אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער הכללים › כלל ה

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער הכללים · כלל ה

כלל ד

בענין אשו משום חציו

הנימוק"י בפ"ב דבב"ק הק' לר"י דאשו משום חציו איך מותר להדליק נר בע"ש עם חשיכה כיון שדולק בשבת מכוחו יחשב שהדליק בשבת ותי' דאף שהוא הדליק כל הנר מ"מ ל"ח שהדליק בשבת רק בע"ש בשעה שפעל התחלת הדליקה עיי"ש ואציע מה שכתבתי בחי' להלכות מקואות ביו"ד סי' ר"א השייך לזה וזה לשוני שם ק' לי לכאו' איך מועיל המשכה לטהר שאובין כשיש במקוה כ"א סאה כדקימ"ל סי' ר"א סעי' מ"ד והרי איתא שם סעי' ל"ט דאם זולף אדם בידיו או ברגליו ג' לוגין למקוה פסלוהו, הרי דאף שלא נשאב בכלי כל שהולך בכוח האדם חשוב שאובין א"כ אף דמהני המשכה לטהר פסול שאובין דמעיקרא מ"מ הרי חוזר ונפסל אחר ההמשכה כשמגיע לאויר המקוה והולך עדיין מכוח האדם ונפסלין ולענין זה ל"מ ההמשכה דהרי הפסול נעשה אחר ההמשכה וכדאמרי' בנדרים (דף ע"ו.) וכי מטבילין כלי לכשיטמא וטהר ואף דמהני המשכה גם לענין הווייתן ע"י טהרה אבל זה דוקא כשנפסל קודם המשכה אבל ודאי ל"מ המשכה לסלק פסול שאובין של אח"כ בשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מקואות הביאו הב"י סי' ר"א דק"ג:

מדה"ס דהוא המפרש דברי התוספתא דזולף בידיו וברגליו ג' לוגין למקו' פסל היי"ד כשנטלן בידיו וזרקן למקוה ממש אבל מה שניתז ע"י דריסת רגליו כשר אף שהולך מכוח עיי"ש ניחא גם כאן, אבל לדעת הרא"ש ור"ש שהביא שם הב"י דאם ניתז ע"י אדם פסול אף דזה ל"ח רק כוחו כדאיתא ריש פרק כיצד הרגל דהתזת צרורות ל"ח רק כוחו, א"כ גם כאן כששופך על הקרקע והמים נגרים מכוחו יופסל דאפי' הפותח בידקא דמיא והמים יוצאין חשיב כוחו כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ז.) וחולין (דף ט"ז.) כש"כ כאן ששופך על הארץ בידים והם נגרים הלאה ואף דרש"י עירובין (דף פ"ז.) במשנה דעוקא דאם שופך ברה"י והמים יוצאין לרה"ר ל"ח רק שבות כבר כ' הרב ז"ל בשו"ע סי' שנ"ז סעי' א' ב' בשם ריטב"א דהיי"ד כשאין המים יוצאין ממש מכוחו ששופכן ברחוק מעט מרה"ר והוא כעין הא דמחלקינן בסנהדרין (דף ע"ז) וחולין (דף ט"ז.) בין כוח ראשון לכוח שני ופירש"י בלשון א' דקרוב למים חשיב כוח א' ורחוק חשיב כוח ב' וע' חולין (דף ק"ז) באריתא דדלאי דאי לא מקרב ידי' לגבי דוולא כבר פסק כוח השופך אבל בנ"ד לא מיבעיא לשיטת הרשב"ץ והרשב"א שהביא הב"י סי' ר"א דשיעור המשכה הוי אפילו משהו א"כ בודאי הוי כוח א' אך אפי' למאי דקימ"ל כהריב"ש וכלבו בשיעור המשכה ג' טפחים, וזה י"ל דמקרי רחוק ממילא הוי כוח שני, אבל הרי כ' המג"א סי' קנ"ט סקכ"א דהא דמחלקינן בין כוח ראשון לכוח שני הי"ד היינו כשאינו יוצא ממש מכוחו כגון שהסיר הברזא ויצאו מים מאליהם משא"כ במטה חבית אבל כל היום חשיב כוחו משום דיוצא ממש מכוחו וכ"כ בפרישה בסי' הנ"ל, וכן פסקו להלכה התבו"ש והפר"ח סי' ז' לענין שחיטה, ולפ"ז הא דכתב רש"י בשופך על הארץ והמים יוצאין דחשיב רק שבות היינו משום דמה שהמים נשפכין לא פתיך בי' כוחו כלל דאפי' ישפכו מים מעצמן לא ישארו במקומן רק יגרו הלאה לכאן ולכאן, ודומה ממש לזרק צרור למעלה ונפל לתחת בסנהדרין (דף ע"ז.) דל"ח כוחו והיינו משום דטבע כל גשם עפריי ליפול מעצמו לארץ ולא בעינן לזה שום כוח אדם ולא פתיך בנפילה זו כוחו כלל, ולכן דומה זה לסילק הדף דמחלקינן בין כוח א' לב' כיון דלא פתיך בשפיכה זו כוח האדם [ובמק"א ישבתי בזה קו' התוס' סנהדרין שם ד"ה סוף חמה לבוא שהק' מהי' מושך במעגילה ונפל והרגתו דלא יחשב כוחו כמו בזרק צרור למעלה ונפל לתחת ולהנ"ל א"ש דזה דומה לבידקא דמיא דלא פתיך בי' כוחו ממש ומ"מ בכוח ראשון דהיינו בסמוך לו חשוב כוחו ולכן כשמשך למעלה ונפל תיכף מידו על האדם חשיב כוחו משא"כ בזרק למעלה שמן ידו הגביה עוף למעלה ואח"כ לארץ חשיב כמו כוח שני דבידקא דמיא וראי' לזה מב"ק (דף י"ז) תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפל החבל ונשבר הדלי חשיב צרורות למ"ד בתר תבר מנא אזלינן הרי דאע"ג דנפל ישר על הארץ חשיב כוחו וצ"ל כמו שכתבתי משום דנופל להדיא מידו לארץ חשיב כמקום סמוך לבידקא דמיא דחשיב כוח א'] ולפי"ז היי"ד כששופך המים על קרקע ישרה דאז לא פתיך בי' כוחו רק מעצמן הן מתפשטין הלאה, אז י"ל דברחוק חשיב כוח שני, אבל כשישפוך על מקום מדרון ודאי דומה למטה חבית דחשיב כולו כוחו כיון דהמים הולכין ממש מכוחו וכוחו פתיך בי', ולפ"ז הי' להם להפוסקים ז"ל לפרש דל"מ המשכה רק בקרקע חלקה וישרה שלא יצאו המים ממש מכוחו ולא אשתמיט שום פוסק לומר כן, ואדרבא יש דעות דמהני המשכה דרך צנור שחקקו ולבסוף קבעו ואף הפוסלין ל"א רק משום דבעי' המשכה ע"ג קרקע והרי בצינור המים נמשכין מכוחו כמו במטה חבית, ועוד דדוחק לומר דג' טפחים חשוב מקום רחוק ותו דהמצריכים ג' טפחים לאו מטעם זה אמרו רק משום דפחות מג' כלבוד דמי ואין עלי' שם המשכה משמע דאי לאו האי טעמא הי' מועיל אפילו בכ"ש, ונלע"ד בזה דבר חדש בעזהי"ת, לפמש"כ הנימוק"י פ"ב דב"ק דאשו משום חציו חשיב כאלו עשה הכל בשעת התחלתו, ומה"ט מותר להדליק נר בע"ש אף שדולק בשבת משום דחשיב כאלו הדליק הכל מבעוד יום, ונלע"ד דסברא זו ל"ש רק על האדם הפועל דאם דנין על הפועל אז י"ל דעשה הכל מתחלה אבל אם דנין על עצם הפעולה א"א שנעשית רק ברגע העשותה באמת וכן שמעתי בשם אדומו"ר זצ"ל בהא דתענית (דף כ"ט.) דאמר ר"י אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי וק' הא ר"י עצמו אית לי' אשו משום חציו וחשיב הכל כנעשה בתחלה כמ"ש הנימוק"י וא"כ חשיב כנשרף בתשיעי כולו כיון דאז הציתו בו את האור, ותי' ג"כ כנ"ל דשם אין דנין על הפועל דעיקר התענית הוא על גוף הפעולה שנשרף הבית ומצד הפעולה א"א לומר דחשיב שנעשה מתחלתו ע"כ דפח"ח, ונלע"ד ראי' לזה דהרי אסור ליטע ל' יום לפני ר"ה בשביעית משום שנקלט בשביעית כמבואר בפ"ק דר"ה (דף יוד:) ובתוס' ור"ן שם וק' לכאו' למ"ש הנימוקי הנ"ל דחשיב הכל כאלו נעשה עכשיו א"כ חשיב כאילו הקליטה הוא קודם שביעית אבל למ"ש א"ש דאם דנין על עצם הפעולה א"א לומר שנעשה עתה רק בשביעית וכיון דשביעית עיקר האיסור על הקרקע דכתי' ושבתה הארץ כמ"ש בתוס' רי"ד ע"ז (דף ט"ו.) לענין אמירה לעכו"ם וכיון דהקליטה הוא בשביעית א"כ הארץ אינו שובת וק"ל:

[וכעין זה הוא דעת הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין בשלח לגרש את אשתו כשהי' פיקח ואח"כ נשתטה הבעל ונתנו השליח הגט כשר מה"ת, הנה דשליח של אדם כמותו הפירוש כאילו המשלח פעל המעשה בשעת מינוי לא בשעת עשיית השליחות דאז הרי הבעל שוטה ואין במעשיו כלום [וע' בשו"ע הרב ז"ל סי' רס"ג בקו"א סק"ב] וע"כ דחשיב כאלו הבעל פעל הנתינה בעת המינוי בהיותו פיקח, ואף דאין האשה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה, הנה דאף דהמעשה נעשה אח"כ מ"מ אם דנין על מעשה המשלח חשיב כאלו עשה בשעת מינוי אותה הפעולה אשר תיעשה אח"כ, וה"נ בחציו אף דחשיב כאלו עשה המעשה עכשיו מ"מ אם דנין על המעשה חשיב שנעשה אח"כ והוא פעל עתה המעשה אשר תיעשה אח"כ וז"ב]:

ולפי"ז א"ש הא דמהני המשכה אף דהמים הולכין מכוחו גם אחר ההמשכה, מ"מ כיון דעיקר הפסול הוא משום שהולך בכוחו של אדם וא"כ לענין הפסול אתה צריך לדון מצד הפועל ממילא חשיב כל מה שנעשה מכוחו כאלו נעשה תיכף בשעת שפיכת המים על הארץ כד' הנימוק"י, וכ"ז לענין הפסול דעיקרו מחמת שהולך בכוח אדם, אבל היתר המשכה דאין ההיתר מחמת שהאדם המשיכו דאפי' ישפכו וימשכו מעצמן נמי יועיל ואין ההיתר רק מצד עצם פעולת ההמשכה שהמים נמשכין על הארץ, ולענין זה אין לומר דפעולה זו נפעלת מעיקרא כנ"ל רק בשעה שהיא נמשכת והולכת ע"ג קרקע וא"כ שפיר חשיב ההמשכה אחר הפסול ואף דיש במים אלו פסול שהולכין מכוח אדם זולת פסול שאובין, על כל זה מועלת המשכה אחת כמובן כיון דגם לענין הפסול דהוי' ע"י טהרה מועלת המשכה כמובן ומה לי חד פסול מה לי תרי פיסולי כיון דגם פסול זה נעשה קודם פעולת ההמשכה שפיר דמי ודו"ק היטב:

ועפמש"כ לעיל דהא דכ' הנימוק"י דחשיב כאלו עשה הכל עכשיו זה שייך רק לענין אדם הפועל אבל אם דנין על עצם הפעולה ל"ש לומר דנעשה תיכף בתחלתו, בזה פירשתי כמין חומר סוגי' חמורה מאד בב"ק (דף מ"ב:) דאיתא התם דכופר אין הבעל יורש מאשתו דאין כופר אלאחר מיתה ופריך מאי טעמא [פירש"י אע"ג דכתי' והמית נימא דכיון דאמדוהו למיתה לישתלים מחיים] ומשני דכתי' והמית איש השור יסקל והדר ואם כופר יושת עליו פירש"י דכמו דהשור פטור מסקילה בטרם שמת משום דכתי' והמית הה"נ דפטור מכופר דכתי' בתר מיתת השור עיי"ש ודברים אלו תמוהים ונפלאים דהרי בפירכת הש"ס פירש"י דאע"ג דכתיב והמית נימא דכיון דאמדוהו למיתה לישתלים למיתה א"כ מאי משני דמקשינן למיתת השור ומיתת השור פטור מחיים משום דכתי' והמית והרי חזינן דהש"ס הקשה אע"ג דכתיב והמית מ"מ ישלם מחיים א"כ ה"ה דיש להקשות כן על מיתת השור עצמו דאע"ג דכתי' והמית כיון דאמדוהו למיתה הוי בכלל והמית ויתחייב השור סקילה מחיים ואם פשיטא לי' לתרצן דלשון והמית ל"ש רק אחר מיתה ממש למ"ל לאתויי כלל מיתת השור ומאי אולמא דמיתת השור מכופר לענין זה וע' בשו"ת אבני מילואים סי' ח', והאיר ד' את עיני בישוב דבר זה לאמתו דבקרא כתיב מעיקרא כי יגח שור איש או אשה ומת השור יסקל והדר כתי' אם שור נגח הוא מתמול שלשום והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת ואם כופר יושת עליו וגו' נמצא דברישא גבי סקילת השור כתי' כי יגח שור איש "ומת" דקאי פעולת המיתה על האדם המתפעל לא על השור הפועל ובסיפא גבי כופר לא כתי' ומת על האדם המומת אלא "והמית" דפעולת המיתה קאי על השור הממית והנה מה דהי' ס"ד דמקשן דאע"ג דכתי' והמית יתחייב מחיים היינו מטעם הנימוק"י הנ"ל דחשיב הכל כנעשה עכשיו ברגע פעולת המצית אף דהאש עדיין לא הגיע המטרה וה"נ כיון דמכוחו ימות חשיב כאילו כבר המיתו וזה שייך דווקא בלשון "והמית" דקאי על הפועל ע"ז י"ל דחשיב תיכף כאילו המית משא"כ גבי סקילת השור דרישא דכתי' צומת' דהיינו על האדם המתפעל וע"ז ל"ש סברא הנ"ל שיחשב עכשיו מת מחמת דאמדוהו למיתה, וכן מוכח מש"ס חולין (דף ל"ז.) דפריך ודלמא היינו מסוכנת היינו נבלה לא ס"ד דכתי' וכי ימות מן הבהמה וגו' לאחר מיתה הוא דקריא רחמנא נבלה וכו' עיי"ש והיינו ג"כ כנ"ל דוכי ימות א"א לפרש רק לאחר מיתה ממש דכיון דלשון זה מוסב על הבהמה א"א לומר שמתה רק לאחר מיתה ממש לכן מקיש כופר למיתת השור דאצל סקילת השור כתיב "ומת" מה שאין כן גבי כופר וזה נכון מאד בס"ד:

ובגוף דברי הנימוק"י הנ"ל דאע"ג דחשיב חציו וכאלו הוא פעל כל מה שהאש פועל אח"כ מכוחו מ"מ חשיב כאלו פעל עתה בשעת הבערתו בשעת התחלת פעולת האדם וא"כ הרי הוא כאלו הוא הדליק כל הנר בע"ש ויש לחקור בעשה פעולה בחפץ שיש לו עתה מהות אחר ואח"כ נשתנה מצב החפץ למהות אחר בעוד כוח פעולתו בהחפץ באיזה חפץ חשיב פעולת האדם אם חשיב שפעל בחפץ כפי המהות שהי' על החפץ בשעת פעולתו כעין שכ' הנימוק"י לענין הזמן דאף שדולק בשבת מכוחו מ"מ אם דנין על האדם חשיב שהוא פעל בע"ש וה"נ אף דבשעה שכוחו פועל יש להחפץ מהות אחר מ"מ א"א לייחס אליו מעשה בחפץ רק לפי המהות שהי' לו בשעת התחלת פעולתו, א"ד חשיב פעל בחפץ שיש לו מהות האחר כפי מצבו בעת היותו הולך ומתפעל מכוחו לא כפי מצבו בשעת התחלת פעולת האדם דכמו דמייחסין אליו גוף המעשה של אח"כ אף דהוא אינו עושה אז מאומה כמו כן מייחסין אליו הפעולה בחפץ ההוא כפי מה שהניחו אז דא"א לחלק מהות החפץ מן המעשה:

ונלע"ד דזה תלי בפלוגתת המג"א והלבוש באו"ח סי' שי"ח בהא דקימ"ל דבדבר יבש אין בישול אחר בישול ובדבר לח יש בישול אחר בישול וכ' המג"א שם ס"ק מ' בשם הלבוש דאסור ליתן אינפנדא כנגד האש מקום שהיד סולדת בו משום בישול כיון דהשומן נמוח אח"כ והוי דבר לח ובלח יש בישול אחר בישול והמג"א חולק ומתיר כיון דבשעה שמעמיד ע"ג התנור הוא דבר יבש ובדבר יבש אין בישול אחר בישול, הנה פליגי בזה דהמג"א ס"ל דאזלינן בתר שעת פעולתו ואף דבשעה שמתבשל מכוחו הוא לח מ"מ א"א לייחס אל האדם פעולת בישול בלח כיון דבשעה שהוא פעל הי' יבש כעין שכ' הנמוק"י לענין הזמן והלבוש ס"ל כיון דאח"כ בשעה שנעשה בו פעולת הבישול הוא לח חשיב שפעל המעשה בדבר לח ובהאי ענינא אמרתי בלימוד הישיבה ליישב דברי המג"א ממה שהק' עליו אדומו"ר זצ"ל בס' הק' אגלי טל מלאכת אופה ס"ק נ"ה מדברי הרמב"ם בשדא סיכתא לאתונא דמירפא רפי והדר קמיט וכ' הרמב"ם דחייב על מה שנקמט לבסוף ואף דעכשיו בשעה דשדי סיכתא לאתונא אינו מרופה עדיין ול"ש בו ענין הבישול שנקמט לבסוף ומ"מ חייב הרי דלא אזלינן בתר מעיקרא עיי"ש ד"ק הנחמדים מפז, ונלע"ד ע"ד פלפול קצת בהקדם דברי המהרי"ט בשבת (דף ג':) בפשט בעהב"י את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה פטור העני וק' כיון דידו דבעהב"י בתר גופו גרירא וחשיב כמונח ברה"י במקום גופו וא"כ יחשב כמוציא מרה"י לרה"ר וע' רש"י ותוס' שם וכ' המהרי"ט דכיון דאי לאו הבעהב"י המחזיק החפץ בידו אם הי' החפץ מונח במקום זה כמו שמונת עתה בלעדי ידי בעהב"י המחזיקו הי' חשיב מונח ברה"ר ורק ע"י הבעהב"י שמחזיק החפץ חשוב כמונח ברה"י ועי"ז שייך בו מלאכת הוצאה מרה"י לרה"ר וא"כ עיקר הגורם שיהי' ע"ז שם מלאכת הוצאה הוא רק הבעה"ב וחשיב כמו שנים שעשאו עיי"ש והוא חידוש נפלא, ושמענו מזה דמה דהבעה"ב גורם שיהי' על פעולת העני שם מלאכה הוא ג"כ חלק מן המלאכה אף דכל המלאכה עושה העני מ"מ לולא הבעה"ב ל"ה ע"ז שם מלאכה ומה שגורם שיהי' על הפעולה שם מלאכה הוא ג"כ כחלק מחלקי המלאכה וחשיב עי"ז שהבעה"ב סייעו לעני בהמלאכה וחשיב שנים שעשאו ועתה נבוא לנ"ד, והנה זה ברור דאף להמג"א דאזלינן בתר מצב החפץ בשעה שהוא פועל וחשיב כל המעשה נעשה אח"כ בחפץ כזה כמו שהי' בשעה שהאדם התחיל לפעול בו, אבל כ"ז בפעולה סיטראית שאינה חלק מגוף המלאכה דעל גוף המלאכה שאנו דנין א"א לומר דאזלינן בתר מעיקרא דאם הדליק האש ויצאה ואכלה הגדיש או הקמה אם תיזל בתר מעיקרא הרי לא נשרף הגדיש עדיין ולמה יהי' חייב וכן במעמיד בשר חי על האור בשבת ונתבשל א"א לומר על גוף הבישול דאזלינן בתר מעיקרא וחשיב שעדיין חי דעל זה אנו דנין שפעל מחי מבושל, וכן הזורק חפץ מרה"י לרה"ר אם ניזל בתר מעיקרא לגבי האדם הפועל א"כ חשיב עודנו עומד ברה"י וא"כ לא עשה מלאכה וע"כ דעל פעולה זו עצמה שאנו דנין ל"ש למיזל בתר מעיקרא וחשיב שזרק מרה"י לרה"ר וז"ב ופשוט מאד וא"כ יש לדון לכאורה בגוף דין האינפנדא הנ"ל במעמיד על האור דבר יבש ונמוח ונעשה לח דכיון דבדבר יבש אין בישול אחר בישול וא"כ כל זמן שהוא יבש אין שייך בו בישול רק כשעושהו לח ולפמש"כ המהרי"ט דמה שגורם שיהי' עליו שם מלאכה הוא ג"כ חלק מחלקי המלאכה וא"כ הכא מה שמעמידו על התנור ועושהו לח שיהי' שייך בו פעולת בישול הוא ג"כ מחלקי המלאכה וא"כ כמו דלענין עצם מלאכת הבישול ל"ש למיזל בתר מעיקרא משום דע"ז עצמה אנו דנין, וזהו עיקר חציו שעשה מחי מבושל, וא"כ ה"נ מה שעשה האינפנדא מיבש לח הוא ג"כ מחלקי המלאכה וכמו שדנין שעשה מחי מבושל כמו כן נאמר שעשה מיבש לח והכשירו לקבל מלאכת הבישול ואח"כ בישלו דכמו שכ' המהרי"ט דמה שעשה הבעה"ב שיהי' על פעולת העני שם הוצאה חשיב שסייע בהמלאכה וה"נ באדם עצמו שהכשיר החפץ למלאכה חשיב זה עצמו שעשה קצת חלק מן המלאכה הא למה זה דומה לזרק חפץ מרה"י לרה"ר דיש בו ג"כ ב' חלקי הפעולה א' העתקת החפץ מרה"י לרה"ר הב' הנחתו ברה"ר ולענין ב' החלקים אזלינן בתר בסוף ואמרי' שפעל ההעתקה מרה"י לרה"ר ואח"כ הניחו ברה"ר, ולא אזלינן בשניהם בתר מעיקרא וה"נ יש בזה ב' חלקי מלאכה הא' מה שמכשיר האינפנדא לקבל פעולת הבישול במה שעושהו לח דזה הוא ג"כ מלאכה כמש"כ המהרי"ט הנ"ל הב' שמבשלו אח"כ, וכ"ז הוא חציו וגירי דילי' דכל מה שהוא מן המלאכה א"א למיזל בתר מעיקרא דזהו עיקר חציו וגירי דילי' שאנו דנין עליו לומר אשו משום חציו ודוק היטב, אך החילוק בין נדון המהרי"ט לנדון המג"א הנ"ל לפמש"כ השבו"י סי' ל"ח וכ"כ הפרמ"ג בסי' פ"ז דאע"ג דבשבת אין בישול אחר בישול בבב"ח יש בישול אחר בישול עיי"ש וכ"כ הפלתי בסי' פ"ז והוכיח כן מדברי הש"ס פ' כל הבשר גזירה שמא יעלה באילפס רותח ואף דמסתמא יעלו על השלחן דבר מבושל מ"מ אסור מדאורייתא עיי"ש ואני הבאתי סמך לדבריהם מדברי הרמב"ן גיטין (דף כ'.) דהא דבס"ת מהני מעביר עליו קולמס ובשבת דיו ע"ג דיו לכו"ע פטור וכ' דמשום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שכבר הי' כתוב מתחלה ל"ח מלאכת מחשבת אבל בס"ת גם כה"ג הוי כתב עיי"ש וא"כ ה"ה לענין אין בישול אחר בישול י"ל דהיי"ד בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בבב"ח שפיר חשיב בישול וא"כ החילוק מבואר דבשלמא בנדון המהרי"ט לולא הבעה"ב הי' מונח ברה"י ולא הי' פועל כלל פעולת הוצאה דמעיקרא הי' ברה"י וגם הוא טלטלו הלאה לרה"י משא"כ בנדון המג"א אף אם הי' דבר יבש הי' שייך בו פעולת הבישול אלא דל"ה חייב עליו משום מבשל משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל פעולת הבישול שייך גם בדבר יבש שנתבשל וא"כ אין זה חלק מעצם הפעולה של בישול דבישול הי' שייך גם בעודנו יבש [וע' בסו"ס הבהיר אגלי טל בהשמטה דגם מה שאינו מלאכת מחשבת מ"מ שם מלאכה עלי' אף דאינו חייב עלי' עייש"ה] לכן אין העשותו מיבש לח מחלקי המלאכה כלל ואין אנו דנין רק על עצם פעולת הבישול והיות התבשיל יבש או לח מלתא באפי נפשה הוא לכן שפיר כ' המג"א דלענין מהות החפץ אזלינן בתר מעיקרא וחשיב שפעל בישולו בדבר יבש כמעיקרא וכ"ז בנדון המג"א אבל בנדון הרמב"ם בשדא סיכתא לאתונא דרפי והדר קמיט דשם הבישול לעשות מרפוי קמיט, וכ"ז שהוא קמיט ל"ש בו בישול זה כלל וזה דומה ממש לנדון המהרי"ט דמה שעושה מרה"ר רה"י חשיב חלק מן המלאכה וה"נ בנ"ד דעושה מרפוי קמיט, וא"כ צריך לדון גם על מה שעשה מרפוי קמיט ולענין הדבר שאנו דנין עליו ל"ש למיזל בתר מעיקרא כנ"ל ודו"ק היטב, כנלע"ד לפלפולא [אבל לקושטא יש לדחות דהרמב"ן גיטין (דף כ'.) אמרה רק אליבא דר' אחא ב"י אבל לדידן אדרבא שבת חמיר לענין כעג"כ דהרי בדיו ע"ג סיקרא בשבת חייב ואילו לענין עדים שאין יודעים לחתום ל"מ דבשביל שאנו מדמין נעשה מעשה ואף לרש"י דפי' דגם לענין שבת אם בא מעשה לידינו לא היינו מחייבין אותו להביא חוב"ע, מ"מ הרי חזינן עכ"פ דגם לענין גט כעג"כ ל"מ דע"כ לא נסתפק רק בדיו עג"ס]:

ויש להעיר עוד בחקירה הנ"ל מדברי הרשב"ם המובא בתוס' ע"ז (דף נ"ה.) ד"ה ירד לבור בסוד"ה דמבואר מדבריו דעכו"ם הדורך ענבים בגת אף דבשעת דריכה עדיין ל"ח יין עד שימשוך כדאיתא בש"ס שם מ"מ כיון דאח"כ כשנמשך ונעשה יין עדיין הולך מכוחו של עכו"ם אסור משום כוחו של עכו"ם עיי"ש הרי דאף דבשעה שהעכו"ם פועל בענבים עדיין ל"ח יין וכשנעשה יין כבר סר פעולת עכו"ם מ"מ חשיב כוחו של עכו"ם ביין ולא אזלינן בתר מצב החפץ בשעת התחלת הפעולה רק כפי מצב החפץ בשעת התפעלות:

אמנם ראיתי בר"ן שם אהא דאיתא שם (דף ס'.) מעצרא זיירא ר"פ שרי ור"א ואיתימא ר' שימי בר אשי אסר בכוחו כו"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי בכח כוחו או דילמא בכוח כוחו כו"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בכוחו וכ' הר"ן דהא דר"א מתיר בכוחו משום דבשעה דקעצר ענבים הוא דקא עצר בלא יין ובשעה שהיין זב לאו כוחו איכא ולאו כוח כוחו אבל למסקנא אסרינן לי' כיון דסוף סוף מכח עכו"ם נמשך היין עכ"ל הר"ן, הנה דפליגי אמוראי בזה אם כה"ג חשיב כוחו של עכו"ם ביין או דילמא כיון דבשעה שהוא סוחט ליכא עדיין יין ל"ח כוחו ביין, ולמסקנא חשיב כוחו וזה סעד לדברי הלבוש הנ"ל דחשיב כמבשל דבר לח אף דבשעה שמעמיד האינפנדא הוא יבש:

ונלע"ד להביא ראי' לדעת הרשב"ם ממשנה ג' פ"ג דטהרות ומייתי לה בשבת (דף קמ"ד) זב החולב את העז טמא משום היסט הזב והרי בשעת ההיסט עדיין אין החלב ראוי' לקבל טומאה דהרי חזינן דאפי' אם יצא החלב שלא לרצון אינו מקבל טומאה וצריך יציאה לרצון וע"כ דבפנים עדיין אין ראוי' לקבל טומאה וא"כ כיון דבשעה שהוא סחט ופעל בהחלב עדיין אין ראוי' לק"ט וא"כ אפילו אח"כ בשעה שהוא יוצא לחוץ והולך עדיין מכוחו מ"מ לא יקבל טומאה דחשיב כאלו עשה הכל קודם שנעשה ראוי לק"ט, ול"ח היסט הזב בחלב, ועוד במתניתין שם זב שסחט זיתים וענבים כגרגר טמא מחמת היסט הזב, והשתא קשה למ"ד משקין מפקיד פקידי אין המשקים ראוים לקבל טומאה בעודנם בפנים לא מתורת משקה ולא מתורת אוכל, דמשקין ל"ח עד שיצאו וגם בתורת אוכל לא מקבלי טומאה כיון דמפקיד פקידי הוי כשאר מי פירות חוץ הז' משקין דלשיטת הרמב"ם אין מקבלין שום טומאה לא טומאת אוכל ולא טומאת משקה כמ"ש הצל"ח בסוגי' דר' חנינא סגן הכהנים, וא"כ איך נטמאין הרי הוא לא הסיט רק משקה הבלתי ראוי' עדיין לק"ט וע"כ דלא אזלינן בתר מעיקרא לענין מהות החפץ המתפעל רק כפי שעה שהפעולה נעשית בו, והכ"נ כיון דבשעה שיוצא ונסחט נעשה משקה והולך בכוחו של זב חשיב כוחו של זב ביין:

ואדמו"ר זצ"ל מסאכטשאוו דחה אותי דזה אינו ראי' דע"כ אין הטעם משום שנמשך אח"כ כשנעשה משקה דאז אינו ניסט מגופו של זב אלא מכוחו של זב וכוחו בזב ל"ח היסט כדאיתא ריש פרק ב' דב"ק דמדמה לה הש"ס לענין צרורות כל שבזב טהור לאו גופו הוא אלא כוחו ומשלם חצי נזק אלא ודאי דתיכף בשעת חליבה כשיוצא החלב נעשה משקה וחשיב גופו וא"כ גופו של זב עושה מעשה במשקה ודו"ק עכ"ל הטהור ולכאורה רציתי ליישב דבריי עפ"מ דאיתא בש"ס ריש פרק כיצד הרגל שם דרסה על הכלי ולא שברתו ונפל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופי' הוא או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הוא וכ' בתוס' דבזורק אבן על הכלי פשיטא דלא אזלינן בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת לה צרורות וצריך לחלק בין הזורק אבן על הכלי לזורק הכלי בעצמו יעו"ש וכ"כ הרשב"א שם הנה דהא דצרורות משלם ח"נ היי"ד בזורק אבן על הכלי אבל בזורק גוף הכלי כיון שעשה מעשה בכלי אזלינן בתר מעיקרא ול"ח צרורות וא"כ י"ל כן בהיסט הזב ג"כ דהא דכוחו של זב ל"ח היסט היינו כשזרק דבר על החפץ שלא עשה מעשה בחפץ אבל כשעשה מעשה בגוף החפץ אלא דהטומאה לא חיילא עד אחר שיצאה מידו שוב י"ל דשפיר חשיב היסט משום דבתר מעיקרא אזלינן וחשיב גופו של זב לא כוחו וראי' לדברי דהרי רבא עצמו כייל האי כללא דכל שבזב טמא בנזקין משלם נ"ש וכל שבזב טהור בנזקין משלם ח"נ הרי בכה"ג בזב טהור ובנזקין מספקא לי' אי נ"ש אע"כ דאותו איבעיא מספקא לי' לרבא גם בזב עצמו, עוד ראי' מע"ז (דף ס':) דאיתא שם ג"כ האי כללא כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יי"נ וכל שבזב טהור בעכו"ם אין עושה יי"נ וכיון שהרשב"ם כ' (דף נ"ה.) דאם דורך בגת ואח"כ נעשה יין חשיב כוחו של עכו"ם ביין ונעשה יי"נ, ולגירסת הס' שלנו גם ר' אשי בעצמו ס"ל כן דכוחו כה"ג אסור שם (דף ס'.) גבי מעצרא זיירי והוא עצמו אמר שם עמוד ב', האי כללא דכל שבזב טמא בעכו"ם עושה יי"נ, א"כ ע"כ צ"ל דבכה"ג בזב טמא, אמנם באמת ד' אדמו"ר זצוק"ל צודקין דכן מבואר בכריתות (דף ט"ו:) בזב וטמא מת שהיו מהלכין וירדו עליהם גשמים אע"פ שסוחטין מצד העליון לצד התחתון טהורין שאין מחשבין עד שיצאו מכולן [פירש"י לפי שאינם חשובין שעומדין ליבלע בשפה התחתונה של בגד יצאו מכולן הרי אלו מכשירין פירש"י אבל לא מטמאין וכו' וק' מדוע לא נטמאו כיון דעתה נעשה משקה חשובה כשנפרד מן הבגד ועדיין הולך וזב מכוחו של זב א"כ יטמאו מהיסטו של זב, וע"כ כדעת כ"ק אדמו"ר זצ"ל דאפי' כשפעל בגוף החפץ שנטמא ל"ח היסט של זב ואינו נטמא כל שא"א לו להטמאות בשעת פעולת הזב בו וזה ראי' ברורה וכן מצאתי בר"ש פ"ק דמכשירין מ"ה. אהאי תוספתא דזב וטמא שהלכו וכו' פי' הרי אלו מוכשרין דחשיבי משקה ואפ"ה טהורין דאין נחשבין אלא אחר יציאתן ומשיצאו שוב לא נגעו בזה ונטמאו עכ"ל ונפ"מ לפי"ז אם זב ירעוד אילן שכוחו רע דאז חשיב כוחו כמבואר בזבים פ"ג ויתלוש פירות שיש עליהם משקה טופח דאי נימא דכה"ג בתר מעיקרא אזלינן יטמאו הפירות מחמת היסט הזב והכשרן וטומאתן באין כאחד אבל לפי מה שהוכחתי הפירות טהורין דכוחו של זב ל"ח היסט:

ומה שהבאתי לעיל ראי' לנגד זה מב"ק כל שבזב טמא ומע"ז (דף ס':) כבר כתבו התוס' שם דלאו כללא הוא לענין כל דבר דאילו קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ואילו בזב עושה יי"נ עיי"ש:

עוד יש להעיר מדברי הספרי פ' מטות ל"א פסוק י"ט כל הורג נפש רמ"א בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל הנוגע בחלל מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבורו אף הורג ע"י חבורו עכ"ל והעתיקו רש"י בחומש ומזה יש להביא ראי' דאזלינן בתר מעיקרא בנדון הנ"ל דאל"כ האיך ס"ד בהרג ע"י חץ שיטמא אפילו ניהוב דמה שנוגע בחץ חשיב כאלו נגע בהאדם כיון דהחץ הולך בכוחו אבל הרי האדם עדיין חי בשעה שהוא נוגע בחץ וא"כ מסתגי אי נימא דמה שהוא נוגע בחץ חשיב כאלו נגע עכשיו באדם הנהרג אח"כ ע"י החץ אבל האידנא מיהת חי הוא וא"כ נוגע בחי, אע"כ דמה שנפעל מכח האדם חשיב כאלו הוא פעל עתה על התכונה שהוא נפעל אח"כ בגמר ההתפעלות והרי אח"כ החץ נוגע במת וכיון שהוא מכוחו ס"ד שיחשוב כאלו הוא נגע במת וק"ל:

עוד נראה להעיר בחקירה הנ"ל האמורה הלא מראש ראשית ארשי מהא דב"ק (דף נ"ו) דמוקי לה להא דכופף קומתו של חברו מפני הדליקה דחייב בד"ש כגון דשויא טמון באש וגרם שחבירו המדליק יופטר מחמת טמון משמע דאף דהמדליק הדליק דבר גלוי ואח"כ נעשה טמון חשיב ג"כ טמון באש דפטור ול"א כיון דהכל נעשה עכשיו ברגע הדלקתו ואז הוא גלוי ויחשוב כאלו הדליק דבר בלתי טמון הרי דאף דכ' הנימוק"י דהכל נעשה עכשיו מ"מ א"א לייחס אליו פעולה אחרת במצב אחר רק כמו שהוא נפעלת אח"כ באמת וכמו שהפעולה נפעלת אח"כ כן מייחסין אליו שחשוב שהוא פעל כל זה תיכף בהתחלתו, אבל עכ"פ צריך לייחס אמתת הפעולה באותה האופן שנעשית אח"כ באמת, דאותה הפעולה שנעשית אח"כ מאליה מייחסין אליו לומר שהוא פעל אותה אבל א"א לייחס אליו שפעל דבר שבעצמו לא נתפעל כלל כגון ששרף דבר גלוי שבאמת לא אירע דבר זה כלל, והוא כדעת הלבוש לעיל דאזלינן בתר גמר הפעולה:

וע' שבת (דף צ"ט:) זרק דף וחפץ על גביו מהו כו' א"ד כיון דלא אפשר דלא מדליא פורתא והדר נייח כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי פירש"י כיון דלא אפשר דלא מידלי החפץ מעל הדף בשעת הנחת הדף והדר נייח כעשיית מחיצה ברישא והדר הנחת החפץ דמי וחייב דבשעת הנחת החפץ כבר נעשה הדף רה"י עכ"ל, ולכאורה קשה דא"כ מאי מספקא לי' ואמאי לא יתחייב כיון דנעשה המחיצה קודם ואח"כ נייח ואין לומר דבזה עצמו קא מיבעי לי' אימת החפץ נייח, ז"א דמלשון הש"ס דכיון דלא אפשר דלא מדלי פורתא משמע דזה פשוט אצלו בלי שום ספק, וא"כ מהיכא תיתי יופטר וע"כ דזה עצמו הי' הספק של הש"ס דכיון דחשבינן לי' כאלו עשה הכל עכשיו ברגע זריקתו וא"כ חשיב כאלו הכלי נח אז ואז עדיין ליכא רה"י א"ד בתר בסוף אזלינן ואותה המעשה שנעשית בסוף מייחסין אליו וא"כ כיון דבסוף נח ברה"י חשיב כאלו הוא הניח ברה"י גם יש לדון כמו שדנתי לעיל מדברי המהרי"ט ריש שבת דמה שגורם שיחשוב מלאכה הוא ג"כ מחלקי המלאכה וא"כ מה שנעשה רה"י הוא ג"כ מחלקי מלאכת הוצאה וכמו שמייחסין אליו גוף ההוצאה כן מייחסין אליו שעשה רה"י ואח"כ זרק עלי' כיון דצריך שיהי' המלאכה בסדר הזה, מייחסין אליו הפעולה כפי הסדר הנצרך אל המלאכה כמו הזורק חפץ דמייחסין אליו העתקת החפץ מהר"י לרה"ר ואח"כ ההנחה דדוקא כסדר הזה חשיב הוצאה דההנחה צריכה להיות אחרי העתק החפץ מרשות לרשות כמובן הרי דמייחסין אליו מלאכה כפי הסדר הנצרך להיות עלי' שם המלאכה, כמו כן כאן מייחסין אליו שעשה רה"י ואח"כ הניח עלי' כיון דבאופן אחר ל"מ וכיון דגם סיבת המלאכה הוא מחלקי המלאכה ממילא אם דנין על מלאכת הוצאה כמו שדנין על כל חלקי עצם ההוצאה כמו כן דנין על מה שנתהווה רה"י כיון דגם זה הוא מחלקי המלאכה ועל אותה דבר שדנין ל"ש למיזל בתר מעיקרא לכו"ע כמבואר לעיל:

והנה בש"ס ב"ק (דף י"ט) איבעיא שם דרסה ברה"ר והתיזה לרה"י והזיקה אם חשיב רה"ר או רה"י ומסיק דחייב והק' הרא"ש והשלטי גבורים הרי בתר מעיקרא אזלינן לענין זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברה במקל וה"נ ניזיל בתר מעיקרא ותי' דהכא גזה"כ הוא דכתיב ובער בשדה אחר משמע דאזלינן בתר המקום שנעשה בו הנזק ולשיטת הרשב"ם והלבוש הנ"ל קושייתם מתורצת בטוב דאף דאזלינן בתר מעיקרא וחשיב שנעשה עכשיו מ"מ הוא נעשה על אופן שנעשה אח"כ על אופן זה חשיב שנעשה עכשיו, וא"כ התם נמי בתר מעיקרא אזלינן ומה שעתיד להעשות בסוף חשיב שהוא עשה בתחלה וכיון שנעשה נזק ברה"י חשיב שהוא עשה הנזק ברה"י ואין זה ענין להא דזרק כלי מראש הגג דאזלינן בתר מעיקרא היינו כיון דעתיד לישבר חשיב כאלו נשבר תיכף אבל רק באותו אופן שעתיד לשבור וז"ב אמנם מקושיית הרא"ש והש"ג נראה דאי ניזיל בתר מעיקרא אזלינן לגמרי בתר מעיקרא כאלו הי' נעשה הפעולה על מצב העכשוי וזה סמוכין גדולים לדעת המג"א סי' שי"ח הנ"ל דחשיב רק מבשל דבר יבש כיון דבשעת העמדתו הי' יבש ולא אזלינן בתר שעת הבישול דאז כבר נמוח ונעשה לח:

ונלע"ד לבאר בזה דברי רש"י שבת (דף ע"ד:) ההוא מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות תנורא ח' חטאות וברש"י ד"ה תנור דלאחר שצרפן בכבשן וטח עליו טפילה כו' והוא גמר מלאכתו וחייב עליו משום מכה בפטיש אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאלי' נגמרה מלאכתו בתנור עיי"ש ודבריו תמוהין דמ"ש מכל המלאכות כמו אופה ומבשל דחייב אף דהמלאכה נגמרת מעצמה בתנור מ"מ חשיב כוחו וגירי' דילי' ובמנחות (דף נ"ה:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה חייב עלי' כמעשה שבת ול"א דחשיב מאלי' וע' מג"א סי' שכ"ח במעמיד עלוקה דחייב וע' רא"ש ביצה פ"ב לענין מסתפק בשמן שבנר דהחיוב הוא משום גרם כיבוי וע' שבו"י בתשובה לענין מעמיד סם המות בשבת לזבובים וע' ב"ק (דף ס"ו) לענין זורה ורוח מסייעתו דאע"ג דהוא גרמא מ"מ בשבת חייב ומ"ש לענין מכה בפטיש דפטור משום דאמרינן דמאלי' נגמרה המלאכה וא"כ לענין מכה בפטיש כיון דל"ש מלאכה זו רק בכלי שנגמרה כל מלאכותי' וחסר רק הפעולה האחרונה לגמרי על מתכונתו וא"כ במניח לתוך התנור דבר שעדיין אינו כלי כלל ול"ש כלל בחפץ זה ענין מלאכת מכה מכה בפטיש דעדיין אינו כלי כלל וחשוב כאלו הכה בפטיש טרם העשות הכלי דל"ש כלל מלאכת מכה בפטיש אז וא"ש:

ומריש רציתי לתלות חקירה זו בפלוגתת ר"א ור"י בפ"ג בפסחים במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה דר"א אומר לא יקרא לה שם עד שתאפה ואי' בירושלמי על דעתי' דר"א מערים ואומר מזו אני רוצה לאכול ומזו אני רוצה לאכול וכשהוא רודה אומר מזו אני רוצה ליישן ומזו אני רוצה ליישן ומשייר א' אמר לו ר"י לא נמצאת כשורף קדשים ביו"ט אמר לו ר"א מאליהן הם נשרפין עיי"ש ולענ"ד דפליגי בסברא זו דכיון דבשעה שהניח עדיין לא קרא עלי' שם חלה וא"כ ל"ח כשורף קדשים כיון דהוא לא עשה מעשה בקדשים וחשיב מאליהן נשרפין כשיטת המג"א הנ"ל, וראיתי בס' בה"א שכ' דר"א ור"י פליגי אי אשו משום חציו או משום ממונו ור"א לית לי' אשו משום חציו ומש"ה חשיב מאליהן נשרפין, אמנם הדברים מרפסין איגרא דא"כ למאן דלית לי' אשו משום חציו מותר לשרוף קדשים ביו"ט וחשיב מאליהן נשרפין אתמהה וע"כ כמו שפירשתי:

ואדומו"ר זצוק"ל דחה אותי דאפי' ניזל בתר מעיקרא ונימא שפעל בטבל לא בתרומה וא"כ חשוב ששרף טבל, מ"מ עשה איסור דודאי גם טבל אסור לשרוף ביו"ט כיון דאסור בהנאה של כילוי וא"כ א"א להנות בשעת שריפה א"כ פשיטא דאסור שלא לצורך ע"כ דפח"ח ושפתים ישק ויש לדון להשיטות דהנאה של כילוי אינו אסור אלא מדרבנן ע' מל"מ פ"ד מה' תרומות הי"ד וא"כ מה"ת מותר להנות בשעת שריפה והוי הבערה לצורך אבל בתרומה אף דמותר להנות מ"מ ההבערה אסורה ביו"ט כמ"ש התוס' שבת (דף כ"ד:) ואכמ"ל:

עוד יש להעיר מש"ס ב"ק (דף צ"ט) לימא מסייע, לי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי] הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחו ש"מ אומן קונה בשבח כלי הנה מבואר דלמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ונתן לו צמר והוא הפילו ליורה ונצטבע בתוך היורה ונשתבח ואח"כ הקדיחו היורה חייב לשלם לו דמי צמרו ושבחו, ואף דהוא לא עשה מעשה אלא בצמר גרידא בלעדי שום שבח דבשעה שהפיל הצמר ליורה עדיין לא הי' שבח מ"מ אמרינן שחשוב שהזיק צמר משובח וחשיב כוחו בצמר מושבח כמו שהוא בשעת ההיזק ולא אזלינן בתר מעיקרא והוא דוגמא לדברי הרשב"ם בע"ז הנ"ל דאם עכו"ם דורך ענבים ואח"כ נעשה יין חשיב כוחו של עכו"ם ביין והבן:

וע' בהגהות רעק"א רסי' שי"ח על המג"א ס"ק י"א עלה ונסתפק בהא דאיתא שם דרק בנצטנן יש בישול אחר בישול אבל כ"ז שהוא חם אין בישול אחר בישול ונסתפק אם מותר להשים קדרה חמה על התנור בטרם שהוסק התנור ולאחר שיצטנן התבשיל יסיקנו הגוי דהא דא' נותן את הקדרה וא' נותן את האור היי"ד כשהוא צונן ואלו הי' אז אור הי' שייך בישול משא"כ בזה דבשעת העמדתו אין בו משום בישול ואח"כ לא קעביד מידי עיי"ש, ונראה דדבר זה מתלא תליא בפלוגתת המג"א והלבוש גבי אינפנדא במעמיד על התנור דבר יבש ואח"כ נמוח ונעשה לח אם יש בו בישול אם חשוב כדבר לח או כדבר יבש אי אזלינן בתר שעת התחלת פעולתו או בתר שעת התפעלות:

והנה הפר"ח נסתפק בזכר טריפה אי מוליד וה"ר מגיטין (דף מ"ג.) בהא דבעי ח"ע וחב"ח שקידש אשה מהו ופשיט לה מדתני' מי שח"ע וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קדושיו לאו קדושין מנלי' אר"א ב"א הב"ע שעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשי', ואם אי' דטריפה מוליד אמאי אצטריך לדחוקי ולמימר מאי יורשיו נפשי' נימא יורשיו כפשוטו שהוליד אח"כ וע"כ דטריפה אינו מוליד והשעה"מ דחה זה דא"א לאוקומי יורשיו ממש דא"כ מה דוחקי' להשמיענו דנותן חצי כופר ליורשיו ושנצטרך לדחוק דהוליד אח"כ ומת לאשמעינן דמשלם חצי כופר לעצמו בפשיטות ואח"כ חזר וחיזק ראיית הפר"ח מרבא דפריך עלה ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר"ל כופר אינו משתלם אליו לאחר מיתה ולדידי' שפיר ק' למה נד מתי' ר' אדא דלדידי' איצטריך תנא למינקט דיני' דוקא ביורשיו דהא אינו משתלם אלא לאחר מיתה, ע' שעה"מ פי"א מה' שחיטה, ובאבני מלואים ח"ב סי' ח', ולענ"ד גם זה יש ליישב עפמש"כ האבני מילואים דכמו דכופר אינו משתלם אלא לאחר [מיתה] כמו כן קנס שלשים שקלים של עבד אינו משתלם עד לאחר מיתה, וא"כ א"א לאוקומי שהי' לו בנים אח"כ קודם שמת והיינו בע"כ שאחר שנגחו שור נשתחרר [דאל"כ אכתי יורשין מנלי'] ואח"כ הי' לו יורשין ומת, וכיון דקנס דעבד אינו משתלם אלא לאחר מיתה ובשעה שמת כבר הי' משוחרר וא"כ למה נותן חצי קנם לרבו, מה שייטי' דרבי' לחיוב שאינו חל רק אחר שנשתחרר, וזה דומה לרפ"ד דכתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה כיון דחיוב קנס אינו חל רק משעת ה מדה בדין וה"נ כיון דאינו משתלם עד לאחר מיתה ובין כך נשתחרר פקע לי' זכות אדון מיני', אך להמג"א דבחציו אזלינן בתר חצב דמעיקרא, וה"נ כיון דמת אח"כ מכוחו שעשה תחלה בשעה שהי' עבד חשיב כאלו הרג עבד כמו בהא דלעיל דחשיב מבשל דבר יבש אף דבשעה שמתבשל הוא לח ודוק:

וע' טורי אבן ר"ה (דף ל':) ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר הקשו התוס' אמאי לא חשו על קלקול המוסף וכו' וכ"ת מעלה ומלינה בראשו של מזבח [הניחא] למ"ד דאין לינה מועלת בראשו של מזבח אבל למ"ד מועלת מאי איכא למימר וכ' ע"ז הטו"א ולכאו' אין זה קושי' דהא פריך התם למ"ד מועלת אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמר לא ירד בראשו של מזבח מיבעיא אלא דירדו וא"כ מוסף יש לו תקנה להקריבו אחר תמיד ולהעלותו ולהלינו בראש המזבח ולא ירדו עד שיקטור וה"נ אמר שם בפסחים וכו' ופירש"י ולינה אינה מועלת בראש המזבח כדאמר בזבחים בד"ה לא ירדו מ"מ י"ל דמשמע להו להתוס' כיון דלינה מועלת אע"ג דלא ירד מ"מ אסור להעלותו לכתחלה אם א"א להקטירו קודם שילין כמו הכא דא"א להקטיר כו' עד לאחר הקרבת תמיד של שחר ואז כבר נפסל בלילה הו"ל כמעלה דבר פסול על המזבח לכתחלה וכו' ולפירש"י איכא למימר דס"ל דכה"ג לית לן בה כיון דבשעת העלאתו אכתי לא נפסל אע"ג דלאחר זמן תפסול ממילא לית לן בה דאיהו לאו מידי עביד לאחר פסולו אלא הפסול חל מאליו וכו' עיי"ש הנה ביאר פלוגתת רש"י ותוס' במעלה דבר כשר על המזבח ואח"כ תפסל על המזבח אם חשיב כמעלה פסולין א"ד בתר מעיקרא אזלינן והוא העלה דבר כשר, [וע' זבחים (דף ע"ז) ומנחות (דף מ"ח:) דפריק להו גואי וחולין ממילא הווייין] אמנם בחידושי למס' זבחים ביארתי פלוגתת רש"י ותוס' באופן אחר ולפ"ז לא יהי' ראי' מדברי רש"י לנ"ד ואציע מה שכתבתי בזה שם וזה לשוני:

זבחים (דף פ"ג.) ר"פ המזבח מקדש את הראוי לו, יש לחקור בזה דקימ"ל דהפסולין שעלו לא ירדו אם פסולן בקודש אם הענין הוא דבבואן על המזבח נפקע פיסולן וכדמשמע לשון המשנה המזבח מקדש וגם לישנא דקרא דילפי' מינה כל הנוגע במזבח יקדש, היינו בשעת פיסולו הי' חסר לו קדושתו והמזבח משיב לו קדושתו, והא דאם ירדו לא יעלו היינו דכך גזה"כ דאינו נכשר רק כ"ז שהוא על המזבח וכשיורד חוזר לפסולו אבל עכ"פ בשעה שהוא ע"ג המזבח חשיב שאין בו פסול א"ד שפסול ומ"מ גזה"כ דלא ירדו ונלע"ד דדב"ז תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' דרש"י כ' בפסחים (דף נ"ט) במחוסר כפורים שמביא קרבנו אחר התמיד ופריך דאיכא עשה דהשלמה ומה אולמא ומשני מעלה ומלינה פירש"י דאפי' למ"ד בזבחים (דף פ"ה.) לינה מועלת בראשו של מזבח מ"מ לכו"ע לא ירדו, משמע מזה דס"ל דכ"ז שהם על המזבח נפקע פסולן וכן מוכח לשון הש"ס זבחים (דף מ"ג.) פקע פיגולן מהם וע' כריתות (דף י"ד.) וע' מנחות (דף ק"ב:) וכריתות (דף כ"ד:) דס"ל לבני מערבא דכלי שרת מקדשין הפסולים לכתחלה ליקרב עיי"ש אליבא דר' יוסי מוכח ג"כ כן דהכל"ש משיב קדושתו ותו לית בי' משום מעלה פסולין ע"ג המזבח וע' פ"ג מפסיה"מ הי"ט ובלח"מ שם] דאלת"ה קשה כיון דפסולין ואסור לכתחלה להעלות פסולין על המזבח אלא דאם עלו לא ירדו א"כ איך מותר לגרום להקריב פסולין במה שמעלה קודם הלילה כדי שיהי' הדין אם עלו לא ירדו ואף דכ' רש"י (דף פ"ב.) ד"ה ואין הציץ דאף דכל הפסולין אם עלו לא ירדו ארצויי לא מרצו, מ"מ לענין הכשר אותה דבר העולה על המזבח חשיב כאלו הי' כשר, וכמו שאר הקרבנות שנשחטו שלל"ש דכשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה [ואף דגם לענין הכשר שאר הקרבנות ל"מ עלייתו כגון דם שיצא ונפסל אף שעלה הדם הבשר נשאר בפיסולו, י"ל הטעם משום דיחוי כיון דהבשר נפסל פעם א' מכוח הדם אף דהדם הוכשר הבשר נשאר בפיסולו משום הואיל ואידחי אידחי כעין שאכתוב לקמן לענין נסכים] אבל התוס' בר"ה (דף ל':) ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כ' דלמ"ד לינה מועלת אין תקנה להעלותן על המזבח הרי דס"ל דאף ע"ג המזבח פסולין הם דאל"כ הרי גורם בהעלאתו שלא יהי' פסולין כלל וא"כ אין כאן שום לתא דאיסורא דבשעה שמעלן הם כשרים וגם אח"כ לא יפסלו וע"כ דגם בהיותן ע"ג המזבח הם פסולין ומ"מ לא ירדו ולפמ"ש דסברת רש"י בפסחים (דף נ"ט.) משום דס"ל דעל המזבח נפקע פסולן לגמרי וחשובים שם כקדשים כשרים ניחא ליישב קו' הגאון ברוך טעם בהגהותיו על הטו"א לר"ה (דף ל':) דאיך מותר להעלותן ולהלינן כיון דלינה מועלת א"כ נפסלין על המזבח ועובר בלאו דלא ילין חלב חגי עיי"ש דאסיק בצע"ג ולפמש"כ ניחא דעל המזבח אין נפסלין כלל ואפי' למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח היינו לענין שאם ירדו לא יעלו דכמי שאם לנו בקרקע העזרה גורם להם פסול כמו כן מה שלנו עה"מ גורם להם פסול אם ירדו אבל מ"מ כ"ז שהם על המזבח המזבח מקדשו והוי כנדרו ופתחו עמו, ולא חאיל הפסול כלל עתה ולשון הרמב"ם ז"ל פ"א ה"ו מק"פ, אם הניח אימורים עד שלנו ונפסלו בלינה עובר בלא ילין, משמע דוקא בנפסלו עובר וכאן דאין חלות פסול עליהם בעודם במזבח לא עבר אלאו כלל, אך במשנה זבחים שם רש"א הזבח כשר ונסכים פסולין הנסכין כשרין והזבח פסול אפי' זה וזה פסולין הזבח לא ירד והנסכים ירדו וק' לכאו' בזבח פסול ונסכין כשרין דאז אין בנסכין שום פסול רק מחמת שהזבח פסול וא"כ אם הזבח עילה ונפקע פסולו אז כמו שכתבתי לדעת רש"י ז"ל א"כ יהי' מותר אפי' לכתחלה להעלות הנסכים כיון דאין בהן פסול לא מחמת עצמן ולא מחמת הזבח, ונ"ל דכיון דמעיקרא נפסלו פ"א מחמת הזבח כמו שפירש"י ממילא אף אח"כ דנפקע פסול הזבח פסולין הנסכים, מצד דיחוי, ובשלמא לענין גוף המזבח לא ירדו חף דנדחו פ"א דכמו דלענין עיקר פסולן אם עלו לא ירדו כמו כן לענין פסול דיחוי דג"כ פסולו בקודש המזבח מקדשו ולא ירדו אבל בנסכי דאין בהן דין אם עלו לא ירדו לר"ש ממילא אף דנפקע פסיל הזבח מ"מ ירדו מחמת פסול דיחוי שבעצמן כנלע"ד:

אך יש להעיר מש"ס זבחים (דף פ"ה.) דממעט לענין הכשר ונתוח אותה ולא פסולה דאע"ג דאם עלו לא ירדו וחייב להקריבה מ"מ אי"צ הפשט ונתוח הרי דאפי' אם עלתה עדיין הוא פסולה ונתמעטה מאותה ולא פסולה וצ"ל דממעט משום דמעיקרא היתה פסולה קודם שעלתה וכהא דאמרי' עבדו שהיתה כבר מנחה שהיתה כבר כמו כן כאן פסולה שהיתה כבר, ועוד דהרי בש"ס פסחים (דף פ"ד) דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור מקרי פסח פסול עיי"ש אף דמותר לכתחלה וכש"כ כאן דרק אם עלו לא ירדו וכיון שתחלתו בפסול מקרי פסול:

עוד נ"ל דחקירה הנ"ל אם ענין אם עלה לא ירד היינו אם עלה נפקע פיסולו א"ד דנשאר בחסרונו ומ"מ אם עלה לא ירד הוא איבעיית הש"ס זבחים (דף פ"ה:) בלישנא אחרינא קדשים קלים שהעלו לפני זריקת דמים יש בהם מעילה או לא וקאמר דלא ירדו לא קמיבעיא לי' דנעשו לחמו של מזבח כי קא מיבעיא לי' לענין מעילה, והיינו דאם נימא דהא דאם עלו לא ירדו היינו דהעלי' מסלקת החסרון שהי' להם קידם עלייתן א"כ כיון דקדשים קלים קודם זריקה אינם קדשי ד' עדיין וזריקה הוא שקובעת למזבח חלק גבי' ומעיקרה עדיין חסרה קדושה זו המתוספת אח"כ ע"י זריקה ומ"מ אם עלה נעשה לחמו של מזבח אף קודם זריקה ע"כ צ"ל דהעלותן המזבחה משלים החסרון שהי' להם בהעדר הזריקה ממילא חשיב כאלו נזרק עליהם דמועלין בהם דעלייתן הוא כמו זריקה שזה משלמת החסרון הקדושה של העדר הזריקה, א"ד אין מועלין בו היינו דהא דאם עלו לא ירדו אין הפי' דהעליי' משלמת החסרון ומינה דאין מועלין בו דל"ח עדיין קדשי ד', ומדמסקינן התם אין מועלין בו ש"מ כהצד השני שכתבתי דאף דאם עלה לא ירד מ"מ נשאר בחסרונו ודוק:

ויש להעיר מיומא (דף ס"ג.) דפריך ומי אית לי' לר"ח הואיל [דחייב על שעיר ששחטו בחוץ קודם הגרלה משום הואיל וחזי לשעיר הנעשה בחוץ] והאמר ר"ח פסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ לשמו פטור שלא לשמו חייב טעמא וכו' הא סתמא לשמו הוא ופטור ואמאי נימא הואיל וראוי שלא לשמו ומשני התם בעי עקירה ופירש"י הלכך לא מתקבל בפנים הוא כל כמה דלא עקריה, והנה בזבחים (דף ק"ט.) מבואר דהפסולין שאם עלו לא ירדו חייבין עליהם בחוץ, והשתא אי נימא דפסולין שעלו נפקע פסולן ומש"ה לא ירדו, וא"כ כל זמן שלא עלו עדיין פסולן עליהם וכמו שהם השתא בטרם עלותן הרי לא חזי לפנים ודומה להא דפסח בעי עקירה וכל כמה דלא עקרי' לא חשיב חזי לפנים וה"נ בזה בעי קידוש וכל כמה דלא נתקדש ולא סר פסולו לא חזי אבל אם נימא דאף אם עלו לא פקע פסולן רק דמ"מ גזה"כ דבדיעבד אם עלו לא ירדו וא"כ שפיר חשיב מתקבל בפנים כיון דאם עלו לא ירדו דהרי באותו מהות של עכשיו הם מתקבלים בפנים בעודן בפסולן ולא בעי עקירה ודו"ק:

והנה בש"ס זבחים (דף פ"ז:) איבעיא לי' אויר מזבח כמזבח דמי או כו' מתקיף לה רבב"ח אי אויר מזבח כמזבח דמי א"כ עולת העוף דפסלה בה מחשבה היכי משכח"ל פירש"י דאפי' למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח קשי' לי' [וכ"מ בהדי' בש"ס שם דקו' זו אפי' למ"ד לינה מועלת דאהא דמשני ר' שימי בר"א אלמא לא משכחת לה כגון דאמר הריני מוליך ע"מ להורידה כו' פירך הניחא למ"ד לינה מועלת כו' משמע דאפי' למ"ד זה הי' צריך תי' ר' שימי הרי דקו' רבר"ח הי' גם אליבי'] דאפי' קיים זה מחשבתו ושהה עד למחר בת הקטרה הוא דפסולין שעלו לא ירדו עיי"ש, ולכאו' ק"ט הא מ"מ אסור להלינו עד למחר משום לאו דלא ילין כנ"ל כקו' הברוך טעם וא"כ שפיר מהני מחשבה לפגל כיון דאסור להלינה מדין וחייב להקריב קודם שתפסל בלינה וכ"ת כיון דבדיעבד אם ילינה עד למחר מותר להקריבה למחר ל"ש א"כ מ"ש דקשי' לי' אעולת העוף הו"ל להקשות על כל פיגול הא בדיעבד אף לאחר זמנו אם עלו לא ירדו א"כ לא יועיל מחשבת חוץ לזמנו, אלא מאי אית לך למימר הא מ"מ לכתחלה אסור להעלותה ומש"ה מהני מחשבתו לפגל ה"נ בעולת העוף אף שכבר עלתה הא מ"מ לכתחלה אסור להשהותה עד למחר משום לאו דלא ילין ואף דאינו עושה מעשה בהלנה מ"מ ודאי חייב להורידה כדי שלא יחייב למפרע בלא ילין בהעלותו למזבח כמו הנותן פת לתנור דודאי חייב לרדותה קודם שתאפה וע"כ לא מיבעי' לי' לרבב"א בשבת (דף ד'.) אם התירו לו לרדותה משום דאיכא שבות ברדיית הפת אבל לולא זאת פשיטא דחייב לרדותה שלא יוגמר האיסור ואיך א"כ מותר להלין לכתחלה העולת העוף עד למחר ומזה נראה כדעת רש"י ז"ל פסחים (דף נ"ט) דליכא איסור לינה בזה כיון שמעלהו בעודנו כשר לא יחול הפסול דלינה כלל וכמו שביארתי לעיל אליבי' א"כ שפיר פריך כיון דהוא ברש"א ואין בזה שום איסור להלינו עד למחר כיון דאויר מזבח כמזבח א"כ שלא בזמנו הוא ממש כמו זמנו, שוב ראיתי דגם לפי"ז עדיין לא נתיישב דא"כ מכל פיגול עדיין קשה אמאי מועיל הא מותר לכתחלה לרש"י להעלותה על המזבח ולהלינה עד למחר וכ"ת כיון דכמו שהוא עתה דהיינו חוץ למזבח אסור להשהותה שפיר מהני פיגול ושאני הכא דכבר הוא עה"מ דאויר מזבח כמזבח דמי א"כ גם להתוס' ל"ק די"ל דמש"ה פריך מעולת העוף משום דבדיעבד אם ישהה עד למחר יהי' מותר להקריבה אבל משאר פיגול ששוחט על הרצפה בעזרה ל"ק לי' דכמו שהוא עתה אם ישהנו עד למחר יהי' אסור להקריבה אך גוף הדבר עדיין תמוה להתוס' דמנ"ל להש"ס כיון דבדיעבד אם ישהנו יהי' מותר להקריבו אין שייך בו מחשבת פיגול דלמא כיון דלכתחלה אסור להלינה יש בו משום פיגול ולא נצטרך לחלק בין כל קרבנות דמחוסר מעשה להעלותה דכמו שהוא עתה פסולין להקרבה למחר כנ"ל דבפשוט ניחא דכיון דלכתחלה אסור להמתין עד למחר שפיר הוי פיגול, וי"ל כיון דקימ"ל דחישב להניח דמו או אימוריו למחר כשר ואפי' ר"י דפוסל לעיל (דף ל"ה:) מ"מ ל"ה אלא פסול ולא פיגול וא"כ א"א לומר דעיקר פיגול בחוץ לזמנו משום דאסור להלינה דהרי חישב להלין ל"ח פיגול וע"כ דאין הפיגול מחמת עצם ההלנה רק משום שחישב להקריבו למחר וא"כ שפיר פריך דבעצם ההקרבה למחר ליכא שום איסור דאם עלו לא ירדו ואויר מזבח כמזבח, וכ"ת אסור להלינה א"כ ל"ג ממחשבת הינוח דל"ה פיגול וק"ל עד כאן לשוני שם בחידושי:

לעיל הקשיתי בהא דש"ס שבת (דף צ"ט) בזרק דף וחפץ על גביו כיון דכל המעשה חשיב כאלו נעשה עכשיו א"כ הרי הי' כל פעולת זריקתו בטרם היות הדף רה"י, ונלע"ד בזה דבהוצאה ל"ש כלל לומר בתר מעיקרא אזלינן ואפילו לענין הזמן לא אמרינן דחשוב כאלו עשה עכשיו וטעמא נ"ל דל"ש לומר בתר מעיקרא אזלינן רק בדבר שאין אנו דנין על כל משך הפעולה ואין צריכין אל החיוב רק הגמר לבד כגון בנזקין הזורק כלי ונפל למקום אחר ונשבר דעיקר החיוב על גמר השבירה ואין צריך כלל משך הילוך הכלי באויר עד גמר שבירתה, ע"ז שפיר י"ל דחשוב כאלו תיכף נשבר בעת צאת הכלי מידו, משא"כ בהוצאתו דאין החיוב על הגמר גרידא דהרי גם גוף הילוך החפץ מרה"י לרה"ר או ד' אמות ברה"ר הוא מן החיוב ואין החיוב על ההנחה לבד וא"כ א"א לומר דחשיב תיכף כאלו נח דא"כ עדיין אין לך מלאכה שלימה ואין לומר דחשוב כאלו הלך החפץ ד' אמות באותו רגע שיצא מתחת ידו וגם נח הכל באותו רגע דבר שא"א כלל בטבע זה אין לומר דכיון דבטבע משך הזריקה ע"כ צריך איזה השתהות זמן א"א לומר שנעשה הכל תיכף דגם סברא תוריית א"א לומר רק כשאפשר שיהי' בפועל כן:.

וע' בשו"ע הרב ז"ל סי' תנ"ז סעי' ט"ז אבל קודם שיאפה אותם אין לצרף אותה עם המצות בכלי א' כדי להפריש ממנה עליהם שהרי הצירוף עושה אותן כאלו הן דבר א' ממש וכיון שהוא עיסה והם מצות אפויות איך אפשר שיצטרפו ויהיו כחתיכה א' ממש עכ"ל, הנה דכיון דעיסה עם מצות אפויות א"א להיותן בפועל אחד א"א מצד התורה ג"כ שיחשבו אחד ע"י צירוף כלי וכן מבואר בש"ס חולין (דף כ"ח:) תרי רובי בחד מנא ליכא לכן א"א לומר על ב' מחציות הכלי ששניהם הם כרוב, ואף דמן הדין מחצה על מחצה כרוב והרי ב' מחציות יש בכלי ומה בכך דתרי רובי בחד מנא ליכא הרי עכ"פ ב' מחציות בכלי איכא, וממילא יש ב' רובי כיון דשורת הדין דמחצה על מחצה כרוב אע"כ נשמע מינה דכיון דבטבע א"א שיהי' ב' רובי בחד מנא, גם לסברא התוריית א"א שיהי' ב' רובי בחד מנא ובחקירה זו ידובר עוד להלן אי"ה אם אפשר שיהי' הסברא התוריית בדבר שא"א שיהי' כן בפועל ובטבע, וכן בנ"ד א"א לומר דחשוב כאלו נעשה עכשיו רק בדבר שהי' אפשר בפועל שיהי' עכשיו דהיינו השתברות הכלי שאי"צ שום שהיית זמן משא"כ דבר הצריך משך זמן וא"א בטבע שיהי' ברגע זריקתו גם שורת הדין א"א שיהי' כן וכעין זה כ' התבו"ש סי' ד' לענין תוכ"ד דל"מ רק אם הי' אפשר לו בפועל לחשוב כן בשעת מעשה אז גם תוכ"ד מועיל וחשוב כאלו חישב כן בשעת מעשה משא"כ דבר שא"א לו לחשוב בשעת מעשה בפועל גם תוכ"ד ל"מ עיי"ש וזה ממש כעין דברינו:

ויש לתלות זה בב' דיעות דשו"ע או"ח סי' שס"ג סכ"ב אם הלבוד משוי לי' כאלו הי' יכול לקבל אריח דאם הי' בפועל מחובר יחד הי' יכול לקבל אריח רק עתה אינו מחובר רק ע"י לבוד ובטבע אינו יכול לקבל אריח ולדיעה א' גם זה חשיב ראוי לקבל אריח ולפ"ז י"ל דצריך שיהי' ראוי להיות כן ע"פ טבע כיון דהלבוד משוי לי' כחיבור טבעיי ממש צריך שיהי' ראוי להיות כן בטבע כעין שכ' הרב ז"ל סי' תנ"ז הנ"ל אבל לדיעה הב' דגם אם מחובר ע"י לבוד מ"מ חשיב אינו ראוי לקבל אריח כיון דבטבע אינו מקבל אריח הנה דדין תורה אינו משווהו כאלו הי' כן בפועל ובטבע ולפ"ז יש מקום לומר דאפילו בדבר שבטבע א"א כלל להיות כן מ"מ י"ל כן מחמת סברת התורה ודו"ק:

ונלע"ד ראי' לזה דגבי מלאכת הוצאה לא שייך לומר בתר מעיקרא אזלינן דבש"ס שבת (דף ה'.) דאם אדם זורק חפץ לתוך ידו של חברו עמד חברו במקומו וקבל חייב הזורק עקר חברו ממקומו וקיבל פטור הזורק וק' הא קימ"ל כרבה דהזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור השני וחייב הראשון דאף דנשבר מכוח השני מ"מ כיון דגם בלעדי המעשה שני הי' ג"כ נשבר חייב דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ [ה"נ] ג"כ כיון דגם לולא השני שעקר ממקומו וקיבל ועשה הנחה הי' ג"כ נעשה ההנחה מכוח הראשון ויתחייב הראשון אע"כ דבהוצאה ל"ש לומר בתר מעיקרא אזלינן והוא ראי' ברורה:

ובמ"ש א"ש הא דביצה (דף ל"ד) דמבואר דאם א' מעמיד הקדרה וא' הגיס שניהם חייבין ואמאי חייב הראשון הרי באמת נעשה הבישול רק מכוח השני, וכמו דקימ"ל דעקר ממקומו וקיבל פטור אף דגם לולא פעולתו הי' נח והכ"נ אף דגם לולא הגסת השני הי' מתבשל מ"מ יופטר הראשון, ולפמ"ש א"ש דהתם כיון דמגיס חייב משום מבשל הנה דאי"צ כלל למשך זמן בישולו רק על רגע הגמר לבד חייב דהרי המגיס אינו עושה רק הגמר ומ"מ חייב וכיון דאי"צ רק הגמר שפיר י"ל בתר מעיקרא אזלינן והראשון שהעמיד הקדרה כיון דגם בלעדי השני הי' מתבשל חייב כמו בזורק כלי דאף ששוברו השני מ"מ הראשון חייב כיון דמכוחו לבד הי' ראוי' שישבר ואי"צ כל רגע השבירה רק רגע השתברות וה"נ אי"צ רק רגע גמר הבישול משא"כ בהא דעקר ממקומו וקיבל דמלאכת הוצאה בעינן כל משך המלאכה דזה עוקר וזה מניח שניהם פטורין, הרי דאין חייבין על הגמר לבד וכיון דצריך לכל משך הפעולה ל"ש לומר בתר מעיקרא אזלינן ודו"ק היטב:

ואדמו"ר זצ"ל בספרו הבהיר [א"ט] מלאכת אופה אות מ"א רצה לומר בתחלה בטעם דהראשון חייב ואף דהשני הגיס משום דקימ"ל כרבה דאזלינן בתר מעיקרא ודחה אח"כ דע"כ בשבת לא אזלינן בתר מעיקרא מדבעינן תחלתו וסופו בשגגה, וכ' אח"כ טעם אחר משום דהוה כזה אינו יכול וזה א"י דשניהם חייבין עיי"ש ד"ק ומדמקשה מזריקה לבישול דהא דתחלתו וסופו שגגה הוא במשנה (דף ק"ב.) לענין זורק משמע דלית לי' האי חילוקא בין זריקה לבישול ולפי"ז ק' שוב מה בין זה לעקר ממקומו וקיבל דפטור הראשון ושאלתי זה למו"ר הגאון הקדוש זצ"ל בהלו נרו עלי ראשינו, והשיב לי במכתב וז"ל ולא קשה דהנחה לא נעשה כלל ע"י הראשון ואדרבא ע"י מעשה הראשון הי' החפץ הולך הלאה ופעולת הנחה נעשה ע"י השני לבד משא"כ בבא אחר והגיס דבכוחו של ראשון בצירוף הגסה התבשיל מתבשל ועוד יש בזה חילוק דלולא השני לא הי' החפץ נח במקום שנח עכשיו והמונח בידו של אדם חשוב נח בארץ במקום שהאדם עומד וכיון שהמקבל עומד עתה במקום אחר כאילו נח החפץ במקום אחר עכ"ל הטהור, והנה תי' הראשון צריך ביאור דהרי גם בזרק כלי מראש הגג, השבירה נעשה רק מכוח השני ולא מכח הראשון כלל ומ"מ חייב הראשון. אמנם לק"מ דאדמו"ר זצ"ל לשיטתו שהחליט דבשבת לא אזלינן בתר מעיקרא וא"כ אין לדמות כלל להא דזרק כלי ועיקר הקו' מא' נותן הקדרה וא' מגיס וע"ז יפה החילוק דשא"ה דגם כשהשני מגיס פתיך בתוכו כוחו של ראשון בגמר הבישול משא"כ בזורק דבפעולת הנחה לא פתיך כלל כוח הזורק וז"ב:

והנה עיקר יסוד סברת אדמו"ר זצ"ל דבשבת ע"כ לא אזלינן בתר מעיקרא מדבעינן תחלתן וסופן שגגה ולפמ"ש לעיל דהוצאה שאני דא"א למיזל בי' בתר מעיקרא א"כ לכאו' אין ראי' מזה דהתם בזורק מיירי ומש"ה א"א לומר בתר מעיקרא, ואמנם באמת ראייתו מכרחת ואת כל ונוכחת דהרי גם בפ"ק דשבת (דף ד'.) גבי אפיי' בעינן תחלתן וסופן שגגה ואם נזכר קודם שנאפה פטור הרי דגם באפיי' אף דאין צריך כל משך המעשה רק הגמר מ"מ לא אזלינן בתר מעיקרא וע"כ כמ"ש כ"ק אדומו"ר זצ"ל:

ובזבחים (דף ט"ו.) בעיא מיני' ר' ירמי' מר' זירא הי' מזה ונקטעה ידו עד שלא הגיע דם לאויר המזבח מהו אמר לי' פסולה והזה ונתן בעינן ולכאו' קשה להנימוק"י דכל הנעשה אח"כ מכוחו חשוב כאלו הוא פעל כל זאת עתה בתחלת עשייתו א"כ הרי הזה ונתן בכשרות בטרם נולד בו מום, ואמאי יופסול אבל למש"כ א"ש דהתם נמי בעינן כל משך המעשה דכל שעת הילוכו עד הגיעו לאויר מזבח מן העבודה הוא ולאו דווקא רגע בואו למזבח והיינו דחדית לן ר' זירא מהאי קרא והזה ונתן דמתחלת ההזאה עד גמר הנתינה הכל מן העבודה וא"כ ל"ש לומר בתר מעיקרא אזלינן כיון דצריך כל משך המעשה, וראי' לזה דאין המצוה הגמר לבד דהרי אמר התם דאי מפגל מדפריש עד דמטאי דם לאויר מזבח פסלה בה מחשבה הרי דבשעת הילוך הדם באויר בטרם הגיעו נמי פוסל מחשבה וע"כ דכ"ז מן העבודה הוא וזה עצמו הי' איבעיית הש"ס אי אמרינן דעיקר העבודה הוא הגעתו על המזבח ממילא בתר מעיקרא אזלינן וחשיב הכל כנעשה מעיקרא בהכשר בכהן תם, א"ד שכל משך הזריקה מן המצוה ממילא ל"ש בתר מעיקרא אזלינן כנ"ל, וע"ז פשיט לי' הש"ס ונתן בעינן דכל משך הזריקה מתחלת זריקה עד גמר הנתינה הכל הוא מן העבודה ודו"ק:

עוד אציע איפוא דבר א' מחידושי לסוגי' דכבתה השייך לעניננו וז"ל בשבת (דף כ"א) תוד"ה ומותר להשתמש לאורה וא"ת מנלן דס"ל לר"ה מותר להשתמש לאורה דלמא הא דאמר אין מדליקין בשבת הוא משום כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת ותי' הרמב"ן ז"ל בחידושיו דאף אי בחול כבתה זקוק לה בשבת לכו"ע אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצוות הדלקה כיון דא"א להזקק לה עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה שישתנה דין המצוה משבת לחול ואם בשביל הטעם שא"א להזקק לה מסתגי אם נפטרנו כשהדליק בשמנים כשרים כדין ועשה את שלו ואח"כ כבתה אנוס הוא ורחמנא פטרי' משא"כ בזה שיהי' מותר לו לכתחלה להדליק בשמנים ופתילות הפסולים על סמך שיהי' אנוס אחר שיכבה אין לנו ונלע"ד דהנה לכאורה צריך להבין במה דפליגי בנר חנוכה אי כבתה זקוק לה והרי במנורה שכבתה במקדש לכו"ע הי' זקוק לה כדאיתא מנחות (דף פ"ח:) ומ"ש בנר חנוכה דפליגי כיון שהוא זכר למקדש, והנלע"ד בזה דענין כבתה זקוק לה שייך רק בדבר שכל משך היותו דלוק הוא מן המצוה ומקיים בזה מצוה ממילא אם כבתה חסר לו מקצת מקיום המצוה וזקוק לה לכן במנורה כיון דאשו משום חציו וכל מה שדולק מכוח הכהן המדליק חשיב חציו ומקיים בזה מצוה לכן אם כבתה זקוק לה, אבל בנר חנוכה שנתקן נגד הנס שנעשה בהך השמן של"ה בו כדי להדליק כ"כ ודלק יותר כמ"ש הב"י שחלקו הפך לח' ימים וא"כ כשהדליקו במעט שמן של"ה בו להדליק אלא שתי שעות למשל ואח"כ דלק יותר נלע"ד דזה ודאי ל"ח חציו כיון דבטבע ל"ה ראוי להדליק אלא ב' שעות כל היתר הוא למעלה מן הטבע ואין זה מעשיו דומה להא דב"ק (דף כ"ג.) בנפל גדר שלא מחמת דליקה דכלו לי' חציו כיון דבשעת הדלקתו ל"ה עומד שיעבור האש הלאה אף דבסוף הלך האש ממש מכוחו מ"מ כיון דבשעת הדלקתו לא הי' עומד שילך הלאה ל"ח חציו וה"נ ברגע הדלקה ל"ה עומד רק שידלק ב' שעות ומה שדלק ע"י נס יתר על כן זה ל"ח חציו כיון דבטבע ל"ה אפשרות כלל שידלק יותר, ונלע"ד ראי' לזה ממה שהביא רש"י ז"ל בחומש פ' תרומה ממדרש רבותינו על פסוק מקשה תיעשה המנורה מאליה לפי שהי' משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה לכך כתי' תיעשה הרי דאף דהוא זרק הככר לאור ומכוחו נעשה מ"מ כיון של"ה אפשר בטבע להעשות כן רק דרך נס ל"ח מעשיו והיא ראי' ברורה בס"ד, וכיון דנר חנוכה הוא זכר לנס א"כ כל המצוה הוא זכר על אותו עודף שהי' דולק מחמת הנס יתר על השיעור הטבעיי שהי' בו והרי מה שדלק מכוח הנס ל"ה חשוב כלל חציו ול"ש בזה כבתה זקוק לה כיון דאפילו דולק לא הוא פעל זה ואינו מקיים מצוה לכן גם אם כבתה אינו זקוק לה ומ"ד כבתה זקוק לה ס"ל דגם זה חשוב מעשיו כיון דחילקו השמן מעיקרא וידעו שיהי' נס דהרי ראו בלילה הראשונה וכיון דבשעת הדלקה ידעו זה חשוב הכל מעשיו כמו רוח מצויה ע' תוס' ב"ק (דף כ"ב:) ד"ה חציו דחרש הן דחציו תלוי אם קרוב לודאי שיהי' כן וה"נ מחמת ידיעתם שידעו שקרוב לודאי שיהי' נס חשוב חציו אמנם הנימוק"י חידש דאשו משום חציו חשיב כאלו הכל נעשה עכשיו, ונלע"ד דזה שייך רק באם עומד בטבע שיעשה מכוחו דבר זה אז חשיב כאלו עשה תיכף אבל בזה דבדרך הטבע א"א כלל שידלוק יותר אף אם נאמר דגם הדולק יותר ע"כ חשוב חציו מ"מ א"א לומר דחשיב תיכף כנעשה הכל כיון דעדיין חסר השתנות מערכות הטבע עד שידלק איך אפשר לומר דכבר נעשה וזה מלתא דמסתבר טובא ודוקא בדבר שעתיד להיות בטבע מחמת כוחו י"ל דחשיב כאילו כבר נעשה כעין שכ' החת"ס ביו"ד סימן רנ"ו דבעומד בטבע לכו"ע אמרינן כל העומד [ע' ב"ח חו"מ סימן צ"ה אות ז' בשם בעל העיטור דתמרי דמנפשייהו נתרן קיימ"ל העומד ליגדור כגדור דמי וזה סמך גדול לדברי החת"ס] משא"כ בזה דצריך עדיין לשדד מערכות הטבע ודאי ל"ש כל העומד וז"ב:

ולפ"ז לכאורה הי' ראוי שלא יהי' נס זה בשבת של ימי חנוכה דהרי באמת הקשה הנימוק"י שיהי' אסור להדליק נר בע"ש משום שדולק בשבת מכוחו ותירץ דחשיב כעשה הכל מע"ש וזה שייך בדולק לפי הטבע משא"כ בנ"ח שנתנו בו מעט שמן ומ"מ דלק יותר ע"י נס ומה שדלק יותר חשיב ג"כ חציו למ"ד כבתה זקוק לה ומ"מ ל"ח כאלו עשה עכשיו כיון שהוא למעלה מן הטבע כנ"ל וחשיב שעשו מלאכה בשבת כיון דל"ש תי' הנימוק"י [ואין להקשות דאין סברא דדבר שהוא חציו ממש שעומד בטבע יהי' מותר לעשות מע"ש ודבר שע"י נס דל"ח כ"כ חציו יהי' אסור לעשות מע"ש ואיפכא מסתברא, אמנם כעי"ז מבואר בירושלמי פ"ב דשבת על משנה לא יקוב שפופרת של ביצה ויתננה ע"פ הנר בשביל שתהי' מנטפת ופי' בירושלמי בשביל שלא הותחל בכל טיפה וטיפה, הנה דבמדליק גוף הנר דחשיב חציו גמור מותר מע"ש דחשיב כנגמר בע"ש ובנותן שפופרת של ביצה ע"פ הנר דלא עשה מעשה הדלקה כלל אסור משום שלא הותחל בכל טיפה ול"ח שנעשה הכל עכשיו וע' לקמן מה שאכתוב עוד בזה] אמנם לק"מ כיון דמפאת סברא הנזכרת הי' ראוי שלא יהי' נס בשבת וא"כ בשעת הדלקה לא ידעו שיהי' נס גם בשבת וסברו באמת שהיום לא יהי' נס מטעם זה ושוב הי' אפשר גם בשבת להיות נס זה דשוב ל"ח חציו כלל כיון דלא ידע מזה המדליק כמ"ש התוס' ב"ק (דף כ"ב:) ד"ה חציו דל"ח חציו רק אם קרוב לודאי והכא אדרבא הי' קרוב לודאי שלא הי' נס ושוב אף שהי' נס לכו"ע ל"ח חציו של מדליק וכמו בנפל גדר שלא מחמת דליקה דב"ק (דף כ"ג.) זכינו לדין דאותו השמן שדלק בשבת מחמת הנס ודאי ל"ה חשיב חציו של המדליק דאל"כ ל"ה אפשר כלל שיהי' נס בשבת לכן בשבת לכו"ע כבתה אין זקוק לה דומיא דשעת הנס דאז מה שדלק מפאת הנס ל"ה חשוב כלל חציו ול"ש בזה כבתה זקוק לה כנלע"ד ע"ד פלפול:

ואין להקשות דא"כ גם ביום ראשון מימי חנוכה דעדיין לא ידעו שיהי' נס א"כ ל"ה חשוב אז חציו א"כ יהי' הדין ביום א' דחנוכה כבתה אין זקוק לה לק"מ דבשלמא ביום א' י"ל דלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין ולא פלוג רבנן והשוו מדותיהן שיהי' בכלן כז"ל אמנם בשבת ל"ש לא פלוג דלא פלוג ל"ש רק במקום דאין לנו צורך בזה הגזרה אבל עכ"פ אינו מזיק ג"כ [כעין לא יקרא לאור הנר אפילו גבו' שתי קומות אף דל"ש בי' שמא יטה מ"מ אין זה היפוך המכוון, וכן ביצה שנולדה ביו"ט בכלל פירות הנושרין אף דל"ש שמא יעלה ויתלוש מ"מ אין זה ניגוד להגזרה וכן בכ"מ דוק ותשכח] משא"כ בנ"ד אם יהי' הדין בשבת כז"ל יעלה בידינו היפוך המכוון מן המצוה דעיקר מצות נ"ח הוא שבח והודאה להשי"ת על חיבה יתירה שנודעת לנו בשעת הנס שרצה לזכות את ישראל במצוה, ואם הי' הדין בשבת כז"ל דזה מורה דאז בזמן הנס הי' חשיב כל משך ההדלקה חציו וא"כ נכשלו ח"ו באיסור מלאכה עי"ז כמש"ל לכן מההכרח הי' לחלק בזה שבת משאר הימים דאם תאמר ל"פ יהי' בזה גרעון וניגוד להנס ודו"ק:

ונלע"ד ראי' ברורה לזה דל"ש לא פלוג רבנן רק כשלא יהי' עכ"פ היפך המכוון אף דאין צורך בו אבל במקום דע"י שתאמר ל"פ רבנן יהי' היפוך המכוין ל"ש זה מדברי הש"ס גיטין (דף ה'.) דאמרי' פקח ונתחרש מלתא דל"ש ולא גזור בה רבנן לומר בפ"נ ופריך והא אשה ל"ש ותנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצ"ל בפ"נ ומשני שלא תחלוק בשליחות ופריך א"ה בעל נמי אלמה תני' הוא עצמו שהביא גטו אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ומשני טעמא מאי אמור רבנן צ"ל בפ"נ ובפנ"ח דלמא אתי בעל מערער ופסל לי' השתא מנקיט נקיט לי' בידי' וערעורי קמערער עלי' עיי"ש ולכאו' תמו' דהרי גם המקשן ע"כ ידע דל"ש בבעל החשש אלא דמ"מ הק' דנימא שלא תחלוק דאל"כ ל"ה שייכות לקושי' זו לכאן וכיון שכן מה משני דכאן ל"ש ערעור כיון דמנקיט נקיט לי' בידי' והרי הוא ידע מזה כנראה מקושייתו ומ"מ הק' דנימא שלא תחלוק במדינת הים ונלע"ד דע"כ ל"ש שלא תחלוק רק במקום שאין צורך לומר בפ"נ אבל מ"מ לא יוצמח מזה דבר שהוא היפך המכוון מן הגזרה משא"כ בבעל כיון דכל תקנת בפ"נ לטובת האשה נתקן שלא יוכל הבעל לערער עלי' אחר נשואין ומשום עגונא אקילו בה רבנן להאמין השליח כדאיתא בריש פרקין ועתה יעלה היפך המכוון דבעל עצמו בטח לא יערער ונמצא הבפ"נ יהי' אך לרעתה דאם לא יאמר לא תוכל לינשא וכה"ג ל"א שלא תחלוק והיינו שחידש לו התרצן דאמירת בפ"נ אינו מחמת שאנו חוששין באמת דלמא אינו נכתב כדין רק לטובת האשה גרידא שלא יבוא הבעל ויערער עלי' ויקלקלה ממילא במקום דליכא חשש זה אם תחמיר לומר בפ"נ יעלה בידך היפך המכוון מן הגזרה דהתקנה הי' לטובתן של בנות ישראל ותקנות עגונות ואם תצריך במקום דליכא חשש ערעור אית בה משום עגונא כשלא יאמר בפ"נ כנלע"ד]:

אך זה כתבתי לפלפולא בעלמא אמנם לפמ"ש לעיל דאף דחשוב שהאדם עשה עתה מ"מ המעשה נעשה אח"כ וא"כ לק"מ דאף בנעשה ע"י נס דל"ח כנעשה עכשיו מ"מ לענין האדם חשוב שהוא עושה עכשיו מה שנעשה אח"כ, וא"כ אף בנעשה ע"י הנס אף דאינו עומד בטבע וא"א לומר על עצם המעשה שנעשה עכשיו מ"מ על האדם שפיר י"ל דאחר שנעשית המעשה חשיב למפרע שהוא עשאו מע"ש והן נסתר מחמתו כל הנ"ל וז"ב:

ובחי' אגדה שלי ביארתי פסוקי וארא י"ח פסוק י"ב ותצחק שרה וכו' אחרי בלותי כו' ואדוני זקן כו' האף אומנם אלד וכו' דתמו' באמת מדוע צחקה שרה אמנו אשר אברהם הי' טפל לה בנביאות על הבטחת המלאך, גם ק' הלשון האף אמנם אלד דהול"ל האמנם אלד ומה אף כי לא דנו רק על דב"ז בלבד ועוד דקדוקים, ונלע"ד דהנה המלאך אמר שוב אשוב אליך כו' ולשרה בן והקשו המפרשים מדוע תלה הדבר רק בשרה ול"א על אברהם, ומזה שפטה שרה דהתייחסות הבן אשר יולד להם לא יהי' רק לה לא לאברהם דהנה בש"ס נדה אביו מזריע ליבן כו' אמו מזרעת אודם שממנו כו' הנה שניהם יש להם חלק בהזרעה שממנו נוצר הולד וסברה שרה דדוקא היא תחשב אם הבן מפאת חלק הזרעתה לא אברהם דבשלמא שרה שחזרה לנערותה כמ"ש רש"י על עדנה צחצוח בשר ווסת נדות א"כ תהי' הלידה אח"כ כדרך הטבע וחשיב שפיר בנה משא"כ אברהם אבינו שנשאר על מצבו זקן וכיון דבטבע אין זרעו מסוגל להולדה אף שאח"כ נעשה נס ונולד יצחק מ"מ זה ל"ח מעשיו רק כאלו מעצמו נעשה וכמו עיברה באמבטי שנסתפק החלקת מחוקק סי' א' אם חשוב בנו לכ"ד כיון שלא נולד מחמת מעשיו אף שנולד מזרעו ועיי' ט"ז שם וה"ה כאן אף דנולד מחמת מעשיו מ"מ כיון דבטבע ל"ה ראוי לצאת מזה בן רק ע"י נס ומה שנעשה ע"י נס ל"ח חציו כנ"ל, וזה שצחקה שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה פירוש בשלמא אני שחזרתי לנערותי כמשמעות תיבת עדנה יהי' זרעי מיוחס אחרי אבל ואדוני זקן שנשאר על מצב הזקנה וא"כ מחמתו תהי' הלידה רק דרך נס ולא יחשב בנו כלל וא"כ כל הנס הזה הוא רק עבורי וצחקה מחמת שמחה שכל הנס יהי' רק עבורה וע"ז השיב לה השי"ת ב' תשובות על גוף הסברא שדמתה דהנעשה מחמת נס ל"ח מעשיו משום דבשעת פעולתו עדיין אין הדבר עומד להיות כן כמו בנפל גדר שלא מחמת דליקה דב"ק (דף כ"ג.) דל"ח חציו משום דבשעת הדלקתו ל"ה עומד שילך האש הלאה ע"ז השיב היפלא מד' דבר דהרי התוס' כתבו בב"ק (דף כ"ב:) ד"ה חציו דחרש הן דעיקר תלוי אם בריא היזיקא אז חשוב חציו וכאן שהובטח מהקב"ה לא בן אדם הוא ויתנחם והדבר בריא בודאי שיהי' כן וחשיב חציו ממש ומה שדייקת מדברי המלאך שאמר ולשרה בן הוא מטעמא אחרינא דהמהר"ל כ' בס' אור חדש דשם אב חל גם בשעת עיבורה על העובר אבל שם אם אינו עד אחר לידה [וע' סנהדרין (דף ס"ט.) בן ולא הראוי לקרותו אב עייש"ה וקצ"ע] ולכן המלאך דיבר מן זמן הלידה דאז יהי' השמחה בשלימות ויהי' גם לשרה בן ומש"ה נקיט שרה משום דדיבר משעת הלידה ואז נתחדש שם בן גם לשרה דאילו לגבי אברהם הי' חשוב בן תיכף בשעת עיבורה וזה הטעם שכפל עתה עוד הפעם למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן היינו לדחות דיוקה משום דהמלאך דיבר מן המועד אשר ישוב אליו דהיינו אחר הצידה ואז יהי' לשרה בן, ונכללו בזה ב' תשובות א' על גוף הסברא שדמתה בדעתה לחלק בינה לאברהם, ב' על הנראה לכאורה מלשון המלאך דנחית ג"כ לסברא זו מדאמר ולשרה בן ובאמרו היפלא מד' דבר דחה גוף הסברא ובמה שאמר למועד אשוב וכו' ביאר דברי המלאך שאמר ולשרה בן משום שדיבר על זמן הלידה ואז יתחדש זה הדבר שיהי' גם לשרה בן, דאילו לאברהם יהי' בן תיכף משעת עיבורה כדברי המהר"ל ז"ל הנ"ל, והוא כפתור ופרח בעזהי"ת:

ובזה יבואר ג"כ מש"כ בפרשת לך י"ז פסוק י"ז ויפול אברהם ע"פ ויצחק וכו' ל"ק מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד וכו' לו ישמעאל יחי' לפניך, ותמו' מאד דאיך אברהם אע"ה השיב כאלו מפקפק ח"ו בהבטחת השי"ת שאמר לו כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך וגם בפ' זו לעיל מינה וגם נתתי ממנה לך בן והוא השיב לו ישמעאל יחי' לפניך כאלו יותר טובה מזו בלתי אפשרית כלל רק מבקש שעכ"פ ישמעאל יחי' לפניו אתמהה, אמנם לפי הנ"ל א"ש דאאע"ה הלך ג"כ בשיטה זו של שרה דבנו יתייחס רק לשרה ולא לו יהי' הזרע כי ידע ג"כ שתחזור לנערותה כי בדברי השי"ת אליו בפסוק ט"ז המוקדם כתיב וברכתי אותה ופירש"י ע"ז שתחזור לנערותה וכאשר שמע אאע"ה אותן הדברים על שרה שתחזור לנערותה ומכלל זה אתה שומע שהוא ישאר על מצב הזקנה כיון. שלא נתבשר בברכה זו רק עליה ומזה שפט דדווקא לשרה תתייחס לידת הבן ובזה ידוקדק היטב לשונו שאמר הלבן מאה שנה יולד בלשון התפעל] ושרה הבת תשעים שנה תלד הנה אצל עצמו אמר לשון יולד שיחשב כנעשה מעצמו ולא היא המוליד דל"ח מעשיו כלל משא"כ אצל שרה אמר תלד דהזרעתה שפיר חשוב גירי דילה משום דהיא הולידה בטבע ולכן אמר לו ישמעאל יחי' לפניך ולא פקפק ח"ו בבשירת לידת יצחק רק אמר מה בצע בלידתו כיון שלא יתייחס זרעו אחריו וא"כ מוטב שישמעאל יחי' לפניו שהוא בנו ממש הנולד בכוח טבעיי ממנו, וע"ז השיב לו השי"ת אבל שרה אשתך יולדת לך בן לא כאשר דמית דלידת יצחק לא יתייחס אליך אבל היא יולדת לך בן והוא ע"ד שדרשו ז"ל בכ"מ ולקחתם לכם משלכם עשה לך משלך תעשה לך משלך קח לך משלך וכדומה בהרבה מקומות כן בזה פירוש לך "שלך" שהבן יהי' שלו וזרעו מיוחס שהוא חציו ממש וגירי' כמו בכל לידה [וכעין זה בקידושין (דף ס"ח:) דריש מדכתיב וילדו שלוש שהבן מתייחס אחר האב וחשיב בנו עייש"ה] והטעם כנ"ל כיון דכבר הובטח מהשי"ת שיהי' לו בן ויודע שעתיד להיות כן בודאי חשיב חציו כמ"ש התוס' ב"ק (דף כ"ב:) הנ"ל ודוק ואכמ"ל יותר:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה