שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער ברכת ד' · סימן ו
בענין ס' דרבנן לקולא
א] יש לחקור אם ס' דרבנן לקולא חשיב פטור ודאי או רק פטור ספק ונ"מ בזה לכמה דברים כגון טמטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט ב' של ר"ה וקודם שנקרע תקע שופר להוציא אחרים ידי חובתן אם יצאו האחרים בשמיעתו ממנו או לא דאי נימא דספד"ר לקולא חשיב פטור ודאי דכל שיש ס' אם חייב אם לא הוא פטור עצמי ממילא השומע ממנו לא יצא אע"ג דאח"כ נודע שהוא זכר מ"מ כיון דבשעה שתקע הי' פטור מצד סד"ר לקולא חשיב אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים יד"ח [ובפר"ח סי' קפ"ד משמע דלמ"ד ספד"א מה"ת לחומרא מי שס' לו אם בירך מוציא אחרים דחשיב מחב"ד, הנה דאף דהוא רק ס' מ"מ כיון דהדין נותן שמחויב לברך חשיב ב"ח בודאי והוא כעין דברי הר"ן בתשובה נ"א דמצד ס' חשיב חל הנדר, וה"נ י"ל להיפוך דכל שפטור מצד ספד"ר חשיב פטור ודאי ואינו מוציא] אבל אי נימא דאינו פטור עצמי רק דתולין להקל ואי"צ לחוש לצד החומר שבו, וכן בנ"ד עיקר פטור הטמטום משום דתולין שהוא נקבה אבל אם קמי שמיא גליא שהוא זכר באמת חייב בתקיעת שופר רק דאי"צ לחוש לזה, אבל מ"מ כיון שנקרע אח"כ ונמצא זכר, ואיגלאי למפרע שהי' זכר בשעת תקיעה והי' מחב"ד שפיר יצאו השומעים, ויש לדון עוד דאפילו לא נקרע מ"מ יצאו השומעים כיון דס' שמא התוקע זכר א"כ פטורים מצד סד"ר. אך זה יש לדחות דהוי ספד"ר דסתרי אהדדי דהוא עצמו פטור מתקיעה מס' שמא הוא נקבה והשומעים פטורים מס' שמא התוקע זכר ודומה לדברי הר"ן פסחים (דף ק"ח.) לענין היסיבה ותוס' ביצה (דף י"ד) וע' תוס' ב"ק (דף י"א.) וע' יו"ד סי' קי"א וסי' ק"צ וסי' ר"א, והנה בר"ן סופ"ק דקידושין בהא דאמרי' שם דכך נאמרה הלכה בערלה דחו"ל ודאה אסור ספיקה מותר והקשה לדעת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא למה צריך הלכה לס' ערלה ותי' דנפ"מ דאפי' הנותן יודע שהוא ערלה מותר לספות לזה כדאמרי' התם דספוקי מספקי להדדי עיי"ש הנה דאע"ג דסד"א לקולא מ"מ אם הנותן יודע שהוא אסור אסור לספות לחברו אף שמסופק והיינו דאין היתרו רק מצד ס' דתולין שהוא על אופן המותר אבל כיון שזה יודע שאסור אסור לספות לו, אבל בערלה דכך נאמרה הלכה דספיקה מותר הוא היתר עצמי דכל שהוא מסופק אף אם קמי שמיא גליא שהוא ערלה מ"מ הוא היתר גמור, והנה הרמב"ן הק' על הרמב"ם דס"ל דכל דרבנן הם דאורייתא מלא תסור א"כ למה סד"ר מותר ותי' הרשב"ץ דכך אתנו מעיקרא דס' יהי' מותר וכ"כ בדרשות הר"ן דרוש ה' ודרוש ז', וא"כ דומה לס' ערלה דכיון דהותנה בפי' דספיקו יהי' מותר הוא פטור עצמי ולא משום דתולין להקל וה"נ חשיב פטור עצמי ואפי' נקרע אח"כ מ"מ מעיקרא הי' אמחב"ד [וי"ל עוד דאפילו הוא עצמו צריך לחזור ולתקוע כהא דר"ה (דף כ"ח) דאם אכל מצה כשהוא שוטה צריך לחזור ולאכול בעת שנתפקח] וע' טו"א חגיגה (דף ד') בהא דפריך ל"ל קרא למעט טמטום מראיי' וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא והק' דנ"מ. לענין אם נקרע בשני ונמצא זכר דלולא קרא הי' חייב בשני ול"ש מאן דל"ח בראשון לא חזי בשני כיון דעתה איגלאי למפרע דגם בראשון הי' חזי, אבל כיון דמיעטו קרא הוא פטור גמור ואפי' נקרע בשני פטור כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני עיי"ש הרי דאי פטרו קרא להדי' אפילו נתגלה אח"כ שהי' זכר מ"מ חשיב בר פטור בשעה שלא נקרע עדיין וה"נ דכוותי':
אך לדעת הרמב"ן דמידי דרבנן אינו בלא תסור רק מאסמכתא וא"כ ספד"ר מדינא לקולא ואי"צ לומר דמעיקרא הכי אתני שוב יש להסתפק אם הוא רק פטור ספקיי ואם איגלאי אח"כ למפרע שהי' זכר חשיב בר חיובא א"ד חשיב ודאי פטור. וכעי"ז יש פלוגתא בירושלמי פ"ק דחגיגה בטמטום שנקרע ביום שני אם פטור מראיי' כמו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלא חזי בראשון לא חזי בשני או דלמא חייב ול"ד לחיגר משום שאין פיטורו רק בתורת ספק עיי"ש, ויש לדון אפי' למ"ד התם דחייב בשני ול"ח לא חזי בראשון היי"ד התם דמדינא הי' חייב בראשון משום ספד"א לחומרא ולרוב השיטות הוא מה"ת והא דפרכינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא היינו משום דמספק א"א לו להביא קרבן וא"כ אם הי' אפשרי לו הי' חייב גם מס' רק שאין לו עצה לכן שפיר כשנקרע בשני חייב משא"כ בנ"ד דדינא הוא דספד"ר לקולא י"ל דקם דינא וחשיב כודאי פטור על כל האופנים ולא משום שתולין שהוא על אופן המותר, וכעין הא דכריתות (דף כ"ג:) נודע לו לאחר שנזרק הדם הבשר יאכל ול"א איגלאי למפרע שהי' חילין בעזרה כיון דהתורה חייבתו על הספק חשיב כודאי חיוב על כל אופנים אף לפי הצד שלא חטא ובש"ס שם משום דלא הוי לי' ידיעה בשעת סליחה עיי"ש והיינו כיון דבשעת עיקר החיוב הי' ס' והרי על הס' חייבתו תורה להביא אף אחר שנודע שלא חטא יש שם קרבן עליו אף דעיקר סיבת החיוב הי' בשביל שהיינו חוששין שמא חטא מ"מ כיון דחייבה תורה על הס' חשיב קרבן אף אם לא חטא, וכן בפסחים (דף פ') לענין טומאת התהום אם נודע לו משנזרק הדם הציץ מרצה אף דלא הותר רק ס' מ"מ ל"א דהוא רק היתר ספקיי דתולין שאינו טמא. ממילא כשנודע שהי' טמא שוב הי' ראוי שיופסל מיהת אז, לא אמרינן כן אלא כל שיש ספק הוא היתר ודאי:
אמנם לכאור' יש לה"ר מהא דחזינן דהיכא דסתרי אהדדי ל"א ספד"ר לקולא כדקימ"ל ביו"ד סי' קי"א לענין ב' קדרות וסי' ק"צ לענין כתמים וסוס"י ר"א לענין שאובין דאם א' מהם ממנ"פ פסול ל"א שאני אומר, וע' ר"ן פסחים (ק"ח) ותוס' ביצה (דף י"ד.) ותו' נדה (דף מ"ד:) סוד"ה דקים לי' וע' ש"ס פסחים (דף ט':) ובפ"ב דכתובות והשתא אי אמרת בשלמא דהיתר ספד"ר הוא רק מס' דהיינו שתולין שהוא על צד המותר א"ש הא דמחמירין בס' היכא דסתרי אהדדי דאז א"א לתלות דשניהם הם על אופן המותר דממנ"פ א' מהם אסור אבל אי נימא דהיתרו בודאי משום שאצלנו ס' א"כ אף היכא דסתרי אהדדי יש להקל דעכ"פ על כל א' יש לנו ס' ממילא שניהם מותרין ואין כאן סתירה דעכ"פ זה ודאי אמת שעל שניהם אנו מסופקין והרי כל שאנו מסופקין הוא היתר עצמו אע"כ דעיקר ההיתר משום דתולין שהוא כצד המותר וכן מוכח הלשין בב' קופות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה וכו' הרי דעיקר ההיתר משום דתולין וכן בהא דפוס"י ר"א שהוא מתוספתא דמקואות שאני אומר לתוך של מ' סאה נפלו משמע דצריך לתלות שהוא על אופן ההיתר ולא דעצם הספק גורם ההיתר ודו"ק:
איברא דיש לשדות נרגא בזה דהרי חזינן גם לענין ס' טומאה ברה"ר דספיקו טהור ודאי מ"מ קימ"ל בב' שבילין דאם באו לפנינו בב"א שניהם טמאין הרי דאפי' בדבר שטהור ודאי ואין היתרו בתורת ס' מ"מ כשא' מהם טמא ממנ"פ לא אזלינן לקולא וצ"ל דזה אינו בגדר ס' כלל אף דס' טהור מ"מ כיון דא' מהם טמא ממנ"פ ובאין יחד לב"ד כיון דאנו יודעין שא"א ששניהם יהיו טהורים הרי הוא כאלו ל"ה כאן ס' כלל וה"נ בס' דרבנן, וע' פסחים (דף ט') ופ"ב דכתובות מדמה סד"ר לס"ט ברה"ר, וע' עירובין (דף ע"ו.) רש"י ד"ה לא מנכרא מלתא משמע דהא דמחמרינן בדבר שא' סותר את חברו משום דלא נשווי' מילי דרבנן כחוכא וטלולא וע' גיטין (דף י"ח.) יאמרו ב' נשים בחצר א' וכו' וכן משמע קצת מלשון התו' נדה (דף מ"ד:) סוד"ה דקים לי' כיון דממנ"פ חד מינייהו חייב גנאי הדבר לפטור שניהם עיי"ש וא"כ אין ראי' לנ"ד, אך יש להביא קצת ראי' מש"ס ביצה (דף ד') דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטיל ול"א סד"ר לקולא ופירש"י משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משמע להדי' דסד"ר יש בו עדיין לתא דאיסורא, וע"כ דאין היתרו היתר ודאי דא"כ מה עד שתאכלנו באיסור שייך כאן הרי גם עכשיו הוא היתר גמור אבל אם ההיתר הוא רק משום תולין א"ש וע' מהר"ם גלאנטי ביצה שם:
עוד יש להביא קצת ראי' ממ"ש התר"י והרא"ש ברכות (דף כ"א.) דאף דאין להתפלל ב' פעמים בלי חידוש מ"מ ס' התפלל חוזר ומתפלל כיון דיוצא מספק לוודאי חשוב חידוש עיי"ש והשתא אי נימא דסד"ר לקולא הוא ודאי ול"ח כלל ס' חיוב א"כ מה חידוש הוא הא גם מעיקרא הי' ודאי פטור אע"כ אף דסד"ר להקל אינו אלא מספק ושפיר חשוב חידוש מה שיוצא מספק פטור לודאי, אמנם ז"א ראי' רק לשיטת הרשב"א בחי' דס' התפלל הוא רק רשות לחזור ולהתפלל הרי דשייך בזה סד"ר להקל, אבל לשיטת הרשב"א בתשובה דס' התפלל חייב לחזור ולהתפלל וא"כ ע"כ צ"ל דל"ש בתפלה סד"ר להקל וא"כ אין ראי' לנ"ד:
ויש להעיר מדברי הר"ן רפ"ק דכתובות בד"ה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעה ימי אבלות הקשה הרמב"ן ז"ל לדעת הגאון ז"ל שאומר שהקובר את מתו ברגל שאע"פ שאינו נוהג אבילות ביו"ט אחרון עולה הוא למנין ז' כיון שהוא מדרבנן א"כ ימי המשתה יעלו וכו' עוד תירץ דשאני יו"ט שני שהוא ס' דדבריהם וס' אבלות לקולא כדקימ"ל הלכה כדברי המיקל באבל וכיון שאפשר שהוא חול אע"פ שאינו נוהג בו אבילות עולה אבל ימי המשתה שהם ודאי דמדבריהם (ועוד) שהם זמן שמחה אין עולין לו כלל עכ"ל הר"ן, ואי נימא דסד"ר חשוב כאלו הי' בודאי על צד הקל א"כ ביו"ט שני כיון דס' שמא הוא יו"ט ואתה פוטרו מאבלות מצד סד"ר לקולא והיינו דתולין שהוא יו"ט וא"כ נימא דחשוב כאלו הי' פטור בודאי ואמאי יעלו לו הרי דומה לודאי דדבריהם דכל שהזמן הוא זמן פטור מאבלות אינו עולה לו, ומינה דאע"ג דסד"ר לקולא מ"מ לא נקטינן דודאי הוא כצד הקל ועדיין יש ס' שמא היום חול ואינו זמן פטור מאבלות ומש"ה עולה לו:
עוד נראה לע"ד ראי' ברורה מירושלמי ריש ברכות וז"ל ס' בירך על מזונו ס' לא בירך צריך לברך ואכלת ושבעת ס' התפלל אל יתפלל כו' ס' קרא ס' לא קרא נשמעי' מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא יד"ח וקודם לכן לאו ס' הוא עכ"ל, הנה נסתפק הירושלמי בס' קרא אם חוזר וקורא היינו אם ק"ש דאורייתא ודינו כמו ס' בירך על מזונו דחוזר ומברך או כס' התפלל [וכן פירש החרדים בפירוש השני וכן משמעות הירושלמי] והביא ראי' דק"ש דאורייתא מדאמר הקורא קודם לכן לא יצא וקודם לכן הוא ס' דקודם לכן הוא בין השמשות, וק' לכאו' מנלן דק"ש דאורייתא דלמא ק"ש דרבנן, ומש"ה גופא אם קרא קודם לכן לא יצא ידי חובתו דכיון דבין השמשות ס' הוא וס' דרבנן לקולא א"כ פטור אז בודאי ואם קרא אז חשוב כאלו קרא קודם הזמן כיון דס' דרבנן פטור פטור עצמיי ואין בו שום ס' חיוב א"כ קרא ודאי לפני הזמן, והגע עצמך אם יודע בביהש"מ שלא יהי' לו פנאי לקרות כל הלילה ועתה יש לו פנאי דאם ק"ש דאורייתא צריך לקרות מספק דספיקא דאורייתא לחומרא משא"כ אי ק"ש דרבנן פטור כיון דביהש"מ ס' הוא וסד"ר לקולא, וא"כ מנלן למידק מכאן דק"ש דאורייתא דלמא ק"ש דרבנן ומש"ה לא יי"ח דחשיב ודאי לא יצא כיון דסד"ר הוא ודאי פטור, אע"כ דסד"ר אינו ודאי פטור אלא דתולין שהוא כצד הקל ואין צריך לחוש לצד החומר שבו, אבל מ"מ ספק הוא ממילא אם קרא חשוב שפיר עתה סד"ר אם יצא אם לא ואם ק"ש דרבנן לא הי' צריך לחזור ולקרות ומש"ה שפיר דייק הירושלמי דק"ש דאורייתא, וזה ראי' ברורה בעזהי"ת, ולפ"ז איפשטא בעיין דטמטום שתקע ביו"ט ב' של ר"ה ונקרע ונמצא זכר יצא למפרע ואי"צ לחזור ולקרות וכן השומע ממנו אף אם לא נקרע נמי פטור מצד סד"ר לקולא:
וראיתי בס' דו"ח לרעק"א במערכה ד' שכ' דמצד סד"ר לקולא קם דינא וחשוב כאלו קנה שביתה בודאי במקום זה ותו א"א למיזל לקולא להיפוך עייש"ה, הנה דס"ל להגאון ז"ל דסד"ר לקולא משוי לי' כודאי ולענ"ד הקלושה יש ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל להיפוך:
שוב נזכרתי מדברי התו' מנחות (דף ס"ו.) ד"ה זכר למקדש הוא שכתבו וז"ל נראה דבס' חשיכה יכול לברך ואי"צ להמתין עד שיהי' ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן עכ"ל ולכאו' מזה ראי' ג"כ דאין פטור דסד"ר לקולא משום ודאי דא"כ אדרבא הרי בס' חשיכה פטור גמור הוא מס' ואיך מוציא עצמו בזמן פטור על זמן חיוב ע' מג"א סי' רס"ז ור"ה (דף כ"ח.) וע"כ דאין זה פטור ודאי וכמו שהוכחתי מדברי הירושלמי רפ"ק דברכות, אמנם עדיין קשה דעכ"פ איך יברך בס' חשיכה כיון דעכ"פ אינו יוצא אלא מספק א"כ הו"ל ס' ברכות ולהקל משום חשש לא תשא כמ"ש הב"י סי' ס"ז, ועכצ"ל כיון דסד"ר להקל חשוב כאלו קיים המצוה ואין כאן ס' ברכה כלל ומזה ראי' למ"ש המג"א סי' קנ"ט ס"ק ט"ו דאם נוטל ידיו בס' נטילה יכול לברך כיון דסומך על הנטילה משום סד"ר להקל, וא"כ מדמברך על הס' יש ראי' להיפוך דסד"ר משוי כודאי פטור, ולסברתי הנ"ל ק' דאיך אחזו החבל בב' ראשין דממנ"פ אם תאמר דסד"ר פטור בודאי א"כ ל"ש כלל לעשות המצו' בס' חשיכה וא"ת דסד"ר ל"ח רק פטור ספקיי א"כ ל"ש לברך על מצוה דרבנן כשמקיימה בס' כיון דסד"ר להקל אינו אלא ספק פטור. וצ"ל דדעתם ז"ל דלעולם אזלינן לקולא בסד"ר וחשוב פטור גמור אבל רק כשיצמח מזה קולא אבל לא כשיצמח מזה חומרא כגון לומר דאין יכול לספור ביהש"מ משום דחשוב פטור בודאי זה א"א לומר והן נסתר מחמתו הראי' מירושלמי הנ"ל:
וע' מג"א סימן תער"ב סק"ו כל הלילה בב"י כ' דהוי ספיקא דדינא וא"כ משמע שאין לברך עיי"ש ולכאו' סתר שיטתו בסי' קנ"ט דעל נט"י מס' יכול לברך, אמנם הדבר נכון מאד דכאן ממנ"פ אינו יכול לברך א"ת דסד"ר חשוב ודאי פטור א"כ אין לו להדליק כלל אחר שעבר תחלת זמנה דהרי פטור גמור הוא מצד סד"ר ואפי' לפי צד חיוב לא יקיים מצוה כלל וא"ת דסד"ר אינו רק פטור ספקיי א"כ שוב הוי ס' ברכה להקל, ול"ד לסי' קנ"ט דהתם חיובו ברור דאסור לו לאכול בלא נטילה ואין שום ס' בחיוב זה שפיר י"ל כשסומך על ס' נטילה חשיב מצוה ודאית מצד סד"ר לקולא משא"כ בנ"ד, אמנם דעת השו"ע שם דסתם דבריו ומשמע דיכול לברך כמו דאסיק המג"א שם נ' דעתו כתו' מנחות (דף ס"ו) הנ"ל דלעולם חשוב פטור ודאי לענין שיופטר מן החיוב אם לא יהי' לו שהות אחר ביהש"מ ומ"מ אם עושה חשוב מקיים מצוה ודאית ג"כ מצד סד"ר לקולא, ואין זה סתירה דלעולם אזלינן לקולא, לענין שיופטר אמרי' שפטור בודאי דאז זה חשוב קולא ואם קיים על הס' אמרי' שקיים בודאי דאז זה חשוב קולא:
והנה בש"ס ברכות (דף ט"ז.) קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לראש בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה, והק' רבינו יונה למ"ד ק"ש דרבנן וס' קרא אינו חוזר וקורא כלקמן (דף כ"א.) א"כ בטעה ג"כ ניזיל לקולא עיי"ש ולכאו' נלע"ד להביא ראי' מקושיא זו דסד"ר משוי פטור ודאי דאל"כ יש לתרץ בפשיטות דאם טעה ואינו יודע למשל באיזה פסוק עומד אם נאמר שלא יאמר הפסוק המסופק משום ס' שמא כבר אמרה, א"כ גם השאר שעדיין לא אמר בודאי ג"כ לא יצטרך לומר משום ספק דרבנן שמא לא אמר הפסוק המסופק וא"כ הו"ל קורא למפרע דלא יצא כדאמרי' במשנה (דף ט"ו.) ומה לי בין ס' אם חייב או ס' שמא אפילו אם יאמר לא יהי' יוצא יד"ח [וכן כתב הר"ן פ' לולב וערבה דאם לא נטל אתרוג כל יום שביעי אי"צ ליטלו ביהש"מ משום סד"ר לקולא דס' אם יצא בזה שיטלנו עתה עיי"ש] וא"כ יהי' פטור מלקרות השאר, וא"כ בודאי לא יצא יד"ח אם לא יגמור הק"ש וכיון דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא בסד"ר כמ"ש הר"ן פסחים (דף ק"ח) לענין היסיבא וה"נ בפסוק המסופק תפטרנו מס' שמא כבר אמרה והשאר תפטרנו מלומר מס' שמא לא אמר הפסוק המסופק וא"כ הו"ל קורא למפרע דכל זמן שלא אמר הפסוק הקודם אינו יוצא באמירת הפסוק שלאחריו, אמנם כ"ז אם נימא דסד"ר אינו רק ס' פטור דהיינו שתולין לומר שהוא כצד הקל ואי"צ לחוש לצד החומר שבו, אבל אי נימא דסד"ר להקל הוא פטור ודאי ואין בו שום צד חומר דכל שאצלנו יש ספק אף אי קמי שמיא גליא שלא אמר עדיין פסוק זה מ"מ פטור ואיצ"ל משום דתולין שאמר רק דכל שיש ס' הוא פטור פיטור עצמיי וא"כ ל"ש לפוטרו מהשאר משום קורא למפרע כיון דפטור לגמרי א"א שיעכב את השאר וגדולה מזו ברש"י שבת (דף קכ"ז:) דאם מקדים מעשר לתרומה קודם שנתמרח בכרי אין בו איסור משום מלאתך ודמעך לא תאחר כיון דעדיין ליכא חיוב תרומה א"א שיעכב על המעשר מלהפרישו וכעי"ז ברש"י ברכות (דף ל') דאם מתפלל קודם זמן ק"ש לית בה משום שאינו סומך גאולה לתפלה כיון דעדיין אין זמן ק"ש אין חיוב להקדימו לתפלה, וכן בנ"ד אף אם נימא דלא אמר הפסוק המסופק מ"מ אין בו משום קורא למפרע כיון דאין עליו חיוב כלל לאומרו ואין בו שום צד ס' לחיוב דאפילו ניהוב דלא אמרו מ"מ כיון שהוא מסופק הוא פטור בעצם וא"א שזה יעכב על השאר שלא יצא יד"ח משום למפרע וז"ב מאד, וא"כ מקושיית רבינו יונה יש ראי' לנ"ד דסד"ר חשיב פטור עצמי, [אך אי"ז ראי' ברורה כ"כ דאף לפמ"ש לא יתיישב הקו' לגמרי דעדיין יקשה מטעה בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון, ושם ל"ש פסול דקורא למפרע כמ"ש הרמב"ם דקורא למפרע היי"ד במקדים פסוק מאוחר באותה פרשה אבל בפרשיות אין בו פסול קורא למפרע משום שאינה סמוכה לה בתירה וכן קימ"ל בשו"ע סי' ס"ד, אך מ"מ יש קצת ראי' מדלא העמיד ר"י הקושי' על בין פרק לפרק רק על טעה באמצע פרק עיי"ש וזה בלא"ה לא קשה וע"כ כדאמרן]:
ובההוא ענינא יש לדון במי שעומד בתפלתו ואינו יודע באיזה ברכה עומד אם יאמר הברכה המסופקת או לא וראיתי בח"א סי' כ"ד שהעלה דלא יאמר הברכה המסופקת עיי"ש, ולענ"ד זה תלי בחקירתינו הנ"ל דאי נימא דסד"ר אינו רק פטור ס' כמו שהוכחתי מדברי הירושלמי רפ"ק דברכות, וא"כ א"א לומר דלא יאמר הברכה המסופקת משום סד"ר, דא"כ גם השאר לא יאמר משום ספד"ר שמא לא יגמר הברכה המסופקת והו"ל למפרע וגם בתפלה אינו יוצא למפרע כדאי' רפ"ב דמגלה וא"כ הו"ל סד"ר דסתרי אהדדי דמעיקרא פטרתו מברכה המסופקת מס' שמא אמרה והשאר תפטרנו מס' שמא לא אמרה והוי קורא למפרע ולא יועיל כלל באמירתו, ועוד דאפי' נימא דסד"ר גם בסתרי אהדדי אזלינן לקולא מ"מ כאן אין לו עצה אחרת רק לומר ברכה המסופקת דאל"כ וא"כ גם השאר לא יאמר משום סד"ר כנ"ל וא"כ יצטרך לעקור רגליו כיון דאין לו עוד להתפלל, וא"כ אז יהי' נכון לבו ובטוח שלא יצא עדיין יד"ח תפלה כלל וצריך לחזור לראש דהרי קימ"ל דאם לא אמר יעלה ויבא או שאר דבר המעכב התפלה ועקר רגליו חוזר לראש ול"מ שיחזור להמקום שחיסר, הרי דכיון דעקר רגליו שוב אין צירוף למה שהתפלל עם מה שיתפלל עתה וצ"ל כל י"ח ברכות יחד בלי הפסק וא"כ גם בנ"ד אם יעקור רגליו ע"ד שלא להתפלל עוד יצטרך להתחיל מראש וא"כ מוטב להתפלל ברכה א' ס' לבטלה מלגרום שיצטרך כל שמונה עשרה ברכות ודאי לבטלה וע' תוס' מנחות (דף ס"ה:) ד"ה וספרתם ובכתובות (דף ע"ב.) דזבה אינה מברכת על ספירתה משום שתראה ותסתור ויהי' ברכתה למפרע לבטלה הרי דאף דבשעת ברכה בירכה כהוגן מ"מ אם נולד אח"כ פסול חשיב למפרע לבטלה, וא"כ ה"נ בעקירת רגליו יהיו למפרע כל ברכותיו שהתפלל עד כה לבטלה וא"כ מוטב לברך ברכה א' ס' לבטלה מלגרום שיהיו הרבה ברכות ודאי לבטלה [ותו דאם יעשה כהח"א שלא יאמר ברכה המסופקת רק השאר, א"כ כל ברכתיו שמתפלל הלאה הם ס' לבטלה מחשש שמא ל"א המסופקת והוי למפרע ועם כ"ז עדיין בס' עומד שמא לא קיים עדיין חובת שמו"ע דאם דלג ברכה א' לא יי"ח כלל משא"כ אם יאמרנה אף דהוא ס' לבטלה מ"מ בטוח עכ"פ דמקיים חובתו ויי"ח תפלה וע' כעי"ז בתוס' ברכות (דף כ"א וע' פמ"ג בפ"כ אות ט"ז מה' ברכות דאף דס' דאורייתא לחומרא ואף בברכה כמו ברהמ"ז מ"מ היכא שאינו יודע אם יתקן כגון שאינו יודע רק ברכת הזן ויש דיעות אם סגי מה"ת בברכת הזן, אינו מברך מספק אף דס' דאורייתא לחומרא משום דאינו יודע אם יתקן וכש"כ בס' התפלל דלגמרי לקולא קו"ח בנדון כזה שאינו יודע אם יתקן ודאי דאסור לו להתפלל:
ולכאו' יש להעיר לפמ"ש התוס' שבת (דף ד') גבי בעיא דר' ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכתבו התוס' אע"ג דבאדם עצמו ודאי אמרי' חטא כדי שתזכה מ"מ שאני הכא דהאיסור כבר נעשה וממי' יגמר לכן מספקא לי' אולי עדיף שב ואל תעשה להשאיר הפת בתנור מלעבור על שבות בידים עיי"ש. וא"כ יש לדון בנ"ד ג"כ דכוותה דאע"ג דעכשיו יהי' רק ס' ברכה לבטלה ואם יעקור רגליו יהי' למפרע כל ברכותיו לבטלה ודאי מ"מ אסור לו לעבור בידים על סי ברכה לבטלה כיון דברכות הראשונות כבר אמרן ומוטב לעבור בשוא"ת לגרום כל ברכותיו שיהיו לבטלה מלעבור עכשיו בידים אף ס' איסור ברכה שאינה צריכה, [והרי ס' דאורייתא עדיף מודאי דרבנן כמבואר ר"ה (דף ל"ה.) הולך למקום שתוקעין כו' אף שהוא ס' ולא למקום שמברכין ודאי, וא"כ יש ללמוד משבות דרבנן לס' ברכה שאי"צ דלכמה שיטות הוא מה"ת] אמנם נראה דאינו דמיון דשא"ה דבשעת הדבק הפת עבר אלאו דל"ת כל מלאכה וגמר האפיי' הוא רק תנאי ומידי דממילא שאם לא יאפה פטור אבל עכ"פ חשיב שפיר האיסור כבר נעשה, לכן כיון דכבר עבר האיסור אין אנו אחראין לתקן האיסור שכבר עבר ע"י עבירת שבות בידים משא"כ בנ"ד דבשעה שהתפלל ברכות הקדומות מצו' קעביד ולא איסור דלשם חובת תפלה התפלל וא"כ עתה בעקירת רגליו הוא דיעשה האיסור ועדיין לא עשאו וא"כ ודאי אסור לעבור עכשיו באיסור זה לגרום כל ברכותיו לבטלה אף דהוא שוא"ת דהברכות כבר אמרן, מ"מ כיון דעדיין לא עבר איסור זה עד עכשיו מוטב להכניס עצמו בס' ברכה לבטלה מלגרום עתה שיהיו כל ברכותיו ודאי לבטלה, [וע' תוס' פסחים (דף נ"ט.) דאמרי' עדול"ת כה"ג ע"י שיעבור עכשיו הלאו יקיים למפרע עשה וחשוב בעידנא אף דעכשיו לא יעשה כלום רק שגורם על המעשה שכבר עשאה שיהי' מצו' עיי"ש הנה דחשוב עכשיו קיום המצוה בשעה שגורם שעשייתו יהי' מצוה למפרע ה"נ י"ל דחשיב העבירה עכשיו בשעה שגורם דברכתו יהי' למפרע לבטלה ודו"ק] ותו דגם בהך דשבת נמי מסקנת הש"ס דהתירו לו לרדותה קידם שיבוא לידי איסור סקילה וכש"כ בנ"ד, ולכאו' רציתי להביא ראי' נגד זה, דהנה במנחות (דף ס"ד) היו לרניו ב' חטאות של צבור א' שמנה וא' כחושה שחט שמינה ואח"כ כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הביא שמנה ושחוט לכתחלה ולכאורה ק' דמזה משמע דמשום מצו' לכתחלה דוחין שבת ואילו במנחות (דף ע"ב) דלמ"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אין הקצירה דוחה שבת אף דמצו' לכתחלה לקצור בלילה עיי"ש, ובש"ך יו"ד סי' רס"ב הוכיח מזה דאם נימול קודם ח' צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית בשמיני דאי אמרת א"צ להטיף ממנו ד"ב ובדיעבד כשרה המילה אף דנימול קודם ח' א"כ אמאי דוחה שבת עיי"ש, וע"כ צ"ל דדוקא בקצירת עומר ומילה לעשות איסור בידים במקום דבדיעבד כשר הוא דאסור משא"כ בהך דשמנה דכיון דעיקר הקרבן תהי' השמנה שבה יגמור כל עבודותי' והוא עיקר הקרבן א"כ בה ליכא חילול שבת דקרבן צבור דו"ש רק שגורם למפרע על הכחושה שיהי' חילול שבת בחנם זה לא איכפת כיון דמצו' מן המובחר בשמינה ואף דבשעתו עשה מצו' ולא איסור [ול"ש חילוק הנ"ל] ועכשיו הוא שיגרום למפרע שיהי' שחיטת הכחושה איסור חילול שבת ללא צורך מ"מ מותר במקום מצוה לכתחלה הרי דמה שגורם למפרע על המעשה שכבר עשה שיהי' איסור קיל משיעשה עבירה בידים וזה דומה ממש לנ"ד דהרי גם בזה לא חילל שבת בשעת מעשה רק עתה גורם למפרע שיהי' חילול שבת וא"כ י"ל בנ"ד ג"כ דעדיף לגרום למפרע איסור ברכה לבטלה מלעשות בידים כן הי' נ"ל לכאו'. [וע' שאג"א סי' נ"ט בסוף הסי' דאסור לב' מוהלין למול בשבת שכ"ז שלא פירש ל"ה רק חילול א' וגורם בפרישתו ב' חילולים מ"מ איתא בגמ' דלא מחייב כרת דאמר אנא עבידנא פלגא דמצו' וכו' דאין כאן חילול שבת במעשה אלא בשב ואל תעשה דגוף החבורה כדין עושה רק מה שסילק ידיו וזה הוי שוא"ת עיי"ש]:
אמנם לקושטא אין זה טעם הש"ס במנחות (דף ס"ד:) משום שכבר עבר דאפי' לעבור בידים מותר במקום מצו' מן המובחר וע' שאג"א סי' נ' שכ' לענין מילה דאפי' פירש אי איכא הידור מצו' מותר לו לחזור ולחתוך הציצין אף דאין מעכבין המילה ודימהו להך דמנחות דבשביל שחיטת שמנה דו"ש עיי"ש, ואף דהתם יעבור בידים על חיתוך הציצין מ"מ מותר, ובירושלמי פסחים ר"פ אלו דברים מובחר דוחה מובחר דמובחר פליגי עיי"ש, אמנם עיקר החילוק בין הך דמנחות (דף ע"ב.) נלע"ד דשאני התם דכלל אמר רע"ק כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת כדמייתי לי' התם והנה ז"א כהא דאמרי' בעלמא דבאפשר לקיים שניהם אין עדול"ת, דהרי בירושלמי נר"א דמילה סוף ה"א ובפ"ו דפסחים ה"ג דאפי' נולד יבלת בשבת ג"כ הוי כמכשירין שאפשר לעשות מע"ש ואינו דוחה שבת משום דמין יבלת ראוי לחתוך מע"ש וכן מזבח שנפל בשבת חשיב ג"כ מכשירין שאין דוחין אף דכלל אמר רע"ק כל מלאכה שא"א לעשותה מע"ש דוחה את השבת מ"מ כיון דמין זה ראוי מע"ש הוי כמו אפשר מע"ש וכן בחל ז' של טמא מת בע"פ שחל להיות בשבת דאע"ג דא"א להזות מאתמול מ"מ חשיב מכשירין ע"ש וכן מפורש להדיא בש"ס דילן פסחים (דף ס"ט.) השיב רע"ק הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בע"פ ואדו"ש ע"ש. הנה מפורש דאף דחל ז' שלו להיות בע"פ מ"מ חשיב מכשירין שאין דוחין, [וד' התוס' יבמות (דף ו':) סד"ה טעמא שכ' להיפוך צע"ג] וע' בשו"ע הרב ז"ל סי' תק"י בקו"א סק"ב דאף אם נפגם האיזמל של מילה בשבת דל"ה אפשר מע"ש מ"מ חשיב מכשירין שאין דוחין והביא ראי' מסמנים שנתפזרו קודם מילה ע"ש [וע' צל"ח ר"פ אלו דברים בדין נולד יבלת בשבת שנסתפק בזה והעלה ג"כ מדעתו כד' הירושלמי וע"ע צל"ח דע"ה ע"א שם] וע' ש"ס עירובין (דד ק"ג.) בבן לוי שנפסק לו נימא בכינור מבואר התם דלרבנן דר"א דמכשירין אין דוחין הכ"נ אדו"ש אף דנפסק בשבת ול"ה אפשר מע"ש ואף דמתני' דהתם סבי"ל דמכשירין לכתחלה אין דוחין אבל בדיעבד אם נפסק בשבת דוחה כיון של"ה אפשר מאתמול הרי כ' רש"י שם (דף ק"ג) דתנא דמתני' ס"ל דמכשירין דוחין לגמרי אפי' כשאפשר מע"ש כר"א אלא דמחמיר לכתחלה עיי"ש. הנה מבואר מכל הלין דמכשירין אדו"ש אף דבדב"ז ל"ה אפשר מע"ש כל שגוף הדבר אפשר לעשותו מע"ש, ואילו לענין אפשר לקיים שניהם דל"א בי' עדול"ת איתא בש"ס שבת (דף קל"ג) אי איכא אחר ליעבד אחר מ"מ בליכא אחר דו"ש ול"א כיון דמשכחת לה שיהי' אפשר לא ידחה וכן מבואר בתוס' שבועות (דף ג'.) בד"ה ועל הזקן דאף דאפשר לקיים שניהם ע"י אשה ונכרי מ"מ כשאין שם אשה ונכרי דוחה ע"ש אמנם ביאור הדבר דקרבן צבור דדוחה שבת עיקר תלוי בזמנו קבוע כדאיתא תמורה (דף י"ד.) ויומא (דף נ'.) והיינו דילפי' ממועדו מוכח דעיקר הדחיי' בעבור היות היום מועדו הקבוע וכן הוא לשון המשנה ריש אלו דברים הביא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה לכן בקצירת עומר אם אפשר לקצור מע"ש אף בדיעבד תו ל"ח מועדו היום ואדו"ש כיון דאין קביעות זמנו מעכב ל"ח זמנו קבוע משא"כ בהך דמנחות (דף ס"ד) דדנין לענין שחיטת ק"צ דודאי זמנו היום בהכרח ולא אפשר בשום אופן מע"ש אז שפיר הוא וכל אביזרי' דוחין שבת ואף המובחר דו"ש כנלע"ד בזה [עתה יצא לאור ס' הטהור אבני נזר לכ"ק מרן זצ"ל וראיתי בסי' מ"ח ס"ק כ"ו סמוכין לדברינו וברוך שכוונתי לדעתו הרמה] והנה הצעתי הדברים שתמהתי על החיי אדם שכ' דלא יאמר הברכה המסופקת [דק' דא"כ מכניס עצמו בס' ברכה לבטלה על שאר הברכות דקורא למפרע לא יצא] לפני כ"ק מורי ורבי הגאון הקדוש זצוק"ל מסאכטשאב והסכים לדברי אך אמר שאפשר ליישב דבריו ע"פ דברי התוס' שבועות (דף ח':) ד"ה לטומאה שאירעה בין זה לזה הכא לא קאמר ונפ"מ להיכא דלא עביד פנימי כדאמר לעיל דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשה פנימי ולא חיצון עכ"ל ולכאו' קושייתם תמוה דכיון דצריך להקדים פנימי לחיצון א"כ אי לא עביד פנימי נפסל החיצון ג"כ וליכא לא פנימי ולא חיצון כיון סדרן מעכב ומוכרח מזה דסבירא להו דאע"ג דסדרן מעכב היי"ד כשעושה שתיהן אז צריך להיות כסדרן אבל אי לא עביד פנימי כלל לא איכפת וכשר החיצון, וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד דאע"ג דאם אומר כל הברכות למפרע לא יצא מ"מ אם ידלג הברכה לגמרי אינה מעכבת הברכות שלאחרי' ול"ח למפרע ע"כ ד"ק ודפח"ח וש"י:
ויש לי להביא סמך לזה מד' התוס' ערכין (דף ג:) ד"ה של יד אינה מעכבת של ראש ואע"ג דאמר בעלמא ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שנים היינו בשעה שמניח שתיהם צריך להקדים של ראש עכ"ל, עוד יש להביא קצת סמך לזה מש"ס מנחות (דף מ"ו.) אמר ר' יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה עיי"ש, וה"נ י"ל בנדון הנ"ל דאף באם אינו אומר שניהם אין מעכבין זא"ז מ"מ כשאומר שניהם חשיב כהוזקקו זל"ז דמעכבין זא"ז. גם יש לדמותו לאימורין ופדרין דאי איתנייהו מעכבי ואי ליתנייהו לא מעכבי, והכא כיון דאינו יכול לומר מצד ס' חשיב כמו ליתנייהו כמו דחשוב אינו ראוי לבילה מחמת ס' כמבואר בבב"ת פ"א:
אחרי כותבי זה נזכרתי מדברי המג"א סי' תקצ"ג סק"ב דדווקא ברכות של ר"ה מעכבות זא"ז אבל ברכות של שאר ימות השנה אם אינו יודע אלא ברכה א' יאמרנה עיי"ש ומשמע דאפי' אינו יודע הברכות הראשונות רק בסוף מ"מ יאמרנה וק' הא הו"ל למפרע וע"כ דאם אינו אומר כלל עדיף וכדברי תוס' שבועות הנ"ל, וע' היטב בשו"ע הרב ז"ל סי' ק"ד סעיף ד', אך ראיתי באחרונים שהביאו דהא"ר סי' תקצ"ג חולק על דברי המג"א שם דאם אין יודע כל הברכות לא יתפלל כלל. ואין לפני ס' א"ר, ונלע"ד ראי' לדברי הא"ר דאפי' אינו יודע כל השמו"ע לא יאמר כלל [ואף דל"ש פסול דלמפרע כגון שיודע ברכות הראשונות ולא האחרונות מ"מ לא יאמר כלל דכל י"ח ברכות מעכבות זא"ז והאחת בלי חברתה לאו מידי הוא] מהא דקימ"ל אם הפסיק בשמו"ע ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואי נימא דאין ברכות שמו"ע מעכבות זא"ז למה יחזור לראש זיל הכא איכא חצי וזיל הכא איכא חצי ומה איכפת לן בהפסק, וכן השוכח יעלה ויבא בר"ח ביום ונזכר לאחר שעקר רגליו חוזר לראש ואמאי ל"מ להתחיל מברכת רצה הא ל"ש פסול דלמפרע אם יתחיל רצה, וכן בכ"ד המעכב התפלה אם נזכר לאחר עקירת רגליו צריך לחזור לראש ול"מ שיתחיל ממקום הטעות ואילך וע"כ דחצי תפלה לאו מידי הוא וכל ברכותי' מעכבות זא"ז לכן צריך ג"כ שיהיו תכופות בלי הפסק דע"י הפסק חשיב כל חצי לעצמה בלעדי השני' וחצי תפלה לאו מידי הוא וכן עקירת רגליו מפריד מה שכבר התפלל ממה שיתפלל אח"כ ואין להם צירוף לכן צריך לחזור לראש שיתפלל י"ח ברכות יחד בלי פירוד והפסקה ואא"כ דאין יוצאין בברכה אחת בלעדי האחרות שפיר י"ל כן, אבל אי נימא דגם בחצי שמו"ע יוצא יד"ח אותה החצי למה לא יצא גם בהפסק זיל הכא איכא חצי וזיל הכא איכא חצי דכיון דבאמירת חצי' יוצא יד"ח חצי תפלה ממילא באומר שתי חצאין הרי יש לו תפלה שלימה וכ"כ הט"ז סוס"י ק"ד סק"ג דכל ברכות שמו"ע מעכבות זא"ז ואם ל"א אלא י"ז לא אמר כלל וכלן בטלות די"ח בעינן להדדי עיי"ש הנה להדי' כמ"ש:
[וכעין סברא הנ"ל אמרתי לבאר דעת הר"י מגאש בהא דב"ק לדף ע':) דרבנן דרע"ק מוקי להא דחצי דבר בב' אומרים א' בגבה וב' אומרים א' בכריסה ויש שם כמה פירושים בראשונים למה יגרע זה משאר חצי דבר דמהני לרבנן. והר"י מגאש כ' דשאני זה דא' מגבה וא' מכריסה לגמרי ל"מ דבעינן ב' שערות יחד ובעל המאור בפ"ג דבב"ת תמה ע"ז דא"כ לאו מצד חצי דבר הוא דאפילו אותן הב' יאמרו א' מגבה וא' מכרסה לא יועיל. ונלענ"ד כוונתו דלעולם מיירי בשנים אומרים א' מגבה וגם ב' האחרים אומרים שראו שער אחרת באותה מקום יחד לצד כריסה ונקיט לשון זה א' בגבה וא' בכריסה למען דעת כי הם ראו שער אחרת ולאו היינו שראו הראשונים אבל לעולם מיירי דראו ב' יחד תכופים באופן המועיל לענין זה. ומ"מ ל"מ דכיון דחזינן דל"מ רק אם הם במקום א' יחד ע"כ דשער א' לאו מידי הוא ואפילו חצי לא הוי דאם שער א' הי' חשיב חצי ממילא ב' שערות אפילו בב' מקומות הי' מועיל דמ"מ יש כאן ב' חצאין וב' חצאין הוא דבר שלם. וע"כ מדבעינן שיהיו דוקא במקום א' מינה דשיער א' לאו מידי הוא ואפילו חצי דבר לא הוי וז"כ הר"י מגאש דכיון דל"מ א' בגבה וא' בכריסה אם אינם במקום א' דין גרמא שלא יחשב אפילו חצי דבר ופי' זה עולה בקנה א' עם פי' רש"י והמלחמות בב"ק שם. וזה פי' נכון מאד בס"ד]:
ואשוב לדין הנ"ל במי שעומד באמצע תפלתו ומסופק בברכה א' אם אמרה אם צריך לחזור ולאמרה וע"פ האמור דב"ז תליא בפלוגתת המג"א והא"ר סי' תקצ"ג הנ"ל אם ברכות שמו"ע מעכבות זא"ז ולדעת הא"ר אם לא יאמר ברכה המסופקת גם השאר לא יוכל לומר מספק שמא חיסר ברכה א', אך אם נימא דסד"ר חשיב ודאי פטור וחשיב כאלו אמרה ל"ש לומר שמעכבת השאר וכמו בשבתות ויו"ט דאין ברכות האמצעיות מעכבות כיון דפטור לאמרן מדינא וכן בנ"ד דפטור מס' פטור גמור ל"ש לומר שמעכבת השאר:
וראיתי בחיי אדם סי' כ"ד בדין הנ"ל כ' דאע"ג דקימ"ל ס' התפלל חוזר ומתפלל היי"ד בתורת נדבה וזה שהתפלל עכשיו בתורת חובה א"א שיחזור ויתפלל בתורת נדבה דחצי חובה וחצי נדבה אין להתפלל כמ"ש הפוסקים בהא דברכו' (דכ"א.) הי' עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל פוסק אף באמצע ברכה ואינו רשאי לסיים בתורת נדבה דכיון שהתחיל בתורת חובה אין לו לסיים ע"ד נדבה עיי"ש, ולענ"ד יש לפקפק בזה דהם ז"ל לא כתבו כן רק התם דהוי חצי לבטלה וחצי נדבה דכיון דנזכר שכבר התפלל נמצא דהתחלת תפלתו הי' לבטלה וחצי לבטלה וחצי נדבה ואף שכ' הלשון שהתחיל ע"ד חובה, היינו דזה גורם שיהי' לבטלה דאם לא הי' דעתו לשם חובה הי' אפשר שיהי' נדבה אבל כיון שהתחיל ע"ד חובה ול"ה חייב א"כ היו כל ברכותיו לבטלה, אבל חצי חובה וחצי נדבה לא שמענו. וזכר לדבר דהרי תפלות כנגד תמידין תקנום ובתמיד עצמו משכחת לה שיהי' תחלתו חובה וסופו נדבה [ואין ענין לכאן הא דיומא (דף ט"ו) וכי מצינו דמים שחציין עולה וחציין חטאת דשא"ה שיהיו לכתחלה מצוותו בכך שיהי' חצי חטאת וחצי עולה זה לא מצינו אבל ע"צ הקרי וההזדמן מצינו] כגון תמיד שנשחט או נזרק שלא לשמה דכשרין ולא עלו לבעלים לשם חובה ונעשה קרבן נדבה כמימרא דרבא בריש זבחים וריש מנחות ואם לאו נדבה יהא וא"כ קרבן זה תחלתו חובה וסופו נדבה, ובנזיר סו"פ ג' מינין אמרי' דלר"ש דס"ל אם גילח על עולה ושלמים ששחטן שלל"ש יצא ה"ה דאם גילח על עולת נדבה יצא עיי"ש, הנה דשלל"ש חשיב קרבן נדבה ממש וע' פסחים (דף י"ג:) ברש"י ד"ה ואינו קדוש וכו' אע"ג דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן מ"מ כיון שלא עלו לשם חובה אין מתירין הלחם דהם שלמי נדבה עיי"ש וע' זבחים (דף קי"ד:) אר"ח ב"ט ל"ש אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב הואיל וראוי שלל"ש בפנים אף דהקרבן הי' מתוס"ז כשהי' אשם מ"מ אם שוחט שלל"ש נעשה נדבה וכשר וע' תוס' תמורה (דף י"ט:) ד"ה אשם. ועוד בכ"מ. עוד משכח"ל קרבן חצי חובה וחצי נדבה בפסח למ"ד נשים רשות מ"מ עושין אותן טפלה לאנשים בפסחים (דף צ"א:) הנה קרבן זה חלק האנשים חובה וחלק הנשים נדבה. [עוד משכח"ל קרבן שתחלתו חובה וסופו נדבה דהנה הרי"ף בפ"ג דברכות כ' דצבור אין מתפללין נדבה משום דאין צבור מביאין קרבן נדבה ותמה הרז"ה דהא מותרות אזלי לקיץ המזבח והוא נדבה ותי' הרמב"ן דשא"ה דהשקלים נלקחו מתחלה לשם חובה ונתותרו אבל להפריש לכתחילה נדבה לא שמענו בצבור עיי"ש, הנה דמעות זה תחלתו הופרש לשם חובה וסופו לנדבה וכן אשם שניתק לרעיי' ושחטו לשם עולה כשר ודעת התוס' דמדאורייתא מותר לכתחלה להקריבו עולה ורעיי' אינו אלא דרבנן. וכן מצינו קרבן חצי נדר וחצי נדבה ע' תמורה (דף י"א.) עיי"ש היטב וכ"מ בסוף מנחות בנדר להביא קטן והביא גדול יוצא לרבנן דרבנן דרבי והרי יתרון זה הוא נדבה והשאר נדר]:
ובגוף דברי הראשונים ז"ל בהא דפוסק אפי' באמצע ברכה דכיון שהתחיל ע"ד חובה אינו יכול לגמור בנדבה נלע"ד ביאור הדברים דהנה הרי"ף ז"ל כ' בפ"ג דברכות דאסור להתפלל ב' פעמים לשם חובה דהוי כמקריב ב' תמידין דעובר על בל תוסיף עיי"ש והכא כיון שהתחיל ע"ד חיבה שוב לא יועיל כוונתו לנדבה להפקיע מידי בל תוסיף וחילי מהא דפסחים (דף ס':) פסח ששחטו שלא בזמנו לשמו ושלא לשמו פסול אף דהתם אין מחשבת שלא לשמו פוסל בעצם דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ואין צריך רק עקירה משם פסח והרי עקר פעם א' בשחטו לשם שלמים ולמה יפסל בלשם פסח הא הדר הו"ל כשלמים לשם פסח וצ"ל דכל ששחט גם לשמו ל"ח עקירה משם פסח עדיין ה"נ לענין בל תוסיף דבעינן שלא לשם חובה אם עושה שלא לשמו ושלא לשמו לא זה הדרך מוציאתו עדיין מידי בל תוסיף לכן כיון דהתחיל ע"ד חובה אף אם יתכוון אח"כ לשם נדבה הו"ל לגבי חובה לשמו ושלל"ש וכה"ג לא נפקע עדיין לשמו היכא דצריך שלא לשמו דומיא דהתם ודוק היטב:
וכ"ז ל"ש אלא התם בהתחיל באיסור בל תוסיף כיון דכבר התפלל פ"א ע"ז שפיר כתבו דאין לו עצה לגמור השאר בנדבה דאין זה מפקיע מדין ב"ת וכיון דמעיקרא נתכוון על כל התפלה לשם חובה [וע' תוס' זבחים (דף ב':) ד"ה הא לשם פסח עיי"ש היטב] צריך להפסיק שלא לגמור איסורו משא"כ בנ"ד אף דהתחיל להתפלל לשם חובה מחשבתו זו לא הי' רק על גוף השמו"ע ולא על ברכה הנוספת עתה במקרה מחמת שאירע לו ספק אח"כ וא"כ אם יתכוון בברכה זו לשם נדבה שפיר יועיל מחשבתו זו להפקיע מידי ב"ת באותה ברכה דברכה זו אינה לשמו ושלל"ש רק שלל"ש גרידא וכה"ג י"ל דיכול לומר ברכה זו בתורת נדבה:
אך יש להסתפק אם שייך לומר ברכה א' בתורת נדבה א"ד א"י להתפלל רק כל הי"ח ברכות בתורת נדבה וזה לגמרי ס' אחר, וע' פנ"י ברכות (דף כ"ט.) כ' להדי' דשייך להתפלל ברכה א' בנדבה, וכ"מ להדי' בלשון הב"ח או"ח סי' תרפ"ב בד"ה ומ"ש ואינו נראה עיי"ש, וכן מבואר בעטרת זקנים סי' ק"ז עיי"ש ונלע"ד ראי' לדבריהם מדברי הרא"ש סו"פ תפלת השחר סי' י"ז שכ' ונראה דכל אותן שאין מחזירין כו' כיון שסיים אותה ברכה אף שלא התחיל ברכה שאחרי' אינו חוזר ואם יחזור הוי ברכה לבטלה וכו' ור"י ז"ל הי' רואה את ר"ת ז"ל שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו וכו' ומיהו גם זה לא יתכן אלא אם כבר סיים התפלה דיכול לחזור לראש דלא גרע מנדבה אבל באמצע תפלה כיון דאינו מחוייב לחזור נראה דהוי הפסק אם חוזר עכ"ל הנה חילק רק משום הפסק בין באמצע תפלה לעומד אחר התפלה, ומדוע לא אמר בפשיטות דאם סיים כל התפלה אם יתפלל מחדש כל התפלה יכול להתפלל בנדבה משא"כ בעומד באמצע התפלה דאינו חוזר כל התפלה ול"ש בזה נדבה, וע"כ דגם ברכה א' שייך להתפלל בנדבה. ורק משום הפסק נגע בה, ובנ"ד אין לחוש להפסק כמ"ש ר"ת ז"ל בר"ה (דף ל"ג:) מוטב שנחוש לספיקות ולא נחוש להפסקות:
עוד ראיתי בח"א שם ה"ר מרמ"א סי' תכ"ב בשם כלבו שכ' בס' לו אם הזכיר יעלה ויבא לא יחזור משום דלא הוחזק ל' יום וק' דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא הנה דמחמת ס' אם הזכיר יעלה ויבא אי"צ לחזור בס' אם אמר אותה ברכה עיי"ש והנה בגוף דברי הרמ"א המג"א חולק עליו. וע' ט"ז מש"כ ע"ד הרמ"א, ולענ"ד נראה דבר חדש בזה מה דבס' אם אמר יעלה ויבא אי"צ לחזור ולהתפלל להרמ"א והכלבו. ואף דבס' התפלל קימ"ל דחוזר ומתפלל, והוא דהנה בהא דבס' התפלל חוזר ומתפלל כ' הרא"ש ורבינו יונה משום דיוצא מס' לוודאי אין לך חידוש דבר בתפלתו גדול מזה עיי"ש, והנה הראב"ד בהשגות פ"א מה' תפלה הלכה י' כ' דבשבת ויו"ט אין מתפללין תפלת נדבה דלא אמר ר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא בתפלה דרחמי נינהו אבל בשבת ויו"ט דאין בהם בקשת צרכיו אלא שבח בלבד ובהודאה לא אמר ר' יוחנן ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה הוא ודומה לברכת יוצר אור וברכות דערבית וברהמ"ז וברכת הפירות והדומה להם עכ"ד. וכ"כ תר"י בפ"ג דברכות, וא"כ ברכות ראשונות ואחרונות ל"ש בהם נדבה והא דמותר לחזור ולהתפלל בחידוש הוא רק מחמת ברכות האמצעיות ובגררא דידהו מותר לו להתפלל גם ג' ראשונות וג' אחרונות. לפ"ז הי"ד אם יש לו חדוש בא' מברכות האמצעיות אז י"ל דמותר להתפלל כל התפלה בגררא דהאי ברכה, אבל באין לו חידוש באמצעיות רק בג"ר ונ"א אינו יכול לחזור ולהתפלל בנדבה, דמאין יתחיל ההיתר לחזור ולהתפלל אם מצד ברכות האמצעיות הרי אין לו בהם חידוש ובלא חידוש לא התירו להתפלל נדבה ואם מצד ג"ר וג"א שיש לו בהם חידוש הרי ג"ר וג"א ל"ש בהם נדבה כמו בשבת ויו"ט דאין מתפללין בהם משום דאין בהם רק ברכות השבח ודומה למש"כ הרמב"ם בכריתות בנקודה הנפלאה דהנאה ל"ח מוסיף דכיון דהנאה אינו אסור רק מחמת שהוא חלק מאכילה וא"כ מאין יתחיל החלות אם באכילה הרי בו ליכא מוסיף ואם בהנאה הרי כ"ז שאין אסור אכילה א"א שיהי' איסה"נ עיי"ש כי זת"ד. וה"נ א"א להתיר להתפלל מחמת חידוש בג"א כיון דג"א אין שייך בהם נדבה ואין היתר להתפלל אותן רק בגררא דשאר השתו"ע ותפלת נדבה לא התירו רק בחידוש, וכאן שאין לו חידוש רק בג"א א"א להתיר כיון דעיקר ההיתר בהם הוא בגררא דברכות האמצעיות ובהם ליכא חידוש, דומה להתם דהנאה אינו אסור רק מחחת אכילה ובאכילה ליכא מוסיף ודו"ק, לכן בס' אם אמר יעלה ויבא אסור לו לחזור ולהתפלל דחשיב רק חידוש בברכת רצה שהוא מג"א [ואע"ג דיעלה ויבא מעכב כל התפלה ואם לא אמר צריך לחזור מ"מ גם אם ל"א יצא יד"ח שאר התפלה והא דחוזר היינו משום חיבת ההזכרה עצמה דצריך להזכיר במקומה וצריך לחזור כל התפלה כדי לקיים ההזכרה במקומה כנלע"ד להוכיח מדברי הפר"ח סי' ק"ח במחלוקתו עם הר"ש גרמיזן וכ"נ מדיעה א' בתוס' ברכות (דף כ"ו:) [ובמק"א נתבאר דב"ז בארוכה] ובג"א ל"מ חידוש לפ"ז היי"ד בס' אם אמר יעלה ויבא, אבל בס' על א' מברכות האמצעיות גם הרמ"א יודה דצריך לחזור ולאומרה בתורת נדבה דכמו במסופק על כל התפלה חשיב חידוש מה שיוצא מס' לודאי כמו כן בס' על ברכה א' חשיב חידוש באותה ברכה עכ"פ והרי בחידוש בברכה א' דיו כמבואר בסי' ק"ז [ועוד יש לדון דבמסופק על ברכה שלימה אף בג"א יצטרך לחזור ולהתפלל דכיון דכל י"ח ברכות מעכבות זא"ז כמ"ש לעיל מן הט"ז סי' ק"ד וא"ר סי' תקצ"ד וא"כ מה שאומר ברכה זו המסופקת חשיב שיוצא מס' לודאי בכל השמו"ע ודוקא בהזכרת המאורע מבואר בפר"ח סי' ק"ח דשאר התפלה יוצא אף במקום דצריך לחזור בשביל השמטת ההזכרה היינו בשביל חובת הזכרה עצמה אבל באמת יצא יד"ח כל התפלה אבל בהשמיט ברכה שלימה לא יצא יד"ח כלל וא"כ מה שיחזור ויאמר הברכה המסופקת יחשב חידוש בכל התפלה וגם בברכות האמצעיות]:
הן אמת דמדברי הרמב"ם פ"א מה' תפלה הלכה ט' מבואר דאף בג"ר וג"א מועיל חידוש במקום דמותר לחדש דהרי כ' וג' ראשונות וג' אחרונות לעולם אין מוסיפין בהם ולא פוחתין בהם ואין משנין בהם דבר עכ"ל ולא כ' דל"מ חידוש רק שאסור לחדש בהם, והכ"מ את מקורו הראה מש"ס ברכות (דף ל"ד) לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג"ר ולא בג"א אלא באמצעיות, הנה מבואר דאתי עלה רק משום דאסור לחדש בהם אבל אם הי' משכחת לה חידוש בהיתר הי' מועיל גם בג"ר וג"א, וכן מה דסתם הב"י בשלחנו הטהור באו"ח סי' ק"ז ס"ב דחידוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות וכו' עיי"ש ג"כ כוונתו בודאי מטעם זה משום דבג"ר וג"א אסור לחדש כי דבריו אלו מקור מקומם טהור בדברי הרמב"ם הנ"ל כמבואר בב"י שם וא"כ בנ"ד דל"ש זה כיון דהחידוש הוא מה שיוצא מס' לודאי ואי"צ לשנות בהם דבר שוב מועיל החידוש גם בג"א, אמנם הרמב"ם לשיטתי' שכ' הטעם שאין מתפללין נדבה בשבת משום שאין מקריבין בהם קרבן נדבה, משמע דאי לאו הכי הי' שייך תפלת נדבה גם בשבת אף דאין בהם בקשת צרכיו וא"כ גם בג"ר וג"א הי' מועיל חידוש אי לאו מטעם דאסור לשנות אבל להראב"ד דהא דאין מתפללין בשבת נדבה משום דאין בברכות דשבת בקשת צרכיו לא התירו בהם תפלת נדבה וא"כ הא דמותר בחול להתפלל נדבה הוא רק בגררא דברכות האמצעיות שפיר י"ל דבג"ר וג"א ל"מ חידוש כלל אף במקום דהחידוש הוא בהיתר:
וע' פר"ח סי' תקפ"ב דאם אמר בשאר ימות השנה המלך הקדוש או המלך המשפט יצא ומ"מ אם רצה לחזור חוזר ואי"צ חידוש יותר דיש בה חידוש זה עיי"ש משמע באמר המלך הקדוש מותר לחזור ויחשב חידוש, ואף דחידוש זה יהי' בג"ר, וע"כ כמ"ש דמש"כ השו"ע דצריך חידוש באמצעיות דוקא היינו משום דבג"ר אסור לחדש אבל במקום דמותר לחדש שפיר מהני חידוש גם בג"ר, וכ"נ מדברי השע"ת סי' קי"ד סוס"ק ג' דאם מעיקרא אמר מוריד הגשם ועתה לא יאמר ל"ח חידוש עיי"ש משמע דוקא משום דהחידוש הוא שלא יאמר וזה ל"מ, אבל אם הי' החידוש להיפוך דמעיקרא לא אמר ועתה אומר הי' מועיל הרי דגם בג"ר מהני חידוש כל שהחידוש בהיתר:
ולכאו' יש להעיר ממש"כ הטור סי' קכ"ד בשם תשובות הרא"ש דצריך לגעור באותן האנשים המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף דאר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו היי"ד בס' התפלל אבל לא בהתפלל כבר וכו' ע"ש, ולכאו' כיון דאומר עתה קדושה עם הש"ץ א"כ יחשב חידוש וע"כ דבג"ר ל"מ חידוש ואף דכאן החידוש הוא בהיתר וזה סייעתא לדברינו דלדעת הראב"ד ז"ל ל"מ חידוש כלל בג"ר וא"כ י"ל דדעת הטור כראב"ד אך אין זה ראי' דשם במתפלל עם הש"צ מיירי ובצבור ל"מ חידוש כדקימ"ל סי' ק"ז דצבור אין מתפללין נדבה, [אך יש לדון לדעת רש"י ברכות (דף כ"א:) בפלוגתא אי יחיד אומר קדושה פי' יחיד המתפלל עם הש"צ משמע דיחיד המתפלל עם הצבור דינו כיחיד ולא כצבור]:
וראיתי בא"א [לבעל דע"ק] סי' ק"ד בש"צ שהעולם ברחו באמצע התפלה ששמעו שיש שריפה בעיר וכ' דאם הוא עומד אחר קדושה יכול לגמור בנדבה דקדושה הוי חידוש עיי"ש ולענ"ד יש לדון בדבר דש"צ המתפלל להוציא הרבים הוי כצבור ואין צבור מתפללין נדבה ועוד יש לדון כיון שהתחיל ע"ד חיבה אינו יכול לסיים בתורת [נדבה] כמ"ש הרא"ש ורבינו יונה בנזכר שהתפלל דפוסק אפי' באמצע ברכה משום דהתחיל ע"ד חובה אינו יכול לגמור בתורת נדבה, וצ"ל דדעתו ז"ל כמ"ש לעיל דהיי"ד בהתחיל לבטלה אינו יכול לסיים בנדבה משא"כ אם התחיל כדין שפיר יכול לסיים בתורת נדבה:
ויש להעיר עוד מדברי הרא"ש סו"פ תפה"ש הנ"ל שכ' וז"ל והנראה דכל אותן שאין מחזירין כגון וכו' ויעלה ויבא ערבית כיון דסיים אותה ברכה אף דלא התחיל ברכה שלאחרי' אינו חוזר ואם יחזור הוי ברכה לבטלה וכו' ור"י ז"ל הי' רואה את ר"ת ז"ל שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו ולא מסתבר כלל וכו' ואפשר שהוא הי' מפרש אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור וכו' מיהו גם זה יתכן אם כבר סיים התפלה שיכול לחזור לראש דל"ג מנדבה אבל באמצע תפלה וכו' הוי הפסק וכו' ע"ש ולכאו' גם אחר התפלה איך מותר לו לחזור הא אסור להתפלל נדבה בלא חידוש וצ"ל דיעלה ויבא הוי חידוש ואף דהוא בג"א וע"כ דבמקום דהחידוש בהיתר מהני גם בג"א ואכמ"ל יותר.
עוד נלע"ד לבאר דברי הרמ"א סי' תכ"ב הנ"ל שכ' דבס' אם הזכיר יעלה ויבא אי"צ לחזור ולהתפלל ולכאו' ק' מ"ש מס' התפלל דחוזר ומתפלל ונלע"ד דלכאו' ק' על שיטת הרשב"א בתשובה דס' התפלל חובה לחזור ולהתפלל וק' הא סד"ר לקולא, והפנ"י עמד בזה וכ' משום שהוא דבר שאין בו טורח אזלינן לחומרא ובסברא זו קדמו הר"ן פסחים (דף ק"ח.) לענין היסיבא דבדבר שאין בו טורח גם בסד"ר לחומרא אזלי' ע"ש, וכעי"ז בע"ז פ' אין מעמידין לענין ס' טומאה ברה"ר הא נהרא קמך זיל טביל וע' ראב"ד פ"ו מה' ברכות הט"ו ואף לדעת הרמב"ם שם דל"א זה רק בדבר שיש לו עיקר מה"ת כמ"ש הכס"מ שם אליבי', הרי דעת הרמב"ם דתפלה מה"ת רק ג' תפלות וזמניהם דרבנן ועכ"פ חשיב יש לו עיקר מה"ת [אך בתוס' עירובין (דף ל"ו.) ד"ה במקוה כ' דבסד"ר ל"א זיל טביל לר"מ וע' פמ"ג סי' ס"ז בא"א בד"ה ויש לראות] לפ"ז נלע"ד דהיי"ד כשס' לו אם התפלל כל התפלה שפיר צריך לחזור ולהתפלל ול"ח טורח משא"כ אם התפלל בודאי כל התפלה רק ס' לו על הזכרת יעלה ויבא שוב פטור מטעם סד"ר ולא דיינינן לי' כדבר שאין בו טורח, ומנא אמינא לה מדברי הבה"ג שהביאו התוס' ברכות (דף כ"ט:) ד"ה טעה וכו' דאף דבתפלה אין ש"צ מוציא אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי מ"מ בשכח לומר יעלה ויבא הש"צ מוציאו דכיון דכבר התפלל פ"א מקילין עליו כמו בעם שבשדות דאניסי וטרידי ואין להם עצה אחרת עיי"ש, הנה דכיון דכבר התפלל פעם א' רק ששכח יעו"י מקילין עליו בחזרה שיהי' דינו כעם שבשדות אף דהתם אין מקילין לאדם אחר במקום טורח רק לעם שבשדות דאין להם עצה אחרת ומ"מ כיון שכבר התפלל דינו כאלו הי' אנוס וכעין סברא זו כ' הרמ"א יו"ד סי' קצ"ו סעי' א' בשם מנהג ותיקין דאם פסקה קודם ברכו וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלה סמוך לערב וחושבין דבר זה לדיעבד עיי"ש הנה דמשום דכבר פסקו פ"א ונתקלקלו וצריכות לחזור ולפסוק עוד הפעם חשיב כדיעבד וכעי"ז כ' הס"ט סי' קצ"ז ס"ג בלא טבלה כראוי דצריכה לחזור ולטבול מותרת לטבול לכתחלה ביום עיי"ש וזה דומה לדברי בה"ג דכיון שכבר התפלל פ"א רק דמחזירין אותו דינו כדיעבד] וה"ה בנ"ד י"ל דכיון דכבר התפלל פ"א חשיב כדבר שיש בו טורח ואי"צ לחזור ולהתפלל משום סד"ר. [ובמק"א דנתי ע"פ דברי בה"ג אלו דמי ששכח יעלה ויבא בימות החמה יוכל לחזור ולהתפלל תפלת הבינני ורק ג"ר וג"א יאמר דהא קימ"ל בסי' קי"א דבשעת הדחק מותר להתפלל הבינני וכאן כיון דכבר התפלל דינו כשעה"ד כמו דחשיב התם כאנוסי וטרידי, אך למעשה צ"ע דלא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה]:
ולפ"ז דהיי"ד בעקר רגליו וס' לו אם אמר יעלה ויבא דיצטרך לומר מחדש כל התפלה אז דינו כדבר של טורח אבל בנדון דידן דעומד באמצע תפלה וס' לו על ברכה אחת אם אמרה שפיר י"ל דצריך לאמרה דכמו בס' התפלל כל התפלה צריך להתפלל ול"א סד"ר להקל כיון דאפשר דעדיין לא התפלל הוי דבר שאין בו טורח ואזלי' לחומרא ה"נ בס' על ברכה א' דאפשר שלא אמרה עדיין צריך לחזור ולאמרה וע"כ לא שמענו מבה"ג רק אם יצטרך לחזור כל התפלה שכבר התפלל בודאי בשביל השמטת יעו"י אז דינו כשעהד"ח ואונס משא"כ בזה דאינו אומר רק הברכה המסופקת. וי"ל עוד דבמסופק על ברכה שלימה אם אמרה אף דנזכר מזה אחר שעקר רגליו צריך לחזור לראש וכעין זה כ' התוס' ברכות שם בשם הר"מ על ד' בה"ג הנ"ל דאם שכח ברכה שלימה אין הש"צ מוציאו עיי"ש וה"ה די"ל כן בנ"ד]:
ונלע"ד עוד דכאן עדיף מס' התפלל כל התפלה ואפילו למ"ד בברכות (דף כ"א.) דס' התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו משום דתפלה דרבנן וסד"ר לקולא אבל בנ"ד דעומד באמצע התפלה וס' לו על ברכה א' ל"ש זה כמ"ש התר"י בברכות (דף ט"ז.) דטעה בין פרשה לפרשה חוזר לראש והק' הר"י למ"ד ק"ש דרבנן וס' קרא אינו חוזר וקורא ותי' דשא"ה כיון דהתחיל לומר וס' באיזה מקום עומד צריך לחזור למקום המסופק לצאת בודאי ע"ש הנה דאע"ג דס' קרא לגמרי אי"ח וקורא משום סד"ר לקולא מ"מ בהתחיל לקרות וס' לו באיזה מקום עומד צריך לחזור לראש וה"נ בנ"ד:
גם ראיתי בח"א שם שכ' דהיום גם בס' התפלל אי"ח ומתפלל כיון דצריך להתנות שאם התפלל יהי' נדבה והיום אין מתפללין נדבה עיי"ש, ודב"ז אין נראה מדברי שאר הפוסקים דהרי גם בשו"ע פ' בסי' ק"ז וסי' רל"ד דהיום אין מתפללין נדבה ומ"מ כ' דס' התפלל חוזר ומתפלל וגם הרב ז"ל ובסידור דה"ח העתיקו דין זה למעשה ולא כ' דלדידן ליתא לזה, וע"כ משום דכ' הרשב"א בתשובה דס' התפלל חובה לחזור ולהתפלל א"א לפוטרו מטעם זה מדבר שבחובה והרי אף בתפלת חובה כוונה מעכבת מדינא דגמ' כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה הט"ו ומ"מ לית דין גרמא שנפטור עצמנו מכוח טעם זה מחובת תפלה הכ"נ בס' התפלל דחובה לחזור ולהתפלל א"א להפטר מטעם זה שאין בנו כוח לכוון, ובאמת אין חוב כוונה בנדבה יותר מבתפלת חובה אך הענין כן הוא דתפלת חובה כיון דאין לו בית מנוס מלהתפלל, לכן אין העדר הכוונה בתפלה כ"כ עון דקרוב לאונס כיון דאין בו כוח לכוון משא"כ בנדבה דאינו דבר של חובה דמי ביקש זאת מידו להכניס עצמו לדבר שאינו מחוייב מן הדין כעין שכ' הר"ן נדרים (דף כ"ב) בשם ירושלמי פ' פותחין לא דייך במה שאסרה תורה וכו' וכיון דעתה אין בנו כוח לכוון לכן הזהיר בשו"ע עתה שלא להתפלל נדבה דאין לו להכניס עצמו על חנם להתפלל בלי כוונה דאז עוונו גדול מנשוא כיון דבשאט נפש הביא עצמו לידי כך ואין לו שום טצדקי ואמתלא וא"כ בס' התפלל דמתפלל מצד הדין דחובה לחזור ולהתפלל ואינו רשות א"כ שוב דומה לכל התפלות החיוביית שאנו מתפללין עתה אף שאין בנו כוח לכוון ובתוס' סו"פ הי' קורא דעכשיו אף חתן חייב בק"ש דבל"ז אין מכוונין, אבל לא עלה על הדעת לומר להיפוך דכיון דאין מכוונין יפטרו לגמרי מחובת ק"ש דכוונה בפסוק ראשון מעכב, והכ"נ בתפלה אף דיודעין שאין אנו מכוונין כדקימ"ל סי' צ"ח סק"ב וע' סי' ק"א דאין חוזרין עכשיו התפלה בשביל העדר הכוונה דקרוב שגם פעם ב' לא יכוון, ומ"מ פעם א' חייב להתפלל הרי דאף דכוונה מעכבת מ"מ א"א לפוטרו מחובת גוף התפלה [ובמ"א כתבתי טעם לזה ואכ"מ] מכל הלין טעמי נלע"ד דמי שעומד בתפלתו וס' לו באיזה ברכה עומד צריך לחזור ולומר הברכה המסופקת כנלע"ד לולא שאיני כדאי להכריע:
ב] במל"מ פרק א' מהלכות מגלה הקשה על מש"כ הר"ן בעיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע ב"נ דקורין בי"ד כיון דס' הוא צריך לעשות בזמן המוקדם והקשה דהא איבעיא לן במנחות (דף מ"ט.) תדיר ומקודש איזהו מהן קודם בתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא ולא איפשטא ופסק הרמב"ם דאיזהו שירצה יקדים ואמאי הרי במקום ס' יקדים עיי"ש ונלע"ד בהקדם דברי רש"י מנחות (דף מ"ט.) ד"ה תדיר ומקודש תדיר בכל יום ומקודש שהיום יו"ט דאי לאו יו"ט ליכא מוסף ומוספין לא הוי אלא מקודש ל"א תמידין מקודשים קודם מוספין דתמידין קרבי ברישא עכ"ל עוד שם ברש"י ד"ה מוספין דהאידנא מקודש נינהו דהיום שבת קודש ותמידין דלמחר ל"ה מקודש דלמחר חול ל"א מוספין הוי מקודש קודם תמידין דמוספין לא יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר עכ"ל [וע' גבורות ד' למהר"ל מפראג סו"פ ל"ח ד"ה קדש לי וכו' ומצד שהוא ראשית הוא קדוש מאשר נמצא אחריו וכו'] וזה נלע"ד סברת הר"ן מגלה דמצד ס' יקרא בי"ד דכיון די"ד קודם לט"ו חשיב מקודש כמו שכ' רש"י ז"ל הנ"ל דקרבן האידנא לגבי קרבן דלמחר חשיב מקודש וכל המקודש מחברו קודם את חברו כדאי' במשנה זבחים (דף פ"ט.) אם דיש לחלק דשאני התם בהא דמנחות דמוספין דהאידנא יש עליהם שם מצוה בודאי רק עיקר הס' כיון דאין לו רק קרבן א' מתי יקריבנו היום או למחר שפיר אמרי' דקרבן דהאידנא קדים דהוי מקודש משא"כ בנ"ד דמסופק אם עיר זה מוקף חומה או לא ואם הוא מוק"ח אין המצוה רק למחר וא"כ ל"ש לומר מקודש קודם דאם הוא מוק"ח ודאי מצו' יותר למחר מ"מ יש לדמותו לדברי הרא"ש בפ"ק דבב"מ סי' ל"ב בבעיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר אי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא וכ' הרא"ש דבהפקר אם זכה בה אחר מוציאין מידו דבעהב"י מוחזק מס' תחלה עיי"ש ואף דאי נימא לאו כמונח דמי לא זכה הראשון רק השני וא"כ אינו מוחזק כלל מ"מ צ"ל כיון דמי שמוחזק בודאי מתחלה עדיף מהבא אחריו ה"נ בזכות ס' זכות הקודם עדיף וכיון דאם נימא דבעהב"י קני יהי' הקנין מתחיל רגע קודם שיצא לחוץ ואם נימא דלא קני רק השני לא יתחיל קנינו רק אחר שיצא לחוץ לכן זכות ספיקו קודם וה"נ אי נימא דאינו מוק"ח יהי' החיוב היום בי"ד ואם הוא מוק"ח לא יהי' החיוב עד למחר זכות ס' די"ד עדיף כמו בודאי דכ' רש"י דחיוב דהאידנא קדים לחיוב של מחר משום מקודש ודוק. ודברים אלה הם קילורין לעינים ליישב קו' המל"מ הנ"ל דזה שייך בהא דעיירות דהספק אינו כלל מצד מקודש רק מחמת ד"א אם מוק"ח או לא אז יש להכריע מצד קדימת הזמן דמשוי מקודש משא"כ בהא דמוספין דהאידנא ותמידין דלמחר דעיקר שאלת הגמ' איזהו מהם קודם הוא רק מחמת דזה תדיר וזה מקודש ומספקינן תדיר ומקודש איזהו מהם קודם וכיון דמסקינן באיבעיא דלא אפשטא א"א להכריע בזה כלל מצד קדימת הזמן דקדימת הזמן ל"מ רק למשוי מקודש והרי מוספין בלא"ה הם קדושים מתמידין ומ"מ מספקא לי' דלמא תדיר קודם וא"כ מה יתן ומה יוסיף קדימת הזמן דמשוי לי' ג"כ מקודש והרי ע"ז אנו דנין אם מקודש קודם או תדיר קודם ודו"ק ונכון מאד בס"ד:
אמנם לכאו' דברי רש"י הנ"ל במנחות תמוהין כמו שתמה עליהם בשאג"א סי' ס"ב מהא דגרסינן בזבחים (דף צ"א.) בהא דאיבעיא שם תדיר ומקודש איזהו מהם קודם ובעינן למיפשט מדתנן התמידין קודמין למוספין ואע"ג דמוספין קדישי ומשני אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני וכה"ג אמר התם כמה זימנין עיי"ש א"כ תמידין דיו"ט קדישי כמוספין אף גם אם ל"ה היו קודמין למוספין ואילו מד' רש"י נראה דלית דין גרמא מחמת דקדושת היום אהני גם לדידה רק משים דקדים והוא תימה רבתי וסליק בקושיא. והנני מוסיף להפליא דאם נקיט רש"י דבאמת אין תמידין קדושים רק משום דקדמי אבל קדושת היום ל"מ למוספין הא גופא קשי' אמאי קדמי כיון דהשתא מיבעיא לי' תדיר ומקודש איזה מהם קודם ובזבחים (דף צ"א.) מבואר דאם הי' הדין דמקודש קודם לתדיר ה"ה דמוספין ראוי שיוקדמו לתמידין לולא דאסיק אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני א"כ לרש דבאמת אין תמידין מקודשים רק תדיר לבד הוא א"כ ראוי שיהי' הדין מוספין קודמין לתמידין ואיך כ' רש"י ז"ל דלהכי חשוב קדוש משום דקדים, אי נימא דלא קדיש לא יוקדם כיון דכל טעם קדימת התמיד משום יתרון מעלתו על מוסף ואם נימא דמקודש קודם לתדיר וסברת אטו לית לן השתא א"כ מוסף קודם לתמיד וכיון דאין תמיד קדים שוב אינו מקודש רק תדיר ושפיר איבעיא לי' להש"ס איזהו מהם קודם תדיר או מקודש ואף דזה ודאי א"א לומר הכי דתמידין לא יהיו קודמין למוספין כיון דמקרא ילפינן בזבחים (דף פ"ט.) ואיך שיהי' אבל זה מוכרח עכ"פ דתמידין קודמין למוספין מכל מקום מדקדמי תמידין למוספין ע"כ דתדיר קודם למקודש כדדייק שם בזבחים (דף צ"א.) וסברת אטו וכו' לא סבירא לי' לש"ס דידן א"כ מוכרח דתדיר קודם למקודש א"כ למה אמר פשיטא דתמידין עדיפי דהו"ל תדיר ומקודש תיפ"ל אף אם ל"ה רק תדיר הא ע"כ תדיר קדום למקודש דאל"כ ק' אמאי תמידין קודמין למוספין הא אם לא יוקדם לא יוחשב מקודש וגם למה חזר ואיבעיא באופן אחר בתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר דל"ה אלא תדיר גרידא אם קודם למקודש מה ס' הוא זה הא מאתרא דיליף דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם משם נשמע גם כן דקודם למקודש דאין לך דרוש אחר על תדיר רק מתמידין דקודמין למוספין והוא אבוהן דכולהו תדיר א"כ מהתם מוכרח ג"כ דתדיר קודם למקודש ואין כאן מקום ס' עוד והוא תמי' גדולה ועצומה על רש"י ז"ל:
ונלע"ד יישב דברי רש"י בהקדם גמ' דשבת (דף כ"ד.) איבעיא להו מה להזכיר של חנוכה במוספין כיון דלית בי' מוסף בדידי' לא מזכרינן א"ד יום הוא שנתחייב בד' תפלות ר"ה ור"י אמרי אינו מזכיר ר"נ ור"י אמרי מזכיר א"ל אביי לר"י הא דר"י ור"י דרב הוא דאמר ר"ג אמר ר' ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת א"צ להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח מי דמי התם נביא בדר"ח ליכא כלל הכא איתא בערבית ושחרית ומנחה עיי"ש מבואר דאף דאמרינן יום הוא שנתחייב בד' תפלות וחייב להזכיר של חנוכה במוספין הי"ד בתפלות דשייכי גם בחנוכה רק שמחמת ר"ח נתוסף עוד תפלה מח כיון דחנוכה חייב בג' תפלות גם תפלה רביעית חשוב של חנוכה וקדיש בקדושת חנוכה [הוא כעין סברת הש"ס זבחים (דף צ"א) הנ"ל אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני] אבל בדבר דל"ש כלל בר"ח רק בשבת אף דר"ח חל בשבת א"צ להזכיר של ר"ח דקדושת ר"ח אין לה שייכות כלל להמפטיר שהוא מחמת שבת ול"א יום הוא שנתחייב במפטיר רק חשיב כשבת לבד, וע' בטו"ז או"ח סי' תקפ"ה סק"ז לענין שכר שבת דכ' הר"ש דלדבר מצו' מותר והק' מפועל וחילק בין תפלות שבת שהוא מצו' של שבת משא"כ השוכר את הפועל לשמור פרה דאינה מצו' של שבת עיי"ש וק' נימא אטו שבת לתפלה אהני לשאר מצות לא אהני וע"כ כנ"ל דדבר שאינו שייך בשבת עצמו ל"ש אטו כנביא בר"ח דליתי' כלל וע' מג"א סי' קפ"ח סוס"ק י"ב כעין זה עייש"ה, ויש לחקור אם באמת יהי' ליום זה חיוב בזה דהיינו לדוגמא שהיום זה חייב בג' תפלות רק דא"א לו להתפלל רק תפלת מוסף וכדומה דבאמת יש חיוב ביום זה למצו' שהוא דומה לחיוב שמחמת ר"ח רק דמ"מ א"א לו לקיים רק תפלה זו דמוסף מחמת אונס או כדומה אם שייך יום הוא שנתחייב בד' תפלות כיון דבאמת היום חייב בד' תפלות רק דהוא א"י לקיים א"ד כיון דאינו מקיים רק תפלת מוסף אינו מזכיר, אי בתר דידי' אזלינן או בתר עצם החיובים ונלע"ד דבהא פליגי תרי לישני דרש"י מנחות הנ"ל ללישנא קמא ס"ל דכמו דאמרינן בזבחים היכא דמקריב תמידין ומוספין דתמידין ג"כ קדישי משום דאטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני כמו כן היכא דאין לו רק קרבן א' ומקריב רק של תמיד מ"מ קדיש ול"ש לומר כמו התם התם נביא בדר"ח ליכא כלל דשא"ה דאין שום חיוב למפטיר בר"ח משא"כ כאן מחוייבין אלא דאנוסים ואונס לא משוי פטור כמ"ש הטו"ז או"ח רס"י ק"ח עיי"ש לכן שייך שפיר יום הוא שנתחייב בג' קרבנות ב' תמידין ומוסף אבל לישנא אחרינא דרש"י ס"ל דע"כ ל"ש לומר אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני אלא כשיש לו ב' הקרבנות ומקריבם אבל היכא דאין לו אלא תמיד לבד הוי דוגמא דמפטיר בר"ח דל"ש לומר יום הוא שנתחייב במפטיר הואיל דמחמת ר"ח אין כאן מפטיר כלל ביום זה ה"ה הכא מחמת ר"ח אין כאן שום קרבן ביום זה דקרבן מוסף אין להם לצבור וליכא רק תמיד לבד והוא קרבן של חול ולא קדיש בקדושת ר"ח כלל ומיושב קו' השאג"א דלמ"ל לרש"י ז"ל לאהדורי בתר טעמא אחרינא כיון דמבואר בגמ' דבל"ז אף תמידין דר"ח קדשי משום דאמרי' אטו ר"ת למוספין אהני כו' דלק"מ דשא"ה דיש גם קרבן מוסף ושייך שפיר אטו כעין הא דאמרי' יום הוא שנתחייב בד' תפלות משא"כ היכא דליכא אלא תמיד הוא דוגמת מפטיר בשבת ר"ח דנביא בדר"ח ליכא כלל הכ"נ קרבן של ר"ח ליכא כלל ומיושב ג"כ קושיתו דאיך כ' דלהכי קדיש משום דקדים הלא אם לא יהי' קדוש ממילא לא יוקדם דעיקר טעם קדימתו משום דאמרי' אטו משא"כ רש"י ז"ל דלא נקיט הכי ממילא שניהם שקולין זה תדיר וזה מקודש ואם מקודש קודם מוספין קדמו ולפמש"כ ניחא דזה מודה רש"י היכא דיש ב' הקרבנות ודאי תמידין קדישי משום אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני וכגמ' זבחים הנ"ל רק כאן ס"ל דל"ש אטו כיון דאין כאן קרבן מוסף א"כ שפיר קאמר כיון דעכ"פ אם יש קרבן תמיד ומוסף פשיטא דתמיד קדים ודבר הקודם לחברו זה עצמו הוא יתרון קדושה על חברו מה שקודם לו ממילא אף דאין כאן קרבן מוסף נמי תמידין קדישי משום דקדמי ודו"ק והוא דבר ברור בפירוש דברי רש"י ז"ל לענ"ד הקלושה:
והנה מ"ש לעיל דלפי' שר דרש"י ה"ה אם לא יתפלל שום תפלה בר"ח שחל להיות בחנוכה רק תפלות מוסף לא יזכור על הנסים דל"ש יום הוא שנתחייב כיון דאין מתפלל רק מוסף יש לדחות דשא"ה בקרבנות דמצו' אחת הוא לכל ישראל וכיון דאין כאן אלא קרבן א' אם כן אין קרבן לר"ח כלל היום אבל באדם יחיד שמתפלל רק תפלת מוסף דלכל העולם שייך יום הוא שנתחייב בד' תפלות אף הוא יזכיר כיון דביום זה שייך תפלות חנוכה אף דהוא אינו מתפלל מ"מ כיון דכל העולם מתפללין שייך גם בדידי' יום הוא שנתחייב וזה נלע"ד מחוור:
ולפמ"ש דהא דאמרי' אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני היי"ד כשיש תמיד ומקריבין אותו בפועל אבל אם אין להם תמיד אף דהיום מחוייב בתמיד ל"ש אטו כמו נביא בדר"ח דליתא כלל נלע"ד ליישב הא דר"ה (דף ל':) בראשונה הי' מקבלין עדות החודש כל היום פ"א נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר והתקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ובגמ' שם שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים וברש"י ותוס' שם דבתמיד של שחרית ל"ה קלקול דלעולם אומרים בו שיר של חול מתוך שברוב השנים אין עדים באין קידם תמיד של שחר עיי"ש ולכאו' תמו' דכיון דחזינן דבשחרית אמרו שיר של חול משום של"ה עצה רק בה"ע הי' עצה לכן תקנו שיר של יו"ט אבל עכ"פ מה כל החרדה במה שטעו ואמרו שיר של חול בה"ע ומה אולמא דשיר של בה"ע משיר של שחרית דלעולם היו אומרים שיר של חול, והנה לדעת הטו"א שם דבכל יו"ט ל"ה שיר של יו"ט בתמידין רק במוספין רק בר"ה רצו לומר שיר מעין מ"ת ואם היו אומרים אותו בבוקר ל"ה אומרים אותו בין הערבים עיי"ש לק"מ דמה שלא אמרו בשחרית ל"ה קלקול כ"כ כיון דשיר זה עצמו אומרים בה"ע רק אם היו יודעין לעולם קודם תמיד של שחר שהיום ר"ה היו אומרים שיר זה בבוקר אך מחמת שברוב שנים אין יודעין אומרים אותו בה"ע ואין קלקול כ"כ רק בקדימה ואיחור אבל מה שנתקלקלו בשיר של בין הערבים הי' קלקול גמור שחיסרו לגמרי שיר של יו"ט, אך בס' חקרי לב חולק על הטו"א וס"ל דבכל יו"ט תקנו שיר של יו"ט בתמידין וע' בס' הבהיר אבני נזר סי' כ"ד, וא"כ גם בתמיד ש"ש הי' קלקול מה שאמרו שיר של חול במקום שיר של יו"ט ומ"מ לא השגיחו בזה משום דא"א, וע"כ דבדיעבד גם בשיר של חול יוצאין וא"כ מה בכך שטעו בה"ע ואמרו שיר של חול ולמה דיעבד של בה"ע יחשב יותר קלקול מלכתחלה דשיר של שחר. ולומר דלא רצו לעקור לגמרי שיר של ר"ה ג"כ דוחק דאין זה עקירה לגמרי דאם יבואו עדים קודם המנחה אז יאמרו שיר של יו"ט [כעין שגזרו בלולב שמא יעבירנו כשחל בשבת ולא גזרו בכל יו"ט לב"ש דיש עירוב והוצאה ליו"ט משום שלא רצו לעקור כל המצו' כמ"ש הטו"א ברפ"ד דר"ה אבל אם גזרו רק כשחל בשבת ל"ח עקירה לגמרי אף דכשחל בשבת נעקר המצו' לגמרי כיון דעכ"פ יקיים המצו' כשחל בחול, וה"נ ל"ח עקירה לגמרי כיון דקיימו המצו' כשיבואו עדים קודם מנחה] וע"פ האמור א"ש דלעולם אם אומר שיר של חול ביו"ט חשיב קלקול, אך הרי אין מוגבל שיאמר דוקא שיר זה ואין נ"מ בנוסח השיר רק עיקר החיוב שיהי' שייכות להשיר עם קדושת היום כמו שפירש"י על קול ד' על המים שהוא להזכיר שופרות של מתן תורה, אבל אם אומר שיר של חול שאין לו שום התייחסות עם קדושת היום חשיב קלקול לכן נלע"ד דאם אמרו בשחר שיר של חול ובין הערבים שיר של יו"ט ל"ח קלקול כלל דאטו יו"ט לשיר דידי' אהני לשיר של יום לא אהני וחשיב גם שיר של שחרית קודש דנתקדש בקדושת יו"ט בגררא דשיר של בין הערבים וכיון דיש שייכות להשיר עם קדושת היום שפיר דמי אבל כשנשתהו העדים מלבוא וגם בה"ע אמרו שיר של חול חשיב זה קלקול גם בשיר של שחרית דכיון דלא אמרו שיר של יו"ט ביום זה כלל הוי כנביא בדר"ח דליתא כלל דל"ש אטו וכו' וכיון דעיקר תלוי בשיר של בין הערבים דאם יאמרו אז שיר של יו"ט יחשב כאלו אמר גם בשחרית שיר של יו"ט מחמת אטו וכו' כנ"ל ואם יאמרו אז שיר של חול דין גרמא שיחשב שביטל כל מצוות שיר של יו"ט היום לכן ל"ח קלקול רק מה שאמרו שיר של חול בתמיד של בה"ע דבו הכל תלוי ובזה יתיישב עוד לשון המשנה דאמר סתמא נתקלקלו הלוים בשיר ולא פירש בשיר של בה"ע ולהנ"ל מדוקדק מאד דעי"ז נתקלקלו באמת בכל חובת שיר דיו"ט ואף בשיר של שחרית דאם היו אומרים עתה שיר של יו"ט הי' חשיב כאלו אמרו גם בשחר שיר של יו"ט וא"כ ע"י שנשתהו העדים מלבוא נתקלקלו לגמרי בשיר ונכון מאד בס"ד:
[אך לפמ"ש התוס' שם דלהכי לא תנן נתקלקלו במוסף משום דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה ויקריבו המוסף אחר תמיד של בה"ע וא"כ יאמרו אז שיר של יו"ט במוסף ואכתי שייך אטו, אך הטו"א כ' דלעולם אין שהות גם למוסף והא דלא אמר שנתקלקלו במוסף משום דבכל ר"ח איתי' עיי"ש וא"כ לא אמרו כלל שיר של יו"ט ולפ"ז דברי נכונים]:
ובזה יש ליישב קו' התוס' בר"ה דלמה חשו על קלקול השיר ולא חשו על קלקול המוסף והטו"א תי' דקלקול מוסף בכל ר"ח איתי'. מ"מ עדיין אין מיושב כל הצורך דכיון דאיכא בכל ר"ח קלקול מוסף החמור יותר מקלקול השיר מה יתן ומה יוסיף קלקול שיר הקל שיחושו ע"ז יותר מכל ר"ח, ואף דבכל ר"ח לא אפשר לחוש לכך ובר"ה לבד אפשר לתקן זה כמ"ש הטו"א, מ"מ צריך שיהי' יתרון לחשש דר"ה על שאר ר"ח דאל"כ אין מקום לגזור דמה יום מיומים וכיון דבכל ר"ח יש קלקול מוסף ולא חשו לכך אין סברא שבהתוסף חשש קלקול השיר שיחושו דמה אולמא שיר ממוסף. ולהנ"ל י"ל עפמ"ש תלמידי רבינו יונה בברכות (דף ט"ז.) בהא דטעה בין פרק לפרק חוזר לראש והק' למ"ד ק"ש דרבנן וס' קרא אינו חוזר וקורא למה יחזור לראש ותי' דדוקא בס' שמא לא התחיל כלל אינו חוזר וקורא אבל כאן כיון שהתחיל לקיים המצו' צריך לקיימה שיצא בודאי עיי"ש, הנה דס' אם קיים המצו' לגמרי או לא התחיל כלל לקיימה קיל מהתחיל בודאי לקיימה וספק אם עשאה כהוגן לכן אף במקום דמקילין בס' מצו' היי"ד אם לא התחיל לעשותה כלל אבל אם התחיל לעשותה חייב לגומרה בשלימות, וי"ל דזה החילוק בין מוסף לשיר דמוסף דלא התחילו להקריב לגמרי מס' שמא לא יבואו עדים לא חשו כ"כ לקלקולו והטעם כמ"ש הטו"א דא"כ יצטרכו לחוש בכל ר"ח וזה א"א עיי"ש] אבל בשיר דבשחר אמרו שיר של חול על תנאי שאם יתקדש היום ויתקדש השיר יחשב שיר של יו"ט ואף למ"ד מצאצ"כ מ"מ כ' הר"ן דאם לא ידע שהיום פסח ואכל מצה לא יצא דחשיב מתעסק וה"נ אם יאמרו השיר בתורת יום חול לא יועיל מה שיתקדש אח"כ השיר למפרע דחשיבי כמתעסקים בשעת שיר של שחר ולא קיימו המצו' לומר שיר של יו"ט וע"כ שאמרו מיד על תנאי שאם יתקדש היום ויהי' שיר של יו"ט למפרע אומרים אותו בתורת שיר של יו"ט וכיון דהתחילו לקיים מצו' זו דשיר של יו"ט יש חיוב יותר לגמרה וכיון דנשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו בשיר של בה"ע ונמצא למפרע דגם שיר של שחר הי' של חול ולא גמרו המצו' שהתחילו ומכח זה יש פנים להחמיר יותר בקלקול שיר מקלקול מוסף ודו"ק:
ובזה יש ליישב קצת ד' הרי"ף בפ"ק דמגלה שכ' דהא דגזרינן גזרה שמא יעבירנו היינו משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא והיי"ט דלולב והיי"ט דשופר והיי"ט דמגלה, ותמהו עליו דמגלה דרבנן ואפי' בזמן שהיו יודעין בקביעא דירחא לא הי' דוחה שבת כמו לולב בשאר ימים דליתא מה"ת בגבולין גזרו עליו אף בזמן המקדש דידעי בקביעא דירחא, וע' ר"ן ר"פ לולב וערבה, וי"ל דהנה הא דלא גזרו בלולב ביום ראשון כשידעו בקביעא דירחא אף דיש גזרה שמא יעבירנו צ"ל דמחמת גזרה דשמא יעבירנו אין בו רק איסור שבות ועשה דאורייתא דוחה שבות דרבנן והא דאין עולין באילן ליטול שופר ואמרי' בגמ' דיו"ט עשה ול"ת הוא כ' הלח"מ פ"ב מה' שופר דעיקר הטעם משום דל"ה בעידנא אבל אם הי' בעידנא הי' דוחה וא"כ בגזרה דשמא יעבירנו דעובר רק בשעת נטילתו למצוה והוי בעידנא אתי עשה דאורייתא ודחי שבות דרבנן ולכאו' ק' דא"כ גם בשאר ימים דאינו אלא דרבנן ידחה עשה דרבנן שבות דרבנן כיון דהוי בעידנא ונראה ע"פ המבואר במנחות (דף מ"ח.) דחטא בעולה כדי שתזכה בחטאת ל"א וה"נ חטא בשבת כדי שתזכה ביו"ט ל"א אך בעשה דאורייתא דחמיר דוחה שבות דרבנן אף כה"ג כעין שכ' התוס' פסחים (דף נ"ט) דעשה חמור דוחה עשה הקל אף שאינו בעידנא ה"נ עשה דאורייתא דול"ת דרבנן אף כשאינו מצד מהות א', אך לכאו' לפ"מ דאמרינן בזבחים אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, הנה דאף שאין הקרבן מצד מהות שבת מ"מ אם מקריבו היום חשיב של שבת ה"נ יחשב מצו' של שבת אך ז"א דכיון דמצו' כזו של נטילת לולב או שופר ליתא בשבת כלל דומה לנביא בדר"ח דליתא כלל ול"ש אטו כנ"ל, וכ"ז בלולב ושופר אבל קריאת מגלה דמצות קריאה שייך בכל שבת מתקנת נביאים ראשונים ומתקנת עזרא בשחרית ובמנחה כדאי' בב"ק (דף פ"ב.) ואמרי' שפיר אטו שבת לקריאה דידי' אהני לקריאת מגלה לא אהני וחשיב חטא בשבת כדי שתזכה בשבת לכן אי הוי בקיאינן בקביעא דירחא גם זה הי' דוחה אף דהוא דרבנן והוכרח הרי"ף ז"ל לומר משום דאין בקיאין בקביעא דירחא וק"ל, אך לכאורה יש לפקפק בזה דבפורים עיקר המצוה לפרסם הנס וקריאה וסעודה הם רק אופני פירסום הנס [וע' ח"ס במגלה (דף י"ד) דעיקר פורים הוא מה"ת לפרסם הנס רק חז"ל תקנו איזה זכר לעשות עיי"ש] משא"כ קריאת התורה עצם הקריאה הוא התכלית המכוון, ול"ש כה"ג אטו כיון דפירסום הנס ליתא בשבת הוי כנביא בדר"ח דליתא כלל, אך הדבר נכון מאד דהנה בר"ה (דף י"ח:) פריך למ"ד בטלה מגלת תענית מהא דתני' מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ורחץ ור"י וסיפר ואמר להם צאו והתענו על מה שהתעניתם אמר ר"י שאני חנוכה דאיכא מצו' א"ל אביי ותיבטול איהו ותיבטיל מצוותה אלא אמר ר"י שאני חנוכה דמיפרסם ניסא ופירש"י כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו עיי"ש מבואר בזה דמן הדין הי' ראוי לבטל חנוכה ופורים לגמרי אינהו ומצוותי' כמו דבטלה מגלת תענית [וכן קימ"ל כדאמרינן שם (דף כ':) והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה. כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי] רק משום שהחזיקו במצוותי' לא נכון לבטלו, ושוב אין החיוב השרשי מצד זכר לנס דמפאת זה לבד הרי הי' ראוי לבטלו לגמרי רק משום שהחזיקו במצוותי', והרי החזיקו בכל מצו' בפ"ע ושב כל מעשה ממצוותי' כמצו' עצמיית ודומה חיוב קריאת מגלה לקריאה דשבת, וכ"ז לאחר חורבן [דבטלה מגלת תענית] אבל קודם חורבן דאז הי' החיוב רק מצד התקנה ושורש התקנה הי' לעשות זכר לנס ולא דמי האי קריאה להאי קריאה ול"ש אטו כנ"ל לכן בזמן שביהמ"ק קיים אף שהי' בקיאין בקביעא דירחא ל"ה דוחה דהוי חטא בשבת כדי שתזכה בפורים כיון דאז היו החיובים משונים משא"כ לאחר חורבן שבטלה מג"ת וע"כ החיוב משום שהחזיקו במצוותי' והרי החזקה הי' על כל חלק בפ"ע ושפיר שייך אטו לכן לולא דלא בקיאינן בקביעא דירחא הי' ראוי שידחה שבת לאחר החורבן והוכרח הרי"ף ז"ל לומר דלא בקיאינן בקביעא דירחא ודו"ק:
ובההוא ענינא נלע"ד ליישב קו' הטו"א רפ"ד דר"ה לכ"ש דס"ל יש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ בכל יו"ט שייך הגזרה דשמא יעבירנו ומ"מ לא גזרו א"כ גם בשבת לא נגזור דמ"ש, ונלע"ד בפשיטות ע"פ המבואר בר"פ לולב וערבה דדוקא היכא דלא בקיאינן בקביעא דירחא גזרו גזרה שמא יעבירנו אבל במקום מצו' ודאית לא גזרו והרי"ף כ' כן גם בשופר וביאר הרמב"ן דבריו משום דבשופר גם בא"י ל"ה בקיאין בקביעא דירחא דהשלוחין לא הלכו עד אחר יו"ט וא"כ ביו"ט גרידא ל"ש למיגזר שמא יעבירנו משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא דאם היום אין יו"ט א"כ גם גזרה שמא יעבירנו ליכא דחול הוא ועיקר הגזרה שמא היום יו"ט ויעבירנו ואם היום יו"ט א"כ גם מצו' איכא ובמקום מצוה ודאית לא גזרו וכאן הוי כמצו' ודאית דא"א שיהי' חשש שמא יעבירנו רק אם הוא זמן מצו', ודוקא כשחל בשבת גזרו כיון דלא בקיאין בקביעא דירחא ואולי אין היום יו"ט ומ"מ הוצאה אסורה משום שבת משא"כ ביו"ט גרידא דומה ממש לבקיאין בקביעא דירחא דבמקום מצו' ודאית ל"ג שמא יעבירנו הנה דמצו' עדיפא מחשש דשמא יעבירנו וביו"ט לא משכחת לה שמא יעבירנו רק אם הוא יו"ט וא"כ הוא מצו' ודו"ק וז"ב: