אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער הכללים › כלל ד

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער הכללים · כלל ד

כלל ג

בענין צורך לדבר כמוהו

מצאנו בכ"מ דדבר שהוא משלים את חברו ומתקנו ומביא לו תועלת חשיב כמוהו וידונו לענין כמה דברים כגוף א' ואציע בזה מאיזהו מקומן קמא קמא דמטי לידי:

א] בביצה (דף ל"ט.) בתוד"ה משום וכו' ועוד י"ל דכיון דהעיסה אינה נילושה אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין א"כ כשערב זה בזה הוי כמין אחד עכ"ל, וכ"כ הדרכי משה באו"ח סימן תקי"ג סק"א בשם הגש"ד לענין מאכל שליבנו בביצה שנולדה ביו"ט דהקדרה אסורה דכיון דהקדרה מתוקנת בכך חשיב מין במינו, וכ"כ הט"ז שם סק"ד וכ"כ הגר"א סי' ק"ב ב] בריטב"א ר"ה (דף כ"ז) בד"ה וסתמו כ' דניקב וסתמו ואינו מעכב את התקיעה כשר ול"ח קול שופר וד"א משום דהסתימה בטלה אל השופר וחשיב כשופר עצמו ואח"כ כ' וז"ל ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהי' פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול ד"א נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל ה ופר והר"ז כאותה שאמרו במקום שעשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי עכ"ל, הנה מפורש כדברינו דמה שהוא צורך רש פר חשוב כגוף השופר, ג] בב"ק (דף י"ב:) אהא דאמר התם דעבד נקנה באגב כתבו בתוד"ה סדנא דארעא חד הוא וק' הא תרי תשמישי נינהו והוי כמו חולסית ומצולה דמחזיק בא' מהם לא קנה השני ותירצו דעבד וקרקע חשיב חד תשמיש דעבד ראוי לעבודת קרקע עכ"ל וע' רש"י גיטין (דף נ"ב.) ד"ה לאשתי ביתי שכל צרכי הבית נעשין על ידה והוא עיקרת הבית וכן השור עיקרו של שדה עכ"ל, ד] במרדכי פ"ק דסוכה סי' תשל"ו ל"ש אלא מפני הנשר פירש"י שלא יפלו עליו על השלחן ויטנפו המאכל ולפ"ז אין טעם נכון לחלק בין נשר לנאותה ומורי הר' פרץ ז"ל חילק דהאי צורך האדם הוא מפני הנשר אבל לנאותה הוי צורך סוכה ובטל לגבי סוכה עכ"ל הנצ"ל, ה] כעין זה במשנה שבת (דף צ"ג.) המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו, וע' מג"א סי' שי"א ס"ק כ"ג הנה דכיון דהכלי משמש את האוכל חשיב כדבר א' עם האוכל, ו] בתוס' נדה (דף ז') בד"ה ומקפת וקורא לה שם וכו' והא דפסקינן לקמן כר"א דאמר הסל מצרפן לחלה ולא בעי נגיעה היינו להתחייב בחלה אם לש פחות מכשיעור עיי"ש הנה דאם כל א' מן העיסות יש בה כשיעור חלה ואין צורך בצירופן אין מצטרפין, כיון דגם בלעדי הצירוף מחוייב בחלה אבל אם כל א' אין בו כשיעור חלה ונמצא שכל א' מביא תועלת אל חברו בהצטרפותו אליו לענין חיוב חלה דכ"א בלעדי חברו ל"ה מחוייב בחלה וכיון דכ"א צריך לחברו ניקל יותר צירופן והסל מצרפן כו' תוס' עירובין (כ"ד.) בד"ה אבל טמא מגע מדרס וכו' ועוד י"ל דלאוזן בא מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרה לסנדל והסנדל בטיל לאוזן דא"א להיות טומאה לזה בלא זה וכו' עיי"ש נראה שרצו לבאר איך בטל הסנדל העיקר אל האוזן שהוא טפל [ועריטב"א שם בזה] וע"ז הוסיפו כיון דא"א להיות טומאה לזה בלא זה וכיון דהאוזן צורך הסנדל לענין הטומאה חשיבי כדבר א', הנה דמה שא' צורך לחברו לענין הטומאה חשיב כמוהו וה"נ מה שא' צריך לחברו לענין חיוב חלה חשיב כמוהו לענין זה [לזה העירוני קצת], ז] במנחות (דף כ"ד.) לענין עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום בא' מהם וכו' א"ל הצריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו הנה דכיון דצריך לכלי ממילא בטל אל הכלי וחשיב כמוהו וכיון דשניהם צריכים לכלי ובטלים לכלי ממילא חשיבין כא' כמו הכלי עצמה, משא"כ הבלתי צריך אל הכלי אין הכלי מצרפו, ח] בשבת (דף כ"ט.) בגמ' אר"י מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דר"י ור"ש מתיר מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהן וכ' התוס' תימה לר"י דבפ' נוטל אמר למימרא דרבא כר"י ס"ל דאסר נבילה שנתנבלה בשבת וכו' ה"ל דעתי' עלווי' מאתמול להסיר כשיאכל התמרים למחר וכו' וי"ל דהתם בר אווזא נשחט מעיו"ט ואין המעיין צריכים לאווז וכיון דמבעוד יום דעתי' למיהב לשונרא אם יסריחו חשיבי הכנה מעלייתא הגרעינין צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים לכך חשיב להו נולד ול"מ מה שדעתו עליהם מאתמול עכ"ל, הנה נראה בעליל סברא זו דכיון דגרעינין צריכי לאוכל חשיבי כאוכל עצמו, ט] בשבת (דף מ"ח:) בתוד"ה אר"י א"ר ר"מ הוא אההוא דשלל של כובסין קאי וכן פי' בקונטרס דבההוא דמקל שמא אפילו ר"ש מודה דכיון דצריך הקרדום למקל הוי חיבור עכ"ל, ועוד שם בתוד"ה אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו' ותי' ר"י דשלל של כובסין ודאי ל"ה חבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאין צריכין זל"ז וכו' אבל מספורת של פרקים פשיטא לי' דבשעת מלאכה הוי חיבור ד"ת כיון דמשמשין שניהם תשמיש א' וצריכין זה לזה וכו' עש"ה, י] וע' בל' הרב ז"ל בשו"ע סי' תרכ"ט סט"ז שאין היד מקבל טומאה אלא מחמת שהוא טפל ומשמש לאוכל ונחשב כאוכל עצמו וכו' עיי"ש וע' רש"י סוכה (דף י"ג:) ד"ה הבוצר לגת דכי אייתר בי' ידות לטומאה ה"מ ביד הצריכה לכלי או לאוכל עכ"ל, יא] בס' נתיבות עולם למהר"ל ז"ל חלק ב' נתיב כוח היצר פרק ד' זה לשונו כי בדבקות והחיבור בא' מב' פנים א' כי הדומה יאהב ויתחבר עם חברו והב' שיושלם א' בחברו וזה מפני שכל א' צריך לחברו ויושלם כ"א בחברו עיי"ש, וכעין זה כ' בנתיב אהבת השם וז"ל ויש לך לדעת כי עושרו וקנינו של האדם הם כמו האדם עצמו וכו' לפי שהממון נותן לו קיום וכו' עיי"ש, יב] בזבחים (דף ק"ח.) מן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית וכו' ע"כ לא קאמר ר"ל התם אלא דאי פריש לאו מצוה לאסוקי אבל הכא דאי פריש מצוה לאסוקי אף ר"ל מודה דחשיב מינו עיי"ש והוא ג"כ כנ"ל דכיון דהמלח הוא צורך הבשר מצד המצוה חשוב כמוהו, יג] נלע"ד להכריח סברא זו מש"ס רפ"ק דזבחים (דף ג'.) דאמר ר"י אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה אלמא דמינא מחריב בה דלאו מינא לא מחריב בה והתני' תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל ומשני עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור דתנן תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא שני במקום א' הכל טמא כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש ומשלשלת לאויר התנור שרץ בתוכה התנור טמא שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין ור"א מטהר אמר ר"א קו"ח אם הציל במת החמיר לא תציל בכל"ח הקל, אמרו לו לא אם הציל במת החמור שכן חלוקה באהלין תציל בכל"ח הקל שכן אין חלוקה באהלין עיי"ש ופירש"י שכן דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הלכך אוהל אחרינא הוא, ולכאו' ק' טובא דאף דחכמים חילקו חילוק נכון בין כל"ח לאוהל מ"מ גוף הסברא שרצו לומר דלאו מינא לא מחריב בה נדחה, דהרי חזינן דמציל במת החמור ואף דלאו מינא הוא והן נסתר מחמתו גוף הכלל דכיילי לן דלאו מינא לא מחריב בה, וזה תמי' רבתי לכאו', ונלע"ד כוונת החילוק ג"כ כנ"ל דשאני במת כיון דדרכן של בני אדם לחלוק אהלין במחיצה א"כ מחיצה לגבי אוהל חשוב מינו כיון דעומד לשמש לבית כמו שכ' התוס' ב"ק הנ"ל דעבד חשוב תשמיש א' עם הקרקע כיון דעבד ראוי לעבודת קרקע וכמ"ש התוס' ביצה הנ"ל לענין מים ומלח כיון דעומד להשלים העיסה חשיב ד"א עם העיסה, וזה פי' נכון בס"ד, וע' פסחים (דף מ"ז.) בעשוי לחזק דבטיל לכלי ונעשה כעץ ערש"י שם:

ויש לפרש עוד דכיון דדרכן של בנ"א לחלק אהלין זה עצמו משוי לי' כמינו כיון דאורחייהו בהכי, וכן כ' רש"י בנדה (דף כ"א:) ד"ה דרכה של אשה לראית דם בחתיכה הלכך בבשרה קרינן בי' דמין במינו לא חייץ עכ"ל ולכאו' הרכיב רש"י ב' טעמים נפרדים דמעיקרא אמר משום דדרך אשה לראות דם בחתיכה ואח"כ אמר משום מין במינו וצ"ל דס"ל דזה עצמה משוי לי' כמינה משום דדרכם בכך להיות יחד, ועד"ז יש לפרש דברי הר"ח סוכה (דף ל"ז:) שהבאתי לקמן אות ל"ו עיי"ש, ומצאתי ראי' לזה בירושלמי דפיאה הובא בר"ש שם פ"ג משנה ד' אהא דתנן מלבנות הבצלים שבין הירק ר"י אומר פיאה מכל א' וא' וחכ"א מאחת על הכל, וס"ל לר"י דמלבנות הבצלים מפסיקים בין הירק ול"ח כמין א' ובריש פ"ד ס"ל לב"ש דמלבנות התבואה שבין הזיתים פיאה מכל א' וא' וע"ז אי' בירושלמי ב"ש מודו לר"י שאין דרך בנ"א להכניס בצל בין הירק לכן מפסיק ביניהם ר"י לא מודה לב"ש שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות עיי"ש וזה דומה להא דנדה (דף כ"א:) דמה דהדרך להיות שם חשיב כמין במינו ולא חייץ, [ועוד אביא ממרחק לחמי בהא דאמרי' בפ"ק דשבת (דף ה':) דעומד לכתף ל"ח עמידה להפסיק המלאכה ושם ליכא טעם ע"ז בגמ' אך בש"ס כתובות (דף ל"א) פריך אי לכתף אורחי' הוא ופירש"י שם ואין עמידתו הנחה לבטל עקירה ראשונה ויש לכוון הדברים ע"פ האמור דמה דאורחי' לא חייץ וכמו דלא חייץ בגופין כמו כן לא חייץ באמצע מלאכה להפסיק אותה ולעשותה שתים] וע' חולין (דף ע'.) שלייתו אורחי' הוא ובזבחים (דף י"ט.) כיון דאזלא ואתו רביתא הוא ולא חייץ ושם בת השחי מהו שיחוץ כו' א"ד דרך לבישה בכך, וע' מחצית השקל סי' ע"ד סק"ו בשם ל"ח. איברא דמזה אין הכרח לסברא זו דבהא דחולין (דף ע'.) כיון דשלייתו אורחה היא א"כ א"א לומר דחוצץ דא"כ לא משכחת לה פטר רחם כיון דדרכו תמיד להיות כן וכן י"ל בהא דזבחים דהתורה לא צוותה רק ללבוש בגדי כהונה כדרך לבישה, וכיון דסתם לבישה הכי הוא, א"כ זהו לבישה האמורה בתורה והרי הוא כאלו גילתה התורה דסגי בהכי ואין לחוש להני מילי דאיתנייהו בכל לבישה, יד] במשנה כלים פי"א מ"ב כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעל והפותח שתחת הציר והקורא והצינור שנעשו לקרקע ועיי"ש בתוס' יו"ט בשם רמב"ם רפ"ט מה' כלים דאין מקבלין טומאה אפי' קודם שיקבעו הואיל ועיקר עשייתו להיות דבק בארץ וכ"כ ברע"ב פ"כ מ"ד דאם נעשה לשמש את הקרקע טהור, הנה דמה שהוא משמש את הקרקע שב דינו כמו קרקע עצמו דאינו מקבל טומאה הרי דצורך לדבר כמוהו, טו] ע' מכות (דף ז':) אצטריך קרא או השליך להביא ירידה שהוא צורך עלי' שחייב גלות, אף דירידה ידעינן דחייב גלות מ"מ ס"ד כיון דהירידה צורך עלי' חשוב כמו דרך עלי' דפטור ואצטריך קרא לרבויי, טז] מס' כלים פ"ג מ"ה וחכ"א הטופל את הבריא טהור ואת הרעוע טמא ופי' הרע"ב דדוקא בכלי רעוע שצריך לאותה טפילה הוא דחשוב טפילה ככלי ונטמאו האוכלין הנוגעין בה כשהכלי טמא אבל טפילת הבריא אינה חשובה טפילה והלכה כחכמים ועיי"ש משנה ז' ברע"ב ד"ה ואם ליין עיי"ש והוא כעין דברי התוס' שבת (דף מ"ח:) הנ"ל, יז] ברש"י סנהדרין (דף נ"ח) ד"ה ודבק ולא בזכר דליכא דיבוק דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו עכ"ל, הנה דאם א' נהנה מחברו דין גרמא שיתדבק עמו דמחמת התועלת שמקבל מחברו מתחבר עמו והיו לבשר אחד, יתן עוד דוגמא לזה דע"י הצורך והתועלת חשוב חבור כמ"ש התוס' שבת (דף מ"ח) ובאות שלפני זה בחולין (דף כ"ד:) ברש"י ד"ה וזה דמש"ה נקראו כהנים לוים משום דמשמשים למקום ונקראו לוים כמו ונלוו עליך עיי"ש ולשון וילוו הוא לשון חיבור שיתחברו אתך וקרא לשמשים לוים היינו מחוברים הואיל ומשמשים לו נקראים מחוברים אתו והוא כעין הנ"ל, יט] ביומא (דף פ"א:) וברכות (דף ח':) דמדכתי' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו מתענה תשיעי ועשירי ופירש"י הכינו עצמכם בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי הנה דמש"ה קרי לי' תענית בקרא משום דזה גורם שיוכל להתענות בעשירי והוא צורך להתענית לכן חשיב הוא עצמו כמו תענית, כ] בתענית (דף ט'.) אר"י מטר בשביל יחד פרנסה בשביל רבים וכו' אלמא אשכחן פרנסה בשביל יחיד שאני משה כיון דלרבים צריך כרבים דמי וע' כעין זה במג"א סי' קי"ט סק"ד עיי"ש, כא] בברכות (דף ל"ו:) אלא אמר רבא היכא אמרת דהוי שומר לפרי היכא דכי שקלת לשומר מיית פירא הכא כי שקלת לי' לא מיית פירי כו' והוא ג"כ כנ"ל דל"ח שומר לפרי להיות כפרי עצמו רק אם הוא צורך אל הפרי דבהעדרו מיית פירי, וא"כ היותו הוא צורך ותועלת אל הפרי משא"כ אם אינו מוכרח אל הפרי דגם בלעדו יש קיום להפרי ל"ח שומר לפרי, כב] בחולין (דף כ"ו) בתוד"ה בשהחמיץ מחלוקת וכו' ואין לומר הא דנקחין משום דהוי כקנקן שניקח אגב היין לא דמי דע"י הקנקן משתמר היין אבל מים שבתמד אין נקחין וכו' עיי"ש, כג] ושורש דבריהם פתוח על ים התלמוד בעירובין (דף כ"ז:) אי כ' רחמנא בקר הו"א בקר ע"ג עורו מזדבן משום דגופי' הוא אבל צאן ע"ג גיזתה דלאו גופי' הוא אימא לא ואי כ' רחמנא צאן הו"א משום דמחובר בה אבל יין ע"ג קנקנו אימא לא ואי כ' רחמנא ישו ע"ג קנקנו דהיינו נטירותי' וכו' הנה דגם זה גורם להתחבר ולהחשב כגוף היין משום דהיינו נטירותי' [ומה שאמר אבל צאן ע"ג גיזתה דלאו גופי' הוא עיי' ש"ס זבחים (דף י"ט.) שערו כגופו או לא וע' זבחים (דף כ"ו.) הוא בפנים וציציתו בחוץ ל"ח כולו בפנים, וע' סנהדרין (דף קי"ב:) וש"ס ערכין (דף ז':) וע' מו"ק (דף ט"ו.) מה הוי' האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו אף הוי' האמורה בראש דבר שחוץ מגופו ופירש"י ול"א משיער שהוא מגופו הרי דשיער חשוב כגופו ואכמ"ל בזה], כד] בתוס' גיטין דכ"ב. בד"ה החזיק בזרעים לא קנה עציץ וכו' או שמא כיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים עכ"ל, כה] כ' המהרי"ק סי' קכ"ו דלכן גם הלוה ברבית פסול לעדות אף דהלוה ל"ח רשע דחמס מ"מ כיון דהמלוה חשיב רשע דחמס וא"א לו בלתי הלוה חשיב גם הלוה רשע דחמס עיי"ש הנה מפורש דכיון דא"א להמלוה לעבור על איסור חמס ולגדי הלוה יסובב גם על הלוה שם רשע דחמס, כו] בתוס' כתובות (דף ל"א) ד"ה דאי בעי גחין, בתוס' ישנים שם בסוה"ד וז"ל הכא אין האיסור מתחיל אלא משעת אכילה דאי בעי גחין ואכיל אבל אם ל"ה אפשר בלי הגבהה הי' מתחיל נמי האיסור משעת הגבהה עכ"ל הרי כיון דא"א שיעשה איסור זולת הגבהה חשיבא הגבהה ג"כ גוף האיסור, כז] בפסחים דף צ'. בעצים לצלייתו דכו"ע ל"פ דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופי' דפסח דמי' וכו' כיון דהכשרו דפסח הוא כגופי' דפסח דמי' עיי"ש, כח] בכתובות (דף ל"א.), הזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה הכ"נ הגבהה צורך אכילה הכי השתא התם א"א להגבהה בלי עקירה הכא אפשר לאכילה בלי הגבהה ע"ש דכשעקירה מוכרחת להנחה חשוב כאלו היו שניהם בזמן א' וכמו דצורך לדבר כמוהו בב' מינים נפרדים שיחשבו עי"ז כמין א' וגוף א' כמו כן בב' זמנים כשזמן א' צריך לחברו כחדא חשיב וכאלו היו בב"א דשבתות כגופין [כריתות (דף ט"ז.) עיי"ש וע"ע בגיטין (דף ט"ו:) בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין ה"ד אי דמשי חדא חדא ידי' והתנן הנוטל ידיו א' בשטיפה וא' בנטילה ידיו טהורות והק' התוס' דלמא מיירי שנטל ב' ידיו בב"א א' בשטיפה וא' בנטילה ותירצו דאי נימא דאין ידים טהורות לחצאין רק בעי שיטול שני ידיו כאחד ה"ה דלא יועיל כשנוטל בב' אופנים א' בשטיפה וא' בנטילה וה"ה בב' כלים נמי ל"מ עיי"ש, הנה דחבור הדברים באיכות דומה לחבורם בזמן דאם צריכים שיתחברו בזמן א' צריכים ג"כ התחברות באיכות הנטילה שיהיו באופן א' ובכלי א' וזכר לדבר בשבת (דף צ"ח:) רנ"א כשם שלמטה אמה כך למעלה אמה שנא' יחדיו פירש"י יחדיו כלן שוות, הנה דאף דתיבת יחדיו יורה רק איחוד זמניי **(או מקומיי)** כידוע מ"מ יליף מינה ג"כ שיווי עצמותיית וע' יומא (דף מ"א:) רש"י ד"ה שיהי' כולן באגודה א' דבעינן שיהי' נלקחין בב"א הרי דכיון דצריכין בב"א ה"ה צריכין שיהיו באגודה א':

ובמק"א פירשתי בזה ד' התוס' ר"פ לולב הגזול שהק' למ"ל טעם על לולב של אשירה דפסול משום דכתותי מיכתת שיעורי' תיפ"ל משום מצו' הבאה בעבירה ותי' דדוקא בגזול חשוב מהב"ע משום דהמצו' בא ע"י העבירה משא"כ לולב של אשרה אין המצו' בא ע"י עבירה ואח"כ הק' התוס' למ"ל קרא למצה של טבל דאינו יוצא תיפ"ל משום מהב"ע וק' הא גם במצה ש"ט אין המצו' בא ע"י העבירה דמשכ"ל שיאכל ויקיים המצו' בלי עבירה כגון שיכרוך רסרר דידי מצה יצא ואיסורא ליכא דליכא הנאת גרונו ועוד אופנים כ' האחרונים, ופירשתי דעיקר החילוק שחילקו התוס' בין המצוה בא ע"י העבירה או לא הוא כמ"ש השעה"מ פ"ח מה' לולב ה"ה דהיכא דל"ה בעידנא ל"ח מהב"ע אלא דהוא ז"ל שדי בה נרגא מדהקשו מלולב של אשירה דליהוי מהב"ע וק' דהו"ל לתרץ משום דל"ה בעידנא אע"כ דל"ב בעידנא במהב"ע עיי"ש ולענ"ד נ' דאדרבה זה עצמו תי' התוס'. דבאמת ק' הא גם בגזל אין המצו' והעבירה יחד. והשעה"מ תי' ע"ז דעדיין איכא עשה דוהשיב בשעת נטילה, אבל תי' זה ל"ה ניחא להו להתוס' ז"ל דהרי בלקיחת לולב אינו מבטל כלל העשה דוהשיב דמי לא משכחת לה שיטול הלולב להובילו להנגזל ולהחזיר לו לקיים עשה דוהשיב ומה ביטול מצו' דוהשיב יש ע"י נטילה זו, הלא אי"צ להתאחר אף רגע מחמת הנטילה מלקיים עשה דוהשיב, לכן כתבו דבשלמא בלולב אף דל"ה בעידנא מ"מ כיון דהעשה בא ע"י העבירה חשוב בעידנא דומי' דש"ס כתובות הנ"ל דעקירה צורך הנחה חשוב כמו בב"א דבקילב"מ נמי בעינן שיהי' בעידנא כדאמרי' התם בגונב חלבו ש"ח שכבר נתחייב כו' ומ"מ כשא"א להנחה בלעדי עקירה חשובין כאלו היו בב"א, וכעין מש"כ הפסקי תוס' זבחים (דף צ"ז:) לענין עדול"ת דכשא"א בל"ז חשוב בעידנא ויובא באות שאח"ז. והתינח בלולב הגזול דל"ה יכול לקיים המצוה לולא העבירה משא"כ בלולב של אשירה דאין המצו' בא ע"י עבירה שוב ל"ה בעידנא והוא פי' הגון בכוונת ד' התוס' וא"כ לא מיבעיא שאין סתירה מן התוס' לסברת השעה"מ הנ"ל דאדרבה זה עצמו כוונת התוס', ובזה מיושב מה שהק' ממצה של טבל דהתם אף דאין המצוה בא ע"י העבירה מ"מ כיון דהתם הוא בעידנא ממש בשעה שעושה העבירה מקיים המצו' וא"כ אי"צ שהמצ' תהי' ע"י עבירה ובסגנון זה תירצתי שיטת הרמז"ל דס"ל מצה של טבל אינו יוצא והקשו עליו דבש"ס פסחים (דף ל"ה) לא פסיל רק משום דאינו בבל תאכל חמץ משום אאחע"א משא"כ להרמב"ם דס"ל אחע"א אמאי א"י, ונלע"ד דבאמת הק' התוס' למ"ל קרא למצה של טבל תיפ"ל משום מהב"ע וי"ל דמצה של טבל ג"כ ל"ה בעידנא דהמצו' מקיים בהנאת מיעיו ולא תלי' מידי בהנאת גרונו כמו בלע מצה יצא משא"כ בעבירה קימ"ל הנאת גרונו, אולם היי"ד ללישנא קמא דכתובות שם דעקירה צורך הנחה חשוב בעידנא א"כ י"ל דגזול חשיב בעידנא אבל לתי' בתרא שם דמחלק בחץ משום דלא אפשר לאהדורי משא"כ בגונב חלבו של חבירו עיי"ש א"כ כל שאפשר לאהדורי ל"ח בעידנא אף שהוא צורך ולתי' זה א"א לומר דמצהב"ע צריך בעידנא דהרי גזול דמתני' ודקרא ג"כ ל"ה בעידנא א"כ גם מצה של טבל ל"צ קרא דתיפ"ל משום מהב"ע ובעידנא ל"צ, ולפ"ז הש"ס בפסחים אזיל לתי' קמא דכתובות דאמרינן עקירה צורך הנחה וחשוב גם גזול בעידנא וא"כ ל"ח מהב"ע רק דומיא דגזול דילפינן מקרא והבאתם את הגזול ומצה ש"ט ל"ח בעידנא וצריך קרא משא"כ הרמב"ם פוסק תמיד כלשנא בתרא ולל"ב דכתובות עיקר תלוי במצי לאהדורי וא"כ גזול ל"ה בעידנא וא"כ מוכרח דמהב"ע ל"ב בעידנא וא"כ גם במצה של טבל ל"צ קרא דתיפ"ל משום מהב"ע ודו"ק, ובזה מיושב ג"כ הפי' משניות לרמב"ם בסוכה ר"פ לולב הגזול שכ' דלולב של אשירה פסול מטעם מהב"ע ואילו בש"ס איתא משום כתותי מיכתת שיעורי' ולהנ"ל א"ש דבגמ' לתי' קמא דכתובות ומהב"ע בעי בעידנא ולולב של אשירה ל"ח בעידנא משא"כ להרמב"ם דס"ל כל"ב דכתובות וע"כ מהב"ע ל"צ שיהי' בעידנא וגם לולב ש"א חשוב מהב"ע וק"ל, כט] כעין הא דכתובות הנ"ל דעקירה צורך הנחה הוי כמו בב"א אף במקום דצריך בעידנא איתא בפסקי תוס' זבחים (דף נ"ז:) במה דפריך הש"ס ליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי ל"ת דשבירת עצם הק' התוס' הא ל"ה בעידנא ותי' בפסקי תוס' דכל שא"א לקיים העשה בלי עבירת הל"ת חשוב כמו בעידנא וע' במל"מ פ"י מה' ק"פ כ' שאין לו שום פירוש אבל בטו"א רפ"ק דחגיגה ביאר דבריו בטוב טעם, וכבר ביארנו דחיבור הדברים בזמן דומה לחבורן בעצם, וא"כ גם זה סיוע שיש בה ממש וראי' מהימנא לסברא האמורה הלא מראש דצורך לדבר כמוהו והנה בתוס' עירובין (דף ק'.) הק' על הניתנין במתן ד' שנתערבו עם הניתנין במתן א' נימא עדול"ת ותי' השאג"א והברוך טעם דכיון דהעשה הוא על הניתנין במתן ד' והל"ת על הניתנין במתן א' ל"ש עדול"ת ובלימודי ד' לימוד ב' הביא כן בשם הר"ם גלאנטי, ותלמיד א' הראה לי' שכ"כ בס' אמונת חכמים פרק כ"ד (דף נ"ז.) מדה"ס ולמש"כ לעיל בשם התוס' גיטין (דף ט"ו:) דדבר הצריך שיהי' בעידנא בזמן א' ה"ה שצריך שיהי' בד"א ואפי' בב' כלים ל"מ א"כ בעדול"ת דבעי' בעידנא ה"ה דבעיא שיהי' העשה והל"ת על אותו דבר ממש, וא"כ יש לדברים אלו שחידשו ז"ל סמוכין מן הש"ס:.

ובההוא ענינא אמרתי בלימוד הישיבה בגיטין (דף מ"א.) תוד"ה לישא שפחה אינו יכול וכו' וא"ת וליתי פשה דפרו ורבו ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפיי' והקשו האחרונים דבאמת הקשו התוס' דאיך מותר לאדון לעבור בעשה דלעולם בהם תעבודו ותירצו דמצו' רבה דפו"ר דוחה עשה זו, אבל עתה דיש עצה שישא שפחה שוב איך נדחה העשה דלב"ת כיון דאפשר ע"י שפחה ומה אולמא דהאי ל"ת מהאי עשה עיי"ש, ונלע"ד ואקדים דברי התוס' עירובין (דף ק') שהק' בנתערבו מתן ד' במתן א' נימא עדול"ת ותי' דהעשה בא ע"י פשיעה ל"א עדול"ת עיי"ש והק' על התוס' מש"ס כתובות (דף מ') דפריך באונס נימא עדול"ת והתם בא ע"י פשיעה עוד הק' הגאון ז"ל בס' ישועות ישראל מהא דמבואר בפסחים דאף במטמא עצמו במזיד מ"מ טומאה דחוי' בצבור ומ"ש בעדול"ת דע"י פשיעה ל"א עדול"ת עיי"ש ונלע"ד דהנה הט"א ריפ"ק דחגיגה רצה ליישב קו' התוס' גיטין הנ"ל דל"ש עדול"ת כיון דהעשה הוא על חלק ב"ח והל"ת על חלק עבדות וכה"ג ל"ש עדול"ת עיי"ש ובזה הי' מתורץ גם קו' התוס' עירובין הנ"ל, אך לכאו' אין לזה שורש בש"ס ובעניי אמרתי שורש לזה מן הגמ' דהנה בתוס' גיטין (דף ט"ו:) דאי נימא ידים אין טהורות לחצאין ובעינן דוקא בזמן א' ה"ה שלא יועיל בב' כלים עיי"ש הנה דכמו דבעינן טבילת ב' ידיו בזמן א' כמו כן בעי' שיהי' בכלי א', ובפדול"ת בעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הנה דבעי' שיהי' העשה והל"ת בזמן א' כמו כן י"ל דבעי' שיהי' בחפץ א' העשה והל"ת משא"כ בנ"ד דהעשה על חלק ב"ח והל"ת על חלק עבדות. אמנם הנה בפסקי התוס' זבחים (דף צ"ז:) דהיכא דא"א בל"ז חשיב בעידנא עיי"ש לענין שבירת עצם אך לכאו' ק' דכל עדול"ת א"א בלא הל"ת דאם הי' אפלקי"ש לא דחי ומ"מ בעי' בעידנא וכן הק' המל"מ והטו"א רפ"ק דחגיגה אך החילוק הוא כך דבעדול"ת אף דעתה א"א לקיים בלי הל"ת מ"מ עצם העשה זו אפשר לקיימה בלעדי הלאו רק עתה במקרה צריך לעבור הל"ת כמו בכיסוי הדם דצריך לכתוש העפר דבודאי יש במקום אחר עפר תחוח רק עתה במקום זה אין לו וכה"ג חשיב א"א לקיי"ש כל שאצלו א"א כמבואר שבת (דף קל"ג) ובתוס' שבועות (דף ג'.) אבל מ"מ צריך בעידנא ול"ח א"א בל"ז כיון דמ"מ בעצם אפשר לקיים הכיסוי זו בעפר אחר, משא"כ בשבירת עצם דא"א בשום אופן לאכול המוח שבעצמות בלי שבירת עצם וכה"ג חשיב בעידנא כעין הא דכתובות (דף ל') דא"א להנחה בלי עקירה חשיב בב"א לענין קילב"מ, ולפ"ז י"ל דה"ה לענין דין הנ"ל שחידש הטו"א דבעיא שיהי' העשה והל"ת בחפץ א' הי"ד כשאפשר לקיים העשה בלי עבירת הל"ת אבל כשא"א לגמרי בל"ז חשיבי כד"א כיון דעיקר סברא הנ"ל שרשה מהא דבעי' בעידנא וא"כ דינה כמו לענין בעידנא דבא"א בל"ז חשיב בעידנא כמ"ש הפסקי תוס' זבחים צ"ז:) ובאמת מצאנו כן גם לענין ב' חפצים דאם א"א לזה בלא זה חשיבי כד"א כמש"כ התוס' ביצה (דף ל"ט) ור"ן נדרים (דף נ"ב.) דמים ומלח לגבי עיסה חשיב מין במינו כיון דעיסה לא מתעבדא אלא בהו עיי"ש והוא כעין סברא דא"א להנחה בלי עקירה דחשיב עי"ז כזמן א' ה"נ חשיב עי"ז כחפץ א' כיון דא"א לזה בל"ז ודו"ק:

לפ"ז י"ל דזה כוונת התוס' עירובין (דף ק'.) דבא העשה ע"י פשיעה היינו דבאמת העול"ת אינן בחפץ אחד דעשה על חלק שצריך מתן ד' והל"ת על חלק התערובות דמתן א' רק דאם ל"ה אפשרות כלל לקיים העשה בלעדי הל"ת הי' חשיב חפץ א' ממש משא"כ כאן כיון דהעשה בא ע"י פשיעה ולולא התערובות הי' אפשר לקיים העשה בלי הל"ת אף דעתה לא אפשר וכה"ג חשיב א"א לקיו"ש לענין עדול"ת כל שעתה א"א מ"מ שוב לא חשיבי כחפץ א' ממש ושוב אינו דוחה מטעם הנ"ל דהעשה אינו על חלק שעליו הל"ת ודו"ק וא"כ לק"מ מהא דכתובות (דף מ'.) דפריך באונס דנימא עדול"ת אף דהוא ע"י פשיעה, דשאני התם דהעשה והל"ת הם באותו חפץ וכה"ג שפיר שייך עד"ו אף כשבא העשה ע"י פשיעה ועיקר סברת התוס' עירובין הוא דכיון דבא ע"י פשיעה שוב חשיב שאפשר לזה בל"ז ושוב אינו דוחה משום דהוי בב' חפצים אבל לולא זאת אין זה חסרון כלל מה שהעשה בא ע"י פשיעה ודו"ק ונכון בס"ד:

ובזה מיושב ג"כ קו' הגאון ז"ל מקוטנא מהא דפסחים דאף בפשע אמרי' טומאה דחוי' בצבור דפשיעות גרידא אינו גורם שלילת הדחיי' כאמור, ועתה נבא לנ"ד בח"ע וחב"ח דהנה בענינינו לעולם הוא בב' חפצים דהעשה בחב"ח והל"ת בצד עבדות כמ"ש הטו"א הנ"ל אך כיון דא"א לקיים העשה בלי עבירת הל"ת של חלק עבדות חשיב כד"א אך כיון דאפשר ע"י כפיי' שוב חשיבי כב' דברים ואינו דוחה מטעם שאין העשה על חלק שעליו הל"ת וא"כ לק"מ קו' הטי"ג דנימא גם "אלעולם בהם תעבודו" דאפשר בעדול"ת ומה אולמא דהא מהא ולהנ"ל א"ש דהרי שם הל"ת על אותו חפץ שמקיים בו המצו' דעובר הל"ת על חלק העבדות והרי כשישתחרר גם חלק זה יקיים המצו' ושפיר דוחה ודוקא עדול"ת ל"ש לומר כיון דאפשר ע"י כפיי' חשיב שוב כב' חפצים משא"כ להיפוך דליכא חסרון זה ודו"ק:

ל] עוד מצינו כעין הנ"ל דצורך לדבר כמוהו בפסחים (דף פ"ג.) דעצמות ששימשו נותר דינם כנותר עצמו וע"ע שבת ודף מ"ז.) דבסיס לדבר האסור הוא בעצמו נעשה מוקצה כמו הדבר ששימשו, וע"ע תוס' שבת (דף ק"ו.) סוד"ה חוץ דקלקול צורך תיקון חשיב תיקון ועוד בכמה מקומית נמצא כזה:

לא] והנה ע"פ סברא הנ"ל דדבר המשלים את חברו ומביא לו תועלת חשוב כמוהו וכדברי התוס' ביצה (דף ל"ט) לענין מים ומלח לגבי עיסה דחשוב מינו, ותוס' ב"ק (דף י"ב) וכו' ביארתי ש"ס פסחים (דף מ"ד.) בסוגי' דהיתר מצטרף לאיסור וזה פרי', וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור וכו' והתנן המקפה של תרומה ושום ושמן של חולין ונגע טבו"י במקצתן פסל את כולן המקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו בלבד והוינן בה מקום מגעו אמאי פסיל הא בטלי להו תבלין ברובא ואמר רבב"ח מ"ט הואיל וזר לוקה עליו כזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לא מאי כזית כזית בכדי אכילת פרס וכזית בכא"פ דאוריי' א"ה אמאי פליגי רבנן על ר"א בכותח הבבלי כו' והסוגי' כולה מוקשה דמכל השקלא וטריא משמע דלית לי' טעם כעיקר ואי לאו דהיתר מצטרף לאיסור ל"ה בו שום איסור תורה במקפה וא"כ מאי שייך היתר מצטרף לאיסור הלא אין כאן איסור כלל כיון דמיירי במעורב לגירסת רש"י ז"ל עיי"ש, וע' תוס' נזיר (דף ל"ו:) ד"ה וכזית שכתבו דלס"ד צריך לאכול כזית טעם בב"א, אבל באמת ס"ל טעם כעיקר גם לס"ד ולק"מ. אבל זה לא יתכן לגי' רש"י דגריס מקום מגעו אמאי פסיל הא בטלי להו תבלין ברובא מוכח להדי' דלס"ד טעם כעיקר ל"ד וא"כ ק"ט מה שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דהאיסור בטל, וכן ק' מהא דפריך בתר הכי מב' קדרות ובנזיר (דף ל"ו:) מסיק הקושי' אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וק' טובא כיון דלית לי' טכ"ע ומין בשא"מ בטל ברוב וא"כ מה היתר מצטרף לאיסור שייך, והנה במה דהדר פריך מב' קופות מסיק התם בנזיר דל"ש היתר מצטל"א דנפישי חולין והק' התוס' מ"ש דמעיקרא לא שני הכי ותי' דשא"ה מין במינו דמיד שנפל בטל ברוב וק' הרי גם באינו מינו ס"ל דבטל כיון דלית לי' אפי' כזית בכא"פ והתוס' תי' שפיר לשיטתם כנ"ל משא"כ לגירסת רש"י הא בטיל ברובא וע' ר"ש פ"ב דטבו"י, ונלע"ד לבאר דברי הש"ס דהנה בבכורות (דף כ"ב) הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממנ"פ אי מיא רובא מועיל השקה ואי ציר רובא לאו בר קבולי טומאה הוא אר"י ל"ש אלא לטבול בהם פתו אבל לקדרה מצא מין את מינו וניער עיי"ש ואף דמים שבקדרה טהורים הם וא"כ אכתי יובטלו מים הטמאים ברוב ציר דאיכא ציר רוב וממילא לא יוכלו לטמאות המים ונוספו גם הם על הציר הטהור לבטל המים הטמאין מ"מ כיון דאמרי' מצא מא"מ חוזרין ומטמאין שאר המים ואיכא רוב מים טמאין מבואר מזה דל"ש ביטול רק כשאפילו לולא הביטול יש רוב היתר נגד המועט אז אמרי' דהמיעוט בטל, אבל אם עיקר היות כאן רוב תלי בהביטול דאם יתבטל המועט ממי' יהי' רוב נגדו ויהי' לו במה להתבטל ואם לא נימא דבטל א"כ אדרבא יתוסף הרוב על המועט ולא יהי' לנו רוב לבטל אזי אמרי' דלא בטל, דהרי התם אם תאמר דבטלי מים טמאים בציר כדמעיקרא א"כ המים טהורים ישארו בטהרתן ולא יוכלו להצטרף עם הטמאים להוסיף על שיעורם אדרבא גם הם יסייעו להציר לבטל המים הטמאים ומ"מ אמרי' ממא"מ וניעור דאמרי' דלא בטל ממי' המים הטמאים מטמאין הטהורים ונוספו גם הם עלימו לבל יוכלו להתבטל בעבור היותם עתה רוב נגד הציר הטהור, [וע' משנה א' פ"א דמקואות מבואר ג"כ להדי' דהיכא דיכול לטמא גם המבטל נפקע הביטול אף דכבר הי' בטל ול"א אדרבא יתבטל ממילא לא יוכל לטמא המבטל ממילא שפיר בטלי בהם ל"א הכי אלא דלא בטל ממי' נטמא גם המבטל ואין להמועט במה להתבטל] והנה הר"ן נדרים (דף נ"ב.) כ' דמין במינו לכו"ע לא בטיל רק הא דס"ל לרבנן מין במינו בטיל היינו דאף דהוא מב"מ בעצם מ"מ הוא אינו מינו באיסור והיתר והנה התוס' כ' בביצה (דף ל"ט.) והר"ן נדרים דמים ומלח לגבי עיסה חשיב מין במינו משום דא' משלים חברו ממי' ה"ה לגבי מינו באיכות או"ה אם א' משלים חברו חשיב מב"מ לפ"ז אם נימא היתר מצטל"א והיתר משלים האיסור וכיון דההיתר צורך אל האיסור ומשלים אותו דע"י שניהם נעשה איסור חשוב כאלו הי' מב"מ עם האיסור ולא בטל אף לרבנן דר"י והיינו דפריך דנימא היתר מצטל"א אף דלא ס"ל השתא טכ"ע ובטיל אבל עיקר הטעם כמ"ש רש"י חולין (דף צ"ח:) דמאן דל"ל טכ"ע מאחרי רבים להטות נפ"ל ממילא אי היתר מל"א ל"ש ביטול כיון דההיתר משלים האיסור ומצטרף עמו חשיב מינו באיכות כמו מים ומלח לגבי עיסה דחשיב מינו בעצם ואף בדבר שאין בו צורך טבעיי רק שהוא צורך לחברו לענין הדין שאנו דנין עליו ג"כ חשיב צורך, וכמ"ש התוס' נדה (דף ז.) הובא לעיל סק"ו ואף דאם נימא דבטיל לא יהי' שייך היתר מצל"א, מ"מ כיון דאם לא יתבטל לא יהי' כאן מה לבטל שוב לא בטל ודו"ק כי היא נכון בעזהי"ת:

והנה שם (דף כ"ג.) דאי חוזר וניער ע"כ דטומאה כמאן דאיתא דמי ובש"ך סי' צ"ח פסק דמין בשא"מ חו"נ ובמב"מ אין חו"נ כיון שאין בו הכרת טעם וע' בסו"ס יערות דבש, ולכן בב' קופות אמר שפיר כיון דנפישי חולין ל"ש היתר מצטל"א כיון דבטל ואין כאן איסור כלל ול"ש לומר דכיון דאם לא יבטל נימא היתר מצטל"א ולא יהי' מבטל ז"א דהרי התם אמרי' דל"א כן רק אי טומאה כמאן דאיתא דמי ובמין במינו דקיי"ל איסורא כמאן דליתא דהרי קימ"ל דאינו חו"נ במב"מ, וכאן נמי צריכין לחו"נ דענין היתר מצטל"א ל"ש רק בשעת אכילה לפ"מ שביאר החי' הרי"מ ז"ל ענין היתר מצטל"א דאם אוכל כזית אז כל מקצת ממנה יש עלי' שם אכילה עיי"ש וא"כ ל"ש זה רק בשעת אכילה וא"כ קודם אכילה נתבטל וצריך לבוא לחוזר וניער ובמב"מ ל"א כן] משא"כ בב' קדרות דאינו מינו לא קאמר דנפישי חולין דבאי"מ אמרינן חוזר וניער ממילא ל"ש כאן ביטול דהיתר מצטרף לאיסור ודו"ק:

וע"פ האמור יש לבאר סברת התוס' בע"ז פ' השוכר את הפועל לענין בגד שאבד בו כלאים ל"ש בו ביטול כיון דהאי לחודי' שרי ולהנ"ל י"ל דהטעם משום דחשיב מין במינו באיכות כיון דע"י שניהם נעשה איסור וכ"א צריך לחברו לענין האיסור חשיבי עי"ז מין במינו ולא בטיל, ועפ"ז ירווח ליישב דברי התוס' שם שהק' דא"כ בב"ח למה בטיל הא האי לחודי' שרי ותירצו דדרך בישול אסרה תורה וק"ל מחולין (דף ק"ח.) דאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי אמר לי' רבא דרך בישול אסרה תורה, וק' לס"ד דאביי דלית לי' דרך בישול אסרה תורה תקשי לאביי גופי' אפי' ליכא נו"ט נמי יאסר כיון דהאי לחודי' שרי ל"ש ביטול ודרך בישול אסרה תורה לית לי' והראוני שכבר עמדו בזה האחרונים, ולהנ"ל א"ש דעיקר סברת התוס' דהאי לחודי' שרי ל"ש ביטול משום דחשיב מין במינו באיסור והיתר כיון דשניהם גורמין האיסור וכ"ז לרבנן דר"י דאזלי' בתר איסור והיתר אבל ר"י עצמו הרי ס"ל דאזלינן בתר מין במינו בעצם כמ"ש הר"ן נדרים (דף נ"ב.) ואביי ורבא ס"ל כר"י כמ"ש רש"י חולין (דף ק"ט.) וא"כ לאביי לשיטתי' לק"מ:

לב] ובאמצעיות סברא האמורה דצורך לדבר כמוהו נלע"ד לבאר דברי הכס"מ פ"א מה' שבת ה"ז ד"ה מ"כ ההפרש ש"ש בין מלאכה שאין צריכה לגופה לפ"ר ולא ימות דגבי פ"ר אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והי' שם צבי שהוא לא כוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל מלאכה שאין צל"ג הוא מכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה מיסוד הר' אברהם החסיד בשם אביו ז"ל עכ"ל וכ"כ הכפ"ת סוכה (דף ל"ג:) בשם הר"ם אלשקר ודבריהם תמוהין לכאו' כמו שתמה עליהם הכפ"ת והמרכבת המשנה דא"כ הי' בדין דמלאכה שאיצל"ג יהי' חמור מפ"ר, ואנן איפכא שמעינן דהרי מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות ואילו במלאכה שאין צל"ג ס"ל דפטור, וע"פ דרכנו יתיישב דכל עיקר סברת פ"ר פירושו דכיון שעושה פעולה א' בכוונה והוא בעצמותה פעולה שלימה אלא שהוא היתר לכן אף המעשה הנעשית בלי כוונה כיון שהוא בהכרח מכוח פעולתו שניהם כחדא חשיבין ותסוב כוונתו גם על המעשה הנעשית בלתי כוונתו דצורך לדבר כמוהו ומקבל כל איכיות של חברו והיי"ד כגון שגורר מטה כסא וספסל דעיקר הפעולה אצלו הוא הגרירה ופעולה זו הוא מעשה שלימה בכוונה דהרי מכוון לגרירה, וכיון שהוא בעצמה הוא פעולה שלימה כנצרך למלאכת שבת ממילא גם פעולת החריץ המוכרחת מכוח הגרירה דינה כמו עצם הגרירה וחשובה כמוה, כמבואר לעיל באורך מכמה דוכתי והיי"ד בכה"ג דגוף הפעולה המותרת שעושה הוא עכ"פ פעולה גמורה בכל האופנים בכוונה וצריך לגופה גם המוכרח ממנה כמוה משא"כ כשמכוון לגוף המלאכה ואינו מכוון לתכליתה א"כ אינו עושה שום מעשה שתהי' מוגדרת בכל טכסיסי מלאכה כנצרך למלאכת שבת שיהי' עושה מעשה לתכליתה ול"ש לומר דהמוכרח מפעולה זו יהי' כמוה כיון דאין כאן שום פעולה שתהי' גמורה בתנאים המתייחסים למלאכת שבת כגון חופר גומא ועיקר עשיית גומא הוא רק לתכלית זה שיהי' נעשה כאן גומא בקרקע משא"כ כשאינו צריך אלא לעפרה א"כ אף מה שעושה אינו עושה לתכליתו האמתי, משא"כ בגרירה דמעשה הגרירה מעשה אחרת היא והוא בפ"ע פעולה שלימה בכל אופני' כדרך כל הגרירות דעיקר מטרת הפעולה לטלטל החפץ ממקום למקום ולהגיעו למחוז חפצו והוא ג"כ מתכוון לזה לכן גם מעשה איסור המוכרח ממנה כמוה לכן שפיר מלאכה שאיצל"ג קיל מפ"ר דבגוונא דהוא מלאכה שאין צל"ג ל"ש כלל פסיק רישא ומדוקדקים מאד דברי מרן רכ"מ ודו"ק, ונלע"ד ראי' לזה ממשנה ספ"ק דמכשירין מ"ו הטומן פירותיו במים מפני הגנבים אינן בכי יתן מפני שאינו מתכוון ללחלח הפירות וק' הלא גם לענין הכשר מצאנו דפסיק רישא דומה למתכוון כדאיתא בפ"ד דמכשירין משנה א' השוחה לשתות המים העולין בפיו ובשפמו בכי יתן ופי' הרע"ב היי"ט משום שאין המים נכנסין לפיו אלא אם כן נוגעין בשפמו תחלה הלכך אחשבינהו ולשון הרא"ש שם ד"ה השוחה לשתות כו' בפיו ובשפתו כיון דא"א לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפתיו הוי כאלו אחשבינהו מידי דהוי אסיפא הממלא בחבית דמים שאחורי החבית וחבל שהוא כרוך סביב הצואר וכו' כל אלו אף על פי שאין צריך למים כיון דא"א לו בלא אלו המים בשעת עשיית מלאכתו הוי כאלו אחשבינהו מידי דהוי אכל מלאכת שבת דפסיק רישא הוי כמתכוון עכ"ל, הנה מפורש דגם לענין הכשר פסיק רישא דמי למתכוון כמו גבי מלאכת שבת, ועי' רש"י שבת (דף י"ז) ד"ה הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהם וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר עכ"ל, נראה ג"כ דנחית להאי סברא דמצד פ"ר חשוב כמתכוון, וע"ע פ"ד דמכשירין סוף משנה ה' רא"א אם א"א לו לירד אא"כ נטנפו רגליו אף העולין ברגליו בכי יתן מפורש במשנה סברא זו [אך שיטת הרמז"ל שם דרבנן חולקים על ר"א ולקמן אדבר עוד מזה]. וא"כ ק' הטומן פירותיו במים ודאי א"א בשום אופן שלא יתלחלחו מחמת המים ואין לך פ"ר גדול מזה ואפילו אינו מתכוון יכשיר, ולהנ"ל א"ש דל"ש פ"ר רק כשיש כאן ב' פעולות נפרדות ופעולה א' עושה בכוונה אז הפעולה השני' המוכרחת מזו ג"כ חשובה כאלו היתה בכוונה, וזה יצדק בהא דאשכולות הנושכות ורוצה להפרידן דעצם הפרדת האשכולות זו מזו הוא מעשה בפ"ע ואגבה מוכרח שתעשה מעשה אחרת היינו סחיטת המשקה מהם וכיון דהפרדת האשכולות הוא מעשה אחרת והיא בכוונה גם סחיטת הפירות חשוב כמתכוון, וכן השוחה לשתות יש כאן ב' דברים א' הגעת המים לתוך פיו ולשתותן, הב' הגעתן לפיו ולשפמו מבחוץ וכוונתו שיגיעו לתוך פיו ולשתותן, ומינה מוכרח ג"כ שיבואו לשפמו מכשר דחשוב כמתכוון, משא"כ בהטומן פירותיו למים דאין כאן רק פעולה א' נתינת הפירות לתוך המים, רק שיש ב' תכליות בפעולה. הא' שישתמרו מגנבים הב' שיתלחלחו והוא אינו מכוון רק לתכלית הראשון שישתמרו מגנבים, ושפיר חשיב שאינו מתכוון ללחלח אותן כיון דאינו עושה רק מעשה א' ואינו מכוון לתכלית המבוקש לענין הכשר, דומה ממש לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאינו עושה רק מעשה אחד ואינו מכוון לתכלית האמתי של המלאכה רק לעפרה ודו"ק היטב:

ומה שהבאתי לעיל מדברי הרא"ש מכשירין דסברת פ"ר הוא אף בשאר מילי דאינו באיסורין והוא דבר חידוש דאפילו פ"ר בשאר איסורין שאינו במלאכת שבת אין פשוט כ"כ דמדברי השאלתות שהביאו התוס' שבת (דף ק"י:) ד"ה ת"ל ובארצכם מוכח דס"ל דל"ש פ"ר רק במלאכת שבת לא בשאר איסורין אמנם בתוס' שם מבואר להיפוך דגם בשאר איסורין שייך פ"ר גם הר"ן סו"פ שמנה שרצים חולק על השאלתות וכ"מ ברש"י שבת (דף נ':) ד"ה ומפספס ושם דפ"א ד"ה אבל לא סורק ובזבחים (דף צ"א:) רש"י ד"ה הא ר"ש ותוס' שבת (דף כ"ט:) ותוס' פסחים (דף כ"ה:) ותוס' בכורות (דף ל"ד:) ד"ה אילימא ר"ש דמתני' ותוס' שבת (דף ק"ג.) ד"ה לא צריכא, אמנם כ"ז במעשה איסור אבל במידי דעלמא דלאו איסורין דפ"ר יהי' כמתכוון זה יותר חידוש] מצאנו עוד כזה ברא"ש סו"פ כיצד הרגל סוד"ה אדם מועד לעולם וכו' ופטור מן הבושת כיון דלא כוון לבייש ואם נתהפך דרך נפילתו כדי ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת דתני' ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל החזיקה כיון שנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש וזה שנתכוון להנאתו אע"פ שלא נתכוון להזיק כיון דא"א שלא יזיקנו אם יפול עליו הוי כמתכוון להזיק עכ"ל הרא"ש ובנימוקי יוסף מפורש יותר דדומה לפ"ר דגבי מלאכת שבת וז"ל בד"ה חייב על הבושת אף שלא נתכוון לשם בושת כיון שידוע שהי' ניזק חברו בזה כנתכוון להזיק דמי כההוא דשבת דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות עכ"ל וע"ע בב"ק (דף מ"ד.) בתוד"ה הכ"נ במתחכך להנאתו וכו' דלקמן הוי רגל בכוונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם וכו' עיי"ש והוא ג"כ כדוגמת הסברא דפ"ר [ועיי"ש בש"מ בשם הר"ח דמדמה כוונת הבהמה לכוונה באיסורין דכ' שם דר"י דמחייב קרן בלי כוונה לשיטתי' אזיל דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור ור"ש לשיטתו דפוטר, וע"ע בפ"ק דפסחים (דף ו':) וכ"ת כיון דמינטר להו אגב ביתא חשיבי וברש"י ד"ה וכ"ת וכו' עם שאר ממונו הוא משמרן שכשהוא נועל ביתו לשומרו נמצא משמר כל מה שבתוכו הלכך חשיבי וכו' עיי"ש ונראה דס"ד דגמ' הי' ג"כ כעין דוגמת הסברא דפ"ר כיון דמשמר כל ביתו וממילא נשמר זה חשוב כאלו התכוון גם על הפירורין לשומרן:

לג] וע"פ החלטה הנ"ל דדבר שהוא צורך לחברו ומביא לו תועלת [אם תועלת טבעיי אם תועלת תוריי] זה סיבה שיתחברו יחד והיו לאחדים, נלע"ד לבאר ד' רש"י בהוריות (דף ג'.) על הא דאמרינן שם הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמים מחייבין מה עשו כו' אמר ר"פ דכו"ע יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אלא ב"ד משלים לרוב צבור קמיפלגי מ"ס ב"ד משלים לרוב צבור ומ"ס אין ב"ד משלים לרוב צבור וכ' רש"י וב"ד משלים לרוב צבור דעשו עם מעט צבורי והשלימו לרוב צבור צבור מייתי ור"מ פוטר צבור דהא קמייתי ב"ד כדאמרינן לקמן ר"מ אומר י' שבטים שחטאו רמ"א ב"ד מביאין עליהם והם פטורין זהו הגירסא הכתובה לפנינו, והוא פלאי דמשמע דעיקר הפלוגתא אם צבור מייתי או ב"ד מייתי וא"כ מה ענין ב"ד משלים לרוב צבור לכאן הרי אפילו ברוב צבור גמור נמי פליגי, ותו איך קתני סתם ר"מ פוטר כיון דעכ"פ ב"ד מייתי ותו דמעיקרא פריך אלא דהורו ב"ד ועשו רוב קהל מ"ט דר"מ דפוטר הרי דא"א לפרש דפוטר הצבור אבל ב"ד מייתי וע' מהרש"א, והנלע"ד בכוונתו דלעולם פליגי אי ב"ד משלים לרוב ציבור ולמ"ד אין ב"ד משלים לרוב צבור פטור לגמרי דל"ח אלא כיחידין ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, רק רש"י ז"ל בא לבאר טעם פלוגתתן דמ"ד ב"ד משלים לרוב ציבור הוא משום דס"ל ציבור מייתי וא"כ כיון דהב"ד ג"כ עשו כהוראתן גם הם בכלל חיוב קרבן וא"כ הצטרפותם יועיל לכולם בין להב"ד בין להצבור דכולם יבואו לכלל חיוב קרבן עי"ז לכן ס"ל ב"ד משלים לציבור, וכעי"ז בתוס' נדה (דף ז'.) הנ"ל סק"ו דכיון דכ"א צריך לחברו לענין חיוב חלה עי"ז מצטרפין וכעין דברי תוס' עירובין (דף כ"ד.) דכיון דא"א לטומאה לזה בל"ז חשיבין כדבר אחד, וכ"ז למ"ד צבור מייתי דהדין נוגע לכולם דומה להתם [דחיוב חלה הוא בכולו וכן הטומאה נוגע לכולו] ור"מ פוטר ציבור [פי' לגמרי פוטרם ואפי' הב"ד אי"צ להביא עליהם] והטעם משום דס"ל בעלמא ב"ד מייתי [וז"כ רש"י דהא קא מייתי ב"ד כו' היינו בעלמא כשיש רוב ציבור גמור] וא"כ להציבור לא יגיע שום תועלת בהצטרפותם דכיון דס"ל ב"ד מייתי ודאי הציבור בעצמן אי"צ כפרה וקולר תלוי בצואר הב"ד שהורו להם וא"כ אין להם נפ"מ אם יצטרפו הב"ד לרוב ציבור או לא לכן ס"ל אין ב"ד משלים לרוב ציבור כנלע"ד בביאור ד' רש"י ז"ל החמורים:

ויש לבאר עוד ג"כ ע"ד הנ"ל דרש"י ז"ל בא לבאר טעם פלוגתתם ומ"ד ב"ד משלים לרוב ציבור הוא משום דס"ל ציבור מייתי א"כ כולם שוים בדב"ז לכן מצטרפין אבל למ"ד ב"ד מייתי וכיון דאין שוים לגמרי הב"ד עם הציבור אין להם צירוף, אף דכולם עשו בשוה ולענין העשי' הם שוין והרי אין צריכים הצירוף רק לענין עשי' מ"מ כיון דיש בהב"ד דבר נוסף שאין הצבור שוים אתם בזה ל"ש צירוף, וכסברא זו מצינו חולין (דף ס"ט) בעי אילפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה פירש"י ד"ה מי מצטרף כו' סימן ראשון שנשחטה בעוד אבר זה בתוכה הי' בא להתיר אף באכילה ומשיצא אין חתיכת סימן ב' בא על אבר זה אלא לטהרה מידי נבילה מי מצטרף סימן זה שבא לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהת לטהר הואיל ושניהם שוין בכך א"ד כיון דיש חילוק בינם לא מצטרף סימן ראשון הנשחט לשם ב' דברים עם השאר שאינו אלא לטהרו מידי נבילה כו' עיי"ש, הנה דכיון דיש חילוק ביניהם שזה מועיל יותר מזה ל"מ צירוף אפי' לענין הדבר ששניהם שוים:

לד] וע"ע בר"ן ר"פ האיש מקדש על הא דאמרי' מצו' בה יותר מבשלוחה ואע"ג דהיא אינה מצווה על פו"ר מ"מ יש לה מצו' מפני שהיא מסייעית לבעל וע"ע בתשו' הר"ן סי' כ"ז וסי' ל"ב, והנה הפנ"י בברכות (דף י"ח:) ד"ה והשתא כ' דבהכשר מצו' ל"א מצו' בו יותר מבשלוחו רק במצו' עצמיית וא"כ מד' הר"ן אלו מוכח דכיון דא"א לו לעשות המצו' בלעדה חשיב אצלה מצו' עצמיית לא הכשר מצו' לבד, [ולולא ד' הפנ"י אי"ז חידוש דמסייע ידי עושי מצו' מקיים מצו' והיא משנה מפורשת בפ"ק דמכות ובכ"מ, אבל לפ"ד ע"כ צ"ל דחשוב אצלה מצו' עצמיית כמו אצל הבעל וזה דבר חידוש וע' מקנה ר"פ האיש מקדש]. וע' במכות (דף ח'.) דאם מצא חטוב אינו חוטב גם כשלא מצא חטוב אין החטיבה מצו' כיון דאין החטיבה מוכרחת להמצו' אף דעתה לא מצא חטוב ל"ח מצו' והוא כעין שביאר הטו"א חגיגה ד' הפסקי תוס' זבחים (דף צ"ז:) הנ"ל דאם א"א לעולם בלי השבירה חשיב גם השבירה מן המצו' וחשיב בעידנא משא"כ כשמשכחת לה בלעדי זה אף דעתה מוכרח לעשות זה ל"ח בעידנא וכעין זה כ' הש"ג ר"פ שמונה שרצים לענין פ"ר, ובריטב"א שם ד"ה כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב וכו' אף כשלא מצאו חטוב וצריך לחטוב ולא סגי לי' בלא"ה אין החטיבה ההוא חשובה מצו' והכשר מצו' בעלמא הוא ואין בזה אפילו הידור מצו' יותר מבזה וכו' עיי"ש, הנה מבואר כדברי ההפלאה והפנ"י הנ"ל דבהכשר מצוה ל"א מצו' בו יותר מבשלוחו דהרי כ' דאפילו הידור מצו' ליכא וע' תוס' שבת (דף כ"ה:):

ומה שהבאתי לעיל בשם הש"ג ר"פ שמונה שרצים דל"ש פ"ר רק כשא"א לזה בלא זה אבל אם אפשר לעשות בלא פ"ר אף פ"ר מותר עיי"ש ונלע"ד ראי' לזה ממשנה פ"ד דמכשירין מ"ה רא"א אם א"א לו לירד אא"כ נטנפו רגליו אף העולין ברגליו בכי יתן וכ' התוס' יו"ט בשם נא"י ברמז"ל דאין הלכה כר"א, וק' לכאו' מ"ש מהא דתנן התם בריש הפרק השוחה לשתות מים שבפיו ושבשפמו בכי יתן והוא משום פ"ר כמ"ש הרע"ב והרא"ש, וראיתי בתפארת ישראל שם כ' דשאני בר"פ דלא סגי בלא"ה שלא יתלחלח אחורי הכלי משא"כ הכא הי' אפשר שלא יהי' טיט כאן, ואף שחילוקו דחוק אמנם נ"ל דדבר ד' בפיו אמת וראי' ברורה לזה מאותה משנה עצמה דריש פ' ד' דתנן התם הממלא בחבית המים העולים אחרי' ובחבל שהוא מכונן על צוארה בחבל שהיא לצורכה הר"ז בכי יתן, וכמה צורכה רשב"א אומר טפח, ולכאו' תמו' טובא דמה לי חבל שהיא לצורכה או השאר שאינו לצורכה הרי המים בל"ז אין לו שום צורך שיבואו על החבל אפי' במה שהוא לצורכה ומ"מ חשיב כאלו אחשבינהו משום דא"א שלא יגעו וא"כ גם בשאר החבל א"א שלא יגעו וע"כ דמה שאינו לצורכה הי' אפשר שלא יהי' כאן כלל לכן ל"ח פ"ר אף דעתה הוא הכרח שיגעו הנה מבואר להדי' כסברת התפ"י והוא ראי' ברורה וד' הש"ג הם מעין ד' התפ"י, לה] בכתובות (דף ק"ח:) הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה ובגמ' ש"מ לרבנן טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור לימא תהוי תיובתא דר"נ א"ש וכו' כי פליגי היכא דאמר לי' עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש בלשון זה לשון קנקנים חייב לימא תהוי תיובתא דר"ח ב"א דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור אמר רב שימי בר אשי נעשה כמי שטענו רמון בקליפתו מתקיף לה רבינא רמון בלא קליפתו לא מינטר שמן מינטר בלא קנקנים, הנה מבואר כאן דאע"ג דטענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור לרחב"א דבעינן הודאה וכפירה במין א' מ"מ אם טענו רמון בקליפתו וכפר לו ברמון והודה בקליפה חייב דחשיב מין אחד משום דרמון בלא קליפתו לא מינטר ור' שימי בר אשי ס"ל דגם בטוענו שמן עם קנקנים וכפר בשמן והודה בקנקנים חשוב הודאה ממין כפירה וכעי"ז בש"ס עירובין (דף כ"ז:) הנ"ל או"ק י"ח דיין ע"ג קנקנו היינו נטירותי' לכן נקח גם הקנקן בכסף מעשר כמו גוף היין ולרבינא צריך לחלק בין יין לשמן, לו] ברשב"א שבת (דף צ"א.) בד"ה זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו' וא"ת אע"ג דמצטרף לענין טומאה איך יתחייב לענין שבת הא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר חשוב כיון דמצטרף לאוכלין אבל בשעת עקירה דלא הי' שם אלא כזית אינו חשוב י"ל דעקירה צורך הנחה וכיון דבשעת הנחתו הוא חשוב אף עכשיו חשבינן לי' הדבר חשוב דהא לצורך אותו הנחה עקרי' וכו', הנה דכיון דעקירה צורך הנחה ובשעת הנחה הוא דבר חשוב חשוב כאילו הי' לאותו אוכל מצב זה של חשיבות גם בשעת עקירה, לז] ביומא (דף ע"ג:) אין שואלין שני דברים כאחד ואם שאל אין מחזירין אלא אחד ואין מחזירין לו אלא ראשון וכו' ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שנים שנאמר וישאל דוד בד' לאמור הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ויאמר לו רדוף כי השג תשיג וגו' ופירש הריטב"א משום דרדיפה והשגה צריכי חד לחברי' לכן מחזירין לו שניהם דחשיבי כדבר אחד ולזה העירני ח"א, לח] וע' ש"ש כתובות סו"פ אע"פ (דף ס"ה:) אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש כדרב אסי דאר"א קטן בן שש יוצא בעירוב אמו פירש"י כיון דעדיין צריך לאמו בתרה שדיוה רבנן ומדמה לה ג"כ לענין מזונות דכיון דצריך לאמו כמו שהאב חייב במזונותי' כמו כן חייב במזונות הקטן כיון שצריך לה חשוב כמוה וע' ר"ן מפורש דכל החיוב הוא רק מחמת חיוב מזונות האם ואם מתה פטור ממזונות הבן הנה דכיון דצריך לאם נגרר אחרי' וחשיב כמוה לענין חיוב מזונות וכמו שאביו חייב במזונות אמו כן חייב במזונותיו, לט] בר"ס סוכה (דף ל"ז) אמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא, הנה דכיון דהוא לנאותו וצורך אל הלולב חשיב כאילו הי' זה ג"כ מין לולב ומין במינו אינו חוצץ וע' לעיל אות ד':

מ] בתוס' יומא (דף כ"ד) ד"ה אלא מעתה זר שסידר את המערכה ליחייב כו' ונ"ל דפריך אהא דקאמר לעיל דאזריקה מחייב אע"ג דאיכא בתרה הקטרה ומ"מ מחייבת עלה כיון דבדם מיהא עבודה תמה הוא א"כ אסידור מערכה ליחייב דליכא בתרה בסידור עצי המערכה מידי וכו' והא דפריך גבי זר שסידר את השולחן ליחייב יש לפרש כן ומשני איכא בזיכין והני חשיבי כלהו כחד ול"ד לזריקה והקטרה דהקטרה לא מעכבא עכ"ל הנה דאף דכל שאין חסר באותו דבר חשיב עבודה תמה מ"מ בזר שסידר הלחם חשיב שחסר עוד עבודה בלחם דכיון דבזיכין מעכבי הלחם חשיב כחד:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה