אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' › סימן ט

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער ברכת ד' · סימן ט

סימן ח

המג"א סי' קס"ה הביא דברי היש"ש בתשובה דמי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר קודם דתדיר עיי"ש ולכאו' ק' לי דהרי בזבחים (דף צ"א.) מסקינן דמצוי ל"ח תדיר ודוקא דבר שהוא חובה להיות בכל יום מצד הדין חשוב תדיר אבל לא דבר שהוא במקרה כדאמרינן התם לענין שלמים לגבי חטאת או מילה לגבי פסח וצ"ל דסבירא לי' דדוקא כשיש לחברו מעלת מקודש אלא דמספקא לי' אולי תדיר קודם למקודש לענין זה אמר דמצוי ל"ח תדיר שיכריע מעלת מקודש אבל מ"מ מעלה הוא לגבי ד"א שאינו מצוי כ"כ [וכן כ' החכ"צ סי' קנ"ב עיי"ש] אך מש"ס שם מבואר דאפי' לגבי עצמה ל"ח מעלה מדפריך מהא דאוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהוא תדירה הרי דאפילו לגבי דבר הבלתי מקודש נמי ל"ח מעלה וכן הוכיח השאג"א סי' כ"א מ"מ יש לדחות דדוקא התם דפסח הוא עכ"פ דבר של חובה פעם א' בכל שנה לכל ישראל ומילה אין בו כלל ענין חובה שיהי' מוכרח לבוא לידי כך דאפשר שלא יבא לגמרי לחיוב וכלל חיובו הוא רק מצוי לכן ל"מ תדירותו לגבי פסח משא"כ בנ"ד דגם ברכה אחרונה אינו דבר של חובה כלל דלא ליתהני ולא ליברוך ואינו מוכרח לעולם לבוא לידי כך וכיון דבשניהם ליכא שום ענין חיוב רק מצוי שוב אזלינן בתר המצוי יותר ודברי השאג"א שם יתכנו לענין נדון דידי' בברהמ"ז נגד ק"ש דק"ש חייב עכ"פ ב' פעמים ביום בהכרח משא"כ ברהמ"ז אינו אלא מצוי בכל יום אף דמצוי יותר מק"ש מ"מ ק"ש קודם משא"כ בנ"ד שאין בו שום ענין חובה בברכה אחרונה נגד אשר יצר שוב המצויות מכריע דכל שמצוי יותר קודם לחברו, ולפ"ז נלע"ד דדוקא ברכה אחרונה כגון בורא נפשות או ברכה א' מעין ג' אבל בהמ"ז אף לרש"ל חשיב תדיר לגבי אשר יצר כיון דברהמ"ז הוא דבר של חובה בכל שבת ויו"ט שאסור להתענות וחייב לאכול פת ומוכרח לבוא לידי חיוב ברהמ"ז כמבואר ברכות (דף מ"ט:) דשבת ויו"ט לא סגי לי' דלא אכיל אכילה המחייבתו ברהמ"ז עיי"ש ואילו אשר יצר אין בה תדירות חובה כלל לכן ברכת המזון קודם וכעי"ז כ' בשאג"א סי' כ"ב לענין ברהמ"ז וספירת העומר [ובהגהות רעק"א סי' ז' נסתפק ג"כ ברכת המזון ואשר יצר אם בהמ"ז קודם משום שהוא דאורייתא עי"ש והנה בגוף שאלתו אם מצו' דאורייתא קודם למצו' ד בנן כ' השאג"א דאין בזה שום דין קדימה מפאת היותו ד ורייתא כמו שאין דין קדימה למצו' על רשות עיי"ש אך לפמ"ש בלא"ה ברהמ"ז קודם דתדיר] אך יש לדון דגם ברכת המזון ל"ח תדיר רק מצוי דהרי כ' המג"א סוס"י קס"ז דבברכת הלחם של שבת אם יצא אינו מוציא דל"ח מצוה של חובה כמו ברכת היין של קידוש משום דקימ"ל בסי' רפ"ח דהמצטער באכילתו מותר להתענות בשבת וא"כ אפשר שלא יהי' מחוייב באכילה עיי"ש וה"ה בנ"ד י"ל דל"ח תדיר של חובה כיון דהי' באפשרי שלא יהי' מחוייב בכך בשום פעם אם יצטער באכילתו ל"ח רק מצוי דהחיוב בא רק במקרה כמו מילה, והמעיין יראה שהוא קו"ח מנדון המג"א ונהי דבנ"ד אין נפ"מ כ"כ דבלא"ה י"ל דברהמ"ז חשוב תדיר לגבי אשר יצר דאף דבשבתות וימים טובים אינו דבר מוכרח מ"מ מחוייב לאכול כזית פת בלילה הראשון של סוכות בסוכה וכזית מצה וזה ודאי דבר שבחובה כדאי' בר"ה (דף כ"ט:) דבברכת המוציא אע"פ שיצא מוציא הרי דחשוב מצוה של חובה משא"כ אשר יצר אין בו הכרח כלל מדין תורה, מ"מ יש לדון על מש"כ השאג"א דברהמ"ז חשיב תדיר לגבי ספירת העומר דספירה הוא רק מ"ט פעמים בשנה משא"כ ברהמ"ז יותר מי' שבתות זולת ימים טובים עיי"ש ולמה שכתבתי אדרבא ספירת העומר חשיב תדיר דחובה עכ"פ מ"ט פעמים בשנה משא"כ ברהמ"ז אין בו חובה רק ב' פעמים בשנה משא"כ בשאר שבתות וי"ט ל"ח דבר של חובה כמ"ש המג"א הנ"ל לענין אע"פ שיצא מוציא:

הן אמת שיש להתבונן בדברי המג"א אלה דאכילת פת בשבת ל"ח דבר של חובה משום דמי שמצטער באכילתו פטור מלאכול ולכאו' תמוה דמה ראי' היא זו משום שמצטער פטור שאינה חובה גמורה דלמא חובה גמורה היא ככל המצוות אך במצטער אין לו עצה לקיים המצוה כיון דעיקר המצוה עונג ובמצטער ליכא עונג ואנוס הוא והוא כמי שאין לו זרוע להניח תפלין דא"א לו לקיים המצו' ואטו בשביל זה לא יחשב הנחת תפלין מצו' של חובה כיון דמשכחת לה פיטורא במי שאין לו זרוע זה ודאי אינו וא"כ ה"ה באכילת פת בשבת י"ל שהוא חובה גמורה אלא דמצטער א"א לו לקיים חיובו כיון דאינו מתענג באכילתו וצ"ל דיש חילוק בין מי שאין לו זרוע להניח תפלין דאע"ג דפטור מ"מ בר חיובא הוא אלא שאנוס וא"כ חשיב עובר על העשה באונס משא"כ במי שמצטער מאכילתו אינו חייב כלל באכילה ול"ח אפילו עובר באונס דפקע חיובי' לגמרי וטעם הדבר משום דאכילת פת **(בשבת)** לא כתיבא רק עונג אלא דאם מתענג באכילתו הוא העונג הראשי אצלו וחייב בזה מטעם עונג אבל כל המצטער מאכילתו אין זה בכלל עונג לגבי' וליכא חיובא כלל וע"פ הקדמה זו נלע"ד לבאר דברי רשב"ם ר"פ ערבי פסחים בהא דגרסינן התם מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וימים טובים נמי דתני' לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה ד"ר יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך אר"ה ל"צ אלא לר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך ה"מ בערבי שבתות וימים טובים אבל בע"פ משום חיובא דמצה מודה וכ' הרשב"ם וז"ל משום חיובא דמצה שלא תהי' נאכלת על השובע וחיובא דמצה לילה הראשון חובה דכתי' בערב תאכלו מצות עכ"ל ויש לדקדק בדבריו דלמה לו להודיענו כאן דחובה לאכול מצה מדכתי' בערב תאכלו מצות ויותר הי' ראוי לכתוב זאת קודם לכן במשנה דערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שיאכל מצה לתיאבון ומינה דחובה לאכול מצה והו"ל לכתוב שורש חיובו מקרא, עוד יש בדברי רשב"ם דקדוק ראוי לעמוד עליו דבמשנה בד"ה לא יאכל אדם כ' כדי שיאכל מצה לתיאבון משום הידור מצוה, הנה כ' המעלה שיהי' כאשר לא יאכל בע"פ מן המנחה ולמעלה וכן הוא הלשון בברייתא בגמ' כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה ואילו כאן בתי' הש"ס שינה את טעמו וכ' שלא תהי' נאכלת על השובע כ' החסרון אשר יהי' ע"י אכילתו בע"פ ואמאי לא פי' כמ"ש במתני' כדי שיאכל לתיאבון ונלע"ד דלכאו' ק' מה דתי' ר"ה דלר"י דאוכל והולך עד שתחשך בע"פ משום חיובא דמצה מודה מה החילוק בין פסח לשבת דהרי גם בשבת חובה לאכול ואם כוונתו דשאני שבת דאין חיובו רק מד"ק א"כ העיקר חסר מן הספר, אמנם נראה בהקדם דברי המג"א וט"ז הנ"ל דאם מצטער באכילתו נפקע חיוב אכילה מיני' לגמרי ול"ח אפילו שעובר על המצוה באונס, עוד אקדים דהתוס' לקמן (דף ק"ז:) כתבו דיש תרי גווני אכילה גסה הא' שקץ באכילתו ואז אינו יוצא כלל ידי המצו' ויש אכילה גסה שאינו קץ מאכילתו אלא שאינו אוכל לתיאבון ואז יוצא המצו' רק מצו' מן המובחר אינו מקיים בזה עיי"ש, עוד אקדים דברי התוס' מנחות (דף ה':) דבשביל מצו' מן המובחר אין גוזרין גזירה עיי"ש, ובזה מובן היטב טעם ר' יוסי דבשבת אוכל והולך עד שתחשך דממנ"פ מה תחוש אם יהי' שבע כ"כ שיקוץ מאכילתו א"כ בשבת כה"ג פטור לגמרי ואין בכך כלום ואף דודאי מצו' להכניס עצמו לידי חיוב כדאמרי' במנחות פ' התכלת טצדקי למיפטר נפשך מציצית מ"מ כיון דליכא עבירת עשה ל"ש למיגזר ואם לא יהי' שבע כ"כ שיצטער מאכילתו רק שלא יוכל לאכול לתיאבון א"כ יקיים המצו' רק מצו' מן המובחר לא יקיים והרי בשביל מצו' מן המובחר לא גזרינן משא"כ בע"פ שפיר החשש שמא יהי' שבע הרבה עד שיהי' אכילה גסה גמורה ואפי' בדיעבד לא יצא יד"ח ויעבור בעשה, זה עיקר החילוק בין פסח לשבתות וימים טובים בעלמא, ובזה ידוקדקו דברי הרשב"ם שכ' דחובה דמצה ילפינן מדכתי' בערב תאכלו מצות היינו דבזה חלוק חיובו משבת דבשבת לא כתי' מפורש אכילה רק עונג ממילא כשמצטער לא רמיא חיובא עלי' כלל משא"כ בפסח מפורש בערב תאכלו מצות ואפי' כשמצטער הרבה מ"מ א"א לחיוב ליפקע, ובזה א"ש עוד דבגמ' גבי ר' יהודה נקיט כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דכיון דר"י אוסר גם בע"ש לאכול מן המנחה ולמעלה ע"כ דס"ל דגם על מצו' מן המובחר גוזרין גזירה דאל"כ ל"ה שייך גזירה בע"ש לכן נקיט הלשון כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה [וכן הרשב"ם במשנה קאי אליבא דר"י ולאידך תירוצא דגמ'] אבל בשינויא דקאי לר' יוסי א"א לומר דהגזירה כדי שיאכל לתיאבון דא"כ גם בשבת הי' שייך גזירה וע"כ דס"ל דבשביל מצו' מן המובחר לא גזרינן לכן פירש שלא תהא נאכלת על השובע וק"ל זכינו לדין שנסתייעו דברי המג"א [ולפי מה שפירשתי] מדברי הגמ' ומדקדוק דברי רשב"ם הנ"ל:

[ומה שכ' המג"א שם דאכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא בשביל הנאתו דהא מצטער פטור מלאכול יש לכוון בדבריו מה שכתבתי דהנאתו הוא סיבה אל החיוב דשורש החיוב הוא עונג רק כיון דטבע האדם שנהנה מאכילה וגם זה עונג עי"ז נצמח החיוב ממילא במצטער פטור לגמרי אבל אינו חיוב עצמי], אך מ"מ אין הכרח לפירוש זה די"ל כוונת המג"א כיון דהחיוב הוא רק בשביל הנאתו היינו שיתענג ויהנה לכן דינו כברכת הנהנין אף שהוא חוב גמור ככל המצוות וזה הפי' יותר קרוב בדברי המג"א ואף דהסברא תמו' דמ"מ הוא חובה גמורה ול"ש לא ליתהני ולא ליברוך מ"מ יש להביא סמך לזה מדברי הריטב"א בר"ה והשיטה מקובצת ברכות דברכת המזון דינו כברכת הנהנין אף דהוא חובה שכבר אכל מ"מ כיון שבא על הנאה עשאוה כברכת הנהנין, וע' פרישה יו"ד סימן א', וכן י"ל בנ"ד דכיון דהמצו' הוא רק בשביל הנאה עשאוה כברכת הנהנין, וראי' לפירוש זה מש"ס ברכות (דף מ"ט) דאמרי' שבת ויו"ט לא סגי דלא אכיל ומדמה לה לתפלה הנה דהוא חוב גמור כתפלה וצדקו דברי השאג"א דברהמ"ז חשיב תדיר נגד ספירת העומר:

עוד יש לדון מטעם אחר להעמיד דינו של השאגת אריה דברכת המזון קודם לספירת העומר משום דברכת המזון נוהג תמיד בכל עת ובכל שעה שאוכל כזית פת חייב לברך אחריו ברכת המזון, מה שאין כן ספירת העומר ל"ש רק באותן מ"ט יום אבל בשאר ימות השנה א"א לו בשום אופן לבוא לידי חיוב זה, אמנם נראה דדבר זה תליא בפלוגתא דירושלמי סוף מגלה תפלין ומזוזה איזהו קודם שמואל אמר מזוזה קודמת הואיל ונוהגת בשבתות וימים טובים ר' הונא אמר תפלין קודמין שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות והוא ממש כמו נדון דידן דמזוזה יש לו מעלת ריבוי הזמן דנוהג בכל הזמנים מה שאין בתפלין ולעומת זה תפלין הוא חובת הגוף שאינו תלוי בסיבה דבכל מקום שהוא הוא חייב בתפלין מה שאין כן במזוזה אינה מצוה של חובה דאם אין לו בית פטור מן המזוזה, וכן בנדון דידן ברכת המזון נוהג תמיד משא"כ ספירת העומר אינו נוהג רק במ"ט יום ונגד זה ספירת העומר הוא מצוה עצמיית מוכרחת אינה תלויה בסיבה הקודמת משא"כ ברכת המזון אם לא יאכל פטור מלברך וכיון דקימ"ל ביו"ד סי' רפ"ה דתפלין קדמי דדבר שהוא חובה גמורה עדיף ממעלת ריבוי הזמן ע' הגהות רעק"א שם ובתשובה מה שחולק על הבית הלל וכ' דהא דאמרי' בשו"ע שם דתפלין עדיפי שהם חובת הגוף היינו ממש טעם הירושלמי שכן נוהגת במפרשי ימים] א"כ ה"נ לכאו' ספירת העומר קודמת, אך אינו דמיון דהתם מזוזה תלוי בסיבה שאינו מוכרח דאינו חובה שידור בבית החייב במזוזה, משא"כ בנ"ד אף דברהמ"ז אינו חיוב עצמי רק אם אכל אבל הרי האכילה בשבת ויו"ט חובה וא"כ הסיבה הוא הכרחי שאין לו בית מנוס להפטר י"ל דדמי לתפלין ושוה לספירת העומר במעלה זו, ושוב בהמ"ז עדיף מחמת מעלת ריבוי הזמן:

והנה בפסחים (דף ק"ב.) ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברהמ"ז דר"י רי"א אוכל והולך עד שתחשך גמרו כיס ראשון מברך עליו ברהמ"ז ושני אומר עליו קדושת היום, הנה לר' יהודה קידוש קודם לברהמ"ז ולר' יוסי בהמ"ז קודם ונחזי אנן הנה לר"י דקידוש קודם כבר כ' התוס' שם ע"ב ד"ה ראשון דכיון דלר' יהודה אסור לטעום משקידש היום א"כ צריך לקדש קודם כדי שיוכל לשתות מכוס של בהמ"ז ובר"ן כ' הטעם כיון דמה שמפסיק לברך בהמ"ז הוא רק מחמת שקידש היום לכן קידוש היום קודם ע"ש א"כ אינו ענין לנ"ד, אמנם לר' יוסי דברהמ"ז קודם לקידוש ק' לכאו' אמאי הרי קידוש הוא דבר של חובה משא"כ ברהמ"ז אי מצטער פטור כנ"ל [ומש"כ התוס' שם ע"ב בד"ה ה"ג ראשון אומר עליו ברהמ"ז כו' והשני אומר עליו קידוש היום סמוך לסעודת שבת זה הטעם יצדק לר' יהודה דס"ל מפסיקין ודברי התוס' ארישא קאי כאשר יראה המעיין [מדכתבו ה"ג ובסיפא ליכא שינוי גירסאות רק ברישא] אבל לר' יוסי דאי"צ לאכול אחר קידוש דיוצא במה שאכל קודם קידוש כמ"ש התוד"ה ונימרינהו א"כ אדרבא אם יקדש קודם ברהמ"ז יהי' הקידוש סמוך יותר לסעודה] גם י"ל דקידוש חשוב מקודש לעומת ברהמ"ז דזה בא מחמת קדושת היום משא"כ בהמ"ז ואף דאמרי' [זבחים צ"א.] אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, אטו ר"ח למוספין דידי' אהני למוספין דשבת לא אהני. אטו שבת לברכת היום אהני לברכת היין לא אהני הרי דגם מצו' שאינה מחמת קדושת היום מ"מ חשוב מקודש ומועלת קדושת היום גם לגבה אמנם היי"ד במצוה שהחיוב בה מחמת הזמן העכשוי אף שאינה מחמת קדושת הזמן, משא"כ בזה שאין המצוה כלל מפאת הזמן העכשוי רק על מה שאכל בחול דהרי דעת הרי"ף ז"ל שם דאפילו לא אכל משחשיכה רק גמר סעודתו וקידש היום ברהמ"ז קודם והרי בזה החיוב הוא על אכילתו בחול ויש דיעות דאינו מזכיר של שבת ברהמ"ז ואפי' המצריכין להזכיר של שבת היינו דמדמה לה לשכח ולא התפלל מנחה בע"ש דמתפלל שבת שתים ובשתיהם מזכיר של שבת הרי דאפילו בתשלומין דחול מזכיר של שבת עיי"ש ברא"ש ועכ"פ ל"ש בזה אטו כיון דאין החיוב כלל מפאת עכשיו ודוקא בדבר שחיובו הוא מחמת הזמן העכשוי רק שאין החיוב מפאת קדושת שבת אז שייך אטו משא"כ בזה דאין החיוב כלל מחמת הזמן העכשוי, וע' פר"ח או"ח סי' תרפ"ח ומשם בארה דדבר שהוא לתשלומי אתמול חשוב ממש כאלו עשהו אתמול עיי"ש במה שהשוה ש"ס ירושלמי לש"ס דילן מגלה (דף ל'.) דוק ותשכח [וכ"כ בס' האשכול] אע"כ דבהמ"ז חשיב תדיר לא מצוי:

איברא דברשב"ם שם פסחים (דף ק"ג) ד"ה על המזון שהוא בתחלה דכיון דגמר סעודתו בההוא מחייב ברישא ואין מעבירין על המצות, ולפ"ז א"ש הא דבהמ"ז קודם לקידוש, איברא דק' ע"ז דבש"ס זבחים (דף צ"א.) מבואר להדי' דמה שחל חיוב שלו ברישא אינו גורם כלל חיוב קדימה דגרסינן התם איבעיא להו תדיר ושאינו תדיר וקדם ושחט לשאינו תדיר מהו מי אמרי' כיון דשחטי' מקריב לי' א"ד יהיב לאחר דממרס בדמו עד דמקריב לי' לתדיר והדר מקריב לשאינו תדיר אמר ר"ה מסורא ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום של אמש קודם לשל יום הא דיום דומיא דאמש והיכי דמי דקדים שחטי' לשלמים חטאת ואשם קדמי דלמא שלמים דאמש וחטאת ואשם דיום היכי משכחת לה דשחטינהו לתרווייהו [אע"ג דשחטי' לחטאת אחר השלמים ושניהם עומדין ליזרק אשמעינן דשלמים של אמש קדמי ודכוותי' דוק מינה הא אידי ואידי דיום ושחט שלמים ואח"כ חטאת ובא לימלך על הזריקה אמרינן לי' חטאת קדמה לשון רש"י] אבל לא שחטינהו לתרווייהו תיבעי לך ת"ש ד"א ברכת היין תדירה ברכת היום אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ה"ל כיון דאתיין כמאן דשחיטי תרווייהו דמי, ת"ש דאמר ר"י הלכה מתפלל אדם של מנחה ואח"כ של מוסף, ה"נ כיון דמטי זמן תפלת מוספין כמאן דשחיטי תרווייהו דמי וכו' מיין שם, מכ"ז נראה בעליל דאף דחל חיוב א' קודם מכל מקום כיון דעתה בשעה שבא לימלך כבר הגיע זמן שניהם לא משגחינן אהא דחל חיובו ברישא, וא"כ ה"נ מה בכך דחל חיוב ברהמ"ז קודם מ"מ אח"כ כשקידש היום כמאן דשחיטי תרווייהו דמי, בשלמא אי נימא דבהמ"ז חשיב תדיר כמ"ש השאג"א דהוא יותר מנ' שבתות זולת יו"ט י"ל גם בנ"ד כן בבהמ"ז נגד קידוש [ואף דקידוש נוהג ג"כ בשבתות וימים טובים מ"מ י"ל כיון דנוסח הקידוש של שבת אינו שוה לשל יו"ט לכן כל א' נדון לעצמו] ואף דקידוש הוא מקודש נגד בהמ"ז כמש"ל ובתדיר ומקודש מספקא לי' להש"ס בזבחים (דף צ"א.) ומנחות (דף מ"ט.) איזהו מהם קודם ופסק הרמב"ם דאיזה שירצה יקדים מ"מ שוב צדקו דברי הרשב"ם דכיון דבהמ"ז חייל ברישא איהו קדים ואע"ג דבש"ס זבחים (דף צ"א.) מבואר דמה דחל חיוב שלו קודם אינו גורם חיוב קדימה היינו כשיש נגדו מעלה אחרת דתדיר אז אין משגיחין אהא דאין מעבירין על המצות וראי' לזה דבטורי אבן מגלה (דף ו':) זו הלכה העלה דהא דאין מעבירין על המצות היי"ד כששניהם שוין בקדושתן אבל כשאחד מהם מקודש מעבירין עיי"ש ותדיר ודאי לא גרע ממקודש מדפסק הרמב"ם בתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים ע"כ דשניהם שוין דאם הי' למקודש יתרון על התדיר ודאי הי' מקודש קודם לתדיר אע"כ דמעלת שניהן שוה וא"כ כמו דמקודש קודם ולית בי' משום אין מעבירין כמו כן נגד תדיר ליכא דין דאין מעבירין על המצות לכן שפיר ניחא הא דזבחים (דף צ"א.) דמה שחל חיוב שלו קודם ל"מ נגד מעלת תדיר דתדיר עדיף מאין מעבירין על המצות משא"כ בנ"ד דשניהם שקולין ברהמ"ז וקידוש, זה תדיר וזה מקודש ואין בא' יתרון מעלה על חברו שוב אזלינן בתר מה דחייל חיובו ברישא משום אין מעבירין על המצות כמ"ש הרשב"ם ז"ל:

וע' ירושלמי פ"ה דדמאי סוף הלכה א' אהא דתנן התם במתני' בלוקח מן הנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר א' ממאה שיש כאן הר"ז בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה ומעשר שני בצפונה או בדרומה וכו' וע"ז איתא בירושלמי תנינן חלה בין ראשון לשני [קתני במתני' נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' אלמא מפריש חלה בין מעשר ראשון למעשר שני כדקתני דאח"כ קובע מקום למעשר שני ופליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' זעירא אי מתני' דוקא אי לאו דוקא. פני משה] ר' יונה בשם ר' זעירא זאת אמר חלה אין בה משום בל תאחר כלומר דאע"ג דבגוונא דמתני' דלוקח מהנחתום והוא צריך שיתקן את הכל כדתנן וא"כ הי' לו להפריש בתחלה להחלה שהוא נקראת תרומה ואח"כ להמעשרות שהרי כאן כבר נתחייב בחלה אלא ש"מ שאין קפידא בחלה ואין בה משום בל תאחר אם מקדים למעשר הראשון תחלה ור"י קאמר דאין משנה אמורה על סדר וכך צריך לשנות נוטל כדי חלה ותרומת מעשר, פני משה] ר' יוסי בשם ר"ז אין משנה אמורה על סדר ולא בדמאי אנן קיימין וכו' תני ר"ח אף בודאי וכו' ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן [ולמה קדמה ראשון למ"ד דעל הסדר נשנית קמהדר וטעמא מאי קדמה ראשון לחלה הלא חלה תרומה קרויה וקאמר מפני שקדמה הראשון לחלה בגורן שחיוב המעשרות בגורן הוא ואין חיוב חלה עד לאחר גלגול העיסה פני משה] והרי שני קדמה לגורן אמר ר' מתניא בדין הי' שתקדים חלה לכל ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן וכתיב בו ראשית שני אע"פ שקדמה לגורן אין כתי' בו ראשית אמר ר' מתניא היינו טעמא דבדין הי' שתקדים חלה לכל ואפי' לראשון לפי שהוא קרוי' תרומה ולמה אמרו שקדמה ראשון מפני שיש בזה שני טעמים שקדמה לחלה לגורן ועוד משום דכתי' בה ראשית כלומר שיש בו תרומת מעשר ותרומה קרוי' ראשית אבל שני אע"ג דקדמה לחלה בגורן אין כתי' בו ראשית וחלה אע"ג דכתי' בי' ראשית עריסותיכם מ"מ הוא אינה מתחייבת אלא בשעתא דקרינן בה עריסותיכם, פני משה] מבואר מדברי הירושלמי אלו דבשני דברים שוין אזלינן בתר מה דחל חיוב שלו קודם, לכן במעשר ראשון נגד חלה כיון דבשניהם כתי' ראשית מעשר ראשון קודם משום שקדם חיובו בגורן וזה סעד למה שכתבנו, וכ"ז ניחא לשאג"א דברהמ"ז חשוב תדיר אבל למש"כ תחלה דברהמ"ז הוי רק מצוי וא"כ קידוש ראוי ליקדם לברהמ"ז ואף דחיוב ברהמ"ז חל מעיקרא ואין מעבירין על המצות, אבל הרי נגד מקודש ל"א אין מעבירין על המצות כמ"ש בשם הטו"א עצמו במגלה (דף ו':):

אמנם בתוס' יומא (דף ל"ג.) סוד"ה אין מבואר דתדיר לא עדיף מאין מעבירין וע' מחצית השקל סי' קמ"ז סקמ"א, והן נסתר מחמתו מ"ש הטו"א דמקודש עדיף מאין מעבירין דע"כ מקודש לא עדיף מתדיר כמש"ל דהרי בתדיר ומקודש איבעיא דלא איפשטא בזבחים (דף צ"א.) ומנחות (דף מ"ט.) איזה מהם קודם ופסק הרמז"ל איזה שירצה יקדים ומינה דשניהם שוין ושקולין, וא"כ כמו דתדיר אינו דוחה אין מעבירין ה"ה מקודש ולפ"ז הדרא קושיין לדוכתא דלמה דנקיט הרשב"ם דמה דחייל חיובו ברישא אית בי' משום אין מעבירין על המצות א"כ איך אמרינן בזבחים (דף צ"א) דהיכא דשחיטי תרווייהו תדיר קודם אף דהאינו תדיר נשחט ראשון וחל חיובו ברישא ואמאי הרי אין מעבירין על המצות ונגד אין מעבירין אין תדיר קודם כמבואר בתוס' יומא הנ"ל:

הנלע"ד בזה ע"פ מה ששמעתי מכ"ק אדמו"ר זצ"ל מסאכטשוב ליישב קו' הטו"א מגלה (דף ו':) בהא דאמרי' התם לראב"י קורין את המגלה באדר ראשון משום דאין מעבירין על המצות והק' הטו"א דע"כ לא מצינו אין מעבירין על המצות רק בהגיע למקום המצו' ורוצה להעביר למקום אחר כדאיתא ביומא (דף ל"ג. ונ"ח.) או במצו' שהתחיל כבר ורוצה לעזבה ולעסוק באחרת אבל לא בהעברת זמן בלבד שלא הגיע למקומו ולא התחיל בה בזה ליכא אין מעבירין וה"ר לזה מפסחים (דף ד'.) שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות הרי דלית בה איסור אין מעבירין רק זריזות בעלמא עיי"ש וע"ז השיב אדמו"ר רשכבה"ג ז"ל דיש חילוק בין יש זמן מפסיק שאין ראוי למצו' זו אז שייך אין מעבירין כמו באדר ראשון דאם יעביר הזמן י"ד לא יהי' ראוי לקריאת המגלה עד יום י"ד אדר ב' וכל הימים שבנתיים אין ראויין למצוה משא"כ בהא דכל היום כשר למילה דאין זמן מפסיק באמצע שיסתלק חיוב המצו' אז כל היום חשוב כדבר א' ול"ח מעביר עכ"ל הקדוש ודפח"ח, וכעי"ז איתא סוכה (דף מ"ה:) אר"י א"ש לולב שבעה וסוכה יום א' מ"ט לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצו' באפי נפשה הוא סוכה דלא מפסקי לילות מימים כלהו שבעה כחד יומא אריכא דמי עיי"ש. ולפ"ז י"ל דה"ה בהא דרשב"ם דחל חיוב שלו קודם הי' בדין שלא יהי' שייך בו איסור אין מעבירין כיון דלא הגיע למקומו ולא התחיל לעסוק במצו' ואין בו רק העברת זמן כמ"ש הטו"א והא דקודם לקידוש י"ל משום דקימ"ל עוסק במצו' פטור מן המצוה וא"כ בשעה שיעסוק בקידוש יופסק חיוב ברהמ"ז אז ועי"ז שייך בו אין מעבירין דחשיב כמפסיק זמן בחיוב המצוה דע"י שיעשה מצו' אחרת יחשב כנפסק חיוב מצות בהמ"ז אז ושוב שייך אין מעבירין, אמנם זה שייך רק במצו' של יחיד התלוי' בסיבה כמו בהמ"ז דאינו חיוב עצמיי רק אם אוכל חייב לברך ממילא אם יקדש יופקע חיובו אז לגמרי משא"כ בהא דזבחים (דף צ"א.) במוסף ומנחה אף דחל חיוב מוסף קודם ל"ש אין מעבירין כיון דאין בו רק העברת זמן וכל היום ראוי למצו' ואין בו הפסק החיוב, וכאן ל"ש לומר דבשעה שיתפלל מנחה אז באותו זמן יופקע חיוב מוסף משום דעוסק במצו' פטור מהמצו' ז"א דאף דהוא פטור מ"מ זמן המצו' לכל העולם לא נפקע וכיון דזמן תפלת מוסף לכל העולם הוא כל היום ל"ש בהעברת זמן אין מעבירין רק זריזות בעלמא כמו במילה וכן בהא דברכת היין וברכת היום דכל העולם חייבים אז בב' ברכות אלו א"א לומר דבשעה שיברך ברכת היין חשוב כנפסק אז זמן הקידוש דזו"א כיון דהוא מצו' זמניית לכל ישראל כאחד ואז זמן קידוש לכל ישראל חשוב עדיין זמן המצו' וכל שאין זמן המצו' מופסק בנתים לית בם משום אין מעבירין על המצות, וכש"כ דניחא לענין שלמים וחטאת אף דשחט שלמים ברישא מ"מ חטאת קודם דשם בקרבן ל"ש כלל סברא זו דבשעה שיתעסק בחטאת נפקע חיוב עבודות משלמים דאין זה חובת גברא רק חובת הקרבן והוא מוטל על כל המשמר ואף שזה עובד מ"מ לא נפקע חובת העבודות מן השלמים משאר כהנים מש"ה בהך דזבחים לית בה כלל משום אין מעבירין על המצות אך עדיין צ"ע בהא דחטאת ושלמים דבזה שייך אין מעבירין לכו"ע כיון דכבר התחיל להתעסק בשלמים ולא דמי לכל הני דלעיל דאין בו רק העברת הזמן ואין לומר דכיון דעתה שחיטי תרווייהו וכבר העביר ידו מראשונה לית בה משום אין מעבירין דהרי הרב אינו אומר כן הטו"א מגלה (דף ו':) העלה דגם כשכבר העביר על המצו' ואף שכבר הגיע לשני' מ"מ צריך לחזור לראשונה שהתחיל בה ולא נפקע איסור אין מעבירין מחמת זה והוכיח כן מיומא (דף נ"ח:) עיין עליו, ואולי שאני התם דאף דעבר מראשונה והגיע לשני' מ"מ לא נתעסק עדיין בשני' משא"כ בהא דזבחים דכבר שחט השני' ונתעסק במצות השני' אז פקע מינה איסור אין מעבירין לגמרי מה אמרת מ"מ חל חיוב השלמים ברישא זה שוב הוי העברת הזמן גרידא ואין בו משום אין מעבירין אך עדיין צ"ע מאיבעיית הש"ס בלא שחט רק האינו תדיר דאז ודאי שייך אין מעבירין אך להטו"א בלא"ה ניחא דלשיטתו תדיר עדיף מאין מעבירין כמו שכ' הוא ז"ל לענין מקודש כמש"ל] ולפ"ז אזדא לה הראי' מרשב"ם הנ"ל דברהמ"ז יחשב תדיר דאפי' נימא דחשיב רק מצוי כמו שכתבתי מ"מ קודם לקידוש משום אין מעבירין על המצות ואף דקידוש מקודש מ"מ אין מעבירין עדיף מינה כמו דאין מעבירין עדיף מתדיר לתוס' יומא (דף ל"ג) הנ"ל:

וע' רשב"א שבת (דף כ"ה:) דאפשר למחר ל"ח אפשר לקיים שניהם לענין דחיית עשה לל"ת הנה דמשום אין מעבירין על המצות דחינן ל"ת וכש"כ שדוחה קדימת התדיר והא דאמרי' פסחים (דף ס"ה:) צלייתו אין דוחה שבת ופירש"י משום דאפשר משתחשך עיי"ש, לא ק' להרשב"א הנ"ל די"ל הא דצליית הפסח אינו דוחה שבת הוא מטעם אחר משום דהוי צורך הדיוט כמ"ש רש"י ז"ל עצמו פסחים (דף נ"ח) ד"ה צליית הפסח אינו דוחה שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום עכ"ל והתם קאי בחל ע"פ להיות בע"ש ובמק"א ביארתי מה שהרכיב רש"י ז"ל ב' טעמים משום דצורך הדיוט הוא וגם דאפשר לצלותו מבעוד יום, דלעולם עיקר הטעם משום דצורך הדיוט הוא אך אם ל"ה אפשר לצלות מבעוד יום א"כ בע"כ הי' דוחה שבת כדי שיהי' ראוי לאכילה דאף דאכילה לא מעכבא מ"מ ראוי לאכילה מעכב ואם לא יהי' אפשר לצלותו לא יהי' ראוי לאכילה ולא יצא ידי פסחו וא"כ אף דעצם הצליי' צורך הדיוט מ"מ הי' דוחה שבת משום דזה הי' גורם למפרע שיצא ידי פסח וכה"ג כ' התוס' פסחים (דף נ"ט.) ד"ה אתי עשה דפסח דדוחין עשה דהשלמה כדי שיצא למפרע ידי פסחו דעי"ז ראוי לאכילה עיי"ש. לזה אמר דמצד ראויות לאכילה ליכא דאפשר מבעוד יום ושוב אינו דוחה משום דהוי צורך הדיוט, אך ק' להיפוך דכיון דאפשר לצלותו מבעוד יום למ"ל לומר הטעם דצורך הדיוט הוא, ונראה דכמו דאמרי' לקמן (דף ס"ח:) לענין הקטר חלבין ואימורים שכשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך משום חביבא מצו' בשעתה [וע' בתוס' פסחים (דף ס"ט.) ד"ה אם דחו דמדמי הקטר חלבים דכשר בלילה למכשירין דאפשר מע"ש] לכן הוכרח רש"י ז"ל לומר משום דצורך הדיוט הוא משום דעיקר זמן צליית הפסח הוא בלילה וחביבה מצו' בשעתה וע' טור או"ח סי' תנ"ח דיש לאחר אפיית המצות משום חביבה מצו' בשעתה הנה דמאחרין מצו' בעבור זה, ולפ"ז אפשר גם להרשב"א לסבור טעם רש"י בהא דפסחים (דף ס"ה:) דצליית הפסח אינו דוחה שבת משום דאפשר משתחשך וכאן ל"ש אין מעבירין דאדרבא עיקר מצוותו בלילה:

והנה בפסחים (דף נ"ט:) לענין מחוסר כפורים אחר תמיד של בה"ע דאמרי' מעלה ומלינה בראשה ש"מ ופריך והא כל כמה דלא מיקטרי אימורין כהנים לא מצי אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי וכו' ומשני כיון דלא אפשר לאקטרינהו האידנא עשאום כמי שנטמאו או שאבדו וכו' אין ראי' לדעת הרשב"א דמה דלא אפשר האידנא חשיב לא אפשר דשא"ה דלא אפשר אפילו למחר דאף דהקטרה אפשר למחר מ"מ הרי אין חטאת נאכל רק ליום ולילה וא"כ לא אפשר לבוא לידי אכילה כלל ולמימר דכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי והנ"מ בין ב' פירושים אלו יהי' בקרבן הנאכל ב' ימים ולילה א' כמו שלמים אם יזדמן שישחטוהו לאחר תמיד של בה"ע ונצטרך להלין האימורין משום עשה דהשלמה וכדי שלא יפסלו ובזה יש לשאול אם מותר לאכול הבשר עכשיו דאם נפרש דטעם הש"ס משום דאפשר למחר ל"ק אפשר כדעת הרשב"א שבת ומשו"ה דמי לנאבדו האימורין וכדמוכח מפשטות הלשון כיון דא"א לאקטרינהו האידנא עשאום וכו' ה"ה בנ"ד אין הקטרה מעכבת בזה את האכילה אמנם למ"ש בפי' הב' דעיקר הכוונה משום האכולה דהאכילה א"א לגמרי אם נצטרך להמתין על הקטרה לכן אין הקטרה מעכבת כמו בנטמאו האימורין או שאבדו דאין עצה להמתין באכילה על הקטרה משום אי אפשרות ההקטרה כמו כן בנ"ד א"א להמתין על ההקטרה משום אי אפשרות האכילה ולפ"ז היי"ד בחטאת שאינה נאכל רק ליום ולילה משא"כ בנאכלין לב' ימים יצטרך להמתין עד למחר וצ"ע בזה וח"א העיר מתוס' ביצה (דף כ':) סוד"ה מאי בינייהו דכיון דל"א להקטיר חשיב כנטמאו או אבדו ו דהתם יוכל להקטיר בלילה וגם מיירי בנאכלין לב"י ולילה א' עד אבל אי"ר כלל לנ"ד דכיון דרבא אינו מתיר לזרוק רק להתיר בשר לאכילה והיינו משום אוכל נפש וא"כ אם נימא דאינו רשאי לאכול עכשיו ביו"ט שיב יאסר הזריקה דל"ה לצורך או"נ ביו"ט וא"כ יפסל הדם בשקה"ח ולא יבוא לידי הקטרה כלל וא"כ אם לא תתיר לאכול יהי' כמו נטמאו האימורין או אבדו אבל במקום שאף אם לא נתיר לאכול עתה יוכל להקטיר האימורין למחר ויבא לידי אכילה י"ל דאסור לאכול קודם הקטרה ויש לדון לפמ"ש החכ"צ סי' קנא בשם רמב"ן עה"ת דעיקר מצוות אכילתו הוא ביום ראשון רק אם נותר יאכלנו בשני וע' בהשגות הראב"ד על הרז"ה בפסחים (דף נ"ט) עיי"ש. לפ"ז י"ל דיום שני הוא כעין תשלומין לראשון ואם לא נתיר לו בראשון לא יוכל לאוכלו גם בשני כמו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דמאן דלא חזי בראשון ל"ח בשני. אך יש לדון לפמש"כ הטו"א בחגיגה (דף מ'.) בחל יום א' בשבת לא חשיב ל"ח בראשון דאם לא יהי' לו תשלומין שוב יהי' חזי גם בראשון לכן אף שאין מתירין לו בראשון מ"מ חזי בשני עיי"ש וה"נ ממש דכוותה אם לא נתיר לו האכילה בשני שוב יהי' כנטמאו אימורין או אבדו כיון דא"א לבוא לידי אכילה כנ"ל ושוב יהי' מותר לאכול גם בראשון ושוב שפיר י"ל דהיום אסור לאוכלו ומ"מ חזי בשני כיון דאם לא תתיר בשני גם בראשון יהי' חזי ודו"ק]:

ונלע"ד ראי' לדעת הרשב"א ז"ל מש"ס יומא (דף ז'.) פרים פר דע"ז אע"ג דצבור הוא כיון דלא קביע לי' זמן מהדרינן עיי"ש היטב ולכאו' ק' כיון דלא קביע לי' זמן א"כ אפשר להמתין עד שיהי' אפשר לעשות בטהרה ואמאי באין שם אלא הוא אומרים לו הוי פיקח ושתוק ימתינו עד שיהי' אפשר לעשות בטהרה וצ"ל דאע"ג דמהדרינן אטהרה כל היכא דאפשר לעשות מיד בטהרה מ"מ להמתין אין צריך דאפשר למחר ל"ח אפשר לאהדורי בטהרה, שוב ראיתי דעדיין לא א"ש דעיקר סברת הרשב"א משום אין מעבירין על המצות הוא והרי שם חייב לאהדורי בטהרה אע"ג דצריך להעביר על המצות דהרי ביש שם אחרת אומר ומביאין אחרת תחתי' אע"ג דכבר הי' עומד ומקריב ונטמא תחת ידו, הנה דאפילו כשצריך להעביר על המצות חשוב אפשר וצריך לעשות בטהרה וא"כ שוב ק' אפי' באין שם אחרת אמאי אומרים לו הוי פיקח ושתוק הא אפשר להמתין עד שימצאו אחרת כיון שאין זמנו קבוע, ונלע"ד ליישב עפמש"כ הח"צ דמותר להמתין בקידוש לבנה עד מוצ"ש ולית בה משום אין מעבירין על המצות כיון דאח"כ יעשה המצו' יותר מן המובחר עיי"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה בנטמא מביאין אחרת תחתי' ולית בה משום אין מעבירין כיון דזה טמא והשני יהי' מן המובחר, אמנם **(נראה)** דזה דוקא כשמעביר דבר שיש בו בעצמו חסרון ושלילת המובחר לעומת השני כמו התם בקידוש לבנה מעביר הזמן העכשוי וזמן השני יהי' מוצ"ש וזמן העכשוי אין לו מעלה זו, וכן במעביר הטמא דעצם הקרבן שמעביר יש בו חסרון לעומת השני, משא"כ במעביר מנחה טמאה אלאחר זמן יש בזה ב' העברות, א' שמעביר עצם הקרבן הב' שמעביר הזמן וגם בזה שייך אין מעבירין כמבואר מגלה (דף ו':) וברשב"א הנ"ל והנה מצד העברת הקרבן שפיר י"ל כמ"ש הח"צ כיון דקרבן שני יהי' מן המובחר והקרבן שמעביר משולל מעלה זו לית בה משום אין מעבירין, משא"כ בהעברת הזמן ל"ש לומר כן כיון דבעצם הזמן אין שום חסרון נגד הזמן דאח"כ דאין שום יתרון בזמן של אח"כ על הזמן העכשוי רק שבמקרה אין לו עתה טהור וזה אין חסרון ושלילת מעלה בגוף הזמן לכן אף בכה"ג אין מעבירין על המצות כנלע"ד ודו"ק:

אגב אזכיר מה שראיתי בריטב"א סופ"ג דר"ה ד"ה ושמעינן מינה לענין ברכת היין וקידוש דברכת היין ברישא מפני שמכשירתה לאכילה ושתי' ולקיים בהם המצוה דעד דמברך אסור להנות מהם עיי"ש והוא חידוש וצ"ל שהוא ז"ל מפרש הא דיין גורם לקדושה שתיאמר דפסחים (דף קי"ד.) וברכות ר"פ אלו דברים, דהיינו ברכת יין גורם שיוכל לומר עליו קידוש [ולא כפי' רש"י שאם אין יין לא מקדשין]. ולפ"ז יש לדון לכאו' במי שנדר מן היין לא יוכל לקדש עליו דלא עדיף מה שאסור מצד נדר ממה שאסור להנות קודם ברכה ואין לומר דאפשר בשאלה דא"כ גם אסור להנות בלא ברכה אפשר להתיר האיסור ע"י ברכה מ"מ כל כמה דלא בירך עליו אינו ראוי למצו' וה"נ בזה וצ"ל דכיון דמותר לאחרים סגי כעין הא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לת"ק דסומכוס דאע"ג דלא חזי לי' חזי לאחריני, ולפ"ז יש לדון בפלוגתת המג"א והרז"ל בסי' ער"ב במי שנדר מיין אם מוציא אחרים בברכת בופה"ג של הקידוש דל"א אע"פ שיצא מוציא רק באינו בקי, ולהנ"ל י"ל דזה חשיב כמברך לעצמו דכ"ז שלא בירך על היין אינו ראוי לקדש עליו כמ"ש הריטב"א אך כשמברך ומוציא אחרים הוכשר היין לקדש עליו כיון דנעשה חזי לאחריני וא"כ ברכה זו לעצמו הוא ודומה לדברי התוס' ישנים כתובות (דף ל"א) דאם ל"ה אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה ה"נ כיון דלא אפשר לקידוש בלי בופה"ג חשיב הברכה חלק מן הקידוש וכיון דצריך בעצמו לצאת בקידוש חשיב כמברך עבור עצמו בופה"ג ומוציא אף הבקיאין ואכמ"ל יותר:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה