אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' › סימן ז

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער ברכת ד' · סימן ז

סימן ו

לעיל בסימן שלפני זה חקרתי אם סד"ר לקולא חשוב כודאי או אינו אלא ס' פטור ועיי"ש מש"כ בזה, ויש לחקור כעין זה לענין ס' נפשות להקל אם חשיב פטור ודאי או פטור ס' ונ"מ אם יהרגנו גוה"ד דאם נימא דהוא רק פטור מס' ממילא גם גוה"ד פטור אבל אם נימא דהוא פטור ודאי ממילא הגוה"ד נהרג עליו. ויש להעיר בזה ממש"כ בס' יד מלאכי כללי הדינים אות תצ"ה בשם ס' בתי כהונה ופר"ח דס' גלות להחמיר ע"ש ולכאו' יש לדון כיון דכל עיקרו של גלות אינו רק להציל הרוצח מיד גואל הדם כדכתי' פן יחם לבבו וגו' ונס אל אחת מן הערים האל וחי וכ"כ המהרש"א במכות (דף ו':) בחי"א ד"ה א' הרג שוגג וכו' דחיוב גלות ליכא רק ביראתו מגואל הדם וחייב לעשות טצדקי להנצל ממנו אבל זו"ז אין חיוב כגון בלא הודע לגוה"ד כי הוא הרוצח עיי"ש וא"כ בס' אם חייב גלות דאז ודאי לא יוכל הגוה"ד להורגו גם חוץ למקלט דהרי פטור משום ס' נפשות ואם נימא דחשיב פטור ודאי ממילא הגוה"ד יהרג עליו וא"כ לא יהי' חיוב גלות כלל בספק ומינה דס' נפשות להקל אינו רק פיטור ספקיי ואם יהרגנו גוה"ד ג"כ יופטר משום ס' נפשות ושפיר צריך לגלות והנה ראיתי בתשובה נדפסת בסו"ס ברוך טעם [והתשובה הוא מהגאון ר"מ מלבוב] כ' בתוך דבריו דס' נפשות להקל פטור בודאי ואין כאן שום ס' וחייב אפילו בקריעת שיראין ול"ש קילב"מ ואהכי איצטריך קרא והצילו העדה עיי"ש ולדבריו בודאי גוה"ד יהרג עליו כיון דקרא אתי למשווייה ודאי פטור וזה דומה לד' הטו"א חגיגה (דף ד') הנ"ל וכעי"ז כ' במנ"ח מצו' ב' לענין ערלתו ס' אינה דו"ש עיי"ש אך הגאון ברוך טעם בתשו' שאחרי' סתר דבריו עיי"ש:

אמנם בגוף דברי המהרש"א הנ"ל יש לדון דכיון דגלות כפרה הוא כדאיתא במכות (דף ב': ודף י"א:) תוד"ה מידי י"ל דדומה לחיוב חטאת ואשם דהוא חיוב עצמי על החוטא וכמו כופרא למ"ד כפרה דאינו תלוי בגוה"ד ואפי' מחילה ל"מ למ"ד כופרא כפרה כמ"ש התוס' בב"ק (דף מ"ג.) ועתוס' כתובות (דף ל':) ד"ה זר, ולפ"ז א"ש הא דס' גלות להחמיר אף דאם יהרגנו גוה"ד יהרג עליו משום דחשוב פטור בודאי מ"מ הוא חיוב עצמי על הרוצח לגלות לכן גם מס' חייב דהרי אפילו בממון דס' ממון לקולא מ"מ בס' כפרה חייב כמבואר בתוס' כתובות (דף ל':) וכ"מ ברמב"ם פ"י מה' נזקי ממון הלכה ה' שפסק בשור של ב' שותפין דמשלם כופר שלם והוא איבעיא דלא איפשטא בב"ק (דף מ':) ועיי"ש בהה"מ דמבואר דטעמו משום דס' כפרה להחמיר ובר"מ שם ה"ד פסק דממשכנין חייבי כופר אף דהוא ג"כ איבעיא דלא איפשטא בב"ק (דף מ') וכ' הלח"מ ג"כ משום דבכפרה אזלינן להחמיר בס' [אך הרמב"ן בחומש פ' משפטים כ' דחייבי כופר אין ממשכנין וכ"כ הרמב"ן וריטב"א רפ"ק דמכות אולי ס"ל דכל שיש בו חיוב ממון אף דהוא ג"כ חיוב עצמי עליו אזלינן בספיקו לקולא כמו שנראה דעת התוס' בכורות (דף ט':) ד"ה לאפקועה לאיסורא מיני' דאפילו במצו' גמורה כל שיש בה הפסד ממון אזלינן בס' לקולא ודינו כס' ממון, וע' שיטמ"ק ב"ק (דף י"א:) ד"ה בכור שנטרף לענין אין הולכין בממון אחה"ר אם אמרי' במקום שיש מצו' בהתשלומין עיי"ש, אמנם חידוש ראיתי ברמב"ן שם בפסוק אם כופר יושת עליו בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לב"ד לחייבו על כך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין בעבור זה אמר אם עכ"ל משמע דאם אומר בפירוש שאינו רוצה בכופר אין מכריחין אותו וס"ל דאם זה רשות דלא כפירש"י דאם זה חובה ובידו תלוי לבחור או מיתה ביד"ש או כופר וכ"נ קצת ברמב"ן וריטב"א ברפ"ק דמכות בהא דעדים זוממין אין משלמין כופר משום דהני לאו בני כפרה נינהו עש"ה, ותמו' לי דבב"ק (דף מ') בבעיא דחייב כופר אי ממשכנין אי אמרי' כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מחמ' חמיר עלווי' ול"ב משכוני א"ד כיון דלחברי' בעי מיתבי' לא חמיר עלוי' ע"ש מוכח להדיא דעיקר השאלה אם חמיר עלוי' ובעצמו ישלם אבל אם היו חושדין אותו שלא ירצה לשלם הי' ממשכנין ואמאי הרי בידו לומר שאינו חפץ לשלם כופר ובידו לבחור מיתה ביד"ש וצע"ג, אולי דעתו ז"ל דקודם העמדה בדין יכול לבחור איזה שירצה אבל אם בעל נפש הוא ומרצונו בא לב"ד ורצו שיחייבו אותו כופר וגמרו הדין שוב נעשה חיוב גמור ואינו יכול לחזור וכ"נ להדי' על רמב"ן ז"ל שכ' דאם אינו רוצה אין מכריחין אותו ואם חייבוהו אין ממשכנין דלכאו' יפלא דכיון דאין מכריחין אותו איך חייבוהו וצ"ל כנ"ל דחייבוהו מרצונו וכעי"ז כ' המנ"ח מצו' ס"א במפתה אף דאינו נותן אלא כשלא יכנוס ובידו לבחור א' משתים מ"מ אם לא רצה לכנוס והועמד בדין וחייבוהו קנס שוב אינו יכול לחזור בו ואף שכנס אח"כ אינו נפטר מקנס עיי"ש:

ובההוא ענינא קשי' לי על מה שראיתי ברש"י ב"ק (דף ב':) ד"ה אגב אורחה שכ' דהפי' וגם בעליו יומת היינו בממון עיי"ש וכעי"ז יש בשבת (דף ע') מחללי' מות יומת בממון וכעי"ז בב"ק (דף פ"ג:) וכעי"ז בכתובות (דף מ"ה.) מה לוקה בממון אלא דתמי' לי דהוא ז"ל עצמו פי' בחומש דהאי יומת פירושו מיתה ביד"ש וכן מבואר להדי' בכתובות (דף ל"ז:) ר"י בנו של ריב"ב אומר לפי שמצינו למומתין ביד"ש שנותנין ממון ומתכפר להם שנא' אם כופר יושת עליו הנה דקרי לכופר מיתה ביד"ש, וע"כ דיומת פי' מיתה ביד"ש וי"ל דרש"י ז"ל ס"ל דהא מלתא תליא בפלוגתא אי כופרא ממונא או כפרה דלמ"ד כופרא כפרה ס"ל דשורש החיוב הוא מיתה וכופר בא לכפר ע"ז ואפילו בחייבי חטאת כ' התוס' זבחים (דף ק"ח:) דכ"ז שאינו מביא קרבן יש עליו עונש כרת, משא"כ למ"ד כופרא ממונא ס"ל דאין כאן חיוב מיתה כלל ויומת פירושו בממון, ור"י בנו של ריב"ב לשיטתו בב"ק (דף ח') דס"ל כופרא כפרה ע"ש לכן אמר דחייבי כופר הם מומתין ביד"ש משא"כ למ"ד כופרא ממונא והנה שם בב"ק (דף מ') דהא דכופרא כפרה תלי בזה אם כופר דמי מזיק הוי כפרה אבל למ"ד דמי ניזק הוא ממונא עיי"ש ושם בפ"ק דב"ק כ' דכופר משלם דמי הנהרג ליורשיו וא"כ למ"ד דמי ניזק ולדידי' כופרא ממונא לכן שפיר כ' דיומת בממון כנלע"ד נכון. ולמדן א' אמר דיש להביא סמוכין לדברי דע"כ איכא מ"ד דהאי יומת היינו בממון דבסנהדרין (דף פ"ד.) לענין זר ששימש במקדש רי"א נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן כל הקרב אל משכן ד' ימות מה להלן ביד"ש וכו' רעק"א נא' כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא ההוא יומת מה להלן בסקילה וכו' במאי קמיפלגי רע"ק סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות עיי"ש ולכאו' ק' לרע"ק אף דאין דנין יומת מימות לילף יומת מיומת האמור בחיי"כ דפירושו מיתה ביד"ש וע"כ כמו שאמרתי דהאי מלתא בפלוגתא תליא אך יש לדחות דבסנהדרין (דף ב') ילפינן מהאי קרא דגם בעליו יומת ואם כופר יושת וגו' דכמיתת בעלים כך מיתת השור ופירש"י כמיתת בעלים אם הי' נדון בחיוב מיתת ב"ד ע"ש הרי דהפירוש וגם בעליו יומת היינו מיתת ב"ד ובדרך אילו הי' חייב מיתת ב"ד וא"כ אי"ר מהא דסנהדרין דא"א למילף מהאי דכופר הוי מיתה ביד"ש דהרי שם יש בי' גם משמעות מיתת ב"ד ע"כ דפח"ח וש"י. ועד"ז נלע"ד ליישב קו' הרמב"ן על התורה על התרגום שתרגם וגם בעליו יומת יתקטל ותמה הרמב"ן דלשון יתקטל ל"ש רק על מיתת ב"ד ולהנ"ל א"ש. שו"ר שכ"כ ביבין שמיעה שער ד' פ' ד' אות קמ"ח בסוה"ד שכ' להדי' דההוא יתקטל פירושו ביד"א ומשום הך היקישא דמקשינן מיתת בעלים למיתת השור עיי"ש וברוך שכוונתי לדעתו הרמה]:

נתנה ראש ונשובה לדברי מהרש"א הנתנין למעלה דגלות אינו חיוב עצמי רק להצלה מגוה"ד, ובמקום דאינו ירא מגוה"ד אי"צ לגלות ולכאו' הוא דבר חידוש אמנם נראה לע"ד ראי' לדבריו ממכות (דף י"ב:) בשלמא גבי מעשר לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו' אלא בערי מקלט בשלמא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל בעיקרו נמי ל"מ קטיל אלא עיקרו בפנים ונופו בחוץ כי היכי דבנופו מצי קטיל בעיקרו נמי מצי קטיל לי' הא גואי קאי עיי"ש ואי נימא דיש מצו' עצמיית על הרוצח לגלות למקלט ככל מ"ע וא"כ גם בערי מקלט י"ל לחומרא בעיקרו בפנים ונופו בחוץ דכי היכי דבנופו לא קיים המצו' עדיין כמו כן בהיותו בפנים בעיקרו שדינן עיקרו בתר נופו לחומרא ואינו מקיים בזה עדיין חיוב גלות המוטל עליו והוא לכאו' קו' עצומה אמנם עפ"ד הרש"א יש ליישב דכיון דליכא חיוב גלות רק כשירא מגוה"ד וכאן דגוה"ד ל"מ קטיל לי' אינו מחוייב יותר [ואף לדעת הפר"ח וב"כ הנ"ל דס' גלות להחמיר י"ל דשא"ה דכיון דהוא ס' ואם יהרגנו לא יהרג עליו לכן צריך לגלות כנ"ל משא"כ בהא דשדי עיקרו בתר נופו אינו מס' רק חומרא בעלמא כנראה מלשון התוס' שם ע"א וכ"נ מלשון הגמ' הא גואי קאי וא"כ אם יהרגנו גוה"ד יהרג עליו ושוב אין מקום כלל להחמיר אצל הרוצח אבל אי נימא דהוא חיוב עצמי על הרוצח שפיר יש מקום להחמיר דאינו יוצא בזה כמו דמחמרינן לענין מעשר] והוא ראי' נכונה:

עוד נלע"ד ראי' לזה מהא דאיתא שם באותו דף [י"ב:] בגמ' בן לוי שהרג גולה מפרך לפלך ואם גולה לפלכו פלכו קולטו והקשה בתוס' ד"ה פלכו קולטו ק' דהא כבר אמרינן גולה מפרך לפרך וכו' עיי"ש שנדחקו בישוב הקושי' וע' ברמב"ם פ"ז מה' רוצח ג"כ נדחק בזה ומוקי לה בב' אופנים עיי"ש וק' הא בפשיטות ניחא דלכתחלה גולה מפלך לפלך ואם גולה לפלכו בדיעבד פלכו קולטו וכמשמעות לשון הש"ס ואין צריך שום דוחק להעמיס בפשט הסוגי' כי כמ"ש כן יורו דברי הגמ' במשמעותן הפשוט ומה ראו התוס' ורמב"ם על ככה לדחות פשט זה בב' ידים וע"כ כמ"ש דבעצם אין חיוב גלות כלל מצו' רק להנצל מגואל הדם א"כ אין שייכות לכתחלה ודיעבד בזה כיון דאין זה מצו' רק להצלה וכל שיש בו תכלית זה היינו שניצל מגוה"ד שוב אי"צ יותר וכיון דאם גלה לפלכו פלכו קולטו למה לו לכתחלה לגלות מפלך לפלך והוא ראי' נכונה ג"כ:

עוד יש להביא קצת ראי' מדברי הספרי שהביא הכ"מ פ"ה מה' רוצח ה"ד דא"א שישראל יהי' גולה ע"י גר תושב מקו"ח אם כשהרגו ישראל מזיד פטור כש"כ שלא יגלה עיי"ש ולכאו' מה קו"ח ממה דפטור מזיד ממיתה שיופטר בשוגג גם מגלות ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוחק לומר דאתי' כר"ט דהיכא דמיפרך קו"ח ל"א דיו] ואין לומר דהקו"ח מדפטור מזיד גם מגלות זה ודאי אינו קו"ח דהרי גם בישראל שהרג ישראל ע"י פשיעה פטור מגלות משום דלא סגי ליי בכפרה ומ"מ שוגג גמור חייב גלות ע' רמב"ם פ"ו מה' רוצח ה"ו. אמנם ע"פ האמור א"ש דכיון דלענין מיתה פטור מקו"ח ממילא אם יהרגנו גוה"ד יהרג עליו ממילא פטור מגלות, ועריטב"א רפ"ק דמכות דאין אדם חייב גלות ע"פ עצמו כיון דלענין מיתה אינו נאמן ובגלות אית בי' לתא דמיתה שיהרגנו גוה"ד עיי"ש משמע קצת כדברינו דליכא חיוב גלות רק מיראת גוה"ד דאל"כ נימא דאף דלענין מיתה אינו נאמן מ"מ על גלות יהי' נאמן דהוא מצו' עצמיית וע"כ דהא בהא תליא:

אמנם ברש"י עה"ת בראשית ט' פסוק ו' ד"ה מיד איש אחיו מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו למחול שאף השוגג צריך כפרה ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע הקב"ה דורש ממנו וכו' עיי"ש משמע בהדי' דהוא חיוב עצמי על הרוצח ואפילו במקום דליכא יראת גוה"ד, עוד ראי' ממש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח הלכה י"ב דהמזבח קולט את השוגג מגוה"ד שאסור לו להורגו ואם הרגו נהרג עליו ומ"מ כ' בהלכה י"ד דמי שקלטו מזבח אין מניחין אותו שם אלא מגלין אותו למקלט הרי דאף דל"ש יראה מגוה"ד דהרי לענין גוה"ד גם המזבח קולט מ"מ צריך לגלות למקלט דוקא, עוד יש להעיר דהנה במכות (דף י"ב.) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גוה"ד ותני חדא אין בנו נעשה לו גוה"ד ומסיק הא בבנו הא בבן בנו פרש"י דבנו אינו נעשה גוה"ד רק בן בנו עיי"ש אמנם בפי' הר"ח כ' וז"ל אם עשיו הרג תימן בן אליפז אליפז נעשה גוה"ד של בנו שלו והורג עשיו אביו אבל אם הרג עשיו רעואל בנו שלו אין אליפז גואל דם אחיו מיד אביו עכ"ל ונראה כוונתו דל"ש ענין גוה"ד רק אם הגוה"ד הוא יותר קרוב להנרצח מהרוצח אבל אם הרוצח יותר קרוב אל הנרצח מקרבת הגוה"ד אל הרוצח ל"ח גוה"ד לכן אם הרג עשיו את בן אליפז אליפז יותר קרוב להנרצח מהרוצח דהרי אליפז הוא אביו והרוצח הי' אבי אביו לכן אליפז גואל דם בנו מיד עשיו הרוצח אבל אם הרג את בנו אין אליפז גואל דם אחיו מיד אביו דאביו יותר קרוב להנרצח ממנו דאב יותר קרוב מאח כמבואר בתוס' יבמות (דף ג'.) ד"ה מקמי וכו' ע"ש [וע' נזיר (דף מ"ט.) תוד"ה ומשני מוכח לכאו' דשוין אך יש לדחות אך במהר"ל בס' באר הגולה ריש באר הששי ד"ה התלונה הששית מבואר דאחותו קרובה יותר מאב ואם עיי"ש] וכיון דאליפז אחיו אינו קרוב כ"כ להנרצח כאביו הרוצח כמו זר לגבי' ואינו נעשה לו גוה"ד כנלע"ד בפי' דברי הר"ח ז"ל והוא סברא מתקבלת, לפ"ז יש להעיר בהא דמכות (דף ח':) האב גולה ע"י הבן ולדברי הר"ח דקרבת האב גדולה יותר מקרבת האח וא"כ לא משכחת לה גוה"ד לעומת קרבת האב וכיון דליכא גוה"ד אמאי גולה ואולי יש לדחות דאשתו תוכל היות גוה"ד שלו דאשתו כגופו וחשובה קרבתה יותר מקרבת האב ואף דמיתות הבעל מתיר האישות מ"מ אזלינן בתר מעיקרא וראי' לזה דהרי ברש"י מכות (דף ה':) ד"ה ועדיין אחיו קיים משמע דגם שאר קורבה נפקעת לאחר מיתה ועריטב"א שם וא"כ לא משכח"ל גוה"ד כלל וע"כ דבתר מעיקרא אזלינן כמו כהן דמטמא לקרוב לאחר מיתה וצ"ע בזה [עוד יש לדון לדברי הר"ח הנ"ל אם בעינן דהגה"ד יהי' יותר קרוב מן הרוצח אי סגי בשוין ואם נימא דגם בשוין נעשה גוה"ד משכח"ל גוה"ד נגד האב בבן הנרצח שהוא נכד הרוצח שהוא שוה בקורבה עם הרוצח והוא נעשה גוה"ד של אבי אביו כעין פירש"י (דף י"ב.) הנ"ל, עוי"ל דמשכח"ל גוה"ד נגד האב באשת הרוצח שהיא אם הנרצח וי"ל דקורבת האם הוא יותר מקורבת האב ואף דבמקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר האב מ"מ לענין קורבה י"ל דקורבת האם הוא יותר מקורבת האב דהרי פליגי אי חוששין לזרע האב ולהלכה אין חוששין לזרע האב ואילו לאם לכו"ע חוששין וצ"ע בזה]:

וח"א העירנו ע"ד רש"א הנ"ל מהא דאמרי' במכות (דף י"א ע"ב) דאם מת רוצח אחר גמר דין מוליכין את עצמותיו לשם עיי"ש ואם נימא דכל חיוב גלות אינו רק מיראת גוה"ד מה יראה שייך לאחר מיתה וע"כ דהוא חיוב עצמי גם בלעדי גוה"ד ויפה העיר עוד ראיתי ברמב"ן עה"ת בראשית ד' פסוק י"א כי עונש הרוצחין גלות עיי"ש מוכח דהוא עונש על הרוצח ולא להצלתו בלבד, אך צ"ע מהא דמכות (דף י"ב:) הנ"ל דלא משכח חומרא בערי מקלט בעיקרו בפנים ונופו בחוץ. ואולי י"ל לפמש"כ הרמב"ם ז"ל בס' המצות מצו' קפ"ב ומצו' רכ"ה דמצו' על הב"ד להגלות הרוצח וכ"כ הרמב"ם בס' הי"ד פ"ה מה' רוצח ה"א ומצו' להגלותו עיי"ש וכ"כ הסמ"ג מצו' ע"ר ולא כתבו שיהי' מצו' על הרוצח לנוס למקלט רק מצו' על הב"ד להגלותו נראה דהוא עונש על הרוצח וכ"נ מלשון הרמב"ן ז"ל בראשית הנ"ל שכ' דעונש הרוצחין גלות והוא כמו חיוב ד' מיתות ב"ד ומלקות דעיקר המצו' על הב"ד ואין חיוב כלל על הנדון להמציא עצמו שיקיימו בו העונש כמבואר בסנהדרין (דף מ"ג.) אר"ה פשיטא לי א' אבן שנסקל בה וא' עץ שנתלה בה וא' סייף שנהרג בו וא' סודר שנחנק בו כולן משל צבור מ"ט דמדידי' ל"א לי' זיל ואייתי וליקטול נפשי' עוד ראי' נלע"ד מס' חסידים סי' תרע"ח דמי שחייב סקילה לא ילך במקום חיות ולא במקום גנות ומי שחטא בדבר שיש בו חנק לא ירחץ בנהר וכו' ואם הי' מצו' על הנדון שיתקיים בו המיתה שמחוייב לא הי' מזהירו בהיפוך לשמור עצמו מזה כיון דאם יארע יתקיים בו דין ד' מיתות דלא בטלו אלא ודאי דאין חיוב כלל עליו להמציא עצמו לזה, וכן הוא בגלות כיון דהוא עונש עיקר החיוב הוא על הב"ד להגלותו וכיון דהוא רק מצד עונש אין שייך להחמיר בעיקרו בפנים ונופו בחוץ שאם יהי' בעיקרו לא יניחו אותו הב"ד רק יגלו אותו לפנים דאין סברא להוסיף חומרא בדבר שהוא עונש על הרוצח להענישו יתר על החיוב ההכרח:

ובזה יש מקום לדון גם בדברי הפר"ח ובתי כהונה הנ"ל שכ' דס' גלות להחמיר וע"פ האמור יש לפקפק כיון דעונש הוא ובס' עונש ודאי לקולא אזלי' וקו"ח מממון דא"א להוציא מס' וכ"כ התוס' בב"ת (דף נ':) ד"ה וס' נפשות להקל דאי"צ קרא ע"ז דאפי' ממון א"א להוציא מספיקא עיי"ש:

אמנם מדברי רש"י עה"ת בראשית ט' פסוק ה' משמע דהוא חיוב על הרוצח עצמו, וגם בס' החינוך מצו' ת"י חשב המצו' על הרוצח לנוס דכתי' ונס וגו' עיי"ש. וע' אור החיים עה"ת שמות כ"א פסוק י"ג דכיון שהרג נפש בשוגג הי' לו להכנע ולגלות מעצמו עיי"ש ומכ"ז נראה דלא כמהרש"א ז"ל:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה