שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער ברכת ד' · סימן ה
בו יבואר אם עשה מצוה באופן המועיל בדיעבד אם יש לו עוד עצה לתקן מה שעבר אלכתחלה שיחזור ויעשה כחובתו לכתחלה א"ד כיון דקיים המצוה בדיעבד שוב אין לו עצה לתקן זה ואעיר ע"ז מאיזה מקומן:
לעיל בסי' הקדום אות כ' הבאתי ד' הש"ס ברכות (דף ט"ו.) ומגלה (דף י"ט:) דאם נימא דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד יוצא בלי השמעת אוזן ה"ה בחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים רק בדיעבד והקשיתי הרי חיוב זה של השמעת אוזן אי"צ שהוא יוציאם דהרי הם בעצמם שומעים ותירצתי דבעי' שיקיים גוף הקריאה עם השמיעה באבר א' כמו שצריך בזמן א' כמ"ש היום תרועה בר"ה (דף כ"ט.) דהתקיעה והשמיעה צריכין להיות בב"א וכמ"ש התוס' גיטין (דף ט"ו:) דמידי דבעי שיהי' בב"א צריך שיהי' בכלי א' עיי"ש בארוכה, העולה מזה דאם יקרא המגלה ולא ישמיע לאזניו דבדיעבד יוצא אין לו עצה לחזור ולקרוא עוד הפעם ולהשמיע לאזניו כדי שיקיים המצו' גם לכתחלה וכן נקיט בפשיטות הגאון הק' מסאנדז ז"ל בהגהות לס' ברוך טעם בתחלת ס' הנ"ל בד"ה כוונת המחבר וכו' דבדיעבד כבר יצא באיזה אופן שיאכלנו בין ע"י כריכה או כ"א בפ"ע ומה יועיל שוב באכילתן עוד הפעם עיי"ש איברא דבלח"מ פ"ה מה' עבודת יוהכ"פ ה"א בד"ה כל עבודות בשלהי הדיבור כ' וז"ל ואע"פ שלגבי הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות ההיכל יחזור ויזה וכדכ' רבינו לקמן בפ' זה יש לתרץ למה שהקשיתי דכיון דאפשר לחזור ולהזות אע"ג דבדיעבד שפיר דמי לא מקרי דיעבד כיון דאיכא דם שיכול לחזור ולהזות עכ"ל, הרי סבי"ל דיכולין לחזור ולעשות המצו' באופן המועיל לכתחלה אלא דכ' יתר על כן דכל שאפשר לתקן ל"ח דיעבד ומחוייב לחזור ולעשות וכעי"ז בתוס' קידושין (דף נ"ז:) סוד"ה אין לוקחין וכו' כיון דיש תקנה לומר יחזרו דמים למקומם כדאמר הכא מש"ה דאף דיעבד ל"מ דאי מהני כך לי דיעבד כמו שהי' עושה מתחלה עכ"ל, וברי"ף פ' גיד הנשה (דף רצ"א) מ"ט כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית לי' למיכל בכותחא אשתכח כמאן דשרי לטוויי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחלה ולוי לא שרח אלא דיעבד עיי"ש, וע' ב"י יו"ד סוס"י צ"ז בשם האגור וביו"ד סי' ק"ח ס"א בהגה דאם יש לו פת אחר חשיב כלכתחלה וע"ע בשו"ע או"ח סי' ל"ט בבה"ט סק"ה בשם מהר"ם לובלין בתשובה דאם אפשר לגרור צדי האותיות ולחזור ולכותבן יעשה דזה מקרי לכתחלה עיי"ש וכעי"ז בכ"מ. [ובתוס' חולין (דף ג'.) ד"ה המניח קתני עיי"ש אך משם א"ר כ"כ דהתם החשש שמא שהה או דרס וא"כ מדינא אסור אלא בדיעבד סמכינן אחירתת אבל כל היכא דאפשר לברורי מבררינן] אבל עכ"פ מינה שמעינן דאע"ג דכבר יצא ידי חובת גוף המצו' ולא נשאר אלא חיוב הלכתחלה גרידא וא"כ כשחוזר ועושה המצו' הר"ז כאלו קיים המצו' בפ"ע והלכתחלה בפ"ע מ"מ מהני ושפ"ד א"כ לדבריו ה"ה במגלה שייך לקיים הקריאה והשמיעה בב' זמנים ואף דבשעה שמקיים המצו' העצמיית לא קיים הלכתחלה ובשעה שמקיים הלכתחלה כבר קיים גוף המצו' ושרגא בטיהרא הוא, מ"מ מהני בכה"ג, ולדבריו אזיל תירוצא דידי כמובן, וי"ל דלהלח"מ כשחוזר ועושה המצו' ל"ח שעושה הלכתחילה גרידא בלעדי גוף המצו' דזו ל"מ דמה שייכות לעשות הלכתחלה בלעדי המצו' רק דס"ל דאף שכבר יצא מ"מ כשחוזר ועושה יש גם בפעם זה שם מצו' עלה ומקיים אז גוף המצו' עם הלכתחלה יחד, וכעין שכתבו התוס' גיטין (דף י"ט) דהיכא דכתב השני מתקן יותר מן הראשון חשיב כתב ע"ג כתב ג"כ כתב והכ"נ מתקן שמקיים בזה לכתחלה ומחמת זה יש גם על גוף המצו' שם מצו' עוד הפעם:
והנה בש"ס זבחים (דף כ"ו:) בפסולין שנתנו הנתנין למטה למעלה ואת הנתנין למעלה למטה פריך וליהוי דיחוי עיי"ש וכן בעי למימר התם בפסולין שזרקו חוץ לזמנו וחוץ למקומו דחשיב דיחוי עיי"ש ולכאורה תמוה דמה ענין דיחוי לכאן דדיחוי שייך בדבר שנסתלק הפסול עתה רק כיון דמעיקרא הי' דחוי והואיל ואידחי אידחי כמו כסהו הרוח וחזר ונתגלה או מיעטן ביו"ט או נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט דבכל אלה נסתלק עתה הפסול, והנה בפסול שזרק שלא במקומו או חוץ לזמנו לא ימלט מא' מב' פנים, או דחשוב כלא נזרק כלל כעין שכ' הש"ך סי' ב' סק"ל לענין שחיטת אינו בר זביחה דאינו פועל פסול רק שאינו מכשיר עיי"ש, וה"נ אם נאמר דחשיב כלא פעל הכשר אבל מ"מ לא פסל א"כ פשיטא דמהני יחזור הכשר ויקבל ויזרוק בהכשר דלא נדחה מעולם ממה שהי' קודם לכן דגם קודם זריקת הפסול הי' מושלל הכשר הזריקה ולא נוסף עתה מאומה בזריקה [וכעין הא דפריך ביומא (דף כ"ט) אקמיצת לילה ניהדר ונקמצה ביממא] ואם נאמר דזריקת הפסול אינו כלא זרק כלל רק שיש עלי' שם זריקה פסולה כמו שוחט חוץ לזמנו דפוסל א"כ פשוט דל"מ זריקה אחרת כיון דכבר נפסל מחמת הפסול כעין שכ' בש"ך סי' הנ"ל לענין ב' שאחזו בסכין וא' שחט לשם א' מכל אלו וכו' עיי"ש אבל מה שייך לשון דיחוי לכאן כיון דלא נסתלק הפסול שמחמתו הי' דחוי דאם נימא דחשיב זריקה פסולה א"כ לעולם הוא בפסולו, [ואין לפרש קו' הש"ס וליהוי דיחוי כעין הא דזבחים (דף ל"ד:) כוס מה שיעשה חברו דחוי או שירים דאין הפירוש כשאר דיחוי דעלמא רק שידחה שאר הדם ולא יחשב שירים. דא"כ למ"ל לומר וליהוי דיחוי דגם אם הוי שירים א"ש קו' הש"ס דלא יועיל יחזור הכשר ויקבל ולמ"ל לענין קו' זו לומר דהוי דיחוי דזה גרע יותר משירים אפילו ניהוב דל"ה דיחוי רק שירים ק'. ותו דבתוס' לקמן (דף ל"ד:) פירשו שאלת הש"ס שם פסול מהו שיעשה שירים דהיינו בזריקה והוא כעין ס"ד דש"ס כאן דזרקו לא ומ"מ לא איבעיא לי' רק אם הוי שירים אבל לא שיהי' דיחוי וע' מעילה (דף ה':)] לכן נלע"ד דס"ל להש"ס בס"ד דאם זרק פסול כ"ז שלא זרק אחריו כשר יש עלי' שם זריקה פסולה אך אם יזרוק אח"כ כשר חל על השני שם זריקה כעין דברי הלח"מ הנ"ל דאפילו בחסרון לכתחלה בזריקה קמא חל על השני שם זריקה כש"כ כאן בזריקה פסולה דאין לך מתקן בזריקה שני' יותר מזה וזה דומה ממש להא דתוס' גיטין (דף י"ט.) דכיון דהכתב הראשון הי' שלא לשמה וכתב השני לשמה חשיב השני כתב, לפ"ז י"ל לפמש"כ התרומות הדשן סי' מ"ח דהיכא דכתב השני מתקן דחשיב השני כתב אז הכתב הראשון נתבטל תורת כתב ממנו ע' בס' הבהיר אבני נזר סי' ר"ד, וה"נ כשחל שם זריקה על זריקת הכשר נתבטל שם זריקה מן הראשונה. לכן שפיר קרי לי' דיחוי דעד עתה הי' פסול מחמת זריקת הפסול אבל כשיזרוק הכשר יתבטל שם זריקה מן הפסול, ממילא יופקע פסולו דכיון דאין שם זריקה עליו אין בכוחו לפוסלו ודוק היטב, ומבואר ג"כ דאף דמעיקרא הי' עליו שם זריקה מ"מ כשזורק אח"כ נתבטלה זריקה הראשונה וחל על השני' שם זריקה, וכן י"ל בנדון הלח"מ דאם זורק עוד הפעם באופן המועיל לכתחלה נתבטלה זריקה הראשונה מעתה. וחשיב שמקיים עתה הלכתחלה בגוף המצו' אבל לקיים הלכתחלה בלעדי גוף המצו' לכו"ע ל"מ:
ונלע"ד ראי' לזה מתוס' יומא (דף כ"ט:) ד"ה נהדרי' ונקמצי' ביממא וכו' כל"ש מקדשין שלא בזמנו וכו' ומיהו בחנם דחק רש"י לפרש כן דבקידש קומץ איירי דאיכא למימר דהקומץ לא נתקדש אלא המנחה נתקדשה בכלי ונקמצה בלילה ופריך ויהדר הקומץ לדוכתא וניהדר ונקמצה ביממא ומשני כיון דהמנחה נתקדשה בכלי נפסלת בעמוד השחר כדין כל קידוש כלי וק"ל בלא נקמצה נמי תצא לבית השריפה כיון דנתקדשה בכלי וי"ל אי לא נקמצה לא תצא לבית השריפה בלילה עד שתפסל בעמוד השחר אבל השתא דנקמצה בלילה תצא לאלתר לבית השריפה ולא בעי עיבור צורה עכ"ל, ולכאו' אינו מובן דאף בקמץ אמאי ל"ב עיבור צורה כיון דמיירי שלא קידש הקומץ בכלי [לדעת התוס'] וא"כ מה שקמץ לאו כלום הוא כמו דפריך ליהדר וליקמצה ביממא רק משום דיופסל בעה"ש וזה יהי' בין קמץ בין לא קמץ ומה יתן ומה יוסיף הקמיצה שלא יצטרך עיבור צורה כיון דאין שם קמיצה עלי' ולולא שתפסל בעה"ש הי' מועיל ליהדר וליקדשה ביממא וא"כ אין כאן רק פסול זה שתיפסל בעה"ש ומצד זה לבד הכרי בעי עיבור צורה כמ"ש התוס' בעצמן, אמנם לפי האמור א"ש דגם בקמץ בלילה יש עלי' שם קמיצה פסולה ומ"מ מהני ליהדר וליקמצה ביממא דכיון דמתקן בקמיצה שניי' יש שם קמיצה עלי' וממי' בטיל שם קומץ מן הראשון [כעין דברי התה"ד הנ"ל בכעג"כ דהיכא דמתקן בכתב שני בטל כתב קמא] וממילא אזיל לי' הפסול דקמיצה בלילה דאחר שקמץ פעם שני אזיל לי' שם קמיצה מן הראשון ול"ש שיופסל מצד לילה, וכ"ז אם חוזר וקומץ בהכשר אבל לבתר דמשני דכל"ש מקדשין שלא בזמנו וא"כ לא יוכל לחזור ולקמוץ בהכשר דהרי יופסל בעה"ש וכל זמן שאינו קומץ פעם שנית שפיר יש על קמיצה זו שם קמיצה ופסולה המנחה משום קמיצת לילה ומש"ה ל"ב עיבור צורה ודוקא אם לא קמץ כלל בעי עיבור צורה דליכא עדיין שום פסול רק שיופסל בעה"ש אבל קמץ בלילה שפיר פסול משום קמיצת לילה ודו"ק היטב, [מ"מ צ"ל דסברא זו לאו כללא הוא בכל פסולי עבודה דהרי לפירש"י שם א"א לפרש כן דרש"י פי' כל"ש מקדשין שלב"ז וקידש הקומץ בכלי וק' ג"כ יחזור ויקמוץ ביממא ואז יופקע למפרע שם קמיצה קמייתא ול"ש בו קידוש כלי ועוד יש סתירות לזה, ואכ"מ לברר זה]:
[וראיתי בס' הטהור אבני נזר סי' ר"ד סק"ד הוכיח מדברי סה"ת דס"ל דאף במקום דכתב השני מתקן ויש עליו תורת כתב מ"מ כתב ראשון ג"כ שם כתב עליו מדכ' סה"ת דהא דמהני מעביר עליו קולמס היי"ד בשלא לשמה דגם הראשון שם כתב עליו אבל בחק תוכות דל"ח כתב כלל ל"מ מעביר עליו קולמס ואי נימא דהיכא דמתקן בכתב הב' נתבטל תורת כתב מן כתב הא' א"כ גם בשלל"ש לא יועיל מעביר עליו קולמס דהא נתבטל כתב קמא והוי כמו חק תוכות דכיון דאין הראשון כתב ל"מ העברת קולמס עיי"ש לשונו הטהור ולולא דברי קדשו הי' נלע"ד הקלושה והרטושה לעולם גם בעה"ת ס"ל דהיכא דחל שם כתב על השני נתבטל כתב הראשון ומ"מ מהני מע"ק דלכאו' ק' טובא על סברת בעה"ת דבחק תוכות ל"מ מע"ק כיון שאין עליו תורת כתב ולכאו' איפכא מסתברא דכיון דחק תוכות ל"ח כתב כלל א"כ אין כתב השני כתב ע"ג כתב רק כתב ראשון יחשב כיון דאכתי ל"ה כאן כתב ועדיף מדיו ע"ג סיקרא דהתם גם סיקרא כתב רק דדיו עדיף וכאן הראשון ל"ה כתב כלל ודומה לתבשיל שנתבשל פחות ממאב"ד דלכו"ע חייבין עליו ול"ח בישול אחר בישול כיון דבישול קמא ל"ה עליו שם בישול כלל וה"נ דכתב קמא אין עליו שם כתב ראוי שיועיל כתב בתרא וצ"ל דחק תוכות יש עליו שם כתב רק דחשיב כאלו נעשה הכתב ממילא ולא ע"י אדם כמ"ש רש"י בגיטין (דף כ') וכיון דחשיב בעצם כתב שפיר ל"מ מע"ק דהשני חשיב כעג"כ וכ"ז בחק תוכות אבל בשלל"ש דהכתב טוב רק דחסר לשמה וכה"ג כיון דכתב שני מתקן חשיב כתב מה אמרת דהא כתב שני מבטל כתב ראשון וליכא רק כתב ב' מה בכך הרי אם נאמר כן בודאי מועיל כתב ב' כיון דליכא רק כתב א' והראשון אין עליו תורת כתב וממנ"פ מועיל אי בתר מעיקרא אזלית קודם שביטל שני את הראשון א"כ הי' על הראשון שם כתב רק שחסר לשמה וכה"ג מהני כמ"ש סה"ת ואי בחר השתא ניזיל לאחר שחל שם כתב על השני וביטל השני את הראשון הרי אז עדיף יותר דכיון דנתבטל לגמרי שם כתב מן הראשון א"כ אין כאן רק כתב ב' ול"ח כעג"כ ואינו דומה לחק תוכות דיש עליו שם כתב בעצם רק שחסר פועלו משא"כ בזה שהשני מבטל את הראשון לגמרי ואין עליו שם כתב כלל שפיר מועיל כתב השני ודו"ק היטב אך יען אין כן דעת אדמו"ר זצ"ל בטלה דעתי נגד דעתו הקדושה]:
ונלע"ד ראי' לדברי הלח"מ משיטת רש"י ריש מגלה דכפרים המקדימין ליום הכניסה הי' בן עיר מוציאם וק' לכאו' לדעת הר"ן ואו"ח בשם הרא"ה הובאו ביתה יוסף סי' תרפ"ט דבשעה"ד קורין בי"א י"ב וי"ג, משמע דבדיעבד כל אדם יוצא בזמנים הללו ומ"מ לכתחלה זמנה בי"ד לעיירות וט"ו לכרכין וא"כ מי מבני העיר ישמע להם לבטל מעצמו מצו' לכתחלה לקרוא בעיקר זמנה דכיון דיקרא היום להוציאם נפיק לי' בדיעבד ושוב אין לו עצה לקיים מצוה לכתחלה ודעת הטו"א בפ"ג דר"ה דלמ"ד מצאצ"כ אפילו כוונה להיפוך ל"מ עיי"ש, [וביותר נלע"ד דכאן ל"ש כלל כוונה שלא לצאת כיון דרוצה להוציא הבן כפר ל"ש להתנות שהוא לא יצא וגדולה מזו ע' ד"מ סימן תקפ"א סק"ב דאם מכוון הש"צ שלא יצא א' מהם כולן אין יוצאין ויש לדחות] אע"כ דאע"ג שיצא עתה בדיעבד מ"מ כשחוזר וקורא בי"ד בעיקר זמנו מקיים המצו' לכתחלה:
אמנם יש לדחות ויש לבאר בזה ג"כ מה דאי' בש"ס מגלה (דף ד':) דהקילו על הכפרים הואיל ומספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין דלכאו' ק' דמה ענין הקולא ההוא להא דמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין וממנ"פ אם מותר להקדים מדינא א"כ י"ל בפשיטות דהקילו עליהם כדי שיהיו פנויים בפורים לטובתם כמבואר בגמ' דתקנתא דכפרים הוא ולמ"ל הטעם דבשביל שמספקין וממנ"פ אי איכא לתא דאיסורא בהאי הקדמה א"כ מה מועיל מה דמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין להתיר להם מידי דאיסורא וע"כ דהיתר גמור הוא כדילפינן בריש מגלה מקראי וא"כ הול"ל בפשיטות דתקנו זה לטובת בני הכפרים עצמן ומה עדיפי כרכין מינייהו דתלי טעמא בכרכין, לכן נלע"ד דצריך לההוא טעמא דאל"כ שום א' מבני העיר לא יאבה להוציאם לבטל מעצמו מצו' לכתחלה דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אך כאן כיון דמגיע גם להם טובה לבני העיר שעי"ז מספקין מים ומזון על פורים והוא לצורך מצו' עבור בני העיר והוי חטא כדי שתזכה כיון דעי"ז זוכה בן העיר במצות סעודת פורים כנלע"ד נכון:
ויש לה"ר להלח"מ מהא דזבחים ר"פ כל הפסולין (דף ל"ב.) דאם קבלו פסולין יחזור הכשר ויקבל ובש"ס שם (דף כ"ו:) דאפי' זרקו פסולין נמי יחזור הכשר ויקבל ועיי"ש (דף ל"ד:) ואף דזריקת הפסול מועלת לענין דיעבד דאם עלו לא ירדו כדאי' זבחים (דף פ"ד.) דאם קבלו פסולין וזרקו את דמו אם עלו לא ירדו ואילו בנשפך דמה לר"י ירדו כדאי' שם במשנה, ומבואר זבחים (דף כ"ז:) דכל היכא דאם עלו לא ירדו ע"כ דשם זריקה עלי' וקלטי' מזבח דאל"כ הי' דינו כמו נשפך דמו דאם עלו ירדו עייש"ה. וע' בתוס' שם בד"ה לאו משום דקלטי' מזבח דהא אית לי' לר"י שם (דף ל"ו:) שלא במקומו כמקומו דמי היי"ד לענין מחשבה [שאם חישב לזרוק הנתנין למעלה למטה לא מפסיל כמו במחשבת הינוח] דכיון דמהני הזריקה לענין אם עלו לא ירדו יש שם זריקה עלי' במקצת וכיון דזרקוהו פסולין אם עלו לא ירדו ע"כ דשם זריקה עלי' ול"ח כנשפך הדם ומ"מ אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל ומכשיר הקרבן לכתחלה ודוק, אך בעיקר הדין כ' החק נתן בזבחים (דף ל"ד:) דמדברי הרמב"ם פי"ד מה' פסוה"מ משמע דל"מ יחזור הכשר ויקבל רק בקבלו פסולין במחשבה פסולה אבל קבלוהו פסולין בלי מחשבה ל"מ יחזור הכשר ויקבל עיי"ש וראיתי שכ' שם דבזה א"ש הא דבעי הש"ס שם פסול מה שיעשה שירים והק' רש"י ותוס' הא מתני' הוא בריש פרקין אם יש בהם דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, ולהנ"ל א"ש דבמתני' לא מיירי רק בקיבל במחשבה פסולה ואיבעיית הש"ס בקיבל במחשבה נכונה עיי"ש ולפלא שלא הביא דברי רש"י מעילה (דף ה':) שכ' להדי' הקושי' והתירוץ כמ"ש החק נתן דבמתני' מיירי במחשבת פסול ואיבעיית הש"ס הוא שלא במחשבה עיי"ש, ובתוס' זבחים (דף כ"ו:) ד"ה הכא במאי עסקינן מבואר דגם בקבלוהו פסולין כהוגן נמי מהני יחזור הכשר ויקבל, אך גם לדעת הרמב"ם אין קו' על הלח"מ דהנה זה מוכרח מדעת הרמב"ם דפסולין שקיבלו הדם ל"ח פסול שליליי גרידא [כמ"ש הש"ך סוס"י ב' בפסול ששחט] דא"כ בודאי הי' מועיל יחזור הכשר ויקבל כיון דעדיין לא נעשה מאומה וחשיב כקודם קבלה, וע"כ דס"ל להרמב"ם דפסול העובד פוסל הקרבן, וכן מבואר להדי' בתוס' מנחות (דף י"ח:) בד"ה ור"ש דפסול שעובד אינו כלא עשה כלל, רק שפוסל הקרבן לכן אף בעבודה שאם לא עשאה כלל כשר מ"מ בעשאה זר פסול עיי"ש וכיון דנפסל א"ש דל"מ יחזור הכשר ויקבל להפקיעו פסולו וע"כ לא קאמר הלח"מ רק בזרק בהכשר רק שחיסר לכתחלה דאז לא נפסל הקרבן ע"ז מהני שיחזור ויזה בהכשר גמור ומקיים בזה הלכתחלה משא"כ בזה דהקרבן נפסל [וכעי"ז ביומא (דף כ"ט:) בהא דקמיצת מנחה בלילה תשרף פריך וניהדר ונקמצה ביממא ומשני קסבר כל"ש מקדשין שלב"ז ופירש"י שנתקדש הקומץ בכלי, הנה דכשחל עליו שם קידוש פסול שוב ל"מ ליהדר וליקמצה וע' זבחים (דף ל"ד:) מעילה (דף ה':)] ובזה מיושב עוד מה שהקשיתי זה כביר על הלח"מ מהא דזבחים (דף כ"ו:) דאי שלא במקומו כמקומו דמי ל"מ יחזור הכשר ויקבל וק' כיון דמ"מ לכתחלה צריך להיות במקומו יועיל כמו בנדון הלח"מ [ואח"כ הראוני הקו' בח"י ח"ב] ולהנ"ל א"ש דכיון דזרק בפסול פסול הקרבן ושוב ל"מ יחזור הכשר ויקבל להפקיע פסולו ודוקא אי שלא במקומו לאו כמקומו דמי ל"ח זריקה כלל ולא פסל רק שלא הכשיר וע"ז מהני יחזור הכשר ויקבל משא"כ אי כמקומו דמי דפסל הקרבן, ודומה לזה כ' הפנ"י בגיטין (דף כ'.) דל"מ מעביר עליו קולמס רק בכ' סתמא אבל בכתב בפירוש שלל"ש ל"מ מעביר עליו קולמס והיינו אף דהכתב השני יש עליו שם כתב מ"מ אינו יכול להפקיע הפסול הנעשה ע"י כתב קמא, ודוקא בכ' סתמא שאין כאן לא פסול ולא הכשר מהני מעביר עליו קולמס [דומה לזה מש"כ הש"ך יו"ד סוס"י ב' סק"ל הנ"ל] וה"נ בנ"ד דוקא בזרק וחיסר לכתחלה דעכ"פ לא עשה פסול מהני יחזור הכשר ויקבל משא"כ בזה. ובעיקר דין הפנ"י הנ"ל דבכ' שלל"ש ל"מ מע"ק נלע"ד דתלי בפלוגתת התרה"ד וסה"ת אם נתבטל כתב קמא ע"י מעביר עליו קולמס דאם נימא דכתב קמא חשיב כליתא א"כ אין כאן רק כתיבה לשמה אבל לדעת סה"ת דגם כתב קמא שם כתב עלי' עדיין אף אחר שהעביר עליו קולמס בודאי ל"מ מע"ק היכא דכ' כתב קמא שלל"ש] וכעין זה כ' הפ"ת ביו"ד סי' רע"ו סק"ג בשם ס' בני יונה דאם התחיל לכתוב השם סתמא מהני שיגמור לשמה אבל אם התחיל שלל"ש ל"מ שיגמור לשמה עיי"ש. וכ"מ להדי' בזבחים (דף ב':) עיי"ש [ובעיקר דינו של הבני יונה והרמ"ע מפאנו דסגי לשמה בגמר כתיבת השם נלע"ד ראי' לדבריהם ז"ל מהא דאמרי' בשבת (דף ק"ד:) הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית מעביר עליו קולמס ומקדשו וק' לי למה נקיט שטעה ולא הטיל בו דלית הרי אף בהטיל בו דלית יכול לאשמעינן האי דינא דאף שכ' יהודה יוכל לגרר ה' אחרונה ולעשות מדלית ה' ואח"כ יעבור עליו קולמס ולמה לו לנקוט במשכחת רחוק כיון דדין זה יכול להשמיענו בציור קרוב ושכיח יותר. אך לדעת הבני יונה ורמ"ע א"ש דאם כ' יהודה במקום השם אי"צ העברת קולמס כלל כיון דבע"כ צריך לתקן ולעשות מד' ה' וזה כותב לשמה סגי בהכי ותו לא צריך מידי וכיון דרצה להשמיענו דין דמעביר עליו קולמס הוכרח לומר שטעה ולא הטיל בו דלית וכבר נגמר כל השם ואין בו חסרון מאומה ואין שום עצה רק להעביר עליו קולמס אבל לדעת הלביש דלא סגי בכתיבת גמר השם לשמה והא דאי' בשו"ע סי' רע"ו סי"ב בטעה וכתב יהודה במקום השם דסגי במוחק ה' אחרונה ועושה מד' ה' היינו בכתב כל השם לשמה וא"כ בנדון הנ"ל שמפורש שנתכוון לכתוב יהודה א"כ לא יועיל מה שיכתוב רגל הה' לשמה וא"כ הו"מ למינקט האי דינא אף בלא הטיל בה דלית והוא ראי' ברורה בס"ד]:
וראיתי בברכי יוסף סי' רע"ג צידד לומר דאם קידש על יין מגולה אף דיצא בדיעבד יכול לחזור ולקדש כדי לקיים מצו' מן המובחר והביא ראי' מהא דמנחות (דף ס"ד.) דאם שחט כחושה בשבת אומרין לו לכתחלה הביא שמינה ושחיט הרי דבשביל לכתחלה מותר לחלל שבת ה"נ מותר לעשות ברכה בשביל לקיים לכתחלה עיי"ש והנה גוף דבריו דומים לדברי הלח"מ הנ"ל דאף שיצא המצו' בדיעבד יכול לחזור ולעשות כדי לקיים לכתחלה, אך בראייתו ממנחות (דף ס"ד.) אם לדין יש תשובה דהתם עדיין לא זרק הדם דזה עיקר הכפרה אבל כאן דכבר גמר כל המצו' אין לנו:
והנה ברש"י ברכות (דף מ"ב.) דהא דבירך על פירות האילן בורא פה"א יצא היי"ד כשבירך על פרי העץ לחוד אבל אם בירך על פה"א ורצה לפטור פירות האילן לא יצא, וראיתי להרב ז"ל בסידור בדיני ברכת הנהנין שכ' הטעם דכיון שבירך פה"א על פה"ע אינו יוצא רק בדיעבד וא"כ בשלמא אם מברך על פירות האילן א"ת שלא יצא נמצא ברכתו לבטלה מש"ה הוי דיעבד ואמרי' יצא אבל אם בירך על פה"א ורוצה לפטור פה"ע דאפילו תאמר שלא פטר פה"ע ג"כ ל"ה ברכתו לבטלה דהא פטר פרי האדמה לכן צריך לחזור ולברך עיי"ש ומבואר ג"כ כהלח"מ דאף דבדיעבד יוצא בברכת פה"א על פה"ע מ"מ כיון דיש עצה לחזור ולברך צריך לעשות כן, ולכאו' ק' דא"כ אפילו בירך על פה"ע גרידא יהי' מותר לו לחזור ולברך כמ"ש הברכ"י הנ"ל, אך באמת לק"מ דבשלמא התם שני הברכות אינן לבטלה כיון דמעיקרא יצא יד"ח קידוש בדיעבד ועתה יוצא לכתחלה, וכן בהא דמנחות (דף ס"ד.) שניהן אינן חילול שבת והראי' דהרי בשחט שמינה ואח"כ כחושה חייב חטאת ואילו בשחט כחושה ואח"כ שמינה פטור הנה דאף אחר שמביא השני גם הראשון ל"ח חילול שבת, כיון דניתן לדחות בשעתו, משא"כ בנ"ד אם מברך ואינו אוכל על סמך ברכתו ודאי הוי ברכה לבטלה דלא הועיל כלום בברכתו דדוקא בקידוש וקרבן שהוא מצו' של חובה י"ל דאף הראשונה הי' לצורך כיון דבשעתה הועילה לו לפוטרו מחובתו, משא"כ בברכת הנהנין שאינה חובה רק להתיר המאכל ואם בירך ולא הועיל בזה להתיר המאכל לא עשה כלום וז"ב:
וקצת ק' לי ע"ז מהא דברכות (דף כ"א) התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל וכו' מה"ד יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי קמ"ל, ולדברי הברכ"י הנ"ל ק' אליבא דאמת למה לא יתפלל עוד הפעם כיון דתפלה בציבור מצו' לכתחלה אף דאינו מעכב מ"מ יתפלל עוד הפעם כדי לקיים מצו' לכתחלה, וגם בגוף הדבר צל"ע למה לא יחשב זה חידוש מה שמתפלל עתה בציבור כעין שכ' רבינו יונה רפ"ק דברכות דמה שסומך גאולה לתפלה חשיב חידוש, הנה דאף שאינו מוסיף דבר רק שתפלתו עתה הוא יותר מן המובחר חשיב חידוש וקצ"ע, וי"ל קו' קמייתא עפ"מ שביארתי דברי הרי"ף בפ"ג דברכות שכ' דמתפלל ב' פעמים עובר בבל תוסיף משום דתפלות כנגד תמידין תקנום והמקריב ב' תמידין עובר בבל תוסיף עיי"ש, ולכאו' ק' למה הוצרך להסביר טעם דעובר על בל תוסיף משום דתפלה כנגד תמידין תקנום תיפ"ל דתפלה עצמה מצו' ועובר על בל תוסיף דגם במצו' דרבנן שייך ב"ת כמבואר במרדכי פ"ק דמגלה וע' פמ"ג בפ"כ ח"א אות מ', והנלע"ד בזה עפ"מ שראיתי בס' בית יצחק סי' י"ג הק' על דברי הרי"ף הנ"ל דמקריב ב' תמידין עובר בבל תוסיף דהרי התוס' כתבו בר"ה דבכופל המצו' ב' פעמים ליכא בל תוסיף עיי"ש, ונלע"ד דהא דבכופל המצו' ליכא בל תוסיף היי"ד בזמן המצו' משום דעשי' אריכתא הוא אבל אחר שעבר זמן המצו' עובר בב"ת כמו ביושב בשמיני בסוכה וכמו דדעת רש"י דנשים עוברין על ב"ת במ"ע שהז"ג כמו כן אנשים כשעושין המצו' בלתי זמנו עוברין בב"ת ואף דלענין כוונה מבואר בר"ה (דף כ"ח:) להיפוך דבזמנו עובר בלא כוונה ושלא בזמנו צריך כוונה היי"ד משום דבזמנו סתמא כלשמה דמי משא"כ שלא, בזמנו וכעי"ז כ' בתוס' סוכה (דף נ') סוד"ה חזקי' דאע"ג דכלי שרת מקדשין שלא מדעת מ"מ שלא בזמנן אין מקדשין אלא מדעת עיי"ש אבל לענין כפילת המצו' פעמיים יותר עובר שלא בזמנו מבזמנו משום דבזמנו חשיב עשיי' אריכתא וכבר הארכתי בזה במ"א מהא דסוכה דאנשי ירושלים הי' אוחזין הלולב כל היום ובתוס' סוכה (דף ל"ט.) שהוא מצו' מן המובחר ומדברי המהר"ל בגבורות ד' דכל מה שאוכל מצה בלילה ראשונה צריך היסיבה דהכל מן המצוה ואכמ"ל וכ"ז בזמן המצו' אבל שלא בזמנו עובר] והנה בש"ס ר"ה (דף כ"ח:) פריך כיון דבריך עברי לי' זמני' ומשני כיון דאי מתרמי לי' צבורא אחרינא הדר מברך להו חשיב זמנו עיי"ש, וכן כתבו התוס' ור"ן שם (דט"ז:) לענין תקיעות דעירבוב דאע"ג דנפק מ"מ חשיב. עדיין זמנו משום דאי מתרמי לי' צבורא אחרינא הדר תקע להו חשיב זמנו עיי"ש וכ"ז במצו' שהוא לכל א' מישראל אבל תמידין שהוא מצו' א' עבור כלל ישראל ותיכף כיון דנפקי הו"ל שלב"ז לכן גם בכופל המצוה עיבר ולכן כ' הרי"ף משום דתפלות כנגד תמידין תקנום דאל"כ ל"ה עובר בבל תוסיף בתפלה דבכפילת המצו' ליכא ב"ת רק משום דכנגד תמידין תקנום ובתמידין עובר במקריב ב' תמידין דכיון דהקריב הראשון הו"ל שלב"ז לכן גם בתפלה עובר, כנלע"ד לבאר כוונת הרי"ף ז"ל מה שתלה הדבר בתמידין, ואם כנים דברינו א"ש ג"כ הא דמצא צבור שמתפללין דאינו מתפלל עמהם וק' דמ"מ יחזור ויתפלל כדי לקיים המצו' לכתחלה כמ"ש הברכ"י לענין קידוש על יין מגולה, ולהנ"ל א"ש דזה שייך במצוה שעדיין לא עבר זמנה עדיין עת לעשות ולתקן הלכתחלה אבל בתפלה דכנגד תמידין תקנום ובתמידין כיון שקרבו עבר זמנם כהא דר"ה (דף כ"ח:) כיון דבריך עבר לי' זמני' לכן שניא תפלה משאר כל המצוות וא"א לתקן עוד מה שחיסר לכתחלה, ואף דנדון הלח"מ הוא ג"כ בק"צ וכשזרק פ"א עבר זמני' י"ל דשא"ה דיש עדיין חיוב שפיכת שירים ל"ח שנגמר כל חובת הקרבן כעין שכתבו התוס' פסחים (דף ז':) לענין לולב דאע"ג דמדאגבי' נפיק בי' מ"מ כיון דנשאר עדיין חיוב לנענע חשיב עובר לעשייתן הנה דאע"ג דנענועים לא מעכבי מ"מ כ"ז שלא נענע חשיב לא נגמר המצו' וה"נ אף דשירים לא מעכבי מ"מ כ"ז שלא נתן שירים ל"ח נגמר המצו' ומש"ה מהני עדיין תיקון:
ועפ"ד הברכ"י הנ"ל ניחא ליישב מנהג העולם בכמה מקומות ביו"ט כששותין עד שחשכה וצריכין לקדש אין רוצין לקדש בעצמן רק מצוים לנער בן מצו' לקדש כדי שהם יוכלו לקדש בביתם ולכאורה הוא דבר תמו' ואין לו שחר דמה נ"מ בין אם מקדשים בעצמן או שומעין מאחר ומכוונין לצי"ח ואם תאמר דאע"פ שיצאו יכולין לקדש בביתם להוציא ב"ב א"כ אף אם יקדשו בעצמן שייך זה, ואם חוששין לשי' הבה"ג סי' ער"ג דבבקי ל"א אע"פ שיצא מוציא א"כ ה"ה כששומע מאחר נמי יצא דהרי מכוונין לצאת ולהנ"ל י"ל כעין שכ' התוס' ברכות (דף כ':) דאף דשומע כעונה מ"מ עניי' חשוב הידור מצוה א"כ אף שיצאו מאחר מ"מ אם רוצין לחזור ולקדש בעצמן לקיים הידור מצו' שפיר דמי כמ"ש הברכ"י לענין יין מגולה:
ולולא דמסתפינא נלע"ד דבר חדש ליישב מנהג העולם שאין רוצין לקדש בעצמן רק שאחר יוציאם ואח"כ יקדשו בביתם עוד הפעם ואקדים לשון המהר"ל ז"ל בס' נתיבות עולם נתיב העבודה פרק י"ט וז"ל ומה שאמר ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו אע"ג שהענין א' עם מה שאמר לפני זה מ"מ כל א' וא' טעם בפ"ע כי טעם זה מצד שהתורה הוא סיבה להסתלקות המזיקין כי התורה היא מושלת על המזיקין ולפיכך המזיקין מסתלקין בשביל התורה ודוקא בשביל ק"ש זה. כי אף אם קרא בתורה כבר נסתלק ממנו התורה אח"ז כשאינו קורא עוד בתורה והוא ישן על מטתו ואיך יהי' עליו הגנה אבל ק"ש שפוטר כל הלילה לכך כל הלילה מגין תורה זאת עליו ובשביל כך אמרו שאפילו אם לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה וזה כי פסוק של ק"ש פוטר כל היום ופסוק של ק"ש פוטר כל הלילה, לכך נחשב כאלו עוסק בתורה כל הלילה ולכך דווקא כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו עכ"ל והוא חידוש נפלא דס"ל דהא דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית ידי והגית בו יומם ולילה היי"ד ק"ש ולא בלימוד אחר והטעם משום דק"ש של יום פוטר כל היום וכן ק"ש של לילה פוטר כל הלילה וא"כ חשיב כאלו למד כל היום וכל הלילה, מבואר מזה דכל מצו' זמניית אף דסגי לעשותה פעם א' ביום היינו משום דפוטרת כל היום אבל שורש החיוב הוא על כל רגע ורגע מן היום רק כשעושה פ"א חשיב כאלו עשה המצוה כל היום ובמק"א קבעתי מסמרים לסברא זו ולפ"ז יש לדון לכאו' אם יעשה מצוה ויתכוין בפירוש שלא לצאת בעשיי' זו על כל היום עד כלותו רק עד שעה פלונית אם צריך אח"כ לחזור ולעשות המצו' בהגיע תר כלות זמן המוגבל, אמנם נראה דל"מ תנאו אף דשורש חיובו הוא על כל היום והא דנפטר בפ"א הוא רק דרך פטור שפוטרת כל היום מ"מ תנאי שלא יפטור לא מהני בזה, דהרי כ' המג"א סי' תרל"ט סקי"ז והתבו"ש סימן י"ט ס"ק ז' דאם ילבוש טלית ויתכון שלא לפטור בברכתו רק עד חצות ולא יותר לא מהני תנאו ואי"צ לברך בהגיע חצות דכיון דידע מעיקרא שיהי' לבוש בהטלית גם אחר חצות בע"כ דידי' נפיק וכן בשחיטה אף אם מכוון בפירוש שלא יפטור בברכת השחיטה רק בהמה אחת מכמה בהמות המונחות לפניו ובדעתו לשחוט כולן מיד בע"כ נפיק ואין צריך לברך שנית הרי דאף דהתם ודאי בעינן ברכה מעיקרא על כל בהמה בפ"ע ואם מברך על אחת היינו שפוטר בברכה זו כל האחרות אבל מ"מ שורש החיוב בודאי הוא על כל בהמה ומ"מ אם מברך על הא' אף שמכוון שלא יפטור יותר כל דל"ה נמלך בע"כ דידי' נפיק, וה"ה בנ"ד אף דצריך לפטור כל היום מ"מ כיון דהיום ממילא קאתיא ל"מ תנאו שלא לפטור אלא חצי יום, ובמקום אחר כתבתי על דברי המג"א ותבו"ש הנ"ל דהיי"ד במברך לעצמו אבל המוציא אחרים יד"ח באיזה ברכה ומתנה בפירוש שאינו פוטרו רק על שחיטת בהמה א' או על אכילת פרי א' אף שיודע שחברו יאכל יותר לא מיפטר השומע רק כפי הגבול שגבל לו המוציא וחילי מדברי הש"ס קדושין (דף ז') דחצייך מקודשת לי אינה מקודשת משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא ופריך וניפשטו קדושי בכולה כמו במקדיש חצי בהמה ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת, הנה דאף בדבר שטבעו להתפשט באין מעצור מ"מ בדבר הצריך דעת אחרת לסייע אל חלות הענין דעת האחרת מעכבת שלא יתפשט הדבר יותר ממה שהוא דעתו של חברו וכן בבהמה של שני שותפין והקדיש חצי' אינה מתפשטת מטעם זה, וה"נ בנ"ד אף דאם מברך על פרי א' או על שחיטת בהמה א' מתפשטת חלות הברכה על כל המזומן לפניו לאכול או לשחוט היי"ד במברך לעצמו אבל המברך לחברו דעת אחרת מעכבת שלא יוכל חברו לצאת רק כפי דעתו של המוציא, והנה הרשב"א בקידושין שם הק' דכיון דגם היא מתרצית להתקדש לחציה נימא גם בדידה פשטה כמו לגבי הבעל ותי' משום דהוי כי תקח ואמרינן כי יקח ולא כי תקח לכן כל שמצד הבעל עצמו א"א לומר פשטה שוב חשוב כי תקח עיי"ש ולדבריו פשיטא דאין זה ענין לנ"ד כלל דבנ"ד כיון דשניהם מתרצים עכ"פ לפטור בהמה א שוב אמרינן בשניהם פשטה ול"ד לבהמה של ב' שותפין דהתם דעת חברו ל"ה אפילו להקדיש חצי בהמה ול"ש לגבי' דידי' פשטה קדושה בכולה כיון דמצדו ליכא אפילו התחלת קדושה משא"כ בנ"ד דשניהם מתרצין למקצת אמנם בתוס' רי"ד שם כ' וז"ל הכא דעת אחרת פי' ואע"פ שהאשה נתרצית לקדש חצי גופה ונימא דתפשוט קדושה בכל גופה מ"מ בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשני דיעות לא פשטה קידושי אלא במה שפירשו עכ"ל, הנה דכל שצריך ב' דיעות חשיב כ"א לגבי חברו דעת אחרת ומעכב דלא נוכל לומר פשטה ולדבריו ז"ל י"ל דה"ה בנ"ד כיון דחברו מוציאו וצריך ב' דיעות דעת משמיע ודעת שומע כל א' מעכב לגבי חברו שלא נוכל לומר פשטה ולא חיילה הברכה רק עד הגבול אשר הגביל לו המוציא ודו"ק, ולפ"ז י"ל בקידוש שחברו מוציאו אם יתכוון להוציאו רק עד זמן מוגבל, בעבור הזמן יצטרך השומע לחזור ולקדש ובזה יש ליישב הא דנהגו ישראל ביו"ט שיקדש להם אחר משום דכיון דהמקדש יודע שבדעתם לחזור ולקדש בביתם חשוב כאלו התנה בפירוש שאין בדעתו לפוטרם רק עדי בואם הביתה ואם היו מקדשין בעצמן ל"ה מועיל תנאי זה כעין ד' המג"א סי' תרל"ט הנ"ל אבל כשאחר מקדש להם דעת אחרת מעכבת שלא נימא פשטה ואף שהיא מלתא חדתא לא נמנעתי מלכותבו ליישב מנהגן של ישראל תורה והנח להם לישראל אם אינם נביאים וכו':
ואל תתמה ע"ז שיוכל להתנות שלא יפטור רק עד זמן זה במוציא אחרים, דאפילו במברך לעצמו ג"כ אין דינו של המג"א והתבו"ש הנ"ל מוסכם לכו"ע, ומדברי הב"ח שהביא המג"א בסי' תרל"ט הנ"ל מבואר להיפוך, וגם מדברי הפר"ח סי' י"ט הובא בתבו"ש שם מבואר להיפוך דמהני תנאי שלא יפטור יותר משחיטת בהמה א', וכן במג"א סי' תצ"ד כ' לענין ברכת התורה כיון דיודע שיברך למחר חשוב כמתכוון שלא לפטור רק עד למחר עיי"ש וזה נראה כסותר שיטתו דסי' תרל"ט הנ"ל וע' בהגהות ח"ס שם וע' בתשובות ח"צ סי' כ"ב מבואר ג"כ דמהני תנאי בזה, ועל גוף דינו של המג"א סי' תרל"ט בלובש' טלית ומברך ומכוון שלא תפטרנו הברכה אלא עד חצות דלמר פשיטא לי' דל"מ תנאו הנה הגאון רש"ק באו"ח סי' ח' בח"ש הביא בשם או"ז שכ' דאפשר דבאמת מהני תנאי שלא תפטרנו הברכה אלא עד זמן שמכוון וע"ע בח"ש או"ח סי' תל"ב וכ"מ מדברי הט"ז סי' תע"ד הביאו התבו"ש בסי' הנ"ל ולענין נ"ד בקידוש עצמו מצאנו כיוצא בזה, דהרי שיטת השר מקוצי דאף אם אינו סועד במקום קידוש מ"מ מותר לו לטעום מהקידוש ול"ח טועם קודם קידוש אף דאח"כ יצטרך לקדש עוד הפעם ע' מרדכי פ' ערבי פסחים וב"י או"ח סי' רס"ט וצ"ל דכ"ז שלא יצא החוצה מהני הקידוש אלא דאם סועד מהני לכל השבת ואפי' יצא אח"כ לחוץ ממקום הקידוש, הרי דשייך לצאת בקידוש לזמן ואח"כ יתחייב מחדש ואכמ"ל יותר:
וראיתי ברמ"א אהע"ז סי' ל"ד סעי' ג' בהג"ה דאם קידש אשה מזמן ארוך חוזר ומקדש תחת החופה כדי שיהיו הקידושין סמוכין לברכה והוא ג"כ דבר חידוש דכיון דכבר קידש פעם א' איך יחשב בזה קדושין סמוכין לברכה במה שחוזר ומקדש כיון דהקידושין דעכשיו אין פועלין מאומה והוא חידוש יותר מדברי הלח"מ דהתם מצוה וכשחוזר ועושה י"ל דמקיים מצוה עוד הפעם משא"כ קדושין שהם דבר של חלות והמצו' אינה בעבור עצם פעולת הקידושין רק בעבור החלות וכיון שעתה ליכא חלות מה מצו' יש בפעולת הקידושין גרידא ומה שייך עתה ברכה:
אך כעין זה ראיתי בתשובות מהר"ם ב"ב סי' תל"ב שהביא מנהג שאחר שקידש המקדש ע"י שליח חזר וקידשה בעצמו עוד הפעם וכ' המב"ב טעם המנהג משום דמצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ הריב"ש סי' פ"ב בשם הראב"ד ז"ל ואף דכבר חלו קידושין מ"מ קידשו עוד הפעם משום מצו' בו וזה ג"כ דבר פלא דמה שייך עתה מצוה בו כיון דכבר חלו הקידושין ובפעולת קדושין גרידא בלי חלות ליכא מצו' כלל:
אך במהרש"א סוכה (דף ל':) יש כעין סברא זו על מש"כ רש"י ד"ה וקרקע אינה נגזלת וכו' וא"נ קני מצו' הבא בעבירה הוא עיי"ש והק' מהרש"א ד א"כ מה פריך הש"ס וליקנוהו בשינוי מעשה הרי אפי' בקני הוי מהב"ע ותי' דמ"מ בקנין שינוי מעשה ליכא עבירה כיון שכבר קנהו עיי"ש נראה מזה דאף שכבר קנה החפץ כשחוזר ועושה מעשה קנין חשיב גם ע"ז שם קנין, אך צ"ע מהא דגיטין (דף מ"ח.) דלמ"ד ק"פ כקה"ג דמי אצטריך קרא גם ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שתהי' לפניו כשדה אחוזה דבמיתת אביו לא ירית ולא מידי כיון שכבר קנה קנין הגוף הרי דאין קנין חל על קנין, ולכאו' רציתי לומר דכיון דק"פ כקה"ג דמי ממילא ל"ח של אביו כמבואר בב"ק (דף צ') ובב"ת פ' יש נוחלין דלמ"ד ק"פ כקה"ג דמי מי שיש לו קה"ג ל"ח בעלים כלל עיי"ש ואין כח במורישיו להוריש דבר שאינו שלו כמ"ש התוס' גיטין (דף י"ג.) לענין מצו' לקיים דברי המת משום דמכחו יורשים עיי"ש, אך ברשב"א נדרים (דף ל"ד:) כ' להדי' דירושה אינה מכח המוריש עיי"ש וע' בב"ת (דף קמ"א: וקמ"ב.) דירושה באה מאליה, וי"ל עפ"ד תוס' גיטין (דף י"ט.) דאף דאין כתב ע"ג כתב מ"מ כשמתקן בכתב ב' חשוב כתב, ה"נ בקנין אחר קנין לכן בנדון המהרש"א דע"י קנין קמא ל"ה מקיים המצוה וע"י קנין זה יקיים המצוה חשיב קנין ב' מתקן ויש עליו שם קנין משא"כ בהא דגיטין (דף מ"ח.) דעתה אינו מתקן כלום כיון דק"פ כקהג"ר והי' גם מעיקרא שלו ואף דמועיל לענין שלא יצא ההקדש ביובל מ"מ כיון דעתה אינו מוסיף כלום בקנין ל"ח מתקן דומה למש"כ הכס"מ בפ"ד מה' שבועות דמוסיף לאחר זמן ל"ח מוסיף כל שאינו מוסיף עתה בשעת חלות שבועה שני' וה"נ במתקן בקנין ב' ל"ח מתקן רק כשהתיקון הוא תיכף בשעת חלות קנין הב':
אך בנדון מב"ב הנ"ל עדיין אינו מובן כל הצורך דאף דמצו' בו מ"מ אין זה חסרון בחלות הקידושין כמובן וכיון דעצם החלות כבר נגמר כולו מה יתן ומה יוסיף במה שמקדש עוד הפעם ושרגא בטיהרא למאי אהני:
שו"ר די"ל דאף במצו' שיש בה חלות דבר מה זולת המצו' וחיסר פרט מן המצוה חשוב חסרון גם בהחלות, וחילי מדברי התוס' ר"ה (דף י"ט:) סוד"ה ואל יתקלקלו כלהו מועדות כו' ואין מקדשין עד יום ל"א משום דמצוה לקדש ע"פ הראיי' ופריך הא מקלקלא שיעשו ב' ימים מס' ומשני מוטב תתקלקל ר"ה ואל יתקלקלו כלהו מועדות יה"כ וסוכות ושמו"ע אם יעשו ע"פ איום העדים לא ע"פ הראיי' עכ"ל ואף דבדיעבד מהני הקידוש בכל אופן רק לכתחלה מצוה לקדש ע"פ הראיי', וכ"ז בשעת קידוש אבל מה זה ענין להימים טובים שאחריו כיון דהקידוש חל א"כ שוב המועדות כתקנן כדת של תורה דמה שעשו עשו, וע"כ דכל שעברו על לכתחלה בשעת קידוש חשוב חסרון גם בהחלות אף דחל בדיעבד מ"מ חשוב קלקול בכל המועדות הנמשכין מחמת הקידוש שלא כדין וראי' לזה ממשנה ר"ה (דף כ"א:) על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן שלוחין יוצאין לסוריא ובהם מתקנין את המועדות, הנה דיציאת העדים תיקון המועדות קרי לי' ואף דבדיעבד מהני קידוש גם בלי עדים דאתם אפילו מזידין מ"מ כיון דלכתחלה מצו' לקדש ע"פ הראיי' חשוב זה תיקון גם למועדות.
ונלע"ד עוד ראי' מפורשת לדברי התוס' מש"ס סנהדרין (דף י"ב:) דרש"א דחזקי' עיבר ניסן בניסן ומש"ה ביקש רחמים על עצמו, ומפורש בש"ס שם סוף העמוד דבדיעבד מעוברת אם עיבר ניסן בניסן, ובקרא כתי' כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקי' עליהם לאסור ולכאו' ק' מה זה ענין להפסח כיון דבדיעבד מעוברת א"כ אכלו את הפסח בדין ומצאתי בחי' הרמ"ה שם סוד"ה אלא אמר מר מפני מה ביקש רחמים על עצמו כו' אע"כ האי אין מעברין לכתחלה קאמר משום גזירה. וקשי' לי א"כ מה כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. ולא תקשי לך דכיון דלכתחלה אין מעברין קחשיב לי' כאלו אכלו את הפסח בלא ככתוב וכו' עיי"ש הנה דמה שהי' העיבור באיסור לכתחלה חשיב חסרון באכילת הפסח, וכן י"ל בנ"ד בקידש אשה ע"י שליח וחיסר מצו' בו חשוב חסרון גם בחלות הקידושין ממילא כשמקדש בעצמו חשיב תיקון בגוף הקידושין וכיון דמתקן בקידושין שניים יש עליהם שם קדושין כמ"ש התוס' לענין כעג"כ:
מ"מ אי"ז דמיון גמור להא דקידוש החודש, דהתם כיון דמועדות טעונין קידוש ב"ד כדאי' בספ"ק דקידושין ומבואר שם דעצם המועדות טעונין קידוש ב"ד ואפי' ל"ה צריך קידוש החודש דהרי אצטריך מושבות גבי שבת דלא ליבעי קידוש ב"ד כי מועדות עיי"ש] הנה דע"י קידוש החודש מתקדשים המועדות וכן אומרין מקדש ישראל והזמנים דישראל מקדשי להו לזמנים וכיון דמצו' לקדש ע"פ הראיי' וחיסר זה בשעת קידוש החודש חשיב זה חסרון בקידוש המועדות דהמצו' שיתקדשו המועדות ע"פ הראיי', משא"כ בקידושין א"א לומר דאם חיסר מצו' בו יהי' חסרון בקנין האשה ועדיין צ"ע:
וע' ט"ז או"ח סי' תרע"ז בשם תה"ד דאף דאם מדליקין בביתו יוצא הוא בזה מ"מ מצו' בו יותר ומ"מ אם מדליקין עליו בביתו אסור לו לחזור ולהדליק עיי"ש, הנה דאין לחזור ולעשות המצו' בשביל מצוה בו, וע' שיטה מקובצת ברכות ר"פ הרואה (דף נ"ד:) סוד"ה פטרתן מלאודויי ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת ולא היא דה"ק הנך כוון ר"י לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך עכ"ל הרי דאם קיים המצוה בדיעבד שוב אין לעשותה עוד הפעם, ואף אם נאמר דדוקא בברכה אסור לחזור ולברך משום לתא דברכה שאי"צ אבל מצו' גרידא שייך לחזור ולעשות לתקן הלכתחלה. מ"מ דבריהם הם נגד דברי הברכ"י הנ"ל:
והנה בירושלמי מגלה פ"א ה"א ד"ג. ר' חלבו בשם ר"ח רבה הכל יוצאין בי"ד וכו' ר"י ור' אחא הוו יתבין אר"י לר"א לא מסתברא אלא לשעבר אבל לבא לא [וה"פ הא דר"ח אינו אלא בדיעבד אם קראו בכרכים בי"ד שיצאו אבל לכתחלה צריך לקרוא בט"ו] והא תני מקום שנהגו לקרותה בב' ימים קורין אותה שני ימים [והיינו במקום שמסופקין אם הוא כרך או עיר ואי ס"ד הכל קורין בי"ד למה קורין ב' ימים קרבן עדה.] ומקושיית הירושלמי הזו מוכח לכאו' דלא כהלח"מ דאל"כ מה קושיא ממה שקורין ב' ימים ואף דיוצא בדיעבד מ"מ ודאי ראוי ונכון לקיים מצוה לכתחלה אע"כ דכיון שקרא בי"ד ויצא בדיעבד תו אין תקנה לקיים הלכתחלה, אך יש לדחות דמשום חיוב לכתחלה גרידא אין להחמיר מספק כמבואר ביומא (דף ג':) דהא דקתני מתקינין ולא תני מפרישין כהן אחר משום דזה אינו מעכב וכיון דס' הוא אם כהן זה ישמש תחתיו אי"צ פרישה אף ולכתחלה צריך פרישה. וכעי"ז מבואר באו"ח סי' ר"ד דאף דהא דבירך על פירות האילן בופה"א יצא היי"ד בדיעבד מ"מ בס' מה לברך מברך לכתחלה בופה"א ובב"י שם בשם הגה"מ דכיון דמסופק כדיעבד דמיא עיי"ש והוא כעין דברי הפר"ת ביו"ד סי' ח' דס' לכתחלה מותר ובמק"א כתבתי אריכות דברים בזה ואכ"מ, ובגוף דברי הירושלמי הנ"ל ראיתי בפי' החדש הנקוב רידב"ז שפי' באופן אחר והא תני בניחותא מקום שנהגו לקרות ב' ימים קורין אותה ב"י ומיירי בכרך ודאי וקראו בי"ד לקיים המצו' בדיעבד וחזרו וקראו בט"ו לקיים מצו' לכתחלה עיי"ש וא"כ מפורש בזה כהלח"מ:
ואין להביא ראי' להלח"מ מתוס' מנחות (דף ג'.) בד"ה אלמא קביעותא דמנא לאו קביעותא הוא ובפ' בתרא תנן פירשתי וא"י מה פירשתי יביא חמשתן ומוקי לה כר"ש והיכא אתיא כר"ש הא לר"ש אפי' פי' מחבת והביא מרחשת יצא ושמא התם בבא לצי"ש עיי"ש ואף דודאי א"א לצמצם להקריב יחד כל המנחות הנה דאחרי שקיים בדיעבד יוכל עוד לקיים הלכתחלה, ז"א ראי' כלל דשא"ה שיכול להתנות בשעת הפרשה אם נדרתי מחבת יהי' זה לנדרי ומרחשת נדבה ואם להיפוך להיפוך וא"כ ממנ"פ יוצא ידי נדרו לכתחלה:
וראיתי בס' דרך פקודיך [להגאון הקדוש בע"ס בני יששכר] במצוה מ"ד לפדות אמה עברי' ולסייע בפדיונה בחלק המחשבה כ' וז"ל ודאי מ"ע דאורייתא צריך כוונה וצריך לכוון במצו' הזאת שסייע לה בפדיונה לקיים המ"ע ואם לא כוון אעפ"כ יצאה לחירות וכו' וכל מה דאפשר למעבד יעשה דהיינו להחזיר לה הכסף ויחזור ויקחנה מידה ויתכוון לשם מצוה הגם דאפשר דל"מ כיון דכבר מחל לה שעבודה שוב אינה משועבדת ול"מ מעשי' שחוזר ועושה עכ"ז מה שיש בכוחו לעשות יעשה עכ"ל הק', והנה מה שחקר דכיון שכבר מחל שעבודה שוב אין במעשיו כלום הוא מעין חקירתינו הנ"ל בקידש אשה ע"י שליח אם עושה מעשה שיש מצו' וגם חלות אם חסרון חלק המצו' גורם איזה חסרון גם בחלות. ומדברי המהר"ם ב"ב הנ"ל יש סיוע גדול לדברי הגאון הקדושזצ"ל, דאף אחר חלות הקידושין יוכל לקיים מצו' בו וה"נ יוכל לקיים עדיין מצוות כוונה:
ויש להעיר לכאו' ממה דאיתא באו"ח סי' תפ"ט סעי' ד' מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה הם ימי הספירה בזאת הלילה יאמר לו אתמול כך שאם יאמר לו היום כך וכך לא יוכל לחזור ולמנות בברכה וכ' המג"א סק"ח וסק"י דאף דס"ל מצ"כ וכיון דלא כוון לצאת יד"ח לא יצא מ"מ חיישינן למ"ד מצאצ"כ לגבי חומרא דס' ברכות עיי"ש, עכ"פ זה ודאי פשיטא לי' דאם מצאצ"כ אינו יכול לחזור ולספור בברכה, והרי כ' רבינו יונה במשנה קמא דברכות דאף למ"ד מאצ"כ מודה דלכתחלה בעי' כוונה, וכן מצאתי בהקדמת המאירי למס' נדרים עיי"ש. [וע' בבעהמ"א פסחים קי"ד ד"ה דתני' בשם רב האי גאון ז"ל] וכן מוכח ממש"כ הטור באו"ח סוס"י תקפ"ט בשם רב שרירא דוק בלשונו ותשכח ועב"י דלפ"ז ל"פ ר"ז ורבה א"כ מוכח דאף לרבא מצו' לכתחלה עיי"ש, א"כ לשיטת הלח"מ עדיין יש חיוב עליו לחזור ולספור בכוונה כדי לקיים הלכתחלה ושפיר שייך לברך עליו ולא מיבעי' למש"כ לעיל בשם ברכ"י סי' ער"ב דמותר לחזור ולקדש בשביל מצו' מן המובחר כש"כ בשביל לכתחלה, אלא אפילו אם לא נודה לדינו של הברכ"י בזה יש לדון דשאני בנדון הברכ"י, דכבר בירך פ"א ויצא אין לברך עוד הפעם בברכה שאי"צ, אבל כאן עדיין לא בירך על הספירה וכיון דיש לפניו עדיין לקיים לכתחלה שפיר חשיב עובר לעשייתן כמ"ש התוס' סוכה (דף ל"ט.) דאף דנענוע לא מעכב מ"מ כיון דיש בדבר מצו' מן המובחר חשוב עובר לעשייתן ובתוס' ר"ה (דף ל"ג.) דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג כיון דאם עושות מקיימות מצו', הרי דשייך ברכה אף על דבר שאין מוכרח, וע' רש"י עירובין (דף נ':) ד"ה והרי מעשר מבואר דצריך לברך על סמיכה ועל תנופה אף דלא מעכבי [וע' פר"ח סי' תרע"ד. שכ' דעל הידור מצו' אין לברך אך ע' תשו' רעק"א מהד"ת סי' י"ג שהביא בשם א"ר שחולק עליו] וי"ל דכיון דגוף המצו' כבר יצא רק שחוזר משום כוונה ל"ש לברך דאין לברך על מחשבה גרידא כמ"ש בעל העיטור לענין ביטול עב"י סי' תל"א וכ"כ המהר"ל מפראג ז"ל בס' גבורות ד' פרק ס"ב ובהקדמה לספרו תפארת ישראל משא"כ בנ"ד הברכ"י דחיוב הלכתחלה הוא מחמת היות היין מגולה לא משום חסרון כוונה [וצ"ע על הפמ"ג בפ"כ לה' ברכות השחר עלה ונסתפק בהא דקיימ"ל באו"ח סי' ס' דמצ"כ אם בתורת ודאי צ"כ לפ"ז בלי כוונה חוזר וקורא ומברך והדר כ' דאפי' אם ס' י"ל דחוזר ומברך כיון דצריך לחזור ולעשות המצו' מ"מ ותמו' שלא הביא דברי המג"א סי' תפ"ט הנ"ל שכ' דמשום ס' אין לברך בחסרון כוונה]:
אך יש להעיר מפסחים (דף קי"ד:) אמר ר"ל זאת אומרת מצוות צריכות כוונה משום הכי בעי' תרי טיבולי והא טביל חדא זימנא וכו' הרי מפורש דאם מצאצ"כ אי"צ לחזור ולעשות המצו' אפילו בלא ברכה, וק' לדברי הלח"מ דכל שיש תקנה צריך לחזור ולעשות המצו' כדי לתקן חיוב הלכתחלה ואולי י"ל דדוקא כשמחסר לכתחלה השייכה רק לאותה מצוה אז צריך לחזור ולעשות משא"כ כוונה דהוא שייך בכהמ"צ א"כ הוא מעוות לא יוכל לתקון כיון דבגוף המצו' לא חסר דבר, וכוונה מלתא אחריתא הוא כעין שכ' הר"ן דלפני עור לא תתן מכשול ל"ח אביזרא דע"ז כיון דשייך בכה"ת, ה"נ בכוונה כיון דהוא דבר הנוהג בכהמ"צ ל"ח שחיסר חלק מאותה המצו' ואף הלח"מ מודה בזה, או י"ל כעין דאיתא בספר חרדים דכוונה נפקא מלעבדו בכל לבבכם א"כ מ"ע בפ"ע הוא, עוד י"ל לפמש"כ הפרי תואר הנ"ל דס' לכתחלה מותר והתם בהא דפסחים אינו רק ס' אימור לא כוון כלשון רש"י ז"ל ומש"ה פריך שפיר תרי טיבולי למ"ל בשלמא למ"ד מצ"כ ואפילו בדיעבד לא יצא בלא כוונה שפיר חיישינן לספק אימור לא כוון אבל אי אצ"כ אף דלכתחלה צ"כ מ"מ ל"ה לנו ליחוש ולהחמיר מס' לחזור ולעשות המצו' דס' לכתחלה מותר:
ויש להעיר עוד בדין הנ"ל מדברי המהר"ל ז"ל בס' גבורות ד' פרק ס"ג בד"ה ויטול ידיו וכו' ועוד איך יתכן זה דאם אכל שלימה תחלה הרי באותה אכילה יצא ידי מצה וכיון דבאותה אכילה יצא ידי מצה ובעינן לחם עוני דהיינו פרוסה והוא שלימה הוי ואין לומר דאוכל משתיהן יחד מן הפרוסה ומן השלימה גם זה תימה דמידי דליתא בזאח"ז גם בב"א אינו וכיון דאם הי' אוכל מן השלימה ואח"כ מן הפרוסה ל"ה מקיים לחם עוני בפרוסה וכו' עיי"ש הנה כ' בפשיטות דאם כבר קיים אכילת מצה בשלימה א"א עוד לתקן פרט זה דלחם עוני בפרוסה וע' עוד מזה בפ' חמשים מס' גבורות ד', עוד יש להעיר מדברי הפרישה יו"ד סי' כ"ח עמש"כ הטור כסהו הוא עצמו וחזר ונתגלה פטור מלכסות וכ' הפרישה דלאו דוקא השוחט עצמו דאפילו כסהו אחר ונתגלה פטור מלכסות, ולכאו' יש להעיר עפ"ד הלח"מ הנ"ל דדברי הטור הם בדווקא דאם כסהו בעצמו הוא דפטור בחזר ונתגלה אבל כסהו אחר כיון דלכתחלה חייב השוחט לכסות דמי ששפך הוא יכסה ואם כיסה אחר חיסר מן המצוה פרט זה דצריך השוחט לכסות לכתחלה, ועדיין לא נגמרה המצוה אך כ"ז שמכוסה אי"צ לגלותו דל"ג מכסהו הרוח אבל אם חזר ונתגלה צריך לחזור ולכסות ולקיים חיוב זה דמי ששפך הוא יכסה, וחשיב לענין זה כמו כסהו הרוח דעדיין לא נגמרה המצוה כפי חיובה לכתחלה:
והנה בר"ה ט"ז למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן ומבואר בתוס' פסחים (דף קט"ו) ד"ה מתקיף לה ר"ח ובר"ן וריטב"א ר"ה דעיקר התקיעות הם תקיעות שעל סדר ברכות וכ"כ הרא"ש בפ"ק דפסחים סימן יוד דלכן מברכין לשמוע קול שופר משום דיש שיהוי והפסקה דעיקר מצוות תקיעה הוא על סדר הברכות עיי"ש הנה דתקנת חז"ל הי' לתקוע עיקר התקיעות על סדר ברכות וכשהם יושבין תוקעין כדי לערבב את השטן, ואח"כ חוזרין ותוקעין לקיים מצות חז"ל לתקוע על סדר ברכות הנה דאע"ג דכבר קיים המצו' עדיין יש שם תקיעות עלי' וחשיב תקיעות ע"ס ברכות והוא כעין דברי הרמ"א באהע"ז סי' ל"ד הנ"ל דבמה שמקדש עוד הפעם חשיב קידושין סמוכין לברכה דהרי כבר יצא ידי מצות תקיעת שופר בתקיעות דמיושב כמפורש בריטב"א שם כ"פ מ"מ שייך לחזור ולעשות המצו' ומקיימין תקנת חז"ל שתקנו לתקוע על סדר ברכות כתקיעות שניות ואף דעיקר התקנה בימי המשנה הי' לתקוע עיקר תקיעות המחוייבות על סדר ברכות ותקיעות דעירבוב מבואר בר טב"א דנתחדש אח"כ בזמן התלמוד דוק ותשכח, וא"כ איך תוקעין קודם לכן תקיעות שלא על סדר ברכות ומבטלין בזה תקנת ב"ד קמא לתקוע ע"ס ברכות והרי אין ב"ד יכול לבטל וכו' וע"כ דאין זה ביטול כלל לתקנת ב"ד קמא, אף שתקנו לתקוע בר"ה על סדר ברכות והיום תוקעין קודם לכן ויוצאין יד"ח מ"מ עדיין יכולים לקיים התקנה הנ"ל בתקעם פעם שנית ויש גם על אלו שם תקיעות מצו' ומקיימין בזה התקנה שתוקעין אותן ע"ס ברכות:
ויש לה"ר דאע"ג דברכות דרבנן מ"מ אם חיסר הברכה חשוב שחיסר ענף מגוף המצוה ממש"כ בעל המאור בסוף מסכת ר"ה דהא דשח בין תפלין לתפלין עבירה בידו משום דכתי' והיו וכו' ולזכרון וכו' בעינן הוי' אחת לשניהם ואם הסיח דעתו והפליג בדברים חוזר ומברך ברכת תפלה של יד וממשמש בתפלין של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שני' על ש"ר ותוכף שתי המצוות זו לזו וכו' עיי"ש הנה דמחמת חיוב תכיפה דשל יד לש"ר חוזר ומברך על של יד, וזה ראי' ברורה דהברכה הוא חלק מגוף המצוה דהרי חיוב תכיפה אינו בברכות רק על עצם מצוות הנחת תפלין דברכות דרבנן ולא מעכבי כדאי' ברכות (דף ט"ו) וכי כתיב הוי' א' לשתיהן על הנחה הוא דכתי' מ"מ כשחוזר ומברך חשיב זה הוי' א' לשתיהן ודוק לכן בנ"ד שתקנו לתקוע ע"ס ברכות וחיסר הברכות חשיב שחסר חלק מגוף המצוה ודומה שפיר לנדון הלח"מ דחיסר לכתחלה מן המצו' דיכול עדיין לתקן וכמו שהבאתי דוגמא מדברי התוס' גיטין (דף י"ט.) דאם כתב שני מתקן חשיב כתב, וה"נ כיון דחסרון ברכה הוא חסרון חלק בגוף המצוה ממילא כשחוזר ותוקע ע"ס ברכות חשיב מתקן בעצם התקיעות השניות ודו"ק היטב:
עוד ראי' לדברי הלח"מ מדברי הטור או"ח סי' מ"ו בענין ק"ש שנהג ר"י החסיד להתכוון לצי"ח בק"ש שקורא אצל אתה הוא וכו' וכ' הב"י שם בשם הרא"ה דאין ראוי לנהוג כן לכתחלה ויותר טוב לומר ק"ש דאורייתא עם ברכותי' ולהסמיכה לתפלה כדין וכו' עיי"ש, והנה לכאו' נראה דפליגי בדין הנ"ל אם שייך לתקן הלכתחלה כשחוזר ועושה המצו' דמדברי הרא"ה משמע דכל שיצא ידי ק"ש אין בקריאתו פעם שני שם מצו' עלי' ואינו מקיים בה המצו' לקרותה עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה ור"י החסיד ס"ל כהלח"מ הנ"ל דגם כשחוזר ועושה המצו' יש עלי' שם מצו' ויוכל לקיים הלכתחלה אז וחשיב שפיר שסומך גל"ת וקורא ק"ש עם ברכותי' [וכעין הא דלעיל דמקיימין חובת תקיעה על סדר ברכות בתקיעות מעומד אף שכבר תקעו וקיימו מצו' דאורייתא] אמנם באמת אין סתירה מד' הרא"ה לד' הלח"מ דע"כ לא קאמר הלח"מ רק כשחיסר פרט מן המצו' הנצרך לכתחלה לעצם המצוה משא"כ ברכות ק"ש דלאו על ק"ש נתקנו כמ"ש הב"י בשם הרשב"א [ע' לעיל סי' א' שאין דב"ז מוסכם לכו"ע] וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא חובת גברא אבל לא חלק מעצם מצות ק"ש וע' תר"י רפ"ק דברכות בסוף המשנה כ' דסמיכת גאולה לתפלה חשיב חידוש דבר בתפלתו הנה דמעלת הסמיכה דגאולה לתפלה הוא על השמו"ע לא על הק"ש וע' רש"י ברכות (דף ד':) ד"ה זה הסומך בשם ירושלמי] דהחיוב שהתפלה תהי' סמוכה לק"ש אבל לא על הק"ש שתהי' סמוכה לתפלה ואם לא סמך גאל"ת חיסר פרט ממצות תפלה לא מק"ש, וא"כ כיון דכבר קיים גוף מצות ק"ש כהלכתה בכל פרטי' בלי שום חסרון עצמי מה שעשה עשוי ומעוות לא יוכל לתקון, משא"כ אם חיסר לכתחילה מעצם מצוה, וממנהג ר"י החסיד ז"ל שהביא בטור נ' דס"ל דאפי' בדבר שאינו חסרון מגוף המצו' רק חובת גברא ואפי' בחסרון פרט דרבנן שייך לחזור ולעשות ולתקן. ונ' שטעמו כמ"ש המהר"ל ז"ל בס' נתיבות עולם סוף נתיב העבודה והעתקתי דבריו לעיל ומבואר מדבריו דשורש החיוב של מצו' זמניית הוא לעשות כל היום רק מה שעושה פ"א הוא פוטר שאר היום והוא תשלומין על שאר היום וכיון דשורש החיוב הוא כל היום אף דבעשיי' פ"א פוטר מ"מ כשחוזר ועושה המצו' שם מצו' עלי' ושפיר שייך לקיים הלכתחלה וכל הפרטים שחיסר בפ"א בעשיי' זו העכשוית, וכעין דחזינן לענין שהיי' במיעוט בתרא לרש"י וסייעתו דפסול אף דסגי בשחיטת רוב מ"מ כל שחוזר ושוחט המיעוט יש עוד הפעם שם שחיטה עלי' כיון דמשורש החיוב הוא לשחוט כולו רק רובו ככולו לכן כשחוזר ועושה חשיב גם ע"ז שם שחיטה וכן בנ"ד ובמק"א הארכתי בזה וקבעתי מסמרים לסברא זו מכ"מ:
ונלע"ד ראי' לדעת הטור בשם ריה"ח דמותר לכתחלה לעשות כן להתכוון בק"ש קטנה לשם מצוות ק"ש דאורייתא ואח"כ יקרא ק"ש עם הברכות ובסמיכה לתפלה כדין שהוא יותר חידוש מהלח"מ דאפי' בפרט דרבנן שחיסר מהמצו' אף דהמצו' נעשית כהלכתה לגמרי מה"ת מ"מ יש לו תיקון אח"כ [וע' או"ח סוס"י ער"א בט"ז ס"ק י"ט וע' ח"ס שם ריש הסי'] דהרי נקטי' בסינ"ח דק"ש עד ג' שעות זמנה כמתני' (דף ט':) ואפי' דיעבד אין זמנה מאוחר מזה ותו נקטי' בסי' פ"ט דתפלת השחר עד ד' שעות לכתחלה זמנה והוא מתני' ר"פ תפלת השחר, וזמן זה הוא לכתחלה [דאילו בדיעבד שיטת הרי"ף והרא"ש דזמנו עד חצות אף לת"ק דר"י] וא"כ ק' טובא לכאו' כיון דלכתחלה צריך לסמוך גאולה לתפלה ואיככה תקנו לכתחלה זמן תפלה עד ד' שעות דכבר עבר שעה שלימה מזמן ק"ש ויהי' הפסק שעה בין גאולה לתפלה וע' ש"ס ריש תפלת השחר דמבואר להדי' דאתיא כמ"ד דבעי' סמיכת גאולה לתפלה עיי"ש:
וע"כ דזה הדרך הסלולה לעשות כמנהג ר"י החסיד ז"ל לקרוא ק"ש בבוקר והמובחר לקרותה בתכלית ההקדם האפשרי כמ"ש התר"י בפ"ק דברכות ואח"כ יחזור ויקראנה קודם תפלה עם ברכותי' כדי לסמוך גל"ת, והוא ראי' מהימנא לדעת הטור, ותו דשיטת הגהות מיימוני דזמן ק"ש עד ג' שעות היינו תחלת שעה ג', כמ"ש הב"י בשמו ואיך א"כ תקנו הפסק ב' שעות לכתחלה בין גאולה לתפלה וע' שנות אליהו בפ"ק דברכות משנה א' דכיון שאמרו ק"ש דערבית עד חצות ממילא גם התפלה לא יאוחר מזה הזמן כיון דצריך לסמוך גאולה לתפלה, א"כ ה"ה בזה אם בק"ש של תורה דוקא צריך לסמוך לתפלה א"כ צריך שיהי' הזמן תפלה כזמן ק"ש לא יאוחר ותו (דבדף י':) הקורא לאחר ג' שעות לא הפסיד הברכות מוכח דדיעבד הוא והרי משנה ערוכה דתפלת השחר לכתחלה עד ד' שעות וע"כ אומר אז הברכות כדי לסמוך גאולה לתפלה, והק"ש ג"כ אז כדי לאומרה בברכותי' וע"כ דלכתחלה אומר ק"ש בבוקר בזמנה ואח"כ חוזר ואומר בברכותי' קודם תפלה ובדיעבד שעדיין לא קרא ק"ש כלל ג"כ לא הפסיד הברכות, ולפמ"ש יתיישב קו' התוס' (דף ט':) ד"ה כל הסומך וכו' דמה רבותי' דר"ב הלא כל העולם עושים כן ולמ"ש א"ש דכל העולם קורין ק"ש בבוקר בלי ברכיתי' ובלי סמיכת גאולה לתפלה משא"כ ר' ברונא סמך ק"ש של תורה לתפלה כשיטת הרא"ה דודאי מן המובחר לעשות כן, [והוא לכאו' ראי' גדולה לדעת הטור ור"י החסיד ז"ל:
שוב אנכי רואה דלא יתיישב אף לדעת הטור, דע"כ ל"כ הטור רק שיקרא ק"ש בבוקר ואח"כ עוד הפעם בזמן ק"ש אז שפיר אמרי' דעדיין שם מצו' עלי' בפעם ההוא ושייך לקיים בה סמיכת גל"ת משא"כ שלא בזמנה לא שמענו דזה אינו ענין להלח"מ דודאי כשיעשה המצו' אחר זמנה גם להלח"מ אין עלי' שום מצו' כלל, וגם לפ"מ שביארתי בהקדם המהר"ל ז"ל דמצו' זמניית חשיב עושה עבור כל היום היינו דוקא בזמן מצו', אבל אין העשיי' תשלומין לזמן שאינה זמן המצו' כלל, ובאמת גם גוף ד' המהר"ל ז"ל תמוהין לי שכ' דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית משום דמצו' זמניית עושה עבור כל הזמן, והתינח ק"ש ש"ע שפיר זמנה כל הלילה וחשיב עושה עבור כל הלילה וחשיב שפיר שלומד כל הלילה משא"כ ק"ש של יום אין זמנה לכו"ע רק עד ג' שעות ואפשר שיחשב רק כלומד ג' שעות אלו אבל איך יחשב לומד כל היום ההוא ואולי סבי"ל כשיטת הכס"מ פ"א מק"ש דזמן ק"ש עד ג' שעות הוא דרבנן אבל דאורייתא זמנה כל היום לכן חשוב שפיר כלומד כל היום ואף אחר שעקרו חז"ל זמנה משאר היום וקבעו זמנה בג' שעות אלו היי"ד לענין גוף המצו' אבל לא להפקיע דבר זה שחשיב כעושה עבור כל היום, ולשיטת הכ"מ א"ש גם הנ"ל דכיון דמדאורייתא זמנה כל היום שפיר מקיים סמיכת גאולה לתפלה בפעם ב' וחז"ל לא עקרו זמנה לגמרי רק חייבו לאומרה בזמן שתקנו חז"ל אבל כל שקרא ק"ש בזמן זה וקיים דברי חכמים תו לא איכפת ומותר לכתחלה להמתין בסמיכת גאולה לתפלה על פעם ב' ואף שאינו מקיים המצוה דרבנן ביחד עם הדאורייתא וכעין זה איתא במנחת חינוך סי' ל"א לענין קידוש במקום סעודה אם יקדש פעם א' במקום סעודה בלא כוונה ופעם ב' יקדש בכוונה אך לא במקום סעודה ואנן קיימ"ל דמצוה דרבנן אין צריכה כוונה ומצוה דאורייתא צריכה כוונה וא"כ בפעם א' יצא מדרבנן ובפעם ב' יצא מדאורייתא ע"ש שנסתפק בזה] ואף דכאן יצא כבר אפי' ידי מצוה דאורייתא אמנם שוב דומה להלח"מ דאף דכבר יצא שייך לחזיר ולעשות ויש עלי' שם מצוה גם בפעם הב', אך הפוסקים העלו דזמן ק"ש הוא מן התורה כמ"ש בעל מנחת כהן והט"ז ומג"א סימן נ"ח ולדבריהם קשה טובא איך תקנו לכתחלה זמן תפלה עד ד' שעות ואחר זמן מופלג אשר נתקשיתי בזה מצאתי בכס"מ פרק א' מהלכות ק"ש שכתב דלהכי תקנו זמן ק"ש עד ג' שעות ביום כיון דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד הי' קרב והולך עד ד' שעות וצריך לסמוך גאולה לתפלה לכן הקדימו לק"ש עוד שעה א' מבואר מדבריו דאדרבא להכי הקדימו שעה לק"ש דאפי' המאריך בתפלתו ביותר כחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה שלימה בגוף תפלתם [ומבואר בש"ס פרק אין עומדין דהיינו שעה גמורה משעות שהם כ"ד במעל"ע עיי"ש] ג"כ לא יתאחר תפלתו יותר מד' שעות ביום, ולפ"ז אף להחולקים על הכס"מ [דזמן ק"ש הוא מדאורייתא] א"ש דתקנו זמן תפלה עד ד' שעות לפי ששיערו שיעור תפלה אפילו להמאריך ביותר שיעור שעה, ולדידהו שפיר משכחת לה אף לכתחלה זמן תפלה עד ד' שעות דהיינו שיאמר ק"ש בסוף זמנו קודם כלות שעה ג' ואח"כ ישתהה בתפלתו שיעור שעה וא"כ דברי הרא"ה שרירים וקיימים אך עדיין ק' לרבנן דר' יהודה דס"ל זמן תפלה לכתחלה עד חצות איך איחרו כ"כ זמן תפלה מק"ש כיון דצריך לסמוך גאולה לתפלה ומזה מוכרח כדאמרן, גם על הכס"מ ק' דא"כ לרבנן דזמן תפלה עד חצות הי' להם לתקן זמן ק"ש עד ה' שעות ואילו בש"ס מבואר דזמן היותר מאוחר לק"ש הוא ג' שעות וצ"ע ולענ"ד הוא ראי' ברורה למנהג ר"י החסיד ז"ל:
עוד יש להביא סמך לזה מהא דתקנו חז"ל לקדש על הכוס ומה"ת יוצאין בתפלה ידי קידוש כמ"ש המג"א ומ"מ מקיים מצות קידוש על הכוס במה שחוזר ומקדש ואף שכבר יצא ידי חיוב קידוש של תורה מ"מ כשחוזר ומקדש יש עלי' שם קידוש ומקיים בזה חיוב קידוש על היין וה"נ אף שכבר קרא ק"ש פ"א כשחוזר וקורא עם ברכותי' מקיים חובת חז"ל לברך על ק"ש לפני' ולאחרי' ויש גם עתה שם מצו' עלי':
והנה במק"א אמרתי ליישב בהקדם ד' הלח"מ קו' התוס' ר"ה (דף ל"ג:) בהא דאתקין ר"א תשר"ת תש"ת תר"ת משים ספיקא דתרועה אם גנוחי לחוד או ילולי לחוד או גנוחי וילולי והק' דא"כ הי' לו לתקוע תשר"ת ש"ת ר"ת ותקיעה אחרונה של תשר"ת תעלה לו לתקיעה שלפני' של תש"ת עיי"ש, ונלע"ד דהנה בהא דאמרי' שם (ל"ד), אתקין ר"א בקיסרי תשר"ת ופריך דלמא גנוחי גנח וקמפסקי תרועה בין שברים לתקיעה ומשני דהדר עביד תש"ת וכו' והק' הרמב"ן על פירכת הש"ס וקמפסקי דמה איכפת לן הפסק הא קימ"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ותי' דוקא הפסק אחר לא איכפת אבל הפסק של תקיעה אחרת גרע עיי"ש, והר"ן תי' דהא דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא היינו בדיעבד אבל בש"ס פריך אלכתחלה איך תיקן ר"א לתקוע בהפסקה, והנה ק"ל על תי' הר"ן דא"כ מה משני הש"ס דהדר עביד תש"ת דמה מתקן בזה הלא כבר קיים המצו' בדיעבד אפי' אם גניחי לחוד וכיון דכבר יצא בדיעבד ועבר על לכתחלה שאסור להפסיק מה מתקן בתקיעה פ"ב, בשלמא לתירץ רמב"ן דהפסק קול תקיעה אחרת גרע ופוסל אפילו בדיעבד שפיר תירץ דהדר עביד תש"ת ומתקן זה משא"כ להר"ן דבדיעבד יוצא גם בהפסק רק קושיית הש"ס איך התקין ר"א לעשות הפסק לכתחלה ע"ז לא הועיל כלל בתירוצו דהדר עביד תש"ת דהא כבר יצא אלא שעשה איסור הפסקה ואיך מתקן זה במה שחוזר ועושה תש"ת, ולהלח"מ הנ"ל א"ש דאף אחרי שקיים המצו' בדיעבד יכול לתקן הלכתחלה בחזרת עשיי', אמנם יש עוד עצה אחרת וזה יועיל אפי' אם לא יהי' הדין כהלח"מ דמהני תקון לעוות של הלכתחלה והוא שיכוון בתשר"ת בפירוש דאם גנוחי לחוד אינו רוצה לי"ח עד שיתקע תש"ת וא"כ יקיים אז כל המצו' יחד, ואי"צ לחלק בין הלכתחלה והדיעבד, אמנם אף שיש לפניו ב' עצות נלע"ד דיותר נכון לעשות כהלח"מ להתכוון גם בתשר"ת לצאת אף אם יהיו הפירוש דתרועה גנוחי גנח, דהנה הרא"ש ז"ל כ' דתקיעה **(גם בר"ה)** הוא שבות אלא שהותר לצורך מצו', וא"כ אם יתקע תשר"ת על תנאי הנ"ל דאם גנוחי לחוד לא יצא עדיין א"כ עובר עתה על שבות בחנם, אבל אם רוצה לצאת גם עכשיו א"כ אפי' אי גנוחי גנח ג"כ אינו עובר על שבות לא בפעם א' כשתוקע תשר"ת דהא רוצה לצאת וגם יוצא אז בדיעבד א"כ הוא במקום מצות תקיעה ובמקום מצוה לא גזרו אשבות זה וגם בפעם השני ג"כ אינו עובר אשבות אף דכבר יצא בדיעבד בתשר"ת מ"מ כיון שתוקע כדי לקיים הלכתחלה הוי ג"כ במקום מצו' ואינו עובר אשבות וכהא דמנחות (דף ס"ד.) הי' לפניו כחושה ושמינה שחט כחישה ואח"כ שמינה פטור דבשניהם ל"ח חילול שבת בכחושה ל"ח חילול שבת דהרי בדיעבד יוצא גם בזה, ובשמינה נמי לא חילל שבת דמצי' מן המובחר נמי דוחה שבת כדאמר התם ולא עוד אלא שאומרים לו הביא שמינה לכתחלה ושחוט, וכן ממש בנ"ד בפ"א יוצא בדיעבד ובפ"ב מקיים גם הלכתחלה, ולפ"ז מיושב קו' התוס' דאם יתקע תשר"ת ש"ת ויצטרך להתנות דאם גנוחי גנח אינו יוצא בתשר"ת דהרי אם גנוחי מצרף תקיעה אחרונה לתש"ת שלאחריו ואין לתשר"ת תקיעה אחרונה וא"כ בודאי אינו יוצא עתה וא"כ עובר עתה על שבות שלא במקום מצו', לכן מוטב להוסיף תקיעה אחרונה בתשר"ת כדי שלא יצטרך להתנות רק בכל גווני מכוון לצאת עתה ומ"מ לא יהי' שבות בפ"ב דאז מקיים מצו' לכתחלה ודו"ק היטב ונכון מאד בס"ד ודב"ז הצעתי לפני כ"ק אדמו"ר זצ"ל וקילסו:
אך יש לדקדק ע"ד הר"ן הנ"ל ע"פ ד' הפר"ת שהבאתי לעיל דס' לכתחלה אזלינן לקולא וא"כ מה פריך דלמא ילולי וקמפסיק שברים כו' הא אינו אלא ס' דלמא גנוחי והפסק אינו אלא מלתא דלכתחלה דבדיעבד שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא וא"כ מה בכך דמפסיק ולמה צריך לתקן אח"כ לחזור לתקוע תש"ת כיון דאינו אלא ס' במלתא דלכתחלה, ונלע"ד דכיון דיש לו עצה לתקוע תר"ת קודם הפשר"ת ולא יפסיק כלל ואח"כ יתקע תשר"ת מספק גנוחי וילולי דזה הי' ס' גמור אסור לו לעשות ס' לכתחלה בידים בתקיעות תשר"ת כמו דאין לעשות ס' דרבנן לכתחלה כמ"ש הפוסקים, ובזה ירווח לנו ליישב קו' עצומה שם באותה סוגי' דמעיקרא פריך ר' עוירא ודלמא ילולי יליל וקמפסקי שברים בין תרועה לתקיעה ומשני דהדר עביד תר"ת והדר פריך רבינא ודלמא גנוחי גנח וקמפסקי תרועה בין שברים לתקיעה ומשני דהדר עביד תש"ת ותמה הטו"א דהרי הוא ממש קו' אחת עם קו' ר"ע ומדוע לא פריך ר"ע עצמו קו' זו כמו דפריך דלמא ילולי והוי שברים הפסק כן הי"ל להקשות דילמא גנוחי והוי תרועה הפסק ומדוע חלק הש"ס קו' זו לב', והיא תמי' עצומה, והרי"ף ז"ל מהפך הגירסא מעיקרא דלמא גנוחי והוי תרועה הפסק ואח"כ דלמא ילולי ואכתי ק' כנ"ל דהלא היא היא. ונלע"ד ליישב לגירסת הרי"ף ז"ל ע"פ הנ"ל דר' עוירא לא הק' קו' השני' דלמא ילולי יליל רק הקושיא הראשונה דלמא גנוחי וק' דהוי תרועה הפסק וכ"ת הא אינו אלא ס' לכתחלה מ"מ אין לנו להכניס עצמנו לעשות ספק ותיכף כשהתחיל לתקוע ותקע ת"ש מיד יש לו לסיים תקיעה אחרונה, ובמה שמוסיף ותוקע ר"ת גורם לעשות ס' לכתחלה וזה אסור וע"ז משני דהדר עביד תש"ת ולא יסמוך כלל להקל מחמת ס' לכתחלה אבל דלמא ילולי יליל ל"ה קשי' לי' כלל, דזה לא ימלט מהיות ס' לכתחלה דאפי' אם יתקע מעיקרא תש"ת גרידא ג"כ יהי' אח"כ על ילולי רק חיוב ספקיי ובחיוב ס' אין לחוש על לכתחלה וא"כ יהי' מותר לו אח"כ לתקוע תשר"ת לכתחלה ולקיים ב' הספיקות כא' ס' דילולי לחוד וס' דגנוחי וילולי ול"ח שעושה בידים ס' לכתחלה דז"א דבכל אופן שיעשה יהי' זה ס', ול"ח שהוא עושה הספק לכתחלה כיון דהספק מוכרח להיות בכל גווני ואין לו עצה שלא יהי' לו ספק, וזה מוכח מהגמ' דראוי לקיים מעיקרא הס' דגנוחי כמו שתוקעין היום תש"ת ואח"כ תר"ת וכדאמרי' בש"ס שם דאורחא דאינש מעיקרא גנח והדר יליל, לכן לא הק' רק על גנוחי דזה הס' ראוי לקיים ראשונה וא"כ איך מותר לו לתקוע תשר"ת לגרום שיהי' אח"כ ס' לכתחלה על חזרת התש"ת יתקע מעיקרא תש"ת ויקיים גם הלכתחלה, אבל רבינא קשי' לי' גם אילולי דלמא ילולי והוי שברים הפסק ולא ניחא לי' בהאי תירוצא דהוי ס' לכתחלה דהרי בידו לתקוע תר"ת ברישא ואף דאנו מקיימין ס' גנוחי ברישא אבל אין בזה נ"מ בגוף הס', דבאמת צדדי הס' שקולין ממש בין גנוחי בין ילולי וא"כ מה חזית לתקוע תש"ת ברישא ויהי' ס' לכתחלה לענין תר"ת תקע תר"ת ברישא ויהי' ס' לכתחלה לענין תש"ת ואף דבין כך ובין כך לא יבצר א' מהם מהיות ס' לכתחלה דכ"מ שיתקע ברישא יהי' השני שאחריו ס' לכתחלה א"א לילך בזה לקולא כיון דסתרי אהדדי ומה חזית וכעין שכ' הר"ן בפסחים (דף ק"ח.) לענין הסיבא דהיכא דסתרי אהדדי אין לילך לקולא בס' דרבנן והכ"נ בזה ומשני דגם הדר עביד תר"ת דגם בזה אין סומכין על ס' לכתחלה ולפ"ז ר"ע ורבינא פליגי דלר' עוירא אי"צ לתקוע רק תשר"ת ותש"ת אבל בתר"ת יצא כבר בתשר"ת ואף דהפסיק יצא בדיעבד וחיוב הלכתחלה אין אנו אחראין לתקנו דס' לכתחלה מותר כיון דס' זה בע"כ נעשה בלעדי השתדלות האדם ודוקא תש"ת צריך לחזור ולעשות דהוא גרם ס' זה דהי' לו לתקוע תיכף תש"ת וכיון דהוא הכניס עצמו לזה אין הולכין להקל אבל ס' תר"ת דאפילו אם הי' תוקע התשר"ת באחרונה מ"מ הי' תש"ת קודם תר"ת ובע"כ הי' נעשה ס'. תיכף כשתקע סדר תש"ת שפיר אזלי' בי' לקולא בס' לכתחלה. אבל רבינא חולק וס"ל דכיון דשקולין הם כל מה שתוקע ראשונה חשיב לגבי השני' שגורם ס' לכתחלה לכן מחמירין בשניהם ודו"ק והוא כפתור ופרח:
ולגירסת הספרים שלנו דמעיקרא פרכינן ודלמא ילולי יליל ואח"כ פרכינן ודלמא גנוחי גנח נלע"ד ליישב בפשיטות מדוע לא הקשה ר' עוירא רק דלמא ילולי יליל. בהקדם שיטת רש"י דשיעור תרועה כג' יבבות היינו ג' כוחות כ"ש, וגם בהקדם שי' התוס' (דף ל"ד:) סוד"ה לדידי דלרבנן דכל א' מצוה באפי נפשה שיעור הפסק הוא כדי תקיעה או תרועה אחת בזה חשיב כדי לגמור את כולה עיי"ש [ואף דהתוס' חולקים על רש"י בשיעור תרועה מ"מ רש"י אפשר דסובר כהתוס' בשיעור הפסק] והנה הרמב"ן הק' מה פריך ודלמא ילולי וקמפסקי שברים הרי לכל היותר צריך שהה כדי לגמור את כולה ואל"כ לכו"ע לא איכפת הפסק מועט מזה, אמנם להתוס' הנ"ל ניחא בפשיטות דכיון דתרועה א' חשיב כדי לגמור את כולה ושיעור הרועה לרש"י ג' כוחות כ"ש ושברים ג' קולות ארוכות מעט וא"כ שברים גדולה מתרועה וא"כ הפסק השברים הוא לעולם יותר משהה כדי לגמור את כולה, לכן פריך ר"ע ודלמא ילולי וכו' אבל להיפוך לא פריך דלמא גנוחי וכו' דשיעור שברים גדול מתרועה וא"כ ל"ח תרועה הפסק אחר השברים דל"ה עדיין שהיי' כדי לגמור את כולה לכן לא פריך ר' עוירא מזה, אך רבינא ס"ל כשיטת הרמב"ן דהפסק קול אחר גרע משאר הפסק או כתי' הר"ן הנ"ל לכן פריך גם להיפוך ודלמא גנוחי וזה נכון: