שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער ברכת ד' · סימן ב
המג"א סי' ס"ז העתיק דברי התוס' ברכות (כ"א.) דאם ס' לו אם אמר ק"ש ואמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב דאם איתא שאמר אמת ויציב מסתמא אמר ג"כ ק"ש אבל אם יאמר ק"ש עדיין יש ס' על אמת ויציב ותמה השאג"א סי' י"א דהתוס' לא כתבו כן רק למ"ד ק"ש דרבנן ועיקר חיוב חזרה הוא רק מצד יציאת מצרים וזה יוצא גם באמת ויציב אבל להלכה דק"ש דאורייתא א"כ ע"כ צריך לחזור ולקרות ק"ש וממילא יוצא ג"כ ידי יצי"מ ואצ"ל אמת ויציב עיי"ש, לולא דמסתפינא נלע"ד ליישב דברי רבינו המג"א דלמה דקיי"ל כחכמים דק"ש בכל לשון ה"ה דיוצא ידי ק"ש באמת ויציב דהחינוך כתב מצוה ת"כ וז"ל משרשי המצו' וכו' שיקבלו עליהם עול מלכותו ויחודו וכו' עיין שם ושני הדברים הללו ישנם גם באמת ויציב אמת שאתה הוא אלקינו וכו' הוא קבלת מלכות שמים ואין אלקים זולתיך סלה, הוא יחודו יתעלה [והרי דעת המג"א דרק פסוק ראשון דאורייתא] בשלמא למ"ד ק"ש דוקא בלה"ק דדרשינן והיו בהווייתן יהא י"ל דה"ה בלה"ק ג"כ אינו יוצא רק כשאומר בלשון הכתוב ממש דמנין לנו לשנות מנוסח הכתוב, אבל למ"ד ק"ש בכל לשון י"ל דכל שיש במשמעות דבריו קבול עול מלכותו ויחודו יוצא ואף שאינו מעתיק ממש לשון הכתוב שפיר דמי וסמך לזה ממש"כ החכם ר"י אבן תיבון כי לא יוכל המעתיק לתקן את לשון העתקתו עד שיקדים ויאחר ויוסיף ויגרע ופעמים שצריך לתרגם ענין המלה בענין שהוא דומה לו וקרוב אליו וכו' וא"כ כל המעתיק מלשין אל לשון צריך לשנות מעט רק שהמשמעות א' ומ"מ ק"ש נאמרת בכל לשון ויש דעות דכל הפרשה דאורייתא או ב' הפרשיות וזה ודאי א"א לתרגם מלה במלה ומ"מ מהני, ה"ה לדידן דרק פסוק א' דאורייתא סגי כל שמעתיק המשמעות וע' תשו' הר"ן שבריב"ש סימן ש"צ בקורא מתוך מגלה הכתובה אשורית והוא אומר בלשון לעז ל"ח קירא ע"פ כיון שהמשמעות א', וע' ברכות (מ':) גבי בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא יצא ידי ברכה ראשונה של ברהמ"ז ופריך מה קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וק"ש ותפלה וברהמ"ז איצטריך סד"א הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקיני רבנן בלה"ק אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקיני רבנן בלה"ק אימא לא קמ"ל, הנה מפורש דאפי' אינו אומר בלשון חול ממש באותן המלות שהם בלה"ק יוצא וה"ה די"ל כן בק"ש [אך אין זה ראי' גמורה דשאני ברהמ"ז אף שהוא דאורייתא מ"מ נוסח הברכה אינו דאורייתא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א הביאם הב"י בסי' קפ"ז משא"כ ק"ש דאותן המלות כתובות בתורה י"ל שאינו יוצא רק כשאומר בלשון חול כי היכי דכתיבי בלה"ק מ"מ מדכייל תנא ואלו נאמרין בכל לשון בחדא מחתא משמע דכולן שוין וכמו דבברהמ"ז סגי במעתיק רק המשמעות ה"ה בק"ש]:
ונלע"ד עוד ראי' לזה ממש"כ הרשב"א בברכות (ט"ו.) אהא דאמרינן תרתי ש"מ דצריך להשמיע לאזניו ושיוצא בכל לשון שהוא שומע ופירש דיליף לי' מדאיצטריך שמע בכל לשון שאתה שומע ע"כ דצריך להשמיע לאזניו דאי נימא דסגי בלב פשיטא דבכל לשון דאי בלה"ק ל"ה מועיל הרהור דבהרהור ל"ש לשון ומדאיצטריך קרא ש"מ דצריך להשמיע לאזניו וס"ד דצריך לשון פרטי להכי צריך קרא דבכל לשון עיי"ש, הנה דלמ"ד ק"ש בלה"ק ודאי ל"מ הרהור דבהרהור ל"מ לשון וביאור הדברים פשוט דהרהור ל"ש רק על המכוון לבד אשר בדיבור בלעדי שום לבוש אבל אם המכוון צריך להיות מלובש דוקא בלה"ק לענין פרט זה ל"ש הרהור והגע עצמך אם יהרהר אדם שמניח תפילין וכדומה מן המצוות המעשיות דודאי ל"מ ולמה יגרע מצו' שבדיבור שיועיל בו הרהור אך התירוץ דעיקר גדר הדיבור הוא הוצאת המכוון כמ"ש בכוזרי מאמר שני סי' ע"ב וז"ל כי המכוון מן הלשון הכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע, ובמו"נ ח"ב פ"ה הגלגלים משבחים השי"ת ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון והוא האמת כי כאשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שצייר ועצם הציור הוא השבח האמת אמנם ההגי' בו הוא להבין לאחרים או להראות על עצמו שהשיג כבר וכו' עיי"ש וכן מבואר בריטב"א קידושין (ס'.) שכתב דביטול שלא בפני עדים ל"מ דחשיב כמחשבה ע"ש [וכדברי הריטב"א מבואר בתוס' גיטין (ל"ב.) בד"ה מה"ד דל"מ ביטול שלא בפני עדים ושלא בפניו משום דדומה לדברים שבלב, ורעק"א בדו"ח נדחק בכוונתם ולדברי הריטב"א הנ"ל דבריהם מבוארים בפשיטות] ועפ"ד המו"נ והכוזרי מובן היטב דכיון דעיקר הדיבור לגלות מחשבתו לאחרים כל שאין אחרים יודעים מזה שוב הוי כמחשבה וע' רש"י ברכות (ט"ו.) ד"ה בלבו שלא השמיע לאזניו וע' רא"ש נדרים (ע"ז:) ור"ן קדושין (נ'.) ורא"ש נדרים (כ"ג:) בשם רא"ם וע' רמב"ן וספורנו דברים כ"ג פסוק ב' בפסוק הגדתי היום הגדתי לכל מתוך מעשי הנה דגדר הדיבור הוא הודעה לאחרים, ובר"ן פ"ק דקידושין בהא דאמרינן נתן הוא ואמרה היא ספיקא היינו טעמא משום דאמרה היא והוא שותק הרי הוא כמסכים לדברי' והוי כאלו אמר הוא עיי"ש, הנה דעיקר האמירה הוא למען דעת פנימית מחשבתו וכל שיש לנו גילוי זה בלא אמירה חשיב כאמירה [וע' סנהדרין (ס"ה.) שאני מגדף הואיל וישנו בלב] וכיון דעיקר גדר הדיבור הוא לגלות לאחרים פנימית מחשבתו ס"ל למ"ד הרכ"ד דבמצו' שאינו נוגע בין אדם לחברו רק בין אדם למקום אין נפ"מ בין הרהור לדיבור וכ"ז במקום שאין צריך דיבור מוגבל ומיוחד אז עיקר הרצון הוא ציור המחשבה והדיבור רק לגלות על מחשבת הלב אבל אם רואין דאפילו כשמדבר ל"מ רק בדיבור פרטי דהיינו לה"ק אז א"א לומר דהדיבור אינו רק לגלות על מחשבת הלב דהרי תכלית זה דהיינו גילוי מחשבת לבו הי' אפשר גם בשאר לשון אע"כ דעצם הדיבור הוא המצטרך בזה ולזה ל"ש כלל ענין הרהור וז"ב:
[וע' שו"ע סי' קצ"ג דאם שומע ברכה מאחר אינו יוצא אא"כ מבין הלשון והוא קצת מתאים עם מש"כ דשמיעה הוא ג"כ כעין הרהור כמ"ש הבכור שור ברכות (נ"ד:) וזה ל"ש רק על המכוון מן הדיבור אבל לא על המלות לבד ואם מהרהר המלות לבד ל"ש כלל הרהור כדיבור ול"ש הרהור רק על המכוון מן הדיבור דהיינו ציור המחשביי והבנת מהות הענין וע' בלשון תשו' הרא"ש ז"ל שהביא בטור או"ח סימן נ"ט ובב"י שם שהעתיק תשלום לשונו:
ולפ"ז יש מקום לדון במש"כ הר"ם אלשק"ר בתשובה דבק"ש ל"א שומע כקורא והפר"ח סי' ס"ב תמה עליו דבכה"ת קיי"ל שומע כעונה עיי"ש, ולפי דברי הרשב"א הנ"ל י"ל דלמ"ד ק"ש בלה"ק ל"ש שומע כעונה דהוא רק בגדר הרהור כדברי בכ"ש הנ"ל, אמנם הלא מצינו בתקיעת שופר שהשומע כתוקע כמ"ש הב"י סי' תקפ"ה כשם שהשומע כקורא כך השומע כתוקע הרי דמדין שומע כעונה הוא והרי התם ל"ש לומר שהעיקר הוא המכוון כיון שאינו דיבור שיהי' לו משמעות ענין וציור מחשביי ומ"מ אמרי' שומע כעונה ואכמ"ל בזה]:
ואשוב לנ"ד דמדברי רשב"א אלו משמע דלמ"ד ק"ש בכל לשון ה"ה דא"צ אותן המלות הכתובות דוקא בתורה רק אפילו מלות אחרות כל שיכלל בהם כל המשמעות של ק"ש שפיר דמי ויוצא ידי חובתו, דאלת"ה אלא אפי' בשאר לשון צריך דוקא אותן המלות בעצמן בצביינן ובמדתן שיהי' מועתק מלה במלה מלה"ק, א"כ אכתי קשה אמאי מהני הרהור אליבי' כיון דאין המשמעות לבד המצו' אלא מוגדר ומוגבל באלו המלות דוקא ועל מלות הפרטיות האלה ל"ש הרהור דמה לי בין למ"ד ק"ש בלה"ק דל"ש הרהור דאין המצו' המשמעות לבד כיון דהמצו' מוגבלת בלה"ק דוקא ה"נ למ"ד בכל לשון עכ"פ המצו' מוגבלת באותן המלות וכיון דבעינן דבר זולת עצם המכוון שוב ל"ש הרהור דהרהור ל"ש רק על המשמעות לחוד בלעדי שום לבוש דהלבוש אשר הוא מוגבל בו דינו ככל המצוות המעשיות דל"ש בהם הרהור להשלים המעשה וע"כ כדאמרן וא"ש מש"כ המג"א דבס' לו על ק"ש וגם על אמת ויציב אומר אמת ויציב ונפיק גם ידי ק"ש ויוצא בזה יותר מן הס' כמ"ש התוס', ומה דאמרי' בגמ' ס' קרא חוזר וקורא למ"ד ק"ש דאורייתא היינו כשכבר אמר אמת ויציב ואח"כ נולד ס' על ק"ש דאז לא יצא יד"ח ק"ש באמת ויציב דמצוות צריכות כוונה [או משום דמתכוון למצוה אחרת דיצי"מ, גרע. כמ"ש הר"ן בר"ה] ואף דהתוס' כ' בברכות (כ"א.) דמסתמא אם לא קרא ק"ש גם אמת ויציב לא אמר היי"ד כשמסופק על שניהם שייך סברא זו, אבל כשיודע ברור שאמר אמת ויציב ומ"מ ס' לו על ק"ש ע"כ דיש לו מקום להסתפק בזה, ומש"ה ל"ש ג"כ לומר סירכי' נקיט ואתי, אבל במסופק על שניהם י"ל כהמג"א דיאמר אמת ויציב וכסברת התוס' ברכות [כ"א.]:
שוב נתיישבתי דיש להסביר דברי הרשב"א הנ"ל באופן אחר שלא יהי' ראי' לנ"ד, והוא לפי מה דקיי"ל באו"ח סי' קפ"ה וסי' תר"צ לענין מגלה וברהמ"ז דיש חילוק בין לה"ק לשאר לשונות דבשאר לשונות צריך להבין הלשון, ובלה"ק אף שאינו מבין יוצא עיי"ש, לפ"ז י"ל דלמ"ד ק"ש בכל לשון מהני הרהור משום דעיקר הרצון הוא הכוונה והבנת המלות, אבל למ"ד בלה"ק ולה"ק אי"צ להבין המלות א"כ י"ל דעצם האמירה הוא המצוה והוי כמו מצוה מעשיית דל"ש בי' הרהור, ואף דק"ש צריך כוונת הלב בפסוק ראשון מ"מ י"ל דאי"צ להבין הלשון רק שידע דרך כלל שמקבל עליו עומ"ש ואחדותו ית' וע' היטב בשו"ע הרב ז"ל סי' קפ"ה נראה שהם ב' דברים כוונת הלב והבנת המלות עייש"ה וע' מג"א סי' תל"ד סק"ו ועכ"פ כיון דא"צ הבנת המלות חיוב האמירה הוא חיוב עצמי ול"ש בי' הרהור, ולפ"ז היי"ד אם הי' צריך לה"ק דוקא, אבל למ"ד ק"ש בכל לשון אף אם נימא דצריך דוקא סדר זה מ"מ כיון דצריך להבין המלות שוב י"ל דשייך בי' הרהור דבשאר לשון עצם הדיבור אינו כלום רק הכוונה והבנת הענין לכן מהני הרהור וזה פירוש נכון:
אמנם בגוף דברי הרשב"א הנ"ל דבהרהור ל"ש לשון, הנה בתוס' שבת (מ':) מבואר להיפוך שכתבו בד"ה וכ"ת בלשון חול אמר לי' ואע"ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קודש והוא מהרהר בלשון חול עכ"ל משמע מדבריהם ז"ל דגם בהרהור שייך לה"ק ובאמת שכן מבואר מקו' הגמ' שם וצריך ליישב הסוגי' אליבא דהרשב"א ז"ל וקצת י"ל דהנה הרשב"א בשבת שם הק' היאך ס"ד לאסור לאפרושי מאיסורא וכי ס"ד שיניחנו לעשות איסור ולא יאמר לו אל תעשה ותי' דהול"ל בלשון דלא משתמע הוראה רק אינו רוצה עיי"ש, לפ"ז י"ל דכיון דגם בס"ד ידע דמותר לאפרושי מאיסורא אלא אלא דהול"ל לשון אחר א"כ בזה עיקר הקפידא מחמת הלשון הוא ושפיר בעי למימר דלשון חול לא איכפת בזה כיון דלאפרושי מאיסורא הוא ובע"כ הי' צריך לומר לו רק דל"ה לו לומר לשון זה א"כ עיקר האיסור מצד הלשון וכיון דרק מצד הלשון בעית למיסר אפשר דבלשון חול שרי, אמנם תי' זה דחוק דא"כ מה דחי מדתני' דברים של קודש אסור לאומרן אפי' בלשון חול מה ראי' הוא זה הא בלא אפרושי מאיסורא פשיטא דאסור בהרהור, ותו דאע"ג דלאפרושי מאיסורא הוא מ"מ אין מותר אפי' המשמעות כיון דהי' לו לומר באופן שלא יהי' לא לשון הוראה ולא משמעות הוראה ואם יאמר שאינו רוצה אין כאן אפי' משמעות הוראה דאסור לעשות כמובן וא"כ שוב אף המשמעות אסור ולא הלשון לבד וליתא למש"כ, אך נלע"ד בישוב דברי הרשב"א שלא יוקשה עליו מההוא סוגי' דשבת עפ"מ דאיתא בש"ס שבת (דף ק"נ.) ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר ופריך אלמא קסבר ר"י הרהור לאו כדבור והאמר רבב"ח אר"י בכ"מ מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ומשני שאני התם דבעינן והיו מחניך קדוש וליכא ופירש"י ולא כתי' בי' דבר אלא מקום חנייחך תהי' בקדושה וכו' עיי"ש, הנה דהא דאסור להרהר בבית המרחץ אינו משום דהרהור כדיבור דמי רק משום דהרהור עצמו ג"כ צריך להיות בקדושה ולפ"ז א"ש דע"כ לא כתב הרשב"א דבלשון פרטי ל"ש הרהור רק במקום דצריך לומר הרהור כדיבור דמי, וא"כ שורש החיוב הוא בדיבור רק דהרהור ג"כ מהני כמו דיבור ע"ז כ' דהיכא דצריך דיבור בלשון פרטי ל"ש לומר הרהור כדיבור דמי דההרהור יהי' כאלו דיבר בלה"ק משא"כ בהא דאסיר להרהר בבית המרחץ דאינו מפאת הרהור כדיבור דמי רק מפאת עצם ההרהור שפיר י"ל דדוקא בלה"ק אסור ואף בהרהור שייך לשון, כל שאין ההרהור צריך להשלים הדיבור ולהיות במקומו, ודוקא במקום שצריך לבוא מצד הרהור כדיבור ל"ש לומר דההרהור ישלים הדיבור בלשון פרטי, דפרט זה שצריך שיהי' הדיבור בלה"ק א"א שישלימנו הרהור כמו דאין הרהור מועיל במקום מעשה דההרהור אינו משלים רק המשמעות של הדיבור לא הלבוש כנ"ל, וכ"ז במקום דההרהור צריך להשלים הלשון משא"כ במקום דההרהור בעצמו אסור לא בעבור היותו כמו דיבור שפיר יש להגביל ההרהור דאינו אסור רק בלה"ק כמו דמחלקינן בדיבור וז"ב ונכון:
ולכאו' הי' נלע"ד לדון בדבר החדש עפמש"כ התוס' גיטין (ל"ב.) בד"ה מהו דתימא וכו' ואע"ג דבעלמא גבי האי דזבין ארעא למיסק לא"י בדין הוא דל"ה דברים כיון שלא חשש לפרש וכו' אבל כאן עושה כל מה שבידו לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב וכו' עיי"ש, הנה הא דדברים שבלב אינן דברים היי"ד אם הי' לו לומר בדיבור ולא אמר אבל אם ל"ה [לו] לומר גם דברים שבלב הויין דברים, לפ"ז י"ל גם כן לענין הרכ"ד דאף במקום דההרהור לאו כד"ד היי"ד היכא דבידו לומר אבל אם אין לו עצה לפרש גם הרהור מועיל דכה"ג גם דברים שבלב הויין דברים והוי כדיבור גמור וא"כ ה"ה מש"כ הרשב"א דבמקום דצריך לומר בלה"ק ל"מ הרהור כדיבור היינו נמי במקום שהי' לו לומר דאז אינו רק בגדר הרהור והרהור לאו כד"ד במקום דצריך לשון משא"כ בבית המרחץ דא"א לו לדבר מצד איסור רק דתרצה להתיר הרהור שוב יחשב גם ההרהור כדיבור כיון דא"א לו לדבר מצד איסור בבית המרחץ וכה"ג גם דברים שבלב הוי כדיבור כיון דעושה מה שבידו לעשות:
ובזה הי' מקום לדון באילם שנסתפק הרדב"ז והשאג"א איך יעשה במצוות שבדיבור עיי"ש ולהנ"ל י"ל דבאילם לכו"ע הרהור כד"ד כיון דאינו יכול לדבר ועושה מה שיכול לעשות אינו בגדר הרהור רק בגדר דיבור כיון דדברים שבלב כי הני הוי דברים כן הי' נלע"ד לכאו', אך שו"ר דז"א דהרי בש"ס ברכות (כ':) פריך למ"ד הרהור לאו כד"ד למה בע"ק מהרהר כיון דאינו יוצא עיי"ש ולהנ"ל י"ל דאע"ג דהרהור לאו כד"ד בכל אדם מ"מ בע"ק כיון שאינו יכול לדבר ועושה מה שבידו לעשות שוב יהי' הרכ"ד לכו"ע ושפיר מהרהר כדי לצאת ולענין איסור ד"ת בע"ק אינו אסור רק כדאשכחן בסיני כדאי' התם ומה פריך וע"כ דאין לחלק בזה כלל ומחוורתא כדשנינן מעיקרא:
ויען הבאתי לעיל דברי הרשב"א ברכות (דט"ו.) אציע מש"כ בזה בחידושי לגיטין וזה לשוני, בגיטין (די"ט.) המעביר דיו ע"ג סיקרא ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו חייב שנים דיו ע"ג דיו סיקרא ע"ג סיקרא פטור וכו' בעי מיני' ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום מה שיכתובו להם בסיקרא ויחתומו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב א"ל והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה פירש"י דאפי' לענין שבת אם בא מעשה לידי לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה, נראה שהוא ז"ל מפרש "מדמין" חושבין מלשון אל תדמי בנפשך אמנם הרמב"ם וסמ"ג הביאו הא דדיו ע"ג סיקרא חייב שתים להלכה משמע דלענין שבת אין שום ס' בזה ומ"מ לענין גיטין ל"ח כתב. וצ"ל דהם מפרשין תיבת מדמין מלשון דמיון וכי מפני שאנו מדמין גט לשבת נעשה מעשה להקל בגט וס"ל דיש חילוק בין גט לשבת וכ"כ הפר"ח בהגהות מים חיים, וצריך להבין מדוע לענין שבת פשיטא לי' דחשיב כתב ומשמע דאין בו שום נדנוד ס' דהרי מביא קרבן ולא חיישינן לאיסור חולין בעזרה ולענין גט ל"ח כתב:
ונלע"ד ליישב לדעת הסמ"ג לבד בהקדם מש"כ הרשב"א ברכות (ט"ו.) ד"ה ור"י אמר ממילא שמעית מינה בכל לשון כו' דלמ"ד ק"ש בלה"ק דוקא א"א לומר הרהור כד"ד ודוקא אי נימא ק"ש בכל לשון הוא דאפשר למסבר דיוצאין גם בהרהור, וביאר הענין דהרכ"ד ל"ש רק על המכוון מן המלות ולמ"ד ק"ש בכל לשון ס"ל דעיקר המצו' הוא הוצאת המכוון ובזה מועיל הרהור משא"כ דלמ"ד ק"ש בלה"ק א"כ ס"ל דאין המצוות המכוין לבד דא"כ הי' יוצא בכל לשון אע"כ דצריך אל המצו' דבר זולת עצם המכוון דהיינו לבוש לה"ק ולענין הלבוש הנצרך אל המצו' ל"ש הרהור דפרט זה דלה"ק דינו ככל המצות דל"ש לומר דהרהור יחשב כמעשה:
עוד אקדים ד' התוס' שבת (ד"צ.) ד"ה המוציא קופת הרוכלין שיש בה הרבה מינין אינו חייב אלא א' תימה מה קמ"ל פשיטא וכו' ותי' בסה"ד דס"ד דמינין מחלקין דמצינו לענין איסורין תמחויין מחלקין ובחי' הר"ן הוסיף בה דברים ח"ל דהתם הוא חלוק בטעמים דהוי דבר חשיב לכל נדן ומין אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות במין זה יותר ממין אחר עכ"ל וביאר אדמו"ר זצ"ל בס' אגלי טל מלאכת אופה אות מ"ב סק"ג דבשלמא באיסורי מאכלות דהחיוב הוא מחמת הטעם וכיון דיש ב' מיני טעמים מחולקים לשתים משא"כ בהוצאה דאין החיוב מחמת הטעם ל"ש לומר דע"י שטעמם חלוק יחשבו שנים עיי"ש, הרי דל"ח חילוק בין דברים שוים רק כשהחילוק הוא בדבר שהוא חלוק מן האיסור ונצרך אל החיוב לכן באכילה חשיב חילוק מחמת הטעם כיון דעיקר חיוב אכילה הוא מפאת הטעם משא"כ בהוצאה שאין חיובו מחמת הטעם ל"ח חילוק כלל מה שחלוק בטעם, עוד אקדים שיטת הגה"מ ואו"ז דשבת אין חייבין רק על כתב אשורית ועתה הבא נבא לנ"ד דהנה כמו דגדר הדיבור הוא להוציא מחשבתו בפה כמו כן כתב הוא להוציא מחשבת לבו ע"י כתב, ובשניהם העיקר הוא הוצאת המכוון, ולפ"ז יובן היטב החילוק בין גט לשבת דבשבת דבעינן דוקא אשורית כדעת הגה"מ הנ"ל הרי דצריך שתהי' אופן הכתיבה בלשון פרטי וכיון דאינו חייב רק בכתב אשורית ע"כ דגדר המלאכה איננו הוצאת המכוון לבד כיון דנצרך לבוש פרטי דוקא אשורית וזה מבואר בדברי רשב"א הנ"ל דכל דהדיבור מוגדר שיהי' דוקא בלבוש פרטי זה מורה באצבע דאין המבוקש המכוון לבד וכיון דגם הלבוש הוא מן המלאכה ממילא כשכותב דיו ע"ג סיקרא דהשינוי הוא רק בלבוש של הכתיבה אף דבעצם המכוון הוא א' ממש עם מה שהי' כתוב מתחלה מ"מ כיון דבלבוש יש שינוי חשיב כתיבה ולאו היינו הך משא"כ בגט דמהני כתיבה בכל לשון כדאיתא גיטין (דפ"ז:) ובש"ע א"ע סי' קכ"ו ואי"צ דוקא אשורית א"כ חזינן דהעיקר הוא המכוון לא הלבוש ממילא בדיו ע"ג סיקרא אף דיש שינוי בלבוש מ"מ כיון דהמכוון הוא א' עם מה שהי' כתוב מתחלה חשיב כתב א' ממש וכמו דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא דלכו"ע פטור אפי' לענין שבת כמפורש בגמ' והיינו משום שהוא דומה לגמרי לכתיבה הראשונה וכל דליכא שינוי מכתב ראשון ודאי ל"ח כתב ממילא בגט אף דיש שינוי בלבוש הכתיבה דהיינו שזה דיו וזה סיקרא מ"מ כיון דגט נכתב בכל לשון ל"ח שינוי שמפאת הלבוש שינוי כלל דומה למש"כ החי' ר"ן הנ"ל ודו"ק היטב אמנם להרמב"ם לא יתכן זה דהרמב"ם פסק להדי' דגם בשבת חייב על כל לשון וכתב לכן כתבתי שאחרץ רק לדעת הסמ"ג]:
עוד נלע"ד ליישב דברי רמב"ם וסמ"ג שחילקו בין גט לשבת דהנה בסי' שי"ח פסק הרמ"א דבדבר לח יש בישול אחר בישול אך כ"ז אם נצטנן לגמרי אבל אם עדיין חם קצת אין בישול אחר בישול עיי"ש הנה דכל שנשאר רושם מבישול הראשון אין בישול אחר בישול, לפ"ז במעביר דיו ע"ג סיקרא כ"ז שנשאר עדיין מקצת אות בסיקרא א"א שיחול על השני שם כתב, רק במשהו האחרון כשנמחק כל הסיקרא אז חל על הדיו שם כתב וא"כ חשיב כל האות חוץ המשהו האחרון כחק תוכות דבשעת הכתיבה לא חייל עליו שם כתב ובשעה שכותב במשהו האחרון אז אינו פועל בגוף בשאר כל האות רק במשהו האחרון וא"כ חשיב לגבי שאר כל האות כחק תוכות ודוק אך לדעת הרמ"א באהע"ז סי' קכ"ה לא יצדק זה שהוא פ' שם דחק תוכות לא מיפסל רק בגמר האות אבל התחלת האות אפי' נעשה ע"י חק תוכות כשר, אך הפר"ח כ' שם בשם הר"ם אלשק"ר והרד"ך דגם במקצת אות פסול חק תוכות ולדבריו יתכנו דברי] וכ"ז בגט דפסול חק תוכות כדאי' גיטין (כ.) משא"כ לענין שבת גם חק תוכות חייב כמ"ש הר"ן סו"פ הבונה והמרדכי פ"ב דגיטין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכן לגבי שבת גם דיו ע"ג סיקרא חשיב כתב ודו"ק.
אך יש להעיר על דברי הר"ן הנ"ל דשבת חייב גם בחק תוכות משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכ"כ המרדכי פ"ב דגיטין וק' לי דא"כ מה פריך בגיטין (כ'.) אהא דאמרי' וכתב ולא חקק ומוקמינן לה בחק תוכות ופריך מהא דתניא. לא הי' כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב והא דינרי זהב תוכות הן ובציץ כתי' מכתב פתוחי חותם עיי"ש וק' כיון דבשבת גם חק תוכות חשיב כתב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת דשבת ממשכן גמרינן כמ"ש רש"י בחגיגה (יוד:) וא"כ מלאכת המשכן שנכתב בהם מחשבת כש"כ דחשיב בהם גם חק תוכות כתב:
והנה הר"ן בסוף הבונה כ' הטעם משום דגם מוחק ע"מ לכתוב חייב בשבת וחק תוכות לא גרע ממוחק ע"מ לכתוב עיי"ש לפ"ז הי' מקום לומר דחיובו משום מוחק הוא לא משום כותב אך זה דוחק, גם במרדכי פ"ב דגיטין לא הזכיר כלל טעם זה רק כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה במחשבה תלויין מלאכות דשבת וכיון שמתכוון לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה וכו' עיי"ש וזה דומה לדברי הש"ס ב"ק (ס'.) לענין זורה ורוח מסייעתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה אף דהוי גרמא וא"כ ה"ה בציץ דכתי' בי' מלאכת מחשבת וצ"ע:
ולכאו' עלה בדעתי ליישב עוד החילוק בין גט לשבת דלכאורה קשה כיון דחזינן דכל שב' הכתבים דומים ל"ח כתב השני כתב כמו דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא רק כשיש חילוק ביניהם אז חשיב כתב [כעין זה דעת יראים וסמ"ג שהביא הטור סי' שי"ח דאע"ג דאין בישול אחר בישול יש בישול אחר אפיי' או צליי'] והר"ן כ' בנדרים (נ"ב.) דלרבנן דר"י דס"ל מין במינו בטל הטעם משום דאזלינן בתר איכות, וכיון דבאיכות אין שוין, זה איסור וזה היתר. אף דבעצם הם מין א', חשיב אינו מינו עיי"ש, וא"כ בנ"ד בדיו ע"ג סיקרא אף דחלוק בו מסיקרא מ"מ כיון דאיכות הכתיבה הוא אחד, אף דזה דיו וזה סיקרא, יחשב ממש דבר אחד כמו דיו ע"ג דיו, לכן נלע"ד לר' יוסי דס"ל שבת (דף ק"ג.) דכותב חייב משום רושם ואפי' לא כתב אותיות שיהי' להם איזה מובן או משמעות ג"כ חייב וכן פסק הרמב"ם וא"כ אין לומר דדיו ע"ג סיקרא יחשב א' באיכות כיון דהמשמעות א' דכותב בשבת אינו חייב מצד המשמעות דאפי' כותב סימנין שאין להם שום משמעות חייב. ול"ח מב"מ באיכות, דאין זה איכות הכתיבה בשבת. דחיוב כותב אינו כלל מפאת המשמעות וסמוכין לזה מדברי החי' ר"ן שבת דף צ'. לענין תמחויין מחלקין שהבאתי לעיל.] ונלע"ד עוד סמך לזה דלכאו' ק' עמש"כ הר"ן דלרבנן דר"י כל שחלוקין באיכות איסור והיתר חשוב אינו מינו. א"כ ק' אמאי אומרים באיסה"נ הרי שלך לפניך הרי אינו כעין שגל דמעיקרא הי' היתר ועתה איסור וזה חשוב אינו מינו. ובגיטין (נ"ג:) כ' רש"י ותוס' דאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין לך שינוי גדול מזה אבל להלכה קיי"ל לא שמי' היזק לכן אומרים באיסה"נ הרי שלך לפניך דחשיב אשר גזל כעין שגזל. וק' הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבנן דר"י דמב"מ בטיל וקיי"ל דאומרים באיסה"נ הש"ל הרי דחשיב כעין שגזל ול"ח מין אחר ועי' תוס' ב"ק (ס"ה:) ד"ה הא מני דאי שינוי קונה חשיב לגמרי כאחר ואפי' לגבי אתנן עיי"ש הרי דעיקר הקנין הוא מחמת דחשיב כאחר וא"כ לרבנן דר"י דאיסור לגבי היתר חשיב אינו מינו ולאו היינו הך וא"כ חשיב כאחר ויקנה. אבל באמת לק"מ דדוקא התם דעיקר הביטול הוא נוגע רק לאיכות איסור שבו ולגבי איכות חשיב אינו מינו. דאיכות איסור לגבי איכות היתר ודאי חשיב אינו מינו כיון דדנין על האיכות עצמו ואין בו שיווי רק מצד עצמו של דבר אבל מצד האיכות איי בו רק ההפרש שזה אסור וזה מותר וע' תוס' שבת נ"ח. דמה שנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה לענין קבלת טומאה. והתם נמי א"ש דקבלת טומאה אינו מצד עצם החפץ רק מחמת מהות כלי שעליו וכיון שנאסר בהנאה בטל מהות כלי ממנו כעין שכ' בשו"ע הרב ז"ל סי' ש"ח סעי' פ"ה משא"כ בממון דהגזל אינו תלוי באיכות ואינו נעשה גזלן מצד איכות הדבר רק מחמת עצמו. ולגבי העצם ל"ח שינוי באיכות שינוי ודוק כי ז"ב. וה"נ בנ"ד כיון דחיוב כתיבה איני מצד המשמעות ל"ח שינוי במשמעות שינוי. וכ"ז בשבת אבל בגט העיקר הוא המשמעות דספר דכתי' גבי גט לספירת דברים הוא דאתא לכן אף בדיו ע"ג סיקרא חשיב מב"מ באיכות דבשני הכתבים ספירת דברים שוה. שוב ראיתי דזה ליתא דכאן קיימינן בעדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו. ובעדי חתימה נמי סגי ברושם בעלמא כדאמרי' גיטין (ל"ו) רב צייר כוורא ר"ח צייר חרותא וכו'.
ובההוא ענינא אמרתי בלימוד הישיבה ליישב קו' המהרש"א בגיטין (י"ט.) תוד"ה דיו ע"ג דיו פטור תימה דהכא משמע דדיו ע"ג דיו לאו כלום הוא לענין שבת וה"ה לענין גט דמדמי בסמוך לשבת ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן אמרי' כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכו' ואומר רבינו יצחק דלקמן ודאי שכתב הראשון הי' שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב אבל הכא שכתב השני אינו מתקן כלום אפי' ר"י מודה דל"ת כתב עיי"ש והק' מהרש"א דשם בגמ' בעדים שאין יודעין לחתום פסלינן כתב ע"ג כתב ואמאי הרי שם מתקנים ג"כ בכתב השני ותי' הפנ"י דשם אין העדים יכולין לחתום בעצמן רק ע"י כתב הראשון לכן ל"ח כתב השני כתב אף שמתקן יותר מכתב הראשון ע"ש. ודבריו אלה לכאו' אין להם שום ביאור וטעם. ונלע"ד לבאר הדברים באר היטב דהנה מש"כ התוס' דשכתב השני מתקן יותר חשיב גם דיו ע"ג דיו כתב הוא משום דבגמ' שם מבואר דכל שהכתב השני דומה לראשון ל"ח כתב משא"כ כשהוא כתב אחר חשיב יותר כתב והרי בדיו עג"ד וסיקרא עג"ס פטור משום דדומה לכתב הראשון ולא חידש מאומה ובדיו ע"ג סיקרא חייב. והר"ן כ' נדרים (דף נ"ב.) דרבנן דר"י דס"ל מין במינו בטיל אע"ג דכתי' דם הפר ודם השעיר היינו משום דס"ל דאיסור והיתר חשיב מין בשאינו מינו דהם אזלי בתר איכות וכיון שזה איסור וזה היתר הוי אינו מינו עיי"ש לכן בכתב השני מתקן שפיר חשיב גם דיו ע"ג דיו כתב דהוי אינו מינו עם כתב הראשון דזה לשמה וכתב הראשון הוא שלא לשמה ודומה לדיו ע"ג סיקרא דחשיב כתב ואדרבא עדיף מינה לרבנן דהם אזלי עיקר בתר האיכות ולא בתר העצם וא"כ קו"ח הוא דאם בשינוי העצם חשיב כתב השני כתב כש"כ בשינוי האיכות. ובזה יובן סברת הפנ"י בעדים שאין יודעין לחתום כיון דא"א להם לחתום בלעדי כתב הראשון דומה למים ומלח לגבי עיסה דחשיב מין במינו כמ"ש הר"ן נדרים שם ותוס' ביצה ל"ח: משום דעיסה לא מתעבדי אלא בהו ושניהם משלימין זא"ז דע"י א' לבדו א"א לעיסה להעשות חשיבי כד"א וכע"ז מצינו בכמה מקומות דשני הדברים שא' משלים חברו חשיבי כדבר א' [ובמק"א יבואר בארוכה בכמה מקומות אי"ה] ודומה לדיו ע"ג דיו דל"ח כתב כיון דמינא דראשון הוא ונכון מאד בס"ד: