שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער הכללים · כלל ז
בענין ברירה
בגיטין (דף ל"ז.) תוד"ה שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט הא דאמרי' לעיל בפ"ב דאונס קנס ופיתוי שזקפן במלוה משמטין ומפרש דהיינו משעת העמדה בדין. אע"ג דמשעמד בדין גבי ממשעבדי וכו' מ"מ אלים טפי כשמפורש השעבוד בשטר עיי"ש ולכאורה אין מובן טעם החילוק, ונלע"ד לבאר הדברים ואקדים מש"כ בחידושי לגיטין ר"פ כל הגט (דף כ"ד:) באמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו וכתבו התוס' בשם ר"י דכאן לכו"ע פסול אפי' למ"ד יש ברירה משום דבעינן לה לשמה שיהי' מבורר בשעת כתיבה עיי"ש והק' הפנ"י דלקמן (דף כ"ה) בעי ר' אושעי' כתוב לאיזה שתצא מפתח תחלה ופשיט ממתניתין ופריך מאומר לבניו הריני שוחט את הפסח ע"מ מי שיעלה מכם ראשון לירושלים וכו' ומה קושי' הרי גט שאני, ונלע"ד דהנה יש ב' מיני ברירה יש ברירה שמתנה בפירוש אם יהי' כן יחול כמו בלוקח יין מבין הכותים שמתנה ב' לוגין שאני עתיד להפריש יהי' תרומה וכדומה ויש ברירה שלא התנה כלל מעיקרא מ"מ אמרי' אח"כ ברירה כמו הא דתמורה (דף ל') גבי מחיר כלב ועיי"ש בתוס' בשם הרמ"ר וע' יומא (דף נ"ד.) [ועתוס' לקמן (דף כ"ה:) ד"ה דברי ר"מ] ונלע"ד דמש"כ הר"י דבגט לכו"ע אין ברירה היינו רק בברירה כזו שלא דיבר תחלה אז שפיר מסתבר דחשיב אינו מבורר בשעת כתיבה דאף דאח"כ נימא ברירה מ"מ עתה עדיין ליכא שוב בירור ודומה למש"כ הרא"ש נדרים פ' הנודר מן המבושל לענין קונמות דהוי דבר שיש לו מתירין אף דזקן עוקר נדר מעיקרו אין עוקרו אלא מכאן ולהבא דאף דעתה עיקרו למפרע מ"מ עד עתה הי' אסור עייש"ה וה"נ ממש בנ"ד משא"כ בברירה שמפרש עתה אם יהי' כן יהי' הגט עבורה כה"ג חשיב שפיר מבורר בשעת הכתיבה דכיון דאמרי' ברירה חשיב מבורר אבל באינו מפרש אף דאמרי' ברירה וחל למפרע מ"מ ל"ח החלות למפרע רק אחר שנתברר ולא מעיקרא וכדברי הרא"ש נדרים הנ"ל [ומצאתי סמך לדבריי בקצה"ח סי' ס"א דבאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש חשיב גם עתה שירים ניכרים כיון דאחר שיפריש יתברר למפרע מה תרומה ומה שירים אבל באומר ב' לוגין בתוכה תרומה אע"ג דגם כה"ג שייך ברירה כמבואר בהא דתמורה (דף ל') וא"כ יוכל לומר אח"כ ב' לוגין שנשארו יהיו תרומה והוברר למפרע שהשירים היו חולין מ"מ ל"ח שירים ניכרים כיון דלא אמר שאני עתיד להפריש עיי"ש ובאב"מ סי' מ"א סק"ב כ' ג"כ כעין זה] ונלע"ד ראי' לזה מקידושין (דף מ"ו) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' בין היא בין אבי' יכולין לעכב ואם היא מעכבת אף שנתרצה האב אח"כ ל"מ ואף דכ"ז שאינה מעכבת אם נתרצה האב חיילי קידושין למפרע ואפילו נתאכלו המעות מקודשת כמ"ש הר"ן שם וא"כ תמו' טובא לכאורה דהרי המקדש בע"מ ל"מ חזרה אף קודם קיום התנאי כמ"ש הר"ן סו"פ מי שאחזו, ואף לדעת רמב"ן המובא בר"ן שם בעינן ביטול של בעל ואשה ודוקא ביטול תנאי התלוי בידם אבל תנאי שאינו תלוי בהם אף שביטלוהו כל שנתקיים אח"כ חלו קידושין עיי"ש, והר"ן חולק שם דאפילו בכה"ג ל"ח ביטול רק בתנאי שהוא להנאתה עיי"ש בארוכה ואיך מהני כאן עיכוב האשה לבד בתנאי התלוי ברצון האב וע"כ צריך לחלק בין זה לע"מ דהתם כיון שהתנה ואמר ע"מ חשיב כאלו הי' עתה החלות אף קודם קיום התנאי ותנאי מלתא אחריתא היא, משא"כ בנתקדשה שלא לדעת אבי' אף דאם נתרצה האב חיילו קידושין למפרע מ"מ כ"ז שלא נתרצה חשיב כאלו ל"ה שום צד קידושין עדיין בעולם רק בריצוי האב מתחדשין הקידושין ואז חיילו למפרע אבל כ"ז שעדיין ליכא ריצוי האב לא התחילו הקידושין כלל לכן מהני עיכוב האשה לבטל קבלתה לשם קידושין כמ"ש הר"ן שם] וז"ב. עוד נלע"ד דברירה דמתני' דהיינו לאיזה שארצה אגרש אינו דומה להא דר"א לאיזה שתצא מפתח תחלה בשנדקדק הלשון לאיזה שארצה "אגרש" והול"ל כתוב לאיזה שארצה לגרש' והי' כ"ז בלשון התנאי שיכתוב לאיזה שירצה לגרש אבל לפי הלשון לאיזה שארצה אגרש נראה שהוא מאמר מוכרת ולא דבוק לתיבת כתוב והם ב' דברים שאומר לסופר כתוב סתם בלי שום תנאי ואני לאיזה שארצה אגרש וז"ב לפי דקדוק הלשון ומה שהוסיף לאיזה שארצה אגרש נלע"ד לפמ"ש התוס' לעיל (דף כ"ב:) דנכתב שלא בצווי הבעל ל"ח לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, הנה דאם אינה עומדת לגירושין ל"מ אפי' כותב בפירוש לשמה [וכן מבואר במשנה גיטין (דף כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' ופירש"י שרואה תגר ביניהם וכותב עבורם גט עיי"ש הנה דמיירי בכותב בפי' לשם האיש והאשה שראה אצלם תגר ובגמ' שם וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ומבואר בזבחים (דף ג':) הטעם משום דבעיי' לשמה וק' לכאו' דהרי מיירי בכותב לשמן וצ"ל כנ"ל כיון שנכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלא לשמה] וא"כ לכאו' אפי' הי' הדין יש ברירה ל"מ דברירה ל"מ רק שיחשב שהוא כוון לשמה בשעת כתיבה אבל מ"מ היא ל"ה עומדת לגירושין דסתם אשה לאו לגירושין עומדת לכן הוכרח לומר לאיזה שארצה אגרש ושתיהם בגדר הס' הם אצלו ואחת מהן בודאי יגרש ואם הי' הדין יש ברירה שפיר היתה חשובה למפרע עומדת לגירושין כשרוצה אח"כ לגרשה ודוקא בסתם אשה דלאו לגירושין עומדת ואין שום ס' בזה ל"מ אח"כ מה שרוצה לגרשה שיוברר למפרע דהיתה עומדת לגירושין ודומה להא דחולין (דף י"ד:) דאי בהמה בחייה לגדל עומדת אסור לשחוט בהמה ביו"ט ול"ש לומר נשחטה הובררה דלאכילה עומדת כיון דסתם בהמה לגדל עומדת ל"מ הברירה לברר היפוך ממה שהי' סתמא עומד לכך אבל כיון דאמר לאיזה שארצה אגרש ונכנסו שתיהן בספק שוב דומה להא דאמרי' במסקנא דגמ' חולין שם דבהמה בחיי' עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת וה"נ בזה כיון דכל אחת עומדת בספק שקול אם להתגרש או לא ממילא כשמגרשה בסוף הובררה דלגרש היתה עומדת לכן הוכרח להוסיף לאיזה שארצה אגרש אבל אין זה תנאי בציווי הבעל להסופר דלסופר אמר סתם כתוב, וזה דומה לברירה דתמורה (דף ל') וע"ז שפיר כתבו התוס' דכאן כו"ע מודו דאין ברירה דבעינן לשמה בשעת כתיבה וכאן בשעת כתיבה ליכא לשמה רק דאח"כ הוברר למפרע ודומה לדברי הרא"ש הנ"ל אין עוקרו אלא מכאן ולהבא אבל בעיית ר' אושעי' לאיזה שתצא מפתח תחלה א"א לפרש רק דרך תנאי ור"מ פשיט לי' ר"י ממתני' וע"כ דס"ל לגמרי אין ברירה ולאו דוקא בגט מצד לשמה דסברא זו ל"ש בתנאי שמתנה בפירוש כנ"ל וכיון דס"ל לגמרי אין ברירה שפיר פריך מפסחים ומיושב קו' הפנ"י כנלע"ד נכון:
ועתה נבוא לנ"ד והנה הא דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט מבואר לקמן בגמ' הטעם משום דעומד לגבות כגבוי דמי ולכאו' ק' דהא לא קימ"ל כר"ש דאית לי' כל העומד ע' חלקת מחוקק אהע"ז סי' קכ"ג וגם בעומד לגבות עצמו קימ"ל לאו כגבוי דמי רק במקומות מיוחדין אמרי' כגבוי דמי כמ"ש הש"ך והקצה"ח וצריך להבין למה אמרי' כאן כגבוי דמי יותר מבמקום אחר. והנלע"ד בזה דהא דלא אמרי' בשאר דוכתי כל העומד הוא סברא פשוטה ומבוארת דיותר ראוי למיזל בתר מצב הענין בזמן העכשוי שעומדין בו עתה מלחיזל בתר מהות הענין אשר יהי' בעתיד ועדיין איננו בזמן ההוה והרי כל עצמנו אין אנו דנין עתה רק על זמן ההוה [ומאן דס"ל כל העומד טעמו משום דכך ישאר לעולם על מצבו של אח"כ כמו עומד לשרוף ישאר לעולם שרוף עומד לזרוק ישאר לעולם כך וכן בכל עניני כל העומד הדבר ישאר לעולם על מצבו העתיד לכן אזלי' בתר עתיד ואכמ"ל יותר] וכ"ז בדבר שההוה והעתיד סותרין זה את זה שלפי מצב העכשוי אינו זרוק ולפי מצב העתיד כזרוק דמי וכדומה אבל דבר שיש לו מצד זמן ההוה ב' מהותין ודאי אמרי' כל העומד והנה דעת בעל התרומות הובא בתומים סי' ק"ג דבהגיע זמן פרעון לכו"ע בע"ח למפרע גובה ובחו"מ סי' ס"ג דאם המלוה רואה בלוה דמוביד נכסי' יכול לגבות אף קודם הזמן [קצת דוגמא בתוס' מנחות (דף נ"א.) דאם למחר שבת כיון דאינו יכול לאפות אז חשיב היום זמנו וה"נ כיין דלא יוכל לגבות בזמנו חשיב היום זמנו] וא"כ בשנת השמטה דאם לא נאמר דעומד לגבות כגבוי דמי יהי' שמטה משמטת ולא יוכל לגבות אח"כ וחשיב כגברא דמוביד נכסי' וחשיב היום הגיע זמן פרעון קודם שמטה וכיון דהגיע זמן פרעון א"כ אימתי שיגבה יהי' למפרע גובה וכיון דלמפרע גובה א"כ הזמן העכשוי יש לו ב' מהותין א' כפי מה שהוא קודם גוביינא דהיינו לאו כגבוי ומהות א' שיהי' לזמן העכשוי אחר הגוביינא דאז הרי יהי' גם עתה כגבוי דמי דלמפרע הוא גובה וא"כ כה"ג ראוי לומר לכו"ע כל העומד אך כבר הבאתי לעיל דברי הרא"ש נדרים (דף נ"ב.) בשם ירושלמי דאף דחכם עוקר נדר מעיקרו מ"מ אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא והיינו דזה עצמו מה דעוקר נדר מעיקרו זה נולד אח"כ בשעת התרה אבל עתה אין מציאות בעולם רק האיסור וכתבתי דה"ה בברירה שאינו מתנה בפירוש אף דאמרי' אח"כ הוברר הדבר למפרע מ"מ בשעת כתיבה ל"ח מבורר [ובמק"א כתבתי דזה תלוי באיבעיית הש"ס כתיבות (דף נ"ג:) אי ממאנת יש לה מזונות עיי"ש היטב וברש"י] וא"כ ה"נ ל"ח שיש לו עתה ב' מהותין רק מהות א' שאינו גבוי ואף דלמפרע הוא גובה אבל זה עצמו יתחדש רק אחר הגוביינא דאז יחשב למפרע כגבוי אבל עתה בשעה שדנין על הזמן העכשיו דעדיין הוא קודם גוביינא וא"כ מפאת עכשיו אין לו רק מצב א' בלתי גבוי לכן ל"א כל העומד אבל כשמפורש האחריות בשטר דומה למתנה בפירוש [וידוע מש"כ המלא הרועים דענין למפרע הוא גובה הוא כעין ברירה וכ"כ החי' הרי"מ במס' גיטין] דבה"ג חשוב מבורר בשעת כתיבה ויש לו עתה בזמן ההוה ב' מהותין אם לא יגבה אח"כ אינו כגבוי עדיין אבל אם יגבה אח"כ הוא עתה אף קידם גוביינא ג"כ כגבוי וכה"ג לכו"ע אמרי' כל העומד כיון דאי"צ לבטל מצב ההוה בעבור מצב העתיד דגם מצב גבוי הוא בהוה ומובן היטב חילוק התוס' בין מפורש האחריות בשטר או לא ודו"ק היטב:
בתוס' גיטין (דף כ"ה:) ד"ה דברי ר"מ כתבו דשמואל ס"ל ברירה דוקא במתנה בפירוש אם יהי' כן יחול אבל באינו מתנה בפירוש לא ס"ל ברירה ובזה נלע"ד ליישב קו' הרמב"ן על הראב"ד בסופ"ק דגיטין (דף י"ג:) בהא דאמר אמימר נעשה כאומר בשעת מתן מעות משתעבדנא לך לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך וכ' הרמב"ן בשם ראב"ד דאם אומר כן אף אם חזר ומחלו אינו מחול אע"ג דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחיל באומר משעבדנא לך וכו' אינו יכול למחול והק' דא"כ קשי' דשמואל אדשמואל דשמואל עצמו ס"ל חזר ומחלו מחול וכאן אמר אמימר על מימרא דשמואל דכל בע"ח נעשה כאומר משעבדנא וכו' וא"כ איך יכול למחול ונלע"ד לפמ"ש הר"ן בשם רמב"ן בסוגיין דאף כשאומר משעבדנא לך לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך ל"מ מדאורייתא משום אין ברירה עיי"ש ולפ"ז יש ליישב שמואל לשיטתי' דהיכא דמתנה בפי' אית לי' ברירה אבל היכא דאינו מתנה התנאי בפירוש לית לי' ברירה אף היכא דהדבר בעצמו עומד בספק בלעדי תנאי כמו באחין שחלקו דהספק ישנו בעצמו אם הוא חלקו של זה או של זה מ"מ כיון דלא התנה בפי' לא אמרי' ברירה וה"נ י"ל אף לדעת הראב"ד דבאומר בפירוש משעבדנא לך וכו' ל"מ מחילה דאמרי' ברירה וא"כ משועבד לו ללוקח לכן אינו יכול למחול משא"כ בשט"ח הנכתב סתם אף דנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך גם בלעדי תנאו מ"מ שוב אמרי' אין ברירה אף דאנן סהדי דסתם מלוה הוא כן שהלוה חפץ להשתעבד לכל שיבא מחמת הלוה מ"מ כיון שלא התנה בפירוש אין ברירה ואין קנינו מן התורה לכן גם הראב"ד מודה דמצי מחיל כנלע"ד נכון.
והנה בר"ן שם כ' על דברי רמב"ן הנ"ל דבאומר משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ל"מ מטעם אין ברירה וע"ז כ' הר"ן ז"ל דכאן ל"ש ברירה כיון דיכול להשתעבד לכל העולם בזה אחר זה עיי"ש והק' הקצה"ח סי' ס"א מש"ס ב"ק ס"ט גבי כל הנלקט דתלי בברירה אף דיכול להפקיר כל הכרם עיי"ש ונלע"ד ומקודם אסביר גוף סברת הר"ן דכיון דמצי להשתעבד לכל העולם ל"ש בו ברירה דמה טעם יש בזה. ונראה דזה מתאים עם מ"ש הר"ש בפ"ה דמע"ש והרשב"א בתשובה והשאג"א דברירה ל"ש רק במקום דצריך לומר שהוברר למפרע דהדבר חל דצריך להיות החלות קודם הבירור כגון בב' לוגין שאני עתיד להפריש דצריך שיחול התרומה למפרע דהרי רוצה לאכול קודם הפרשה על סמך ההפרשה שיפריש אח"כ ואם לא יחיל התרומה למפרע נמצא שאכל טבלים אבל במקום דרוצה שיחול החלות אחר הבירור לא למפרע אינו ענין לברירה. וא"כ בנדון הנ"ל באומר משעבדנא וכו' לכאו' ק' מה שייך ברירה הלא אין השעבוד לשני חל רק אחר שקנה השט"ח ונתברר דהוא אתי מחמת המלוה וכיון דהחלות לאחר הבירור לכו"ע יש ברירה אך צ"ל דדעת הרמב"ן דע"כ צריך שיחול שעבוד השני ג"כ למפרע דאל"כ אמרי' כלתה אף דבכסף ל"א כלתה כמבואר ברפ"ג דקידושין וע' ר"ן נדרים (כ"ט:) היינו משום דשעבוד הכסף איתי' עדיין והכסף נתן מעיקרא רק לדבר זה משא"כ בנ"ד דכבר שעבד עצמו למלוה בעבור הכסף שקיבל א"ת לשמש קבלת הכסף עוד הפעם לענין שישתעבד לשני דכבר כלה שעבוד הכסף. לכן צריך לומר דכל השעבודים לכל הני דאתו מחמת המלוה חיילי תיכף בשעת נתינת הכסף ושוב צריך לבוא לברירה כיון דצריך שיהי' קודם הבירור. וע"ז חדית לן הר"ן דיכול להשתעבד לכל העולם בזאח"ז ואי"צ שיחול שעבודו לשני למפרע דבכסף ל"א כלתה. ואפי' בכה"ג וכיון דהחלות לאחר הבירור אין צריך לבא לברירה זה כוונת הר"ן וא"כ לק"מ מב"ק (דף ס"ט.) דהתם ע"כ צריך לחול למפרע דאחר לקיטה אינו ברשותו ולא מצי מפקיר לי' כדאיתא התם ושפיר צריך לבוא לברירה אף דיכול להפקיר כל הפירות ודו"ק:
הנה הרמב"ם פ' האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופ' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ותמהו עליו מגיטין (דמ"ח.) דאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דס"ל האחין שחלקו לקוחות הן דא"כ לא משכחת לה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושוע בן נון. וא"כ להרמב"ם דפ' לאו כקה"ג דמי שוב ק' דהא ל משכחת לה בכורים. ונלע"ד דהנה דעת הרשב"ם בבב"ק (דקל"ו:) דאף למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי מ"מ מביא מדאורייתא עיי"ש ולשיטתו משכחת לה בכורים אף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי ואף דרש"י ז"ל פי' לא משכחת לה מביא וקורא מ"מ י"ל דגם קורא משכחת לה כיון דאין ברירה להרמב"ם מצד ס' הוא וא"כ מצד ס' קורא ואף דבב"ת (פ"א:) אינו קורא מספק. הא פריך התם מכדי פסוקי בעלמא נינהו ליקרי. ומשני דלמא אתי לאפקועי מתרו"מ וכ"ז בס' אם חייב לגמרי בבכורים אבל כיון דמביא מדאורייתא והם מה"ת בודאי ביכורים ופטורין ודאי מתרו"מ ל"ש זה וכ"כ השאג"א סי' צ' אך צריך להבין מ"ט דר"י דאמר אי לאו דאמר ר"י כו' ל"מ ידיו ורגליו בבהמ"ד. אך נלע"ד דדברי הרשב"ם הנ"ל במחלוקת שנוי' דהנה התוס' בב"ת (קל"ו) הק' על רשב"ם מ"ש דאינו קורא דא"י לומר מן האדמה אשר נתת כמ"כ לא יביא דל"ה מארצך. גם רמב"ן הק' מבב"ת (פ"ב) דקונה ב' אילנות אינו מביא מדאורייתא אף דעכ"פ יש לו יניקת הקרקע מ"מ ל"ח מארצך עיי"ש ונלע"ד דדין זה תלי בפלוגתת בבלי וירושלמי, דהנה בש"ס חולין (דף נ"ח.) קישות שהתליע באבי' אסורה התולעת אף שלא פי' דמה שפי' בפנים על הפרי המחובר חשוב כשורץ על הארץ. מבואר בזה להדי' דפרי המחובר לאילן חשוב ארץ ממש. וא"כ כיון דגוף הפרי הי' שלו במחובר ראוי שיביא דקרינן בי' מארצך. והא דאינו קורא דאף דפרי חשיב ארץ אבל אדמה לא נקרא. דהמהר"ל כ' בס' נתיבות עולם נתיב עבודה פי"ט דאדמה אפי' תלוש קרוי אדמה משא"כ ארץ קאי רק על כלל הארץ ומקצת עפר לא נקרא ארץ עיי"ש [ותלמיד א' העיר ממקרא פ' קרח י"ז פסוק ל"א ותבקע "האדמה" אשר תחתיהם ותפתח הארץ' את פיה הנה דאשר תחתיהם קרוי "אדמה" כיין דפירט והגביל המקום ובסיפא אמר ותפתח "הארץ" דמשמע כלל הארץ שהרי לא הגביל אשר תחתיהם כמו ברישא] וא"כ ארץ דעיקר שמה מפאת החיבור לכלל הארץ שפיר י"ל דגם פרי המחובר לכלל הארץ חשיב ארץ משא"כ שם אדמה דאינו תלוי בחיבור לכלל הארץ רק מפאת מהות העצמי אשר לה נקראת אדמה. והעד יעלה דהרי אפי' בנתלש קרי אדמה וא"כ פשיטא דפרי אינו אדמה והיותה מחוברת לארץ אינו גורם שיקרא אדמה דאין שם מפאת חיבורו לארץ, וז"ב. אך בירושלמי ערלה יש ראי' להיפוך דפרי המחובר לקרקע לא חשיב ארץ ואפי' האילן ל"ח ארץ דהנה בירושלמי פ"ק דערלה עכו"ם שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק חייב בערלה מאימתי היא משעת נטיעתו ר"ל אמר ובלבד דברים שהם באין במחשבה אבל ערבה דעץ בעלמא הרי הוא כניטע בארץ ומונין לו משעת הרכבתו עיי"ש ועטו"א ר"ה (יוד:) בד"ה ל' יום הנה מפורש דדוקא אילן סרק חשיב כארץ אבל אילן מאכל ל"ח כנוטע בארץ. וכש"כ דהפרי המחובר לקרקע ל"ח ארץ וי"ל דהא דבב"ת (פ"א.) דאינו מביא מה"ת ס"ל כירו' ורשב"ם (דף קל"ו.) אזיל אליבא דשמואל דחולין (נ"ח.) הנ"ל. לפ"ז י"ל דר' יוסף ס"ל כירושלמי וא"כ אינו מביא מדאוריי' רק מדרבנן וכסוגיא דבב"ת (פ"א.) וא"כ אינו קורא דאתי לאפקועי מתו"מ כדאי' בב"ת (פ"ב.) כיון מדינא ל"ה בכורים וחייבין בתו"מ משא"כ הרמב"ם ס"ל כש"ס חולין (נ"ח.) דחשיב ארץ וא"כ מביא מה"ת כרשב"ם בב"ת (קל"ו.) וא"כ מדינא הוי בכורים ופטירי מתו"מ מן הדין ושפיר קורא ג"כ דפסוקי בעלמא נינהו וק"ל:
עוד י"ל דהנה במשנה לעיל המוכר שדה לעכו"ם לוקח ומביא בכורים והתוס' גורסים הלוקח מביא בכורים דכל מי שלוקח מביא בכורים והק' הפנ"י דהא הלוקח פירות מן השוק פטור מבכורים כדאי' בב"ת (פ"א.) ותי' הטי"ג דדוקא כשהשדה של ישראל אחר אז הלוקח פירות פטור אבל כאן דהשדה אינו שייך לשום בר ישראל שוב הוא חייב עיי"ש וכעין סברא זו יש בתוס' זבחים (ו'.) בד"ה מקופיא עיי"ש. לפ"ז ק' לי קו' עצומה על הא דאמר ר"י דלמ"ד ק"פ לאו כקה"ג ואחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת ביכורים והא רש"י כ' לעיל (כ"ה.) דאף דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל מ"מ אחר היובל חוזרין וחולקין כדמעיקרא. וא"כ מה הדמיון למוכר שדהו לפירות בשלמא מוכר שדהו לפירות אין לו להקונה רק קנין פירות ולעומת זה יש לו להמוכר קה"ג וחשיב של מוכר כמבואר בב"ת (קל"ו.) דלמ"ד ק"פ לאו כקה"ג חשיב של מוכר עייש"ה. ושפיר הלוקח פטור כיון דהשדה של אחר. אבל ב' אחין שחלקו אף דאין לו רק ק"פ עד יובל ואח"כ ישוב לאחיו השני מ"מ גם אחיו השני א"א שיהי' לו קה"ג בשדה דהרי תיכף אחר יובל ישוב לחלוקה ראשונה וא"כ גם לחברו ליכא רק ק"פ דלאו כקהג"ד וא"כ אין השדה של אחר יותר ממנו וא"כ לא גרע מקונה פירות מן השוק כה"ג דחייב בביכורים כל שאין השדה של אחר. אך נ' דהנה הפנ"י לעיל (כ"ה.) ביאר סברת רש"י דחוזרין לחלוקתן כדמעיקרא משום דאין ברירה אינו רק ס'. לפ"ז י"ל דר' יוסף ס"ל דלמ"ד אי"ב בודאי אי"ב וא"כ אפשר לשנות חלוקתן לגמרי ושפיר אינו מביא. אבל הרמב"ם דפ' אי"ב מצד ס' דדינא. ולדידי' ודאי חוזרין לחלוקתן ראשונה וכן מפורש ברמב"ם עצמו כמו שהביא הפנ"י בסוף סוגיין עיי"ש. ושפיר מביא וקורא אף דאין לו אלא ק"פ כיון דגם לשאר יורשין אין להם רק ק"פ ואין להם קנין יותר ממנו ודו"ק: