אור ברסלב
שיח השדה (פרומר) שער ברכת ד' › סימן ד

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

שער ברכת ד' · סימן ד

סימן ג

בו יבואר ענין שומע כעונה מה ענינו אם יוצא באמירת האומר או בשמיעת אזניו ועוד כמה חקירות בזה. ובו יבואר הא דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח בארוכה.

יש לחקור בהא דילפינן סוכה (דף ל"ח:) דשומע כעונה ואם שמע ולא ענה יצא אם דינו כעונה לכ"ד או יש חילוק ביניהם וגם אם אמרינן שומע כעונה לענין הדיבור לבד אבל שאר דברים הנצרכים אל הדיבור צריך לעשות בעצמו א"ד דכמו שמוציאו בגוף האמירה כן מוציאו בכל השייך אלי' גם יבואר בזה אם שומע כעונה פירושו דגוף השמיעה היא כדיבור א"ד אין השמיעה חשובה בעצם כדיבור רק היא סיבה שתהי' אמירת העונה מתייחסת לשומע וכאלו פה הדובר הי' של שומע אבל הדיבור א"א לייחס לאזנים השומעות רק לפה הדובר גם אם אמרי' שוכ"ע לכ"ד אף בדבר שאינו מצוה ויען יארכו הדברים אבוא על סדר אותיות ובמה דסיימתי אפתח:

א) הנה בברכות (דף כ"א:) תוד"ה עד שלא יגיע ש"צ למודים וכו' כ' רש"י בסוכה [הוא דף ל"ח:] דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול לענות עם הציבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וכו' ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבא אם שומע כעונה חשיב הפסקה אם שותק כו' [ועי' רשב"ם פסחים (דף ק"ו ריש ע"ב) ד"ה נטל משמע ג"כ כרש"י דשוכ"ע ל"ח הפסקה] ולכאו' תלוי חקירתי בזה דלרש"י ורשב"ם שוכ"ע רק לענין שיוצא ידי חובתו והפי' שוכ"ע היינו דאי"צ עניי' רק סגי בשמיעה אבל ל"ח שמיעה כעניי' לכ"ד ולשי' ר"ת ור"י שוכ"ע ממש לכן הוי נמי הפסקה [וע' בא"א לבעל דע"ק ז"ל סי' תצ"ד ה"ר ג"כ מדל"ח הפסק ש"מ דאין שוכ"ע ממש אך מש"כ שם עוד לדון דאין חשש הפסק לשומע כיון דאינו ממש כעונה אם אמנם שכ"כ גם בס' מעשה רוקח על הרמב"ם פ"א מה' ברכות הי"א אבל בתוס' ברכות (דף נ"א:) ד"ה אין מפורש דגם בשומע פוסל הפסקה אך י"ל דהתוס' לשיטתייהו דשוכ"ע חשיב הפסק הרי דשומע הוי ממש כעונה אבל למה קימ"ל כרש"י דשוכ"ע ל"ח הפסק י"ל דאין שוכ"ע ממש ממילא מותר להפסוק באמצע שמיעה] אך משי' רש"י אי"ר כ"כ דאף דשומע כעונה מ"מ הפסק ל"ח באמצע התפלה דמ"מ אין שפתיו נעות וקולו לא ישמע דאף דשוכ"ע היינו א' מב' פנים או דשמיעת אזניו חשיב כאמירה או דפה המדבר מתייחס אליו וחשיב כאלו הי' פה המדבר שלו אבל עכ"פ ל"ח מדבר בפה עצמו וא"כ כיון דהתפלת שמו"ע דיבר בפה ש"ע ל"ח זה הפסק דעיקר הגרעון בהפסק של דיבור יותר משאר הפסקות משום דבאותו אבר שבו מקיים המצוה בו מפסיק משא"כ כאן דבפה שהתפלל לא הפסיק אף דשוכ"ע מ"מ ל"ג מאלו התנועע א' משאר אבריו באמצע התפלה דל"ח הפסק, ואף שכ' התוס' שם דאף לרש"י דשוכ"ע מ"מ עני' חשיב טפי הידור מצוה אי"ר דאין שוכ"ע ממש דז"א דאף דהוא ממש כעונה מ"מ אינו טורח בהמצוה כלל ובודאי מצו' לטרוח בעצמו וע' ב"ח או"ח סי' תל"ד דמשמע מדבריו דטעם דאדם מוציא חברו בברכות ובשאר מצות שבדיבור משום שליחות נגעו בה עיי"ש [והא דצריך לשמוע בעצמו ולא סגי שיעשה המצוה לגמרי עבורו י"ל עפמש"כ הרא"ש נדרים (דף ע"ג:) דבשמיעה ל"ש שליחות דהוא מידי דממילא לכן השמיעה צריך להיות בעצמו אך חלק הדיבור מן המצו' ע"ז מועיל שליחות] ולדבריו ודאי מובן מה דהידור מצוה לענות דמצו' בו יותר מבשלוחו [ודע דלדברי הב"ח דשוכ"ע מדין שליחות נגעו בה וששא"כ פליגי בקידושין (דף מ"ג) אם חשיב ממש כמותו או לא דלחד מ"ד חשיב קרוב והדברים עתיקין א"כ חקירתי הנ"ל מתלא תליא בהך פלוגתא אך כבר תמהו עליו בזה מקטן דמוציא גדול שלא אכל כד"ש וע' לקמן] ויש לדון עפ"ד הב"ח ז"ל אלה להשיטות דאין שליח לד"ע מ"מ המעשה קיים א"כ שפיר יי"ח בשמיעת קדושה בתוך התפלה והפסק ל"ח דאשלד"ע לא מיבעי לר' סמא דפ"ק דבב"מ דהיכא דאי בעי לא עביד שוב אין שלד"ע ה"נ בזה אך אפילו לרבינא דל"ש אשלד"ע רק בבר חיובא וכאן השליח אינו בר חיובא דכיון דאינו עומד באמצע תפלתו מותר להפסיק מ"מ י"ל דחשיב בר חיובא כיון דאם הי' עומד באמצע התפלה הי' אסור להפסיק דהרי באומר לאשה או לעבד צאו וגנבו לי אמרי' התם דחשיבי בני חיובא אלא דהשתא לית להו לשלומי וכ' השטמ"ק דהטעם משום דאפשר להם לבוא לידי חיוב אם ישתחרר העבד או תתגרש האשה וכש"כ בזה דחשיב ב"ח גם עתה וכמו שכ' התוס' ורא"ש ברכות (דף מ"ח) דאף מי שלא אכל חשיב ב"ח בברהמ"ז כיון דאם יאכל יתחייב ואף כאן אי"צ שיהי' דוקא ב"ח בזו המעשה דהרי בכהן שאמר לכהן קדש לי גרושה כ' התוס' דחשיב ב"ח כיון דאם הי' מקדש לעצמו הי' חייב אף דעכשיו אינו מקדשה לעצמו וה"נ כיון דהוא ג"כ מוזהר בזה שלא להפסיק בשעה שעומד באמצע תפלתו חשיב בר חיובא ואין שליח לדבר עבירה ול"ח הפסק אצל המתפלל ומ"מ יוצא ידי קדושה כיון דהמעשה קיים:

אך י"ל דאף דשומע כעונה מדין שליחות הוא מ"מ חזינן דשליחות זה עדיף משליחות דעלמא דבעלמא במצו' שבגופו ל"ש שליחות כמ"ש התוס' רי"ד ריש פ"ב דקידושין ואילו שומע כעונה מועיל אף במצו' שבגופו, א"כ י"ל דה"ה לענין אין שליח לדבר עבירה היי"ד בשליחות דעלמא אבל שוכ"ע מועיל גם להיות שליח לדבר עבירה וע' קצה"ח סי' קפ"ב מדמה ג"כ שליחות במצו' שבגופו לשליח לדבר עבירה עיי"ש, אך לפמש"כ במק"א לבאר הא דאינו מחוייב אינו מוציא הרבים ידי חובתן דהטעם דבאמת במצו' שבגופו ל"מ שליחות אך ידוע מש"כ המחנה אפרים סימן י"א מה' שלוחין דשליח בשכר מועיל גם במי שאינו בר שליחות דחשיב ממש כיד המשלח עיי"ש, והנה בש"ס ב"ק (דף נ"ו:) גבי שומר אבידה כשומר שכר דמי אמרי' חד טעמא דכיון דשעבדי' רחמנא בעל כרחי' כשומר שכר דמי עיי"ש, וכן כתבו בתוס' ב"ב (דף מ"ח.) ד"ה אילימא דכל דבר שמחוייב לעשות דומה למכר ולכן מהני כפיי' בקרבן וגיטי נשים ול"ת תלוהו ויהיב רק תלוהו וזבין עיי"ש [ועי' קדושין (דף ח':) כלב רץ אחריה מהו בההוא הנאה דקא מצלא נפשה מיני' גמרה ומקניי' נפשה או דלמא מציא אמרה לי' מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן, ולכאו' ק' מה בכך הרי מ"מ יש לה הנאה ולפי הנ"ל א"ש דכיון דחיובי מחייבת לאצולן הוי לי' כאלו קיבל שכר עבור זה שמציל אותה וא"כ אין לו עוד במאי לקדשה] לכן המחוייב בדבר דהוא גם בערבות על חברו שחברו יקיים המצוה וא"כ מחוייב הוא לעשות כל טצדקי עבור חברו שיקיים המצוה הו"ל כמו שליח בשכר ומועיל שליחות גם במצוה אבל מי שאינו מחוייב בדבר ואינו גם בערבות דערבות הוא מחלקי המצוה כמבואר בסוטה (דף ל"ז:) [וכן מבואר ברש"י ר"ה (דף כ"ט) שכ' דאע"פ שיצא מוציא הוא מצד ערבות ומינה דמי שאינו מחוייב בדבר כלל אינו אפילו בערבות] וא"כ אינו מחוייב לעשות עבור חברו ושוב הו"ל כמו שליח בחנם ול"מ שליחות במצוה שבגופו לכן מי שאמחב"ד א"מ, לפ"ז בנ"ד בעמד באמצע התפלה והש"צ מוציאו א"א לומר דיועיל שלד"ע ג"כ ויחשב הפסק דא"ת כן דחשיב עבירה שוב לא יועיל שליחותו גם לענין המצוה כיון דאינו מצווה להוציאו ואדרבא עבירה הוא שגורם לו הפסק וכיון שאינו מחוייב להוציאו שוב הו"ל אינו מחוייב בדבר ואינו מוציאו כלל ול"ה שליחו לא למצוה ולא לעבירה, אך אם נימא דאשלד"ע כדין ואין נעשה שלוחו לענין הפסק, שפיר יועיל שליחותו לענין המצוה דכיון דליכא עבירה שוב מוציאו במצו' גרידא ככל המחב"ד דמוציא כיון דמחוייב לעשות עבורו וה"נ אי ליכא עבירת הפסק ואין כאן רק מצו' גרידא שפיר מוציאו אבל א"א לומר שיהי' שליחו גם לענין העבירה דאם יהי' עבירה תו לא יהי' שלוחו כלל ודו"ק:

ויש לדון עוד לדעת רש"י בב"מ (דף ח') דשותף נעשה שליח לדבר עבירה מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וה"נ כיון דהש"צ זוכה לעצמו מועיל שליחותו גם עבור המתפלל וזה שייך לענין המצוה אבל לענין העבירה ליכא מגו כיון דגם אצל העונה ליכא עבירה, ויש לדון עוד אפי' לדעת התוס' בב"מ בתי' א' דאשלד"ע המעשה בטל כאן המעשה קיים, דהתם השליחות של חלות הקידושין לא עדיף משליחות דעבירה וכמו דל"מ לענין העבירה ל"מ לענין חלות הקידושין אבל בנ"ד בשליחות דמצוה שייך מגו דזכי לנפשי' וא"כ א"א לומר דכיון דל"מ השליחות לענין העבירה לא יועיל גם לענין המצוה ז"א דגם לענין העבירה אם הי' שייך מגו הי' מועיל שליחות כמ"ש רש"י בב"מ (דף ח'.) הנ"ל רק דכאן לענין העבירה ל"ש מגו אבל עכ"פ א"א שזה יעכב על המצו' ג"כ שלא יועיל שליחות כיון דבמצוה שייך מגו דזכי לנפשי' וכו' והיכא דשייך מגו גם בעבירה מועיל שליחות ודו"ק היטב:

אך יש לפקפק בזה דלדיעה זו דאשלד"ע המעשה בטל היינו דא"א לחלק השליחות לחצאין דלענין העבירה לא יחשב כמותו ולענין חלות הקידושין יהי' כמותו וא"כ גם בנ"ד י"ל כן דא"א לחלק המעשה דאם הוא כמותו א"כ חשיב ממש כאלו אמר בעצמו ממילא הוי הפסק ואם אינו הפסק ע"כ דאינו כמותו ממילא גם המצוה אינו מקיים, וכעין זה כ' בס' ברוך טעם (דף מ"ד:) מדה"ס ליישב דברי רש"י שבת (דף קל"ג.) ואי איכא אחר ליעבד אחר שפירש ולא ליקו אב התם וביאר הב"ט דאם האב עומד התם דהוי שליחו לענין המצוה ממילא הוא שליחו לענין העבירה ג"כ דא"א שיועיל שליחות לחצאין לכן פירש ולא ליקו אב התם ולא יהי' שליחו כלל אף לענין המצוה רק מצו' דנפשי' קעביד ואצלו ליכא עבירה עיי"ש, ולענ"ד נ' דדבר זה תלי' בב' תירוצי התוס' בפ"ק בב"מ אם אשלד"ע המעשה בטל או לא, דאי נימא דמעשה בטל היינו כנ"ל דכיון דלענין העבירה אינו כמותו גם לענין החלות א"א שיהי' כמותו דאין שליחות לחצאין וה"נ לענין מצו' ועבירה, אבל אי נימא דאף דאשלד"ע המעשה קיים הנה דיש לחלק המעשה דלענין העבירה ל"מ שליחות ולענין החלות מהני ה"ה בנ"ד י"ל דלענין המצו' הוא שליחו ולענין עבירה אינו שליחו, וי"ל עוד דאפילו למ"ד התם דהמעשה בטל היינו משום דהחלות עצמו הוא העבירה ואין כאן ב' דברים שנוכל לחלקם דזה עצמו האיסור שלא יעשה חלות קדושין ואם יחשב כמותו לענין החלות ממילא הוי עבירה דזה בעצמה העבירה ואפי' לרבא דס"ל בפ"ק דתמורה דאפי' היכא דלא מהני ל משום דעבר אמימרא דרחמנא מכל מקום היכא דמהני החלות הוא איסור חדש זולת מה דעבר אמימרא דרחמנא כמפורש בתוס' קדושין (דף מ"ז) סוד"ה אם אינו קדוש עיי"ש משא"כ בנ"ד, המצו' והעבירה ב' דברים דהמצו' לומר קדושה והעבירה הפסק והם שמות מוחלקין ודו"ק, עתה יצא לאור ס' הטהור אבני נזר ח"ב וראיתי שם בסי' תקכ"ו ושם העלה דשני' שליחות במצו' ועבירה ממידי דחלות דבחלות סגי נתינת רשות ובמצו' ועבירה בעינן צווי דוקא עייש"ה ד"ק, ולפ"ז י"ל להיפך דאף להדיעה דמעשה קיים היי"ד התם דקידושין מידי דחלות סגי בנתינת רשות ולענין העבירה בעינן שיהי' ממש כמותו, וא"כ ב' סוגי שליחות הם, אבל בנ"ד מצוה ועבירה דבשניהם בעינן צווי דווקא י"ל דלכולי עלמא אין שליחות לחצאין ואכמ"ל יותר.

והנה בצל"ח שם כ' על דברי התוס' דשמיעה חשיב הפסק הוא הדין דיחשב עובר על לא תשא בשמיעת ברכה מאחר דאם כבר יצא' הוי ברכה לבטלה עיי"ש, ולפ"ז יש לבאר ש"ס דנדרים (דף ז':) השומע הזכרת השם מפי חברו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי וכ' התוס' והר"ן דעיקר הרבותא הוא אם לא נדהו הוא עצמו יהי' בנידוי דאילו רישא דצריך לנדותו הוא בכל איסורין שרואה בחברו ול"ד בהזכרת השם, וצריך להבין למה באמת החמירו בהזכרת השם שהוא עצמו יהא בנדוי יותר משאר איסורין אך להצל"ח הנ"ל נכון מאד דכך הוא שורת הדין דבאמת שוכ"ע וחשיב כאלו עובר בעצמו איסור זה דהזכרת השם אך אם עושה כתיקון חז"ל שנדה המזכיר ועל גוף ההזכרה אנוס הוא שפיר פטור מנדוי, אבל אם לא נדה את המזכיר ובזה פשע מגלגלין עליו את הכל וכעי"ז כ' במהר"ם מינץ סי' ט"ז ליישב קו' התוס' זבחים (דף ק"ח:) למ"ל קרא בשחוטי חוץ למעוטי שוגג אנוס ומוטעה תיפ"ל דאונס רחמנא פטרי' ותי' בס' הנ"ל דס"ד כיון דיש לו עצה להשאל עליו ויופקע ממנו האיסור למפרע ומה שאינו שואל עליו בזה הוי מזיד לכן אצטריך קרא דמ"מ פטור עיי"ש דשלילת תיקון הקלקול כקלקול דמי כעין דאמרי' ב"ק (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למלויי ולא מליא כמאן דכריא דמי וכעי"ז נמצא בכ"מ דשלילת הפעולה חשיב כאלו פעל ההיפוך, וכן מבואר ברש"י שבת (דף כ"ב:) ד"ה ומפיק ובמעילה (דף ד':) רש"י ד"ה וא"ל ודאי וע' חולין (דף נ"ה:) מאי לא נחלקו וכו' עיי"ש ובתוס' שבת (דף י"ט:) ד"ה רי"א יגמור, ושם (דף ע"ד:) רש"י ד"ה וקטר וברש"י קידושין (דף י"ב:) בד"ה שקלתה כלומר נקטה לה ולא השליכתה, וע' רש"י גיטין (דף מ"א.) בד"ה תקנתם את רבו, ור"ן נדרים (דף כ':) ד"ה מגלה, ובש"ס ברכות (דף ג':) ה"ק דוד מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה ומפרש כן הקרא חצות לילה אקום דמניעת השכיבה יקרא קימה [אף דקימה פירושו רק תחלת קומתו מן המטה לא היותו נעור כל היום דכל הפוסקים חולקים על הכ"מ ה' ק"ש ע' מג"א סי' כ"ח ס"ק ז'] וע"ע ש"ס כריתות (י"ב.) לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי וע' רשב"א ור"ן כתובות (דף כ') אהא דאמרי' באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג כו' הבעל מוציא מיד הלקוחות עיי"ש, וע' כתובות (דף ל"ט) לכשיוציא אשתו הוא אימא לכשלא יכנוס ומ"מ נקיט תנא דמתני הלשון לכשיוציא, וע"פ כל הנ"ל א"ש, וע' תמורה (דף כ"ב:) רש"י ד"ה דהאמרי רבנן כו' בשעת הפרשה כלומר בשעה שמפורשת ועומדת וע"ע פסחים (דף נ"ט) סד"א הואיל וכתי' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה אימא נדליק נרות ברישא והדר נקטיר קטורת מיעט רחמנא וכו' הכי קאמר רחמנא בעידן דמדלקות נרות תהי' מקטרא קטורת ומ"מ כתי' יקטירנה עיי"ש וע"ע ברמב"ן עה"ת שמות ד' פסוק י"א בשם מורה נבוכים. ובדרשות הר"ן דרוש ה', וע"ע בפסוק שופטים כ' פסוק ח' ויקם כל העם ובמצודות שנשארו קמים על עמדם וע' רד"ק ירמי' קפיטל ז' פסוק ג' ואשכנה אתכם אעמידכם בשכונכם וכו' וכמוהו החייתם כל נקבה העמדת אותן בחיים, וע"ע ר"ה (דף ט"ז.) דחייב אדם לטהר עצמו ברגל מדכתי' ובנבלתם לא תגעו. הרי דשלילת הטהרה חשיב כאלו מטמא עצמו, ובנ"ד מסתבר יותר לומר כן כיון דבאמת שוכ"ע אלא שהוא אנוס ממילא כיון דבידו לתקן ולא תיקן שוב אמרי' שוכ"ע]:

איברא דלכאו' יש לדון בזה דל"ש שוכ"ע רק בדבר שהחיוב לענות אלא דגם בשמיעה סגי מהך ילפותא דסוכה (דף ל"ח:) ע"ז אמרי' שוכ"ע משא"כ בדבר בעלמא דאין עליו חיוב לענות ל"ש לומר דהוי כעונה דמי מכריחני לומר דהוא כעונה, וראי' לזה משי' הבה"ג ז"ל מגלה דנשים אין מוציאות אנשים במגלה משום דאין חייבין רק בשמיעה והיינו דאין זה סוג חיוב דאנשים דאנשים חייבין בקריאה והם חייבין בשמיעה, ולכאו' כיון דשוכ"ע מה לי עניי' מה לי שמיעה, אע"כ דנשים כיון דאין שורש חיובם רק לשמוע ל"ח שוכ"ע, ורק באנשים שחייבים לענות מתחלת חיובם רק דגלי קרא דגם שמיעה סגי אז אמרי' שוכ"ע דבלעדי זה לא יצא יד"ח, וע' טור או"ח תקפ"ה דמברכין לשמוע קול שופר דעיקר הוא השמיעה ובב"י בשם הרא"ש דמשא"כ במגלה חייב לקרות בעצמו אלא שחברו מוציאו ולכאו' ק' ג"כ כיון דשוכ"ע א"כ מה דמחוייב לשמוע שופר חשיב כמחוייב לתקוע וע"כ כמ"ש דל"ש שוכ"ע רק כשחייב לענות אבל בשופר דשורש המצוה הוא השמיעה ל"א שוכ"ע, וכש"כ דבמידי דעלמא דל"א שוכ"ע, ואף דשי' ר"ת ור"י דמצד שוכ"ע חשיב הפסק, היינו כיון דלענין המצוה דעניית קדושה אתה מחשבו כעונה א"כ חשיב כעונה הקדושה בתוך השמו"ע והוי הפסק, כעין דברי הגהת מרדכי בפ"ק דחולין לענין קשר של תפלין דחייב בשבת אף דאינו של קיימא כיון דהתורה קראתו קשר לענין המצוה, וה"נ כיון דלענין המצוה חשיב כעונה חשיב ג"כ הפסקה, אך ע' תוס' ברכות (דף כ':) שכ' דבהר סיני מה ששמעו ישראל מפי השי"ת חשיב כאמירה משום שוכ"ע, ואף דהתם עיקר החיוב ל"ה רק על שמיעה ולא לענות ומ"מ אמרינן שוכ"ע, וע' לקמן אות ט', וע' הלק"ט סי' קנ"ט, וגם משורש הילפותא דיליף שוכ"ע בסוכה (דל"ח:) מהדברים אשר קרא יאשיהו והתם נמי ל"ה אמירה של חיוב ומ"מ חשיב כעונה וע"ע פר"ח או"ח סוס"י תפ"ט מבואר להיפוך מד' הצל"ח אך זה לדידן דקימ"ל כרש"י דל"ח הפסק וע' בשו"ע סוס"י ק"ד וע' סי' ער"א במג"א ס"ק כ"ו ובשע"ת סי' ס"א אות ב' בשם ס' מטה יהודה משא"כ הצל"ח לשיטת התוס' קאי ואזיל, ועיי"ש עוד בצל"ח דלשי' התוס' ה"ה דיועיל נדר ושבועה ע"י שמיעה דחשיב ממש כעונה לכ"ד עיי"ש, אך יש להעיר בזה לפי החלטת הצל"ח דלר"ת ור"י שוכ"ב ממש לכ"ד, דבברכות (דף מ"ז.) דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים ואיתא בירושלמי שם הלכה ג' הטעם משום דהעונים צריכין להוציא המברך בעניית אמן כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכה כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן עיי"ש וק' הא אסור לענות אמן אחר ברכותיו כדאיתא לקמן (דף מ"ה:) וכאן דשוכ"ע ממש חשיב כעונה אמן אחר ברכותיו ותו דברמב"ם פ"א מה' ברכות סוף הל' י"ז מבואר דהא דאסור לענות אמן אחר ברכותיו משום הפסק הוא דאסור להפסיק משבירך, וכן מבואר מלשון הבה"ג שהביא הרא"ש דעונה אמן אחר ברכותיו דרך בורות הוא דמשתעי בתרי ברכה עייש"ה, וכ"כ הרבינו יונה בשם הגאונים לחלק בין ברכה לפני אכילה אסור משום הפסק משא"כ לאחר אכילה עיי"ש, וכן מבואר מלשון הרמב"ן בפ' אלו דברים לענין אהבה רבה עיי"ש מדברי כולם נלמד דאיסור אמן אחר ברכות עצמו משום הפסק הוא, וא"כ לר"ת ור"י אמרי' שוכ"ע לענין הפסק ג"כ ואיך מותר לו לשמוע עניית אמן, וצע"ק, וכן יש לדון לכאו' להיפוך דאיך מותר לו לשומע לענות אמן אחר שמיעת ברכתו כיון דשוכ"ע ממש, והוי כעונה אחר ברכותיו, אך הא לק"מ דל"ח עניית אמן הפסק רק כשבירך ממש ואינו מחדש דבר עם העניות אמן והוא שפת יתר כמובן ומילי דכדי נינהו משא"כ כששמע אף ששוכ"ע מ"מ יש בו ענין האמנת דברים ואינו דבר מיותר שמראה שכל מה שאמר המברך אמת ויציב ע' סו"פ שבועת העדות (דף ל"ו.) וז"פ ועכ"מ פ"א מה' ברכות הי"א, אבל קו' הראשונה צע"ק:

ועפ"ד הצל"ח הנ"ל דגם בשאר מילי שוכ"ע יש ליישב קו' התוס' גיטין (דף ל"א.) ד"ה במחשבה דאי נימא דמחשבה דתרומה היינו שאי"צ הפרשה אבל מ"מ בעינן דיבור והקשו מאילם לא יתרום מפני הברכה ואיך יכול לתרום בדיבור וע' רשב"א בשם רש"י בכורות דס"ל דל"מ מחשבה רק דיבור וסותר שיטתו דכאן שם, וע' שעה"מ פ"ד מה' תרומות הט"ז, וא"כ ק' קו' התוס' וע"פ הנ"ל י"ל דיוכל לתרום ע"י שישמע המלות מאחר אך שאינו עושה אותו שליח לתרום רק שרוצה לצאת בדיבורו שאומר הר"ז תרומה שיחשב הוא עצמו כעונה ולענין ברכה לא סגי בזה דבעינן מחוייב בדבר ע' יו"ד סי' א' בט"ז ס"ק י"ז משא"כ לענין חלות התרומה ל"ב מחב"ד דאין זה חובת הגוף רק חלות כמובן.

עוד י"ל לפמש"כ בשבלי הלקט דהעומד בתוך תפלתו אין לו עצה לשמוע קדושה מאחר משום דאינו ראוי לענות ואינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וכ"כ הר"ן סוכה סו"פ לולב הגזול, לפ"ז באילם דאינו ראוי לענות א"א לו לשמוע הברכה מאחר וכ"ז לענין הברכה שהוא מצו' אבל לענין חלות התרומה ל"ש ראוי לבילה כמ"ש התוס' בנדה (דף ס"ו:) דלענין טבילה אין סברא שיצטרך לכתחלה בית הסתרים כיון דעיקר הקפידא רק שתטהר וזה ל"ש רק במצוה ואף דהתם בעינן עכ"פ ראוי לביאת מים היינו משום דמפורש בתורה כל בשרה ובעי' עכ"פ ראוי משא"כ בזה דאין מפורש דוקא דיבור ולא שמיעה ובברכה י"ל מסברא דלכתחלה מצו' בדיבור כמ"ש התוס' ברכות (דף כ"א:) דעניי' חשיב טפי הידור מצוה אבל בחלות תרומה דומה לטבילה דל"ש בי' ענין לכתחלה ממילא דל"ש בו ענין אינו ראוי לבילה כמ"ש התוס' נדה שם דזה תלי בזה דכיון דצריך לכתחלה בילה סברא הוא שעכ"פ בדיעבד בעינן ראוי עיי"ש:

ועפ"ד הצל"ח יש ליישב דברי המהרי"ט שכ' דא"א להקדיש ע"י שליח משום דמילי לא מימסרן לשליח ותמהו עליו מפ"ק דתמורה דשויא שליח לאקדושי ועוד מכ"מ וע"פ האמור י"ל דהתם מיירי ששמע כשאמר השליח הר"ז הקדש וזה מהני מדין שוכ"ע ואף במידי דל"מ שליחות כמו בתפלה דהוא מצוה שבגופו דל"מ שליחות ומ"מ שוכ"ע מועיל, ומ"מ חשיב הקדש ע"י שליח כמ"ש הב"ח סי' תל"ד דענין שוכ"ע הוא ג"כ מדין שליחות:

ב] ע' מג"א סי' תרצ"ב סק"ב דאם נשתתק קורא המגלה ואחר רוצה לקרות יחזיר לראש כמו בסי' רפ"ד בס"ת ע"ש והשבו"י סי' מ"ה והדג"מ תמהו עליו דשאני בתורה דלא הוציא שום אדם אלא לעצמו בירך וצריך הקורא עתה לחזור ולברך משא"כ כאן וביארו הח"ס ולבו"ש כוונת המג"א משום דתורת ד' תמימה שייך נמי גבי מגלה עיי"ש ואכתי ק' דשא"ה דאין הקורא מוציא אחרים א"כ שפיר ל"ח תמימה דמה שקרא זה לא קרא זה משא"כ בנ"ד דהראשון הוציא כולם א"כ הקורא עתה חצי הב' שמע גם חצי הא' ושומע כעונה ושפיר הוי תמימה, וע"כ דאף דשוכ"ע לצי"ח מ"מ ל"ח ממש כעונה לענין שיחשב תמימה וע' אות שאח"ז:

ג] ע' ברכות (דף מ"ו.) תוד"ה ולמ"ד וכו' וה"ק ברכת זימון בב' וג' היכא דכ"א א"י רק ברכה א' כו' כברכה א' של זימון הוא כו' שא' יברך מנברך עד הזן וא' נודה לך והג' עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם א' א"י רק חצי ברכה וכו' עיי"ש הרי דאף דשומע כעונה מ"מ אין לחלק ברכה א' לב' בני אדם וחשיב מברך לחצאין הנה דאין שומע כעונה ממש, והוא דוגמא קרובה לד' המג"א הנ"ל דאף דשוכ"ע ל"ח תמימה:

אך במק"א כתבתי טעם לדין זה שכתבו התוס' והרי"ף דאין לחלק ברכה א' שחצי' יאמר בעצמו וחציו ישמע מאחר עפמש"כ התוס' גיטין (דף ט"ו:) בהא דבעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין ופריך היכי דמי אי דקמשי חדא חדא ידי' ומיבעיא לי' אי בעינן שיטול ב' ידיו כא' והתנן הנוטל ידיו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות והקשו התוס' דמנלי' לפשוט מכאן דלא בעינן נטילת ב' ידיו בב"א דלמא גם התם מיירי שנטל ב' ידיו יחד א' בנטילה וא' בשטיפה ותירצו דס"ל דאם הי' צריך בנטילה שיהי' בב"א ה"ה שהי' צריך שיהי' נטילת ב' ידיו באופן א' ובכלי א' ולא א' בנטילה וא' בשטיפה ואפילו בב' כלים ל"מ עיי"ש, וה"ה בנ"ד כמו דאסור להפסיק באמצע הפרק וצריך שיהי' אמירת כל הברכה בזמן א' כמו כן צריך שיהי' בכלי א' דהיינו בפה א' ולא שיצא חציו בפה של עצמו וחציו בפה חברו ע' בשו"ע הרז"ל סי' רי"ג ס"ו וע' לקמן אות י"ז, וסמוכין לזה מש"ס סנהדרין (דף ל'.) בהא דאמר ר' נתן שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו וקאמר בגמ' טעמי' אטו כי אתי בהדי הדדי בחד פומא קמסהדי אלא מצרפינן להו ה"נ מצרפינן להו עיי"ש, מבואר דאם הי' אפשר שיהי' עדותן בפה א' אז הי' אפשר לומר דצריך ג"כ בזמן א' בלי הפסק אבל כיון דבתרי פומא קמסהדי ה"ה דכשר בב' זמנים, ולפי"ז במקום דצריך שתהי' האמירה בזמן א' ה"ה דצריך שיהי' בפה א' כמ"ש התוס' גיטין הנ"ל דאם הי' צריך שיהי' נטילת ב' ידיו בזמן א' הי' צריך ג"כ שיהי' בכלי א' וזה טעם נכון בס"ד:

וי"ל עוד טעם בזה למ"ש הב"ח באו"ח סי' תל"ד דשומע כעונה מדין שליחות הוא, והר"ן כ' בשם רמב"ן בגיטין פ' המגרש במשנה דשייר במקצת הגט דל"ש שליחות לחצי דבר עיי"ש ומה"ט אין לחלק ברכה א' לשנים דנמצא נעשה המוציא שליח לחצי דבר, אמנם הר"ן חולק שם על הרמב"ן בזה, וכן עמא דבר מדמחלקין במילה והפריעה לשנים אף דהמוהל שליחותי' דאב קעביד, וכן מבואר גם ברשב"א חולין (דף י"ב:) בשם מורו הרב ז"ל שכתב דענין גדול על גביו מטעם שליחות הוא כיון דבכתיבת הגט שייך שליחות עיי"ש וא"כ גוף הכתיבה עושה הקטן בשליחות הבעל והכוונה עושה הגדול העומד על גביו, ותו דא"כ אפי' ב' ברכות מברהמ"ז איך מותר לחלק לב' בני אדם הרי כל בהמ"ז מצוה אחת היא אך לדעת הב"י סי' קצ"א דמה"ת סגי בברכה א' א"ש] וע' ש"ס ר"ה (דף ל"ד:) שמע תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואף דגם בתקיעה שומע כעונה כמ"ש ב"י סי' תקפ"ה כשם שהשומע כעונה כך השומע כתוקע ולר' יהודה תר"ת מצוה אחת היא ואף לרבנן דתקיעה בפ"ע ותרועה בפ"ע היינו דהוא פעולה בפ"ע וצריך להפסיק ביניהם אבל מ"מ אינו מצו' בפ"ע ממש דהרי תקיעות דר"ה מעכבות זא"ז ומ"מ מותר לשמוע מב' בני אדם. ולטעמא קמא א"ש דשם הברייתא לשיטתה דאפי' שמע תשע תקיעות בט"ש ביום יצא כמפורש התם וכיון דאי"צ בזמן א' ה"ה דאי"צ שיהיה באיש א':

והנה ראיתי בס' דו"ח לרעק"א ברכות (דף כ':) ד"ה ובהג"א וכו' היינו דהרבים יאמרו ברית ותורה בעצמן והשאר יצאו בשמיעה וכו' עיי"ש, וכה"ג כ' רעק"א בתשו' סי' ז' באשה השומעת קידוש תאמר אמצעית הקידוש עם הבעל כיון שאינה מבינה והתחלה והסוף תשמע מהמקדש כדי שיחשב קידוש על הכוס וכ"כ בא"א [לבעל דעת קדושים] סי' תרס"ה דאף בור שאינו יכול לקדש בעצמו מ"מ השם יאמר בעצמו עיי"ש וכ"כ הגאון ז"ל בסי' תצ"ד, וכעין זה כ' הג' רש"ק בח"ש סי' תכ"ז לשמוע תחלה וסוף והשאר יאמרו בעצמן ומצאתי גם בקדמון בס' יש נוחלין הנדפס בסוף השל"ה באזהרת התפלה בהגה השלישית במי שלא כוון בשמו"ע יאמר עם הש"צ עד סיום הברכה והברכה ישמע מש"צ ואין סברא לומר או כולו בקריאה או כולו בשמיעה עיי"ש, [וכוונתו בלשון זה לגיטין (דף ט"ו.) או כילו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים או כולו בגידוד וכו' עיי"ש] הנה ס"ל בפשיטות דשייך להוציא בחצי ברכה ובעניי תמי' לי מדברי הרי"ף והתוס' הנ"ל בפ' ג' שאכלו דמפורש דאין לחלק ברכה א' שחציו יאמר בעצמו וחצי' ישמע מאחר:

אמנם נראה להביא ראי' לד' האחרונים הנ"ל מש"ס סוכה (דף ל"ח:) הוא ברוך הבא והם אומרים בשם ד' מכאן לשומע כעונה הרי דאפי' פסוק א' מחלקים לשנים ואף שאין לחציו שום משמעות והוא ג"כ באמצע הפרק מ"מ ע"י שומע כעונה חשוב כאלו הם עצמן אמרו כל הפסוק בלי הפסק וי"ל דדוקא בבהמ"ז כתב הרי"ף ז"ל כן משום דדעתם להסתלק או משום דבהמ"ז דאורייתא כמ"ש התוס' ב' חילוקים אלו בברכות (דף מ"ה.) ד"ה אם רצו לזמן עיי"ש, ולפי"ז ניחא הא דסוכה (דף ל"ח:) לפי מה שהעלה הגאון שאג"א בסי' ס"ט דהלל אפילו ביו"ט דרבנן ובזה א"ש מ"ש האחרונים הנ"ל, עוד יש לחלק מהך דהרי"ף ז"ל דהתם כיון דכ"א א"י כי אם החצי ושום א' לא יאמר ברכה שלימה רק חצי ברכה אין לה צירוף ע"י שנים אבל בההוא דסוכה (דף ל"ח:) מיירי דהש"צ אומר כל הפסוק ברוך הבא בשם ד' וא"כ כל הפסוק נאמר גם מפי אחד רק הקהל מחלקים לשתים ברוך הבא יוצאין בשמיעה ובשם ד' אומרים בעצמן וכה"ג מותר כיון דהברכה נאמרת מאדם א' בשלימות אד דהשומע מחלק דחצי' יוצא בשמיעה וחצי' יוצא בעצמו, ולפ"ז מיושבים דברי האחרונים הנ"ל דאינהו מיירי נמי בכה"ג דהמקדש אומר בעצמו כל הברכה רק השומע מחלק לשנים חצי שומע וחצי עונה ודומה להא דסוכה, ויש להביא עוד ראי' לזה מהא דמחלקין בלילי שבתות ברכה א' מעין שבע ג"כ כה"ג דהתחלת הברכה וסופה שומעין מהש"צ ומגן אבות שבנתים אומרים הקהל ואף דהוי רק חצי ברכה דמן בא"י או"א עד בא"י מקדש השבת הוא ברכה א' וע"כ דכיון דהש"צ אומר כולה מהחל ועד כלה מותר להקהל לחלק חציו בשמיעה וחציו באמירה ואעידה לי ב' עדים נאמנים דאף דב' חצאין אין להם הצטרפות מ"מ אם בא' יש שיעור שלם אז גם חצי שיעור יש לו הצטרפות, והוא בתוס' ר"ה (דף כ"ז:) ובשו"ע או"ח סי' נ"ה לענין צירוף עשרה דמי שהוא אחורי בהכ"נ ג"כ מותר לומר קדושה עם הש"צ ומצטרף עמהן דהיי"ד כשיש בבית עשרה אזי גם אלה שבחוץ מצטרפין עמהן לומר עמהן דברים שבקדושה, משא"כ כשאין בא' כשיעור ל"מ צירוף שיחשב עשרה וכעי"ז כתבו בתוס' גיטין (דף ט"ז.) ד"ה הנצוק, דהא דקטפרס אינו חיבור היי"ד כשאין במקו' זו מ"ס ולא בזו רק שע"י הקטפרס יתחברו ויהיו מ' סאה זה ל"מ אבל אם בא' מ' סאה ובא' כ' סאה מותר לטבול גם במקו' של כ' סאה דלענין זה קטפרס חיבור.

[וע"פ סברא זו יש ליישב קו' מהרש"ל קידושין (דף מ"ו.) אהא דאמר לאשה התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש ש"פ בכלן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהי' בא' מהן ש"פ ופריך בגמ' ואפילו בקמייתא והא מלוה הוא והק' מהרש"ל דמשמע דאם הי' הדין המקדש במלוה מקודשת הוי א"ש ואמאי בעינן שו"פ בקמייתא עיי"ש ונלע"ד ע"פ הנ"ל דיותר בנקל לצרף ב' דברים שיש בא' מהם כשיעור מלצרף ב' דברים שאין בשום א' מהן כשיעור רק שע"י צירוף יהי' שיעור. והתם באוכלת ראשונה ראשונה ל"ש צירוף כיון דבשעה שנותן לה השני' הראשונה ליתא בעולם כמ"ש הרש"ל ז"ל עצמו שם. אך ביש בא' מהם שו"פ מהני צירוף אפי' כה"ג כיון דיש עכ"פ בא' כשיעור אבל באין בשום א' שו"פ דומה לב' מקואות שאין בשום א' מ' סאה ואז ל"מ צירוף רק אם כלן בעולם וק"ל:

ובהא ניחא לי ליישב שיטת בעל העיטור ורי"ץ גיאות שהביא הר"ן בפ' ראוהו ב"ד בהא דנסדק לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר וכתבו הם ז"ל דאפילו נשתייר שיעור תקיעה שלא לצד הפה כשר ולכאו' ק' דהטור כ' בסו"ס תקפ"ו דאם הרחיק השופר מפיו ותקע בו לא יצא ולמד זה מהא דצפהו זהב במקום הנחת פה פסול. והרמב"ן כ' בבכורות דבמקום דבעינן נגיעה גם מין במינו חוצץ וא"כ מה בכך דיש שיעור בצד השני כיון דבפיו אינו נוגע רק במקצת שאין בו שיעור שופר ולא עדיף מהרחיק השופר מפיו ותקע בו ואף דהוא מינו הא במקום דבעי' נגיעה גם מין במינו חוצץ. ולהנ"ל א"ש דאף דשופר שנסדק לרחבו ואין בא' מהסדקים כשיעור ל"ח חיבור מ"מ בנשתייר שיעור שופר בא' מועיל חיבור שיחשב גם המקצת כאלו הי' בו שיעור שופר [כמבואר לעיל דיותר נקל לחבר ב' דברים שיש בא' מהם כשיעור הנצרך שיחשב כאלו גם השני הי' בו כשיעור מלעשות דבר חדש לגמרי שלא הי' בו בלעדי החיבור] וא"כ גם המקצת שאין בו שיעור תקיעה יש עליו הכשר שופר ויוצא כשתוקע בו ול"ח הרחיק השופר מפיו דגם מה שמחזיק בפיו יש עליו הכשר שופר כאלו הי' בו כשיעור דלענין זה מועיל עדיין החבור הקצתי שמחובר בו עדיין במקצת כנלע"ד]:

ויש לה"ר לדברי ממ"ש תר"י ברכות (דף מ"ז.) אהא דאמרינן ולא יזרוק ברכה מפיו שאם רוצה לפטור עצמו בשמיעה יזהר שבהגיעו לסיום הברכה לא יאמר עם הש"צ שיוכל לענות אמן עיי"ש ומשמע דעד סוף הברכה מותר לומר עמו אף שרוצה לצאת בשמיעה מוכח לכאו' דרשאי לברך לחצאין שחציו יאמר בעצמו וחציו ישמע מאחר וראי' למש"ל אך יש לדחות וק"ל:

והנה לתי' קמא שכתבנו דהרי"ף ז"ל לא אמרה רק בבהמ"ז מטעם שדעתם להסתלק אז או משום דהוא מה"ת וכה"ג חילקו התוס' ר"פ ג' שאכלו לענין אם רצו לזמן אין מזמנין, אבל בשאר ברכות שייך להוציא גם בחצי ברכה, יש להסתפק לפ"ז אם א' מברך ברכת להניח תפלין אם יכול להוציא חברו בחצי ברכה כשחברו צריך לברך על מצוה אחרת או שצריך לברך ברכת הנהנין כגון שמסופק באיזה ברכה ורוצה לצאת מחברו בחצי ברכה שיש בה שם ומלכות והגמר יאמר בעצמו דאין בו משום לא תשא, [ומ"ש החוו"ד סי' ק"י דאפילו במה שאין בו שם מ"מ אסור לומר דרך חובה אין נראה כן מדברי כל האחרונים] ולפ"ז הי' עצה נכונה לכל הברכות הספקיית לשמוע מאדם אחר איזה ברכה שיהי' אם ברכת אשר יצר או ברכת השחר או ברכה ראשונה מברכות ק"ש של שחרית או של ערבית והוא יסיים בעצמו אקב"ו וכו' או המוציא והוא דבר אשר לא יבצר בשום מקום ובשום זמן:

אמנם בברכות הנהנין יש לחקור כיון דאם יצא אינו מוציא רק כשחייב בעצמו באותה ברכה אז מוציא וכיון דהמברך אינו רוצה עתה לאכול רק שמברך על המצוה חשיב לגבי ברכת המוציא כיצא דאינו מוציא א"ד שאני הכא כיון דבחצי ברכה שמוציאו הוא מוציא א"ע חשוב כלא יצא וביותר יש לדון למש"כ המג"א סי' רי"ג דאם בירך לעצמו אף דאח"כ לא אכל מ"מ כיון דבשעת ברכה נתכוון גם עבור עצמו מוציא מבואר מזה דהא דאם יצא אינו מוציא בנהנין היינו משום דהוי ברכה לבטלה אצל המברך וכ"כ השאג"א סי' י"ג וע' היטב בלשון דרכי משה סי' תקפ"ט סק"ב נראה ג"כ דרק משום לתא דמברך הוא שאסור לו לברך לבטלה, ולפ"ז כיון דהמברך עצמו צריך לאותה ברכה ואינו מברך לבטלה, י"ל דאפילו השומע שמשמש ברכתו לברכת הנהנין יוצא ושפיר דמי, וגם בברכת המצו' יש להסתפק אף דהשומע צריך לצאת ידי ברכת איזה מצוה רק שהוא ברכה אחרת מברכת המברך י"ל דאינו מוציאו אף דבברכת המצוות גם אם יצא מוציא מ"מ כיון דהמברך מתכוון למצוה אחרת גרע כמ"ש הר"ן בר"ה (דף ל"ג) לענין השומע מן המתעסק דכיון דהתוקע מתכוון למצות חינוך גרע מתוקע לשיר דמינא מחריב בה כדאמרינן בזבחים (דף ג') וכעי"ז בירושלמי פ"ק דערלה הנוטע לסייג ולקורות דרב בא מר ממל מחייב במעשר ופריך מהא דתנן כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור ומשני שנייא היא כוסבר הואיל ויש לה גורן אחרת ופירש בפני משה דשאני כוסבר הואיל ויש לה גורן אחרת להתחייב במעשר והיינו הזרע הואיל ויש בו חיוב מעשרות לפיכך הירק היא פטור ולא זרעו אלא בשביל הזרע וכו' עיי"ש והוא כעין סברת הר"ן ז"ל דכוונה לסייג ולקורות אינו פוטר ממעשר כיון דסייג וקורות לית בה כלל חיוב מעשר לאו מינא לא מחריב בה משא"כ בכוסבר שזרעה לזרע דנתכוון גם כן לדבר שיש בו צד חיוב מעשר מועלת מחשבתו להפקיע חיוב מעשר מירק] אך בזה יש לדון דברכה אחרת ל"ח מצו' אחרת דחז"ל אמרו כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן והכל חיוב אחד היא ולא דמי למצות חינוך של תקיעה דחשיב מצוה אחרת לגבי תקיעה משום דמצות חינוך נוהג בכל המצוות ואינו בתקיעה לבד דומה למש"כ הר"ן ז"ל דלפני עור ל"ח אביזרא דע"ז לענין יהרג ואל יעבור כיון דנוהג בכל הלאוין ה"נ בזה מצוות חינוך של תקיעה ל"ח אביזרא דמצות תקיעה כיון דנוהג בכל המצוות משא"כ כל ברכות המצוות הם חיוב א', וקצת ראי' לזה מירושלמי פ"ה דדמאי ה"ב ברוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כא' תני ר"ח כוללן בברכה אחת עיי"ש ואי נימא דברכה על מצוה זו תשובה לגבי ברכה שעל מצו' אחרת כמצו' אחרת לענין כוונה וא"כ גם במברך לעצמו לא יועיל דכל א' לגבי חברתה הוי כמכוון למצוה אחרת [דהפרשת תרומה והפרשת תרומת מעשר וחלה כ"א מצוה בפ"ע ממנין תרי"ג] והוי כמו לשמו ושלא לשמו דג"כ חשיב שלא לשמו כדאיתא בזבחים (דף י"ג.) ובפסחים (דף נ"ט:) לענין שינוי קודש, וע' תוס' מנחות (דף מ"ב:) ד"ה מה טעם טעימה פסולה ואפילו לשם ציצית מ"מ לשם נסיון נמי עבידא והוי כמו מנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה עיי"ש [אך יש להעיר לכאו' מהא דאמרי' נדרים (דף ח':) אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית ידי ת"ת, ואי נימא דכוונה לב' מצוות חשוב כמו לשמו ושלא לשמו א"כ איך מותר לכוון בק"ש לצאת ידי ת"ת הרי מכוון לב' מצוות ולא יצא גם יד"ח ק"ש אך לעיל סימן א' כתבתי דק"ש שאני דאפילו לא יתכוון לת"ת יוצא עוד כתבתי לחלק בין תורה לשאר מצוות משום דעיקר הלימוד הוא לבוא לידי מעשה ולפי"ז א"ש] והרי הר"ן כ' סברא זו גם במוציא עצמו אהא דתנן המתעסק לא יצא וכ' הר"ן מטעם הנ"ל משום שנתכוון למצוות חינוך גרע וא"כ ה"ה למכוון לב' מצוות [ומהא דס"ל לת"ק דר"י בסוכה (דף מ"ו.) היו לפניו כמה מצוות מברך אקב"ו על המצוות אין להביא ראי' לנ"ד די"ל דווקא (לר"י) [לת"ק דר"י] דמעיקרא כך תקנו דיכול לברך על כמה מצוות וגם אינו מזכיר ענין המצו' בברכתו פשוט דחשוב מצו' א' אבל לר"י דקימ"ל כוותי' דכל מצו' צריך ברכה בפ"ע י"ל דכ"א מצו' באפי נפשה] אע"כ דברכת מצו' אחת לגבי ברכה על מצוה אחרת ל"ח מתכוון למצו' אחרת, עוד יש להעיר קצת מהא דברכות (דף מ"ט.) דמקדש השבת וישראל והזמנים ל"ח חותם בשתים שזה קדושה וזה קדושה ואף שהוא בב' דברים מקדש ישראל ומקדש הזמנים מ"מ אין זה כשתים שהכל קדושה עיי"ש ברש"י וה"נ בברכת המצוות עיקר הברכה אשר קדשנו במצוותיו והרוקח כ' בסי' שס"ז דבמצו' שגם ב"נ מצווה לא תקנו ברכה דל"ש לומר אקב"ו עיי"ש הנה עיקר הברכה בעבור קדושת ישראל והכל קדושה אחת וחשוב חיוב אחד, וע' יבמות (דף מ"ו:) מי לא טבלה לנדותה, מי לא טבל לקיריו וביאר בירושלמי פ"ג דקדושין משום דזה וזה לשם קדושת ישראל חשיב דבר א':

מדי דברי אנכי הרואה דדבר זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת רש"י והרי"ף בברכות (דף י"ב:) גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דדעת רש"י דהתחיל בא"י אמ"ה על דעת לסיים בורא פה"ג אמנם קודם שגמר ברכתו אמר שהנ"ב וגמר הברכה כדין מ"מ מספקא לי' אם יצא משום דנתכוון בתחלתו לגמור ברכה אחרת וכ' התוס' שם דאע"ג דמצות איצ"כ מ"מ במתכוון למצו' אחרת גרע, ומינה דמתכוון לברכה אחרת דינו כמתכוון למצו' אחרת, אמנם הרי"ף מפרש שאמר בופה"ג ושהנ"ב ולא אמר הברכה כדינה אבל בסיים שהנ"ב גרידא אף דהתחיל פ"ד בופה"ג יצא, ע' ברא"ש שם וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז גם בנ"ד מוציא כה"ג:

אך מ"מ יש לדון דגם לדעת רש"י יוצא בנ"ד דהתר"י כ' שם בשם רבינו שמואל דאף דמצוות איצ"כ מ"מ כאן גרע דמתכוון שלא לצאת עיי"ש לפ"ז ל"ש האי סברא רק התם שלא נתכוון בפתיחת הברכה רק לחמרא משא"כ בנ"ד דהמברך מכוון בברכתו עבור עצמו לסיים להניח תפלין ועבור חברו לברכת המוציא, וא"כ הרי עכ"פ ליכא כוונה להיפוך בשלמא למש"כ דמתכוון למצוה אחרת חשיב כמו שלל"ש לפ"ז לא יועיל מה שנתכוון המברך לשניהם דא"כ הוי לי' לשמו ושלא לשמו וג"כ פסול כנ"ל אבל לסברת רבינו שמואל דהחסרון משום שהוא מכוון שלא לצאת והרי כשמכוון לשניהם עכ"פ אינו מכוון שלא לצאת וז"פ, וכן לסברת התר"י שם דבמצוות שבדיבור שאני ולכו"ע צריכות כוונה ג"כ אין ראי' דברכה אחרת חשיב כמתכוון למצוה אחרת רק שלילת הכוונה הוא שמעכבת דעכ"פ לא נתכוון לברכת שהנ"ב ממילא בנ"ד דנתכוון לשניהם שפיר מוציאו דהא יש כאן כוונה גם לברכה הנצרכת, גם יש לדון להיפוך דאפילו לדעת הרי"ף אינו יוצא בנ"ד לפמ"ש הפמ"ג בפ"כ ח"ג אות ה' דאף דמצוות דרבנן איצ"כ כמ"ש המג"א סי' ס' מ"מ כוונה להיפוך י"ל דגרע ומ"ש בסי' ר"ט פתח אדעתא לומר שהנ"ב וסיים בורא פרי הגפן יצא אע"ג שכוון לשהכל נהי' בדברו יש לחלק בין שוגג למזיד וכו' עיי"ש, והוא חידוש דין דאף דכוונה להיפוך מגרע מ"מ היי"ד במזיד ולא בשוגג וא"כ בנ"ד דמכוון עבור עצמו ברצון גמור אפשר דגם להרי"ף אינו יוצא, אמנם גוף דברי הפמ"ג לכאו' תלוי בפלוגתא דרבה ור"ח במנחות (דף מ"ט) לענין קדשים אם עקירה בטעות הוי עקירה דהכא קיימינן למ"ד מצוות איצ"כ וא"כ דומה בזה לקדשים דסתמא כשר רק כוונה להיפוך גרע כמו שלל"ש וכי היכי דהתם ל"מ עקירה בטעות ונשאר סתמא וכשר ה"נ כוונה להיפוך שהוא בטעות ל"מ ונשאר רק בלא כוונה ובדרבנן אי"צ כוונה, והנה הרמב"ם פט"ו מה' פסוהמו"ק פסק דעקירה בטעות ל"ה עקירה, אמנם מד' התוס' זבחים (דף ב':) ד"ה מתני ב"ד נראה דלהלכה עקירה בטעות הוי עקירה, והטעם נראה דהכס"מ כ' בדעת הרמב"ם דפסק ל"ה עקירה משום דרבא הוא בתרא נגד ר"ח עיי"ש פט"ו מה' פסוהמו"ק ה"א והט"ז וכ"ז לגירסת הרמב"ם דגרס במנחות (דף מ"ט) רבא אבל בספרים דידן הגירסא רבה י"ל דהלכה כר"ח, ולפי"ז י"ל דרש"י ורי"ף בברכות פליגי בזה דרש"י ס"ל כמ"ד דעקירה בטעות הוי עקירה לכן ס"ל דאפילו בסיים כהוגן י"ל דלא יצא כיון דמכוון לברכה אחרת אבל הרי"ף ז"ל ס"ל כמ"ד עקירה בטעות ל"ה עקירה לכן הוכרח לפרש דמיירי בסיים בופה"ג שהכל נהי' בדברו אבל בסיים כהוגן פשיטא דיצא:

אך יש לדון דאפילו למ"ד התם הוי עקירה הכא מודה דבשלמא בקדשים דרשינן מקראי שיעשו העבודות לשמן כדאי' בפ"ק דזבחים (דף ד') ואם זבח שלמים שתהי' זביחה לשם שלמים, המקריב את דם השלמים שתהי' קבלה לשם שלמים, הזורק את דם השלמים שתהי' זריקה לשם שלמים וכו' רק דסתמא ג"כ כשר משום דסתמן לשמן עומדים והוי כאילו פירש לשמה כדאיתא זבחים (דף ב':) וכ"ז בסתמא ממש אבל בעקירה בטעות אף דעצם המחשבה לשם קרבן אחר לא חיילה משום דהוי בטעות מ"מ שוב ל"מ דעכ"פ אינו לשמה וסתמא לשמה קאי ל"ש בזה כיון דמ"מ חישב לשם אחר ובזה ידוקדק לשון עקירה בטעות דנקיט דלכאו' הוי לי' למימר מחשבה בטעות הוי מחשבה אבל למ"ש א"ש דעצם המחשבה שחישב לשם קרבן אחר לכו"ע ל"מ גם לר"ח רק דמ"מ פסול משום דעכ"פ נעקר הלשמה ואינו פוסל מפאת השלל"ש רק מצד שלילת הלשמה וכ"ז בקדשים דילפינן מקראי דצריך לשמה פסול גם עקירה בטעות משא"כ במצו' למ"ד מצו' אין צריכות כוונה אי"צ לומר משום דסתמא לשמה קאי רק דבעצם אי"צ כוונה רק כוונה להיפוך מגרע ממילא כוונה בטעות דלא חיילה לכו"ע כשר דשלילת הכוונה אינו מזיק בזה כיון דמצוות לגמרי איצ"כ:

והנה ראיתי בחידושי הרי"ם זצ"ל ר"פ כל הגט נסתפק לענין שלא לשמה בקדשים אם ישחוט בפירוש שלא לשמה רק שלא יזכיר קרבן אחר אם פסול עיי"ש ולכאו' יש לתלות בפלוגתא דרבה ור"א דלר"ח דעקירה בטעות הוי עקירה היינו אף דבעצם המחשבה בטעות לא חיילה מ"מ עכ"פ לשמה אינו כמש"ל א"כ ה"ה כשמכוון בפירוש שלא לשמה פסול אף דאינו מזכיר שם קרבן דעקירה בטעות ג"כ א"א לומר דהזכרת הקרבן האחר הוא שפוסל דזה הוי בטעות רק כיון דא"א לומר סתמא לשמה קאי שוב פוסל שלילת הלשמה כש"כ בשלל"ש ולמ"ד עקירה בטעות ל"ה עקירה ס"ל דשלילת הלשמה אינו פוסל רק כשמכוון לשם קרבן אחר וא"כ ה"ה שלל"ש בלבד אינו פוסל כל שאינו שוחט לשם קרבן אחר דאין לומר דגם שלילת הלשמה גרידא פסול רק דשאני התם כיון דהוא בטעות ואם הי' יודע הי' מחשב לשמה דזה לא מסתבר כלל דע"כ ל"מ הטעות רק לסלק מחשבתו אבל לא שיחשב כאלו חישב מחשבה הפכיית וז"ב ופשוט.

[ובזה נלע"ד ליישב דברי הרמ"ע מפאנו סי' ק"ה דאע"ג דעקירה בטעות ל"ה עקירה מ"מ הפסח פסול משום שלא לשמה. ותמהו עליו דהרי מפורש בגמ' שם דלמ"ד ל"ה עקירה כשר ול"ח שלל"ש ונלע"ד עפמש"כ הרמב"ם פט"ו מפסוה"מ הי"א דהפסח ששחטו לשם חולין ג"כ פסול ובש"ס זבחים (דף ג.) דהא דחטאת ששחטה לשם חולין כשר משום דדל חולין מינייהו הו"ל סתמא וכשר. וא"כ בפסח דגם לשם חולין פסול ע"כ דגם סתמא פסול ודומה לגט דאפילו כ' לשם כותית פסול דדל כותית הו"ל סתמא ופסול כדאיתא זבחים (דף ג.) וכיון דסתם בפסח פסול אא"ל עקירה בטעות ל"ה עקירה דאף דמחשבתו בטעות לא חלה מ"מ פסול מצד שלילת הלשמה וזה פשוט]:

ואף דבנזיר (דף ט":) אמרי' גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים משום דאומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך ומחמת זה חשיב כאלו נדר מן החטים הנה דמהני הטעות לענין זה שיחשב כאמר באופן אחר. אבל לא דמי דהתם אמר עכ"פ הרי עלי מנחה רק שהוסיף ואמר מן השעורים וכיון דזהו טעות שוב חייב מחמת תחלת דבריו שאמר הרי עלי מנחה משא"כ בנ"ד דחסר לגמרי הד יבור הנצרך. ואף דמצינו מ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש משום דאמרי' אילו הוי יודע הוי מייאש התם נמי אין הטעות עושה כוונה דיאוש אינו כוונה רק שסילק דעתו כמו שביאר המהר"ל בס' באר הגולה דכל שאין דעתו על ממונו ל"ח שלו וכאן אף דסובר שהוא שלו ועדיין דעתו על ממונו מ"מ כיון דאילו הוי ידע הוי מייאש חשיב כאילו ל"ה דעתו על ממונו והיינו דע"י הטעות מסלקין דעתו וכוונתו אבל לא שיחשב כוונה הפכיות:

וכן נראה סברת התוס' קידושין (דף ס"ג:) סוד"ה אלא דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה עיי"ש וכוונתם דבשלמא במחוסר שתיקה אמרי' שפיר אילו הוי ידע ג"כ ל"ה מוחה כמ"ש התוס' שם משא"כ במקום דצריך אמירתו שרוצה ל"מ מה דאילו הוי ידע הי' אומר שרוצה דמ"מ עתה ליכא אמירה וז"פ:

[וע' תוס' גיטין (דף מ"ו:) בד"ה המוציא אשתו דבאילונית ל"ש אין אדם עושה בב"ז דלא אסיק אדעתי' למחול עיי"ש ול"א אילו הוי ידע הוי מוחל דהרי אא"ע בב"ז. ואף דאם הי' יודע שהיא אילונית הי' מחשב בשעת ביאה שיהי' קידושין גמורין. מ"מ א"א שיהי' מחמת זה קידושין דאילו הוי ידע ל"מ רק להיפוך להאפיס החלות אבל לא לעשות מאינו ישנו. ודעת רש"י ז"ל שם דגם באילונית אמרי' אא"ב ב"ז היינו כיון דעכ"פ יש כוונה לעצם הקידושין רק דתרצה לבטל הקידושין מחמת טעות דאילו הוי ידע שהיא אילונית בשעת ביאה ודאי הי' מכוון לקידושין גמורין כדי שלא יהי' בעי"ז דומה למש"כ הש"ך לענין יאוש שלא מדעת דלהלכה ל"ה יאוש דא"א לומר אילו הוי ידע הוי עייאש דאם תאמר כן יש לך לומר אילו הוי ידע עוד מי המוציא בודאי ל"ה מייאש וה"נ אא"ל אילו הוי ידע ל"ה מקדשה. דאדרבא אילו הי' יודע בשעת ביאה הי' מכוון לקידושין משום דאין אדם עושה בב"ז וא"כ ל"א אילו הוי ידע לחדש כוונה רק לסלק אילו הוי ידע אחר שתרצה לבטל הקידושין מחמתו]:

אך יש לפקפק במה שכתבתי דהא דעקירה בטעות הוי עקירה היינו משום דבאמת צריך לשמה רק דסתמא לשמה קאי לכן כשמחשב שלל"ש אף שהוא בטעות מ"מ הועיל עכ"פ שלא יחשב לשמה דהא במנחות שם פריך למ"ד עקירה בטעות ל"ה עקירה מהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול ה"ד אי דידע בה דחטאת הוא ושחיט לה לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו אלא לאו דסבור שלמים הוא וקמחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא דעקירה בטעות הוי עקירה, ומבואר ברש"י ותוס' שם דקאי אפיגול ממש לא כפי' רש"י ב"ק (דף ה'.) דקאי אשלל"ש וערש"י גיטין (דף נ"ג.) ומינה דגם מחשבת פיגול דהיינו חוץ לזמנו תלי בפלוגתא זו אם עקירה בטעות הוי עקירה, ולמש"כ אינו דמיון למחשבת שלל"ש דהתם גלי קרא דצריך לשמה לכן גם בטעות הוי עקירה דמ"מ ליכא לשמה אבל לענין חוץ לזמנו דלא מצינו קרא שיצטרך כוונה לאכלו בזמנו [גם במשנה זבחים (דף מ"ו:) לא חשיב לה בין המחשבות שהזבח נזבח לשמן] רק אם חישב חוץ לזמנו פיגול אבל עכ"פ איך יועיל בזה מחשבה בטעות. וע"כ דליתא מש"כ:

אך נלע"ד לה"ר דשלל"ש לבד אינו פוסל כל שאינו שוחט לשם קרבן אחר מש"ס זבחים (דף ג'.) דשוחט לשם חולין כשר משום דלאו מינא לא מחריב בה ודל חולין מינייהו הו"ל סתמא וכשר ואי נימא דכל שמחשב שלא לשם הקרבן פסול א"כ אף אי מדלית חולין מינייהו הו"ל שלא לשם הקרבן עכ"פ ויופסל אע"כ דכל שאינו מזכיר קרבן אחר כשר [והן נסתר מחמתו ג"כ מש"כ דכל שמחשב שלל"ש אף דעצם המחשבה לא חיילה מ"מ שוב אא"ל סתמא לשמה קאי דהרי בש"ס מפורש להיפוך דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וכשר, דכל דהמחשבה לא חיילה שוב הוי סתמא וכשר וכבר כתבתי מזה בסי' א' עיי"ש] אך יש לדחות לפי המבואר בפסחים (דף ס'.) דכל קרבן ששוחט שלא לשמו חשיב לשמו ושלל"ש דסתמא לשמה קאי עיי"ש, הנה דמה ששוחט לשם קרבן אחר זה אינו שלילת הלשמה, רק דמ"מ פסול דהרי מ"מ מחשב גם שלל"ש והוי לשמו ושלל"ש דפסול, וכ"ז במקום דעצם השלל"ש פוסל אבל בשוחט לשם חולין דלאו מינא לא מחריב בה וליכא שלל"ש שוב כשר מצד סתמא לשמה קא אבל אם מפרש בפי' שלא יהי' לשמה בזה אא"ל סתמא לשמה קאי ושפיר פסול:

אך המעיין ברבינו יונה ברכות (דף י"ב.) יראה דהמכוון לשם ברכה אחרת חשיב לענין הברכה הצריכה כאלו כיון בפי' שלא לצאת דוק ותשכח, וא"כ גם בשוחט לשם קרבן אחר או לשם חולין חשיב כאלו כיון בפי' שלא לשם אותו הקרבן שהוא, ומ"מ אמרי' סתמא לשמה קאי וא"כ ה"ה באומר בפי' שלא יהי' לשמו:

ולשון רש"י זבחים (דף ג'.) בד"ה דלאו מינא כגון חולין שאינו מין קדשים אין שמו נתפס על הזבח לעקור שמו ממנו עכ"ל נראה דעיקר פסול שלא לשמו משום דחל שם הקרבן האחר ע"ז ועי"ז נפסל, אבל כל שאין חל שום שם על הקרבן נשאר לשמו, [ובמק"א כתבתי ראיות לזה דעיקר פסול שלא לשמה משום דחל עליו שם הקרבן האחר שחישב עליו, וכן נראה מלשון רש"י זבחים (דף ז:) ד"ה מקופיא עיי"ש היטב, עוד ראי' לזה ממש"כ הרשב"א ריש מנחות דאף דעולה ששחטה שלל"ש אסור לזרוק דמה שלא לשמה מ"מ אותה העבודה שהתחיל לעשות שלל"ש מותר לגמור שלל"ש ע"ש מבואר להדי' דבמחשבתו שלל"ש אהני מעשיו וניתק הקרבן קצת לשם האחר שחישב עלי' עכ"פ לענין אותה עבודה דאם ל"ה חל שם האחר כלל מ"ש עבודה זו דמותר לשנות בה, וכן מצאתי בתוס' מנחות (דף מ"ז:) סוד"ה עד שישחוט דשלל"ש עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר עיי"ש, וגדולה מזו כ' בברכת הזבח זבחים (דף ז':) לענין חטאת חלב ששחט לשם חטאת דם דכשר ועולה לשם חובה ופי' הברכת הזבח דעולה לשם חטאת דם ועצ"ק שחולק עליו בזה והיינו דודאי אין הקרבן ניתק לגמרי לקרבן אחר כרצון המחשב אבל זה י"ל לכו"ע דגם מחשבתו חיילה קצת על הקרבן כמפורש ברש"י ותוס' ורשב"א הנ"ל וע' זבחים ס"ז.:

עוד קצת ראי' לזה מהא דאמרי' זבחים (דף ל"ה.) דאפילו לר"י דפוסל במחשבת הינוח מודה בחישב שיאכלוהו ערלים וטמאים שכשר דכל כמיני' עיי"ש מוכח דהמחשבה מועלת שהקרבן נתייחד באמת למה שחישב, דאל"כ רק דעצם המחשבה הוא שפוסלת, מה בכך דאין בידו לעשות מ"מ עצם המחשבה יפסול אבל ע"פ האמור א"ש דעיקר הפסול משום דהקרבן נתייחד להדבר שחישב עליו ואם חישב שיאכלוהו ערלים דאין בידו להאכילו לערלים ל"מ מחשבתו וכעין מה שכתבו התוס' ורמב"ן ור"ן סוף פ"ב דגיטין דנכתב שלא בצווי הבעל חשיב שלל"ש משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת והיינו דכיון דאין ביד השליח לגרש ל"מ מחשבתו לשם כריתות וה"נ בזה:

[ובזה מובן סברת ר"ש ריש מנחות דהיכא דמינכרא מחשבתו לא מיפסיל ולהנ"ל מובן דכיון דשלא לשמה היינו דהקרבן ניתק באמת ממהותו למהות הקרבן אחר שחישב עליו וזה שייך בדבר שאינו ניכר אבל בקומץ מחבת לשם מרחשת דא"א לו להיות מרחשת שפיר לא מיפסיל דא"א לומר שניתק ממהות מחבת ונעשה מרחשת כיון דהוא דבר טבעיי וא"א שנותו:

ובזה מובן הא דפסחים (דף ס':) דאף במחשב שלל"ש מ"מ סתמא לשמו קאי, והיינו דכיון דאין עצם המחשבה פוסלת רק משום שמנתק באמת הקרבן קצת ועושהו קרבן אחר כלשון התוס' מנחות (דף מ"ז) הנ"ל וכיון דאין לו כוח לנתקו לגמרי ממהותו רק לשים עליו גם שם זה דשלל"ש אבל מ"מ נשאר גם שמו הראשון כמ"ש הצ"ק זבחים (דף ז') לכן חשיב ג"כ לשמו ודוק וז"ב]:

עוד נלע"ד ראי' לזה משינוי בעלים דאם נימא דבשינוי קודש פוסל כה"ג אף שאינו מכוון לשם קרבן א' רק שלא לשם אותו קרבן מסתמא ה"ה בשינוי בעלים דאם ישחוט בפירוש שלא לשם בעלים אף שאינו שוחט לשם בעלים אחרים יופסל וא"כ משכחת לה שינוי בעלים בצבור שישחוט בפירוש שלא לשמן ואילו בפסחים (דף ס"א.) וזבחים (דף ד') מפורש אמרו דשינוי בעלים אינו בצבור כביחיד משום דכולן בעליו, ואם נימא דשלא לשם בעלים גרידא חשיב שינוי בעלים א"כ יכול לשחוט שלא לשם הצבור. אע"כ דכה"ג ל"ח שינוי בעלים וא"כ ה"ה שינוי קודש, עוד ראי' מחטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה דכשרה משום דבעי' מחוייב כפרה כמותו כדאיתא זבחים (דף ז':) וכ"כ רש"י פסחים (דף ס"א.) ותוס' זבחים (דף ד') לענין שוחט חטאת. לשם עכו"ם דכשר מהאי טעמא ואי נימא דכל ששוחט שלא לשם בעלים פסול א"כ דל חברו מ"מ הרי שחט בפי' שלא לשם הבעלים:

וע' תוס' מנחות (דף מ"ב.) בד"ה ואל ימול כותי דס"ת סתמא לשמו קאי ואינו פסול אלא בכותב בפירוש שלא לשמה עיי"ש לתי' אחד, ומשמע דאם מחשב שלא לשמה לבד פסול אף שאינו מחשב לשם דבר אחר משמע לכאורה ג"כ דלא צריך דוקא שישחוט לשם אחר, אך ברש"י גיטין (דף מ"ה:) ד"ה קורין בו ולא חיישינן שמא הוא כותב לשם ע"ז. משמע דכ"ז שאינו כותב לשם ע"ז כשר משמע דל"ח שלל"ש רק בחישב בפי' לשם ד"א וע' חי' ח"ס שם, וא"כ י"ל דס' החי' הרי"מ תלי בפלוגתת רש"י ותוס' הנ"ל:

עוד יש להעיר דל"ב דוקא בעי' לשם אחר מהא דזבחים (דף ג') דהוי בעי למיפשט דסתמא בגט פסול מדתנן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ודחי ודילמא שאני התם דאין ברירה, הנה דמחמת אין ברירה גרע מסתמא והתינח אי נימא דכל שחישב שלל"ש אף שלא חשב בפי' לשם אחרת הוי שלל"ש י"ל דמה שאמר לאיזה שארצה אגרש ומינה דאם לא ירצה מתנה בפירוש שאינו כותב עבורה וכיון דאין ברירה שמא לא רצה והוי שלל"ש אבל אי נימא דבעי' שיכתוב בפי' לשם אחרת ק' טובא אף דאין ברירה ולא חלה מחשבת לשמה על זו אבל מ"מ איך חשיב שלל"ש הרי התנה רק לאיזה שארצה ולהשני' הרי בודאי לא רצה ואיך יחשב כאילו חישב עבור האחרת, אך אי"ז ראי' דדעת רש"י חולין (דף י"ד) גבי לוקח יין מבין הכותים דלמ"ד אין ברירה חיישינן שמא שתה תרומה עיי"ש והתם נמי ק' איך אפשר לומר ששתה תרומה הרי אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וא"כ מה ששותה ואין בא לידי הפרשה בודאי אינו תרומה, ואין חשש רק שמא גם מה שמפריש בסוף אינו תרומה ונמצא שתה טבלים למפרע אבל (לא) ששתה תרומה זה ודאי א"א לומר וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דמעיקרא בשעת קריאת שם כל היין נכנס בגדר הס' וכל ב' לוגין ממנו אפשר שישארו ויהיו תרומה, רק דאח"כ נתברר דדווקא אותן ב' לוגין נשארו ולמ"ד אין ברירה כמו דלא סמכינן על הבירור שבסוף לענין ב' לוגין שמפריש בסוף דלא הוברר למפרע שהם היו עתידין להפריש כמו כן אמרי' להיפוך שמא ב' לוגין אחרים שלא באו לידי הפרשה הם היו בכלל דיבורו ול"א אמרי' הוברר למפרע שהם לא היו עתידין כלל לבוא לידי הפרשה ומש"ה אפשר דב' לוגין ששותה הם היו תרומה וכמו כן ממש י"ל בכתוב לאיזה שארצה אגרש דחשיב בפי' שלל"ש כיון דשתיהן בשוה נכנסו בגדר הס' מעיקרא בשעת אמירתו, רק דאח"כ מברר דיבורו שרוצה רק לגרש זו וכיון דאין ברירה ל"א הוברר למפרע דודאי לא כ' עבורה רק אפשר דמעיקרא הי' עתיד לרצות לגרש האחרת וחשיב כאילו כ' בפירוש לשם האחרת דומה ממש להא דתרומה, וראיתי לרעק"א בדו"ח מערכה ד' שתמה מאד ע"ד רש"י הנ"ל דחיישינן דתרומה שתה ואסיק בצע"ג, ולענ"ד דברי רש"י מקור מקומם טהור בהא דזבחים (דף ג') הנ"ל דמצד אין ברירה הוי כאלו פירש שלא לשמה דאפשר דמתחלה הי' עומד להתרצות להאחרת וה"נ בשני לוגין שאני עתיד להפריש כיון דאי"ב אמרי' שמא מעיקרא הי' עומד להפריש ב' לוגין אחרים ועל כל ב' לוגין יש לחוש שמא תרומה שתה והוא ראי' גלוי' ומפורשת לשיטת רש"י ז"ל:

וראיתי לרעק"א ז"ל שם שהק' על רש"י דהא אמרי' בגמ' שמא יבקע הנוד ושותה טבלים למפרע, הנה דאינו תרומה רק טבל, ולענ"ד הקלושה לק"מ דהתם קאי למ"ד יש ברירה דמ"מ יהי' אסור מגזרה שמא יבקע הנוד כמפורש בגמ', ולדידי' ליכא למימר דתרומה שתה כיון דאמרי' ברירה וכ"ז שלא הופרש א"א שיחול עליו דהוא אמר שאני עתיד להפריש והרי הוברר בסוף שלא בא לכלל הפרשה אבל למ"ד אין ברירה שפיר כ' רש"י דלמפרע תרומה שתה דכמו דל"מ הבירור דבסוף לענין הב' לוגין שמפריש שיהיו תרומה בודאי כן ל"מ הבירור על מה שלא הופרש שהוא טבל וז"ב:

וראיתי בתוס' פסחים (דף ס"א.) ד"ה נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו שכתבו דאם מתו בעלי' הו"ל שינוי בעלים משום דהו"ל כמפרש שלא לשם בעליו עיי"ש משמע מזה דאף שאינו שוחט לשם בעלים אחרים רק שמפרש שלא לשם בעלים חשיב שינוי בעלים ובעניי הדבר תמו' דא"כ משכחת לה שינוי בעלים בצבור כביחיד וד' יאיר עיני.

[ותלמיד. א' העירני מד' הרמב"ן ר"פ לולב הגזול בקרבן הגזול אף דההקדש חל משום יאוש וש"ר מ"מ כיון דבהיותו ביד הבעלים עדיין לא הי' קנוי לו חשיב כשינוי בעלים ואינו עולה לשם חובה, אך משם אין ראי' דבל"ז כיון דאין לו בעלים איך אפשר שיעלה לשם חובה, ועיקר כוונתו דאף דחל הקדש מ"מ אינו עולה לבעלים כעין דמצינו לענין שלא לשמו, וכ"מ ברמב"ן גיטין (דף נ"ה.)] ולגודל התמו' הי' נלע"ד לכאו' דכיון דלכתחלה מצו' לשחוט בפירוש לשמה כמבואר זבחים (דף מ"ז:) לשם ששה דברים הזבח נשחט וכו' רק משום גזרה דלמא אתי למימר שלא לשמו אתני ב"ד דלא לימא לשמו כדאיתא ריש זבחים וא"כ בעינן עכ"פ שיהי' ראוי' למחשבת לשמה דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל במתו בעלי' דל"ש לשמה שוב מעכב כיון דאינו ראוי לבילה [ומצינו דוגמת סברא זו לענין כוונה עצמה דכל שראוי אין הכוונה מעכבת בעירובין (דף ל"ח:) דאפילו לרבנן דס"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה וכן ישן משום דאינו מכוון לקנות שביתה מ"מ בניעור כיון דאי בעי אמר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי] אמנם יש להביא ראי' דלא בעי ראוי לבילה לענין לשמה דהרי בתוס' חולין (דף י"ב:) וזבחים (דף ב':) מבואר דגם בקטן שייך סתמא לשמה קאי ולולא דהוי מתעסק הי' כשר עיי"ש ואף דאינו ראוי לשחוט לשמו כיון דאין לו מחשבה, הנה דלא בעי ראוי לבילה לענין לשמה עוד ראי' ממש"כ התוס' מנחות (דף מ"ב.) ובע"ז (דף כ"ז.) ובגיטין (דף כ"ג.) דאף דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד מ"מ בדבר דמסתמא כשר משום סתמא לשמן קאי ה"ה דכשר בעכו"ם ואע"ג דעכו"ם אינו ראוי לעשות לשמה. וכן מוכח עוד מתוס' עירובין (דף ל"ז:) ד"ה לאיזה שירצה כהן כי' א"כ אפילו אין ברירה אין ראוי לחשב לשמה וכיון דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ול"מ סתמא, והרי אפילו מצד ספק חשוב אינו ראוי לבילה כמבואר בב"ת (דף פ"א:) אע"כ דלא בעינן בזה ראוי לבילה. ואולי יש ליישב בזה דעת רש"י ז"ל דהתוס' חולין (דף י"ב:) וזבחים (דף ב':) הנ"ל הקשו על רש"י שפירש הא דקטן יש לו מחשבה או לא דהיינו אם שחט קטן עולה לשמה אי מהני מחשבתו וע"ז הקשו הא סתמא לשמה קאי ולהנ"ל י"ל דדעת רש"י הוא דבעינן ראוי לבילה לכן בקטן שאינו ראוי למחשבת לשמה פסול וכן בהא דעירובין (דף ל"ו.) הנ"ל הקשו התוס' על רש"י שכ' דאי אין ברירה הו"ל שינוי בעלים והקשו דהא גם סתמא כשר וא"כ אפשר להקריב בסתם וי"ל דרש"י ס"ל דכל שאינו ראוי לכוון לשמה מחמת ספק הו"ל אינו ראוי לבילה ולשמה מעכב בו:

עוד י"ל בפשיטות דלעולם בשוחט שלא לשם בעלים שאינו מזכיר בעלים אחרים גם להתוס' כשר והטעם דמ"מ עצם הקרבן סתמו לשמו קאי ול"מ מחשבתו להפקיע סתמיות היותו לשמו רק במחשב לשם קרבן אחר דזה נלמד מקרא ואף דמילפותא דקראי ריש פ"ק דזבחים משמע דבעינן בפירוש לשמה מ"מ י"ל דאין ממעטין רק ההיפוך דהיינו שלל"ש וכעי"ז מבואר מנחות (דף ס"ט:) לענין ממושבותיכם דאין ממעטין רק דחו"ל ולא חטין שירדו בעבים וכעי"ז בירושלמי פ"ק דתרומות לענין אתם ולא התורם את שאינו שלו נסתפק אם ה"ה דממעטין הפקר וכעי"ז בליקוטי הרמב"ן פסחים לענין שלך א"א אתה רואה אם ממעטין הפקר עיי"ש וכעי"ז כ' הטו"א ר"ה י"ג לענין קצירכם ולא של עכו"ם ולענין בכורה עיי"ש וכעי"ז בכפ"ת פ' לולב הגזול נסתפק אם יוצאין בלולב של הפקר [וקצת יש להעיר מירושלמי פ"ק דערלה דדריש ולקחתם לכם בדמים ובתנחומא פ' אמור אות י"ח ולקחתם תני ר"ח במקח ולא בגזל מוכח קצת דבעינן דוקא מקח אך אאל"כ דא"כ גם במתנה לא יועיל ויש לדחות דבמתנה מסר לו כל זכותו כמו דאמרי' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו משא"כ בהפקר ואכמ"ל] וע' תוס' חולין (דף כ') וכעי"ז מצינו בכ"מ, וכ"ז כשסתמא עומד עכ"פ להשחט לשמו אבל במתו הבעלים אין סתמו עומד להשחט לשמו ול"ש סתמו לשמו קאי ושוב יפסל סתמא כמו גבי גט דסתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כדאיתא זבחים (דף ב':) והוא סברא נכונה:

אך עדיין ק"ק מהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה וכתבו התוס' זבחים (דף ה'.) דע"כ כשר ומרצה עיי"ש הנה דל"ח שינוי בעלים אף שמתו בעלי' ואף דהתוס' כ' שם דמש"ה מדמה שינוי בעלים להאשה שהביאו חטאתה לאחר מיתתה דאחר מיתה אין לו בעלים וגם שינוי בעלים חשיב כאין לו בעלים מ"מ אינו דמיון גמור כמ"ש התוס' שם בעצמן דשינוי בעלים כשר ואינו מרצה ואילו בזה כשר ומרצה עיי"ש וצע"ק [ואולי י"ל דשא"ה דמכפר ליורשין מקופיא כדאיתא זבחים (דף ו'.) ומה"ט ס"ל לר"פ בזבחים (דף ז':) יש בעלים שאחר מיתה עיי"ש משא"כ בפסח דלא אתי לכפרה ל"ש זה רק בפסח חשיב שינוי בעלים]:

ונשוב לנ"ד דיש לדון דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם בהא דפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דאם התחיל ע"ד בופה"ג וסיים כהוגן יצא מ"מ בנ"ד י"ל דאינו יוצא דשא"ה דהוי עקירה בטעות כמ"ש הפרמ"ג, עוד דנתי במק"א דאפילו נימא דדעת הרי"ף ורמב"ם דגם מתכוון למצוה אחרת יוצא היי"ד במברך עצמו אבל כשאחר מוציאו ומכוון עבור עצמו למצוה אחרת י"ל דאי"מ דהו"ל כמי שאינו מחוייב בדבר דרש"י כ' בר"ה (דף כ"ט.) דהא דאע"פ שיצא מוציא היינו משום ערבות חשוב עדיין מחוייב בדבר, לפי"ז יש לדון במברך לעצמו ועוסק עתה במצוה אחרת ועוסק במצוה פטור מן המצו' ודעת הר"ן סוכה דאפילו היכא דאפשר לקיים שניהם מ"מ פטור ממצוה ממילא פטור אז גם מחיוב ערבות דלא עדיף ערבות ממצו' עצמיית המוטלת עליו, בשלמא במוציא ח"ע באותו ברכה שצריך חברו אי"צ לבוא לערבות דכל שמוציא א"ע אפי' בנהנין מוציא אף דליכא ערבות וגם ל"ש לומר בזה עוסק במצו' פטור מן המצו', כיון דעוסק באותו מצוה שחברו צריך וערבות הוא חלק מגוף המצוה והרי באותו מצו' שעסוק בה בודאי חייב ואינו פטור רק ממצוה אחרת וז"פ, משא"כ בזה דאי"צ לאותו ברכה של חברו ודומה ליצא רק דתרצה לומר אע"פ שיצא מוציא ושוב צריכין לבוא לערבות והרי אז פטור מערבות מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא מיבעיא אם נימא דעוסק במצוה פטור מן המצוה לגמרי ואפילו בדיעבד אם עושה מצוה אחרת אינו מקיים מצוה כמ"ש בס' בית האוצר פשיטא דאינו מוציא דחשוב אינו מחוייב בדבר, אמנם אני כתבתי להגאון שליט"א אחרי צאת ספרו לאור ב' תשובות בדבר, א' מש"ס זבחים (דף י"ט.) תפלין מהו שיחוצו אליבא דמ"ד לילה לאו זמן תפלין לא תיבעי לך כיון דבלילה חייצי ביום נמי חייצי כי ת"ל למ"ד לילה זמן תפלין כו' כהנים בעבודתן וכו' פטורין מן התפלין מאי לאו אם הניחו אין חוצצות לא אם הניחו חוצצות א"ה פטורים אסורים מיבעי לי' כיון דאיכא לוי' וישראלים דלא מתנו לי' אסור משום הכי תנא פטורין והתנא אם הניחו אין חוצצות וכו' משמע דהא מלתא אם הניחו חוצצות או אין חוצצות תליא בבעיא דלעיל תפלין מהו שיחוצו, וק' לכאו' טובא הרי לעיל אמרינן דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין ודאי חוצצין ופירש"י דהא לא מצו' הוה דניהוי כגופי' משום חביבותא דמצות עיי"ש וא"כ הכא דפטורין משום עוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ ודאי ראוי שיחוצו כמו לילה כיון דאינו מקיים מצו' בהנחת ליכא למימר דניהוי כגופי' משום חביבותא דמצו' אע"כ דאע"ג דעוסק במצוה פטור מהמצוה מ"מ אם עוסק במצוה האחרת מקיים מצו' הלכך לא דמי ללילה דהתם לא מקים מצו' כלל משא"כ כהנים בעבודתן אם הניחו מצו' קעבדי והוא ראי' ברורה בס"ד, עוד ראי' מירושלמי רפ"ג דברכות מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה ואי' בירושלמי [הובא בתוס' שם] אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו עיי"ש משמע דלולא טעמים אלו הי' רשאי להחמיר ע"ע ותיפ"ל כיון דפטור משום עוסק במצו' א"כ הוי ברכה לבטלה אע"כ דאם עושה מקיים מצו' ואכמ"ל יותר.

מ"מ אף לדברי י"ל דכיון דאינו מחוייב אף דאם יעשה מקיים מצוה מ"מ חשוב אמחב"ד דהרי אשה אין מוציאה אנשים במ"ע שהז"ג אף דאם עושה מקיימת מצוה ולדעת ר"ת מותר לה לברך על כל מצ"ע שהז"ג מ"מ כיון דאינה מצוה הכרחיית אצלם חשיבי אמחב"ד וה"נ בנ"ד וע' בתוס' ר"ה (דף ל"ג) וע' ריטב"א סוכה כ"ה דכיון דעוסק במצו' פטור מן המצוה חשוב כדבר של רשות ואסור להניח המצוה (המצו') ולעשותה עיי"ש הנה דחשוב רק כרשות ורשות אינו פוטר ב"ח ואף דלעיל כתבנו דאם עושה מקיים מצוה אבל לא עדיף ממצו' של רשות כמו נשים במ"ע שהז"ג:

והנה במג"א רס"י ק"ח הביא בשם רדב"ז דהשוכח ערבית דקימ"ל מתפלל שחרית ב' אם הוא ש"ץ המתפלל בל"ז ב' תפלות א' בלחש וא' בקול רם תו לא צריך ונפיק בהכי, ואף דמוציא רבים יד"ח בתפלתו ידי תפלת שחרית והוא מכוון בעצמו לצאת ידי תפלת ערבית משמע דאף דהוא חייב מחמת ד"א מוציא חברו שחייב מחמת חיוב אחר מ"מ יש לחלק דשאני התם דהוא מצו' אחת מצות תפלה אלא שזה חייב מחמת היום וזה מחמת אתמול וזה חשוב מצו' א', וע' בהגהות חת"ס או"ח סי' רפ"ו ומשם תחזה דמתכוון לתפלה אחרת ל"ח כמתכוון למצוה אחרת לך נא וראה:

וראיתי בס' פתחי שערים על ברכות (דף ח') שנסתפק מי שקורא ק"ש קודם הנץ החמה לצאת ידי חובת ק"ש של יום אם יכול להוציא חברו יד"ח ק"ש של ערבית וזו הלכה העלה דאינו מוציא דהוי תרתי דסתרי, ויש לדון לכאו' ע"פ דברי הרדב"ז הנ"ל דשייך להוציא גם בכה"ג, אך יש לחלק דשאני התם דזמן תפלת תשלומין על ערבית הוא ביום ול"ה תרתי דסתרי דב' החיובים הם ביום משא"כ בנדון דידי' זה חייב לקרוא קריאת שמע של ערבית שעיקר זמנו בלילה וזה בקריאת שמע שעיקר זמנו דוקא ביום לכן הוי תרתי דסתרי, וע' רא"ש ברכות (דף ט:) שכ' דמי שלא קרא ק"ש ש"ע אינו יכול לצי"ח קודם נה"ח ידי ק"ש ש"ש וש"ע יחד משום דהוי תרתי דסתרי עיי"ש ואילו תפלת התשלומין עיקר זמנו דוקא ביחד עם התפלה העכשוית הנה דזה ל"ח תרתי דסתרי, וסמך לדברינו במג"א סי' ק"ח סק"י עיי"ש:

וחזה הויתי בס' ברכי יוסף סי' רי"ג סק"א שעלה ונסתפק באחד שאכל מעט מפת הבאה בכסנין ונסתפק אם אכל שיעור לברך מעין שלש או לא וחברו אכל כסנין ופירות ממין ז' כשיעור ומברך מעין שלש וכולל שתיהן אם מצי מפיק בברכתו לזה שאכל כסנין לחוד מי נימא דכיון דהוא מברך על המחי' ועל העץ לא מצי מפיק לאידך דחדא מתרתי לא אתיא או נימא דאידך יהיב דעתי' אדמחייב לחוד ושפיר נפיק וזו הלכה העלה דנפיק אע"ג דחברו כולל שתיהן והוא אינו רוצה לצאת בכל הברכה מ"מ יוצא עיי"ש ולכאו' זו שאלה הוא מעין חקירתינו בשומע ברכת להניח תפלין והוא צריך לברכה אחרת ורוצה לצי"ח בחצי ברכה והשאר יאמר בעצמו, אמנם המעיין יראה ולבבו יבין דלא דמי לגמרי דבשלמא התם חברו ג"כ חייב בברכה מעין שלש על המחי' והוא חיוב שלם אלא שחייב עוד בברכה על הפירות וחברו אינו רוצה לצאת רק בברכת על המחי' משא"כ בנ"ד דהמברך אינו מחוייב כל באותו ברכה של השומע רק בברכה אחרת אינו מוציא אף דבחצי ברכה ראשונה הנוסח שוה מ"מ חשיב חיוב אחר, ויש להביא קצת סמך לזה דאף דהוא חייב באותו פעולה של חברו מ"מ כל שהוא מחמת חיוב אחר אינו מוציא משיטת הבה"ג שהביאו התוס' מגלה (דף ד') דאף דנשים חייבות במגלה משום דאף הן היו באותו הנס מ"מ אין מוציאות אנשים משום דנשים אין חייבות רק בשמיעה, ואף דעכ"פ צריכות לקרות המגלה עבור עצמן כדי שישמעו וכ"ת דאין מוכרחות לקרות דוקא רק לשמוע הרי גם אנשים בידם לשמוע ושומע כעונה וא"כ החיוב שוה באנשים ונשים דשניהם חייבים או בשמיעה או בקריאה מ"מ כיון דאין שוין בסוג החיוב דאשה מחוייבת מפאת חלק השמיעה ואיש צריך לקרוא מצד עצם הקריאה ואף כששומע יוצא רק מצד דשומע כקורא כמ"ש הירושלמי ר"פ הקורא עומד חשיבי לגבי חיוב אנשים אמחב"ד ואין מוציאות אותם:

וע' ברכות (דף מ"ב:) דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות מוכח לכאו' רב' סוגי חיוב אין אחד פוטר חברו אמנם בתוס' שם מבואר משום דלשרות אינו חשיב כ"כ כמו לשתות והראי' דלהיפוך אם בירך לשתות פוטר גם לשרות כמבואר בתוס' שם וזה דומה למש"כ הב"י או"ח סוס"י רי"א בשם תשו' הרשב"א וקצת יש להעיר ממה שהק' הרמב"ן על הרמב"ם בס' המצוות שכ' דכל מילי דרבנן הם דאורייתא ממש מלא תסור והק' עליו כמה קושיות וא' מהם דא"כ אמאי אין דרבנן פוטר דאורייתא והרי הוא מחוייב בדבר כמוהו עיי"ש ואי נימא דכל שמחוייב מחמת חיוב אחר ל"ח מחב"ד א"כ מה קושי' הרי המחוייב מה"ת מחוייב בעצם ברהמ"ז מעשה ואכלת ושבעת וברכת ואילו המחוייב מדרבנן חייב רק מצד לא תסור וא"כ אין שוין בחיוב דזה חייב מחמת עצם העשה וזה מחמת ד"א מ"מ ס"ל להרמב"ן ז"ל דחשיב מחב"ד ויש לחלק וק"ל:

ויש להעיר עוד בנדון שלנו דתלוי קצת באיבעיית הש"ס נזיר (דף י"ג:) הריני נזיר כשיהי' לי בן ושמע חברו ואמר ואני אדיבורי' קאי או אגופי' קאי עיי"ש והנה ענין שומע כעונה היינו שמסכים לדברי המברך ולכתחלה צריך לענות אמן שיורה האמנת דברים אך בדיעבד יוצא גם בלא עניית אמן דעצם השמיעה בכוונה הוי הוראה ע"ז אבל עיקר המצוה לכתחלה לענות אמן כמ"ש הברכ"י סי' רי"ג סק"ה עיי"ש, וא"כ כשחברו מברך על מצו' אחרת כגון להניח תפלין אפשר לומר דאין שמיעתו הוראה רק שמסכים על הברכה שחברו מברך והיינו אקב"ו להניח תפלין ולא על הדבר שהוא צריך לברך ותלוי בהא דנזיר אדיבורי' קאי או אגופי' קאי ודו"ק:

ויש לה"ר לזה מברכות (דף נ"ד:) דאמר בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא וענה אמן יצא עיי"ש הנה דאין משגיחין על עצם המלות של העונה רק על המובן מן המלות דאם נימא דשוכ"ע היינו עצם המלות א"כ איך יצא בזה החולה הרי אם הוא יברך באותו לשון פשיטא דלא יועיל דהוא צריך לומר על עצמו כמובן וע"כ דאין דנין בשוכ"ע על עצם המלות וכעין זה כ' הצל"ח ברכות (דף כ':) דלדעת התוס' אמרינן שומע כעונה גם לענין נדר ושבועה ואם א' יאמר הריני נזיר וחברו ישמע ג"כ חשיב כאלו אמר ג"כ הריני נזיר ודחה דאף דשוכ"ע מ"מ חשיב רק כאילו אמר על חברו שיהי' נזיר אבל לא על עצמו עיי"ש [וכעי"ז מבואר בתוס' קדושין (דף נ"ח:) סוד"ה האומר דהעושה שליח לקדש האשה לא יאמר מקודשת לי בלשון המשלח עיי"ש. הנה דאף דשלוחו כמותו מ"מ ל"ח כאלו המשלח אמר אותן המלות ממש רק המשמעות של המלות וכן מבואר בשו"ע או"ח סי' תל"ד סעי' ד' בהג"ה דהמבטל חמצו של חברו לא יאמר חמצי יהי' בטל אלא חמצו של פלוני אף דאומר בשליחות הבעלים ובר"ן פ"ק דקידושין במקדש קטנה בכסף שהיא מקבלת בשליחות האב דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מ"מ לא יאמר לה בתך מקודשת לי כאילו דיבר לאבי' שהוא משלחה רק יאמר לה הרי את מקודשת עיי"ש, וראי' לזה דהרי השליח מביא ואינו קורא משום דאינו יכול לומר אשר נתת לי הרי דהשליח אינו יכול לומר בלשון המשלחו ממש וכן מבואר להדי' בש"ס קדושין (דף מ"ח) התקדשי לי התקדשי לו מיבעי' לי' עיש"ה] איברא נלע"ד הקלושה דלענין שוכ"ע אזלינן בתר המלות עצמן ג"כ ולא בתר משמעותן לגבי העונה וראי' ברורה לזה מהא דקימ"ל באו"ח סי' ו' דיכולין להוציא בכל ברכות השחר עיי"ש וק' בשלמא בברכה שאין הלשון על עצמו כגון פוקח עורים וכדומה שפיר מוציאו אבל בברכת שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה וברכת המעביר שינה מעיני דבכולן לשון הברכה על עצמו תסוב ואיך מוציאו נימא ג"כ דשוכ"ע וחשיב כאלו הודה על טובת חברו ולא ע"ע ומבואר מזה דאמרי' שוכ"ע גם על עצם המלות והוא ראי' ברורה וע' הגהות רעק"א סי' רי"ט ס"ב וע' בכור שור ברכות (דף נ"ד:) יובא להלן, ובעיקר שאילתין נלע"ד דא"א להוציא כה"ג כיון דזה מברך על דבר אחר וזה על דבר אחר דומה למה שאמרו בירך על הזבח לא פטר של פסח משום דלא שפיכה בכלל זריקה ואין החיובים שוים, והשתא קו"ח הוא דהתם הרי חיוב האכילה בשניהם בשוה, והברכה הוא על אכילה מ"מ כיון דאין שוין בעיקר חיוב הקרבן דהיינו בזריקה דזה בזריקה וזה בשפיכה אין ברכת הזבח פוטרת של פסח אפילו בברכת האכילה וכש"כ בנ"ד דאין שוין באותו חיוב אשר הברכה תסוב עלי' דודאי אין א' פוטר חברו כנלע"ד:

ד] בירושלמי ריש פ"ד דמגלה נתנה לאחר ומברך עלי' זה קורא וזה מברך ר"ה בשם ר"י מכאן לשומע כקורא ונלע"ד דהכוונה שומע כקורא ממש דדוחק לומר דלענין נצי"ת דייק דזה מפורש כבר במשנה פ"ב דמגלה הכל כשרין לקרות את המגלה וכו' גם ממשנה דריש מכלתין שמעינן לה דתנן אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ופירש"י שיקראנה להם א' מבני העיר הנה מפורש דשוכ"ע ואמאי לא קשי' לי' עד השתא וצ"ל דמ"מ הוי קשי' לי' דאין לחלק הברכה ומעשה המצו' לשנים וע"כ דשומע ממש כקורא ול"ח חצאין, וכן נלע"ד בהא דסוכה (דף ל"ח:) הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ד' מכאן לשומע כעונה דלכאו' הוא דבר מפורש בכמה מקומות ולמה לו להוציא זה ממנהגא דהלולא אך דזה פשוט לענין לצי"ח שומע כעונה אבל מ"מ ס"ד שלא יוכלו לחלק הפסוק לשנים כעין שכ' הרי"ף והתוס' ברכות (דף מ"ו) שאין לחלק ברכה אחת לשנים דאין לברך לחצאין ועל זה אומר שמע מינה שומע כעונה ממש ול"ח אמירה לחצאין וע' באות שלפני זה, והנה דברי הירושלמי הנ"ל יל"פ עוד באופן אחר דלולא דשומע כעונה ממש ל"ה ראוי שיברך אחד ויקרא אחר דעל דבר שאין בו מעשה ל"ש ברכה כמ"ש בעל העיטור על ביטול חמץ הובא ב"י סי' תל"ב וכן כ' בתשו' הרשב"א סימן קפ"ט [וע' תרה"ד סי' רס"ט] וע' ביאור הגר"א רס"י ח' ושמיעה חשיב מידי דממילא כמ"ש הרא"ש נדרים (דף פ"ג:) ול"ש ברכה על השמיעה וע"כ דשומע כעונה ממש וחשיב מעשה וע' לקמן אות כ"ג:

ה] הבכור שור ברכות (דף נ"ד:) אהא דאמרינן שם ר"י חליש ואיתפח על לגבי' ר"ח ורבנן אמרי בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמ"ל פטרתין יתי מלאודויי והאמר אביי צריך לאודויי בי עשרה דהוי עשרה והא לא מודה כגון דענו אמן וכתב הבכור שור הק' הרי"ף היך תלוי הקו' מכח דבעי אפי' עשרה ותי' כיון דר"ח וכלהו רבנן הוי אמרי הוי צריכי למימר קמי עשרה זולתם וכו' ולע"ד דהא דאמרינן שומע כעונה מ"מ לאו כעונה ממש הוא רק דהשומע יוצא כעונה וכ"כ הכס"מ להדי' ע"ד הרמב"ם ז"ל פ"א מה"ב הי"א וטעם דשומע כעונה לאו משום דשתיקתו הוי כהודאה כו' אלא מטעם דלא גרע ממברך בלבו והרי שתיקתו זאת בשמעו הברכה בכוונה כמ"ש הפוסקים דבעיא שיבין מה ששומע עכ"פ כמו הרהור דקיי"ל דכל הברכות יוצא בהרהור להכי פריך הא בעינן בי' עשרה והכא ל"מ הרהור הלב או אינו משמיע לאזניו דהוי כמו הרהור ומשני דעני בתרייהו אמן ועני' זו בפני כולן הוי כמברך באפי עשרה עש"ה, הנה כ' להדי' דשומע לאו ממש כעונה רק שיי"ח, אמנם ד' הבכור שור נפלאו בעיני ולא זכיתי להבין דברי קדשו מש"כ דשוכ"ע היינו משום דל"ג מהרהור כיון דהשומע צריך לכוון ולהבין ממילא מהרהר והרהור כדיבור דמי דק"ט ע"ז, חדא דא"כ למ"ד הרהור לאו כדיבור דמי א"י בשמיעה וזו"א דמפורש אמרו סוכה (דף ל"ח:) בשם חכימיא וספריא ורישא עמא ודרשיא שמע ולא ענה יצא עיי"ש ובברכות (דף מ"ה:) פריך מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא הרי דליכא שום חולק בזה וע' ר"ה (דף כ"ט ול"ד.) וברכות (דף כ': וכ"ט ומ"ח.) ומגלה (דף י"ט:) ופסחים (דף ק'.) ועוד בכ"מ ותו ק' ממ"ש התוס' ברכות (דף כ':) ד"ה כדאשכחן בסיני וכו' ואף שהי' שותקין שומע כעונה ע"ש הרי כ' להדי' דאפי' למ"ד הרהור כדיבור דמי מ"מ גרע משמיעה דהרהור מותר בבע"ק ואילו שומע כעונה ממש חשיב ואסור בבע"ק ועוד בה שלישיה דלדבריו ק' דלמ"ל קרא סוכה (דף ל"ח:) דשוכ"ע כיון דקאי למ"ד הכ"ד וכי ס"ד דגרע מהרהור ולולא ד' הבכו"ש הי' מקום לומר עפ"מ דאיתא בתוספתא בפ"ב דתרומות הלכה ב' דאף דתרומה נטלת במחשבה מ"מ אם עתיד לקרות לה שם אינה תרומה עד שיקרא לה שם והכ"נ כיון דשומע ורוצה לצאת רק בשמיעה אינו יוצא בהרהור וכן מבואר בשבועות (דף כ"ו:) אר"ש הא ל"ק שגמר בלבו להוציא בפיו ולא הוציא אבל גמר בלבו לבד מהני, ובזה י"ל קו' הטו"א מגלה (דף י"ט:) שהק' אהא דתנן כל שאינו מחוייב בדבר א"מ אחרים יד"ח תיפ"ל משום הרהור למ"ד הכ"ד ולהנ"ל א"ש, גם י"ל כעין שתי' שם הטו"א דמיירי שאינו מביט במגלה ומצד הכ"ד גרידא חשיב קורא ע"פ לכן צריך שיוציאנה הקורא מתוך המגלה א"כ י"ל דלהכי איצטריך נמי קרא לענין מגלה שאינו מביט בה וגם י"ל דקאי למ"ד הרהור לאו כ"ד משא"כ להבכ"ש כ"ז לא יעלה ארוכה כיון דכל ענין שכ"ע מצד הרהור הוא א"כ אם הרהור אינו מועיל גם מצד שוכ"ע לא יועיל, ותו ק' מהקרא דמייתי מינה לשוכ"ע מקריאת שפן והתם ל"ש הכ"ד ותו ק' דמבואר להדי' בהך דמגלה (דף י"ט:) הנ"ל דחרש שאינו שומע פטור ממגלה משום דצריך להשמיע לאזניו א"כ ודאי א"י בהרהור ומ"מ תנן התם הכל כשרים לקרות המגלה הרי דיכולין להוציא אפי' במקום דהרהור ל"מ [וכ"ת א"כ תקשי מזה למ"ד הכ"ד כבר כ' הרא"ש בברכות (דף כ"א.) דכל הפלוגתא אי הרהור כדיבור או לא הוא רק למ"ד לא השמיע לאזניו יצא אבל למ"ד דבעי השמעת אוזן כו"ע מודו דל"מ הרהור, ולפ"ד הרא"ש אלו אין התחלה לקו' הטו"א הנ"ל כמובן, גם ע' בפמ"ג במשב"ז סימן תע"ד דבמגלה לכו"ע הרהור לאו כדיבור דמי דבעיא פרסומי ניסא וזה ל"ש בהרהור וא"כ א"ש, אבל עכ"פ מוכח ממשנה זו דאפי' ל"מ הרהור מ"מ שוכ"ע] ותו ק"ט אי אמרת דשוכ"ע מטעם הרהור כדיבור דמי אתינן עלה א"כ איך אמרו ז"ל בכ"מ כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא למה לו שהמברך יהי' מחב"ד כיון דהשומע יוצא בהרהור של עצמו א"כ הוא מוציא את עצמו, ותו מה לשון שומע כעונה כיון דאינו צריך לשמיעתו כלל דאפי' בהרהור גרידא נפיק יד"ח ומה שייך לומר שמע ולא ענה יצא כיון דעיקר מה שיוצא איננו בעבור השמיעה רק בסיבת מה שמהרהר, ושבע הנה תמוהות עצומות על רבינו הגדול הבכ"ש ז"ל, אם נבין דבריו כפשטן, לכן נראה דמר הגאון ז"ל נחית לחקירה האמורה הלא מראש אם שוכ"ע הוא שיוצא באזנים השומעות או בפה חברו הדובר וכאילו הי' פה חברו כפיהו ושמיעתו דין גרמא שנייחס פה העונה כשומע כאלו הוא דבר בו ומלתו על לשונו, ואם הי' הענין כן דיוצא בפה חברו ל"ש סברתו ז"ל דל"ח בפני עשרה ז"א כיון דאמר בפניהם חשיב שפיר בפני עשרה, ושלל רבינו זאת הדעת וביאר דעיקר מה שיוצא הוא בהרהור של עצמו אלא דשמיעה הוא סיבה לזה שיהי' יוצא בהרהור של עצמו ויותר נכון וקרוב דכוונתו בהרהור של עצמו היינו בצמצום מחשבתו לשמוע והיינו דקרי לי' הרהור ולומר דאינו יוצא בדיבור חברו בעצם רק בגוף שמיעתו הוא שיוצא דזה עצמו חשיב כעניי', וכ"ת איך מצינו שיועיל צמצום המחשבה לבד במצו' שבדיבור אף שאינו עושה שום מעשה דשמיעה הוא מידי דממילא כמ"ש הרא"ש נדרים (דף ע"ד:) וא"כ איך מצינו מצו' מעשיית שיועיל במחשבה [וע' רש"י חולין (דף ל"א.) ד"ה דמזמין לי' לעפרא דכולי' פסקא שצריך לזמן העפר שלמטה או במעשה כתישה או בפה וע' תבו"ש סי' כ"ח משום דלא מוכח המעשה דדלמא מקום הוא דלא אתרמי לי' הרי מבואר מיהת דבעינן מעשה במצו' וכבר כתבו כן לענין ס"ת דאף דקונה ס"ת יצא מ"מ היורש אינו מקיים כתבו משום דבעי' מעשה] ע"ז מייתי ראי' מהרהור כדיבור למ"ד הרי דשייך לצאת במצו' שבדיבור ע"י מחשבה גרידא וכש"כ הכא דיש גם שמיעה ויש לו יתרון שיוצא לכו"ע וכדי שלא תדחה דאכתי אין ראי' מהרהור לשמיעה דהרהור עכ"פ מצמצם מחשבתו להודות להשי"ת ולהבין מהות הברכה דזה עיקר ענין הרהור על נושא הענין דעל לבוש המלות לבד ל"ש הרהור עי' רשב"א ברכות (דף ט"ו.) משא"כ שמיעה אפשר דאינו מהרהר גוף ענין הברכה ע"ז כ' דקיי"ל גם בשוכ"ע צריך להבין הענין וא"כ יש בכללו כל מה שיש בהרהור ושת עליו נוספות ששומע ג"כ וא"כ הדברים ניתנו להאמר דיוצא בשמיעת אזניו לבד ולא שנייחס פי העונה לשומע וע"פ הקדמה זו שפיר יתכן לומר דשוכ"ע ל"ח בפני עשרה דשמיעתו אינו בפני עשרה דשום א' אינו מרגיש אם הוא מצמצם מחשבתו לשמוע דברי האומר כמובן. וכעין זה ע' בדו"ח לרעק"א ר"פ השולח לענין דברים שבלב אף דהווין דברים מ"מ ל"ח ביטול בפניו, וע' תוס' סוטה (דף כ"ח:) ד"ה ברה"ר ובש"ש ש"א פרק ט"ו דס' ברצון חשיב ס' טומאה ברה"י. וכעין ד' הבכ"ש דשוכ"ע הוא רק ענין מחשביי כ' גם בא"א [לבעל דע"ק] סי' כ"ה דשוכ"ע הוא רק בגדר מחשבה עיי"ש, וכ"נ מד' הגאון בית אפרים בהגהות לאו"ח סי' ק"ד על ט"ז סק"ג ליישב אמאי במגלה אינו חוזר לראש ובתפלה חוזר לראש וז"ל ונלע"ד אין ראי' ממגלה דשם עיקר מה שיוצא הוא מה ששומע הקריאה א"כ מה לו שח מה לו הפסק אחר סו"ס הא שמע כו' עיי"ש דבריו הנעימים ומדכ' דאף הקורא בעצמו יוצא רק משמיעתו א"ע מדחזינן דיוצא גם בשמיעה מאחר, מוכרח דשוכ"ע פי' דיוצא בגוף השמיעה ואי"צ לייחס אליו קול חברו בדברו, דעיקר כוונתו לחלק דבתפלה צריך להתפלל בעצמו ול"מ מה ששומע מאחר א"כ מה שיוצא בתפלתו היינו בגוף הדיבור משא"כ במגלה כיון דגם בשמיעה מאחר יוצא ממילא אפי' כשקורא בעצמו יוצא רק בשמיעה, ואי נימא דאפי' ביוצא מחברו יוצא בדיבור פה חברו כש"כ בקורא בעצמו שכן הוא, אע"כ כדאמרן] ואין להקשות על סברת הגאון הנ"ל דשוכ"ע ל"ח בפני עשרה א"כ לענין תפלה לא יוכל אדם לצי"ח מן הש"ץ אלא בעניית אמן דאל"כ חשיב רק ביחיד וביחיד ל"ש להוציא בתפלה כדאי' בשלהי ר"ה ובר"ן שם בשם ירושלמי וב"י סי' קכ"ד וזה ל"מ בשום דוכתי שתהי' עניית אמן מעכבת מלצי"ח בשמיעה מן הש"צ זה לק"מ דדוקא התם דאפי' כשמודה בעצמו צריך להודות בפני עשרה לכן בשמיעה לחוד ל"ח שמודה בפני עשרה משא"כ בתפלה דאי"צ להתפלל בפני עשרה דאפי' יחיד מותר להתפלל בעצמו רק בש"צ כשמוציא צ"ל בפני עשרה והרי הש"צ מתפלל בפני עשרה ותפלת כל א' מן השומעים אי"צ שתהי' בפ"ע לכן הם יוצאין אפי' כשאין עונים אמן, אך יש להעיר ממש"כ רש"י סוכה (דף ל"ח:) דהעומד בתוך תפלתו ושומע קדושה מש"צ ישתוק וישמע ויי"ח דשוכ"ע וק' הא קדושה אסור לומר בפחות מעשרה כדדרשי' ברכות (דף כ"א:) מונקדשתי בתוך בנ"י כ"ד שבקדושה לא יהי' פחות מעשרה א"כ כל א' אסור לו לומר קדושה רק בעשרה א"כ השומע אין לו צירוף עם העשרה ויחשב כאלו אמר קדושה ביחיד כמו התם דחשיב מודה שלא בפני עשרה מ"מ י"ל דשא"ה דתקנו להודות בפני עשרה כדי לפרסם הנס ולספר בפני רבים רב חסדו וגמולו הטוב משא"כ בקדושה שאין צריך שיהי' רק עשרה ביחד מקדשים השי"ת אבל אי"צ שכ"א יעשה בפני כולם וע"כ לא מיעט קרא דבפחות מעשרה לא יאמר דבר שבקדושה אבל כל שיש כאן עשרה בבית א' המקדשין השי"ת יחד שפיר דמי והוי בכלל ונקדשתי בתוך בנ"י וכן מוכת ברמ"א סי' קכ"ד ס"ב דבשעה"ד הש"ץ מתחיל מיד בקו"ר והקהל אומרים עמו בלחש עד ברכת אתה חונן הרי דמותר לומר קדושה בלחש עם הש"ץ וע' בחידושי הרשב"א ברכות (דף כ"א:) דלר"ה היחיד אומר קדושה היינו היחיד העומד בבית שיש שם עשרה מותר ליחיד עצמו לומר קדושה אף בלעדן כיון דיש בבית עשרה כל בי עשרה שכינתא שריא, וע' תוס' מגלה (דף כ"ג:) סוד"ה ואין פורסין וכו' שהרי אם הי' מתפלל תחלה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם ש"צ במקום קדושה הרי דאם הי' מכוונים שפ"ד אף דאומרים קדושה בלחש:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה