שליח משום מילי ויצטרך הבעל לכתוב הגט בעצמו וזה הרי א"א דא"כ מי שידיו קטועות לא יוכל לגרש את אשתו כסברת התו"י הנ"ל:

ב] לעיל הבאתי דברי הג"א פ"ב דגיטין בשם רבינו שמחה דעדי חתימה אין צריכין לחתום שמותיהם בעצמן רק הסופר יכול לחתום עבורם כמו כתיבה לר"א דהסופר כותב בשליחות הבעל, והקשיתי דהא חתימה הוא מילי כמבואר בגמ' סו"פ התקבל ומילי [לא] ממסרי לשליח שני וכאן העדים הם שלוחי הבעל והסופר שליח העדים ומה נפ"מ בין מצוים לעדים אחרים לחתום או מצוים לסופר לחתום עבורם. ונלע"ד דלכאו' ק' בהא דמילי ל"מ לשליח ב' מה בין שליח ראשון לשליח שני ואם במילי ל"ש שליחות גם שליח א' לא יועיל וכבר העירותי לעיל בזה, ונלע"ד בהקדם דברי המרדכי סו"פ התקבל דדבר שהוא גמר מעשה ל"ח מילי והק' בקצה"ח סי' רמ"ד דא"כ חתימה לא יחשב מילי דהוא ג"כ גמר מעשה כמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ג:) ונלע"ד ליישב דהנה דעת התוס' רי"ד פ"ב דקידושין דיש חילוק בין קידושי כסף לקידושי שטר דקידושי שטר ל"ח מילי כיון דהשליח צריך ליתן דוקא אותו השטר ואינו יכול להחליפו משא"כ בכסף דאינו צריך ליתן דוקא אותו הכסף שנתן לו המשלח דאפי' אם יתן משלו נמי מתקדשת לכן חשיב מילי, והנה התוס' רי"ד ס"ל דמילי היינו שאינו מוסר לו שום דבר אבל אם מוסר לו איזה דבר ל"ח מילי, ומ"מ ס"ל דאפילו כשמוסרין לו דכר רק שהשליח יכול להחליפו חשיב כאלו לא מסר לו כלום ולפ"ז נלע"ד דה"ה לשיטת המרדכי דענין מילי תלי באינו מוסר לו גמר מעשה אבל אם מוסר לו גמר מעשה אף שאינו מוסר לו חפץ ל"ח מילי מ"מ צריך שימסור לו פעולה מוגבלת ופרטיית שלא יוכל השליח לשנותה ויהי' מוכרח לעשות כפי פקודת הבעל אבל אם מוסר לו פעולה שיוכל השליח להחליפה באחרת ואינו מוכרח לעשות דוקא כפקודת המשלח חשיב מילי, לכן בחתימה א"א לומר דהשליח יעשה שליח דא"כ זה עצמו יהי' סיבה שיחשב מילי דהוא צוה למשל לעד ששמו שיוסף בן שמעון לחתום ואם הוא יכול לעשות שליח אחר על החתימה והוא יחתום שמו שיצחק בן אברהם א"כ לא יעשה הפעולה שצוה הבעל שהוא צוה לחתום יוב"ש והם יחתמו באופן אחר וא"כ ע"י שתאמר דבחתימה שליח עושה שליח דין גרמא שיחשב מילי כיון דיכול להחליף הפעולה בהרבה אופנים [ואף דבש"ס גיטין (דף ל"ו.) דמדינא לא היו מפרשים שמותיהם בגיטין אף לר"מ י"ל דס"ל כפי' הטור סי' ק"ל דגם מעיקרא היו כותבים שמותיהם רק בלא שמות אביהם עיין בית יוסף שם ועוד דמעיקרא אם כ' אני פלוני עד עיקר החתימה הוא בעבור הכרת כת"י דכיון שלא פירש שמו במה יוודע איפוא שזה הי' ע"ח, אם לא מפאת צורת כתב ידו. ממילא כשמצוה לאחר לחתום דאז יהי' החתימה מפאת הכרת כת"י של ע"ח החותמים עתה וחשוב ג"כ מעשה דעיקר הכשר החתומה במקום שאינו מפרש השמות הוא רק מפאת הכרת הכתב שכ"א יש לו כת"י משונה מחברו וא"כ עיקר הכשר החתימה הוא רק בעבור שיש לו כת"י מיוחד שאין לחברו ולא דמי לשליח הנתינה דשליח עושה שליח דהתם נתינת ב' השלוחים שוה משא"כ כאן עיקר הכשר הע"ח בעבור שיש להם כת"י מיוחד משונה מחבריהם וז"פ] וכ"ז אם רוצה לצוות לעדים אחרים שהם יחתמו עצמן שהם יהיו עיקר העדים שפיר חשיב מילי אף דחתימה הוא גמר מעשה אבל אם עושה שליח לחתום שמו של העד הראשון א"כ לעולם נשאר הפעולה כמו שצוה הבעל וא"א לשנותה דאם הוא צוה לאחד ששמו יוסף בן שמעון לעולם צריך לחתום שם זה אפילו הוא יעשה שליח אחר גם הוא יצטרך לחתום יוב"ש, ודהיכא דמפרש השמות אין ההכשר בעבור צורת הכתב רק מצד השם בעצמו דהרי ר"ש מכשיר בסופר' שחותם שמות העדים ואף שאין זה כתב העדים וע"כ דבזה ההכשר רק מצד השמות עצמן המיוחדין לעדים אלה לא מפאת צורת הכתב וז"פ] וכיון דהפעולה מוגבלת דוקא כמו שמסר הבעל שוב ל"ח מילי מטעם דחתימה חשיב גמר מעשה וגמר מעשה ל"ח מילי כדעת המרדכי הנ"ל ודו"ק ונכון מחד בעזהי"ת:

ג] במרדכי פ"ב דקידושין הביא בשם הקדוש מרדוש דבקידושין אין שליח עושה שליח ולא דמי לגט דל"ח מילי משום מסירת הגט דהתם האשה מתגרשת בע"כ ומיד כשהגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מתגרשת ול"ה מילי משא"כ בקידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הוי מילי, וק' לי מגיטין (דף כ"ט:) בנתן גט לשליח ואמר לו שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואם יתן לה הגט קודם ל"ה גט ומ"מ כשר בשליח ב' לרש"י כל שלא שינה, וגם להתוס' דפסול בשליח ב' אף בלא שינה היינו משום קפידא דאין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר עיי"ש ואמאי לא מיפסיל משום מילי דכאן הרי אינו יכול לגרשה בע"כ דבידה שלא ליתן החפץ ולא תתגרש וכיון דא"א לגרשה בע"כ שוב הו"ל מילי ואין לומר דכיון דהבעל הי' בידו לגרשה בע"כ ל"ח מילי דלשון המרדכי דכיון דמתגרשת בע"כ מיד כשהגיע הגט ליד השליח כאלו הגיע לידה דמי וסברא זו ל"ש רק אם השליח בידו לגרשה בע"כ חשיבה מיד כמגורשת דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי משא"כ בנ"ד דהשליח אין בידו לגרשה בע"כ. [ודומה לזה בקצה"ח סי' רמ"ד דאם נעשה מילי אצל השליח ג"כ חשיב מילי ול"מ דוק ותשכח], והנלע"ד בזה דלכאו' דברי המרדכי הנ"ל סותרין לדברי המרדכי סו"פ התקבל דשליח לקבלה ל"ח מילי כיון דהוא גמר מעשה, וק' הא מ"מ א"א לקבל הגט מן הבעל בעל כרחו וכיון דתלוי ברצון הבעל יחשב מילי כמו קידושין דחשיב מילי מטעם זה, אך באמת נלע"ד דאדרבא דברי המרדכי בקידושין עם דבריו סו"פ התקבל יחדיו מתאימים, ועיקר דינו של הקדוש פרדוש לחלק בין קידושין לגט בנוי על יסוד דברי המרדכי בגיטין דעיקר מילי תלוי בדבר שאינו גמר מעשה, והנה בר"ן סופ"ב דגיטין הביא בשם הר"י מיגאש דהא דאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה משום שאינו בתורת גיטין וקידושין היי"ד בשליח לקבלה אבל שליח להולכה נעשה, ועיי' ברשב"א בשם רמב"ן כ' טעם, החילוק בין קבלה להולכה וז"ל דשליח קבלה מכיון דאתי גט לידי' מגורשת שייך למפסלי' משום דליתא בתורת גיטין וקידושין דהא אינהו לאו בר גירושין נינהו אבל להולכה עד דמטי גיטא לידה לא מיגרשא ל"ש למימר כולה האי למפסלי' משום דליתי' בתורת גיטין וקידושין דהא בשליחות איתנייהו, עכ"ל, מבואר דשלל"ק חשיב שליח על גמר חלות הגט אבל שלל"ה ל"ח שליח על גמר חלות הגט דעיקר גמר הגט נעשה ע"י האשה המקבלת ולא על ידו, וזה סברת הקדוש מרדוש דבשליח הולכה כיון דאינו שליח על גמר החלום ראוי שיחשב מילי אך עיקר התי' משום דאין חסר מאומה עד הגמר דבע"כ מתגרשת לכן חשיב כגמר מעשה אבל בקידושין דצריך דעתה שוב חשיב הולכה מילי משום דהולכה ל"ח גמר מעשה, אבל בקבלה שפיר כ' המרדכי בגיטין דל"ח מילי כיון דהוא גמר החלות ממש ל"ח מילי אף דתלי ברצון הבעל וז"ב:

ובזה מיושב ג"כ קו' הנ"ל באמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא דיחשב מילי כיון דצריך רצונה, ז"א דמ"מ הרי עושה אותו שליח לעשות גמר מעשה דאחר שתתן לו החפץ אז יקייים שליחותו ואז שוב בע"כ מתגרשת א"כ עושה אותו שליח לעשות דבר שהוא גמר מעשה וכה"ג ל"ח מילי כמו בשליח לקבלה אף דתלי ברצון הבעל מ"מ בשעה שיקבל השליח יהי' גמר מעשה וכיון שיצוהו על דבר שהוא גמר מעשה אף דאין בידו ל"ח מילי וה"נ בתר דחדית לן המרדכי דבגט שלל"ה חשיב כח גמר מעשה, כיון דלא חסר מאומה אחר פעולת הנתינה כיון דקבלתה היא בע"כ לכן אי"ז גורם שההולכה לא יחשב גמר מעשה] א"כ הרי ממנהו לעשות דבר שהוא גמר מעשה ואף דעתה אין בידו לא גרע משלל"ק ודו"ק:

וע"פ האמור יש ליישב קו' הנוב"י סי' קי"ב והקצה"ח סי' קפ"ב לדעת הקדוש דא"כ בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ משום חדר"ג שוב לא יועיל שליח שני משום מילי, ולהנ"ל י"ל כיון דעיקר החילוק בין קידושין לגט דבגט דהוא בע"כ ואין חסר מאומה אחר פעולת השליח לכן חשיב כגמר מעשה משא"כ בקידושין דצריך רצונה שוב ל"ח ההולכה גמר מעשה כמ"ש הרשב"א והר"י מיגאש הנ"ל, לפ"ז י"ל דבגט אף עכשיו שאין מגרשין בע"כ מ"מ כיון דמה"ת מותר לגרש בע"כ חשיב כאלו ל"ה מחוסר דבר וכגמר מעשה נחשב, כמ"ש הר"ן נדרים (דף פ"ו:) לענין אלמוה דכיון דמדאורייתא חל גם עתה אף דמדרבנן אינו חל מ"מ ל"ח דשלבל"ע דכשדנין על לאחר גירושין חשיב כאלו הי' ראוי גם עתה לחול והנה ענין דשלבל"ע משום דמחוסר מעשה עד שיהי' ראוי [והעד יעלה מלשון הגמ' קידושין (דף ס"ג) דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לענין דשלבל"ע הנה דכל דלאו מחוסר מעשה ל"ח דשלבל"ע] ומ"מ כיון דמדינא ל"צ מעשה הגירושין דמדינא חייל השתא רק מדרבנן אלמו' לשעבודי' דבעל אם דנין על לאחר גירושין חשיב כאלו לא הי' מחוסר מאומה, וה"נ בנ"ד כיון דמה"ת מותר לגרש בע"כ וא"כ מה"ת לא מחוסר כלל אחר ההולכה וחשיב הולכה גמר מעשה, אף דמחרם ר"ג אסור לגרש בע"כ מחוסר דעתה מ"מ אם דנין על ההולכה חשיב כאלו הי' מתגרשת בע"כ ואין מחוסר כלל ודו"ק:

וראיתי בקצה"ח סי' קפ"ב שתי' קו' הנ"ל עפמ"ש המל"מ פ"ג מה' גניבה דאף דאם עושה שליח בפי' לשחוט בשבת אשלד"ע מ"מ אם אמר לו שישחוט סתם והלך ושחט בשבת חייב, וה"נ דוקא אם יאמר לו בפירוש לגרש בע"כ שייך אשלד"ע אבל אם אמר לו סתם לגרשה והלך וגירשה בע"כ מהני וא"כ בדיעבד אם יתן השליח הגט בע"כ יועיל לכן ל"ה מילי עיי"ש, ולע"ד הקלושה אין הנדון דומה לראי' דהתם אם צוהו לשחוט אין קיום השליחות תלי בעבירה דאפשר לו לקיים שליחותו שישחוט בחול ואין מוכרח מחמת שליחותו לשחוט בשבת ואם הלך ושחט בשבת אינו שליחו רק לענין עצם הטביחה ולא לענין שבת דומה לעכו"ם העושה מלאכה לישראל בקבלנות דאף שעושה בשבת אין בכך כלום כיון דהישראל לא צווהו לעשות בשבת ואף דיש שליחות לעכו"ם לחומרא כמ"ש הרב ז"ל בטעם איסור אמירה לעכו"ם וכאן יש לדון עוד לדעת הסוברים דשליח בשכר מהני אף במי שאינו בר שליחות וא"כ עכו"ם העושה מלאכה לישראל בקבלנות בשכר ובקצץ יש יותר היתר ובנותן לו מע"ש לכו"ע בעינן קצץ] יחשב שליחו, וע"כ דכיון שלא צוהו לעשות בשבת רק אמר לו לעשות סתם ל"ח שליחו לענין שבת, וכ"ז בנדון המל"מ, אבל בנ"ד אם האשה אין רצונה להתגרש א"כ קיום השליחות קשור עם האיסור דא"א לקיים השליחות בלי עבירת חדר"ג א"כ כשעושה שליחותו חשיב שלד"ע, וא"א לומר דעושה שליחותו רק בעצם נתינת הגט ולא בע"כ דא"א לזה בל"ז ואם לא בע"כ א"א ליתן לה הגט עתה כיון שאין רצונה להתגרש ויש ללמוד זה בקו"ח ממש"כ הט"ז ומג"א סי' ש"ז סק"ג דאם יום השוק קבוע בשבת אפי' אומר לו סתם לקנות חשיב כאלו פירש שיקנהו בשבת עיי"ש וכאן עדיף מהתם דהתם המשלח יכול לומר אני לא שלחתיך רק לקנות בהיתר וע"ד לקנות בשבת לא חפצתי כלל, וקנה העכו"ם שלא בשליחותו ועתה העכו"ם מקנה לו אבל כאן אם יאמר הבעל שלא שלחו ע"ד לגרש בע"כ א"כ בודאי הגט בטל שעשה שלא בשליחותו ואם הוא בשליחותו א"כ אשלד"ע וז"ב לענ"ד:

ולכאורה יש לדון עפמ"ש הרמב"ם בפ' ב' מה' גירושין דאם הבעל מינה שליח כשהי' פיקח ונשתטה בשעת נתינה אין בו רק פסול דרבנן, הנה דכיון דהמינוי הי' בהכשר כשר מה"ת וה"נ בנ"ד כיון דהמינוי ל"ה לדבר עבירה דהוא לא צווהו לגרש בע"כ וגם אז בשעת מינוי ל"ה ידוע עדיין שאינה מתרצית בגירושין וא"כ שעת המינוי הוא בהכשר ואף דבגמר עשיית השליחות הוא שליח לדבר עבירה כשר, ולפ"ז יעלה דין חדש דאם כהן עשה שליח לקדש לו פנוי' ואחר המינוי נתקדשה לאחר ונתגרשה ואח"כ קידשה השליח עבור הכהן יועילו הקידושין אף לדעת התוס' פ"ק דב"מ דהמעשה בטל דכיון דהמינוי הי' בהכשר כשר אף דבשעת עשיית השליחות הוא דבר עבירה ואף דבאמצע נתקדשה לאחר ואז איהו ל"מ עביד מ"מ פשוט דזה לא איכפת לן כיון דתחלתו וסופו בהכשר דמצי עביד אז ול"ב רק תחלתו וסופו בכשרות ולא באמצע כמבואר במשנה גיטין (דף כ"ג.)] אך באמת גם זה לא נהירא דהרמב"ם לא אמרה רק בחסרון מפאת המשלח וכיון דהוא אינו פועל רק המינוי לא בעינן מצדו שיהי' בהכשר רק בשעת המינוי אבל בשלד"ע דהחסרון בעצם השליחות ודאי בעינן גם סופו בכשרות כמו בגיטין (דף כ"ג) בחסרון מצד השליח דבעינן גם סופו בכשרות וז"ב:

והנה לפמש"כ לעיל דסברת הקדוש מרדוש דקידושין חשיב מילי משום דליתא בע"כ היינו משום דמחמת זה ל"ח גמר מעשה כיון דמחוסר עדיין קבלתה ברצון אבל הולכת גט חשיב גמר מעשה כיון דאיתא בע"כ ואין מחוסר מאומה אחר הולכתו דהוא פועל כל המעשה עד גמרו בזה יורווח ליישב דעת הרמב"ם פ"ג מה' אישות הלכה ט"ו דשליח להולכה בקידושין אי"צ עדים ודוקא שליח לקבלה צריך עדים והרמ"ך תמה עליו דהרמב"ם עצמו בפ"ט מה' גירושין הלכה ל"ב כ' דגט שאין עדים חתומים עליו צריך עדים שנעשה שליח להולכה, הנה דגם שלל"ה צריך עדים רק אם יש עדי חתימה על הגט הן הן עדיו אבל בקידושי כסף דליכא עדים למה לא צריך עדים על השליחות עיי"ש בכס"מ ולהנ"ל יש ליישב ברווחא דהנה הרא"ש בפ"ב דקידושין סימן ז' הביא דברי הרמב"ם הנ"ל דשליח להולכה אי"צ עדים ותמה הראב"ד דהא אין דבר שבערוה פחות משנים וע"ז כ' הרא"ש וז"ל ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דל"מ הודאת בע"ד דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למהוי שלוחו לקדשה לו מהני הודאתו כמו בשאר שליחות אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהני הודאת האיש ושליחו לנתינת הקידושין ול"מ לקבלת הקידושין עיי"ש הנה הרא"ש ו"ל אנהרינהו לעיינין דל"ש אין דבר שבערוה פחות משנים רק בגמר דבשב"ע משא"כ במינוי שלל"ה אך הקשה דא"כ גם מינוי שלל"ק עדיין ל"ה הגמר ונלע"ד ליישב ע"פ דעת הרמב"ם פ"ב מה' גירושין דאם הבעל נתן גט לשליח להוליכו לאשתו כשהוא שפוי ואח"כ נשתטה קודם נתינה אין בו רק פסול דרבנן ומה"ת הגט כשר אף דבשעת נתינה הבעל אינו ראוי לגרש וביארתי במק"א בארוכה דדעת הרמב"ם ז"ל דהא דשליחו של אדם כמותו ומה שהשליח פועל חשיב כאלו המשלח פעל בעצמו אין הפירוש דחשיב כאלו המשלח פעל בשעת מעשה השליח רק כאלו פעל בשעת מינוי כיון דמחמת המינוי שלו השליח פועל אח"כ חשיב כאלו עשה המשלח בשעת המינוי ואף דאם דנין על חלות הגירושין בעצמה ל"ח פעולת הגירושין עד שעה שנותן לה הגט מ"מ אם דנין על פעולת הבעל חשיב שהוא פועל עכשיו הגירושין של אח"כ [דומה לזה מצאנו לענין אשו משום חציו דחשיב המצית עושה הכל מיד בשעת הצתה כמ"ש הנימוק"י פ"ב דב"ק והיינו ג"כ משום דאח"כ הוא אינו פועל מאומה רק שנעשה מחמת מעשיו שבתחלה לכן חשיב כאלו עשה הכל מתחלה ומ"מ אם דנין על הפעולה עצמה מתי נעשית אמרי' שנעשה בסוף הנה דאם דנין על הפועל אמרי' דעושה עכשיו אף דהפעולה נעשית אח"כ ה"נ בענין ששא"כ אם דנין על הפועל חשוב שעושה הכל בשעת מינוי כיון דאח"כ אינו עושה מאומה רק שהשליח עושה מחמת המינוי שלו עי"ז מייחסין אליו המעשה לכן חשיב כאלו פעל בשעת מינוי ואף דעצם הגירושין אינם חלים עד שעת עשיית השליח וכבר כתבתי מזה במק"א] ובזה יובן החילוק בין שלל"ק לשליח הולכה דשלל"ק שפיר חשיב גמר דבר שבערוה דכיון דששא"כ הפירוש כאלו עשה המשלח בשעת מינוי א"כ בשעה שהאשה ממנה שלל"ק חשיב מצדה כאלו קיבלה אז הגט וקבלת הגט הרי הוא גמר דבשב"ע לכן צריך עדים משא"כ בשליח הולכה אי"צ עדים דאף אי ניהוב דבשעה שהבעל ממנה שלל"ה חשיב כאלו עשה אז מעשה הנתינה מ"מ הרי הנתינה עצמה בפועל ג"כ ל"ח גמר כנ"ל וכ"ז בקידושין דצריך דעתה אז ההולכה ל"ח גמר כדברי הק' מרדוש הנ"ל ול"ח גמר דבשב"ע ול"צ עדים משא"כ בגט דהוא בע"כ חשיב ההולכה גמר מעשה לכן בגט פסק הרמב"ם שפיר דאם אין ע"ח על הגט צריך עדים על מינוי שלל"ה דחשיב גמר דבר שבערוה משא"כ בקידושין אף דליכא עדים כלל שפיר למי דשלל"ה דקידושין ל"ח גמר דבר שבערוה ואי"צ עדים וא"ש בעזהי"ת:

ובהקדם דברי רמב"ם הנ"ל דששא"כ חשוב כאלו המשלח פעל בשעת מינוי יש ליישב קו' מהרש"א גיטין (דף ס"ג:) על תוד"ה אפי' הן הראשונים שהק' דעדי אמירה ועדי קבלה הוי חצי דבר ותי' כיון דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה ל"ח חצי דבר והק' המהרש"א הא צריך עדי חתימה ואכתי יחשב חצי דבר ותי' דע"ח מלתא אחריתי הוא והפנ"י תמה ע"ז דלמה יחשבו עדי חתימה מלתא אחריתי יותר מעדי קבלה עי"ש ולהנ"ל י"ל דהנה בעיקר קו' התוס' דעידי אמירה יחשב חצי דבר תי' הנימוק"י פ' חזקת הבתים דהם אין מעידין כלל על הגירושין רק שנעשה שלל"ק וזה דבר שלם לעצמו ול"ח חצי דבר עיי"ש וזה נראה כוונת הרמב"ן והר"ן בסוגיין] והתוס' שהקשו שיחשב חצי דבר דעתם כנ"ל דמצדה חשיב הקבלה תיכף בשעת מינוי וא"כ גם עדי אמירה מעידין על הקבלה ומ"מ עיקר הקבלה בפועל יהי' אח"כ בשעת קבלת השליח ושפיר ב' הכתות מעידין על דבר אחד ממש וחשיב כ"א חצ"ד וכ"ז בע"א וע"ק, אבל ע"ח וע"ק הם ב' דברים שונים דע"ח מעידין על הכשר הגט וזה דבר שלם לעצמו ואין לזה ענין עם הגירושין לכן ל"ה חצי דבר וזה נכון:

וע"פ האמור יש ליישב קו' רעק"א בדו"ח ר"פ התקבל גיטין (דף ס"ב:) בהא דאמרי' שם איש לקבלה אשה להולכה מהו ובעי למיפשט ממתני' לפיכך אם אמר אי אפשי שתקבל אלא הולך אם רצה לחזור יחזור אלמא כשר לקבלה כשר להולכה ודחי פשוט מינה איש הוי שלל"ק שכן האב מקבל גט לבתו קטנה וכו' ובסוף מסקינן דאשה כשרה נמי להולכה והק' רעק"א לדעת הר"י מגאש דבהולכה לא בעינן אי' בדנפשי' וא"כ מה מספקא לי' אשה להולכה מהו וע"כ צ"ל דזה לס"ד אבל למסקנא דאשה כשרה להולכה לא בעינן אי' בדנפשי' וא"כ ק' דא"כ מנלן דאיש כשר לקבלה דלמא איש פסול לקבלה והא דא"א שתקבל אלא הולך דש"מ כשר בקבלה כשר בהולכה זה קאי אאשה וכשרה להולכה משום דבהולכה ל"ב אי' בדנפשי' אבל בקבלה דבעינן אי' בדנפשי' איש פסול עיי"ש ולהנ"ל י"ל ואקדים דהנה הרי"ף שם כ' דאשה כשרה להולכה שכן האשה עצמה מביאה את גיטה ואוקימנא בהולכה מבואר דס"ל דמה דאיתה בקבלה ל"מ להחשב אי' בדנפשי' לגבי הולכה רק דחשובה אי' בנפשה בהולכה גופא כשמביאה את גיטה בשליחות להולכה וע' דו"ח שם וק' לי טובא דא"כ הא גופא קשי' אמאי מביאה את גיטה בתורת שליחות להולכה כיון דליתה בנפשה בהולכה גם לעצמה לא יועיל השליחות ואיך עושין מערכה על הדרוש דמשום דמביאה את גיטה בשליחות להולכה ממי' נעשית שלל"ה גם לאחרים אדרבא אם נימא דל"ח אי' בדנפשה בהולכה גם לעצמה לא יועיל לכן נלע"ד לפמ"ש הר"י מגאש דבהולכה ל"ב אי' בדנפשי' וכ' הרמב"ן הטעם משום דהולכה אינו הגמר גירושין סגי במה דאי' בשליחות דעלמא משא"כ בשלל"ק דהוא גמר הגירושין בעינן אי' בגירושין ולפ"ז י"ל דגם שאר פוסקים החולקים על הר"י מגאש וס"ל דבהולכה בעינן איתא בדנפשה היינו משום דס"ל דגם הולכה חשוב גמר כיון דגט ישנו בע"כ כמש"ל אבל דבר שבאמת אינו גמר לכו"ע ל"ב איתא בדנפשי' לפ"ז באשה עצמה המביאה את גיטה דאוקימנא לעיל (דף כ"ד) דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיני' ושלל"ה כי האי לכו"ע ל"ח גמר מעשה כיון דהתנה כי מטית התם שוי את שליח להולכה והנתינה יהי' רק אצל שליח שני וכה"ג לכו"ע לא בעינן איתא בדנפשי' וזה כוונת הרי"ף ז"ל דלעולם קבלה לגבי הולכה ל"ח אי' בנפשה והא דאשה כשרה להולכה שכן היא עצמה מביאה גיטה להולכה והיא עצמה שפיר נעשית שלל"ה אף אי נימא דל"ח אי' בדנפשה כיון דעדיין אינו גמר הגירושין ל"ב אי' בדנפשה אך כיון דמשכחת לה בדידה הולכה שוב כשרה לגמרי להולכה אפי' לעשות גמר הנתינה דשוב חשובה איתא בדנפשה שכן האשה עצמה מביאה גיטה וכו' ולפי האמור יש להשוות דעת ר"י מגאש עם דעת הק' מרדוש דלעולם גם הר"י מגאש ס"ל דהולכת גט חשיב גמר מעשה משום דאיתא בע"כ ומ"מ אי"צ אי' בדנפשי' בהולכה דכיון דמשכחת לה שלל"ה שאינו גמר גירושין דהיינו כשאומר לו לעשות שליח שני וכה"ג לא בעינן אי' בדנפשי' ועל כן לעולם כשר אפי' בשליח להולכה ליתן לאשתו דשוב חשוב איתא בדנפשי' בשלל"ה שאינו גמר גירושין ודוקא שלל"ק דלעולם לא משכחת לה קבלה שאינו גמר גירושין ואם ל"ח אי' בדנפשי' א"כ לא משכחת לה בדידי' קבלה כלל, אבל שלל"ה לעולם חשיב אי' בדנפשי' דבהולכה שאינו גמר גירושין כשר ממילא כשר אפי' בגמר הולכה כיון דמשכחת לה הולכה בדנפשי' בהולכה שאינה גמר גירושין ודו"ק:

ולפ"ז מיושב קו' רעק"א דדלמא איש פסול לקבלה והא דמתני' מיירי באשה להולכה דלהולכה לא בעי' איתא בדנפשי' ולהנ"ל א"ש דהרי הא דבהולכה גם עבד כשר היינו משום דמשכחת לה הולכה בדנפשי' בהולכה שאינו גמר גירושין, ועכ"פ שמעינן מינה דאף מה שאינו בדנפשי' רק בתורת שליחות שעושה עבור אחרים מ"מ חשיב איתא בדנפשי' וא"כ פשיטא דה"ה איש כשר לקבלה שכן האב מקבל גט לבתו קטנה, ודוקא לס"ד מספקא לי' אם איש כשר לקבלה דאף דאב מקבל גט לבתו קטנה י"ל דל"ח איתא בדנפשי' כיון דתכלית הפעולה אינו עבור עצמו רק עבור בתו ודוקא איש בהולכה דנותן הגט לאשתו וכן אשה לקבלה דמקבלת הגט עבור עצמה חשובים אי' בדנפשייהו אבל מה שמקבל גט עבור בתו ל"ח אי' בדנפשי' וכ"ז לס"ד דגם בהולכה בעינן איתא בדנפשי' כמ"ש רעק"א אבל למסקנא דבהולכה לא בעינן איתא בדנפשי' וע"כ הטעם משום דאיתא בדנפשי' בשליחות להולכה שאינו גמר מעשה כנ"ל ואף דעכ"פ לא משכחת לה שיעשה המעשה עבור עצמו רק עבור אחרים וע"כ דמה דאיתא בדנפשי' אף שעושה עבור אחרים חשיב איתא בדנפשי' א"כ ה"ה והוא הטעם באיש לקבלה דחשיב איתא בדנפשי' שכן מקבל גט לבתו קטנה ודו"ק:

עוד יש ליישב קו' רעק"א הנ"ל למסקנא דבהולכה לא בעינן איתא בדנפשי' מנלן דאיש כשר לקבלה ונלע"ד בהקדם דברי הרי"ף הנ"ל דאשה כשרה להולכה שכן האשה עצמה מביאה את גיטה ואוקימנא בהולכה. והקשיתי קו' עצומה דא"כ מוכח דאם ל"ה משכחת בדידה הולכה היתה פסולה להולכה א"כ הא גופא קשי' למה מביאה גיטה בתורת שלל"ה ונלע"ד עפמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין סימן ט' בהא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדריב"ב וכ' דהוא מצד שליחות ואף דאין שליחות לקטן היי"ד לעשותו שליח לעשות מעשה עבור אחר אבל כשעושין קטן שליח לעשות מעשה עבור עצמו יש לו שליחות לקטן עיי"ש וה"נ בנ"ד י"ל אף דבמידי דליתא בדנפשי' אינו נעשה שליח היי"ד כשנעשה שליח לעשות המעשה עבור אחרים אבל כשנעשה שליח לעשות המעשה עבור עצמו לא בעינן איתא בדנפשי', לכן אף אם נימא דאשה פסולה להולכה משום דליתא בדנפשה מ"מ שפיר מביאה את גיטה בתורת שלל"ה כיון דהשליחות עבור עצמה נעשית שליח אף דליתא בדנפשה וכיון דמשכחת לה שליחות להולכה שוב איתא בדנפשי' וכשרה להולכה אף לאחרים כנלע"ד נכון בס"ד:

ולפ"ז נלע"ד להסביר דינו של הר"י מגאש דבהולכה לא בעינן איתא בדנפשי' רק בקבלה ונלע"ד לפי המבואר ברי"ף הנ"ל דמה דאיתי' להולכה מצד שליחות חשיב ג"כ אי' בדנפשי' וא"כ לכאו' למה אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה משום שאינו בתורת גיטין וקידושין וק' נימא דנעשה שליח ממילא יחשב איתא בדנפשי' כיון דראוי להיות שליח ומה דראוי לשליחות משוי לי' איתא בדנפשי' ממילא מדינא נעשה שליח ודומה לזה כ' באבני נזר סימן ב' ס"ק כ' להוכיח מש"ס מכות (דף ט"ז.) דאף דאין שליח לדבר עבירה מ"מ אם כשיחול השליחות לא יהי' עבירה שפיר נעשה שליח ואף דכ"ז שאינו שליח הוא עבירה אצלו ואשלד"ע מ"מ כיון דאם יעשה שליח יסתלק החסרון ולא יהי' עבירה שפיר נעשה שליח עיי"ש, וה"נ בנ"ד כיון דאם נימא דנעשה שליח יסתלק החסרון ויהי' אי' בדנפשי' ממילא נימא דנעשה שליח ונלע"ד דהנה ענין שליחות י"ל על' ב' אופנים י"ל דהשליח עצמו פועל המעשה עבור המשלח וי"ל דהמשלח פועל והשליח ידא אריכתא שלו כמ"ש הרב ז"ל סי' רס"ג בקו"א סק"ב עיי"ש ואם נימא דהמשלח פועל ל"ח השליח אי' בדנפשי' וע"כ צ"ל דחשיב השליח הפועל ונלע"ד דבשלל"ק ל"ש זה דבאמת הק' החי' הרי"מ סו"פ התקבל איך מהני שליח לקבלה הא הוי מידי דממילא כמו שמיעה שכ' הרא"ש נדרים (דף ע"ג:) דל"מ שליחות משום דהוי מידי דממילא ותירצתי במק"א דשאני שמיעה דל"ה מידי דחלות לכן חשיב מידי דממילא אבל בגירושין דע"י הקבלה האשה מתגרשת חלות הגירושין חשיב כמעשה כעין שכ' רש"י פ"ק דתמורה דמימר חשוב בדיבורא איתעביד מעשה מה שנעשה מחולין קדשים, הנה דחלות חשוב כמעשה וכעי"ז במהרש"א קידושין (דף נ"ט:) בשם תו"י וע' רשב"א שם וא"כ הא דמהני שלל"ק היינו משום דהאשה מתגרשת חשיב מעשה לפ"ז נלע"ד דשניא שלל"ה משלל"ק דשלל"ה י"ל דעצם השליח נעשה כמותו וחשיב הוא בעצמו הפועל ושפיר חשיב איתא בדנפשי' אבל בשלל"ק א"א לומר דהשליח עצמו פועל המעשה דהרי אצלו הוא מידי דממילא ואצלו ליכא חלות שיחשב מעשה וצ"ל דחשיבה האשה המקבלת הגט והשליח ידא אריכתא דידה היא וא"כ ל"ח איתא בדנפשה כיון דהיא הפועלת כל הקבלה והשליח לאו מידי עביד וזה החילוק בין קבלה להולכה דבהולכה עבד כשר אף דליתא בדנפשי' כיון דאם נימא דכשר יחשב איתא בדנפשי' אף שאינו רק שליח מ"מ חשיב אי' בדנפשי' כמבואר ברי"ף הנ"ל וכ"ז בשלל"ה די"ל דהשליח עצמו פועל המעשה במקום המשלח אבל בקבלה עבד פסול דאף אם נימא דנעשה שליח מ"מ לא יחשב איתא בדנפשי' דמצדו הרי הוי מידי דממילא ובמידי דממילא ל"מ שליחות וע"כ צ"ל דהאשה חשובה הפועלת ואצלה הוי מעשה דמה שמתגרשת חשוב כמעשה. וא"כ השליח לאו מידי עביד לכן בשלל"ק עבד פסול דאפי' נימא דכשר לא יחשב אי' בנפשי' ודו"ק היטב:

וע"פ האמור מיושב ג"כ קו' רעק"א הנ"ל דלמסקנא מנלן דאיש כשר לקבלה דלמא מיירי בהולכה דל"ב אי' בדנפשי' ולהנ"ל א"ש דכיון דלמסקנא בהולכה ל"ב אי' בדנפשי' וע"כ הטעם משום דבהולכה אף דליתי' בדנפשי' מ"מ אם נימא דראוי לשליחות יחשב איתא בדנפשי' וע"כ דאף דאינו פועל המעשה עבור עצמו רק עבור המשלח ג"כ חשוב אי' בדנפשי' וא"כ פשיטא דגם איש כשר לקבלה וחשיב איתא בדנפשי' שכן מקבל גט לבתו קטנה ואף דליתי' בדנפשי' לקבל גט עבור עצמו הרי גם שלל"ה אינו בדנפשי' להוליך גט עבור עצמו וע"כ דגם כה"ג חשיב איתא א"כ ה"ה באיש לקבלה דהיינו הך ודו"ק:

והנה מש"כ לעיל דאי נימא דשליח העושה חשיב המשלח עושה כל המעשה והשליח ידא אריכתא שלו לא חשוב אי' בדנפשי' ע"י זה בהקדם סברא זו אמרתי לבאר דברי התוס' גיטין (דף כ"ב:) ד"ה והא וכו' וא"ת והא לאו בני כריתה נינהו וכו' ונראה דל"ש למיפסל משום דלאו בני כריתות במידי דלא בעי עדות ולא שליחות וכו' ולכאו' ק' מה נשתנה מידי דבעי שליחות ועדות שיצטרך בר כריתות ועח"ס מש"כ בזה ונלע"ד דהנה יש לחקור בהא דבעי' בר כריתות בשליחות ועדות אם הפירוש שמצווה בכריתות או הפירוש שיועיל בו כריתות ונלע"ד דאי"צ דווקא שיהי' מצווה דהרי לקמן (דף כ"ג:) דעכו"ם חשיב איתא בתרומה כיון דאם תרם תרומתו תרומה והי' מועיל בו שליחות לולא המיעוט דגם אתם עיי"ש ואע"ג דעכו"ם אין מצווה על הפרשת תרומה רק אם תרם חייל תרומתו הרי דאם עושה חל חשוב איתא בדנפשי', לפ"ז דברי התוס' נכונים מאד דבמידי דבעי עדות דא"א לומר שיועיל דהרי פסול לעדות ממילא יש בו עוד פסול שאינו בר כריתות. וכן במידי דבעי שליחות אפילו נימא שיועיל שליחותו ג"כ ל"ח איתא בדנפשי' דהרי מעשיו מתייחסין למשלח ולא לו ול"ח איתי' בכריתות אף אם היינו אומרים דעבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה מ"מ ל"ח הוא המקבל רק האשה ול"ח איתא בדנפשי' [וביותר יובן למה שכתבתי למי עפ"מ שביאר הרב ז"ל בסי' רס"ג ענין שליחות שהוא כאלו אחז המשלח בידי השליח ועשה המעשה והשליח ידא אריכתא שלו וכה"ג מעשה המשלח הוא ולא מעשה השליח דהרי גדול אוחז בקולמס וקטן אוחז בידו וכותב פטור כמ"ש המג"א סי' ש"מ סק"ז וכעי"ז בתבו"ש סוס"י ב' הנה דל"ח מעשה הגדול כלל כיון שעיקר הפועל הוא הקטן וה"נ ל"ח כלל מעשה השליח ול"ח איתא בדנפשי'] לכן ל"מ שליחות משא"כ בכתיבה דל"ב שליחות וא"כ א"א לומר שלא תועיל כתיבתו משום שאינו בר כתיבת הגט אדרבא אמור דמהני כתיבתו ממי' חשיב איתא בדנפשי' כיון דכתיבה אי"צ שליחות ואין כתיבתו מתייחס לבעל רק הוא עצמו העושה ואי"צ רק שיהי' נכתב בציווי הבעל וא"כ אי נימא דכשר לכתיבה ממילא חשיב איתא בדנפשי' [ואף דיש לחלק דל"ד לעכו"ם דחשיב איתא בתרומה דנפשי', דהתם פועל בתבואת עצמו משא"כ בזה שפועל רק עבור אחר מ"מ יש לדמותם אהדדי דהרי גם התם אין להעכו"ם עצמו צורך בהרמה כיון דאינו מצווה בזה ומותר לו לאכול טבל רק הוא לתועלת ישראל שיהי' מותר לו לאכול מזה ומ"מ חשיב איתא בתרומה וה"נ י"ל דחשיב איתא בכתיבה אף שכותב לתועלת אחר כיון דמ"מ אהני מעשיו] ודוקא במקום דבעי שליחות דאפילו נימא דמועיל שליחותו ג"כ ל"ח איתא כיון דאין המעשה מתייחסת אליו רק לבעל המשלח משא"כ בזה כיון דל"ב שליחות והדברים נכונים מאד בעזהי"ת:

ובגוף דברי הרי"ף הנ"ל דאשה כשרה להולכה משום דאיתה בדנפשה שכן היא עצמה מביאה גיטה בשליחות להולכה דמשמע אבל קבלה לגבי הולכה והולכה לגבי קבלה ל"ת אי' בדנפשה והק' רעק"א דא"כ ב"ח לא יוכל להיות שליח לקבל ג"ש עבור עבד דקבלה ליתא בדנפשי' ולעיל (דף י"א:) במשנה האומר תן ג"ש זה לעבדי לר"מ יכול לחזור דהוי שלל"ה ולרבנן דהוי שלל"ק וק' במאי עסקינן אי בעבד א"כ איך נעשה שלל"ה הא ליתא בנפשי' הולכה ואי בב"ח הא ליתא בנפשי' קבלה עיי"ש, ולכאו' הי' מקום בזה ליישב דברי הרי"ף ז"ל בפ"ק דגיטין דאף לרבנן דלא יחזור גיטא ל"ה עד דמטי לידי' דעבד ותמו' טובא הטעם כמו שתמהו התוס' לעיל (דף ט':) על רש"י, ולהנ"ל י"ל דסתמא מיירי בנתן לב"ח דומיא דתן גט זה לאשתי דע"כ מיירי בב"ח וב"ח ליתי' בנפשי' לגבי קבלה לכן גיטא ל"ה עד דמטי לידי' והא דאינו יכול לחזור בו י"ל דבעבד יש ב' קנינים קנין ממון וקנין איסור ולענין קנין ממון שבו איתא בדנפשי' לכן קנין ממון שבו חל תיכף וקנין איסור אינו נפקע עד דמטי לידי' כמו מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש למ"ד, והא דאין יכול לחזור בו י"ל דהיינו מקנין ממון דמסתמא הרב מקנין ממון רוצה לחזור בו דבקנין איסור אין לו נפקותא כלל. ועוד יש לדון דאף מקנין איסור אינו יכול לחזור בו דכיון דהועיל בנתינתו לגבי קנין ממון חשוב נתינת השטר ליד שליח כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וכעין זה כ' האבני מלואים סי' מ' סק"ג במקדש מעכשיו ולאחר ל' דאף דעיקר חלות קדושין הם לאחר ל' ואם נקרע השטר קודם ל' אינה מקודשת מ"מ חזרה ל"מ דכיון דהתחיל קצת חלות חשוב כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה עיי"ש וה"נ כיון דלענין קנין ממון שבו כבר חל זכייתו תו לא אתי דיבור ומבטל השליחות כלל אפילו לענין קנין איסור וזה נכון:

ובזה יש ליישב הסתירה דרש"י גיטין (דף ס':) דל"מ זכיי' רק לענין שא"י לחזור בו אבל גיטא ל"ה עד דמטי לידי' ואילו במשנה (דף י"ג.) כ' להיפך ולהנ"ל הדבר תלוי בפלוגתא דאמוראי בפ' השולח דכ"ז למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש י"ל כנ"ל אבל לשמואל דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש דעבד איש אמר רחמנא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד דקנין איסור תלוי בקנין ממון. וא"כ גם בנ"ד אף דבעצם ל"מ זכיי' לענין קנין איסור מ"מ כיון שנפקע קנין איסור ממילא פקע קנין ממון ג"כ, והנה הפנ"י והתו"ג ביארו דרש"י ז"ל הוכיח שיטתו מסוגי' (דדף ט':) דל"מ זכיי' רק לענין חזרה עיי"ש לכן (בדף ט':) פירש אליבא דמ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש, (ובדף י"ג.) במשנה שאין הכרח לזה פירש אליבא דשמואל דאי"צ ג"ש ומועיל זכיי' לגמרי:

וע"פ האמור יתיישב ג"כ קו' הרא"ש והר"ן. על הרי"ף הנ"ל דזכיי' ל"מ רק לענין חזרה אבל גיטא ל"ה עד דמטי לידי' וכ' עוד וז"ל ואשכחנא זכיי' כי האי גוונא כדאמרי' לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ל והרא"ש והר"ן דחו דאין זה ענין לכאן כלל דהתם אי נימא דאינו חייב באחריותו לא יהי' זכות כלל עבור המלוה וא"א לומר שיועיל הזכיי' לגמרי משא"כ הכא דזכות הוא עיי"ש ולהנ"ל א"ש ראיית הרי"ף ז"ל דלעולם בעבד יש סברא דא"א שיועיל זכיי' לענין חלות השיחרור משום דליתא בדנפשי' ועיקר ראיית הרי"ף הוא להיפוך דאע"ג דהוא נותנו לו לגמרי והזכיי' ל"מ לקנין של איסור שבו וסד"א דאין זכיי' לחצאין ע"ז מייתי הרי"ף דאשכחן זכיי' כה"ג בחוב והתם ג"כ א"א לומר דהזכיי' יועיל לגמרי מטעם שכ' הר"ן ורא"ש ומ"מ מועיל למקצתו ה"ה בעבד מועיל זכיי' לקנין ממון אע"פ שאינו מועיל לגמרי:

עוד יש ליישב דברי הרי"ף הנ"ל ובאופן האמור דזכיי' ל"מ רק לקנין ממון ולא לקנין איסור והיא לפמש"כ הקצה"ח סי' רמ"ג על מש"כ התה"ד דמשרתת יכולה להפריש חלה שלא מדעת בעה"ב דמסתמא ניחא לה, והקצה"ח חולק דבמידי דצריך שליחות ל"מ ניחא לי' גרידא כל שאינו ממנהו בפי' להיות שליח רק בזכיי' גלי קרא דמהני וזכיי' היינו שזוכה לחברו איזה חפץ שלא הי' לו מקדימת דנא, אבל להפריש חלה על עיסת בעהב"י זה ל"ה זכיי' שאינו מכניס לו דבר חדש לרשותו רק חלות בעלמא ובעינן שליחות גמור עיי"ש וזה החילוק בין קנין ממון לקנין איסור דקנין ממון של העבד דומה לזכיית ממון דמעיקרא הי' גופו קנוי לאדון והוא זוכה גופו לעצמו ומעתה יהי' העבד ברשות עצמו ואין לך זכיי' גדולה מזו. אבל קנין איסור זה אינו זכיי' רק חלות גרידא לעשות מעבד ישראל וזה דומה להפרשת חלה דבזה ל"מ ניחותא דבעלים גרידא להיות שלוחו וה"נ לענין קנין איסור לעשותו ישראל זה מידי דחלות ול"מ רק בשליחות גמור ולא בזכי' וזה נכון מאד, לכן גיטא ל"ה עד דמטי לידי' וקנין ממון חל תיכף ומ"מ אינו יכול לחזור בו גם מקנין איסור דכיון דחל נתינתו לענין קנין ממון שוב חשיב הנתינה מעשה ול"מ מבטל לי' דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כמו שהוכחתי מדברי האבני מלואים סי' מ' לענין מעכשיו ולאחר ל' דכל שהתחיל עתה מקצת חלות אינו יכול לחזור גם מגמר החלות אף דגמר החלות יהי' לאחר ל' ועתה לא חל עדיין מ"מ חלות מקצתו מועיל גם למקצת שלא חל עדיין שיחשב מעשה ולא אתי דיבור ומבטל לי' ה"נ בנ"ד חלות קנין ממון מועיל גם לקנין איסור להחשב מעשה. ובזה יתיישב ג"כ סתירת דברי רש"י גיטין (דדף ט': ודף יג.) הנ"ל (דבדף ט':) קאי למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש, (ובדף י"ג.) קאי לשמואל דאי"צ ג"ש דקנין איסור תלוי בקנין ממון וא"כ אף דלקנין איסור ל"מ זכיי' מ"מ כיון דמהני לקנין ממון פקע ממילא קנין איסור וק"ל ונכון:

ובלימוד הישיבה אמרתי עוד ליישב דברי רש"י והרי"ף הנ"ל בהקדם דברי השטמ"ק בב"ת (דף קכ"ו.) דהזוכה דבר לחברו אין הזכיי' חל עד שישמע המקבל ויתרצה אז חייל זכייתו למפרע ומה"ט הפירות הם של נותן עד שישמע הלה ויתרצה עיי"ש אך עדיין לא א"ש דברי הרי"ף ורש"י דהם ז"ל לא כתבו דחייל אח"כ למפרע משמע דלגמרי לא חייל עד דמטי ליד העבד, אך לפי האמור נלע"ד דל"ש זכייי' בג"ש משום שלא חזרה שליחות אצל הבעל דמעיקרא נעשה שלל"ה של האדון ואף דאח"כ כשהגיע ליד העבד חל זכייתו למפרע מ"מ חשיב שליחות לקבלה של העבד אחר שלל"ה של האדון דשלל"ה של האדון חל עתה בפועל. ושלל"ק דידה חל רק אח"כ למפרע וכמו בעושה שלל"ה ואח"כ עשאתו שלל"ק ל"מ משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל כמו כן בזכיי' כיון דלא חייל תיכף רק אח"כ חל למפרע חשוב לעולם שלל"ק דאשה מאוחר משלל"ה דידי' וראי' לזה מדברי תשו' הר"נ סי' נ"א בנדר לא אישן היום אם אישן למחר אין להתיר היום דאין מתירין נדר עד שיחול ואף דלמחר יחול הנדר למפרע מ"מ כיון דההיתר בפועל היום והנדר איננו עדיין בפועל עד למחר אף דאז יחול למפרע מ"מ חשוב ההיתר קודם חלות הנדר ה"נ חשוב שליחות להולכה קודם לשלל"ק דידה משום דשלל"ה הוא עתה ממש ושלל"ק דידה אינו עד שיגיע גט לידה אז יחול למפרע. לכן גיטא ל"ה עד דמטי לידה, והא דאינו יכול לחזור בו י"ל טעם אחר דס"ל כדעת רמב"ן ורמב"ם דאשה יכולה לעשות שלל"ה וע' ר"ן ר"פ התקבל והיכא דאשה עשאה שלל"ה נ"ל פשוט דאין הבעל יכול לבטל השליחות דביטול שליחות דמועיל הוא משום אתי דיבור ומבטל דיבור כדאי' בר"פ האומר, וכ"ז כשנתמנה ע"פ דיבורו אבל בשלל"ה דידה דנתמנה ע"פ דיבור האשה פשוט דאין הבעל יכול לבטלו, וכ"כ הריטב"א ר"פ התקבל דאין הבעל יכול לבטל שלל"ק דידה לכן אם אמר אי אפשי שתקבל, אלא הולך וחזר ואמר התקבל אי"צ מינוי מחדש מן האשה עיי"ש, עוד נלע"ד לחדש דאם הבעל יעשה שלל"ה ואח"כ תעשנו האשה שליח להולכה ג"כ מהני ול"ש בזה דלא חזרה שליחות אצל הבעל דפירש"י דכ"ז שלא ניתק משליחותו א"א לו להעשות שליח למי שנשתלח אצלו, וי"ל דהיי"ד להעשות שלל"ק דידה דזה ניגוד לשליחות הבעל דהוא צוה להוליך ושלא תתגרש עד שיגיע לידה, ואם יעשה שלל"ק תתגרש בעוד הגט בידו, וזה ניגוד לשליחות הראשון, ולעיל (דף י"א:) חשיב מה"ט חב לאחרים דהוא נתן להולכה והשליח רוצה להיות שלוחה לקבלה, הנה דזה ניגוד לרצון הבעל לכן ל"מ, אבל כשגם האשה תעשנו שלל"ה זה אינו ניגוד לשליחות ראשון כיון דגם דעתה להתגרש רק כשיגיע הגט לידה לכן ס"ל לרש"י ורי"ף דבזכיי' אינו נעשה שלל"ק דידה דזה א"א משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל רק דנעשה שלל"ה של העבד ומש"ה אין יכול לחזור בו דכבר ניתק מהיות שלוחו ונעשה שליח דידה וזה אין ביד הבעל לבטל וגיטא ל"ה עד דמטי לידה, ובזה א"ש ג"כ סתירת וברי רש"י (דבדף ט':) כתב דגיטא ל"ה עד דמטי לידי' (ובדף י"ג) כ' להיפוך ולפי האמור הדבר תלוי בפלוגתא דלקמן (דף ס"ג:) אם אמרי' הך סברא דלא חזרה שליחות אצל הבעל ור' נחמן לית לי' האי סברא עיי"ש ולפ"ז י"ל (דבדף י"ג) אזיל אליבא דר"נ ולדידי' י"ל דבזכיי' נעשה שלל"ק דידה ומש"ה חל השיחרור תיכף (ובדף ט':) פירש אליבא דרבא דס"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל ואינו יכול להעשות שליח קבלה דעבד רק שלל"ה לכן גיטא ל"ה עד דמטי לידי' ודו"ק:

עוד יש ליישב דברי הרי"ף באופן הנ"ל דאינו יכול להיות שלל"ק דידי' משום לא חזרה שליחות אצל הבעל אך לכאו' יש לדחות דכאן א"צ כלל שליחות להולכה דידי' כיון דתיכף נעשה ידו כידה וא"כ מקבל מן הבעל ואף דלא חל עתה ממש מ"מ אח"כ חל למפרע וחשיב למפרע דשלל"ק דידה קיבל מן הבעל עצמו ואי"צ להיות שליח הבעל כלל, אך י"ל לשיטת הה"מ שהביא האבני מילואים סימן דפסול לא חזרה שליחות א"ל הבעל הוא בשליח שני דכ"ז שלא ניתק משליחות קמא א"י להעשות שלל"ק. וא"כ אף דשליחותו למותר הוא מ"מ כיון דעשאו שליח להולכה ממילא מעכב על שליחות שני' שלא יחול בשלמא לרש"י דהפסול דלא חזרה וכו' הוא בשליח קמא וכיון דאין נצרך לנו שליחות קמא אין בכך כלום אבל להה"מ דהפסול בשליח שני א"כ אף דשליחות קמא אין נצרך לנו מ"מ מעכב שלא יחול שליחות שני', והא דל"מ חזרה י"ל משום דאם יחזור בו א"כ עוקר שליחותו להולכה ושוב חל שלל"ק דידה דהרי שליחות להולכה באמת אין נצרך לנו רק דמ"מ מעכב שלא יחול שלל"ק אבל אם נפקע שלל"ה דידי' שוב חל שליחות לקבלה וא"כ תהי' מגורשת למפרע [וזה ודאי אין רצונו ואנן סהדי דאם הי' יודע כן ל"ה חוזר כלל לכן גיטא ל"ה עד דמטי לידה אף כשחוזר] ומש"ה כ' הרי"ף דאין יכול לחזור בו וגיטא ל"ה עד דמטי' לידי':

עוד נלע"ד ליישב סברת רש"י דאינו משתחרר עד דמטי גיטא לידי' אף דהוי כזכי', והוא מטעם דהמזכה לעובר לא קנה כדאית לי' לר"ה בפ' מי שמת (דף קמ"ב.) וא"כ כשזוכה לעבד חשיב זוכה לדבר שלא בא לעולם דהוא זוכה לו את עצמו והיינו כשהעבד הי' נעשה ישראל אז יקנה את עצמו דכ"ז שהוא עבד הוא שייך לאדון וא"כ עיקר הזכיי' הוא לעבד לאחר שישתחרר ויעשה ישראל והוי דבר שלא בא לעולם כמו לאחר שתשתחררי דהוי דבר שלא בא לעולם בקדושין (דף ס"ג.) ובכמה דוכתי ונלע"ד דאפילו למש"כ תוס' לקמן (דף י"ג:) דאומר לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר ל"ח לדבר שלבל"ע כיון דהגוף איתא בעולם שאני התם דמזכה לו דבר אחר שחוץ מגופו ושייך לומר דחשיב קצת בל"ע דמזכה להגוף והגוף איתא בעולם אף דאינו בר קידושין עדיין משא"כ כאן דמזכה לו גוף עצמו וא"כ למי מזכה דאין לומר דמזכה גופי' לגופו רק שמזכה גופו לאיכות ישראל שבו, וא"כ א"א לדון בזה מצד הגוף רק מצד האיכות ואיכות ישראל ודאי הוא דבר שלא בא לעולם ודו"ק, לכן א"א לומר זכין לאדם שלא בפניו לענין חלות השחרור דזכי' של עצם השיחרור הוא לאיכות ישראל שבו וא"כ הוא מזכה לדשלבל"ע לכן הוי הזכי' רק לענין שאינו יכול לחזור בו וזכי' זו הוא לעבד דנהנה מזה שהאדון אינו יכול לחזור מלשחררו, והנאה זו חשיב שפיר מזכה לדבר שבל"ע דזה מזכה לעבד לכן ל"מ זכי' רק לענין שא"י לחזור בו:

[ובההוא עניינא ק' לי על מש"כ הרמב"ן בפ' השולח דמה דאסור לשחרר עבדו הוא משום לא תחנם, דמה לא תחנם שייך בזה הרי העבד אינו נהנה רק אחר השיחרור ואז כבר הוא ישראל והרי הוא כנותן מתנה לישראל דכ"ז שהוא עבד אין לו מאומה עדיין ובמה שמשחררו הרי הוא כנותן עבדו לישראל דכ"ז שהוא עבד הרי אינו זוכה בעצמו וצ"ע וצריך לדחוק דאף דגמר חלות השיחרור הוי כמתנה לישראל מ"מ הוא מהנהו קודם השיחרור במה שמודיעו שרוצה לשחררו ולפ"ז הי' מקום לומר דבמשחרר ע"י שליח אינו עובר כלל דלדעת התוס' השיחרור חל תיכף בהגיע ליד השליח ובשעה שהעבד ידע מזה כבר הוא ישראל וא"כ אינו מהנה רק לישראל, ואם כנים דברינו מיושב קו' הנוב"י בשם הגאון ר"י מהאמבורג בהא דאינו חוזר בעבד דנימא אשלד"ע דמשחרר עבדו עובר בעשה, וע"פ הנ"ל א"ש דאם משחרר ע"י שליח ליכא עשה כלל ואכמ"ל]:

אמנם זה דווקא לר"ה דס"ל בפ' מי שמת דהמזכה לדשלב"ל לא קנה אבל לר"נ דאית לי' התם דמזכה לעובר לכשתלד קנה גם בנ"ד מועיל זכיי' לאיכות ישראל לכשישתחרר ושחרורו וזכייתו באין כא', ולפ"ז רש"י כ' כאן אליבא דר"ה לכן כ' דגיטא לא חייל עד דמטי לידי' ולקמן רצה לפרש המשנה אליבא דכו"ע, ומה שדחק לפרש כאן אליבי' דר"ה משום דמסוגיית הש"ס כאן מבואר כן כמ"ש הפנ"י והתורת גיטין עיי"ש:

עוד י"ל דהנה לקמן בפ' הזורק (דף ע"ח.) בגט בידה ומשיחה בידו דל"מ וכ' התוס' דאפילו קפצה ידה באופן שא"א לו לנתק ג"כ פסול כיון שאין הנתינה מכוחו וכיון דבזכי' תלוי ברצון העבד שאם עומד וצווח ל"מ כדעת הרמב"ן ורי"ף בקידושין (דף כ"ג.) דדומה לכל זכיות ממון דאם עומד וצווח אח"כ שאינו רוצה ל"מ וא"כ עיקר החלות נגמר בשעה שהעבד שומע ואומר רוצה אני כמ"ש השטמ"ק בב"ת (דף קכ"ו.) בשם ר"ן בשאר זכי' וא"כ ל"ח הנתינה מכוחו רק מכוח העבד שיאמר אח"כ שמרוצה לזה וכבר הוכחנו לעיל דאף דבר שחל למפרע מ"מ חשיב עיקר החלות אח"כ לכן ל"ש זכי' בגט שיחרור דגמרינן לה לה מאשה דבעיא נתינה דבריטב"א קידושין (דף כ"ג:) דגם בג"ש פסול טלי גיטך מעג"ק הרי דגם בשחרור בעינן נתינה כמו באשה וא"כ בעי' נמי שהנתינה יהי' מכוח האדון ולא מכוח העבד וכאן העבד גומר כל הנתינה בריצוי שלו ואף דתחלת הנתינה הי' מן האדון דומה לקפצה ידה דל"מ כיון דגמר הנתינה הוא מחמתה והא דא"י לחזור בו היינו מקנין ממון שבו דבצד ממון שבו מועיל זכי' דלענין זה דינו כשטר מתנה כמ"ש הקצות דכאן הוא ע"י אחרים דאי"צ לומר גיטו וידו באין כא' ושפיר מהני מצד שטר מתנה] לכן א"י לחזור בו מקנין ממון והאדון מסתמא רוצה לחזור מקנין ממון דמה לו בקנין איסור לכן תנן א"י לחזור בו ועוד כתבתי לעיל דכאן גם מקנין איסור אינו יכול לחזור בו דאפילו לר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו כשלא התחיל כלל חלות הדבר, משא"כ בזה דאהני מעשיו דתיכף בנתינתו זכה העבד בעצמו בקנין ממון שבו שוב חשיב כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, לכן גם לענין קנין איסור אינו יכול לבטל השליחות, כעין דברי האבני מילואים סי' מ' סק"ח לענין מעכשיו ולאחר ל', וע' מראה פנים על הירושלמי בפ"ק דגיטין דבדין התוס' הנ"ל כשתסתום ידי' בחזקה שלא יוכל לנתק אם חשיב נתינה או לא דפליגי התוס' והר"ח פליגי ג"כ ש"ס בבלי וירושלמי דלמה דמפיק לה בש"ס דילן מכריתות כשר ולמה דמפיק לה הירושלמי מינתן בידה יהי' פסול כה"ג עיי"ש וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא יש ליישב ג"כ סתירת דברי רש"י (דבדף ט') אזיל למ"ד המובא בירושלמי דיליף מונתן בידה וא"כ כל שנעשה על ידה שלא יוכל לנתק פסול דל"ח נתינה מכוחו, (ובדף י"ג) אזיל למ"ד המובא בש"ס דילן דיליף מכריתות ולפ"ז כשר בגווני דלעיל אף דעל ידה אינו יכול לנתקה ולולא מעשי' הי' יכול לנתק לכן מועיל זכיי' בגט שיחרור לגמרי אף לענין חלות השחרור ודו"ק:

עוד י"ל לדעת רמב"ן ורי"ף הנ"ל דזכי' זו דג"ש דומה לכל הזכיות ואם עומד וצווח ל"מ ע' רשב"א קדושין (דף כ"ג.) ור"ן שם ולקמן (דף כ"א.) אמר אביי בגט צריך להיות איתא בין מדעתה בין בע"כ עיי"ש ושחרור ילפינן לה לה מאשה וא"כ ל"מ זכיי' בג"ש משום דליתי' בע"כ והא דא"י לחזור בו כבר כתבתי לעיל משום דלענין קנין ממון מהני זכי' שוב א"י לחזור בו גם מקנין איסור אף דקנין איסור אינו נגמר עתה לגמרי מ"מ א"י לחזור בו דחלות השחרור לענין קנין ממון משוי לי' כמעשה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ולפ"ז למאן דחולק לקמן (דף כ"א.) על אביי ס"ל שפיר דמשוחרר מיד בקבלת השליח ע"י זכי' ובזה מיושב סתירת ד' רש"י ז"ל, עוד הארכתי בלימוד הישיבה בכמה גווני ועת לקצר:

בענין אין שליחות לעכו"ם

ד] הר"ן סוף פ"ב דגיטין העתיק לשון הבה"ג בעו רבנן קמי מר ר"ח גאון עכו"ם לאו בר שליחות הוא מה למנסבא לחד גיטא ולכרוכי בחד מנא ולומר לעכו"ם אמטי הך מנא לישראל פלוני וליתבי' לאתתי' ואמר להו לרבנן ביד עכו"ם כלל כלל לא ורבנן דהשתא קאמרי אע"ג דאייתי עכו"ם לגיטא היכא דיהבי' לישראל וההוא ישראל יהבי' בעדי מסירה לאיתתא לכתחלה לא מנסבינן לה' דעכו"ם לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר"ש דתנן רש"א אף אלו כשרים אר"ז ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עדי מסירה [כרתי] וקימ"ל כר"א עכ"ל, ובגוף דינו של הבה"ג כ' הרא"ש שם וז"ל ודברי תימה הם דודאי אם עשה הבעל את העכו"ם שליח ואמר לו שימנה הוא את הישראל במקומו הוא פסול דאין שליח' לעכו"ם וגם אינו בר כריתות אבל הכא כיון דלא עשה העכו"ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח למה יפסל הגט וכו' עיי"ש, ונלע"ד ליישב קו' הרא"ש עפמש"כ התוס' רי"ד גיטין (דף כ"ח:) דמה שאינו ראוי לסמיכה מחמת ריחוק מקום חשיב אינו ראוי לבילה וכן מבואר בפסחים (דף צ"ב:) ובתוס' ד"ה ור"נ דמה דאינו ראוי לאכילה מחמת רוחק המקום חשוב אינו ראוי, וכן ראיתי לאדומו"ר רשכבה"ג זצוק"ל בתשו' לענין חליצה ע"י שליח שהוכיח כן מהא דלעיל דמה דל"ח מחמת ריחוק המקום חשיב לא חזי ודעתי דבתוס' יבמות (דף צ"ג:) כ' להיפוך אבל בתוס' רי"ד הנ"ל מפורש להדיא דכה"ג חשיב אינו ראוי לבילה וע' תוס' פסחים (דף פ'.) תוד"ה ואתה מדחהו] וא"כ י"ל דטעם הבה"ג משום דבשולח גט לאשתו למקום אחר חשיב מידי דלא מצי עביד השתא כיון דאינו יכול לגרשה עתה במקום שהוא ומידי דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי כדאיתא בנזיר (דף י"ב.) אמנם לכאו' יש לדחות דכיון דבידו לילך למקום האשה חשיב מצי עביד, אמנם התוס' כתובות (דף נ"ט.) ד"ה אין בידה לגרש עצמה הקשו דבידה לומר איני ניזונית ואיני עושה ותי' הרמב"ן דל"מ בידו רק אם נעשה כן בסוף כמו שהי' בידו לכן אם הי' בידה לגרש עצמה הי' מועיל כיון דבסוף נתגרשה משא"כ בזה דאין בידה לגרש עצמה ואף שבידה לומר איני ניזונית ואיני עושה הרי זה לא אמרה עיי"ש [ועיין היטב ברשב"א גיטין (דף כ"א:) ד"ה ר"י פוסל נראה דנחית ג"כ לסברא הרמב"ן] ואף דאין אנו דנין רק על עצם ההקדש וזה בידה עתה ע"י שתאמר א"נ וא"ע מ"מ שמעינן דאפילו בהסיבה המובילה אל המטרה ג"כ צריכין שיהי' נעשה בסוף כמו שהי' בידו, לכן בשולח עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם ול"ח כמותו לענין גוף הולכת הגט עד מקום השליח וא"כ ל"מ מה דבידו לילך בעצמו כיון דבאמת לא הלך בעצמו רק שלח עכו"ם ובשלמא אם שולח ישראל דשליחו של אדם כמותו וחשיב כאילו הלך בעצמו ושוב מועיל מה דבידו לילך שיחשב חצי עביד כיון דבאמת הלך בעצמו דשליחו כמותו ונעשה כמו שהי' בידו משא"כ בעכו"ם דבעצם ההולכה ל"ח כמותו ולא נעשה כמו הבידו שוב הוי לא חצי עביד ודו"ק והוא כפתור ופרח בס"ד, ובלימוד הישיבה הארכתי בסגנון הנ"ל ליישב גם סיום דברי הבה"ג מה שהביא ראי' מר"ש שהוא תמי' מאד וישבתי ע"ד החידוד וליראת האריכות לא העתקתיו הנה:

עוד יש ליישב דברי הבה"ג בשנקדים עוד לדקדק לשון הבה"ג המובא בר"ן שם שהשיב עכו"ם כלל כלל לא דתמו' מה שכפל בתשובתו תיבת עכו"ם והלא עיקר השאלה הי' על עכו"ם גם דיוק הלשון כלל כלל לא, ונלע"ד בהקדם קו' הנ"ל דמי שעושה שליח במקום רחוק מן האשה יחשב ל"מ עביד כדעת התוס' רי"ד גיטין (דף כ"ח:) דמצד ריחוק מקום חשיב ל"מ עביד ואף דבידו לילך לשם הרי דעת התוס' נזיר (דף י"ב.) דלענין ל"מ עביד ל"מ בידו עיי"ש ונלע"ד בהקדם שיטת ר"י מיגאש דעבד כשר להולכה דלא בעינן אי' בדנפשי' רק בקבלה שהוא גמר מעשה כמו שביאר הרמב"ן ז"ל דבריו, לפ"ז נלע"ד דאף להחולקים על הר"י מגאש וס"ל דגם בהולכה בעינן איתא בדנפשי' היינו משום דס"ל דגם הולכה חשיב גמר מעשה דלא מחוסר שום דבר אחר ההולכה וגם הקבלה אי"צ דעתה לכן חשיב גם הולכה גמר מעשה וכבר דברתי מזה לעיל והוכחתי סברא זו מדברי הקדוש מרדוש ז"ל דהולכה בגט חשיב גמר מעשה מטעם זה לך נא ראה. אבל בדבר שבאמת אינו גמר מעשה לכו"ע ל"צ איתא בדנפשי', והנה בגיטין (דף כ"ד.) מבואר דיכול לעשות שליח שימסור הגט ליד אחר והשני ימסרנו לאשה ונלע"ד דשליח כזה גם עבד כשר בו כיון דזה אינו גמר מעשה רק למנות שליח שני והשני יגרש וכיון דשליח קמא אינו עושה גמר הגירושין ל"ב אי' בדנפשי', עוד נראה דכמו דל"ב אי' בנפשי' בדבר שאינו גמר מעשה כמו כן ל"ב מצי עביד [דהחסרון דל"מ עביד הוא ג"כ כעין הפסול דליתא בנפשי' רק דזה בשליח וזה במשלח], ולפ"ז ס"ל לבה"ג דהשולח למק"א באמת הוי ל"מ עביד רק עיקר ההיתר משום דהוא אינו שליח לגמר הגירושין רק למנות במקומה שליח שני ולגרש, וכיון שאינו גמר מעשה ל"ב מצי עביד כנ"ל ואח"כ כשהשליח בא למקום האשה שפיר ממנה שליח ב' אף שהוא גמר מעשה דשם הוא במקומה ומצי עביד, ואף דשליח בלא"ה ל"מ עביד משום שאינו בעלה זה לא איכפת לן דכל שליח שני אינו בעלה רק כיון דששא"כ הרי הוא כבעל עצמו ומצי עביד קרינן וה"נ מה דהשליח במקומה חשיב כאלו הבעל הי' כאן ומצי עביד וע' גיטין (דף כ"ט:) כלהו מכוח בעל קאתי, לפ"ז נלע"ד דגם עבד כשר כה"ג לשלוח למק"א שהוא ימנה שליח ב' ואף דליתא בדנפשי' מ"מ כיון שאינו שליח לגמור ההולכה ל"ב אי' בדנפשי', וכיון דחל שליחותו וחשיב כבעל עצמו שוב ממנה אח"כ שליח שני דחשיב כאלו הבעל הי' שם ואף דעבד עצמו ל"מ עביד זה לא איכפת דכלהו מכוח בעל קאתי, וחשיב עתה הבעל הממנה ובבעל עצמו ליכא שום חסרון, ובזה ידוקדק היטב לשונו הזהב של הבה"ג "עכו"ם כלל כלל לא" לשלול עבד בא דעבד כה"ג כשר כיון דעבד אין בו פסול רק מה דליתא בנפשי' ומה דאינו גמר מעשה ל"ב אי' בנפשי' כנ"ל, אבל עכו"ם דהוא עצם פסול משום מה אתם בני ברית ומפורש בש"ס דעכו"ם פסול אפי' במה דאי' בנפשי' דעכו"ם שתרמו תרומתן תרומה ומ"מ ל"מ שליחות לעכו"ם בתרומה וא"כ אפי' במה שאינו גמר מעשה פסול וכן מבואר להדי' בר"י מגאש עצמו וז"פ לכן "בעכו"ם כלל כלל לא" אפי' במידי שאינו גמר מעשה ודו"ק:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה