שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער ברכת ד' · סימן ג
יש להסתפק אם יכולין להוציא בברכת אשר יצר מי שלא עשה צרכיו ואין צריך לברך בעצמו אם מוציא חבירו, אם דומה לברכת הפת ויין דאם יצא אינו מוציא כדאיתא בר"ה (דף כ"ט) או דלמא לברכת המצות מדמינן לי' דאמרי' התם אע"פ שיצא מוציא [ויהי' נ"מ בזה לענין העושה צרכיו תוך התפלה במקום שאסור להפסיק בברכת אשר יצר ואחר גמר התפלה יהי' הפסק גדול בין עשיית צרכיו לברכת אשר יצר, ובס' מנחת פתים הביא בשם או"ז שנסתפק אם יכול לברך אשר יצר אם הפסיק אחר עשיית צרכיו [ועיין בסידור דה"ח דיני אונן אות א' כ' דיכול לברך אשר יצר כל היום] וא"כ אם נימא דשייך להוציא בברכת אשר יצר הי' עצה נכונה בזה המוציאה מידי כל ספק שיברך אחר אף שאינו מתפלל עתה ויוציאנו בברכת אשר יצר דלא קימ"ל כהתוס' סוכה (דף ל"ח) וברכות (דף כ"א:) דשומע כעונה חשוב הפסק אלא כשיטת רש"י שם דהעומד באמצע תפלתו ושומע קדושה יעמוד וישתוק ויוציא משום שומע כעונה, וע' שו"ע או"ח סימן כ"ה סעיף ט"ז וסוף סימן ק"ד ובמג"א סימן ער"א סקכ"ו ובשע"ת סימן ס"א סק"ב בשם מטה יהידה, ואף לשיטת הטור סי' רע"ג דהא דאמרי' אע"פ שיצא מוציא היי"ד באינו בקי מ"מ יש לדון דכאן שעומד במקום שאינו רשאי להפסיק ואינו יכול לברך בעצמו הרי דינו כאינו בקי דמי שיצא מוציאו, דאם הקילו באינו בקי דאונסו בא ע"י פשיעתו קו"ח במי שאנוס ע"פ דברי חכמים בזה עדיף משאר אונסין כדאיתא רפ"ק דכתובות (דף ב'), התם אניס בתקנתא דתקינו לי' רבנן וכן משמע מדברי הבה"ג שהביאו התוס' ר"ה (דף ט"ז:) ד"ה שאין תוקעין בתחלתה, דאונס ע"פ דברי חכמים עדיף משאר אונס וי"ל דדינו כאינו בקי, וע' בכור שור ברכות י"ג שחולק על המג"א בסימן ס"ו סק"ה שפסק דמותר להפסיק לרעמים דהוי כמפני הכבוד והוא ז"ל חולק עיי"ש, ועוד דיש ספק אולי יש עוד זמן לברך אחר התפלה דהרי האו"ז נסתפק בזה אם שייך בזה הפסק, ואם יש שהות לברך אחר התפלה ודאי אסור להפסיק ולברך תוך התפלה כמ"ש הפמ"ג סי' ס"ו סק"ה בא"א לענין ברכת ציצית דאפי' להמג"א אסור משום דמצוה נמשכת הוא עיי"ש וא"כ מצד ספק א"א לו להפסיק ודינו כאינו בקי דיכול אחר להוציאו ותו דהפר"ח סימן מ"ו וסי' תפ"ט חולק על הטור הנ"ל וס"ל דאפילו בבקי אמרי' אע"פ שיצא מוציא וא"כ יהי' נ"מ לענין זה]:
והנה לכאורה הא מלתא מתלא תליא בפלוגתת רש"י ותוס' ברכות (דף מ"ח,) לענין ברכת המזון אי אמרי' בי' אע"פ שיצא מוציא דשיטת רש"י ז"ל דמי שלא אכל כלל אינו יכול להוציא רק כשאכל כזית דגן דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן בי', אבל התוס' והרא"ש חולקין דמחויב מדרבנן ל"ח מחב"ד וברהמ"ז שאני דמדינא אף מי שלא אכל כלל מוציא דדמי לברכת המצוות דאע"פ שיצא מוציא כיון דכבר אכל ונתחייב והא דצריך לאכול כזית דגן היינו כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו עיי"ש בתוס' ורא"ש וע' ריטב"א ר"ה סו"פ ראוהו ב"ד כ' ג"כ דמדינא ברהמ"ז דינו כמו ברכת המצוות דאם יצא מוציא, והא דצריך לאכול כזית דגן הוא מדרבנן בעלמא דלא ליתו לאחלופי בברכות הנהנין עיי"ש, ולשיטת רש"י ז"ל מוכח דברהמ"ז דינו כברכת הפת והיין דאם יצא אינו מוציא משום דאינה מצוה הכרחיית דלא ליתהני ולא ליברוך כמו שכ' רש"י ז"ל ר"ה (דף כ"ט), וה"נ ברהמ"ז אף שכבר אכל מ"מ אם [ל"א] ל"ה מחויב לברך, אבל התוס' ורא"ש וריטב"א ס"ל דכיון דכבר אכל ונתחייב ועתה הוא מוכרח לברך ואין לו בית מנוס להפטר חשוב מצוה מוכרחת [וכעי"ז מצינו בזבחים (דף קי"ז.) פלוגתא בעולה ושלמים של נזיר אם קרב בבמה אם חשוב נדבה כיון דכל עיקר נזירותו בנדבה בא לו או חשוב חובה כיון דאחר שנדר בנזיר מוכרח להביא עולה ושלמים עיי"ש] ולפ"ז להלכה דקימ"ל בסי' קצ"ג ס"ד כהתוס' ורא"ש דבהמ"ז דומה לבהמ"צ הרי דבתר השתא אזלינן וחובה הוא וה"נ בברכת אשר כיון דכבר עשה צרכיו ונתחייב חשוב כברכה חיובית דאמרינן בי' אע"פ שיצא מוציא:
אמנם ראיתי בחכם צבי סי' קס"ח דאם המברך נזיר לא יברך משום דאינו יכול להוציא המסובין בחיוב זה לברך על הכום כיון דנזיר הוא ואינו מחויב בדבר וכ' שם דאף לדעת התוס' ברכות (דף מ"ח) דמי שלא אכל כלל מוציא חברו בברהמ"ז שאני התם דבידו לאכול ולהביא עצמו לידי חיוב עיי"ש [וכלשון הזה איתא במרדכי פ"ב דמגלה ד"ה ונשאל לר"ט וכו' דמש"ה מי שלא אכל מוציא בבהמ"ז משום דבידו לאכול ולהתחייב] משמע דאם ל"ה בידו להביא עצמו לידי חיוב ל"ה מוציאו אף דכבר נתחייב ויש להסביר דב"ז ביותר ע"פ מה שביארתי הסברא דאע"פ שיצא מוציא בברכת המצות אע"ג דמי שאינו מחוייב אינו מוציא וה"נ כיון דכבר יצא אמ"ח הוא [וידוע מ"ש רש"י מטעם ערבות] ונלע"ד בהקדם מ"ש המהר"ל בס' נתיבות עולם נתיב העבודה פרק י"ט וז"ל ומה שאמר ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו אע"ג שהענין א' עם מה שאמר לפני זה מ"מ כל א' וא' טעם בפ"ע כי טעם זה מצד שהתורה הוא סיבה להסתלקות המזיקין כי התורה מושלת על המזיקין ולפיכך המזיקין מסתלקין בשביל התורה ודוקא בשביל ק"ש וזה כי אף אם קרא בתורה כבר נסתלק ממנו התורה אחר זמן כשאינו קורא עוד בתורה והוא ישן על מטתו ואיך יהי' עליו הגנה אבל ק"ש שפוטר כל הלילה וכיון שפוטר כל הלילה לכך כל הלילה מגין תורה זאת עליו ובשביל כך אמרו שאפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה וזה כי פסוק של ק"ש פוטר כל היום ופסוק של ק"ש פוטר כל הלילה לכך נחשב כאלו עוסק בתורה כל הלילה וכו' עיי"ש. מבואר מזה דמצוה זמניית אף דסגי לעשותה פעם א' ביום מ"מ חשוב כאלו עשאה כל היום ומה"ט אם קרא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו דחשוב כלומד כל הלילה דק"ש פוטרת כל הלילה, וכן מקיים והגית בו יומם ולילה בזה דחשוב כלומד כל היום וכל הלילה משא"כ בשאר ד"ת והוא חידוש עצום ורב, ומבואר מזה עוד דשורש החיוב הוא לקרות כל היום אלא דקריאתה פעם א' פוטרת כל היום, דאם הי' שורש החיוב רק פעם א' מה שייך לומר שפוטרת כל היום מה צריך פטור, אע"כ דמעיקרו חל חיובא על כל היום ובעשייתה פעם א' פוטרת ולפ"ז נ"ל דכמו דס"ל לרש"י פרק ב' דחולין דשהיי' פוסלת במיעוט בתרא של סימן ואף דמששחט רוב הותרה מאיסור אמה"ח דרובו ככולו וצ"ל משום דעיקר שחיטה הוא בב' סימנין אלא דגם רובו ככולו ממילא כששוחט בפועל כולה יש גם עלי' שם שחיטה, דהרי רובו ככולו אמרו משמע דשורש החיוב הוא כולו אלא דרובו מועיל כמו כולו וכיון שכן כשעושה בפועל כולו יש גם על מיעוט בתרא שם שחיטה, וה"נ בנ"ד כיון דהא דסגי בפעם א' ביום הוא משום דחשוב כאלו עשה כל היום כמ"ש המהר"ל דחשוב כאלו קרא כל היום ומסתמא כן הוא בכל מצוות הזמניות, לכן כשחוזר ועושה המצוה יש גם הפעם על עשיי' זו שם מצוה כמו בשוחט מיעוט בתרא דיש עלי' שם שחיטה אף דסגי ברובו מ"מ אם שוחט בפועל יש עליו שם שחיטה. וכעין זה מבואר בעירובין (כ"ו.) דאם עשה מחיצות על התל הועיל וחשוב מוקף לדירה הואיל ובאויר מחיצות העליונות הוא דר ול"ח מחיצה ע"ג מחיצה עיי"ש ואע"ג דבתל אמרי' גוד אסיק מחיצתא כמ"ש רש"י שבת (דף ו':) ד"ה קמ"ל ובעירובין (דף ט"ו.) ד"ה גבוה ובסוכה (דף כ"ה.) ברש"י סוד"ה ושבולות עיי"ש וא"כ גם קודם שעשה מחיצות העליונות היו כאן מחיצות מחמת התל דאמרי' גוד אסיק המחיצות כלפי ראשו. ומ"מ כשעושה מחיצה בפועל יש עליה שם מחיצה המכשרת וחשובה ע"י מוקף לדירה, וה"נ בנ"ד אף דפעם א' פוטר וחשיב כאלו עשה כל היום מ"מ כשחוזר ועושה עוד הפעם יש עלי' שם מצוה וחשוב כמי שעושה עבור עצמו לכן אע"פ שיצא מוציא ול"ד לאמחב"ד דאינו מוציא דהתם אינו מחוייב כלל ואפילו עושה אינו מקיים מצוה משא"כ ביצא ודוק היטב. ובאמת כן מוכרח מגוף דברי המהר"ל ז"ל דגם אחר שיצא יש עלי' שם מצוה אפי' לגבי עצמו דהרי כ' זה על ק"ש שקורין על המטה ואז כבר יצא יד"ח ק"ש של ערבית ומ"מ כ' ע"ז דהוא כלומד כל הלילה. [ונלע"ד סמוכין לד' המהר"ל ז"ל מתקוני הזוהר סוף תקון כ"א (דף פ"ט) ד"ה קם סבא וכו' ועוד מצי' לאתעסקא באורייתא יומם ולילה דכתי' והגית בו וכו' וכי יכיל ב"נ לאתעסקא באורייתא בכל יומי ולילי וכו' והא קב"ה לא בא בטרוני' עם בריותיו אלא כל מאן דקרי ק"ש בכל יום ערב ובוקר כאלו מקיים בו והגית כו' יומם ולילה עיי"ש ומדפריך וכי יכיל ב"נ לאתעסקא באורייתא כל יומי ולילי משמע דס"ל דצריך ללמוד ממש כל היום וכל הלילה ומ"מ משני מאן דקרי ק"ש מקיים והגית משמע דק"ש חשיב כלומד כל היום וכמ"ש מהר"ל] ובמק"א קבעתי מסמרים לסברא זו ממ"ש התוס' פ"ג דר"ה דבעשיית המצוה ב' פעמים ליכא בל תוסיף ולמש"כ הדבר מובן מאד דאיך יהי' ב"ת בפ"ב הרי אז מקיים מצוה עוד הפעם. גם מאנשי ירושלים שאחזו הלולב כל היום כסוכה (דף מ"א:) וע' סוכה (דף ל"ט). תוד"ה עובר שהוא מצוה מן המובחר ואף דסגי בפ"א כדאי' סוכה (דף מ"ב). מדאגבי' כו' ושם (דף מ"ג). ואל יוכיח לולב כו' גם ממ"ש המהר"ל בגבורות ד' דמצו' לאכול כל המצה בהסיב' אף דסגי בכזית ואין זה ענין למה דקימ"ל בשו"ע סי' תע"ב דמצו' מן המובחר לאכול כל הסעודה בהסיבה דמדברי המהר"ל משמע דבמצה החיוב יותר דכל מה שאוכל הוא מן המצוה והוא סעד גדול לדברינו:
ובאמצעיות דברים הללו יובנו דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ק"ש שפסק דספק קרא ק"ש חוזר וקורא עם ברכותי' ואילו בפרק ג' מהלכות מילה ובפרק ז' מהלכות סוכה כתב דטמטום ואנדרוגנס אין מברכין אף דמקיימין המצוה מספק וכבר נשאל ע"ז הרשב"א ז"ל סי' ש"ך והעלו גדולי האחרונים ז"ל דהחילוק בין אם מחוייב בודאי בהמצוה אלא שס' לו אם כבר קיים המצוה צריך לברך ואם הס' אם מחוייב לגמרי פטור מברכה ע' בס' מנחת כהן ובכנה"ג ופר"ח סוס"י ס"ז:
אמנם עדיין לא הונח דעתינו דאף בס' קרא דהי' מחויב בודאי מ"מ איך יברך על הס' הלא ס' ברכות להקל בין לטעם ס' דרבנן לקולא דברכות דרבנן בין לטעם לא תשא עב"י סי' ס"ז, ואין לומר דמוקמינן לי' בחזקת חיוב הרי חזינן למ"ד ק"ש דרבנן ס' קרא אינו חוזר וקורא כדאיתא בש"ס ברכות (דכ"א,) וע' ירושלמי ריש ברכות הרי דפטור במסופק אם עשה מצוה דרבנן ולא מוקמינן לי' בחזקת חיוב:
אמנם לפי דברינו יובנו דברי הרמב"ם היטב דכיון דמצוה זמניית באמת שורש חיובה כל היום אלא דסגי בפ"א לפטור כל היום ומ"מ אם חוזר ועושה חשיב מצו' עוד הפעם אלא דמ"מ אין לו לברך עוד הפעם על חנם דהוי גורם ברכה שאינה צריכה כמובן כיון דגם אם לא יעשה עוד הפעם יצא יד"ח משא"כ בזה שמוכרח מפאת ס' לעשות עוד הפעם וממילא יש עלי' שם מצו' בודאי ויכול לברך עליו בודאי ול"ח כלל ס' ברכה כיון דחוזר ועושה אף אם נחליט דכבר קרא מ"מ שפיר יכול לברך גם ע"ז, ודוקא בטומטום ואנדרוגנס שס' אם יש לגמרי עליו חיוב ואפי' אם עושה אפשר שאין עלי' שם מצו' כלל מש"ה אין מברכין מספק משא"כ בזה דאם עושה יש עליו שם מצו' בודאי וגורם ברכה שאי"צ ל"ח כיון דמוכרח לעשות עכ"פ גוף המעשה מצד ס' ודו"ק היטב:
ובזה מובן היטב הא דאע"פ שיצא מוציא דאף שכבר יצא מ"מ כשחוזר ועושה המצוה הוא בעצמו מקיים מצו' בזה ושפיר חשוב מחויב בדבר וא"כ היי"ד במצוה שמחמת הזמן משא"כ ברכת המזון שאין בו חיוב אלא מחמת שאכל וכשבירך פעם א' כבר נפקע חיובו לגמרי וכשיברך עוד הפעם ודאי אין עלי' שם מצוה כלל אצל המברך שפיר אינו מוציא כמו מי שאינו מחוייב בדבר רק משום שבידו לאכול ולהתחייב כמ"ש הח"צ והר"ט מווינא שבמרדכי מגלה, וא"כ זה ל"ש בברכת אשר יצר כמ"ש הט"ז באו"ח סי' ז' סוס"ק ב' דהטלת מים לאו בדידי' תליא מלתא, וכיון דאין בידו להתחייב אפשר דאינו יכול להוציאו:
וע' מג"א סי' תרפ"ט סק"ד על מה דקטן אינו מוציא גדול במגלה כ' וז"ל ואף דגדול נמי אינו חייב אלא מדרבנן ול"ד למש"כ סוף סימן קפ"ז [דקטן שלא אכל כדי שביעה יכול להוציא גדול שלא אכל כדי שביעה ואף דהקטן תרי דרבנן] דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן הרא"ם עכ"ל, ובבירור הדברים כ' הגאון רעק"א בתשו' סי' ז' דזה שלא אכל הקטן כדי שבעו ל"ח חסרון דלענין זה חשוב מחוייב בדבר כיון דיכול לאכול דדין ברהמ"ז כברכות המצוות דאע"פ שיצא מוציא וא"כ ל"ח אלא חד דרבנן במה שהוא קטן והרי גם הגדול חד דרבנן שלא אכל כדי שביעה ומ"ש בידו לאכול נלע"ד דזה הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה דאף דאינו דומה לשופר דיצא מוציא דהתם החיוב עליו מצד עצמו אלא דכבר יצא זה מקרי בר חיובא ויכול להוציא אבל ברהמ"ז כ"ז שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מוכרח לבוא לידי חיוב מש"ה הטעים דמ"מ חשיב בר חיובא משום דבידו לאכול ולהתחייב וכו' עכ"ל הנצ"ל:
הנה גם שיטת הרא"ם דהא דבבהמ"ז יצא מוציא משום דבידו לאכול כדי שביעה אבל לולא זאת אינו דומה לברכת המצוות:
ויש להביא עוד ראי' לזה מהתוס' שגם שיטתם כן הוא דהנה רעק"א שם באותו התשובה הרבה לתמוה על התוס' ברכות (דף ט"ו) ומגלה (דף י"ט) שכתבו דקטן שלא אכל כדי שבעו אינו יכול להוציא גדול אף שלא אכל כדי שבעו משום דהוי תרי דרבנן ותמה דאיך יחשב זה חסרון מה שלא אכל והרי אפי' גדול שלא אכל מוציא למי שאכל כ"ש הרי דהעדר אכילה אינו מפקיע ממנו שם בר חיובא וא"כ אין כאן רק חסרון א' שהוא קטן וחשוב חד דרבנן בעבור הקטנות אבל מה שלא אכל א"א שיהי' חסרון דמ"ש מגדול, והעלה בצע"ג ובאמת הוא תמוה עצומה, והנלע"ד בזה ע"פ הקדמה הנ"ל דהא דיכול להוציא בבהמ"ז למי שאכל כד"ש אף שהוא לא אכל הוא משום דבידו לאכול ולהתחייב וכמו שכתב הוא עצמו ז"ל בפירוש ד' הרא"ם וכמו שכתבתי בשם הח"צ סי' קס"ח ובשם הר"ס מווינא:
והנה בתוס' זבחים (דף ל"ד:) דבידו ל"ח רק היכא דמצו' לעשות כן עיי"ש לענין כל שבידו ל"ה דיחוי [וכעין זה ע' נדרים (דף נ"ט), ובר"ן דל"ח יש לו מתירין רק כשמצו' לאתשולי] וא"כ המחוייב בברכת המזון שייך לומר בידו להתחייב דמצו' להביא עצמו לידי חיוב כמבואר בכ"מ במנחות (דף מ"א), וברכות (דף ל"ו:) וגם לענין ברהמ"ז מסתמא כן הוא וע' ריש שלשה שאכלו (דף מ"ה), דמצו' לאכול בשלשה כדי להכניס עצמו בחיוב זימון וא"כ בקטן שפטור מן התורה יש בו ב' חסרונות מן התורה חדא שאפי' הי' אוכל הי' פטור מברהמ"ז מה"ת, שנית דעדיין לא אכל ול"ש אצלו כיון דבידו לאכול כיון דאצלו ליכא מצו' ל"ח בידו כמש"ל דבידו לחוד בלי מצו' ל"מ וא"כ בקטן יש ב' חסרונות א' מה שפטור הב' מה שלא אכל ול"ד לגדול דל"ח חסרון מה שלא אכל כיון דמצו' עליו לברך ל"ח זה חסרון כיון דבידו לאכול ולהתחייב משא"כ קטן דמה"ת פטור וא"כ מה"ת ל"ח מצו' ול"ח בידו ודו"ק כי נכון מאד בעזהי"ת, הנה גם מד' התוס' מוכח דסבי"ל דברהמ"ז ל"ה דומה לבהמ"צ לולא דבידו לאכול ולהתחייב דאלת"ה ק' טובא כקושיית הגאון רעק"א ז"ל:
אמנם בדברי מזה עם כ"ק מו"ר הגאוה"ק רשכבה"ג מסאכטשאב זצוק"ל אמר לי שקו' רעק"א לק"מ דשפיר חשוב ב' דרבנן אף דגדול שלא אכל מוציא היינו מטעם ערבות חשוב מחב"ד וערבות הוא רק כשחברו אכל כד"ש וחברו חייב מדאורייתא ממילא הוא ערב עבורו וחשיב מחב"ד מדאוריי' משא"כ כאן דהגדול לא אכל אלא שיעור דרבנן א"כ אפי' הי' המוציא גדול ג"כ ל"ה חשוב מחב"ד רק מדרבנן דהרי איננו ערב רק מדרבנן כיון דחברו בעצמו אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דהוא ג"כ קטן א"כ שפיר חשוב תרי דרבנן ודפח"ח והדברים ברורים ומאירים כספירים. וא"כ אזדא לה ראי' זו מ"מ הדברים בעצמיותן נתנו להאמר:
והחילוק בין ברהמ"ז לשאר מצוות כבר כתבתי לעיל עפ"ד הגאה"ק בנתיבות עולם ורעק"א ג"כ מחלק ביניהם כאשר העתקתי לעיל לשונו דלא דמי לשופר דיצא מוציא דהתם החיוב עליו מצד עצמו אלא שיצא משא"כ הכא דכ"ז שלא אכל אינו מחוייב:
ואני הסברתי אותן הדברים קצת ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מאכלות אסורות דדרנא דבישרא דסוף אלו טרפות דאסירי היינו הנמצאין אחר שחיטה [ולא כשיטת רש"י ז"ל שפירש שנמצאין מחיים] ואסירי משום אבר מן החי ואף דאמרי' התם דדרני דכוורי מותרין משום דאין צריכין שחיטה גם התולעים מותרין מ"מ בהמה הטעונה שחיטה אף דכבר נשחטה מ"מ התולעים אסורין כיון דבעצם הבהמה צריכה שחיטה ממילא אף נשחטה ל"ח שאי"צ שחיטה עתה דכבר נסתלק האיסור לגמרי רק דצריך שחיטה עדיין אלא דכל רגע שצריך שחיטה הרי יש בו השחיטה ומועיל השחיטה לעולם, אבל אין השחיטה שיסתלק האיסור מעתה, דא"כ אחר שחיטה הי' דומה לדגים שתולעיו מותרין [כשיטת רש"י ז"ל באמת] אע"כ דאף שנשחט עדיין יש בו איסור אמה"ח והיתר השחיטה עמו כעין נדרו ופתחו עמו ולכן מותר, ממילא התולעים שאין עמם שחיטה שוב נשאר איסור אמה"ח גרידא וע' בהה"מ שם, [ויש לתלות זה באיבעיית הש"ס חולין (דף ט"ז), אברי בשר נחירה שהעלו עמהן אם מותר והס' תלי בזה אם נימא כמ"ש הה"מ דכל רגע צריך היתר שריטה או נחירה במדבר א"כ בבואן לארץ דל"מ היתר נחירה ממילא נשאר איסור אבמה"ח משא"כ אם נימא דכיון שנשחט פ"א חלף הלך לו איסור אבמה"ח לגמרי פשיטא דמותר לגמרי דמאחר שהוכשר איך יחזור ויפסול כמו דפריך זבחים (דף כ"ט), וע' סוכה (דף מ"א), אי נימא דאיבני בשיתסר כבר התיר האיר מזרח וע' פ"א דתרומות מ"ט הרי שתרם שמן על זיתים לאכילה כו' ונמלך לדורכן אי"צ לתרום עיי"ש] וה"נ החילוק בין מי שיצא לאינו מחוייב דבר דמי שיצא אף דבעשייתו נפטר מהחיוב שאי"צ עוד לעשות המצו' מ"מ אין החיוב מסתלק לגמרי אלא דכל רגע חייב בדבר אלא שיש עמו פטור משום שכבר יצא דכיון דמעיקרא הי' בר חיובא וכל היום הוא זמן המצו' לכן כשעושה פ"א אף דאי"צ לעשות עוד מ"מ חשיב בר חיובא עדיין והיינו כנ"ל ע"ד נדרו ופתחו עמו שחייב אלא שיש עמו פטור מחמת שעשה ועשיי' זו פוטרתו גם עכשיו [ואולי זה עצמו ג"כ כוונת המהר"ל ז"ל הנ"ל בנתיבות וכ"ז שייך במצו' זמניית וכל רגע מן היום ראוי למצוותו, אבל ברהמ"ז שאין החיוב חיוב עצמיי רק מחמת שאכל צריך לברך וכיון שבירך פ"א אזיל חיובי' לגמרי ול"ש לומר דגם עכשיו חייב אלא שברכתו הקדומה פוטרתו גם עתה ז"א דאין חיוב כלל מעיקרא רק לברך פ"א ואין המצו' קשורה עם הזמן שיהי' שייך לומר דכל משך הזמן חייב אלא דעשייתו פוטרתו רק המצוה קשורה עם תנאי אכילה הקדומה דכל שאכל חייב לברך וכשמברך פ"א נפטר מחיובו כי בהתבטל הסיבה בטל המסובב וזה פשוט בסברא ולכן כתבו הני רבוותא דבהמ"ז לולא זאת דבידו להתחייב הי' חשיב כאינו מחוייב בדבר:
ויש להביא סמוכין לזה מן הירושלמי רפ"ק דמגלה דבן עיר אינו מוציא בן כרך דחשוב כאינו מחוייב בדבר אף דמחוייב בגוף מצוות קריאה וא"כ לכאו' למה יגרע ממי שיצא דג"כ מוציא כל שחייב באותה מצו' אף שאינו יוצא בפעולה זו העכשווית, אבל להנ"ל נכון מאוד דלא דמי כלל ליצא דמוציא דהתם מחוייב בדבר גמור הוא גם עתה [אי מטעמא קמא בהקדם ד' הנתיבות עולם אי מהך טעמא דכתיבנא בסמוך בהקדם ד' הרמב"ם פ"ב ממאיס] משא"כ בן עיר בט"ו אינו מחוייב עתה בפועל אף שחייב בגוף המצו' ל"ח מחוייב בדבר כמו ברהמ"ז דל"ח מחוייב בדבר אף דחייב בגוף המצו' מ"מ כל שלא אכל ל"ח מחב"ד וע"כ לא מצי פטר רק משום דבידו להתחייב:
[וע' בהגהות רעק"א או"ח סי' רס"ז שנסתפק במי שלא קיבל עליו עדיין שבת אם יכול להוציא את מי שכבר קיבל שבת מי דומה לבן עיר שאינו מוציא בן כרך א"ד שא"ה דבידו לקבל עליו שבת וחשיב מחוייב בדבר עיי"ש ולהמתבאר איפוא יש לפשוט ספיקו מברהמ"ז שכ' המרדכי והח"צ והוא עצמו בשם רא"ם דלולא דהי' בידו לאכול הי' חשיב אינו מחוייב בדבר ומשום דבידו להתחייב חשוב מחב"ד הכ"נ כיון דבידו לקבל שבת מחב"ד קרינן בי'] ועוד בה שלישי' טעם אחר דברהמ"ז ל"ד לברהמ"צ דאמרי' אע"פ שיצא מוציא, נלע"ד בהקדם שיטת הב"ח באו"ח סי' תל"ד דהא דא' מוציא חברו הוא מדין שליחות דשליחו של אדם כמותו עיי"ש ומה שהק' הפמ"ג בפ"כ דא"כ איך קטן מוציא גדול שאכל שיעורא דרבנן הא קטן אינו בר שליחות יש ליישב לשיטת התוס' גיטין (דף ס"ד:) דבמידי דאיתי' בדנפשי' קטן נעשה שליח, אך לכאו' ק' הא במצו' שבגופו ל"מ שליחות כמ"ש התוס' רי"ד בפ"ב דקידושין לענין תפלין, ונ"ל דכמו דס"ל לרש"י בב"מ (דף ח'.) דאף דאין שליח לדבר עבירה מ"מ שותף שגנב נעשה שליח לד"ע והמשלחו ג"כ חייב דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' הרי דאף בדבר דל"מ שליחות מ"מ כשעושה מעשה זו עבור עצמו מועיל ג"כ עבור חברו מגו דזכי לנפשי' וכ"מ בקידושין (דף מ"ב.) דדחי דלמא שא"ה דאית לי' שותפות בגוה הרי דאף לפי הס"ד דל"מ שליחות מ"מ במידי דאית לי' שותפות בגוי' מהני, וכעין זה כתבו רש"י ותוס' רפ"ק דערכין (דף ב'.) לענין סמיכה אף דשליח אינו סומך מ"מ שליח שהוא שותף מועיל כיון דשייך בגוי' עיי"ש והכ"נ י"ל לענין זה אף דבמצו' שבגופו ל"ש שליחות מ"מ כשעושה עבור עצמו מוציא ג"כ אחרים ומה"ט מי שאינו מחוייב בדבר אינו פוטר כיון דלא זכי לנפשי' ל"מ שליחות במצו' שבגופו והא דאמרינן אע"פ שיצא מוציא הרי דאע"ג דלא זכי לנפשי' מ"מ נעשה שליח להוציא חברו י"ל כיון דבעצם הוא מחוייב בדבר רק שכבר יצא שייך עדיין מגו דזכי לנפשי' כיון דאם הי' צריך לזו הפעולה היתה מועלת עבור עצמו רק שאין לו צורך בה שכבר יצא ובזה שפיר שייך מגו וחילי ממש"כ הרא"ש סוכה (דף ז'.) לענין מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה דאפי' כשהסוכה עומדת בחצר י"ל דשייך מגו עיי"ש בשם ראב"י שנסתפק בזה וצריך להבין לכאו' דהרי בחול ל"א מגו הרי דל"א אלו הי' שבת הי' מועיל, וצ"ל דס"ל לראב"י דל"ד לחול דאי"צ כלל היום למחיצה זו, משא"כ בשבת דצריך מחיצה אלא דכבר יש לו מחיצות גם בלעדי הסוכה שייך שפיר מגו גם על מחיצות הסוכה דאם ל"ה מחיצות אחרות היו מחיצות הסוכה מועילות וכיון דהיום זמן שצריך בו מחיצות שייך שפיר מגו, וע' ר"ן סוכה (דף ז':) ד"ה ואמר רבא סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה וכו' והאי מגו נ"ל דהכי אמרי' לי' כיון דהאי לחי מהני להתיר המבוי בלא מחיצה שלישית מדאורייתא כו' מהני נמי להכשיר סוכה זו מדאוריי' וכו' עיי"ש הרי דאע"ג דסוכה זו יש לה ג' מחיצות זולת הלחי וא"כ סגי מדאורייתא בלא לחי זו ואין לחי זו מועלת כלל בסוכה זו לענין שבת מ"מ אמרי' מגו אלו ל"ה מחיצה השלישית ג"כ הי' מועיל הלחי מדאוריי' לענין שבת מהני ג"כ לענין סוכה.
[אך יש לע' בעירובין (דף כ"ד:) ובריטב"א שם ד"ה אלא אמר אביי וכו' וא"ת והלא כבר יש כאן לחי כו' וכיון שכן הלחי שהוסיף אינו מועיל כלום כו' עייש"ה משמע דכה"ג ל"ש מגו כל שאינו מועיל עכשיו אף דאלמלי הגיפופין הי' לחי זו מועלת מ"מ כיון דעתה אין לנו צורך בה ל"ש מגו עיי"ש בארוכה,] והכ"נ דכוותה בשלמא מי שאינו מחוייב בדבר לגמרי ל"ש בי' מגו אבל מי שמחב"ד, אלא שיצא דומה ליום שבת דשייך מגו אף בסוכה העומדת בחצר שאין מחיצות הסוכה נצרכים לענין שבת מ"מ אמרי' אלו היו צריכין אלמלא לא היו כאן מחיצות החצר שייך מגו וה"נ ביצא דהיום מחוייב בדבר אלא דאי"צ לאותה הפעולה דכבר קיים המצו' אבל עכ"פ אלו ל"ה מקיים עדנה המצו' היתה פעולה זו מועלת עבורו שייך שפיר מגו דזכי לנפשי' [כמו דשייך דכה"ג מגו דהוי דופן] ול"ד לאינו מחב"ד דהתם ל"א אלו הי' מחב"ד הי' מועיל גם עבור עצמו כמו דל"א מגו בחול אלו הי' שבת, אבל ביצא דחשוב עדיין מחוייב בדבר כמ"ש לעיל ב' טעמים נכונים אלא שאי"צ שפיר שייך מגו אם הי' צריך ודו"ק היטב:
וא"כ בבהמ"ז דכ"ז שלא אכל אינו חייב בבהמ"ז ל"ש לומר מגו דדוקא כשצריך עתה רק שיש לו אז שייך מגו כגון סוכה העומדת בחצר דכל רגע צריך מחיצות בשבת ואין המחיצה מתרת מצד התחלת העמדת המחיצה רק כל רגע צריכים מחיצות וכל רגע מועילין המחיצות וכן במצו' ומניית אע"פ שיצא צריך גם עתה פעולת המצו' דכל רגע חייב ופתחו עמו כנ"ל דמה שעשה פעם א' מועלת על כל רגע שאח"כ והרי הוא בכל היום מחוייב במצו' ומקיים המצו' משא"כ בבהמ"ז שהוא מחמת סיבת אכילה כל שאין כאן סיבה פטור לגמרי ול"ש מגו בכה"ג כלל ושוב אינו נעשה שליח במצו' שבגופו, לכן הוצרכתי לטעמא דבידו לאכול ולהתחייב, ולפ"ז באשר יצר דל"ש בידו כנ"ל מי שיצא אינו מוציא, כ"ז הי' נראה לכאורה:
אמנם אחר העיון כ"ז ליתא לדינא דאפי' במצו' שאינה מצו' זמניית כל שהוא חובה יכולין להוציא דהרי ברבינו ירוחם בס' אדם ת"כ נ"א דאם אין אבי הבן יכול לברך להכניסו בבריתו של א"א יברך א' מהעומדין ומוציאו דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ופסקו הרמ"א ביו"ד סי' רס"ה ס"א ואף דהתם אין בידו להתחייב בברכה זו בשום אופן מ"מ מוציא אף שאינו מחוייב, הא חדא, שנית מש"כ דבהמ"ז מטעם בידו לאכול ולהתחייב מוציא אחרים אחר עיון קצת א"א לומר כן דמי לא עסקינן שאותו המברך שבע עכשיו ואי אפשר לו להביא עצמו לידי חיוב דאורייתא דאם יאכל עתה ג"כ לא יתחייב בברהמ"ז מה"ת כיון שלא הי' רעב קודם אכילה כמ"ש בשו"ע הרז"ל סי' קצ"ז סוס"י דאם אינו רעב כשיושב לאכול אינו חייב בבהמ"ז מן התורה עיי"ש וכ"ת בידו להמתין עד שירעב ויאכל אז [כעין הא דגיטין (דף כ"ט:) כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש כשליח שניתן לגירושין הוא וכאן עדיף מהתם.] א"כ גם אשר יצר בידו כמובן. שלישית, מה שכתבתי דמצו' זמניית יכולין להוציא משום דגם אחר שיצא עדיין מחוייב אלא שיש עמו פטור מחמת שכבר קיים המצו' סתירת סברא זו מבואר בש"ס ברכות (דף כ"א.) הי' עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ופריך מהני בי רב דטעו ומדכרו דחול בשבת גומרין כל הברכה ומשני התם גברא ב"ח ורבנן הוא דלא אטרחו' הכא הא צלי לי' הרי דמשום דצלי לי' חשיב אינו ב"ח [ותלמוד א' העירני ממ"ש הרא"ם על הסמ"ג ה' מגלה דהא דליכא בל תוסיף בעשיית המצו' ב' פעמים משום דבשעת עשייתה פעם שני מעשה קמא כבר אזדא לה, ואי נימא כמ"ש המהר"ל דעשיית המצו' פעם א' פוטרת כל היום א"כ המצו' הראשונה אכתי לא אזדא לה] וע' סוכה (דף מ"ב.) ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ואם נימא דמקיים עדיין מצו' אפי' יצא ופטר משום טעב"מ דאפי' במצו' שאינו מוכרחת פטור בטעב"מ כמ"ש התוס' סוד"ה מה"ד התם כו' עיי"ש אך יש לחלק קצת, וגם מבואר בתוס' וראשונים ז"ל ר"ה (דף ט"ז:) לענין תקיעה דעירבב שהק' דיעבור על בל תוסיף וכ"ת כיון דנפיק הו"ל שלא בזמנו הא אי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו וחשוב זמנו כמו דאיתא בש"ס שם (דף כ"ח:) לענין ברכת כהנים, ומשמע דלולא זאת דאכתי שייך בי' הך עשי' אי אתרמי ציבורא אחרינא ויתקע להם הי' חשוב שלא בזמנו, כיון דנפיק כבר ידי חובת המצו' הו"ל שלא בזמנו, ואי נימא דמה שיכולין להוציא אע"פ שיצא הוא רק משום דעדיין זמן המצו' א"כ ק' טובא איך עושין מערכה על הדרוש נימא כיון דנפיק הו"ל שלא בזמנו וממילא גם אי יתרמי ציבורא אחריתי לא יוכל להוציאם דהרי התוס' כ' דלולא דאי אתרמי ציבורא אחריתי הדר תקע הוי חשוב שלא בזמנו כיון דנפיק וע"כ דלא ס"ל הנך סברות שכתבתי לעיל דעדיין חייב הוא בהמצו' וא"כ לא יוכל להוציא] וע"כ הדבר ברור דכל שישנו בחיוב אותה מצו' אף שאינו חייב עתה בפועל איתנייהו בערבות וחשוב מחוייב בדבר:
[ויש לדחות קצת ראי' זו די"ל דמש"כ כיון דאי אתרמי ציבורא אחריתי הדר תקע להו חשיב זמנו היינו דרך ראי' לא דרך סיבה, דמשום דאי מתרמי כו' זה גורם שיחשב זמנו רק שהוא ראי' כיון דחזינן דאי מתרמי ציבורא אחריתא הדר תקע להו ויכול להוציאם דהלכה רווחת בישראל דאע"פ שיצא מוציא מינה דאף שיצא עדיין חשוב זמנו ועדיין חייב בדבר ומטעמים דלעיל] רביעית, כיון דרש"י ז"ל כ' הטעם דאע"פ שיצא מוציא מטעם ערבות ובברכות הלחם ל"ש ערבות דלא ליתהני ולא ליברוך מוכח מזה להדיא דאצל ברכה מוכרחת אף שאינה מצו' זמניות דומי' דברכת הלחם יכולין להוציא וע"כ דלא ס"ל טעמים הנ"ל, ולא מצאנו לשום א' מראשונים ז"ל שיחלוק על טעם זה דרש"י ז"ל מאן ספין ומאן רקיע להוציא דינים חדשים ע"פ טעמים לא שערום רבותינו הקדמונים ז"ל אם כי מד' רש"י ז"ל אלו אין ראי' דנימא באשר יצר אע"פ שיצא מוציא דל"ש לא ליתהני ולא ליברוך כיון דכבר נתחייב דלעולם י"ל דסבי"ל לרש"י דאפי' בברכה מוכרחת כל שאינה מצו' זמניית ליכא ערבות ואינו מוציא והא דהוכרח לומר בברכת הנהנין טעמא דלא ליתהני כו' משום דבידו של המברך בכל רגע להתחייב בברכה זו אם ירצה לאכול וכעין שכתבו הני רבוותא על ברכת המזון בידו להתחייב ואף דרש"י ז"ל עצמו סבי"ל בבהמ"ז אם יצא אינו מוציא בברכות (דף מ"ח.) שאני בהמ"ז דאין בידו להתחייב חיוב דאוריי' כמ"ש לעיל דאם עכשיו שבע אף אם יאכל לא יתחייב מה"ת בבהמ"ז ולקמן אביא עוד טעמים על בהמ"ז דלרש"י אם יצא אינו מוציא משא"כ ברכת הנהנין דבין רעב ובין שבע חיובו רק מדרבנן ולעולם בידו להביא עצמו לידי חיוב זה אבל ברכה שאינה בידו אף דחברו חייב גמור ואין לו בית מנוס להפטר מ"מ עדיין י"ל דאיני מוציא, אך מ"מ יש ראי' מד' רש"י לדחות הטעמים שלי דלטעמים הנ"ל לא הי' רש"י ז"ל צריך לומר דאע"פ שיצא מוציא משום ערבות תיפוק לי' דמחוייב בדבר גמור הוא וע"כ דליתא למ"ש]:
ומה דנקיט החכ"צ לשון בידו להביא עצמו לידי חיוב אשגירת לישן הוא ועיקר מטרת כוונתו דלא דמי נזיר למי שלא אכל דעכ"פ ישנו בחיוב מצו' זו דבהמ"ז אם יאכל משא"כ נזיר דעכשיו ליתי' כלל בחיוב המצו' ודבריו נכונים בנדון דידי' דאף דאינו פטור בעצם מחיוב כוס רק מחמת דפומי' הוא דכאיב לי' שאינו יכול לשתות מ"מ אינו מוציא דהרי בש"ס ברכות (דף ט"ו.) ומגלה (דף י"ט:) דחרש המדבר ואינו שומע אף דחייב בכל המצוות מ"מ אינו יכול להוציא בקריאת המגלה אף דחייב בכל המצוות רק דפומי' כאיב לי' שאינו יכול לקיים מצו' זו מחמת שצריך להשמיע לאזניו וכן איתא באו"ח סי' תקפ"ט לענין תקיעת שופר דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים מטעם זה, וכ"ז כשאינו יכול לקיים המצו' אף שמחוייב חשיב כאינו מחוייב בדבר אבל בהמ"ז מחב"ד הוא אף שחסר סיבת החיוב כיון דאם יאכל יתחייב ויוכל לקיים החיוב שפיר דמי כמו מי שאין לו בן להכניסו לבריתו של אברהם אבינו שמוציא אף שחסר לו סיבת החיוב כל שאפשר לו לקיים המצו' אם הי' לו סיבת החיוב מוציא דחשוב מחב"ד כעין הא דנזיר חשיב לאו השוה בכל אף דאין כולן נזירים כיון דכל ישראל בדין זה שאם יהיו נזירים יאסרו ביין וטומאה ותגלחת חשיב לאו השוה בכל] ול"ד לד' הירושלמי הנ"ל בבן עיר שאינו מוציא בן כרך דאינו חייב כלל באותו חיוב של חברו דחיוב בן עיר לקרות בי"ד וכן כרך בט"ו וחשוב זה לגבי זה כאינו מחוייב בדבר אבל כאן שניהם בני חיובי אינון בשוה דהיינו לברך אחר אכילה וכן באשר יצר שניהם שוים בחיוב הברכה:
וראיתי בפר"ח או"ח סי' תפ"ט מי ששכח פ"א לספור ספירת העומר אינו יכול להוציא אחרים אף דמחוייב רק שאינו יכול לקיים דמעוות לא יוכל לתקון מ"מ חשוב אינו מחב"ד וה"ר מן הירו' דבן עיר אי"מ בן כרך ע"ש ולע"ד הקלושה אין הנדון דומה לראי' דהתם ל"ח בר חיובא כלל באותו חיוב של בן כרך דבן כרך חייב בקריאת מגלה בט"ו משא"כ בן עיר אינו חייב רק בי"ד ומה דמות יערוך לזה נדון דידי' שחייב בספירת העומר ממש כמו חברו אלא שא"י לקיים חיובו, אלא שדינו דין אמת ולאו מראייתו רק מהך מתני' דחרש דמבואר דמי שאינו יכול לקיים בעצמו אינו מוציא, וגם בזה יש לפקפק דדלמא דוקא חרש דלעולם לא יוכל לקיים מצות קריאת מגלה [דאף דאם יתרפא יתחייב במגלה אבל על מצבו העכשוי כפי מה שהוא עתה לא יתחייב לעולם במגלה] הוא דחשיב אמח"ב משא"כ הך דבשנה הבאה יחזור לחיובו אף דעתה אינו יכול לקיים חיובו שוב י"ל דדמי ליצא דמוציא אף דעתה כבר פקע חיובי' כמו שהוכחתי לעיל מד' ראשונים ז"ל שכ' כיון דנפיק הו"ל שלב"ז מ"מ כיון דשייך באותו חיוב מוציא וגם מד' רי"ו הנ"ל דיכולין להוציא בברכת להכניסו אף שאין לו בן ולכאו' מ"ש מחרש וצ"ל דשאני חרש דא"א לו בעולם לבוא לידי חיוב משא"כ זה או משום דחרש יש לו חסרון בגופו וכעין זה זבחים (דף פ"ג:) הני מיחסרי מעשה בגופייהו הני לא מיחסרי מעשה בגופייהו והכ"נ חסרון מבחוץ אין מחשיבו אמחב"ד, וא"כ ה"ה בזה. שא"י לקיים סה"ע מ"מ ל"ח אינו מחוייב בדבר. ואכמ"ל:
ובדברי המרד. פ"ב דמגלה שכ' דבהמ"ז בידו התחייב ודאי אין כוונתו שם בידו ממש דהרי כ' שם דגם קטן חשוב מחוייב בדבר משום שיבוא לידי חיוב [וכעין זה כתבו התוס' ר"ה (דף ל"ג.) סוד"ה הא ר"י] וכן סומא משום שאפשר להתפקח עיי"ש ובודאי אלו אין בידם להתחייב עכשיו רק כוונתו מי שאפשר לו לבוא לידי חיוב וכן כוונתו בבהמ"ז אבל אי"צ שיהי' בידו ממש ולפ"ז גם מדברי הרא"ם אין ראי' דאף שכ' בידו לאכול אבל אין הדבר תלוי בידו דוקא רק כוונתו ג"כ שאפשר לו להתחייב והיינו דהוא בר חיובא בגוף המצו' ול"ד לקטן במגלה שאינו ב"ח מה"ת וע' בהגהות רעק"א או"ח סי' רצ"ז מג"א סק"ה וז"ל ולענ"ד גם אי הוי בהמ"צ מ"מ כיון דהוא אין לו חוש הריח הוא פטור לגמרי ממצו' זו ומקרי אמח"ב שא"מ אחרים יד"ח ודמי ללקמן סי' תקפ"ט, ואולי י"ל דמקרי בר חיובא אם יזדמן לו דבר שהוא חזק ביותר דמתחזק ראשו וגופו כמ"ש המג"א עכ"ל הרי דכל שאפשר שיזדמן לו בושם חזק שעי"ז יתחייב לברך אף שאין לו עכשיו חשיב מחב"ד ואי"צ שיהי' בידו:
והנה בטור או"ח סי' רי"ט בעובדא דר' חנא בגדתאה ורבנן שאמרו לר"י בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתן אלאודויי, וכ' א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמועה בלא עניית אמן היי"ד כשהמברך חייב ג"כ באותו ברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא כיון דהם ל"ה חייבים בברכה זו לכך הוצרך הוא לענות אמן ול"ח ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נותנים שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחין למקום על הטובה שעשה להם עכ"ל, והנה ממה דאמר ברישא אין ראי' דכה"ג חשיב אמח"ב די"ל אף דחשיב מחב"ד כל שאינו יוצא עכשיו בברכה זו צריך השומע לענות אמן וכ"כ רעק"א שם דאף דאמרי' יצא מוציא מ"מ צריך השומע לענות אמן אך מסיפא משמע לכאו' דכה"ג חשיב אמחב"ד מדקאמר ול"ח ברכה לבטלה כיון שנותנין שבח והודיה כו' משמע אבל במקום שאין הברכה שייכה אצלם אין יכולין להוציא משום ברכה לבטלה וזה נגד דברי רבינו ירוחם דאחר מוציא האב בברכת להכניסו דלדברי הטור כיון שאין אצלו שייכות לברכה זו חשוב ברכה לבטלה וא"מ וצ"ל דזה גרע מאע"פ שיצא מוציא דל"ח ברכה לבטלה אצל המוציא אף שכבר יצא וע"כ צריך לחלק בין מצו' זמניית דאף שיצא עדיין מחב"ד ול"ח ברל"ב בברכו עוד הפעם משא"כ כאן כל שלא קרה לו נס אסור לו לברך להוציא אחר משום דאין לו שייכות לברכה זו והוי ברכה לבטלה, אמנם ראיתי בפר"ח סי' תפ"ט שכ' דקו' הטור היתה בעבור שהם לא ידעו שהוא יענה אמן ויתכוון לצאת וא"כ שפיר ק' לי' להטור איך בירכו לבטלה וע"ז תירץ דאפי' אם לא ירצה לצאת ג"כ ל"ח לבטלה דעל הנאת עצמן נמי יכולין לברך אבל זה פשיטא דאם מברך אדעתא להוציא את המחוייב שפיר דמי ול"ח לבטלה:
אמנם לדאתאן עלה שמעינן מד' הטור דכל שאינו חייב ממש עתה צריך השומע לענות אמן וכמ"ש בהגהות רעק"א שם ולפ"ז גם בנ"ד באמצע התפלה יהי' צריך לענות אמן:
אמנם מצאתי בתבואות שור סי' א' ס"ק ס' שכ' דהא דכת' הטור סי' רי"ט דהיוצא בברכה ממי שאינו חייב צריך לענות אמן היי"ד בבקי דמדינא צריך לברך בעצמו כמ"ש בסי' רע"ג אבל המוציא את שאינו בקי אי"צ אפי' לענות אמן. אף שהמוציא כבר יצא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שעומד באמצע התפלה דדינו כאינו בקי אי"צ אפי' לענות מן:
אמנם בדין זה שכ' דאף שכ' **(התבו"ש)** הטור סי' רע"ג דאע"פ שיצא מוציא הוא דוקא באינו בקי מ"מ בעניית אמן מוציא אף את הבקי. לכאו' לא נראה כן מד' המג"א סי' ער"ב סק"ט במי שנדר מיין שאינו יכול להוציא בברכת בופמ"ג של קידוש אף דבורא פה"ג של קידוש דינו כבהמ"צ משום דאע"פ שיצא מוציא ל"א בבקי יע"ש וברב ז"ל בקו"א, ואי אמרת דע"י עניית אמן יכולין להוציא אף את הבקי מה כל החרדה הרי עצה פשוטה לענות אמן בפרט שהוא חיוב גמור מן הדין לענות אמן אחר כל ברכה אף כשאינו רוצה לצי"ח כדאי' בשו"ע סי' רט"ו ס"ב וגם ע' מג"א סי' ו' סק"ז וברב ז"ל שנדחקו הרבה בש"צ שאומר פעם ב' הברכות להוציא הצבור הבקיאין עיי"ש, והלא מסתמא עונין אמן כדת ומה קושיא וגם מסתימת ד' הטוש"ע סי' ער"ג דא"י להוציא את הבקי וכל כי האי ל"ה להו למסתם אלא לפרש דמיירי דוקא כשאין עונה אמן ואיך נדחוק לאוקומי סתם דין זה בדאי דאיסורא שהשומעים יעברו על הדין לענות אמן אחר כל ברכה, לכן נלע"ד ברור דע"כ ל"ק התבו"ש דיכולין להוציא את הבקי בעניית אמן היי"ד התם דהמברך לעצמו בירך כדין אף אם השומע ל"ה רוצה לצאת כמ"ש הטור הנ"ל וא"כ מצד המברך אין כאן שום איסור רק דמ"מ כיון דכבר יצא ואינו מחוייב בדבר גמור אינו יכול להוציא את הבקי (ולקמן אבאר הטעם יותר] וע"ז מהני עניית אמן דאז חשיב ממש כמברך בעצמו כדאמרי' בעלמא המוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אבל בברכה אחרת כגון בקידוש אם יצא אינו מוציא את הבקי אף בעניית אמן דאף דע"י עניית אמן חשיב השומע ממש כעונה מ"מ איך מותר למברך לברך ברכה שאינה צריכה כלל דהרי השומע יכול לברך בעצמו דהוא בקי ומצד המברך הוא לגמרי ברכה לבטלה, וע"ע בתבו"ש סי' י"ט ס"ק ו' בשוחט שבירך והוציא אחרים ונמצא שחיטתו טרפה אי"צ לחזור ולברך אף דשחיטה כברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא מ"מ כיון שבשעה שבירך הי' כוונתו גם עבור עצמו מוציא כעין שכ' המג"א סי' רי"ג בברכת הנהנין דאם בירך לאכול ואח"כ בשוגג לא אכל מוציא אחרים וסיים דלפ"ז דוקא כשענו אמן כמ"ש הטור סי' רי"ט ע"ש וזה ג"כ דומה להתם דמצד המברך אין כאן לדון דכבר בירך ובשעה שבירך הי' כוונתו לצורך עצמו ואין כאן רק חסרון מצד השומע שאינו שומע מפי החייב בדבר כמותו ממש אז צריך לענות אמן כיון דהוא בקי, אבל המוציא חברו ואינו צריך לאותה ברכה א"מ רק לאינו בקי כנלע"ד:
נחזור לנדון דידן ועכ"פ בנ"ד הדבר פשוט דיכולין להוציא בברכת אשר יצר דדומה לברהמ"ז שכבר נתחייב, אך יש לדון לכאו' ממש"כ הטו"ז סי' רע"ג סק"ג בטעמא דמלתא דאין יכולין להוציא בברכת הלחם של שבת אף דחיוב לאכול פת מ"מ אם יצא אינו מוציא דלא אמרי' אם יצא מוציא אלא במצו' שעקרה לא נתקנה אלא בשביל הנאה משא"כ ברכת המוציא בסעודת שבת אף שהוא חובה מ"מ אין החיוב עליו בשביל מצו' אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין לזה המצו' עצמה חוב דהרי אם נהנה ממה שמתענה אי"צ לאכול כדאי' סי' רפ"ח עכ"ל הרי כ' דכיון דאין המצו' חוב מוכרח דכיון דאם הי' נהנה מתענית ל"ה צריך לאכול וכיון דאין הדבר מוכרח מעיקרו אף דעתה שנהנה חייב לאכול חשיב כברכת הפת ויין, וא"כ קו"ח לברכת א"י דודאי אינו חיוב מוכרח דאלמלא לא עשה צרכיו ל"ה צריך לברך:
אמנם אי נימא הכי תקשי להטו"ז מהא דקימ"ל בס' קצ"ז כהתוס' ורא"ש דברהמ"ז חשיב כברכה של חובה ואף דאם ל"ה אוכל ל"ה חייב לברך, וגם א"א שיהי' כוונת הט"ז כמ"ש, דא"כ מה בין זה לברכת תפלין דאם ל"ה לו יד הי' ג"כ פטור מתפלין הכי יעלה על הדעת דבשביל זה ל"ח חובה משום דאם הי' אנוס הי' פטור והרי בכל הברכות אם הי' אלם הי' אנוס ורחמנא פטרי' הכי בשביל זה לא יחשב חובה אתמהה וא"כ ה"ה בזה אע"ג דאם הי' מצטער באכילתו הי' פטור אין זה פיטור עצמי רק שאין יכול לקיים המצו' כיון דעיקר המצו' בשביל עונג וכיון דמצטער באכילתו לא יהי' לו עונג מהאכילה וא"כ הרי הוא כמי שאין לו ידים להניח תפלין ועיקר כוונת הט"ז משום דלא פלוג רבנן בברכת הנהנין וכיון דמצו' זו הוא ג"כ בסיבת הנאה והראי' דהרי מצטער פטור דין מצוה זו ג"כ כברכה על הנהנין אף דחשיב מחוייב גמור וע' ר"ה (דף כ"ט:) בברכת היין של קידוש הי' ס"ד שלא יוציאו אף דהוא חובה וע' דרישה ביו"ד סי' א' אות י"ז דברכת שחיטה חשיב כברכת המצוות כיון שאין הנאה מרומז בברכה עיי"ש וכן משמע בט"ז שם אות י"ז דברכת שחיטה ותרומה דומה לברכת המצוות והא דא"י להוציא בתרומה כיון דאפשר להמברך לתרום אין מחלקין הברכה והפרשה לב' עיי"ש ואף דבשחיטה ודאי שייך לא ליתהני ולא ליברוך כאשר פסקו באמת הב"ח והש"ך שם] וצ"ל ג"כ כיון דכללא כייל במצו' אע"פ שיצא מוציא ל"פ רבנן כל שהוא בהמ"צ יכולין להוציא וה"ה בהיפוך בברכת הנהנין אף שהוא חיובית א"מ ואף דגם בהמ"ז בא בסיבת הנאה צריך לחלק ולומר דמ"מ א"ד לבה"נ שבא על הנאה שיהי' לו אחרי כן משא"כ בהמ"ז שבא על הנאה שכבר נהנה ואי"ז דומה לבה"נ כיון דכבר עברה הנאה דיותר סברא לברך קודם הנאה כמבואר בש"ס ברכות (דף מ"ח:) קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ וכיון דיותר סברא לברך קודם הנאה כשמברך אחר הנאה ל"ח כ"כ בה"נ כמו ברכה שלפני' ול"ש לא פלוג בזה כנלע"ד בפי' הט"ז, וע' טו"ז סי' קס"ז סקי"ז כ' מ"א ע"ז דא"י להוציא בברכת הפת של שבת וע' מג"א שם וע' ט"ז ומג"א סוף סי' רצ"ג מש"כ בזה עש"ה:
ולענ"ד הי' נ' לכאו' לדון בדבר החדש בטעמא דא"י להוציא בברכת הלחם של שבת אף דחובה הוא בהקדם לבאר דין שכ' המג"א סי' רי"ג סק"ז דאף בברכת הנהנין דאם יצא א"מ מ"מ אם המברך בירך ע"ד לאכול ואח"כ נמלך ולא אכל יצאו השומעים מ"מ ואף דהמג"א שם כ' דוקא שוגג בפרמ"ג סי' קס"ז במש"ז סק"ח כתב דה"ה מזיד דלכאו' אין מובן דמה לי בכוונתו הרי הוכיח סופו על תחלתו שלא הי' חייב בברכה זו ואיגלאי מלתא למפרע דהי' אינו מחוייב בדבר כיון דאינו אוכל בסוף ומ"ש הפמ"ג דלא עבר על תקנת חז"ל דדעתו הי' להנות תמוה דכי קנסא הוא משום שעבר ע"ד חז"ל ומשוא פנים יש בדבר כשלא עבר, הרי דב"ז הוא דין עצמותיי דכל שאי"צ לברכה בעבור עצמו א"מ ומה בכך שכוונתו הי' לאכול, גם ע' מג"א סי' ח' סק"ח בשם הג"א דיכולין להוציא בברכת ציצית אף אם הוא אי"צ לברך לעצמו ולכאו' תמו' טובא הא אין חיוב לילך בבגד ד' כנפות רק אם לבוש בבגד של ד' כנפות חייב בציצית וא"כ לא ילבוש ולא יתחייב כמו בנהנין לא ליתהני ולא ליברוך וע' פרמ"ג העיר דהיינו דקמ"ל הג"א אע"ג דאינו חיוב וסד"א שא"י להוציא כמו בנהנין ע"ש אבל הא גופא קשי' לקושטא דמלתא מ"ש מנהנין דא"מ משום לא ליתהני כו' והכ"נ הרי שייך זה, הן אמת דבמהרש"א מנחות כ' דלמ"ד ציצית חו"ג חייב לילך בד' כנפות כדי ללבוש ציצית אבל מד' שה"פ ז"ל נ' להיפוך בכ"ד:
לכן נלע"ד דהחילוק בין מצוות לנהנין לענין אם יצא מוציא לפי המבואר בש"ס מגלה (דף י"ט:) וברכות (דף ט"ו.) דאפי' למ"ד אם לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד מ"מ חרש אי"מ אחרים לכתחלה רק בדיעבד כמו דהוא עצמו אינו יוצא רק בדיעבד:
ובאמת שהוא דבר נפלא מאד דהאי ודאי חייב בדבר גמור הוא לקרוא המגלה כדי לצאת עכ"פ בדיעבד ואמאי אי"מ אחרים ומה איפכת להו שהוא א"י לכתחלה משום שא"י להשמיע לאזניו הרי הם יכולין להשמיע לאזניהם וא"כ חסרון זה שיש להחרש אין בהם ולמה לא יצאו בשמיעה מחרש אף לכתחלה וע"כ צ"ל דא"א שיהי' מועיל לגבי השומע יותר ממה שהוא אצל המברך וכיון דאצלו אין חשיבות הברכה רק דיעבד גם הם אין יוצאין אלא בדיעבד [ביותר מובן הדבר ע"פ מה שכתבתי לעיל הטעם משום מגו דזכי לנפשי' עיי' עליו] ולפ"ז מובן הטעם דבנהנין אם יצא א"מ דהנה בירושלמי בעובדא דתורמוסא שהביאו תוס' ברכות (דף ל"ט.) דאם נוטל פרי בידו לאכול ונפל מידו ונמאס ורוצה לאכול פרי אחרת צריך לברך מחדש וכן קימ"ל בשו"ע סי' ר"ו ס"ו, הנה דאם לא כיון על פרי זו ל"מ הברכה והשתא קו"ח שאם יברך ולא יתכוון בעצמו לאכול שלא תועיל הברכה אף אם ימלך אחר הברכה וירצה לאכול על סמך ברכה זו, וא"כ המברך להוציא אחרים ל"מ ברכה זו להוציא את השומעים כיון דאין ברכה זו מועלת אצל המברך שאם ירצה לאכול על סמך ברכה זו אינו יכול ול"ד למצו' דאם יצא מוציא דהתם אין כאן חסרון אצל המברך דאם הי' לו צורך לצאת בהמצו' הי' מועלת גם עבורו ואין כאן חסרון אצל המברך רק שאין לו צורך אל הפעולה שכבר יצא, אבל מ"מ אם הי' לו צורך הי' מועלת לו אבל בבה"נ אף אם ירצה לאכול לא יוכל הנה דל"מ אצל המברך אף אם יהי' לו צורך בו, ובזה נכונים מאד ד' המג"א הנ"ל דאם בשעת ברכה כוון להנות ואח"כ לא אכל שפיר יוצאין השומעין כיון דאז הברכה מועלת שפיר אצל המברך שאם רצה הי' אוכל על סמך ברכה זו שפיר מוציא, ובזה מובן ג"כ הא דאינו מחוייב בדבר א"מ דאינו מחוייב בדבר ל"מ ברכתו לגבי עצמו אפי' אם הי' לו צורך בה, כגון אם יברך מי שאמב"ד וברגע שאחר הברכה תיכף יעשה מחוייב בדבר אינו יוצא כמפורש ר"ה (דף כ"ח.) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה ה"ה כשוטה לכ"ד וצריך לעשות המצו' בשעה שהוא מחב"ד, וכיון דהברכה אינו מועלת לגבי עצמו א"מ אחרים, ול"ד ליצא דמחב"ד ואם הי' לו צורך בהברכה שפיר הי' יוצא, [ולפ"ז יש לדון על מ"ש השבו"י או"ח ח"ב סי' ל"ג בחרש שכבדו אזניו משמוע רק אם צועקין לו בקול שומע והעלה דיכול להוציא אף בקול בינוני עיי"ש ולמש"כ איפוא י"ל דכל שהוא אינו יוצא באותו פעולה גם אחרים אין יכולין לצאת דא"א שתהי' פעולה זו מועלת לאחרים יותר ממה שמועלת אצל המברך כמבואר מהא דמגלה (דף י"ט) הנ"ל] ולכן שפיר א"י להוציא בברכת הלחם של שבת אף דמצו' שבחובה הוא מ"מ הלא אין ברכה זו מועלת לגבי המברך דאם ירצה לאכול על סמך ברכה זו לא יוכל כיון דלא כוון לפטור כעין הא דתורמוסא שכ' הירושלמי דצריך לחזור ולברך כן הי' נלע"ד לכאורה:
אמנם אחר העיון סברא זו דחוי' דהרי מבואר בפסחים (דף ק':) בני אדם המקדשים בבהכנ"ס להוציא אורחין אין יוצאין ידי קידוש משום דאין אוכלין שם הסעודה ואין קידוש אלא במקום סעודה ומה שמקדשין הוא להוציא אורחין דאכלו ושתו וגני בבי כנישתא והכ"נ אם ירצה המקדש לסמוך עליו בעצמו לא יוכל אף אם ימלך אחר הקידוש לאכול שם כמ"ש הרמ"א סי' רע"ג ס"ג בשם מהרי"ל דאם קידש ע"מ שלא לאכול שם ואח"כ נמלך ואכל לא יצא כיון דל"ה דעתו בשעת קידוש לסעוד שם, וא"כ אין הקידוש מועיל להמקדש אפי' אם ירצה לסמוך עליו מ"מ מוציא אחרים וע"כ דבתר מעיקרא אזלינן כיון דאם הי' רוצה הי' מקדש ע"ד לסעוד כאן ולצאת ממילא מוציא ול"ד להא דחרש במגלה (דף י"ט:) דא"י לצאת לכתחלה בשום אופן משא"כ כאן אף דעל אופן שעושה א"י מ"מ בידו לעשות על אופן שיי"ח, וא"כ גם בבה"נ כן וע"כ ליתא לטעם זה [ולפ"ז גם ד' הגאון שבו"י הנ"ל צודקים]:
עוד העירני ח"א דדין זה דתורמוסא שכתבו הפוסקים הנהו גם בברכת המצוות שאם יברך על אכילת מצה ונפל מידו ולקח אחרת צריך לברך עוד הפעם ומה חילוק בין מצו' לנהנין עכ"ד, אם אמנם דיש לדון בדין זה דל"ד לבה"נ דהברכה על החפץ המוציא לחם, בורא פה"ע, ודומיהם לכן א"א להתיר החפץ באכילה אם לא כוון עליו משא"כ בברכת המצוות הברכה על עצמו, אשר קדשנו וצוונו, ולא על בריאת המצה וכיון דהברכה על עצמו תסוב לא איכפת לן מה שלא כוון אל החפץ, מ"מ בנ"ד שלא כוון כלל להוציא עצמו רק עבור אחר בירך אם נימא דבנהנין אינו יוצא ודאי צדקו דברי החכם הנ"ל דכן הוא בברהמ"צ אם יברך להוציא אחר ואח"כ ירצה בעצמו לעשות א"י דודאי אין לחלק בין ברכת המצוות לבה"נ לענין כוונה דגם בהמ"צ צריך כוונה עיו"ד סי' י"ט דאם הביאו עוד בהמות צריך לברך עוד הפעם אף שכבר בירך כיון של"ה לפניו וכן נמלך צריך לחזור ולברך בבהמ"צ כמו בנהנין **(ע' סוכה מ"ו)** ודאי כן הוא לענין נ"ד ג"כ, ותו ע' באו"ח סי' ק"מ ובמג"א שם סק"ד מבואר דליתא לחילוקי הנ"ל לגמרי אלא דגם בבהמ"צ שייך האי דינא דתורמוסא, ולפ"ז מש"כ לעיל דאם בירך על אכילת מצה ונפל לארץ לא יצטרך לברך שנית ליתא:
אמנם לד' הט"ז שם סק"ד שכ' דבנמצא פסול בס"ת ל"ד לתורמוס כיון דחיוב לקרות ודאי נתכוון אם ימצא פסול יקרא בשני' ודוקא ברשות צריך לחזור ולברך א"כ בחתיכת מצה שבירך עלי' ונפל לארץ אי"צ לחזור ולברך אבל כ"ז אין שייך לנ"ד בלא כוון כלל עבור עצמו רק עבור חברו דאז ודאי אם ימלך לאכול בעצמו יצטרך לברך שנית וע' בדע"ק סי' י"ט סעי' ט"ו, ועוד דמה שכתבתי דאם ל"ה מחשב לאכול בשעת ברכה ואח"כ נמלך לאכול צריך לחזור ולברך ליתא לפמש"כ בשו"ע סי' ר"ט ס"ב בהגה דאם הי' מסב עם אחרים וכ"א לפניו יין והוא מוציאם בברכת היין ואח"כ נמצא בכוסו מים מותר לו לשתות יין אחר ול"ד להאי דתורמוסא כיון דהוציא אחרים עיי"ש במג"א סק"ה דאף דמלשון הרמ"א משמע דתרתי בעינן שיהי' דעתו לשתות עוד יין וגם שיוציא אחרים. מ"מ המעיין בפנים בד"מ מוכח דסגי בחדא ע"ש הרי כיון דמוציא אחרים בברכתו אף הוא יכול לשתות אף שלא כוון על יין זה, והן נסתר מחמתו מה שרציתי לומר דאף אם ירצה לאכול לא יוכל דדומה לעובדא דתורמוסא, דלפ"ז ז"א דהיכא דמוציא אחרים גם הוא עצמו יוכל לצי"ח אם ירצה לאכול אחר ברכתו, וא"כ א"א שיהי' זה הטעם דבנהנין אם יצא א"מ, דאדרבא נימא דמוציא וממילא יועיל הברכה גם לעצמו ואם יהי' נמלך אח"כ לאכול גם כן יוכל:
וע' בהגהות מהרל"ח על הטור או"ח סי' תקפ"ה ס"א שכ' דאם התחיל לתקוע ולא יכול יתקע אחר ול"ח ברכה לבטלה כיון שיוצא בתקיעת האחר, וע' שם ב"י וב"ח מה שפירשו והרל"ח פירש דאם המברך ל"ה שם בשעת תקיעת השני ל"ה יכול להוציאם אף דקימ"ל אע"פ שיצא מוציא מ"מ כיון שכוון להוציא א"ע וא"י לתקוע גם אחרים אין יוצאין דומי' דמי שנטל פרי לאכול ובירך ונפל מידו דצריך לחזור ולברך אף שהי' לפניו עוד פירות הרי דכיון שנתכוון לברך על זו ונתבטלה א"י לפטור אחרים ה"נ כיון שהוציא את עצמו אף שהתכוון להוציאם ג"כ כיון שא"י בעצמו לתקוע א"מ עיי"ש, אמנם מד' הרמ"א סי' ר"ט ס"ב הנ"ל מבואר להיפוך דהרי אפי' בבה"נ דאם יצא א"מ מ"מ כ' דאם יש לפני אחרים ג"כ כוס הם יוצאין כיון דבירך ע"ד לשתות אף דלבסוף לא שתה כמ"ש המג"א שם סק"ה דמדברי הד"מ מוכח דאחרים יוצאין אף אם אינו שותה לבסוף ול"א כיון דנתכוון לעצמו ג"כ והוא עצמו אינו יכול לשתות דהוא מים גם הם לא ישתו, ואין לומר דשאני בזה דבידו לשתות גם בעצמו יין כמ"ש הרמ"א דהרי גם התם אף דאין בידו לתקוע מ"מ בידו להיות כאן בשעת תקיעה ושפיר דמי כמ"ש הטור בעצמו וא"כ יהי' מותר אפי' לצאת ולמה כ' הטור דצריך שיהי' שמה דוקא בשעת תקיעה, ועוד דמדכ' הד"מ משום דמוציא יוצא מוכח דגם אם ל"ה יוצא מוציאם עיין שם:
וכשאני לעצמי פירשתי ד' הטור שם לפמ"ש המלחמות בפ"ג דר"ה דאם גם הוא עצמו מתכוון לצאת בתקיעה זו א"צ להתכוון רק להשמיע ולא להוציא ואם הוא אינו רוצה לצאת בעצמו צריך שיתכוון גם להוציאם ואם לא אין יוצאין ולפ"ז בהך מלתא דבשעה שבירך הי' סבור שיתקע בעצמו ול"ה מכוון להוציאם רק להשמיעם ולכן אח"כ אם אינו תוקע וגם הולך לדרכו ולא ישמע התקיעות ל"ה יוצאין דהא מחסרא כוונה להוציאם וזה נכון בפי' ד' הטור בסייעתא דשמיא:
אמנם גם בזה יש לדון לפ"ד המג"א סי' רי"ג הנ"ל דאף דבנהנין אם יצא א"מ מ"מ אם כוון בשעת ברכה עבור עצמו דינו כאלו לא יצא דמוציא, וא"כ ה"ה די"ל כן לענין ד"ז דהמלחמות דאף דכשאינו עושה עבור עצמו רק עבור השומעים צריך להתכוון להוציא ולא סגי בכוונת השמעה מ"מ כאן דנתכוון גם לצאת בעצמו אף דאח"כ אינו תוקע בתר מעיקרא אזלינן וכיון דבשעת הברכה הי' כוונתו גם ע"ע מוציא בכוונת השמעה גרידא, וכן יש לדון גם על תי' הב"ח שם שכ' לפמ"ש הטור סי' רע"ג דאע"פ שיצא מוציא היי"ד באינו בקי לא בבקי, ושם הצבור בקיאין עיי"ש, ולפ"ז י"ל דכאן אין צריכין לבוא כלל לאע"פ שיצא מוציא כיון דבשעת ברכה הי' כוונתו לצאת בעצמו הלא כה"ג אף בנהנין מוציא כמ"ש המג"א הנ"ל הרי דחשיב כלא יצא דמוציא אף בנהנין ובלא יצא מוציאין את הבקי ג"כ כידוע ואכמ"ל:
נחזור לנ"ד דבברכת אשר יצר ודאי אף מי שאי"צ לברך מוציא וראי' מבהמ"ז לשיטת התוס' והרא"ש דמוציאין:
ונראה לי דאפי' לשי' רש"י ובה"ג שם דנראה מדבריהם דבהמ"ז א"י להוציא מדינא מי שלא אכל מודה בנ"ד, ושלש תשובות בדבר. א', שאני ברהמ"ז דדרשי' בירושלמי ברכות הובא ברא"ש שם בפ' ג' שאכלו ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וכן ראיתי בתבו"ש סי' א' סק"ס שכ' בכיסוי אע"פ שיצא מוציא ואפי' לרש"י דאין יכולין להוציא בבהמ"ז היינו מדרשת הירושלמי מי שאכל הוא יברך אבל בכיסוי מודה עיי"ש וכדבריו כ' בפנ"י סו"פ ראוהו ב"ד, ועוד יש לחלק לפמ"ש השאג"א סי' י"ג דטעמא דרש"י ובה"ג דס"ל דל"מ הך כללא דאע"פ שיצא מוציא רק בברכות דרבנן לא בדאורייתא ובזה יישב ד' הגאונים שהביא הטור סי' רע"ג שא"י להוציא בקידוש ע"ש וע' טו"א סופ"ג דר"ה, וא"כ באשר יצר דרבנן מודו, ועוד בה שלישי' דשאני בהמ"ז דמעיקרא הי' בידו שלא לאכול וכבר העירותי לעיל מש"ס זבחים (דף קי"ז:) לענין עולה ושלמים של נזיר אם קרב בבמה אם חשוב חובה כיון דאחר שנדר בנזיר מוכרח להביא קרבנות אלו א"ד כיון דכל עיקרו של נזירות הי' בנדבתו ורצונו בלי שום הכרח חשוב כמו קרבן נדבה עיי"ש אבל בא"י הי' מוכרח לעשות צרכיו מלאו דב"ת ואפי' להשיטות דבל תשקצו הוא רק אסמכתא הרי גם הברכה הוא דרבנן וא"כ מדרבנן הי' מוכרח להביא עצמו לידי חיוב, ועל ארבעה לו אשיבנו דהריטב"א כ' סופ"ג דר"ה דהא דבהמ"ז צריך לאכול כזית דגן הוא רק משום דלא ליתי לאחלופי בברכת הנהנין, וכן כתב בשטה מקובצת ברכות (דף מ"ה:) דרבנן עשאוהו כברכת הנהנין לפי שהוא בא על הנאה, וי"ל דזה סברת רש"י ג"כ וטע"ז ל"ש רק בבהמ"ז דאתי לאחלופי ברכה דלפני המזון בברכה דלאחר המזון ולא מברכה אחרת וע' מג"א סי' ו' סק"ז, ואף דמדבריו אין ראי' דיראה מלשונו דקאי רק על ברכת על נטילת ידים אבל בשו"ע הרב ז"ל שם סק"ד כ' להדי' גם על ברכת אשר יצר דאם הש"צ מכוון יכול להוציאן רק משום דכולנו בקיאין אין יכולין להוציא אם יצא ע"ש ומינה דאינו בקי יכולין להוציא:
אמנם יש לחלק דשא"ה דקאי על ברכת אשר יצר בשחר דחייב לברך אף בלי עשיית צרכיו כמ"ש בהג"ה סי' ד' ס"א ואף דהרב ז"ל סי' ו' ס"א כ' דלהסתלק מן הס' יעשה צרכיו ויברך אשר יצר אח"כ זה לרווחא דמלתא, אבל להלכה קימ"ל כדיעה זו דאף בלי עשיית צרכיו צריך לברך וכ"נ מל' הרז"ל שם, אבל אכתי יש להעיר כיון דעיקר הטעם דמברכין בכל בוקר משום דישן כל הלילה נעשה כברי' חדשה וא"כ היי"ד אם ישן אבל אם ניעור כל הלילה פטור כב"ש הב"י סימן ד' ד"ה ומשמע וכו' דברי' חדשה ל"ה רק אם ישן בלילה עיי"ש א"כ גם זה אינו חיוב מוכרח דהוא הכניס עצמו לזה בשינה [וכ"ת דמוכרח לישן דא"א לחיות ג' ימים בלא שינה כדאמרי' בעלמא שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר א"כ גם מאכילה ושתיי' א"א לחיות ז' ימים כמ"ש הרמז"ל בה' שבועות מה תאמר מ"מ באכילה זו אינו מוכרח ועל כל אכילה שאנו דנין אומרים דחשיב רשות דבידו שלא לאכול אכילה זו העכשוית ולכן חשובה הברכה מצוה שאינה מוכרחת כעין סברת הרשב"א נדרים (ל"ח.) במשנה דלא יזין את בהמתו א"כ גם בשינה זו אינו מוכרח] אך עדיין יש לדחות לפ"מ דקימ"ל בסי' מ"ו סעיף ח' ע"ש וע' פמ"ג סי' ד' סק"ב וע' שע"ת סי' מ"ו סקי"ב מ"מ בנוגע לנ"ד כבר התבאר דיכולין להוציא בברכת אשר יצר דומי' דברהמ"ז וכיסוי הדם ושאר בהמ"צ לכן מי שעומד בתפלתו במקום שאינו רשאי להפסיק והוא מאריך בתפלתו כ"כ עד שלבו נוקפו שלא יהי' ההפסק רב בין עשיית צרכיו לברכת א"י יוכל אחר להוציאו ושפיר דמי כנלע"ד הקלושה לולא שאיני כדאי:
ולפלא בעיני על מה שכ' הט"ז סי' תפ"ד סק"ג דהרואה מלכי ישראל ובירך אי"מ אחרים שאין בקיאין דל"ש להוציא רק בברכה על מצו' שהברכה יגרום מצו' עיי"ש ואיני מבין כלל הרי הברכה עצמה מצו' ולמה צריך שיגרום מצו' אחרת והר"ז כשופר ומגלה ובהמ"ז דאי לאו דרשת הירושלמי מי שאכל יברך הי' מוציאו וכמו ברכות השחר שמוציאים כדאי' בשו"ע סי' ו' וצ"ע:
דרך אגב באתי כמזכיר ע"ד אשר שמעתי פעמים בהתקבץ על ברית מילה איזה מוהלים ורצונם שיגיע לכ"א חלק מהמילה מחלקים הברכה על המילה לא' ומילה לא' ופריעה לא' וכו' ולאו שפיר עבדי דשיטת הטור סי' רע"ג בשם בה"ג דל"א אע"פ שיצא מוציא אלא באינו בקי וכן פסק בשו"ע שם ס"ד והרז"ל, וכ"כ הב"ח סי' תקפ"ה ובשו"ע הרז"ל סי' ו' ומג"א שם סק"ז ובמג"א סי' ער"ב סק"ט, וסי' ח' סק"ח וברב ז"ל שם ובכנה"ג סי' מ"ו הובא בפר"ח שם וע' ב"י סי' ס"ט, וכ"מ בט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז:
ולכאורה יש לדון אפי' כשא' מל וא' פורע דאיך רשאין לעשות כן דהרי מל ולא פרע כאלו לא מל וקודם הפריעה חשיב עובר לעשייתן כמ"ש הש"ך יו"ד רס"י רס"ה וכ"ה ברא"ש פ"ק דפסחים ובתשו' הרי"ף סי' רצ"ג ובתשב"ץ סי' ע"ד וע' בהג"ה סי' רס"ה ס"ד וא"כ עיקר חיוב הברכה על הפורע שאז נגמר המצו' וא"כ המל אינו חייב בברכה וא"כ אינו מוציא את הבקי, ואין לה"ר מד' השו"ע או"ח סי' תל"ב דאם הבע"ב רוצה יעמיד א' מב"ב שישמעו ברכתו ואח"כ יתפזרו איש איש למקומו הרי דאף דהמברך אינו עושה כל המצו' מוציא, דלא דמי כי אוכלא לדנא דהתם כל מה שבודק חשיב מצו' גמורה וטעונה ברכה דודאי אם לא יהי' אפשר לו לבדוק כל הבתים עכ"פ חייב לבדוק מה שיכול, משא"כ מילה בלא פריעה דאינה מצו' כלל:
אמנם לק"מ דאף דמל ולא פרע כאלו לא מל היי"ד כשלא פרע כלל אבל אם פרע אח"כ אף המילה מן המצו' כמ"ש הנימוק"י פ"ב דמציעא וא"כ גם המל צריך לברך דודאי אף התחלת המצו' אסור לעשות בלי ברכה, א דהתוס' כתבו בפסחים (דף ז':) ד"ה בעידנא דאי"צ לברך על לולב קודם נטילה כיון דצריך עוד לנענע חשיב עובר לעשייתן אף דנענועים לא מעכבים כש"כ כאן שיש לפניו עדיין דבר המעכב המילה דהיינו הפריעה] היי"ד התם דאין עצה לברך כשמונח בכלי כמ"ש התוס' סוכה (דף ל"ט.) ותו כיון דחשיב עדיין עובר לעשייתן יוצא למפרע גם על מה שעשה והראי' דהרי מברך על נטילת ולא ליטול משום דמדאגבי' נפיק בי' כדאי' בפסחים שם ואם הי' קאי אלהבא לבד הי' מברך ליטול וע"כ דמברך גם על למפרע, ומ"מ כיון דיש עדיין מן המצו' לקיים מועיל גם על מה שעשה, וכן מוכח להדי' בתשובת מהר"י הלוי שבט"ז או"ח סי' כ"ה סק"ו, ושם מבואר יותר דאפי' לענין ברכת המוציא אם שכח ולא בירך ומברך אח"כ ואוכל יוצא למפרע גם על מה שאכל כאשר יראה המעיין דו"ק ותשכח, והלום ראיתי בשיטה מקובצת ברכות (דף ט"ו) ד"ה רב קרא וכו' כ' להדי' דאם המצוה נמשכת ועדיין לא נגמרה אף דכבר עשה מקצתה מועלת הברכה לשעבר ולהבא וכמו שכתבתי עיי"ש, ובמרדכי פ"ג דסוכה תשס"א דמצי לברוכי אחר המצו' אם יש לו לקיים עוד קצת מצו' כגון בלולב לנענע ובציצית להשליך ב' ציציות לאחריו ע"ש וק' הרי בל"ז הוי בציצית עובר לעשייתן דהמצו' נמשכת כמ"ש התוס' (סוכה ל"ט.) וכ"כ תר"י סו"פ תפה"ש וכ"מ תוס' ברכות (דף י"ד:) ד"ה ומנח ובאו"ח סי' ח' ס"י, וע"כ צ"ל דדעתו דל"ש לברך על מה שהנהו לבוש בציצית דזה לית בי' מעשה רק עיקר הברכה על פעולת הלבישה דל"ש ברכה רק על דבר שבמעשה כמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' קפ"ט וב"י ח"ל בשם בעה"ע וע"ע בגבורת ד' פרק ס"ב ובהקדמה לס' תפארת ישראל למהר"ל ז"ל, לכן ל"ש ברכה רק על תחלת הלבישה, ומינה [דלדידן דמברכין אף לאחר שעטף לגמרי] דמועלת הברכה גם על מה שעשה כיון שנשאר עדיין מן המצוה, [ויש לדחות דאולי ס"ל כמ"ש התוס' שבועות (דף י"ז.) דכיון דתחלת לבישה הי' במעשה חשיב גם אח"כ כל משך לבישתו מעשה ושייך ברכה גם אלהבא]:
ועפ"ז יש לדון גם בקידוש דנשים מחויבות דבר תורה ואנשים יוצאין חיוב של תורה בתפלה כמש"כ המג"א רס"י ער"א וא"כ הני נשי שאין מתפללין א"א להוציאם רק מטעם אע"פ שיצא מוציא, וא"כ היום רוב נשים בקיאות הנה אין להוציאם רק אם גם הן יתפללו ערבית דאז אי"צ לנא לאע"פ שיצא מוציא כיון דגם המה דרבנן:
אמנם י"ל דכל הטעם דל"א אע"פ שיצא מוציא בבקי הוא רק משום לתא דהמברך כיון דהוא כבר יצא אסור לו לברך עוד הפעם לבטלה ודוקא כשחברו אינו בקי אז מותר לו משום ערבות משא"כ כאן דחברו בקי לברך בעצמו ואין צורך במה שיברך אחר אסור לו לברך על חנם, וא"כ כ"ז כשאין לו להמברך שום צורך בהברכה, אבל בזה דאנשים אף שהתפללו ערבית עדיין צריכין לקדש עבור עצמן ואין זה אצלם לבטלה וכיון שמותרים לקדש ממילא מוציאים גם הנשים:
אמנם י"ל עוד ט"א ע"ז דאין מוציאין את הבקי, דכיון דהא דיצא מוציא הוא משום ערבות חשיב עדיין מחוייב בדבר וערבות ל"ש רק באינו בקי שאינו יכול לברך בעצמו אז כל ישראל ערבין לברך לו אבל כשהוא בקי לברך בעצמו אין אחריותו עלינו לברך עליו כיון דיודע לברך בעצמו, דהרי בש"ס בב"ת קע"ג:
דאם מלוה לחברו ע"י ערב אפילו אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה מ"מ אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב הרי דאין החיוב חל על הערב רק באין לו נכסים ללוה וה"נ בערבות דכל ישראל ערבין זה לזה כל שיודע החייב לברך בעצמו חשוב כיש לו נכסים ללוה ואין החיוב חל על הערב כלל, וכיון שאין אחר ערב עבורו אינו יכול להוציאו דחשיב אינו בר חיובא בפעולה זו כיון דכבר יצא, ודוקא באינו בקי מוציאו דחשיב ב"ח בפעולה זו שמוציאו משום ערבות משא"כ בבקי, וראי' לזה ממש"כ הריטב"א סופ"ג דר"ה לענין נשים דרשאות לתקוע ביו"ט אף דהוא מ"ע שהזמ"ג ומברכות עליו משום דמצו' הוא אצלן ואף שאין מחוייבות ומ"מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך כיון דרשות הוא ה"ל כברכת הנהנין שא"מ לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו ע"ש ומשמע דל"ד מצד המברך אין לו להוציאן מדמדמה לבה"נ דאפי' בדיעבד א"מ דחשיב אמחב"ד משום לא ליתהני ולא ליברוך וכאן נמי כיון דאצל הנשים רשות אין הוא ערב עליה ואינו יכול להוציאה דל"ח ב"ח בפעולה זו דומי' דבה"נ וא"כ ה"ה בנ"ד כל שחברו בקי שוב חשיב המוציא בפעולה זו כאמחב"ד וא"מ ולפ"ז יהי' נפ"מ בנדון הנ"ל בקידוש שהוא יצא יד"ח מחיוב של תורה בתפלה אף דעדיין צריך לקדש עבור עצמו מדרבנן מ"מ א"מ את הבקי כמו דמחוייב דרבנן אינו פוטר של תורה דכל דל"ש בפעולה זו ערבות חזר דין יצא לאמחב"ד וצריך שיהי' שוה בחיוב כמוהו עדיין
אמנם ע' בשו"ע הרז"ל בקו"א סי' ער"ב אות ב' עמש"כ המג"א דמי שאינו שותה יין מחמת נדר ומקדש לאחרים א"י להוציאן בברכת היין אם יכולין לברך בעצמן [אף דברכת היין של קידוש דינו כבהמ"צ מ"מ א"מ את הבקי כשא"מ א"ע] והוא ז"ל חולק עליו כיון דהוא עצמו צריך לצי"ח בטעימת השומע והשומע א"א לו לטעום בלי ברכה א"כ הברכה שחברו מחוייב בה לברך הוא חייב בה מחמת עצמו וכו' ולא הצריכו שיברך חברו בעצמו אלא כשאין לו שום צורך בברכת חברו רק מחמת ערבות לבד וכו' ע"ש מבואר מלשונו הטהור דכל שיש לו שום צורך בברכה זו עבור עצמו [זולת ערבות] שפיר מוציא אף את הבקי וע' שם עוד בלשונו שכ' דבשלמא מי שכבר יי"ח שאמח"ב אלא מחמת ערבות לכן כיון דהחייב יכול לפטור חובו אין לו להערב לפוטרו הנה מוכח להדי' דעיקר הטעם משום לתא דמברך הוא שאין לו לברך ללא צורך ומינה דכל שיש לו איזה צורך שפיר מוציא השומע אף שאין שוין בחיוב ועוד מצאתי בשו"ע הרב ז"ל סי' רע"ג ס"ו שכ' דאין להוציא לכתחלה את הבקי מי שכבר יצא משמע דבדיעבד מוציא וא"כ נראה בעליל כטעם א' שכתבתי דאי לטעם השני דחשיב אמח"ב א"כ אף בדיעבד ל"ה מוציא וכ"נ להר' ברז"י סי' ס"ד עיי"ש ולשון הח"צ סי' קס"ח ה"מ בדלא אפשר לו להטועם לברך כגון בניו וב"ב אבל כשאפשר לטועם לברך אסור לאחר לברך עיי"ש, הנה מפורש ג"כ דעיקר טעמא משום המברך הוא, אבל כל שהותר להמברך בשביל צורך עצמו שפיר מוציא את הבקי אף שאין שוה נו בחיוב דאף שיצא חשוב עדיין מחב"ד גמור:
אמנם מדברי התבו"ש סי' א' ס"ק ס' דהא דכ' הטור סי' רי"ט דיצא אינו מוציא אלא בעניית אמן היי"ד את הבקי אבל אינו בקי מוציא אף בלי עניית אמן עיי"ש משמע דהא דאין מוציאין את הבקי לאו משום לתא דמברך הוא רק מצד השומע דאי נימא דעיקר חששא משום מברך הוא שאסור לו לברך לבטלה א"כ איך מתקן זה ע"י שעונה השומע אמן עכ"פ המברך איך מותר לו לברך לבטלה וע"כ דמשום השומע הוא וכמ"ש לעיל דכיון דהוא בקי חשיב המברך כאמח"ב לגבי' כיון שאינו ערב עבורו ומה דמועיל אמן דאז חשיב ממש כעונה כעין דאמרי' בעלמא העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וגדולה מזו מבואר במרדכי פ' ג' שאכלו דאם המברך חייב מד"ס והשומע חייב מה"ת אינו יי"ח עד שיענה אמן או עד שישמע מפי החייב בדבר כמותו עיי"ש וכ"א בירושלמי פ"ג דברכות לפי גי' החרדים [אך הפנ"מ מוחק זה דעונה אחריו אמן רק עונה אחריו מלה במלה ע"ש] אף דברמב"ם פ"א מה"ב ובכס"מ שם כ' להיפוך דאף בעניית אמן אין מי שאמח"ב מוציא המחב"ד מ"מ לענין זה דחייב בדבר הוא אלא שיצא ולגבי בקי הוא כאמח"ב ע"ז שוב סומכין על עניית אמן שיחשב ממש כעונה בעצמו וע' ב"י סי' קכ"ד ובשו"ע רז"ל שם סי"א דלדיעה א' כל שיודע איזה ברכה העונה מברך והוא חייב באותה ברכה יוצא י"ח בעניית אמן אף שלא שמע כלל גוף הברכה מפי המברך:
ועוד יש להוכיח כן מד' התבו"ש דהרי התם בלא"ה ל"ח ברל"ב לגבי המברך כמ"ש הטור ושו"ע שם סי' רי"ט דעל הנאת עצמם בירכו ואף כשאינו מוציא חברו שרי בכה"ג וכמ"ש הפר"ח סי' תפ"ט, וא"כ אמאי לא יוכל להוציא אפי' את הבקי וע"כ לאו משום לתא דמברך דוקא הוא רק משום השומע ג"כ שא"י דל"ח שומע מתחוייב בדבר כיון דאינו ערב עבורו כיון דהוא בקי שוב דינו כאינו מחוייב בדבר לגבי פעולה זו, ולפ"ז יעלה דאף בקידוש א"מ אותה אף דהוא צריך גם לעצמו לקדש מדרבנן מ"מ לגבי דאורייתא חשיב אינו מחוייב בדבר, אך השתא דאתינא לד' התבו"ש הנ"ל דע"י עניית אמן מוציאין אף את הבקי א"כ שפיר יכולין להוציא הנדים אף כשלא התפללו ערבית ע"י עניית אמן, אמנם לענין הדין הראשון שכתבתי בדבר שמכבדין ברכת המילה לאחר והמילה לא' ע"ז לא יעלה ארוכה סברא זו דכבר כתבתי לעיל בראיות מוכרחות דד' התבו"ש לא נאמרו רק כה"ג דסי' רי"ט דמשום המברך ליכא אסורא כלל דהוא מותר לברך אף בלעדי השומעים רק מצד שאינו ערב עבור השומע הבקי חשיב כאינו מחוייב בדבר ע"ז מועיל עניית אמן אבל במק"א דלולא השומע אין להמברך שום צורך בברכה אסור לו לברך להוציא הבקי אף ע"י עניית אמן וז"ב, ורק בקידוש ג"כ ליכא לתא דאיסורא מפאת המברך דהוא חייב עדיין מדרבנן רק משום שהיא חייבת עדיין מדאוריי' ע"ז מהני עניית אמן וק"ל:
ודע דבגוף שיטת הטור הנ"ל דאע"פ שיצא מוציא לא נאמר אלא באינו בקי הנה מדברי רש"י ז"ל עירובין (דף מ':) מבואר להיפוך שכ' בד"ה ליתבי' לינוקא וכו' דבפ' ראוהו ב"ד לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא א"כ אוכל עמהן שהרי הם יכולין לעשות וכו' הנה הוסיף רש"י ז"ל ד' תיבות אלו "שהרי הם יכולין לעשות" וזה דבר חידוש אצלי דמבואר שדעתו ז"ל דהא דבנהנין אם יצא א"מ לא נאמר אלא בבקי אבל באינו בקי מוציא אף אם יצא, ומינה דהא דבשאר ברכות אע"פ שיצא מוציא היינו אפי' בבקי והיינו כשיטת הפר"ח סי' תפ"ט וסי' מ"ו וכן מוכח להדיא מד' הר"ן ר"ה (דף ל"ג) הובא ב"י רס"י קכ"ד ע"ש:
אך מה דמוכח מד' רש"י ז"ל דגם בנהנין אם יצא מוציא באינו בקי זה דבר פלא, גם מדבריו בר"ה משמע להיפוך שפירש לא ליתהני ולא ליברוך משמע קצת דמיירי באינו בקי שאין לו עצה אחרת דאל"כ הי' לו לומר משום דיכול לברך בעצמו כלשון שכ' בעירובין ומלשון לא ליתהני ולא ליברוך מוכח דאפילו אם יהי' מוכרח שלא להנות אם זה לא יברך לו ג"כ אינו מוציא, גם ק' שפירש לא יפרוס פרוסה לאורחין בבקיאין וא"כ מה קאמר אא"כ אוכל עמהן דאז מותר להוציא אותן והרי שיטת רש"י ז"ל ברכות (דף מ"ה:) דשנים שאכלו מצו' לחלק אף בברכה ראשונה הוא ולשיטת רש"י הזו צריך לפרש הא דאם לא יצא מוציא בנהנין דוקא באינו בקי כדאמרי' התם בד"א בשניהן סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא ואיך סותר שיטתו בעירובין לפרש דמיירי בבקיאין וצע"ג:
ואולי י"ל דדעת רש"י ז"ל דהא דמצו' לחלק בברכת המוציא היינו דוקא אם כ"א אוכל מככרו אבל אם אורחים מסובים אצל בעה"ב ואוכלין משל בעה"ב שפיר הבעה"ב מוציאם אם אוכל עמהם כיון דהלחם שלו ויש לו שייכות גם במה שהם אוכלים לכן בהך דלא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אם אוכל עמהם יכול לברך להם לכתחלה אף שהם בקיאים, ולפ"ז י"ל דה"ה בדין השני שמבואר מדבריו הנ"ל בעירובין (דף מ':) דהא דבנהנין אם יצא אינו מוציא היינו דוקא אם יודעים לברך בעצמן אבל אם אין יודעין לברך משמע דאחר מוציא הוא ג"כ דוקא באורחין המסובים אצל בעה"ב ואוכלין משלו דאז כיון דהלחם שלו יכול לברך להם אף שאינו אוכל עמהם כשאין בקיאים, וקצת סמך לזה דבש"ס ר"פ כיצד מברכין רמי קראי אהדדי כתי' לד' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה וא"כ לאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם, וא"כ הברכה שייכה ביותר לגבי בעלים עצמם דקרינן בי' לאחר ברכה והארץ נתן לב"א משא"כ באורחין המסובין אצל בעה"ב אפילו לאחר ברכה אין המאכל נעשה שלהם כמבואר מפשטות דברי הש"ס בנדרים (דף ל"ד:) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו וכו' ומסיק דאתי לאסור רק אי אזמני' עלה דאז נשאר הככר ברשות מדיר ומשמע דאפילו בשעת אכילה הוא של מדיר וע' מג"א סי' תס"ו סק"ב אך המק"ח שם חולק עליו] וכ"מ דעת רש"י פסחים (דף כ"ט.) גבי מקשינן שאור דאכילה לשאור דראיי' שלא יוקשה עליו קושיית התוס' שם ד"ה בדין הוא עש"ה דוק ותשכח, וכ"מ בפנ"י שם עיי"ש וכן מבואר בתוס' ב"ק (דף קי"א:) ד"ה הגוזל, וע' במהרי"ט סימן ק"נ [וע' טו"ז באהע"ז סי' כ"א ס"ק ל"ד, וכן מבואר להדי' בשטמ"ק בב"מ (פ"ח.) שכ' דאם מזמין חברו לאכול אצלו אין פטור משום לקוח, משמע דאע"ג דמתנה פטור דל"ח תבואת זרעך מ"מ מזמין חברו לאכול אצלו חשיב אכתי ברשות הבעלים ותבואת זרעך קרינן בי'] וכיון דאורחין המסובין אצל בעה"ב חשובים שאוכלין של בעה"ב ואינו מקנהו להם רק שנותן להם רשות לאכול א"כ הברכה מוטלת גם עבור הבעלים, אלא דמ"מ בבקיאים בעצמן לברך נכון יותר שהם יברכו דחובת גברא עדיף מחובת החפץ אבל באין בקיאין שפיר מברך להם כיון דמישך שייך בהאי אכילה כיון שהמאכל שלו, כן יש לדחוק ליישב דברי רש"י ז"ל ועדיין צ"ע: