שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער הכללים · כלל ו
בענין כחו כגופו
ברשב"א בר"ק (דף נ"ג:) דהא דהכוהו עשרה בנ"א בעשר מקלות פטורין היי"ד כשהכוהו במקלות אבל אם הכוהו בגופן כגון שדחפוהו לבור כחד חשבינן להו וחייבין עיי"ש ואני רגיל לפרש עפמש"כ התוס' ומרדכי בב"ק (דף ס'.) דשנים שליבו אש ואין בזה כדי ללבות ולא בזה כדי ללבות שניהם פטורין וק' לכאו' הא שנים שעשאו וזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבין דחשיב כל א' כולה עביד וצ"ל כמ"ש הרמ"ה סנהדרין (דף כ"ו.) לענין ליבה וליבתה הרוח דפטור משום דלא עשה מעשה בגוף הניזק עיי"ש וחילוק זה בין עשה מעשה בגוף הניזק או לא מצאנו גם בתוס' ורשב"א ב"ק (דף י"ז:) דיש חילוק בין זורק אבן על הכלי בין זורק הכלי עצמו דבזורק כלי בתר מעיקרא אזלינן וחשיב מיד כנשבר משא"כ בזורק צרורות חשיב שנשבר אח"כ ול"ח רק כוחו עיי"ש וה"נ כיון דלא עשה מעשה בגוף הניזק ל"ח אלא כוחו, וס"ל להרמ"ה דבכוחו גרידא ב' שעשאו פטורין אף בזא"י וזא"י ול"ח האי כולי' עביד והאי כולי' עביד, והנה הרשב"א ר"פ כיצד הרגל הביא ירושלמי היתה טבלא מונחת וזכוכית עלי' דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נ"ש ועל הזכוכית משלם ח"נ היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו דרס' על העליונה משלם נ"ש ועל התחתונה משלם ח"נ עיי"ש משמע מזה דכל שמזיק דרך אמצעי חשיב צרורות דהוא כוחו ולא גופו, כמפורש ר"פ כיצד הרגל וזה חילוק הרשב"א דכשהכוהו במקלות ל"ש האי כולי' עביד דזה חשיב כמו כוחו ובכוחו לא אמרי' האי כולי' עביד ומש"ה כולן פטורין משא"כ בדחפוהו לבור דעשו מעשה בגוף הניזק וכה"ג בתר מעיקרא אזלינן ול"ח צרורות כמבואר בב"ק (דף י"ז:) ובתוס' ורשב"א שם שוב דומה לשנים שעשאו דשבת דבזה אינו יכול וזה אינו יכול חשיב כ"א עשה הכל והתוס' כ' בשבת (דף צ"ג.) ד"ה אמר מר דאם לפי אופן שעושה עכשיו אינו יכול חשיב אינו יכול, וה"נ חשיבי כ"א אינו יכול, ואף דבתוס' ב"ק (דף יוד:) כתבו דמיירי ביש בראשון כדי להמית מ"מ חשיב אינו יכול דע"י הכאתו ל"ה מת עדיין, וא"כ לענין מיתתו עכשיו חשיב זה אינו יכול וזה אינו יכול ודו"ק:
אך גוף דברי הירושלמי הנ"ל תמוהין לכאו' דע"כ ל"ח צרורות לשלם ח"נ רק בהתיזה צרורות ונפלו על הכלי דבשעת שבירת הכלי כבר סר כוחו משא"כ בדרסה על ב' טבלות דאזיל מיני' מיני' וברגע שדורסת על הטבלא העליונה גם התחתונה נשברת כה"ג חשיב גופי' ממש ולא כוחו, אמנם מדי עיוני בזה מצאתי סתירות בדבר זה ובחידושי לב"ק הארכתי קצת בזה וזה לשוני שם:
הנה בש"ס ר"פ כיצד הרגל (דף י"ז:) כל שבזב טמא בנזקין משלם נ"ש ומסיק דרבא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמעינן דחייב נ"ש ול"ח צרורות, ולכאורה הטעם משום שבשעת משיכתה הכלים נשתברין ול"ח כוחו רק הזורקת צרורות שבשעת השתברות הכלים כבר סר כוחו משא"כ בזה דבשעת משיכתה מזקת דומי' דזב דטמא כה"ג הוא נמי משום דמסיט בכוחו ובשעת הסיטתו הכלים נסטים אמנם ראיתי בהרשב"א בשם הירושלמי הי' טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשבר הזכוכית על הטבלא נ"ש ועל הזכוכות ח"נ הי' ב' טבלות זע"ז ודרסה עליהן על העליונה נ"ש ועל התחתונה ח"נ, הרי דאף דבשעת דריסתה מזקת ב' טבלות מ"מ כיון שלא שברה בגופה ממש חשוב צרורות וצ"ל דשאני עגלה המושכת בקרון דבהמה מחוברת לקרון והחבור משוי להו כחדא אבל בטבלות נפרדות ל"ח רק צרורות אף דבשעת פעולתה נעשה הנזק, עוד ראי' לזה ממה שהביא הרשב"א בשם הראב"ד להקשות על הך דעגלה מושכת בקרון מ"ש מדליל הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם רק ח"נ ומשני הכא אורחי' התם לאו אורחי' עיי"ש ולקמן (דף י"ט:) מפרשינן דמתני' מיירי בדאדיי אדויי ואי נימא דטעם עגלה מושכת הוא משום דמזקת בשעת פעולתה מה דמות יערך לזה הך דליל קשור דמיירי בדאדיי אדויי ואין הנזק נעשה בשעת זריקתה כמו צרורות ממש וע"כ דהטעם עגלה המושכת משום חבור אתינן עלה ולכן שפיר הק' מדליל דהיא ג"כ קשור לרגל התרנגול:
גם בהרא"ש מפורש טעם עגלה המושכת משום חבור שכ' במשנה ז"ל דבר המחובר לגופה כו' כגון עגלה מושכת בקרון כו' משלם נ"ש אבל אם דבר המזיק אינו מחובר לגופה בשעה שמזיק הוא הנקרא צרורות, אם כי לכאורה יש סתירה לזה מדברי הרא"ש עצמו דהרי כ' בסי' ב' אהך דהי' דליל קשור בתרנגול דמשלם ח"נ בדאדויי אדויי אבל אם הזיק התרנגול בדליל דרך הלוכה משלם נ"ש דדבר המחובר לגופה כגופה דמי' הרי דבאדיי' אדויי אף שקשור ברגל התרנגול פטור וא"כ ע"כ דאין הטעם משום חבור לגופה רק משום שהנזק נעשה בשעת פעולתה והיינו דקרי לה מחובר לגופה בשעת הנזק דהיינו שהנוגע בהחפץ שמזיק בשעת הנזק ולא כצרורות שנתזין מרגלי' ובשעת הנזק אין נוגעת בהם, אמנם הב"ח סי' ש"צ הרגיש בזה ותיקן זה שמפרש אדיי' אדויי להרא"ש היינו שנפסק וניתק מחמת הזריקה מרגל התרנגול ובשעת הנזק אין מחובר, וקשור עוד לתרנגול עיי"ש, א"כ עיקר תלי בחבור ממש שיהי' קשור ומחובר אל הבהמה דין גרמא שיחשב גופה ולא מה שמזקת בשעת פעולתה, ורגלים לזה דאין זו סברא לחלק בין אם הפעולה נעשה בשעת פעולתו או לא כל שעושה ע"י דבר אחר שאינו מחובר לגופה חשוב רק כוחו מש"ס מכות (דף ז':) במשנה נשמט הברזל מקתו והרגו ר' אומר אינו גולה וחכ"א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ"א אינו גולה ובגמ' (דף ח') ההוא מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזיל תמרה וקטיל באנו למחלוקת רבי ורבנן מה"ד ככוח כוחו דמי קמ"ל אלא כוח כוחו לרבי היכא משכחת לה כגון דשדא פיסא לדיקלא ומחי' לגרמא ומחי' לכבאסא ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטיל ובתוד"ה מה"ד ככוח כוחו דמי ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת התמרים דמי שפיר לכוח כוחו קמ"ל עכ"ל, הנה העירו בסברא זו דיש לחלק בין היכא דנוגע בהחפץ שפועל בו בשעת פעולה ומ"מ רק לס"ד כתבו כן, ולפום קושטא אין לחלק בזה דאל"כ ק' באמת למה יתחייב לרבי בהך דשדי פיסא כו' דהיא ממש כוח כוחו, ומעץ המתבקע אין ראי' דהוי רק כח א' דבקוע העץ חשוב גופו כיון שנוגע בגרזן בשעת בקוע ורק מה שניתז למרחוק חשוב כוחו וא"כ ל"ה רק כוח א' ומנלן למילף מינה הך דשדי פיסא דהוא כח כוחו ממש וע"כ דאין לחלק בזה לפי האמת:
אולם במאירי הובא בשיטה מקו' על הך דעגלה מושכת בקרון מפורש דטעמו משום דמזיק בהדי דאזיל ומשוך ולא מהטעם דהקרון מחובר לעגלה, ומפורש שם בתו"ד דאפי' העגלה תדרוס ע"ג קרון ותחתיו כלים ג"כ ל"ח צרורות אף דאין העגלה קשורה בקרון עוד שם דאם דרסה בהמה כדרכה ע"ג דף ובראש האחר של הדף יש כלים ונפלו כלים שבצד זה בסיבת הליכה בצד זה חייב נ"ש כוונתו בוודאי לרבה דס"ל זרק כלי מהראש הגג ובא אחר ושברו פטור דבתר מעיקרא אזלינן ול"ח נמי צרורות כדאי' לקמן בגמ' דאלו לרבא א"כ אפי' נגעה בגוף הכלי ומפילתו לארץ ונשבר ג"כ חשוב צרורות וז"פ] ושם שינה ושילש דב"ז דאם דרסה על קרון ושברה כלים ל"ח צרורות עייש"ה, מבואר דעיקר הטעם משום דנעשה הנזק בשעת תנועת הבהמה וכידא אריכתא דמי' וצריך לבאר שבתוך דבריו הק' ג"כ מדליל הקשור ברגלי התרנגולין ושוב ק' כנ"ל כיון דדליל הקשור מיירי דאדויי אדויי מה זה ענין לעגלה המושכת דבשעת משיכתו מזיק, אם כי י"ל דתיבת אדויי אדויי שבגמ' אפשר לפרש דרך משיכה דמעיקרא הי' סבור שהחיוב הוא משום בור וא"כ מיירי לבתר דנייח, וע"ז דחי דמתני' לאו מטעם בור אלא שהזיק בהדי דאזיל אבל לפ"ז קשה התי' שמתרץ המאירי הכא אורחי' התם לאו אורחי' ואם בדרך משיכה מה טעמא לאו אורחי' הוא, ולפום רהיטא הי' נלע"ד דלאו אורחי' היינו דלאו אורחי' שיהי' דליל קשור ברגל התרנגול ומה"ט ל"ח חבור כדאשכחן כה"ג בנדה (דף כ"א.) התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת ומשו"ה הוי חציצה וכעין זה זבחים (דף ג'.) דדבר שאין דרך לחלוק באהלין חייץ יותר, [וכה"ג במחצית השקל סי' מ"ד סק"ו לחלק בכך עיי"ש] וכעי"ז בירושלמי פיאה הובא בר"ש שם פ"ג משנה ד' ב"ש מודה לר"י שאין דרך בני אדם להכניס בצל בין הירק לכן ס"ל דמלבנות הבצלים מפסיקים בין הירק ר"י לא מודה לב"ש שכן דרך בנ"א להיות מכניסין זרעם בין האילנות לכן במלבנות התבואה שבין הזיתים ס"ל דסגי בפיאה א' על הכל דל"ח כשתים עייש"ה וע' עירובין (דף כ"ג:) ברש"י ד"ה נזרע רובו עייש"ה וע' שו"ע או"ח סי' תקנ"ב סעי' ג' דשני תבשילין שדרכו בכך כל השנה לבשל יחד חשיב כתבשיל א' עיי"ש [והוא כעין דברי התוס' ביצה (דף ל"ח.) ור"ן נדרים (דף נ"ב.) לענין מים ומלח לגבי עיסה דחשיב מב"מ ובמק"א הארכתי בזה] ולכן דווקא עגלה המושכת או אפילו עגלה הדורסת דגם זה דרכה ל"ח הפסקה משא"כ היכא דלאו אורחי' חשוב כאלו הי' הפסק אויר בנתים דאז אע"פ דמזיק בהדי דאזיל נמי חשוב צרורות כמפורש בש"ס דרוח שבכנפיהן חשוב צרורות אע"ג דמזקת תיכף בשעת תנועת הכנפים, וכן לקמן (דף י"ט.) תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי חשוב צרורות וחמור שנער סוס שצנף ושברו כלים כ"ז מחשיב בגמ' לצרורות. אף דהנזק נעשה בשעת מעשה, הנה דהיכא דאויר מפסיק ודאי חשוב צרורות אע"ג דבהדי דאזיל מזיק, וכאן מחמת דלאו אורחי' הדליל חייץ ומפסיק בין התרנגול להכלי כאלו הי' אויר מפסיק כן חשבתי לכאורה, אמנם המעיין בדברי המאירי אאל"כ שמסיים דמצד שינויו הוא נכלל בדין קרן משמע דלאו אורחי' משוי לי' קרן ולא צרורות וא"כ שוב ק' דע"כ מיירי בדאדויי אדויי דרך זריקה שיחשב שנוי וא"כ מה דמיון מדמהו לעגלה המושכת, וההכרח לומר דאע"ג דס"ל להמאירי דאפי' היכא דאין עגלה מחוברת לקרון חשוב גופו כשדורסת ע"ג אין הטעם משום דההיזק נעשה תיכף רק משום שאין הפסק אויר בין העגלה להכלים הנזיקים ומה"ט חשוב גופה המזיק ואין הטעם העיקרי משום דבהדי דאזיל מזיק כדמוכח מהך דרוח שבכנפיהן דאף דמזיק מיד חשוב צרורות משום דאויר מפסיק ממילא בעגלה המושכת דל"ח צרורות ס"ל ג"כ דאין עיקר הטעם משום דנעשה תיכף רק משום דאין מקום פנוי זה חשוב כענין חבור בין המזיק לניזק ועי' גיטין (דף ח' ע"כ לא אמרו רבנן אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמי' הרי דלפעמים אויר מפסיק יותר מדבר גשמי המונח בין ספינה לקרקע וה"נ לענין זה, ולכן מקשה שפיר מדליל הקשור אף דמיירי בדאדויי אדויי מ"מ כיון דבצד זה קשור ברגל התרנגול אף דבשעת הנזק כבר סר כוחה מ"מ ל"ח צרורות כיון דליכא הפסק בין תרנגול לכלי מחמת החוט הנמשך בלי הפסק מן התרנגול לדליל, כן מוכרחין ליישב דברי המאירי ז"ל:
ובתוס' ר"פ כיצד הרגל ד"ה וחמור במשאו אע"ג דכבר תני בשליף שעליה איצטריך לאשמעינן משום שאין משאו של חמור מחובר ומהודק בו כבשאר בהמה וסד"א דל"ה כגופו עכ"ל מרהיטת הלשון משמע לכאורה דס"ל דטעם כל הני משום דמחוברין לבהמה כגוף הבהמה דמי ולא משום דבהדי דאזלי מזקי וע"כ דל"מ סברא זו דבהדי דאזיל מזיק אם לא החיבור דמשיי לי' כגופה, [ועיין ירושלמי רפ"ק חשיב עגלה מושכת בקרון בין כל הני בשליף שעליה בפרומבי' וכו' עיי"ש משמע דהטעם בעגלה המושכת ג"כ משום חבור דומי' דכל הני שכתבו התוס' משום חבור] אולם אחר הישוב נ' ברור דכוונת התוס' היא כשיטות המאירי דמשום דמזיק בהדי דאזיל דין גרמא שלא יחשב צרורות ומש"כ דס"ד דחמור במשאו אין מהודק כ"כ פי' ומשו"ה אפשר שלא יאורע הנזק ממש באותו רגע שדוחפת כיון שאינו מהודק כ"כ אפשר שהי' קצת זריקה ונדנוד באופן שההיזק הי' מעט מאוחר מפעולתה קמ"ל דל"ח לזה דאלת"ה רק כוונתם דהחבור משוי לה כגופה א"כ למה להם הדוחק הזה לחלק בין חמור למשאו לשליף שעליה לחלק בטבע הקשר הרי יש בפשיטות נפ"מ גדולה מדינא דכל הני שליף ופרומבי' וכו' שהם מלבושי הבהמה והמלבוש נעשה טפל לגוף הלובש כדאיתא בש"ס שבת ר"פ נוטל ועי' רא"ש ברכות (דף כ"ה) גבי סנדל ואפי' בהמה ג"כ נעשה המלבוש שלה טפל לגופה מדהבהמה יוצאה בכל מידי שהיא מלבוש כדאיתא בכולי' פירקא דבמה בהמה יוצאה כמו שהוכיחו מזה בתוס' חולין (דף ע"א:) ד"ה למה הלכתא והחילוק זה ברור וגלוי משא"כ חמור במשאו דאינו מלבוש רק משאוי והראי' דאין בהמה יוצאה בו בשבת דל"ב לגופה וא"כ מה דמות הוא לכל אידך שהם מלבושי הבהמה ומלבוש נטפל לגוף הלובש כנ"ל וע"ע סופ"ק דערכין ללשון א' בש"ס שם פיאה נכרית שהאשה לובשת בה נאסרין כגוף בשר המת דבטיל לגופה ומדלא כתבו כן רק נחתו לחלק באיכות הקשירה ע"כ ברור דלדעתם ז"ל אין הטעם משום דהחבור משוי ד"א רק משום דבהדי דאזיל מזיק וכדעת המאירי ז"ל כנלע"ד ברור:
עתה נבוא ללמוד בלשון הנימוק"י לראות דעתו ז"ל כי דבריו נבוכים מאד, דהנה במתני' ר"פ כיצד הרגל הי' דליל קשור ברגלו וכו' והא דמשלם ח"נ אוקימנא בגמ' דאדויי אדויי שזרק התרנגול את הדליל ושיבר כלי בזריקתו דכיון דלאו בהדי דאזיל וממשיך לי' קמזיק חשוב צרורות ול"ח כעגלה מושכת בקרון מכלל דאי אזיק דרך משיכתו כעגלה מושכת דמי ומשלמת נ"ש דכל היכא דאזיק ע"י ד"א שלא בחיבורין חשוב צרורות ואי אזיק בחבורין נ"ש כו', הנה מכל לשונו איפוא אין שום ס' שדעתו בטעם עגלה המושכת משום דהנזק נעשה בהדי דמשכה, ולשון חבורין דכ' הוא כעין שכ' הראשונים ז"ל בע"ז סו"פ ר' ישמעאל במגע עכו"ם בחבורין עיין עליהם, דאין הכוונה חבור וקשירה רק שלא יהי' הפסק דהיינו ע"י זריקה או כוונתו בתיבת חבורין לשלול היכא דאויר מפסיק אף דבשעת תנועתה מזקת מ"מ חשוב צרורות כדמוכח מרוח שבכנפיהן וכמו שביארתי לעיל בשיטת המאירי ז"ל וכן משמע מדבריו לקמן במשנה דהכלב שנטל חררה והלך לגדיש כ' דבאנחי' אנוחי' על הגדיש הוי חיבורין הרי דתיבת חבורין אצלו הכוונה רק שלא יהי' הפסק אבל ל"ב קשירה וחבור, אולם בגמ' כ' לשון מורה היפוך זה וז"ל עגלה מושכת בקרון שאם הי' שם שוורין מושכין עגלה ושברו כלים משלם נ"ש סד"א כיון דהשוורים אין נוגעים בעגלה כמאן דפסיק דמי והו"ל צרורות קמ"ל כיון דאיכא חבלים דמחברו בין עגלה לשוורים כמאן דנגעה בעגלה דמי' והנה יש לדקדק בדבריו שני דברים. א') מה שמשנה טעמו דבמשנה כ' הטעם משום דבהדי דמשיך וכאן כ' משום חבור ב') מש"כ דסד"א כיון דהשוורים אין נוגעים בעגלה כמאן דפסיק דמי' קמ"ל דהחבלים מחברים העגלה לשוורים משמע דעתה כיון דהעגלה נוגעת בשוורים לית לן בה, ולא אבין הרי מ"מ אין השוורים נוגעים בהכלי שמזיקים וכ"ת דבהדי דאזיל מזיק א"כ מה לי הפסק א' או ב' הפסקות כמו דמהני סברא זו לענין הפסק העגלה בין השוורים להכלים כמו כן יועיל לענין הפסק החבלים ג"כ כיון דמ"מ בהדי דאזיל וממשיך מזיק, ואין לומר דע"י חבור חשוב העגלה עם השוורים כגוף א' וכמאן דנגע שור בכלי דמי אין זה לשון הנמוק"י רק דע"י החבלים חשוב כמאן דנגעה עגלה בשוורים משמע דלולא הפסק החבלים רק שיהי' השור מושך למשל העגלה בגופה ממש לא הי' מה לדון עוד, ולא דן רק משום שיש הפסק בין עגלה לשוורים וזה צ"ע, והנה הקו' הראשונה יש ליישב דדעת הנימוק"י דתרווייהו צריכי חבור וגם בהדי דאזיל תזיק וטעם הדבר י"ל בב' אופנים, חדא י"ל דהא דמהני חבור למשוי לבהמה עם אותו דבר כגוף א' הוא רק לענין דבר שהחבור הלזה הי' סיבה אליו ואם בהדי דאזלה הזיקה א"כ זה הי' מחמת החבור וא"כ החבור הי' סיבה אל הנזק לכן י"ל דאותו חבור משוי ד"א לענין הנזק שהוא המסובב מחמת החבור אבל לענין מעשה של"ה החבור סבה אלי' דאף בלעדי החבור הי' נעשה כגון דאדויי אדויי דמה שהדליל קשור לא סיבב כלל את הנזק לענין פעולה זו ל"מ החבור למשוי הבהמה והעגלה ד"א וחילוק זה יש לו ראי' מהימנא בשו"ע הרב ז"ל סי' ע"ו סעיף ב' שחילק בין צואה על גופו דבגדו חשוב כיסוי משא"כ צואה בגומא ומניח סנדלו עליה ל"מ משום דסנדלו בטל לגופו משום דהסנדל משמש לגוף בנגיעה זו דע"י הסנדל הנוגע בצואה חשוב כאלו רגלו נגע ואלמלא העמיד רגלו עם הסנדל עליו ל"ה חשוב הגוף נוגע משא"כ צואה על גופו דאין הבגד משמש לגוף בנגיעה זו ל"ח הבגד והגוף ד"א עיי"ש היטב בדברים הנחמדים והן הן הדברים שכתבתי דל"מ החבור רק כשדנין על הפעולה שנסתבב מחמת אותו החבור דוק ותשכח:
עוד טעם ב' והוא העיקר אצלי דס"ל להנימוק"י דאף אם נימא דהמחובר לגופה כגופה ממש היא מ"מ אי לא אזיק בהדי דאזיל חשוב צרורות דהנה זה ברור דאם הדליל או הקרון הי' של בעל שור פשיטא דחייב נ"ש ול"ח צרורות דחייב מצד הקרון והדליל עצמן כמו אשו דרוח מצוי' הוא מה שהשור משוך כמ"ש התוס' והרא"ש (דף י"ט) וא"כ כל הפלפול רק אם אין הקרון והדליל לבעל השור וא"כ א"א לחייב על גמר הנפילה בשעה שהדליל נופל ומזיק דאז אינו ממונו המזיק אף שמחובר לממונו וחשוב גוף א' ממש עם הבהמה לא יהי' אלא גוף א' ממש וחציו אינו שלו אינו חייב לשלם רק על חלקו ולעיל (דף י"ג.) דאינו משתלם בשר כנגד אימורין דאימורין לגבו' סלקי וא"א להשתלם מחלק הבעלים כנגד אימורין אף דגוף א' ממש הוא, וא"כ א"א כאן לחייבו רק מחמת רגע הזריקה דאז הוא מכוח ממונו מכוח הבהמה של אותן בעלים וא"כ עיקר החיוב איננו רק על כוחו של ממונו ולא על גופו וכוח חשוב רק צרורות ואף ללשון א' שבש"ס שם (דף י"ג) דגובה מבשרן כנגד אימורין משום דחד גופא הוא ואפילו לרבנן דאית להו היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי עיי"ש מ"מ אינו ענין לכאן דהתם ליכא תורת צרורות דחלק ממונו הזיק בגופו רק שיש לו שותף ע"ז מהני מה שהם גוף א' דאפילו רבנן יודו לר"נ דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל בנ"ד דחלק ממונו שיש בגוף זה דהיינו התרנגול לא הזיק רק בכוחו ולא בגוף וא"כ אינו אלא צרורות ובצרורות פשיטא דל"ש כל היכא דליכא לאשתלומי כו' דאפילו ליכא לאשתלומי מבעל צרורות פטור בעל הבהמה וז"פ, וא"כ אפי' הדליל חשוב כאבר א' מן התרנגול בעינן ג"כ שיהי' ההיזק בהדי דאזיל דאל"כ מה בכך שהם גוף א' מ"מ לא פתיך בההיזק רק כוח של ממונו לא גופו. והגע עצמך לרבא דמספקא לי' דרסה על הכלי ונפל למקום אחר ונשבר אם נימא דחשוב צרורות איך יהי' הדין אם זרקה הכלי ברגלה א' על רגלה האחר ונשבר נראה ברור דחשוב ג"כ צרורות אף דנשבר ממש בגופה מ"מ א"א לחייב על גמר נפילת הכלי לבד, מה שנשבר מחמת בשר הבהמה דזה הוי בור ובור פטור כלים דקימ"ל כשמואל דאבנו סכינו ומשאו אפי' לא הפקירן חשוב בור ופטור כלים בב"ק (דף כ"ח) וגם בשור עצמו כן הוא אם נתקלים בו והוא מונח במקומו עיי' לקמן (דף כ"ט) נפלה גמלו ולקמן מ"ח דאם נטנפו מימיו לאחר נפילה הו"ל שור בור ועיי' יתר מזה בתו' לקמן (דף ל"א) דאפי' באדם עצמו שייך חיוב בור אם נתקלים בו כשמונח על הארץ והוא עצמו נפל באונס עיי"ש] וא"כ א"א לחייב רק על שעת הזריקה דאז הו"ל בהמה המזקת ולא בור והרי רבא ס"ל בתר תבר מנא אזלינן וא"כ חשוב צרורות כנלע"ד פשוט, וע' סנהדרין (דף ע"ז) אפי' קדם הוא עצמו וסילקו פטור דאין מרכיבין ב' דברים היכא דכ"א בפ"ע אין בו כדי חיוב וכאן הדברים יותר פשוטים מהך דהתם:
ולפ"ז אין צריך לדחקו של הב"ח סי' ש"ס בשיטת הרא"ש והטור דהטעם משום חבור וק' א"כ אפילו אדיי' אדויי לא יהי' צרורות וכ' דאדיי אדויי לשיטת הטור והרא"ש היינו שנפסק ע"י הזריקה וניתק הדליל מן התרנגול וכמה זה דחוק להעמיס בלשון אדיי' אבל למש"כ אי"צ לכ"ז דאף דהטעם משום חבור מ"מ באדויי אדויי א"א שיהי' החיבור סיבה לחייבו נ"ש דמה בכך שהם גוף א' מ"מ לא הזיק ממונו רק בכוחו ולא בגופו וז"ב בס"ד:
ולא עוד אלא דבגוף מש"כ לדעת הרא"ש דעיקר תלי בחבור ולא במה שמזקת תיכף ומחמת זה הוכרח הב"ח לפרש לשין אדויי אדויי היינו שניתק מהחבור דאל"כ ל"ח צרורות הנה מצאתי בהרא"ש פ"ק דב"ק להיפך דאין צריך חבור רק אם מזיק בהדי תנועתה אף דרך דבר שאינו מחובר נמי חשוב גופה והוא גבי דין דבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה דדף ו' כ' וז"ל ואם הנותן ברה"ר ולא הזיקו במקומן וגלגלתן רגלי אדם ובהמה אם הזיקו דרך הלוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל כו' ואם גלגחהו רגלי בהמה והזיקו דרך הלוכן מחייב בעל בהמה חצי ובעל התקלה חצי ואם התיזה והזיקה אותה תקלה ואין הבהמה נוגעת בה בשעת הנזק משלמין בעלי' חצי נזקו דהיינו רביע נזק משום צרורות כו' הנה דדוקא כשאין הבהמה נוגעת בתקלה בשעת הנזק הוא דחשוב צרורות אבל לא כשהזיקו דרך הלוכן, וכן מבואר בהרא"ש ע"ז פ' ר' ישמעאל סי' י"ח וז"ל אר"א כל שבזב טהור בעכו"ם עושה יי"נ כו' האי כללא לא אתי אלא למעוטי זריקה כו' וכן אם נגע הזב באדם או בכלי בקנה טהור דאין הזב מטמא אלא במה שנוגע בגופו דכתי' הנוגע בבשר הזב ובעכו"ם עושה יי"נ אם נגע ביין דקנה, וכה"ג איתא בב"ק פ"ב כל שבזב טהור בנזיקין משלם ח"נ נ"מ לעגלה מושכת בקרון והתם נמי אם הסיט בקנה חייב כו' עיי"ש הרי כ' להדיא דבנזקין אם הסיט בקנה ושיבר כלים ל"ח צרורות דומי' דזב שטהור דהיינו כה"ג שנוגע בכלי דרך קנה, וראיתי בפלפולא חריפתא שם דברים תמוהים לע"ד, שכ' ע"ד הרא"ש הנ"ל והתם אם הסיט בקנה חייב כדעת התוס' ולא כדעת הרי"ף שהביא רבינו בפ"ק דב"ק עכ"ל, וכוונתו למה שהביא הרא"ש בפ"ק דב"ק בשם הרי"ף בטעם פיטור שן והרגל ברה"ר משום דאורחי' הוא לילך ברה"ר וא"א להבעלים לילך אחריהם תמיד **(הג"ה [וראיתי בפלפולא חריפתא שם תמה ע"ז מנל' להרי"ף לחדש טעם מדעתו על גזה"כ כדי שיצמח דין חדש שכ' הרא"ש אליבי', ולענ"ד דברי הרי"ף מקור מקומם טהור בש"ס ערוך ב"ק (דף י"ט) יתיב ר"י נשיאה ור"א אקילעא דר"י נפיק מלתא מבינייהו כשכשה בזנבה מהו א"ל וכי יאחזנה בזנבה וילך א"ה קרן נמי וכי יאחזנה וילך הכי השתא קרן לאו אורחי' הכא אורחי' הרי מיהת דהיכא דאורחי' טעם הפיטור משום וכי יאחזנה וילך עמה בכל פסיעה כמ"ש הרי"ף וכן הוא הלשון בירושלמי פ"ב דב"ק ה"א הטילה גללים וכו' צריך שיהי' המקלוט בידו בתמי' וכו' כשכשה בזנבה צריך שיהי' תופס בזנבה הדא דתימא בשאין דרכה אבל דרכה צריך שיהי' תופס בזנבה, וע' פני משה דדרכה הוי משונה דהיינו קרן וצריך שיהי' תופס בזנבה אבל באין דרכה הוי רגל הרי דברגל טעם הפיטור משום דאין צ"ל תופס בה ולשמרה ממידי דאורחי' תדיר]:)** וע"ז כתב הרא"ש דנפ"מ אם הי' עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה ברה"ר והזיקה ברה"י פטור לדעת הרי"ף ז"ל וגם שם כ' הפלפולא חריפתא דהרא"ש סו"פ רי"ש בע"ז חולק ע"ז, ותימה שלפי הנראה לעינים אין פלוגתא כלל דבסו"פ רי"ש לא דיבר מרה"ר כלל ומסתמא מיירי שהזיקה בקנה שהי' כולו ברה"י משא"כ בהך דב"ק דמיירי שחציו מונח ברה"ר ולא קרב זא"ז ופלא היא:]
הנה מפורש בהרא"ש עצמו דאם מזקת בהדי דאזלה חשוב גופה וא"כ בעגלה מושכת בקרון א"צ טעם אחר והוא ג"כ משום דמזקת תיכף בשעת משיכה. והתבוננתי בלשון הרא"ש ר"פ כיצד הרגל וראיתי שגם משם יש להכריע כן שכ' במשנה וז"ל וכן כ"ד המחובר לגופה כגון עגלה מושכת בקרון וכו' משלם נ"ש אבל אם דבר המזיק אינו מחובר לגוף הבהמה בשעה שמזיק כו' כגון שנתזו אבנים מתחת רגלי' ושברו כלים כו' ותמו' טובא דהתחיל לומר אבל אם דבר המזיק אין מחובר לבהמה בשעה שמזיק משמע דרק בשעה שמזיק אינו מחובר אבל מעיקרא הי' מחובר ומצייר כגון שנתזו צרורות והרי צרורות לאו דוקא בשעת ההיזק אין מחוברין רק אף בהתחלת הזריקה אין מחוברין לגוף הבהמה ולמה לומר בזה משום שאין מחוברין בשעת נזק וע"כ דתיבת מחובר שברא"ש אין פירושו רק נגיעה ואילו הי' מחובר בשעת הנזק כמו שמחובר בשעת זריקה דהיינו שנוגעת ברגלה בצרורות ומזקת הי' חייב נ"ש רק משום שניתז ובשעת הנזק אינו מחובר היינו שאינו נוגע ואין כוונתו לחבור וקשר כמו דנקט הב"ח:
ומצאתי סעד לזה בפרישה סי' שפ"ט על מש"כ הטור שם דאם הי' מונח מקל ברה"ר ונמשך לרה"י חייב כמו בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י וכ' הפרישה דמ"מ לא דמיין לגמרי דבהתזה אין משלמת רק ח"נ משא"כ במקל דדמי כו' ומשלם עיי"ש, הרי כ' לשיטת הטור דכה"ג לא הוי צרורות והלא כמ"ש הב"ח בדעת הטור. הנה נתבאר בדין זה אם תזוק בהמה דרך ד"א שאינה מחובר לגופה אין בשום א' מהראשונים מפורש שיחשב צרורות לבד הרשב"א ז"ל שכ' כן להדי' על שם הירושלמי [רק הב"ח כ' ג"כ בדעת הרא"ש וטור] דכה"ג חשוב ג"כ צרורות ולא גופי, וסעדתי דעתו מדברי התוס' מכות (דף ח'.) ששם מבואר להדי' כן דאין חילוק בין אם הנזק נעשה תיכף או אח"כ כל שעושה דרך ד"א חשוב רק כוחו עי' לעיל או"ק ב', עוד סעד לשיטה זו יש לי להביא מש"ס ע"ז (דף ס') מעצרא זיירא ר"פ שרי ר"א ואיתימא ר"ש אסר בכוחו כו"ע ל"פ דאסור כי פליגי בכוח כוחו ופירש"י בכוחו היכא דענבים נסחטים מכוחו כגון שעלה על הנסרים שע"ג התפוח ומכבידן. כוח כוחו כגון שמגלגל הגלגל והיא מפלת הקורה, ובתוס' שם דבמקל וגלגל וקורה איכא ג' כוחות ואם מניח דפין על הענבים הוי כח ד', הנה מבואר דלפי תוספות החפצים החוצצים בין הפועל להפעול חשוב כח מאוחר אף דהכל נעשה ברגע א' בשעה שדורך למעלה דורך מכביד הענבים מ"מ כיון שעושה דרך ד"א זה גורם שיחשב כח מאוחר, בשלמא מכוחו לא ק' דקרי' לי' כוחו אף שעושה הכל בשעת דריכתו דיי"נ בחיבורין נמי הוי כוחו ועדיף מגופו וחמור מכוחו שע"י זריקה כגון מוריק אורוקי שם (דף נ"ח) ומערה ע"ב והא דללשון א' בכוחו פליגי ולחד מ"ד שרי כ' הר"ן משום דבשעה שדורך עדיין ל"ח יין עד שימשך לכן קיל מכוחו דמערה וכדומה, אבל זה ק' מאן דאוסר כוחו ומתיר כו"כ איך חשיב כו"כ מחמת תוספות חפץ המונח כיון דהכל יעשה בשעה א' לא יחשב אלא כוחו בחבורין כמו אם הי' חפץ א' ואין לדחות דאין ללמוד מיי"נ לכוח בדברים אחרים דגדולה מזו בר"ן שם דף ס' גבי ברזא בשם הרמב"ן דאם עכו"ם פותח ברזא והיין יוצא חשוב כוח עכו"ם ויליף מסנהדרין (דף ע"ז.) באשקול בידקא דמיא דמחמת הסרת הדף חשיב גירי דילי' הרי דמה דמחשיב כוחו בשאר מילי ה"ה ביי"נ [וגם בתוס' שם מדמה לשבת לענין מסייע אין בו ממש ובהר"ן לענין זה אינו יכול וזה אינו יכול] איברא דיש לי לתמו' על ראיית הרמב"ן מרציחה ליי"נ הרי הזורק דודאי חשוב כוחו וחייב ברציחה כה"ג כגון הזורק חץ וכדומה ומ"מ ביי"נ אינו עושה ע"י זריקה כמימרא דר"א שם ס' כל שבזב טהור ואף דהרי"ף השמיט מימרא זו דר"א והרמב"ן הובא בר"ן שם ישבו מ"מ אין נראה שיהי' גם דעת עצמו כן ועל ראייתי אין סתירה מזה דראייתי היא רק שאינו גופו רק דחשוב כזריקה אבל להרמב"ן ק' דדלמא פתיחת ברזא הוא כמו זריקה דאינו עושה יי"נ ומ"מ חייב מיתה ברציחה, וצ"ל דשאני בזריקה דאין דרך נסוך ע"י זריקה כהא דאמרינן שם גבי זיקי אין דרך ניסוך בכך אבל מידי דדרך ניסוך בהכי הוי כמו כוחו שוב כמו מערה ומוריק אוריקי, ולפ"ז נתחזקה ביותר ראייתי מיי"נ עוד יש להביא סמוכין לדעת הרשב"א לפי מה שתירצתי איפוא ראיית הרמב"ן דכל דחשוב כוחו בשאר דבר ה"ה ביי"נ ושאני זריקה דאין דרך נסוך בזריקה משיטת התוס' שם (דף נ"ז) ד"ה ה"ג החולקים על רש"י בדין מגע ע"י ד"א דשיטת רש"י דהוי כמגע בגופו והתוס' חולקין ובהר"ן שם בשם ר"ת שאמר על רש"י וקראו לו שם אחר אשר פי יעקב לא יקבנו דרש"י ז"ל קורהו מגע ע"י ד"א והוא קוראהו כוחו עיי"ש דמגע ע"י ד"א ל"ח רק כוחו לר"ת, והנה בפשיטות אין ראי' מזה לדברי הרשב"א בצרורות, דהתם אף דחשוב כיחו עכ"פ צ"ל דעדיף מצרורות דזריקה דהרי זריקה אינו עושה יי"נ כלל ואילו מגע ע"י ד"א לר"ת אף דחשוב כוחו היינו כמו מערה ומוריק ארוקי הנ"ל ואינו מותר רק שלא בכוונה כמבואר שם. אך למ"ש בדעת הרמב"ן דזריקה היי"ט שאין דרך נסוך בכך שוב אין זה סתירה די"ל דכוחו ביי"נ כן דינו דבכוונה אסור שלא בכוונה מותר ומה דזריקה מותר לגמרי היינו משום שאין דרך נסוך בכך וא"כ שפיר י"ל כפשוטו דמגע ע"י ד"א חשוב כוחו ממש ולא עדיף מיני' כלל, עוד סמך רביעי אביא לשיטה זו מדעת הרי"ף בע"ז שם דלא מייתי מימרא דר"א (דף ס') דכל שבזב טהור אינו עושה יי"נ ותמהו עליו ותי' הרמב"ן הובא בהר"ן שם דלהכי לא מייתי מימרא דר"א משום דס"ל ר"א לשיטתו לית לי' כוחו ביי"נ כלל לחד לישנא דעמוד א' שם גבי מעצרא זיירא דבכוחו פליגי אבל לדידן דקימ"ל בכ"מ דכוחו אסור כמו מוריק ארוקי (דף נ"ח) ומערה ע"ב ע"כ דאין הלכה כהך דר"א עיי"ש ולפ"ז ס"ל להרי"ף דאין שום חילוק בין כוחו לחבורין לכוחו שע"י זריקה וכמו דקימ"ל כוחו בחבורין עושה יי"נ ה"ה בזריקה הרי דלא עדיף כוחו בחבורין כלל מכוחו שע"י זריקה והוא סמך גדול לדעת הרשב"א ז"ל, [והנה משיטת שאר פוסקים החולקים על הרי"ף וס"ל כר"א דזריקה מותר ומ"מ כוחו אסור בכוונה אין שום הכרע לא כהרשב"א ולא להיפך [זולת מ"ש למעלה דשאני זריקה דאין דרך נסוך] דשם יש ג' חלוקים וכוחו בחבורין חמור מזריקה וקיל ממגע וא"כ אין ראי' כלל דאינו דומה לגבי יי"נ לא כגופו ממש ולא ככוחו ממש] והנה בהרמב"ם פ"ב מנזקי ממון הלכה י' הי' קשור ברגל התרנגול ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם נ"ש, משמע לכאורה כדעת הרשב"א ז"ל דאף דבשעת משיכה נשבר על הקרקע מ"מ חשוב צרורות, מ"מ יש לדחות די"ל דנסתבך ונתגלגל מעצמו ע"ג קרקע ע"י תנועת התרנגול דמעיקרא ומ"מ בשעת שבירה כבר פסק כוח התרנגול רק שע"י הסיבוך נזרק הכלי ממקומו. וכן מבואר שם בלשון הראב"ד בהשגה דמדמה לה לאיבעיא דרבא בדרסה על הכלי ונפל למקום אחר ונשבר אם בתר תבר מנא אזלי' דו"ק ותשכח. אך מדברי הראב"ד עצמו יש להוכיח כהרשב"א שכ' שם וז"ל דהא קשרו אדם ודאי בעל התרנגול הוא והא דקאמר ח"נ משום דס"ל כרבא דמסופק לי' בדרסה על הכלי ונתגלגל למק"א ונשבר צרורות הוי או גופי' [איפוא מבואר להדי' מה שהוכחתי לעיל דמיירי שלא נשבר דרך הליכה רק בזריקה] דחוט הקשור בו הרי היא כשליף שעליה כוונתו בזה שלא תקשה דהא לא דמי לאיבעיא דרבא שדרסה על גוף הכלי עכ"פ רק שנפל למק"א ונשבר אבל עכ"פ מעיקרא נגעה בגוף הכלי משא"כ כאן הרי לא זרקה גוף הכלי רק דרך החוט הקשור בה ע"ז כ' דהא לא איכפת דהחוט הקשור לתרנגול כגופה הוא וא"כ דומה ממש לדרסה על הכלי דה"נ מעיקרא נגעה בגופה דהחוט הוי כשליף שעלי' דחשוב כגופה וז"ב בכוונתו הזכה] וכו' עיי"ש משמע דאלו החוט ל"ה קשור רק כשזרקה דליל דרך דבר בלתי קשור אינו ענין לאיבעיא דרבא דכאן אפילו ניזול בתר מעיקרא מ"מ הרי גם מעיקרא לא נגעה בגופו רק דרך החוט והוי החוט כוחו הרי דעושה דרך דבר אחר לא חשוב גופו אף שעושה תיכף דהרי אם אזלי' בתר מעיקרא בזורקת הכלי וא"כ אם נימא דמה שזורקת ע"י חוט חשוב כזורקת בגופה א"כ אפי' לא דמי האי חוט לשליף שעליה מ"מ דומה לאיבעיא דרבא גם נראה מדברי הראב"ד דאם לאו החבור דמשוי כגופה אפי' צרורות ל"ה [כשיטת התוס' ב"ק (דף כ"ב.) והרמב"ם דכוח כוחו לרבנן דסומכוס לגמרי פטור] דהוי כוח כוחו כיון שזרקה דרך ד"א וגם לא נשבר מיד בהדי דמשוך. דאלת"ה א"כ מי דחקו לומר דחוט הקשור הוי כשליף שעלי' כי היכי שיהי' דומה לבעיא דרבא אדרבא מה איכפת אי לא דמי לאיבעיא דרבא א"כ אפי' לרבה דבתר מעיקרא אזלי' יודה כאן דהוי צרורות ואתיין כד"ה ולמה לו לומר ולבאר טעם החיוב ח"נ דוקא לרבא ורק מס' איבעייתו אדרבא אם לא חשוב כגופו תיתי גם לרבה [ומ"מ אין ראי' די"ל דקושטא דמלתא קאמר] אלא כמ"ש. עוד סמך יש להביא לזה מש"ס ב"ק (דף י') בה' שישבו על הספסל ובא א' וישב עליה ובלא"ה לא מתבר חייב וסד"א כוחו לאו כגופו דמי קמ"ל כוחו כגופו דמי הרי דמה ששיבר דרך האנשים היושבים כדאמרינן התם בהדי דסמיך בהו תבר ל"ח גופו השובר רק כוחו השובר ממילא בצרורות כה"ג דהללמ"ס גרעה לתשלומין אף דבעלמא כוחו כגופו ה"ה בכה"ג כיון דבגמ' מפורש בזה כוחו כגופו משמע אבל גופו ל"ה, אך יש לדחות דהתם מיירי שלא נשבר מכוחו כלל רק מחמת האנשים שישבו מקודם אלא שהוא לא הניחן לעמוד ועי' רש"י שם ומ"מ אין זה ברור עדיין בעיני ואקצר שאכ"מ:
הנה ששה עמודים מחזיקים שיטה זו דאף שעושה בשעה שהפעולה נעשית יחד מ"מ חשוב כוחו הלא המה הרשב"א בשם הירושלמי, והתוס' מכות (דף ח'.) ומהגמ' והתוס' ע"ז (דף ס'.) ומשיטת ר"ת שבהר"ן בע"ז (דף נ"ז) [לפי שיטת הרמב"ן שביארתי לדעתי דמה דזריקה אינו עושה יי"נ הוא ע"כ משום דאין דרך נסוכו בכך] ומשיטת הרי"ף בע"ז ס' שאינו מביא מלתא דר' אשי דזריקה אינו עושה יי"נ כמו שישבו הרמב"ן המובא בר"ן ומשיטת הראב"ד פ"ב ה' נזקי ממון בהשגות וקצת ראי' מהך דב"ק (דף י'):
עתה אבוא לשיטת המאירי והרא"ש וסייעתם דכה"ג שעושה הנזק יחד עם מעשי' אף שעושה דרך ד"א ל"ח צרורות ונלע"ד ראי' לדבריהם מש"ס ב"ק (דף ב':) ג' אבות נאמרו בשור הקרן ושן ורגל כו' כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנא' ויעש לו צדקי' קרני ברזל כו' מה ואומר מה"ד כי פליג רחמנא בין תמה למועדת הנ"מ בקרן תלושה שאחזה קרן בפי' והזיקה] אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא קמ"ל, ולקמן (דף י"ח.) בעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות ופירשו התוס' והרשב"א דהיינו בין בצרורות דאורחי' בין דצרורות דשינוי והא בהא תלי' דאם יש העדאה לצרורות דאורחי' ה"ה לצרורות דשינוי ואם אין העדאה לצרורות דאורחי' גם לשינוי דצרורות אין העדאה עיי"ש בתוס' והרשב"א, והשתא לפ"ז ק' טובא איך ס"ד לומר דהקרא קאי אקרן תלושה ובי' פליג רחמנא בין תמה למועדת א"כ מה חדוש חדשה התורה בקרן יתר על שן ורגל דמועדין מתחלתן ואילו קרן חלקה תורה בין פ"א למועד הרי בקרן תלושה גם דין שן ורגל חלוק בין תמה למועדת אי יש העדאה לצרורות ובפ"א ח"נ ואח"כ יש העדאה ומשלם נ"ש ואי אין העדאה לצרורות א"כ גם לצרורות דשינוי אין העדאה כמ"ש התוס' והרשב"א הנ"ל דהא בהא תלי' וא"כ אמאי קרן חשוב בפעם הרביעי נ"ש הלא אין העדאה אף לצרורות דשינוי וא"כ איך אפשר לפרש דקאי אקרן תלושה אם נימא כדעת הרשב"א דכל שמזקת דרך ד"א הוי צרורות א"כ מה בין קרן לשן ורגל שחילקה בינם, ותו דאף דלפי האמת מסיק דגם במחוברת מיירי קרא מ"מ מוכח דעכ"פ גם בקרן תלושה מיירי מדמייתי מעיקרא קרא דויעש לו צדקי' קרני ברזל דמיירי בתלושה וע"כ לא מייתי עוד קרא ואומר רק להוסיף דמיירי אף במחוברת דאל"כ לא הוי מייתי קרא קמאי כלל כיון שאינו דומה כלל לקרן דקרא, וע"כ כדאמרן וא"כ ראי' מזה לדעת המאירי וסייעתו דכה"ג אף שמזקת דרך דבר [אחר] ל"ח צרורות רק גופה וא"כ בקרן שאוחזת בפיה ומזקת חשוב ממש כקרן מחוברת ואינו ענין להעדאה דצרורות כלל:
עוד נראה לע"ד ראי' ברורה מש"ס (דף כ"ב.) דפריך למ"ד אשו משום ממונו מדתנן הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' על הגדיש משלם ח"נ וכו' ור' יוחנן דאנחי' אנוחי' על מקום גחלת משלם נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ משום צרורות הרי דעל מקום הגחלת ל"ח צרורות אף דמזקת דרך הגחלת ולא בגופה ממש:
עוד ראי' מלקמן (דף מ"ד.) אהא דאמרינן התם דאם נתחככה בכותל להנאתה והפילה חייב כופר ופריך והא צרורות נינהו פירש"י ואין כופר כתיב אלא בנגיחה דהוי גופה ממש ומשני דקאזיל מיני' ומיני' ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שנפל על האדם הנה מפורש דכה"ג ל"ח צרורות [עוד קצת ראי' מדף י"ח דפריך מתרנגולין שהי' מחטטין בחבל דלי ונשבר הדלי נ"ש הרי דבתר מעיקרא אזלינן ומשני דאזיל מיני' מיני' מ"מ זה אין ראי' דהתם בשדוחף הכלי הנשבר וכה"ג ודאי דהוי גופה דהרי רבא דמספקא לי' דרסה על כלי ונפל למק"א ונשבר אי בתר מעיקרא אזלי' משמע מיהת דאי מעיקרא ממש שוברת הכלי ע"י שמכה על אבן ודאי גופה היא]:
ויש ליישב לדעת הרשב"א שלא יקשה עליו מכל הנ"ל עפמש"כ התוס' סוכה (דף ל"ז.) ד"ה דבעינן לקיחה תמה שחילקו בין כורך ידיו דל"ה חציצה רק דל"ה לקיחה תמה אבל כורך האתרוג חשוב חציצה וכוונתם שיש חילוק בין קדם נגיעת החפץ לידיו טרם נגע בלולב או קדם נגיעת החפץ ללולב, וכעין זה כ' הריב"ש הובא בדרכי משה ה' יי"נ סי' קכ"ד אות י"א שיש חילוק בין נוגע בקנה אל היין דבכה"ג הוי מגע ע"י ד"א אבל אם הקנה הי' מונח מקודם אצל היין והוא מגיע בידיו לקנה ל"ח מגע ע"י ד"א רק שהוא נוגע בקנה וקנה נוגע ביין עיי"ש וכעין זה כ' הרב ז"ל בשו"ע שלו סי' רנ"ט בקו"א סק"ג לענין טלטול מוקצה דאם מונח מוקצה על דבר היתר באופן שלא נעשה ההיתר בסיס לדבר האסור מותר לטלטל ההיתר דחשיב רק טלטול מן הצד לענין המוקצה אבל אם מטלטל מוקצה ע"י ד"א שבידו חשוב טלטול גמור בגופו ואסור עיי"ש בארוכה, וכן ס"ל להרשב"א בענין זה אם הבהמה תקח מקל והכתה בו על הכלים חשוב מעשה גופה ע"י ד"א [וכמו שהיא שיטת רש"י ע"ז (דף נ"ז) דמגע ע"י ד"א חשוב כמגע בגופו] וכידא אריכתא דמי אבל אם מקל מונח על הכלי והוא תדרוס על המקל ותשבור כלים כיון דהמקל כבר הי' מונח על הכלי בטרם תבוא הבהמה חשיב רק כוחה לא גופה, לכן בהך דרפ"ק בקרן תלושה שאחזה בפי' וכך בהא (דדף מ"ד.) שהיתה מתחככת בכותל קודם שנגע הכותל באדם וכן (בדף כ"ב) בכלב שנטל חררה ואנחי' על מקום גחלת נ"ש כיון שאחזה מעיקרא החררה בפי' שפיר הוי גופה רק ע"י ד"א משא"כ בנדון הירושלמי שדרסה על ב' טבלות דהטבלות הי' מונחין זו ע"ג זו בטרם דרסה עליהם הבהמה חשוב הטבלא התחתונה צרורות כמו נגע בקנה הנוגע ביין, ונרלע"ד עוד ראי' לחילוק זה מהרשב"א עצמו דהנה בש"ס (דף י"ז:) בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונפל למק"א ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופי' א"ד בתר תבר מנא וצרורות נינהו ובעי למפשט מדאמר רבה הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברה במקל פטור ש"מ בתר מעיקרא אזלינן וכ' התוס' וכ"כ הרשב"א דאם זרק אבן על הכלי ובא אחר ושברה פשיטא דחייב דאל"כ לא משכחת צרורות אם גם בזורק אבן ניזל בתר מעיקרא עיי"ש והשתא לשיטת הרשב"א דאפי' דרסה על ב' טבלות חשוב התחתונה צרורות מה ראי' היא זו אפי' נימא דגם בזורק אבן אזלי' בתר מעיקרא חשוב צרורות דהרי אפי' מעיקרא ממש מזקת חשוב צרורות דהיינו בעוד אוחזת האבן בידה ומזקת בו חשוב צרור ת כש"כ דיש לומר בזורק אבן דבתר מעיקרא אזלינן וחשוב כאלו שברה הכלי תיכף בעוד האבן בידה מ"מ חשוב צרורות דעכ"פ לא שברה ברגל בגופה רק באבן ודא ודאי קשי' לכאורה טובא על הרשב"א עצמו שהוכיח מדהוי צרורות דלא אזלינן בתר מעיקרא ולמ"ש א"ש דכה"ג שהבהמה אוחזה מקודם באבן טרם הגעת האבן בכלי הנשבר גם להרשב"א ל"ח צרורות רק אם אבן מונח על הכלי ובאתה הבהמה ודרסה כעין הך דטבלות הוא דחשוב צרורות וא"כ שפיר דייק הרשב"א דבזריקת אבן לא אזלינן בתר מעיקרא דא"כ ל"ה צרורות וחילוק זה יתאים עם הראיות שהבאתי לעיל אות ח' מש"ס ע"ז (דף ס'.) וב"ק (דף י':) דכה"ג הוי רק כוחו דהתם האנשים ישבו ג"כ מתחילה על הספסל ואח"כ בא הוא ודחק עליהם ודומה לב' טבלות דירושלמי ונכון:
עוד יש ליישב דברי הרשב"א עפמ"ש הר"ן בע"ז פ' ר' ישמעאל אהך עובדא (דדף נ"ז.) דנכרי סליק בדיקלא ונגע בלולבא בחמרא שלא בכוונה לגירסת רש"י דמגע ע"י ד"א כמגע בגופו ותמהו בתוס' מש"ס (ס') בעכו"ם שזרק את החבית בחמתו דמוקמינן באזיל מיני' מיני' ומ"מ לא מתסר בחמתו משום דהוי כוחו שלא בכוונה הרי דל"ח כמגע בגופו ותי' הר"ן בשם התוס' לחלק בין לולב שהיא דבר קל ועשוי לטלטל חשוב מגע ואסור משא"כ בחבית שכבד ואינה מטולטלת מפני כובדה אף שנגע ביין דרך החבית ל"ח מגע ע"י ד"א רק כוחו ושינה דברים אלה בר"ן שם במסקנת הסוגי' וככה י"ל דדווקא בב' טבלות המונחות ע"ג קרקע ואינה אוחזתן בידה לנוע ולהטותה כאשר תחפוץ ודאי דומה לחבית אף שהיא הדוחפת מ"מ ל"ח לגמרי מכוחה ודוקא בדבר קל שקל לה לטלטל ומנענעת בו כרצונה ממש כמו בא' מאיבריה חשוב כגופה משא"כ בזה דמי לחבית שקשה לה לטלטל אנה ואנה אף שתנועה זו באה מכוחה מ"מ ל"ח כגופה וכן בהך דטבלות שאינה אוחזת וא"כ לפי המגע שנוגעת עתה בהטבלא וודאי יותר כבד עליה לטלטלן מהך דחבית ולכן ל"ח רק כוחה משא"כ בהך דרפ"ק בקר תלושה שאוחזת בפי' או הך (דדף כ"ב.) בחררה קלה לטלטל ומנענעת בו כחפצה בקל בלי טורח כא' מאבריה היא וכמו מגע ע"י ד"א דחשוב כמגע בגופה והדברים נכונים לע"ד. אלא דעדיין לא יתיישב הך (דדף מ"ד.) בכותל דודאי דומה לכובד חבית מ"מ משני דאזיל מיני' ומיני' ל"ח צרורות, אך מהך דכופר נלע"ד ליישב שלא יקשה על הרשב"א ואקדים דהנה הרמב"ם השמיט הך דצרורות פטור מכופר דמפורש בש"ס שם בפשיטת מ"ד והלח"מ פ"י מנזקי ממון עמד עליו מזה, אמנם נראה פשוט דהרמב"ם דחה סוגי' זו מחמת סוגי' דר"פ כיצד הרגל דמסקינן לעולם כוחו כגופו דמי לכו"ע ואי לאו הלכה הי' צרורות משלם נ"ש ואתא הלכתא לגרועי תשלומין וא"כ בכופר דליכא הלכתא מהיכי תיתי יפטור [והך סוגי' (דדף מ"ד) ס"ל כוחו לאו כגופו כדבעי למימר ר"פ כיצד הרגל לרבנן דסומכוס אלא דפריך א"כ אפי' חצי לא ישלם] והנה צרורות דחבורין ודאי דעדיף מכוחו שע"י זריקה וגרע מגופו ממש [ודבר זה מבואר להדי' בש"ס ובהראשונים בע"ז ס"פ ר"י דיש ג' מדרגות בענין מגע עכו"ם, מגע בגופו אסור אפי' שלא בכוונה ומגע בחבורין דוקא בכוונה אסור, וע"י זריקה מותר לגמרי כמימרא דר"א שם ס'] והוא ממוצע בין זריקה לגופו ממש ובצרורות פליגי הרשב"א והמאירי אם דינו לענין ח"נ כצרורות או כגופו משום דממוצע הוא בינם לפ"ז לדידן דקימ"ל כוחו כגופו כר"פ כיצד הרגל ומ"מ לא משלם אלא ח"נ כיון דאינו גופו ממש ס"ל להרשב"א דה"ה כוחו בחבורין דמ"מ ל"ח גופו ממש כמבואר בע"ז ואף דעדיף מזריקה מה בכך הרי זריקה עצמו נמי מדינא כוחו כגופו ומ"מ אתי הלכתא לגרועי תשלומין בנזק שאינו בגוף ממש ה"ה כוחו בחבורין ל"ח גופו ממש, משא"כ הך סוגי' דדף מ"ד ע"כ ס"ל כוחו לאו כגופו כמש"ל, וא"כ מתרץ שפיר דאזיל מיני' מיני' דצרורות בחבורין וודאי עדיף מכוחו וא"כ אף דס"ל להך סוגי' כוחו לאו כגופו הבו דלא לוסיף עלה ובכוחו בחבורין דעדיף מע"י זריקה ס"ל גם להך סוגי' דכגופו דמי, אבל הרשב"א דקאי בשיטת האומר דכוחו כגופו מדינא וא"כ מדינא אין נפ"מ בין כוחו דחבורין לכוחו דזריקה דשניהם כגופו וגופו ממש ל"ה ומשו"ה קאי עלייהו הללמ"ס דלא ישלם אלא ח"נ כנלע"ד פשוט וישר:
ונלע"ד ראי' לפסק הרמב"ם דלהלכה צרורות חייב בכופר ודלא כסתמא דהש"ס (דף מ"ד) מש"ס (דף נ"ג) דאמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין כופר שור חייב, והרי רבא עצמו מספקא לי' ר"פ כיצד הרגל בדרסה על הכלי ונפל למקום אחר ונשבר אי בתר תבר מנא אזלינן חשוב צרורות ולא פשטה א"כ ה"נ בדחפה אדם לבור יחשב צרורות אי לאו בתר מעיקרא אזלינן ואי נימא דצרורות פטור מכופר א"כ איך פשיטא לי' כאן דשור חייב כיון דהתם מספקא לי' וע"כ דרבא לשיטתו דאמר בר"פ כיצד הרגל דלכו"ע כוחו כגופו ורק בצרורות איכא הלכה ממילא בכופר דליכא הלכה חייב וזה סייעתא רבתי לדעת הרמב"ם שהשמיט צרורות בכופר והוא ראי' ברורה בס"ד:
ועיין ירושלמי פ"ב דב"ק ה"א תולה דב"ז אם שייך צרורות בכופר בפלוגתא דיש העדאה לצרורות דמ"ד יש העדאה לצרורות ס"ל פיטור צרורות משום שינוי וממי' גם כופר פטור משא"כ למ"ד אין העדאה לצרורות עיי"ש ולפ"ז נכון מאד פסק הרמב"ם דצרורות חייב בכופר לשיטתי' שפ' בפ"ב מנזקי ממון אין העדאה לצרורות וא"ש:
עוד נלע"ד ליישב ד' הרשב"א מהך דכופר עפ"מ שביארתי בחי' דלכאו' תמו' מאד קו' הש"ס בכופר והא צרורות נינהו מאין הפשיטות דצרורות יפטר מכופר והרי בח"נ צרורות אצטריך הלכתא ובלא"ה הי' חייב נ"ש, עוד שם דקדוק עצום ראוי לעמוד עליו דבמתני' שור שהי' מתחכך בכותל נתכוון לבהמה והרג את האדם פטור וע"ז מייתי בגמ' פלוגתא דרב ושמואל ולשמואל פטור ממיתה וחייב בכופר ופריך ואזיל על שמואל ואח"כ מקשה ואכתי הא צרורות נינהו משמע שם להדי' דהקושי' על שמואל דוקא ולרב ניחא, וק' הא ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא במתכוון לבהמה אבל במתכוון לאדם לכו"ע חייב כופר וא"כ ק' הא צרורות נינהו והי' יכול להקשות כן על גוף המשנה בלעדי מימרא דשמואל, דבאינו מתכוון פטור משמע הא מתכוון חייב והא צרורות נינהו ולמה נטר עד השתא:
לכן לולא דמסתפינא הי' נ"ל דרך חדש בזה עפמש"כ הגור ארי' שבת ע"ג דהשופך מים על זרעים בלי מתכוון מותר בשבת דאף פסיק רישא מ"מ כל שאין המלאכה נעשית מיד רק אח"כ לא איכפת לן פ"ר עיי"ש, הנה דדבר שאינו נעשה תיכף בעשייתו רק אח"כ אז בעינן מתכוון גמור ואל"כ ל"ח מעשיו כלל וסמוכין זה בש"ס ב"ק (דף ס) לענין זורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דאתעביד מחשבתו חשוב מעשיו הרי דדבר שאינו מעשה גמור אז מהני מחשבתו למשוי מעשיו וכן ס"ל למהר"ל בכל דבר שאין הפעולה נעשה תיכף דל"ח מעשיו רק מחשבתו ממילא ל"ש בזה פ"ר דכיון דאינו מתכוון א"כ אינו מעשיו כלל, עוד סמוכין לזה מדעת הרמב"ם רפ"ה מה' רוצח הל' ב' אין רוצח בשגגה גולה אא"כ מת הנהרג מיד אפי' אמדוהו למיתה כו' אפי' שחט בו ב' סימנים ועמד מעט אינו גולה עיי"ש ובכ"מ ובאוה"ח עה"ת פ' משפטים דשיטת הרמב"ם דדווקא בגלות פטור אבל במזיד חייב מיתה וע' תוס' גיטין (דף ע':) ד"ה אלא מעתה ולכאורה אין בזה טעם רק למ"ש א"ש דכל שאין הרציחה מיד ל"ח גירי דילי' רק במזיד ומשום דמחשבתו משוי לי' מעשיו עוד סמך שלישי אביא לזה מהראב"ד המובא בשיטה מקובצת ב"ק (דף כ"ט) דבר חידוש דל"א אדם מועד לעולם רק כשמזיק בגופו ולא בכוחו עיי"ש ואין לזה ג"כ טעם אם לא ע"פ דברי הגור ארי' הנ"ל דכל שאין נעשה מיד בעינן מחשבתו שיחשב מעשיו אף די"ל דהגו"א ל"א רק גבי שבת דמלאכת מחשבת כו' וכהך דב"ק (דף ס') אבל הרי כ' שם כן גם לענין שביעית דל"ב מלאכת מחשבת כמ"ש המהרש"א סנהדרין (דף כ"ו:) ועפ"ז אבאר קו' הש"ס והא צרורות נינהו ומה דפריך דוקא על שמואל דמחייב אפי' באינו מתכוון כופר וע"ז פריך והא צרורות נינהו ואינו בגופו וגם אינו מתכוון א"כ ל"ח פעולת הבהמה כלל ולא דמי לצרורות דנזקין דאצטריך הלכה לפטור מנ"ש דשא"ה אף דצרורות דרגל אין כוונתה להזיק מ"מ כוונתה להתזת הצרורות עכ"פ אף שאינה בכוונת היזק וחילי דהרי באדם דאין דרכו להתבונן בדרכים כמ"ש בגמ' בב"ק (דף כ"ז) מ"מ כ' התוס' שם (דף ו.) גבי בור המתגלגל דמ"מ דרכו להתבונן שלא יתיז החפץ ברגליו דלענין זה להתיז חפץ ברגלו שצריך להיות בחוזק כ"כ שיפול על הכלי אחר וישברנו ולענין התזה כי האי ודאי דרכו להתבונ' עיי"ש בתוס' ובהרא"ש קו"ח בשור שדרכו להתבונן בדרכים יותר מאדם כמ"ש התוס' שם (דף כ"ז:) דעיניו למטה קו"ח שאם דורסת ומתזת צרורות בכוח כ"כ עד שיפול על כלי וישברנו אינו דין שא"א בלי התבוננות ובודאי שהי' ההתזה בכוונה ועי' תוס' ר"פ כיצד הרגל במשנה דס"ד כיון דדורסת כ"כ בחוזק עד שנפל על כלי ושברו יחשב קרן עיי"ש הרי דעכ"פ התזה כזו ודאי היא בכוונה אף שאינו בכוונת היזק מ"מ היא בכוונת התזה לכן כיון דכוונתה להתיז הצרורות למקום אחר א"כ כל מה שהצרורות הולכין חשוב שפיר כוחה כיון דבכוונה היא כל משך הלוכה עד בואו על החפץ וא"כ אף דשבירת החפץ שלא בכוונה היא מ"מ כיון דעד בוא אבן על החפץ מתייחס לפעולת הבהמה והכלי נשבר יחד עם ביאת האבן עלי' א"כ נעשה ההיזק יחד עם מעשי' דכל מה שהאבן הולך בכוונה מיוחס לפעולתה כיון דבכוונה היא אבל כאן שנתחככה בכותל ולא כוונה אפי' להפלת הכותל א"כ בודאי אפילו תנועת הכותל לארץ אינו בכוונה ופריך שפיר לשמואל והא צרורות נינהו כיון דשלא בכוונה וע"ז משני שפיר דאזיל מיני' וההיזק נעשה יחד עם מעשי' וא"כ אפי' שלא בכוונה נמי חשוב מעשי' היכא דאין הפעולה הנעשית מאוחר מפעולתו דע"כ ל"כ הגו"א רק בפעולה הנעשה אח"כ וז"פ, ולפ"ז אין זה ענין כלל לצרורות דנזקין דהתם פטורו רק משום שאינו מיד ולא משום דהוי רק כוחו דכוחו כגופו בכה"ת רק משום דנעשה מאוחר וגם אינו מתכוון וא"ש הכל בס"ד:
ואשוב לנ"ד בעושה ע"י ד"א אם חשיב כוחו או גופו ובמק"א כתבתי דזה תלי' בפלוגתא דסוכה (דף ל"ז:) אי לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה די"ל כיון דכתי' ולקחתם בעינן דוקא לקיחה בעצמו ולא בכוחו כעין שכ' רש"י ב"ק (דף מ"ד:) לענין כופר דבכופר כתי' כי יגח דמשמע גופו לכן בכוחו פטור ומה שהקשיתי לעיל דהא בריש פרק כיצד הרגל מסקינן דכוחו כגופו י"ל דנזקין שאני דל"ב מעשה גמור כמ"ש בחי' הר"ן סנהדרין (דף ע"ז:) משא"כ כופר ואף דרוצח חייב מיתה בכוחו כמבואר סנהדרין (דף ע"ז:) י"ל דבאדם מפורש בתורה דל"ב גופו דכתי' ונשל הברזל מעצו אבל בכופר דכתי' גופו כמש"כ רש"י רק דנימא כוחו כגופו זה ל"א רק בנזקין וכש"כ במצו' דיש סברא לומר כן דבשלמא בנזקין דעיקר החיוב על הפעולה הנעשית וגם אם הי' הנזק מעצמו הי' עליו שם נזק רק ע"י כוחו כגופו אמרי' שהאדם פעל ע"ז מועיל כוכ"ג משא"כ במצו' דעיקר הוא שהאדם יעשה ואל"כ אין שם מצו' עלי' כה"ג ל"א כוכ"ג וע' בס' הבהיר אבני נזר סי' מ"ב סק"ו תמצא רגלים לחילוק זה [ואף דגם באיסורין מצינו דכוחו כגופו ע' פסחים (דף פ"ד:) דפריך נייתי גומרתא וניחות עלה ונקלה ונפקה למוח דידי' דהתני' השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם וכו' אביי אמר משום פקע ופירש"י שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זה שריפה אלא שבירה מבואר בזה דאם מניח עצם על האש ופקע העצם מחמת האש עובר בלאו דשבירת עצם י"ל דזה ילפינן ממעשה שבת דאופה חייב אף שאינו נאפה רק בכוחו וכ"מ במנחות (דף נ"ז.) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה חייב עלי' כמעשה שבת משמע דממעשה שבת גמרינן לכל איסורין [וחילוק זה מוכרחין לומר אליבא דהר"ן סנהדרין דל"א אשו משום חציו רק בממון וא"כ איך יפרנס הא דפסחים (דף פ"ד:) משום פקע הנה דעובר בלאו דשבירת עצם על מה שהאש פועל הפקע וצ"ל דאיסורין שאני דילפינן ממעשה שבת דחייב על אשו דכל איפה הוא פעולת אשו וחייב עליו] אבל במצוות לא שמענו וע' לעיל שער ברכת ד' סי' ד' ס"ק כ"ט כתבתי כן לענין תקיעת שופר דל"מ רק בגופו ולא בכוח [וע' קידושין (דף כ"א:) רש"י ד"ה מיעט סם וע' מכות (דף כ':) בסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בב"א עובר בלאו דלא יקרחו עיי"ש ולהנ"ל א"ש] וה"נ במצוות נטילת לולב ל"מ רק בנוטל בגופו לא בכוחו ופליגי אי לקיחה ע"י ד"א חשיב גופו או כוחו ובזה יש ליישב קו' התוס' שם מכריך ידי' בשיראי ועביד עבודה דפסול משום חציצה ואמאי הא לרבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה עיי"ש ולהנ"ל א"ש דהא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה היי"ד בפעולה דחשיב גופו פועל הלקיחה אף שהיא ע"י ד"א משא"כ בקבלת הדם דהוא מידי דממילא כמפורש בזבחים (דף י"ג:) התם ממילא הכא איהו קשקיל ורמי עיי"ש היטב ול"ח רק מעשה איצטבא רק שכך המצו' דבשעה שהדם יוצא מצואר בהמה לכלי צריך שיהי' הכלי ביד כהן וכיון שיש דבר מפסיק בין יד הכהן לכלי ל"ח קבלה בכהן ול"ש בזה לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כיון דאי"צ בזה כוח אדם דאפילו יהי' הכלי מונח על דומם ג"כ יכול הדם להתקבל בכלי כמובן לכן עיקר משגחינן בחפץ הראשון שתחת הכלי ודוקא בלקיחת לולב דפועל המצו' במעשיו ואף שפועל ע"י ד"א מ"מ חשיב פועל בגופו כיון דכוחו פתיך בהאי לקיחה [והא דל"מ בכורך הלולב היינו משום דכה"ג לכו"ע חשיב רק כוחו ולקיחה ע"י ד"א כמ"ש הד"מ יו"ד סי' קכ"ד בשם ריב"ש לענין יי"נ והרב ז"ל בשו"ע סי' רנ"ט לענין טלטול מוקצה ע"י ד"א הבאתיו לעיל. וכ"ז בכורך הלולב דומה לקנה מונח אצל היין אבל בכורך ידיו דומה לנוטל קנה ונוגע בו ביין דכה"ג חשיב מגע בגופו וה"נ חשיב לקיחה בגופו] משא"כ בקבלת הדם דאינו מעשה ולא פתיך בי' כוחו רק מעשה איצטבא בעלמא עביד וצריך שיתקבל ביד כהן וכיון שד"א מפסיק ל"ח קבלה בכהן ודו"ק
ובזה יש לבאר פלוגתת רב ושמואל בגיטין (דף נ"ב:) דרב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב דמנסך קילב"מ ורב ס"ל מדאגבי' קני' והקשו התוס' דודאי גם שמואל ס"ל מדאגבי' קני' ובמה פליגי רב ושמואל עיי"ש ונלע"ד דפליגי בפלוגתא דרבה ור"ח הנ"ל אי לקיחה ע"י ד"א חשיב גופו או כוחו, דהנה התוס' כתבו דכאן ל"ש מדאגבי' קני' דהגבהה צורך ניסוך וביאר החת"ס בחידושיו משום דניסוך הוא ע"י הורקה וצריך להגבי' הכלי כדי להוריק ממנו עיי"ש:
אך לכאו' הא אפשר להטות הכלי במקומו ולהוריק ממנו כמו מטה חבית על צדה ונוטל דסופ"ק דידים. אך נלע"ד דגם זה חשיב הגבהה כיון דהיין יורד למטה מכוחו וע' תוס' ב"ק (דף צ"ח.) ד"ה והני מילי דהא דאדיי אדויי חשיב הגבהה היי"ד כשאוחז עכ"פ בגוף החפץ המוגבה אבל היכא דאיכא תרתי לגריעותא דאינו אוחז גוף הדבר המוגבה וגם אינו מגביה רק משפיל לא חשובה הגבהה עיי"ש וא"כ כאן שאוחז הכלי עם היין תלי בזה אם לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וחשיב כאלו אחז בגוף הדבר המוגבה ממילא הגבהה צורך ניסוך דגם אם יטה הכלי במקומו ויוריק היין ממנו חשיב גופו משא"כ רב ס"ל לקיחה ע"י ד"א לש"ל וא"כ אם יטה הכלי במקומו לא יחשב הגבהה דל"ח אוחז בגוף דבר המוגבה וגם משפיל והוי תרתי לגריעותא ול"מ כדברי התוס' הנ"ל לכן ס"ל לרב הגבהה לאו צורך ניסוך:
עוד נלע"ד לבאר פלוגתת רב ושמואל דאזלי לטעמייהו, דהנה בהא דמדאגבי' קני' כ' התוס' דהגבהה צורך ניסוך ופי' מהר"ם שיף דאא"א דש"ש רק בהגבהה אוסר כמ"ש רש"י חולין (דף מ') בבהמה רבוצה, וא"כ לולא הגבהה ל"ה יכול לנסך והוי ההגבהה צורך ניסוך, אך תמו' מש"ס חולין (דף מ'.) דפריך ממנסך למ"ד אא"א דש"ש והרי שם מיירי בהגביה, וכעי"ז הק' התוס' חולין (דף מ') על רש"י דס"ל דבהגבהה אדם אוסר דא"כ מה פריך ממנסך, ונלע"ד דלכאו' ק' לפמש"כ הטו"ז ביו"ד סי' ה' דשחיטת מקצת קנה ל"ח מעשה לענין לאסור דשא"ש, כיון דאינה מתנבלת בכך משמע דל"מ מה שהוא עושה, רק שיהי' מעשה ניכרת בבהמה וא"כ אפי' לר"ה דא"א דש"ש במעשה ק' ממנסך דמנסך ליכא מעשה בגוף היין כלל וכעי"ז ק' עמש"כ הריטב"א בע"ז (דף נ"ג) דענין אאדש"ש במעשה היינו כעין שינוי קונה וק' הא במנסך ליכא שינוי, לכן נלע"ד דסברת רש"י דע"י הגבהה אדם אוסר הוא כעין סברת הריטב"א שפה א' ודברים אחדים, דהריטב"א כ' דאדם אוסר במעשה משום דשינוי קונה ואף דשינוי אינו קונה רק בגזלן וצ"ל דכל דמעשה זו בעלמא קונה אף דהוא אינו קונה מועיל לענין דאוסר דשא"ש, וכן ס"ל לרש"י בהגבהה כיון דהגבהה בעלמא קונה מועיל לענין א"א דש"ש וזה למד רש"י מדברי ר"ה דס"ל א"א במעשה וע"כ כסברת הריטב"א דכל שעשה מעשה קנין סגי וכש"כ הגבהה שהוא מעשה קנין בכ"מ ולאו דוקא בגזלן, לפ"ז י"ל דלעולם במנסך ליכא מעשה רק הא דאוסר משום הגבהה, אך כ"ז לר"ה דס"ל א"א דש"ש במעשה, הנה דלא בעינן שיהי' שלו ממש רק במעשה קנין ה"ה דסגי בהגבהה אבל לר"נ ולר"ע דאא"א אפי' במעשה ובעינן שיהי' ממש שלו ה"ה הגבהה ל"מ ולכן פריך ממנסך אף דאיכא הגבהה וז"ב, וא"כ לר"ה י"ל אליבא דאמת דהא דבמנסך יכול לאסור הטעם משום הגבהה וא"כ שפיר הוי הגבהה צור ניסוך, והנה בר"ן ע"ז (דף נ"ג:) כ' דרב ס"ל אא"א דש"ש אפי' במעשה וא"כ לדידי' גם הגבהה ל"מ, וע"כ הא דיכול לאסור היינו משום דאית לי' שותפות בגוי' כדאמרי' בחולין שם וא"כ שפיר אמר מדאגבי' קני' דהגבהה אינו צורך ניסוך כלל, אבל לשמואל כ' הפנ"י בסוגיין דס"ל א"א דש"ש במעשה, ואי"צ לומר דאית לי' שותפות בגוי', לכן לדידי' שפיר הוי הגבהה צורך ניסוך לכן אמר קילב"מ ודוק.
ובגוף דברי התוס' הנ"ל דל"ש כאן מדאגבי' קני' משום דהגבהה צורך ניסוך נלע"ד ליישב דברי פיהמ"ש לרמב"ם בגיטין שם במשנה דהמטמא והמדמע והמנסך דמיירי בשוגג על חיוב מיתה דאל"כ קילב"מ ותמהו עליו דהא גם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, ונלע"ד דבאמת אמרי' בש"ס מדאגבי' קני' ול"ש קילב"מ אך לשמואל כתבו דהגבהה צורך ניסוך, כמו עקירה צורך הנחה והנה הא דבעקירה צורך הנחה אמרי' קילב"מ אף דהחיוב מיתה נגמר רק בהנחה מ"מ כיון דא"א להנחה בלא עקירה וא"כ גם העקירה הי' סיבה אל החיוב חשיב גם העקירה חלק מן החיוב וכן כאן כיון דהגבהה צורך ניסוך חשיב הגבהה עצמה חלק מן החיוב ופוטר ממון [וכעי"ז כ' התוס' ישנים בכתובות (דף ל"א.) דאם ל"ה אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' האיסור מתחיל משעת הגבהה] וכ"ז במזיד דיש באמת חיוב מיתה חשיב גם ההגבהה סיבה אל החיוב מיתה ופוטר משא"כ בשוגג דבאמת ליכא חיוב מיתה רק דגם חמ"ש פטורין אבל עכ"פ ל"ש בזה הגבהה צורך ניסוך כנלע"ד פשוט:
ובלימוד הישיבה אמרתי בישוב דברי הפיהמ"ש לרמב"ם הנ"ל שכ' דמתני' מיירי בשוגג דאל"כ קלב"מ ותמהו עליו בשתים א' הא מדאגבי' קני', הב' דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, ונלע"ד דהנה בחולין (דף מ"א.) פריך למ"ד אא"א דשא"ש ממנסך דמזידין חייבין הנה דחל הניסוך והא אא"א דשא"ש ומשני דאית לי' שותפות בגוי' וק' לי דא"כ מה אמר בסוגיין דשמואל לא אמר כרב דמנסך ממש משום דקילב"מ ואיך שייך בזה קילב"מ הרי הוי מיתה לזה ותשלומין לזה דמיתה חייב על חלק של עצמו ותשלומין על חלק של חברו וכל שהוא על ב' חפצים חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה אף שהוא בב"א כמבואר ברש"י כתובות (דף ל"א) בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו דלמ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב התם נמי חייב, ולשיטת ר"ת שהביאו התוס' שם דהא דמיתה לזה ותשלומין לזה היי"ד בעדים זוממין דחיוב מיתה הוא לחברו ניחא אבל לדעת רש"י וריב"א שבתוס' שם ק' אך נ' דהתוס' שם הק' על רש"י דהא קילב"מ ילפינן מלא יהי' אסון דאם יש אסון באשה פטור מדמי ולדות אף דמיתה עבור האשה ותשלומין עבור ולדות ותירצו דהולד עם האשה הוא כגוף א' עיי"ש מבואר מזה דבגוף א' אף דחיוב מיתה הוא על חלק אחר וחיוב ממון על חלק אחר מגוף זה מ"מ כיון דב' החלקים הם גוף א' שייך קילב"מ, וה"נ י"ל במשקין דחשיבין כא' דיין הוא מז' משקין והם מחברים העיסה לענין טומאה ולענין חלה כדאי' בירושלמי פ"ג דחלה ובתוספתא פ"ק דעוקצין הביאו בתוס' זבחים (דף ק"ה:) ובפוסקים מכש"כ דהמשקה בעצמה חשיב כולה גוף א', אך יש לדון דהא קימ"ל לענין חלה דב' שותפין שלשו שיעור חלה ודעתן לחלק פטורין מחלה דחשיב שאין בה כשיעור כיון שעומד להתחלק וה"נ ביין של שותפין כדמוקי לה בחולין (דף מ"א.) הנ"ל ועומד לחלק ויחשב כמחולק וא"כ שוב חשיבי כב' גופין ושוב ל"ש קילב"מ דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה, אך לכאו' ז"א דכיון דניסכו ואסרו בהנאה שוב אינו עומד ליחלק, אך י"ל כיון דבאמת ראוי שיתחייב אף דקילב"מ משום מדאגבי' קני' כמו שהקשו התוס' ותירצו דמצד ההגבהה הרי יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אך כאן תרצה לחייבו בעבור שהוא ניסכו ושוב אמרי' קילב"מ עיי"ש בתוס' וא"כ עיקר הפטור הוא משום שיאמר הרי שלך לפניך א"כ אכתי עומד לחלק שיחזיר לו חלקו ויאמר הרי שלך לפניך אך י"ל דמה תרצה לומר דחשיב מיתה לזה ותשלומין לזה ול"ש קילב"מ א"כ יתחייב ממון על הניסוך ושוב לא יצטרך ליתן לו מגוף היין כיון דלא יועיל עבורו מאומה דבל"ז חייב ממון וא"כ אינו עומד ליחלק ושוב חשיב כגוף א' ושוב שייך שפיר קילב"מ כמו באשה וולדות, וא"כ חוזר חלילה דא"ת קילב"מ ויהי' פטור מתשלומין ויצטרך ליתן לו היין ולומר הרי שלך לפניך וא"כ יהי' עומד לחלק וחשיב כמחולק כמו לענין חלה וחשיב ב' גופין ולא שייך קילב"מ אך אם לא נימא קילב"מ א"כ יהי' חייב בתשלומין ואין לו צורך לומר הרי שלך לפניך ושוב אינו עומד לחלק ושוב הוי כגוף א' ושייך קילב"מ וחוזר חלילה והנה ידוע קו' הר"י באסן בכל ס' ממון אמאי אזלינן לקולא לנתבע הא הוי ס' איסור גזל ותי' דאם ישלם יהי' לחברו ס' איסור גזל ודבריו ידועין, והנה כאן דחוזר חלילה שוב ראוי שיתחייב משום ס' גזל וכאן לא יהי' אצל הניזק ס' גזל דהרי בקילב"מ מועיל תפיסה כמו שכ' רש"י בב"מ (דף צ"א.) וא"כ אפי' ניהוב דקילב"מ ל"ח גזל אצלו, אך דעת הרש"ל הובא בש"ך דהא דמהני תפיסה היינו בחייבי מיתות שוגגין אף דפטורין מ"מ כיון דלא עבדינן חומרא מועיל תפיסה אבל במזיד דעבדינן חומרא ל"מ תפיסה וא"כ א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דבמזיד פטור משום דקילב"מ ואף דמדאגבי' קני' מ"מ יכול לומר הרי שלך לפניך כמ"ש התוס' ואין לומר דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דעומד ליחלק ז"א דאם לא קילב"מ יתחייב לשלם לא יהי' עומד לחלק וחוזר חלילה ומס' פטור, ותפיסה ל"מ במקום דעבדינן חומרא וא"כ יהי' גם אצל הניזק ס' גזל וכ"ז במזיד אבל בשוגג שפיר חייב גם מס' כקו' ר"י באסן דאצל הניזק לא יהי' ס' גזל כיון דבחמ"ש מהני תפיסה ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בס"ד:
עוד י"ל דהנה בש"ס אמרי' מדאגבה קני' וכ' התוס' דשמואל ס"ל דמצד ההגבהה יוכל לומר הרי שלך לפניך וק' לי דהתוס' לקמן עמוד ב' כ' דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק ה"ה דחשיב שינוי לקנות עיי"ש והנה בש"ס לעיל (דף מ"א.) עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכו' ואיכא תרי לישני בגמ' רב אמר ושיחררו רבו ראשון ופליגי במזיק שעבודו של חברו אי חייב, ועולא אמר שיחררו רבו שני וכופין רבו ראשון לשחררו מפני שיצא עליו שם ב"ח ופליגי בהיזק שאינו ניכר עיי"ש ולכאו' תמו' דהרי מטמא ומנסך הוא היזק מה"ת דהרי הוא דאורייתא ומ"מ היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אך בחי' הרמב"ן שם אסברא לן יותר דברישא דשיחררו רבו ראשון כיון דהפקיע שעבודו של חברו חשיב ניכר, אך בסיפא דעדיין לא הפקיע העבד מרשות האדון רק שגרם שיהי' אסור לשעבד עמו הואיל ויצא עליו שם ב"ח זה דומה למטמא ומנסך דאף שאסרו על הבעלים מ"מ חשיב שאינו ניכר וה"נ לא הפקיע רשות הבעלים רק שאסר עליהם לשעבד עמו עיי"ש, הנה הרמב"ן ז"ל אנהרינהו לעיינין דיש חילוק בין מפקיע החפץ מרשות חברו דאז חשיב היזק ניכר אבל אם נשאר ברשותו אלא שאסרו על הבעלים אז חשיב היזק שאינו ניכר, והנה הרשב"א ב"ק הק' בהא דמהני הקדש הגזלן משום שינוי רשות, וק' דכ"ז שלא קנה ל"מ הקדישו וליכא שינוי רשות ותי' דבאין כא' כיון דאם נימא דקונה יחול ההקדש ויהי' שינוי רשות לכן קונה וחל הקדישו עיי"ש, והשתא יש להקשות איך יוכל לומר הרי שלך לפניך בניסך אף דס"ל לא שמי' היזק דלמ"ד שמי' היזק חשיב שינוי לקנות כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ופשיטא דאינו יכול לומר הרי שלך לפניך] כיון דהא דלא שמי' היזק היי"ד כשאינו מפקיע החפץ מרשות הבעלים רק שאוסרו עליהם, וכאן אם נימא דקונה בניסוך זה יופקע החפץ מרשות הבעלים לגמרי וכה"ג גם היזק שאינו ניכר שמי' היזק כמבואר ברמב"ן הנ"ל וא"כ כיון דיהי' שמי' היזק שוב מדינא יקנה משום שינוי כמו למ"ד שמי' היזק דחשיב שינוי, וא"כ דומה לדברי הרשב"א הנ"ל גבי שינוי רשות כיון דאם יקנה ויועיל ההקדש יהי' שינוי רשות ושוב יקנה מדינא לכן קונה, והכ"נ אם יקנה יהי' שינוי דאז יחשב היזק ניכר א"כ מדינא יקנה בשינוי ונימא באין כא' ודו"ק היטב והוא קו' נפלאה:
ולכאו' י"ל דהנה בש"ס תמורה (דף כ"ה.) באומר בכור עם יציאת רובו קדוש אמרי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והנה בפ"ק דתמורה (דף ה'.) פריך איך שינוי קונה נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ומשני דכתי' אשר גזל כעין שגזל, ומזה הוכיח הנתיבות סימן ל"ד דבשעת שינוי עובר מחדש על לא תגזול עיי"ש, וי"ל דכאן ל"א באין כא' כיון דיש לצדד הדבר לכאן ולכאן לקנין ולשלילה דאם יקנה יקנה ואם לא נימא דקונה לא יקנה וכל שיש לצדד לכאן ולכאן אזלינן בתר רצון התורה ורצון תורה שלא יקנה דהרי נעשה בזה גזלן מחדש וא"כ קנין זה הוא נגד התורה ודומה לבכור עם יציאת רובו קדוש דאף דביד האדם להפקיע קדושת בכורה אם יקדיש קודם יציאת רובו מ"מ אם הקדיש בב"א עם יציאת רובו דאין החלות ברור די"ל דקדושת בכורה קדים וחייל וי"ל להיפוך [וכעי"ז ע' ר"ן נדרים (דף ס"ז:) גבי קיים ליכי ומיפטר ליכי בב"א] אמרי' דרצון התורה מכריע והוי בכור משום דברי הרב ודברי התלמיד דבר מי שומעין ודוק, והא דבשינוי רשות אמרי' באין כא' י"ל דשינוי רשות אינו נקנה להגזלן רק להשני הקונה ואצלו אין הקנין נגד רצון התורה כיון דהוא לאו גזלן [וכן מבואר ברמב"ן במלחמות פ' מרובה דשינוי רשות אין הקנין רק לשני וע' קצה"ח סי' שנ"ג סק"א מש"כ בזה] ואינו עובר בלא תגזול וראי' לזה דקנין שינוי רשות אינו נגד התורה דאל"כ שוב ק' נימא ל"מ ובזה ליכא קרא וע"כ דבשינוי רשות ל"ש כלל ל"מ:
אך יש לדחות דכאן שפיר קונה בשינוי ול"ח גזלן כלל כיון דאפי' לא יקנה ג"כ לא יהי' לבעלים ריוח מן היין כיון דניסכו, וא"כ מוטב יותר שיקנה ויתחייב ממון דאל"כ יפסידו לגמרי:
לכן נלע"ד בזה דהנה בע"ז (דף נ"ט:) האי עכו"ם דנסכי' לחמרי' דישראל אע"ג דלזבוני לנכרי אחרינא אסור שרי לי' למשקל דמי' מההוא נכרי דמקלא קליא עיי"ש הנה דמה דמותר לן ליטול דמים מן העכו"ם שניסכו משום דמקלא קליא ול"ח שנוטל דמים עבור איסה"נ דאינו נוטל בעבור שיש להעכו"ם האיסה"נ דאפי' העכו"ם לא יטלנו לעצמו ג"כ חייב מצד מזיק ול"ח נוטל דמים עבור איסה"נ וכ"ז אם נוכל לחייבו מצד מקלא קליא אבל כאן דבאמת ראוי שיפטר משום קילב"מ רק דתרצה לחייבו משום שקנהו בשינוי א"כ לוקח ממון בעד איסה"נ כיון דא"א לחייבו מצד מזיק דהרי קילב"מ ול"ש מקלא קליא ועיקר החיוב משום שקנה היי"נ והוי מקבל דמי איסה"נ ואף דאמרי' מדאגבה קני' וחל החיוב בשעת הגבהה שעדיין ל"ה איסה"נ מ"מ התשלומין הם עבור הקנין שקנה אח"כ רק דחל חיובא עליו מיד כשהגביה כעין דאיתא כתובות (דף ל"ד:) לענין שואל דמשעת שאלה נתחייב באונסי' דמ"מ התשלומין הם בעבור שנאנס החפץ רק דחיוב זה חל משעת שאלה לשלם בעבור האונסין דאח"כ וה"נ בזה אף דמדאגבה קני' ונתחייב מיד לשלם בעבור מה שיקנה אח"כ, וע' היטב בסוגיין בתוס' סוד"ה מנסך דיש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה אחרי כן עיי"ש, הנה דהחיוב על המעשה שיעשה אח"כ, אך חיוב זה חל משעת הגבהה וכיון דעיקר התשלומין בעבור שקנה היין לעצמו שוב חשיב שניטל דמי איסור הנאה, אך י"ל דז"א כיון דקילב"מ מהני תפיסה א"כ הישראל מותר להנות מן המעות בתורת מקלא קליא דאף דקילב"מ מ"מ מהני תפיסה מה תאמר מ"מ איך מחייב זה לשלם הרי קילב"מ ז"א דמצד המזיק שפיר י"ל דחייב משום דקנה וא"כ ממנ"פ א"ש המזיק חייב משום דקנה בשינוי והניזק מותר ליטול המעות ול"ח דמי איסה"נ כיון דגם מתורת מזיק הרי מהני תפיסה והוא עצה נפלאה, וכ"ז בחייבי מיתות שוגגין דמהני תפיסה אבל במזיד דל"מ תפיסה כמ"ש המהרש"ל הנ"ל שוב פטור ממנ"פ דאי מצד מזיק קילב"מ, ואי מצד דקנאו הרי שקיל דמי איסה"נ ותפיסה ל"מ בקילב"מ כזה ודו"ק היטב:
וכעין סגנון קושי' הנ"ל יש ליישב דעת הרמב"ם שפסק כמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והביא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כגון שהכניסה לרבקה שתינק ותידוש פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והק' הראב"ד דע"כ לא מוקמינן לה בגמ' הכי רק למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק וק' בדיני אדם נמי ליחייב ומשני שהכניסה לרבקה וכו' אבל לרמב"ם דפסק לא שמי' היזק בלא"ה א"ש ונלע"ד דהנה בפי' המשניות לרמב"ם כ' דמתני' מיירי בשוגג דאל"כ קילב"מ ותמהו עליו דהא מדאגבה קניא ונלע"ד דהרמב"ם הי' לו ראי' דהא דרב אמר מדאגבה קניא דמוכח מזה דס"ל דמתני' מיירי דוקא בהגבהה לאו ד"ה ויש אמוראי בש"ס דחולקין ע"ז והיא דלכאו' ק' בפלוגתא דחזקי' ור"י מר סבר ד"ת אחד שוגג וא' מזיד פטור והא דבמזיד חייב כדי שלא יהי' כאו"א הולך וכו' ומ"ס ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב דהש"נ ש"ה ובשוגג פטור כדי שיודיעו וק' לכאורה למה להו לדחוקי בהכי הא י"ל דמדינא במזיד חייב ובשוגג פטור והוא ע"פ מש"כ הרמב"ן לעיל (דף מ"א.) דבשיחררו רבו ראשון כיון דמפקיע שעבודו ל"ח השא"נ. רק למ"ד שיחררו רבו שני כיון דאין השיחרור מועיל ואין שעבודו נפקע רק דאוסרו על הבעלים להשתעבד בו אז חשיב היזק שאינו ניכר שמענו מזה דהא דמנסך חשיב הש"נ היי"ד משום שנשאר של הבעלים ומ"מ אסור והנה התוס' כאן עמוד ב' כ' דלמ"ד השא"נ ש"ה ה"ה דחשיב שינוי לקנות והנה בב"ק (דף צ"ח.) מבואר דמגבי' להזיק חשיב כמגבי' לגזול ונעשה גזלן וע' תו"ג כאן ובש"ך סי' שפ"ח וא"כ י"ל דזה החילוק בין שוגג למזיד דבמזיד כיון דהגביה להזיק ונעשה גזלן וגזלן קונה בשינוי לכן ההיזק דאח"כ חשיב היזק דאף דהשא"נ לש"ה מ"מ כיון דאם נימא דקונה ונפקע קנינו של הבעלים וכשנפקע קנינו לכו"ע ש"ה והיכא דשמי' היזק חשיב שינוי לקנות וא"כ יקנה מדינא בשינוי דומה למש"כ הרשב"א לענין שינוי רשות דכיון דאם יחול ההקדש ויהי' שינוי רשות לכן קונה וה"נ נימא באין כא' וכ"ז במזיד דהגבי' להזיק ונעשה גזלן קונה בשינוי אבל בשוגג שלא ידע שהיין יאסר בהנאה וא"כ לא נתכוון להזיק ול"ח גזלן וא"כ אפי' נימא שמי' היזק לא יקנה ולא יופקע שעבוד הבעלים לכן לא שמי' היזק וזה חילוק נפלא מתאים עם הדין הגמור ואי"צ לחדש שום דבר נגד דין תורה. ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דחזקי' ור' יוחנן ס"ל דמתני' מיירי אפי' בלא הגבהה דסתם ניסוך הוא בשכשוך ואין צריך להגביה (והתוס' כ' אליבא דשמואל דס"ל הגבהה לאו צורך ניסוך משמע דסתמא מיירי שהגבי' רק דאינו צורך לניסוך ולפמ"ש אליבא דר"י וחזקי' סתמא דמתני' מיירי בלא הגביה כלל כיון דלא נזכר הגבהה במשנה] וא"כ אזדה לה סברא הנ"ל דבאין כא' לכן הוכרחו לפרש כ"א כדרכו. לפ"ז זכינו לדין דאם יגבי' מקודם שוב יהי' מדינא מזיד חייב ושוגג פטור אף למ"ד הש"נ לש"ה וא"כ הגמ' דמקשה מהא דעושה מלאכה בפרת חטאת למ"ד שמי' היזק אף דבהגבהה לכו"ע ש"ה משום דהי' אפשר לאוקומי דמיירי שעשה מלאכה במקומה ולא משך הפרה כלל ולא נעשה גזלן עלי' אבל בתר דמוקמינן שהכניסה שתינוק ותידוש מייתי הרמב"ם ג"כ להך אוקימתא כדי שיהי' דינו מלתא פסיקתא בין במשך הפרה בין בלא משך ואם הי' אומר סתמא הי' צריך אוקימתא דדוקא בעשה מלאכה במקומה ולכן שכל את ידיו דמיירי בתינק ותידש ודבריו כוללים כל אופן דאפי' עשה מלאכה ע"י שהנהיגה בשעת דישה מ"מ פטור מד"א וא"ש דברי הרמב"ם ודוק]:
עוד נלע"ד ליישב ד' הרמב"ם בפיהמ"ש דמחלק בין שוגג למזיד ונלע"ד ליישב דלכאו' ק' לי בהא דמדגבי קני' דהנה במכות (דף ט"ז.) לענין אונס שגירש דלא משכחת לה ביטלו לעשה דאי קטלה קילב"מ עיי"ש, הנה דאם בשעת ביטול העשה נתחייב מיתה שוב א"א להתחייב למפרע מלקות על הלאו דמיתה פוטרת גם מבואר שם במכות ודף ט"ז.) דאם שרף החפץ ביטל העשה רק דמ"מ פטור ממלקות כיון דאיתי' בתשלומין וא"כ כאן דניסכו אח"כ חשיב שביטל העשה וכיון דאז נתחייב מיתה מחמת ניסוך א"כ חשוב **(כאלו)** הי' חיוב מיתה זה בשעת הגזלה לענין המלקות דלא תגזול כיון דאז נתבטל העשה תיקן הלאו דומה ממש להא דהתם באונס שגירש דאם קטלה חשיב כאילו חיוב המיתה הי' יחד עם עבירת הל"ת וא"כ ק' דיופטר מתשלומין משום קילב"מ דמלקות פוטר ואף דפטור ממלקות משום קילב"מ הרי כ' הריטב"א במכות (דף ב'.) דענין קילב"מ חשיב כאלו נעשו בו ב' החומרות יחד ומה"ט חשיב כאשר זמם ממש ול"ח הזמה לחצאין עייש"ה וא"כ חשיב כלקה ממש ע"י הקילב"מ ושוב יהי' פטור מתשלומין מצד קילב"מ דמלקות והוא הערה נפלאה. אמנם לכאו' ק' בגוף דברי הריטב"א דקילב"מ חשיב כאלו נתקיימו בו ב' החיובים דא"כ איך יועיל תפיסה, אך במזיד כ' הרש"ל דל"מ תפיסה וע"ז שפיר י"ל כהריטב"א דחשוב כנעשו בו ב' העונשין [והריטב"א קאי שם על מזיד] ושוב אף דפטור ממלקות משום קילב"מ מ"מ חשיב כלקה והמלקות פוטר התשלומין [וכעין סברא זו יש בס' קול שמחה להרר"ב מפשיסחא זצ"ל למ"ד ממונא ומלקות ממונא משלם אם הי' קנס והודה ונסתפק אם ההודאה בקנס חשיב כתשלומין ופוטר ממלקות עיי"ש] לכן במזיד שפיר כ' הרמב"ם דפטור מצד קילב"מ ול"ש מדאגבה קני' דגם בהגבהה יש חיוב מלקות ואף דפטור גם ממלקות מצד קילב"מ מ"מ חשיב כלקה בפועל ופוטר מתשלומין אבל בשוגג חייב מטעם מדאגבה קני' כיון דבשוגג מהני תפיסה ע"כ אא"ל דחשיב כנעשו בו ב' העונשין וא"כ ל"ח כאלו לקה ושוב חייב בתשלומין ודוק היטב, ובזה מיושב עוד מה דק' על הרמב"ם מש"ס דילן דמפורש דלמ"ד מנסך ממש ס"ל דל"ש קילב"מ משום מדאגבה קני' וא"כ גם להרמב"ם דמפרש מנסך ל"ש קילב"מ, וכ"ת דס"ל הגבהה צורך ניסוך כשמואל וא"כ הי' לו לפרש מדמע כמו לשמואל, ולהנ"ל **(י"ל)** דסוגיין אזיל למ"ד בכתובות (דף ל"ג.) כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ואין המלקות פוטר מתשלומין רק להיפוך וא"כ כאן אף דחשיב כלקה מ"מ מלקות אי אפשר לפטור מממון, אי חשיב דממון חמיר ול"ה קילב"מ דאי"ז בדרבה מיני' או משום דחס רחמנא אממונו של זה כמש"כ התוס' שם וא"כ אין בכוח מלקות לפטור ממון. אבל הרמב"ם ז"ל דפוסק כמ"ד מלקא לקי וא"כ לעולם מלקות פוטר מממון, רק בגזל דניתן לתשלומין פטור ממלקות וכ"ז אם אינו לוקה אבל כאן דחשיב כלקה שוב א"א לשלם דשוב המלקות פוטר וא"א לעשות בו ב' רשעיות ודוק:
עוד י"ל ואקדים דהנה בתוס' ד"ה מנסך הק' דאף דקילב"מ מ"מ יתחייב שלא יהי' כאו"א הולך וכו' ותי' דאין לחייבו בשביל זה רק כמו היזק ניכר עיי"ש והק' הפנ"י למש"כ התוס' בסוה"ד דעיקר הפטור דעל שעת הגבהה יוכל לומר הרי שלך לפניך עיי"ש וא"כ אם הי' היזק ניכר שוב לא הוי יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ שוב יתחייב מטעם שלא יהי' כאו"א הולך וכו' כמו בהיזק ניכר ונלע"ד דהנה הא דבהיזק ניכר א"י לומר הרי שלך לפניך היינו משום דקנה לי' בשינוי ובש"ס פ"ק דתמורה פריך על כל שינוי איך קונה נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ותי' דגלי קרא, והנה הרמב"ם כ' דאף דבטביחה יש שליח לד"ע מ"מ אם נתערב איסור אחר אשלד"ע וא"כ אם הי' אפשר לנסך בשינוי הניכר ג"כ ל"ה קונה כיון דפתיך בי' איסור ניסוך שוב נימא על הקנין ל"מ וא"כ יוכל לומר הרי שלך לפניך אף בשינוי הניכר אם הי' ע"י ניסוך כיון דלא קני לי' לכן ל"ש לקנוס משום שלא יהי' כ"א הולך וכו' כמש"כ התוס' ודו"ק:
ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דכ' דבשוגג חייב משא"כ במזיד קילב"מ והקשו דהא חמ"ש ג"כ פטורין ולהנ"ל י"ל דבחמ"ש שוב אמרי' מדאגבי' קני' ואין לומר הש"ל דהרי אילו הי' היזק ניכר הי' חייב ושוב חייב גם בזה משום שלא יהי' כ"א הולך וכו' ואין לומר דאם הי' ניכר ג"כ הי' יכול לומר הש"ל משום דאמרי' על השינוי, י"ל לפמש"כ איזה אחרונים דבשוגג ל"א ל"מ וא"כ הי' עושה הניסוך בשוגג ובהיזק ניכר שוב הי' שינוי קונה ול"ה שייך הש"ל לכן גם עתה חייב משא"כ במנסך במזיד דשייך ל"מ וא"כ אפי' הי' היזק ניכר הי' יכול לומר הרי שלך לפניך גם עתה פטור דא"א לחייבו יותר מאילו הי' היזק ניכר כמ"ש התוס' ודו"ק היטב: