אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד קונטרס זכרון אליהו › שער יח

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

קונטרס זכרון אליהו · שער יח

שער יז

א) מ"ש רבינו כשמוכר אדם מכר ע"מ להחזיר הוי מכר כדגרסי' אמר רבא וכו', הכי איתא בקידושין ד"ו ע"ב, וכונת רבינו ז"ל נראה דאע"ג דכל הנך דבש"ס הוא המונח שהחפץ הנמכר אינו עשוי לחזור כי אם המעות, כגון קרקע דקי"ל דנקנה בכסף וזה נתן את הכסף לקנות בו את הקרקע והתנה ע"מ שיחזיר את הכסף, והקרקע שהוא החפץ הנמכר יהיה קנוי לו, וכן בפדיון הבן שנתן לו החמשה סלעים ע"מ שיחזירם לו חייב להחזיר ובנו פדוי, אבל אם התנה בגוף החפץ הנמכר שיהא מכור, ע"מ להחזיר זה אינו מבואר מהך דרבא דהוי מכר דבדרך ובאופן זה לא דברו רבא ורב אשי, ומ"מ נראה שדעת רבינו דהכל הוא אחד ואין הפרש בין זה לזה דהרי עיקר הכרח הש"ס שהכריחו דבכולהו קני לבר מאשה הוא מדאמר רבא באתרוג דאם נתנו במתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וחייב להחזיר, והרי התם הוא מיירי בגוף החפץ עצמו דהתירו ומההיא למד רבינו ז"ל מהך דרבא למכר ע"מ להחזיר, ועיין בזה לקמן בס"ד.

ב) ומ"ש רבינו אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, הנה הרי"ף והרא"ש והתו' שם הוו גרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ומתוך כך הוכרחו לפרש דאין הכונה לומר דהוו בכאן חליפין כי אם שנראה כחליפין וחכמים גזרו שלא תהא מקודשת לפי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, והר"ן ז"ל בהלכות כתב דרבינו הגאון ז"ל גורס כאן בס' המקח גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ולפי דבריו אתי שפיר יותר יע"ש. וראיתי בחי' זר זהב שכתב על דברי רבינו ז"ל דמ"ש גזירה וכו' אינו מלשון הש"ס אלא שדעת רבינו ז"ל לפרש כפי' התו' ז"ל ולהכי תיקן הלשון, ואחרי המחי' הא גרמא ליה לכתוב כן דאישתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל שזכרנו שכתב דהכי היתה גירסת רבינו ז"ל מעיקרא, וכן ראיתי להרשב"א בחי' לר"ן שכתב דהכי גרסי' כגירסת רבינו ז"ל יע"ש, וגם הריטב"א בחי' לק"י כתב דהגירסא הנכונה היא גירסא זאת גזירה שמא יאמרו וכו' יע"ש.

ג) ומ"ש רבינו ז"ל אבל צריכין אנו לחקור ולדקדק פירות אותו קרקע שהוא ע"מ שיחזירהו למוכר אם הם ראויים ללוקח אם לאו מאחר שיש בו מדרכי הריבית וכו', הנה כונת רבינו ז"ל בזה מבוארת דעיקר חקירתו היא למה שביאר דכל מכר ע"מ להחזיר שקונה בה הלוקח למפרע מעכשיו כמו מתנה ע"מ להחזיר, וכבר ביאר רבינו ז"ל בשער הקודם דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ בכאן שמכר ע"מ להחזיר הרי המקח קיים על הלוקח למפרע, וע"ז חקר אם יש בפירות שאוכל הלוקח משום רבית או לא, ומסיק להלכה דיש בו משום רבית ולא הותר בכה"ג כי אם כבתי ערי חומה וכיוצא שהתורה התירתו, אמנם במקח וממכר שבין אדם לחבירו הרי זה אסור משום רבית וכמבואר מדבריו. האמנם עדיין אינו מבואר בדברי רבינו ז"ל מה הפרש יש בין מכר ע"מ להחזיר דקי"ל הפירות אסורים ללוקח במאי דביני ביני ואם החזיר הקרקע הרי הפירות ג"כ הם, למוכר ואילו במתנה ע"מ להחזיר קיי"ל דיצא המקבל י"ח במאי דביני ביני כדאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אם החזירו שקיים התנאי יצא ואם לאו לא יצא והרי גבי אתרוג צריך שיהיה שלו דכתיב ולקחתם לכם משלכם, וא"כ אם במכר ע"מ להחזיר קיי"ל דאע"ג דהמכר הוי מכר מ"מ הפירות אסורים ללוקח משום רבית, א"כ גם במתנה ע"מ להחזיר גבי אתרוג אמאי יוצא בה י"ח. והנה אמת דלכאורה היה נ"ל דעיקר דין זה דמכר ע"מ להחזיר אם הפירות אסורים ללוקח או לא במחלוקת היא שנוייא, ולכאורה היה נ"ל להכריח מדברי התו' והרא"ש ז"ל שם בב"מ דס"ל דאם מכר במעכשיו ע"מ להחזיר אין כאן ריבית דכשהחזיר הרי למפרע נמצאת קנוייה ללוקח הקרקע, ונמצא שמה שאכל הפירות במאי דביני ביני כדין אכל, והוא ממ"ש התו' ז"ל שם בב"מ דס"ה ע"ב בד"ה לא תמכרם וכו' שכתבו וז"ל וא"ת אמאי אסרינן הכא והא תנן לקמן הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה מביא לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו ומסתמא איירי בלוקח פחות משיוויה וכו' וי"ל דלמאי דמוקי לה מעכשיו אתי פיר דלא הויא הלואה, ואפי' למאן דמוקי לה בלא מעכשיו שאני התם דאינו מוכרח הלוה למכור השדה למלוה משא"כ הכא וכו' את"ד יע"ש, וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפסקיו סי' יע"ש. הנה מבואר מדבריהם דמוקמו לה להך ברייתא בלא מעכשיו ולתי' א' כונתם לומר דהתם גבי הלוהו על שדהו דאיירי במעכשיו הו"ל מכר ע"ת והתנאי קיים ואם קיים התנאי למפרע נתקיים המכר ומשו"ה מותר משא"כ הכא דאיירי בלא מעכשיו והוי תנאי דאם דהוי אסמכתא ולא קנה ומשו"ה אסור, ולתי' הב' נמי דמוקמו לה הכא והתם בלא מעכשיו היינו כרבי יוסי דאמר אסמכתא קנייא וכדאוקמוה לה הכי לאב"א קמא לקמן בש"ס ולהכי מותר ההיא דלקמן, והכא דאסור משום דהתנאי הוא שלא ימכור לאחר כלל כי אם לו ובדמים הללו ומיחזי כריבית ולכך אסור, וא"כ נמצא מבואר לדעת התו' ז"ל דכל דאיכא מעכשיו הוי קנין גמור ולית בו משום ריבית, והרי הלוהו על שדהו הוי מכר ע"מ להחזיר דאם אינו מביא עד שלש שנים הוי המכר קיים ואם מביא עד שלש חייב להחזיר ואפי"ה משמע מדברי התו' ז"ל דבכה"ג מותר ואין בו משום רבית.

אלא דקשה לי על דברי התו' והרא"ש ז"ל דלפי דבריהם הך סוגיא דהכא ע"כ מיתוקמא כרבי יוסי לתי' הב' של התו', ולתי' הא' נמי אפשר שהיא כרבי יוסי דס"ל אסמכתא קנייא שהרי בין לתי' א' בין לתי' ב' כתבו דהכא איירי בלא מעכשיו דהיינו תנאי דאם, והרי קשה איך אמרו בש"ס דהוי דלא כרבי יאודה דס"ל צד אחד ברבית מותר והרי לרבי יאודה ס"ל דכל דאי לא קנה דאסמכתא לא קנייא וכיון דלא קנה הרי אין כאן מכר כלל והוי ריבית גמור וליכא צד היתר כלל בין יביא ובין לא יביא, אשר מכח זה הוכרחו בש"ס לאוקמה הך דהלוהו על שדהו לרבי יאודה ומניומי ורב נחמן דאיירי בדאמר מעכשיו והיא גופא קשייא בברייתא דלקמן דקתני מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לכשיהיו לי מעות אחזירם לך אסור, דע"כ לדעת התו' והרא"ש צריך לאוקמא בדלא אמר מעכשיו דאלת"ה קשה כי קושיתם מ"ש מהלוהו על שדהו ואפ"ה קאמרי בש"ס דהוי דלא כרבי יאודה דאמר צד אחד בריבית מותר והוי לרבי יאודה כיון דהוי תנאי דאם הוי אסמכתא ולא קנייא והו"ל ריבית גמור ואין כאן צד היתר דאף אם יבוא המעות אינו מתקיים המקח למפרע כיון דליכא מעכשיו. הן אמת דה חו' והרא"ש ורש"י ז"ל שם נקטי דהצד היתר לרבי יאודה הוי אם לא יביא המעות דאז המכר קיים ושפיר אוכל פירות הלוקח כיון דהוי צד אחד דהיינו אם יביא המעות אז הוא דאסור ולרבי יאודה צד אחד ברבית הוי ומותר, והנה לפי זה הא דקתני משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו דאסור אפשר לומר דאיירי שהפירות של תוך זה הזמן אוכל המוכר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' מו"ל, והא יסור דקתני היינו על שחוזרת לו בדמים הללו ולכך הוי צד אחד בריבית דאין האיסור כי אם כשחוזר למכור אך אם לא ימכרנה לעולם הרי אין כאן איסור ובכה"ג מותר לרבי יאודה, אך קשה גם לפי מונח זה דאם איתא דהכא איירי בתנאי דאם דהוי אסמכתא לדעת רבי יאודה, א"כ ליכא צד איסור כלל שהרי כיון דהתנאי בטל לדעת ר"י משום דהוי אסמכתא הרי אפי' חוזר ומוכרו לו אינו אלא מתנה בעלמא, שהרי יכול הוא למכור לאחרים אם רוצה בשיווי על דרך שכתבו התו' ז"ל שם בא"ד גבי חלוקה דהלוהו על שדהו דהרי הכא נמי כיון שהתנאי הוא בלא מעכשיו לא קנה הלוקח לדעת ר"י, וא"כ לכל הצדדים הוי מותר גמור וא"כ איך קאמר בש"ס מתני' דלא כר"י. ותו קשה לחלוקי דמכר לו בית מכר לו שדה ואמר לכשיהיו לי מעות אחזירם לך אסור, דע"כ איסורא דקתני בברייתא היינו דאסור הלוקח לאכול הפירות בתוך זה הזמן דאי איירי בשמוכר אוכל הפירות ואפי"ה אסור למכור על תנאי זה קשה מאי איסורא איכא, דהרי מכר לו בית סתמא קתני ומשמע כשיוויו, ובשיוויו כבר קתני סיפא דברייתא דלעיל דמותר, אלא ע"כ דהאסור הוא ללוקח לאכול פירות בתוך זה הזמן, והשתא קשה לשיטת התו' דאיירי הכא בלא מעכשיו קשה לדעת רבי יאודה ממ"נ דאי ס"ל דכל תולה המעשה בתנאי דאם הוי התנאי בטל והמעשה קיים, א"כ אין כאן איסור כלל דשפיר יאכל הלוקח הפירות דממונו הוא אוכל שבדין לקח ותנאי דחזרה לאו כלום הוא, ואי ס"ל דכל התולה מקחו בתנאי דאם דאז התנאי בטל וגם המעשה בטל משום דכיון דתלה המעשה בתנאי הרי סמך דעתו על התנאי ולא גמר ומתנה, א"כ הרי אין כאן מכר מעיקרא אלא הלואה ובין יביא ובין לא יביא הוי ר"ק והרי אין כאן צד היתר כלל ואפי' לדעת ר"י, ואיך קאמרי בש"ס מתני' דלא כר"י דהרי גם אם לא יפדה אין כאן מכר לדעת ר"י, ואי ס"ל דהוי מכר משום דהתנאי בטל והמעשה קים א"כ אין כאן צד איסור כלל דאפי' אם יפדה והלוקח מחזיר לו את הקרקע הוא מרצונו דהא מצד הדין אין ללוקח חיוב להחזיר דהוי תנאי דאם וכל דאי לא קנה לדעת ר"י, ומיהו לזה היה אפשר לומר דהך ב ברייתא דמכר לו בית מכר לו שדה ע"כ איירי במעכשיו, ולא כתבו התו' כן כי אם לגבי ברייתא דמשכן לו בית, וכן הוא מוכרח למאי דקי"ל כרבי יאודה דאסמכתא לא קנייא והרי תנן במתני' דמגילה דכ"ז גבי בה"כ דאין מוכרין אותו אלא ע"מ להחזיר לר"מ והק' בש"ס והא הוי ריבית ומשני הא מני ר"י דאמר צד אחד בריבית מותר והתם ע"כ במעכשיו איירי למאי דקי"ל הכי כר"י, וכן בש"ס דערכין דל"א יע"ש, וא"כ כיון דהך ברייתא איירי במעכשיו תו לא קשיא מכל מה שהקשינו דהשתא הוי צד אחד בריבית ואם יפדה הקרקע לרבי יאודה מותר ולרבנן אסור. ויש להקשות גבי הך ברייתא דקתני מכר לו בית וכו' כמו שהק' התו' ז"ל גבי משכן לו בית מ"ש דהלוהו על שדהו דקתני מותר והכא קתני אסור דהרי הכא והתם מוקמינן לה במעכשיו, וי"ל דהא לק"מ שהרי התם נמי לרבנן דרבי יאודה קי"ל דהמוכר אוכל פירות כדאיתא בהדיא לעיל דס"ג, וא"כ י"ל דגבי הלוהו על שדהו דקתני דמותר לעשות כן איירי בשמוכר אוכל פירות, אמנם הכא דקתני אסור היינו דאסור הלוקח לאכול הפירות, וע"ז קאמרי בש"ס דלא כר"י דאי ר"י האמר צד אחד בריבית, מותר והכא צד אחד הוי דילמא לא יפדה וא"כ נ"מ מכל מ"ש דגם לדעת התו' והרא"ש ז"ל אפ"ל דבמכר ע"ת חזרו גם במעכשיו דקנה יש בו משום ריבית כפי מה שנתבאר, אלא דעדיין נשאר לי לבאר דברי התו' ז"ל דלעיל דאוקמוה לברייתא דמשכן לו בית דהוי בל"א מעכשיו אי הוי צד אחד בריבית לר"י דס"ל דאסמכתא לא קנייא, והנה אמת דהיא גופא תיקשי בש"ס ממ"נ דאי מוקמינן להברייתא זאת דאיירי בדאמר ליה מעכשיו וכדאוקמוה הנמק"י ז"ל שם בהלכות, והראב"ד ז"ל פ"ח מה' מו"ל וה"ה ז"ל שם לדעת הרמב"ם ז"ל קשה באמת כקושיית התו' ז"ל מ"ש מהלוהו על שדהו דמותר והרי התם נמי גבי הלוהו על שדהו איירי שמכר לו בפחות משיוויה כמ"ש רש"י ז"ל שם דס"ו בד"ה דא"ל מעכשיו וכו' ואוזולי אוזיל גבי וכו' יע"ש, וכן מבואר מדברי התו' ז"ל דס"ה ע"ב בד"ה לא תמכרם שכתבו דהתם נמי מסתמא איירי במוכר פחות משיוויה וכ"כ הרא"ש ז"ל שם יע"ש, וכיון שכן אמאי מותר דהא הכא גבי משכן לו בית לדעת כל הנהו רבוותא דאיירי במעכשיו ואפי"ה אסור משום דמיחזי כריבית והתם נמי ליתסר משום דמיחזי כריבית, ואין לומר דהרמב"ם והראב"ד והנמק"י ז"ל מסבר סבירא להו דהתם גבי הלוהו על שדהו איירי במוכר בשיוויה, שהרי מבואר מדברי הנמק"י ז"ל שם בהלכות דהתם נמי איירי במוכר פחות משיווייה וכמ"ש שם וז"ל שע"מ מכר החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזולי הוא דאוזיל גבי ע"כ. ושוב אחר הישוב ראיתי דהא לק"מ שיש לומר כתי' ב' של התו' ז"ל כאן בד"ה לא תמכרם שכתבו דהתם לא נתחייב הלוה שלא למכור לאתר בתוך זה הזמן, וא"כ אם מיצא למכור ביותר ה"ז יכול למכור ואפי' שהקנה לזה בקנין גמור מעכשיו מ"מ מה בכך הרי פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מכירה דכל שמצא למכור ביותר לא קנה הראשון דהו"ל אנוס וזוזי אנסי, וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א כמ"ש שם ה"ה ז"ל יע"ש משא"כ הכא דהתנה עמו בפי' דאינו יכול למכור לאחר כי אם למלוה ובדמים הללו ובכה"ג הו"ל כמו שהתנה בהדייא דאפי' אם ימצא כפלים באחר לדידך מקנינא לה במאה דבכה"ג קנה הראשון וכמ"ש שם ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, ומשמע מדבריו ז"ל שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל, וא"כ כל כה"ג ודאי דאם הלוה לו מעות אסור לעשות כן וכמ"ש התו' ז"ל דמיחזי כריבית. ומיהו למ"ש הנמק"י ז"ל כאן בהלכות בשם הרמב"ן ז"ל דאפי' אם מוכרה לאחר בדמים הללו אסור למוכרה לזה משום דמיחזי כריבית עכ"ל, הא ודאי באמת לדעת זה קשה מאי שנא מהלוהו על שדהו, וכן מ"ש מסיפא דברייתא דקתני ואם בשיוויה מותר ויש ליישב וצ"ע. ודרך אגב חזות קשה הוגד לי בדברי ה"ה ז"ל בפ"ז מה' מלוה ולוה שכתב שם על השגת הראב"ד ז"ל שגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן וכאן לא כתב אלא באיסור הדבר אבל בענין קניה וכו' מבואר בפ"ח מה' מכירה דבעינן מעכשיו וקנו מידו, והוא שלא ימצא יותר על הדמים שקצב כמבואר שם בארוכה וכאן כיוצא בזה הוא וכו' עכ"ל, ומשמע מדבריו אלו דכאן נמי אם ימצא יותר על הדמים שיכול למכור לאחר והא ליתא לפי מ"ש הוא עצמו שם כדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומבואר שם מדבריו דס"ל דגם הרמב"ם ז"ל קאי בשיטה זאת, וא"כ איך כתב כאן וכאן כיוצא בזה. ואפשר לדחוק ולומר דמ"ש וכאן כיוצא בזה לא קאי אלא על מ"ש דבעינן מעכשיו וקנו מידו דעל זה הוא בא כדי ליישב השנת הראב"ד ז"ל דהוי אסמכתא, ואה"ן דבכה"ג דהכא שהתנה עמו בפי' כשתמכור לא תמכור אלא לי ובדמים הללו אינו יכול למכור לאחר ומשו"ה אסור משום דמיחזי כריבית ודו"ק.

ולמאי דאתאן עלה לישב לעיקר חקירתנו בדברי רבינו הגאון ז"ל שדימה דין מכר על תנאי חזרה למתנה ע"מ להחזיר, דאמאי במתנה ע"מ להחזיר כשהקנה לו מעכשיו קי"ל גבי אתרוג דאם החזירו יוצא בו י"ח דלמפרע קונה לו הלוקח וליכא משום ולקחתם לכם משלכם, ואילו גבי מכר ע"מ להחזיר איכא משום ריבית אע"ג דקני ליה למפרע כשהחזיר את המקח, ואגב ניישב מה שהקשינו להתו' ז"ל כאן בד"ה לא תמכרם דאוקמוה לברייתא דמשכן לו בית בדלא אמר ליה מעכשיו דקשייא לן איך קאמר בש"ס דהוי דלא כר"י דאילו רבי יאודה ס"ל דבכה"ג הוי אסמכתא ולא קנה מעיקרא המלוה וליכא צד איסור כלל, דהא כשהחזירו אינו אלא מחנה שרוצה ליתן לו על דרך שכתבו התו' עצמם בא"ד לישב מתני' דהלוהו על שדהו יע"ש. ולישב כל זה הוא עפ"י מה שראיתי תשו' אחת בתשו' הגאונים ז"ל הנ"מ ח"ד ש"ב סי' י"ב והיא לו' נדפסה בתשו' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ך' בשם רב עמרם גאון ז"ל, ומהתימה על הרב המסדר הוא הרב הקדוש מרח"ם ז"ל שלא ציין שם בתשו' הגאונים ז"ל שתשובה זאת כבר באה בס' המבי"ט ז"ל בשם רב עמרם גאון ז"ל והוא שנשאל שם הגאון רב עמרם ז"ל בעניינים אלו והשיב בדרך ארוכה, ודבר הלמד לעניינינו הוא שכתב שם שיש הפרש רב בין אופני המכירה כשהיא ע"מ להחזיר אעפ"י שהיא במעכשיו, והוא כשמוכר ע"מ להחזיר סתם בלא זמן קצוב דהיינו שבכל עת וזמן שיחזיר לו מעותיו המוכר חייב הלוקח להחזיר את המקח, בכה"ג אע"ג שהקנה לו בקנין גמור ובמעכשיו וליכא אסמכתא אפי"ה המקח הזה בטל, דהא חזינן שאין כוונתו של המוכר למכור אלא ללות, ומפני חומר שבו איסורא דריבית רביע עילויה קא עביד בדרך זה, וראייה שהתנה עמו בסתם דהוי לעולם שיכול להחזיר לו מעותיו ולהחזיר מקחו אליו, ובודאי דכל כה"ג אמדינן דעתיה דמוכר, דסמך דעתיה דמוכר על זה התנאי ולא גמר ומקני והו"ל ממש כההיא דאת ונוולא אחי דאמרינן סמכא דעתה ולא גמר ומקני, אמנם אם תנאי החזרה נעשה לזמן קצוב כההיא דהלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה מביא מכאן ועד שלש שנים תהא קנויה לי מעכשיו אז ודאי המקח הזה תלוי ועומד עד אותו זמן, דאם לא החזיר לו באותו זמן אזי קנה הלוקח למפרע במה שהתנה לו מעכשיו, ואזי נותנים ללוקח ארעא ופירי ועד אותו זמן לא קנה כלל הלוקח, וכן הוא הדין במכר ע"מ להחזיר לזמן קצוב דאם מכר לו והקנה לו בקנין גמור במעכשיו והתנה עמו שע"מ כן הוא מוכר לו אם יבא לפדות את הקרקע מכאן ועד שלש שנים שיחזירנה לו דאז ג"כ המקח הזה תלוי ועומד עד אותו הזמן שקצב עמו ובכל זה הזמן סמכא דעתיה של המוכר ולא גמר ומקני כדאמרי' גבי מוכר ע"ת חזרה בסתם דהוי המקח בטל כההיא דאח ונוולא משום דסמך דעתו על התנאי ולא גמר ומקני, ואע"ג דהקנה לו מעכשיו אין זה מועיל, ומיהו כבוא הזמן הנועד ולא החזיר אז קנה למפרע והוי הכל של הלוקח את"ד של הגאון ז"ל, ולמדתי מדבריו דס"ל דכל מכר ע"מ להחזיר הוי החזרה ביטול המקח אע"ג שהקנה לו ומעכשיו ונפקא מינה ג"כ שאם נעשה המכר בתנאי שעד ג' שנים לא יוכל לפדותו המוכר ובבוא הזמן הנועד אזי התנה עמו שאם יחזיר לו מעותיו שחייב להחזיר את המקח ואם לאו יהיה מוחלט לו בעבור אותו הזמן הנועד ולא פדה, דבכה"ג אע"ג דנעשה המקח הזה והתנאים במעכשיו אפי"ה הרי גילה דעתו המוכר שבסוף הזמן הנועד הנה הוא מוכן להחזיר מעותיו, וא"כ הוי סמכא דעתיה ולא גמר ומקני עד שיעבור אותו הזמן כמ"ש הגאון ז"ל דאם מכר לזמן קצוב אזי המקח תלוי ועומד עד שיעבור הזמן ועד אותו זמן לא גמר והקנה משום דסמכה דעתיה על התנאי ובעבור הזמן הוא שקונה למפרע, ולפי טעם זה של רב עמרם גאון ז"ל מבואר יוצא דכל זה דאיכא למימר סמכא דעתיה של מוכר ולא גמר ומקני היינו משום דאזינן ביה במוכר דאין דעתו למכור כי אם ללות, וירדה תורה לסוף דעת בני אדם דהא דעושין דרך מכר הוא משום להתיר הריבית, דהא חזינן דהטיל תנאי המוכר שעד זמן פ' יהיה לו יכולת לפדות את הקרקע מידו, או שבבא זמן פ' יהיה לו כח לפדותו, וכיון שכן היינו טעמא דאם עבר הזמן הנועד ולא פדה זה הקרקע איגלאי מילתא למפרע שלא היה דעתו ללות כי אם למכור ומשו"ה קונה הלוקח למפרע, ואם בא לפדות את הקרקע בזמן הנועד הוי דבר והופכו דגילה דעתו המוכר שלא הייתה למכור כי אם ללות ולכך אסור אע"ג דהקנה לו מעכשיו ונתקיים התנאי דהיינו להחזיר המכר, מ"מ אין תנאי זה קיום המכר כי אם ביטול המכר דהא גלי דעתיה שלא היה בדעתו למכור כי אם ללות. ובזה א"ש דברי הריב"ש ז"ל בסי' קס"ד שכתב דעד אותו זמן המקח תלוי ועומד ובאותו זמן דוקא מתבאר הדבר אי הוי מקח או הלואה, דאם בא לפדות אין זה מקח מעיקרא אלא הלואה, והפירות הוי ר"ק ויוצאה בדיינים, אמנם במאי דביני ביני הוי איסורא דרבנן ללוקח לאכול הפירות שמא יבא לאיסור תורה דהיינו אם יפדה הלוקח בזמן הנועד את הקרקע. ובזה אפשר לישב תרי פיסקי דהרמב"ם ז"ל שנראים סותרים זה לזה, דבפ"ז מה' מלוה ולוה פסק להך ברייתא דמכר לו בית ע"מ שתחזירהו וכתב דהפירות הוי ר"ק ויוצאה בדיינים והמקח בטל, ואילו בפי"א מה' מכירה ה"י פסק דאם התנה ע"מ שיחזיר את המקח הוי המקח קיים ויחזיר, וכפי האמור אפשר לומר דבהל' מלוה קא פסיק ותני היכא שבא הלוה ופדה את הקרקע מיד המלוה ובמאי דביני ביני כבר אכל הפירות הלוקח דבכה"ג כבר כתבנו דאיגלאי מילתא למפרע שאין כאן מכר כי אם הלואה, ולכך פסק דהפירות הוי ריבית קצוצה, משא"כ בה' מכירה דמ"ש שם בהלכה יו"ד דהמקח קיים ויחזיר היינו בשהתנה מתחילה כן וקא אכיל הפירות המוכר וכמו שפסק כן שם בהלכה י"א וז"ל, מכר לו בית וכו' הרי הפירות של המוכר וכו', דבכה"ג ודאי אין סברא לומר דמעיקרא לא נחית למכור אלא ללות, דהא כל זה שכתב רב עמרם גאון ז"ל אינו אלא בשלוקח אוכל פירות במאי דביני ביני דאז איכא למימר דירדה תורה לסוף דעת ב"א שאין כוונתם למכור ולקנות כי אם ללות ולהתיר הריבית שיאכל הלוקח הפירות הם עושים בדרך זה, אמנם כשמתחילה התנו שיאכל המוכר הפירות הרי גילו דעתם מעיקרא שאין דעתם להתיר הריבית שהרי אינו אוכל הלוקח הפירות, וא"כ נתבאר הדבר דאין זה אלא מכר גמור ותנאי הוא דקא מתנה, ולכך פסק דהוי המעשה דהיינו המכר קיים והתנאי קיים דהיינו תנאי החזרה, ועיין להרב לח"ם שם בהל' מכירה ובה' מו"ל מה שנדחק לפרש בדברי הרמב"ם ז"ל אלו, ועיין למוהר"א ששון ז"ל בסי' מ"ט ובסי' קי"ח יע"ש באורך, ועל דרך זה יתפרשו דברי התו' בד"ה לכשיהיו לי מעות שכתבו וז"ל, ולא דמי למשכנתא דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר וכו' עכ"ל, שהרי כתבנו לעיל דע"כ דגם התו' ז"ל מוקמו לה להך ברייתא בדאמר מעכשיו דאלת"ה הרי הוי תנאי דאם ולר"י הוי אסמכתא ולא קנה, וליכא צד אחד בריבית אלא ע"כ דאיירי בדאמר מעכשיו ואפי"ה כתבו דאם יפדה הוי מלוה ואם לא יפדה הוי מכר על דרך שכתב ר' עמרם גאון ז"ל, וכן נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל שם שכתב שם בד"ה אסור דנמצא שאין זה מכר וכו' והיינו ודאי דאיירי לאחר שהחזיר הקרקע דאז איגלאי מילתא למפרע דלא היה כאן מכר אלא הלואה וזה מדוקדק בדבריו שכתב וכשאכל הפירות שכר מעותיו הוא וכו' יע"ש, וכן מבואר בדבריו שם בד"ה ה"ג שכתב וז"ל, אבל רישא שע"כ חייב להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא עכ"ל, הרי שכתב דהחזרה הוא שמוכיח דמעיקרא נמי לאו מכר הוא.

ובהכי א"ש דל"ק ממתנה ע"מ להחזיר דכאן במכר ע"מ להחזיר כשאוכל הלוקח הפירות איכא אומדנא גדולה מן התורה דמעיקרא לא נתכונו למכור ולקנות, ולכך קיום התנאי מוכיח על חזרת המעשה וקיום התנאי הוא ביטול המעשה, וראייה לזה דאם המוכר אוכל הפירות הוי המכר והתנאי קיים ויחזיר משא"כ במתנה ע"מ להחזיר דליכא אומדנא לומר שתנאי החזרה מבטל המעשה דהוי לאו מידי חסריה במאי דביני ביני לנותן דאתרוג קא יהיב ואתרוג קא שקיל, ואדרבא ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה ובכה"ג ודאי דאמרי' דהתנאי קיים והמעשה קיים ואין התנאי מוכיח על ביטול המעשה וכדכתיבנא ועל דרך זה יתפרשו דברי רבינו הגאון ז"ל שדימה מכר ע"מ להחזיר למתנה ע"מ להחזיר והיינו דוקא שיאכל המוכר הפירות וכמ"ש אח"ך דאסור הלוקח לאכול הפירות, אלא שרבינו ז"ל לא ביאר בכאן הא דאם אכל הלוקח הפירות וחזר המקח דנתבטל מעיקרא המכר משום דרבינו ז"ל עסוק בכאן בענייני מכר ולא כתב אלא הצד דאיכא בקיום המקח דהיינו שלא יאכל הלוקח הפירות כי אם המוכר, ומעין לזה תי' ה"ה ז"ל לישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מו"ל יע"ש.

ועל פי האמור אפשר ליישב למה שהק' בדברי התו' ז"ל בד"ה לא תמכרם דאע"ג דאוקמוה לברייתא דמשכן לו בית דאיירי בדלא אמר מעכשיו והוי תנאי דאם ולר"י כל דאי לא קנה מ"מ כשמוצא למכור לאחר ביותר וחוזר זה ומוכר אותה למלוה הרי הוכיח סופו על תחילתו דמתחילה הסכימו שניהם לזה להרויח לו במקחו בשביל הנאת מעותיו, ומשו"ה אסור אף דמעיקר הדין לא קנה ואי לאו דהתנו כן בתחילה היה מקום לומר דמתנה קא יהיב ליה דהרי מתחילה לא התנו בכך ויכול היה למוכרה לאחרים בדמי שיוויו ועתה שמוכר לזה ודאי דיש מקום לומר מתנה הוא דקא יהיב ליה, וכמ"ש התו' ז"ל בדיבור זה לישב מתני' דהלוהו על שדהו, משא"כ גבי הך דמשכן לו בית דמתחילה הסכימו בכך וע"ד כן הלוה לו וזה קיים תנאו למכור לו בדמים הללו, א"כ אע"ג דלא מיחייב מחמת התנאי אפי"ה ס"ל לר"י דאסור דהוכיח סופו על תחילתו דכונתם להלות ע"ד כן, ומשו"ה שפיר קאמר בש"ס דהוי דלא כר"י דאילו לר"י היכי נימא דכה"ג איסור אין זה אלא צד אחד בריבית דדילמא לא ימכור כלל, ולר"י צד אחד בריבית מותר. זה נ"ל ליישב דברי התו' ז"ל והוא דוחק.

ומיהו נראה דבדבר אחד פליגי בה רבינו הגאון ז"ל עם רב עמרם גאון ז"ל, והוא דמדברי רב עמרם גאון ז"ל בתשו' הנז' מבואר דאם מכר והתנה עמו בסתם דכל זמן שיהיה לו מעות שחייב חבירו להחזיר לו הקרקע ולא קצב עמו זמן, אזי נתבטל המכר מעיקרא דסמך דעתו על התנאי והו"ל כההיא דאת ונוולא אחי דאמרינן סמכא דעתא ולא גמר ומקני והדרא ארעא והדרי פירי כרבינא דעביד עובדא וחשיב ואפיק פירי כמבואר שם באורך, ואילו מדברי רבינו הגאון ז"ל שלא חילק בין התנה עמו סתם לכשקצב עמו זמן נראה דבכל גוונא המקח קיים והתנאי קיים אלא דאסור הלוקח לאכול הפירות ואם אכל הלוקח הפירות אז ודאי דאם החזיר הוא דהוי ר"ק, וכמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' קס"ד דעד שיחזיר קאי באיסורא דרבנן ואם החזיר אז נתבטל המקח מעיקרו והו"ל הפירות שאכל ה הלוקח בנתיים ר"ק ויוצאה בדיינים וזה נראה מבואר מדברי רבינו הגאון ז"ל שדימה דין חזרת קרקע בסתם דהיינו לכשיהיו לי מעות לדין חזרת בית בבתי ערי חומה דהוי זמן קצוב, ש"מ דלא שאני ליה לחלק בהכי כמו שחילק רב עמרם גאון ז"ל וכן נראה לי לענ"ד מבואר דעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה ה"י שכתב שם וז"ל, וכן המוכר או הלוקח שהתנה עמו שיחזיר לו המקח בזמן פ' או כשיחזיר לו המעות הרי המקח קיים, ואח"ך כתב דין מכר קרקע ואמר לכשיהיו לי מעות דהפירות הם של המוכר יע"ש, ש"מ דלא שאני ליה בין מכר והתנה עמו להחזיר לו המקח לזמן קצוב, ובין שהתנה עמו בסתם דכל זמן שיתן לו מעותיו חייב להחזיר אפי' שלא קצב עמו, זמן בכל גוונא המקח קיים וחייב להחזיר אלא שיאכל המוכר הפירות, כן נראה מדברי הריב"ש בסי' קס"ד שכתב וז"ל, הצד הראשון שהוא ר"ק הוא כגון שהמוכר החזיר מעותיו לאחר זמן כמו שנראה שהתנו ביניהם שיכול להחזיר לו מעותיו אם לעולם אם לזמן ידוע, ובענין זה אין ספק דכשהחזיר מעותיו נתברר הדבר שלא היה כאן מכר כי אם הלואה וכו' את"ד יע"ש, הרי בהדייא דבין בסתם בין לזמן קצוב הכל הוי דבר אחד ועד שיחזיר המקח מית לא תלי באיסורא דרבנן וכשהחזיר הוא דהוי ר"ק, ואילו לרב עמרם גאון ז"ל נראה דבסתם אין כאן מקח דהו"ל כההיא דאת ונוולא אחי דנתבטל המקח מעיקרא אף קודם שיחזיר כמבואר שם בדבריו יע"ש באורך, וההפרש שיש בזה בין דברי רבינו והרמב"ם והריב"ש ז"ל לרב ע"ג ז"ל הוא, דלדברי כולם הדבר ברור דבההיא דאת ונוולא מאי דלא קנה הוא משום דהוי כמו אסמכתא שלא השיבו השליח על התנאי תשובה ברורה, והמוכר סמכא דעתיה, על התנאי וכיון שתנאי אין כאן מכר ג"כ אין כאן, ופלוגתייהו הוי דאם מכר בתנאי זה בסתם והתנה כן בלשון מעכשיו בקנין גמור דלדעת הרמב"ם והריב"ש ז"ל הרי המקח והתנאי נעשה כדין ועד שיחזיר הוי המקח קיים, ולדעת ר' עמרם גאון ז"ל לא מהני הקנין ומה שהתנה עמו במעכשיו, כיון דהתנאי הוי לעולם עוקר הקנין שעשה במעכשיו כיון דחזינן דהתנה עמו לעולם הרי נתברר הדבר דעיקר מכירתו הוא ע"ז הדעת והו"ל סמכא דעתיה ועוקר הקנין ולא גמר ומקני. וכעין זה ראיתי להרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' אלף קמ"ט והביאה מרן ז"ל בב"י סי' ר"ז ובכ"מ פי"א מה' מכירה שחילק כה"ג לענין על מנת דקי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, דזהו דוקא בתנאי הבא לקיום המעשה, אבל בתנאי הבא לבטל ה המעשה כגון אם אעשה כך אתן לך כך דאין זה רוצה ליתן אלא דמתנה עמו שלא יעשה כך ולהבטחת אותי דבר מתנה עמו שאם יעשה יתן לו כך וכך, בכה"ג אע"ג שהתנה עמו בלשון ע"מ לא מהני יע"ש, וכאן הוי דכוותא לדעת ר' עמרם גאון ז"ל דכיון דהתנאי בא על ביטול המעשה והוי בסתם דהיינו לעולם זה התנאי עוקר המעשה מעיקרו ואע"ג שהרשב"א ז"ל לא אמרו אלא בע"מ ולא במעכשיו כמ"ש הרב מ"ץ ז"ל, והביאו הרב כנה"ג ז"ל בסי' ר"ז יע"ש, מ"מ הרי מצד אחר נראה סותר לזה דהרשב"א איירי אפי' בקצב עמו זמן ומשו"ה לא אמרו אלא בתנאי דע"מ, ור' עמרם גאון ז"ל אמרו דוקא בסתם ומשו"ה אף שאמר שיקנה מעכשיו לא מהני, והאמת שאין הנדונים שוים אלא שאין זה דמות ראייה למ"ש בדעת ר' עמרם גאון ז"ל ודו"ק.

ואחרי כתבי כל זה ראה ראיתי לעט"ר מרן מלכא הגאון מופת הדור מרן בס' הנחמד חקרי לב חיו"ד ח"ב סי' י"ח שעמד בחקירה זאת והביא לנו שהרב מח"א ז"ל בה' מלוה סי' י"ג עמד בחקירה זאת ורואה אנכי לפי מה שראיתי כתוב בד"ק שנטו דרכי מדרכיהם בכל מ"ש, וע"כ ראיתי לעמוד בד"ק וטרם כל אמרתי אספרה מאי דהוה ק"ל עדיין בענין זה דהנה לכל הדיעות הנה נתבאר דאחר שהחזיר המקח המכר הוה בטל מעיקרו למפרע, ולכך הוו המעות ר"ק לדעת ר' עמרם גאון ורבינו הגאון והרמב"ם ז"ל כמו שנתבאר, והדבר קשה דאנן קי"ל המקח שנעשה באיסור המקח קיים וכמו שפסק הטור ח"מ סי' כ"ח יע"ש, והיותר קשה לי לה הטור ז"ל דביו"ד סי' קע"ד ובח"מ סי' כ"ז כשפסק להך ברייתא דמכר לו בית ואמר לכשיהיו לי מעות אחזירם לך אסור, כתב הטור ז"ל דה"ט משום שאין כאן מכר אלא הלואה יע"ש, והרי למאי דקי"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים קשה דהכא אמאי יהיה המקח בטל ואדרבא יתקיים המקח ותנאי החזרה שהוא אי סור הריבית שיש בו יהיה בטל, כמו דקי"ל הכי לענין פסיקת השער יע"ש, ועתה אנהירינו לעיינין מור"י ועט"ר הגאון מרן אבא נר"ו, שראיתי לו שם שהביא שכבר עמדו בחקירה זאת הרב המבי"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' רע"ג ומוהראד"ב ז"ל בתשו' סי' כ"ח יע"ש, ומור"י הגאון נר"ו השיב לזה עפ"י מ"ש בעניותין לעיל בשם ר' עמרם גאון ז"ל דכאן המקח בטל משום דהתורה ירדה לסוף דעת ב"א ומעיקרא לא נתכונו למכר, וכמו שהביא שם שכן כתב הריטב"א ז"ל הביא דבריו הר"ב ז"ל בש"מ לב"מ דס"ג יע"ש, ואחרי ניו"ק לא ידעתי אמאי לא הביא כן משם תשו' רב עמרם המוצגת לפנינו שכתב כן בהדייא, ועיין למרז"ק הגאון שם בסי' כ"ב דמ"ה שכתב דחלוקים הם בטעם זה רע"ג ורבינו הגאון המחבר עם הריטב"א ז"ל, ואחרי ניו"ק לענ"ד נראה דלא פליגי וכולם לדבר אחד נתכונו, שהרי גם להריטב"א ז"ל ע"כ הטעם שמתבטל המכר היינו משום שזה לא מר בדעתו למכור, ואע"ג דחזינן שמכר מ"מ אמרי' סמך דעתו על תנאי החזרה ומשו"ה כשהחזיר נעקר קניין למפרע והיינו מ"ש שכיון שאין דרך ליקח התורה ירדה וכו' וע"כ צ"ל דמכירתו לאו מכר כיון שסמך על תנאי החזרה. והנה אמת דחילוק זה יספיק לסברת רב עמרם גאון ז"ל ורבינו הגאון ז"ל דס"ל דבחזרה הוא דמתבטל המקח דאז ודאי נתברר הדבר דלשם הלואה נתכונו, אמנם להטור ז"ל והריטב"א ז"ל ושאר הפוסקים שהביא הרב מח"א ז"ל ומז"ק הגאון שם דס"ל דמיד בעת המכר והתנאי הוי ר"ק אף קודם החזרה הדבר קשה לומר בכה"ג דהתורה ירדה לסוף דעתם דלשם הלואה נתכונו, והרי עדיין אפשר שלא יחזיר המוכר לעולם המעות ויהיה מוחלטת המכירה ביד הלוקח מכירה חלוטה, וא"כ איך נאמר דלשם הלואה נתכונו והוי ר"ק והרי נחלט המקח ביד הלוקח לעולם ולא קרב זה אל זה מעולם.

והיותר קשה לפי סברא זאת דא"כ צ"ל דלרבנן דהוי צד אחד בריבית הוי ר"ק, והרי הריטב"א ז"ל הוא מכת הסוברים דבכל הנך הוי א"ר, וכן הוא דעת הרא"ש והטור ז"ל ורבינא דאפיק פירי הוא משום דהויא מחילה בטעות כמבואר למעיין בדבריהם, ולומר דלא הוו גרסי בהך ברייתא דמכר לו בית מאי דאמרו בש"ס דהוי דלא כרבי יאודה וכמ"ש הרב מח"א ז"ל, הא נמי ליתא שהרי מבואר מדברי הריטב"א ז"ל דס"ל דמכר ע"מ להחזיר דאסור אינו אלא לדעת רבנן, דלר' יאודה שרי כיון דהוי צד אחד בריבית, ולומר דס"ל לכל הנך רבוותא דהך ברייתא מתוקמא דאיירי דהוי בלא מעכשיו והוי אסמכתא ואין כאן מכר ולכך הוי הלואה תכף אף קודם החזרה, גם זה אינו מכמה טעמי, חדא דא"כ לא הוי טעמא משום דהתורה ירדה לסוף דעתם כי אם משום דלפי האמת אין כאן מכר, ותו דא"כ אין צד היתר כלל לרבי יאודה דס"ל אסמכתא לא קנייא ולדידה הוי ריבית גמור, וכן ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב כן בהדייא בחי' לב"מ לדס"ג יע"ש דכתב, דע"כ צ"ל דאיירי במעכשיו ולכך הוי צד אחד בריבית דאם נחלט ביד הלוקח קנה למפרע מעת המכר, וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא דבכה"ג אמאי בטל המכר דהא אפשר שיתקיים לבסוף כי ע"כ נלע"ד שגם דעת הריטב"א ז"ל הוא ע"ד שכתב הריב"ש ז"ל וכדכתיבנא לעיל שכן הוא דעת הגאונים ז"ל דאה"ן דעד שעת החזרה הדבר תלוי ועומד והוי מקח בספק, וכשהחזיר אז הוא דנתברר למפרע שלא היה כאן מכר, וכי כתב הריטב"א ז"ל דירדה תורה לסוף דעתם היינו לכשיחזיר דוקא ולזה יש סמך בדברי הריטב"א ז"ל שהביא הר"ב שם לדס"ז ד"ה ארעא הדרא וז"ל ארעא הדרא לכי מהדר ליה זוזי פירי דאכיל לוקח בינתיים מאי', פי' קמבע"ל משום דתחילתו מכר גמור במעכשיו ע"מ שיחזירהו ויקנהו לו וכמתנה ע"מ להחזיר ואיבא דרבנן וכו' עכ"ל, והשתא יש לדקדק בדבריו במ"ש בתחי' דבריו ארעא הדרא לכי מהדר ליה זוזי, דהא ודאי פשיטא ומאי אתא לאשמועינן דאם לא יחזיר לו מעותיו ודאי דלא יחזיר לו את השדה, ומאי רבותא, אלא עפ"י דרכינו א"ש דהא בא לאשמועינן דעיקר בעיית הש"ס על הפירות אינו אלא בתר דהדרא ארעא ואה"ן דקודם חזרה אין סברא לומר דהפירות הוו ר"ק, ולכך כתב ארעא הדרא לכי מהדר זוזי פירי מאי, ומיהו היה נראה שגם דעת הריטב"א ז"ל הוא דזה הוי דוקא במוכר לזמן קצוב ע"מ להחזיר דבכה"ג מוקי לה לעיל לדס"ג כמ"ש שם וז"ל אלא שיהא המכר קיים עד אותה שעה וכו' משמע דבקבע לה זמן מיירי ודומיא דבית בבתי ע"ח, אמנם במוכר ע"מ להחזיר סתם לכשיהיו לו מעות אה"ן דמאותה שעה הוי המכר בטל וכדעת רב עמרם גאון שזכרנו לעיל, אלא דאחר הישוב רואה אני בבירור שאין כן דעת הריטב"א ז"ל שהרי עובדא דההיא איתתא הוייא בסתם, ואפי"ה כתב הריטב"א ז"ל דהמכר והתנאי קיים ולכי מהדר זוזי ארעא הדרא ואילו לדעת רב עמרם גאון ז"ל כל מכר ע"מ להחזיר בסתם אין כאן מכר כלל מעיקרא, ומ"ש לעיל עד אותה שעה וכו' אין זה ראייה דהיינו אפי' בסתם עד שעה שיחזיר הוי המכר והיינו כדעת הריב"ש ז"ל, וכן הוכחנו לעיל שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דבין בסתם בין קצב זמן הוי מכר עד שיחזיר וכשהחזיר אז הוא דבטל המכר למפרע משום דהתורה ירדה לסוף דעתם וכאמור. ומיהו כל זה ניחא לפרש בדעת הריטב"א ז"ל, אמנם בדעת הטור ז"ל שכתב בהך דמכר לו בית דאסור משום דבטל המכר קשה עדיין דאמאי בטל המכר מיד כיין שאפשר שיחלוט ביד הלוקח וכשנחלט אז ודאי דמתברר הענין שהיה מכר וליכא למימר דהתורה ירדה לסוף דעתם. איברא שדברי הטור בח"מ סי' ר"ז אפשר לפרשם ג"כ בדרך זה והיינו דמ"ש דהו"ל הנך זוזי בהלואה גביה היינו בתר החזרה שהרי בתחי' כתב דאם מכר קרקע ע"מ להחזיר המכר והתנאי קיים, ואח"ך כתב לפיכך אסור ללוקח לאכול הפירות דהו"ל הלואה והיינו פירושו כשיחזיר ע"ד שפי' דברי הר"ם במז"ל דהל' מלוה, אמנם בדבריו שכתב ביו"ד סי' קמ"ד אי אפשר לפרשם בהכי שכתב שם וז"ל, מכר שדה לחבירו וכו' אסור ללוקח לאכול הפירות שאין כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזירו לכשירצה וכו' הרי בהדייא דאף קודם החזרה קאמר דאין כאן מכר, ודבר זה קשה לשמוע דאמאי אין כאן מכר מיד אי משים שנעשה באיסור הא קי"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים, ואי משים דהתורה ירדה אין סברא לומר כן קודם שיחזיר כמ"ש לעיל.

ובזה יש לתמוה בדברי הרשב"א ז"ל בח"ב סי' קפ"ח הביאם מרן ז"ל בב"י סי' ר"ז שכתב דמכר ע"מ להחזיר כגון הך ברייתא דמכר לו בית וכגון ההיא דאת ונוולא אחי הוי המכר בטל ואין כאן מכר כלל אלא הלואה ואפי' המעות הוו מלוה ע"פ כיון דשטר המכר בטל את"ד יע"ש, והדבר קשה מאחר שהוא ז"ל הוא סובר ג"כ דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כמ"ש הנ"י ז"ל בשמו בפ' איזהו נשך יע"ש, וכן כתב הוא עצמו בתשו' ח"ב סי' של"ב יע"ש, והיותר קשה למרן הב"י ז"ל שהביא שם סמוך לזה מתשו' הרשב"א ז"ל המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' י"א שכתב שם בהדייא דהמכר קיים יע"ש, ולא נרגש דנראים דבריו סותרים זל"ז, דממ"ש בתשו' הנז' במיוחסות מבואר דאפי' דלא מסר בידו שטר המכירה והתנו עמו לפדותו עד זמן פ' אפי"ה כל שהגיע הזמן ולא פדה ולא החזיר לו את המעות נתקיים המקח, ואילו ממ"ש בתשובה ח"ב סי' קפ"ח מבואר דכל שהתנה עמו שאם יהיו לו מעות יחזירם לו לא נתקיים המקח ונתבטל המכר מעיקרו ונשארו המעות מלוה ע"פ אעפ"י ששטר המכר ביד הלוקח, וסבור הייתי ליישב לזה דשמא דעת הרשב"א ז"ל כדעת רב עמרם גאון ז"ל שזכרנו שמחלק בין קצב עמו זמן לתנאי החזרה לכשהתנה עמו סתם ולא קצב זמן, וא"כ אפשר דמ"ש בתשו' ח"ב סי' קפ"ח איירי בסתם כמבואר שם ומשו"ה כתב דאין כאן מכר כלל, ומ"ש בתשו' המיוחסות איירי בשקצב זמן ככתוב שם בתשו' הנז' שגבלו זמן ד' שנים יע"ש, ולפי"ז צ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דברייתא דמכר לו בית ועובדא דההיא איתתא דאת ונוולא דקי"ל דהוי ר"ק ה"ט משום דהיה תנאם בסתם ואה"ן דאם היה לזמן קצוב היה המקח קיים, אלא שראיתי שגם זה לא ניתן ליאמר בדעת הרשב"א ז"ל, לפי שמצאתי לו עוד תשו' אחרת בענין זה בתשו' הנ"מ ח"ד סי' קמ"ז שנשאל שם על מעין לזה שהתנו שאם יהיה לו מעות עד ארבע שנים שיחזיר לו את ביתו, והשיב הרב ז"ל דכל מוכר ע"מ להחזיר בין קבע לו זמן ובין לא קבע לו זמן ובין שאמר ליה מעכשיו ובין שלא אמר ליה מעכשיו משום דבזה שהוא תנאי שהתנה על המכר לא שייך אסמכתא בכל גוונא המקח תלוי ועומד, שאם הגיע הזמן ולא החזיר את המעות קיים ואם החזיר המעות ואכל הלוקח הפירות בינתיים הוו ר"ק ויוצאת בדיינים עכת"ד יע"ש באורך. הרי בהדייא דלא שני ליה להרב בין קצב זמן ללא קצב זמן דבכל גוונא המקח בטל כשהחזיר המעות ואם לא החזיר אז המקח קיים והפירות הם ללוקח מתחילה, אלא שלפי דבריו אלו בתשו' זאת אפשר לומר שדעת הרשב"א ז"ל דבחזרה מתבטל המקח כמ"ש לעיל, וכמו שכן הכריח הריב"ש ז"ל וכיון שכן אפשר שמ"ש בח"ב סי' קפ"ח איירי דכיון ששניהם מודים שהתנאי היה כן והלוקח הנה הוא מוכן עתה לקבל המעות ולהחזיר לו את הבית אלא שהמוכר טוען שכבר החזיר לו המעות א"כ הו"ל ממש כמי שהחזיר אע"ג שהלוקח אומר שלא הד"מ ולא קיבל עדיין מעותיו, מ"מ אין טענתם אלא על ענין פריעת המעות אבל לענין המכר שניהם מודים שאין כאן מכר כיון שהלוקח ג"כ מודה שקבל המעות אלא שטוען שעדיין לא החזיר, נמצא שאין טענתו בקיום המקח כי אם בחזרת המעות דהיינו ביטול המקח, ולהכי פסק דאין כאן מכר כלל והו"ל מלוה ע"פ לפי שכיון ששניהם עסוקים בחזרת המקח דהיינו ביטול המקח א"כ הרי נתבטל המכר מעיקרו וא"כ נמצא דאין כאן שטר מכר כלל ולהכי חשיב לו כמלוה ע"פ, משא"כ מ"ש בתשו' המיוחסות דהתם הוי דבר והופכו שקבעו זמן וכבר הגיע הזמן ולא החזיר לו את המעות והמוכר ג"כ מודה לו בזה, א"כ הרי נתקיים המכר מעיקרו למפרע משעת המכר, ולהכי לא אהנו ליה מעשיו למוכר במה שנתן את הבית במתנה בינתיים, דכיון שלא נתן את המעות בהגיע תור זמן הפירעון הרי נקנה לו לזה למפרע והו"ל זה שנתן דבר שאינו שלו, ובזה מתיישבים כל דברי הרשב"א ז"ל בכל המקומות, ועיין למוהר"א ששון ז"ל בסי' קי"ח שכתב מעין לזה לעיקר הדין דבהודאת שניהם המוכר והלוקח שהמכירה היא ע"מ להחזיר הוו הפירות ר"ק, יע"ש דיש קצת סמך מדבריו למ"ש בדעת הרשב"א ז"ל ודו"ק.

ולמדנו עוד מדברי הרשב"א הנז' שבח"ד שלפי דבריו שם אין אנו צריכים למה שנדחקנו לעיל לאוקומי הך ברייתא דמכר לו בית, דאיירי בדאמר מעכשיו משום דאי איירי בלא מעכשיו לא א"ש מ"ש בש"ס דהוי דלא כר"י דהא הוי אסמכתא ולר"י אסמכתא ל"ק והו"ל ריבית גמור ולא צד אחד, ולפי דברי הרשב"א ז"ל הנז' אעפ"י שבאו דבריו קצת סתומים בזה מ"מ נראה שכונתו לומר דאם איירי שקבע זמן לתנאי החזרה אז אין צריך מעכשיו לבטל האסמכתא, דבבא הזמן הנועד ולא החזיר את המעות אזי ממילא נתבטל התנאי ונשאר המכר קיים מעיקרו בלא שום תנאי, ואם לא קבע זמן לתנאי החזרה אז צריך מעכשיו דהא בכל עת וזמן שלא החזיר עדיין אין המקח קיים ביד הלוקח דהא אפשר שיחזיר למחר וכן לעולם ונמצא שאין זה קרוי מכר וכעין מ"ש רב עמרם גאון ז"ל שזכרנו לעיל דכשהוא בסתם לא הוי מכר, אלא שהרשב"א ז"ל ס"ל דגם בסתם אם א"ל בעת המכר ואם לא אחזיר לך המעות תהא קנוייה לך מעכשיו בכה"ג אדרבא כל זמן שלא החזיר קנויה לו למפרע כיון שא"ל מעכשיו, ונמצא דכל עוד שלא החזיר הרי קנויה לו למפרע במעכשיו ולכשיחזיר אז הוא דמתבטל המכר, זה נ"ל בכונת דבריו הגם שדברי התשו' נראים קצת מגומגמים לפי זה, וגם צ"ל דט"ס נפל במ"ש שם כיון דא"ל מעכשיו וצריך לדלג תיבות אלו והכי צ"ל שאין כאן לא מחמת ריבית ולא מחמת אסמכתא כיון שכתב לו מעכשיו אף שלא קבע זמן ותנן בפ' אז"ן וכו', וגם במ"ש שם אח"ך וז"ל זהו הדין וכו', ובמוכר בתנאי בקביעות הזמן ובמעכשיו צ"ל או במעכשיו, וכונתו לומר דאם מכר בתנאי בלא קביעות זמן אז צריך מעכשיו, ואם אמר מעכשיו אין צריך קביעות זמן, ואל תשיבני מהראיה שהביא דמהני מעכשיו מההיא דהלוהו על שדהו, וא"ל אם אי אתה מביא מכאן ועד ג"ש דאוקימנא לה בדאמר ליה מעכשיו ואע"ג דהתם איירי בדקבע לו זמן ולפי דברינו אם קבע זמן אז אין צריך שיאמר לו מעכשיו, דהא לק"מ דהתם בהך דהלוהו ע"כ צריכין אנו למעכשיו דאל"כ במאי תקנה ליה שהרי עכשיו לא הקנה לו במכר אלא שהלוה אותו הלואה גמורה ומשכן לו שדכו אלא שהתנה שאם לא יביא לו מעותיו לזמן מה שיהא שלו והרי אם לא הקנה לו במעכשיו היאך קנה והרי אינו אלא דאם, וכל דאי לא קנה ונמצא שמצד התנאי לא קנה וגם עתה לא הקנה לו בשום הקנאה וא"כ במה יקנה זה את הקרקע, משא"כ גבי מכר לו בית דודאי בעת המכר כבר הקנה לו בקנין גמור אלא שתנאי התנה עמו שאם יהיה לו מעות בזמן פ' יחזיר לו את השדה, וא"כ ממילא בבא הזמן הנועד ולא החזיר לו הרי נתבטל התנאי לגמרי וכאילו לא היה שם תנאי וממילא נשאר המכר קיים בידו. ומה שהביא הרשב"א ז"ל שם מהך דהלוהו על שדהו היינו לעיקר הדין דמהני מעכשיו לבטל האסמכתא. זה נ"ל ברור ונכון בכונת דבריו והמעיין יבחר, וא"כ לפי"ז עדיין אפשר לומר דהך ברייתא דמכר לו בית, וכן ההיא דאת ונוולא אחי מיירי בקבע לו זמן ובלא מעכשיו או במעכשיו ואפי' בסתם.

ונראה לפי מה שכתבנו דבצד אחד שוים הריב"ש והרשב"א ז"ל בטעמם דבמוכר בתנאי שיחזיר בסתם בלא קביעות זמן דצריך מעכשיו, שכן כתב הריב"ש ז"ל בסי' תס"ד בצד הב' וז"ל, אלא אף מה שנתן לו מן המ' וכו', אין כאן ריבית שהרי כיון שהוחלט לו הקרקע הו"ל מכר למפרע משעה ראשונה דהא ודאי קני ליה דמעכשיו א"ל, דאי לא לא היה חולט לו דהו"ל אסמכתא דכל דאי לא קנה עכ"ל אלא שמצד אחר הם חלוקים לפי דברינו זה דהיינו דבקבע לו זמן לדעת הרשב"א ז"ל אין צריך מעכשיו ולדעת הריב"ש ז"ל לא שנא בסתם ל"ש כשקבע לו זמן בכל גוונא צריך מעכשיו, כי היכי דלא ליהוי אסמכתא אלא שזה קשה למה שכתבתי בדעת הרשב"א ז"ל דכל שקבע זמן לתנאי החזרה אינו צריך מעכשיו דממ"ש בתשו' המיוחסות סי' י"א נראה להיפך שכתב שם דכל קנין הוי כמעכשיו דאל"כ היאך קונה לאחר זמן וכו' יע"ש, והרי נדונו שם היה בקבע לו זמן ד' שנים ואפי"ה הצריך שיהיה שם קניין דהוי כמעכשיו, ולזה יש לומר דאה"ן דגם להרשב"א ז"ל ודאי דצריך שיהיה שם קנין בעת המכר גם בקבע לו זמן, אלא דאם לא קבע לו זמן לא מהני קניין לבד אע"ג דהוי כמעכשיו אלא צריך שיאמר לו בפי' שיקנה מעכשיו כשלא יחזיר וכדכתיבנא לעיל. ועוד י"ל דהתם מבואר בשאלה שלא הקנה לו בשום קנין אחר כי אם בקנין לבד דאפי' שכתב לו שטר לא נתנו בידו כי אם ביד שליש, ונמצא שאם לא חשיב קנין כמעכשיו במאי קני זה לאחר זמן, ותדע שכן הוא שהרי כתב הרב ז"ל שם דאם הוא שטר אקנייתא דקני ליה כשיגיע השטר לידו אף שלא כתב לו מעכשיו וליכא קנין, והרשב"א ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דכל דאיכא קנין לא בעינן דנימטי שטרא לידיה דלוקח וכמו שביארנו כן לעיל בשער א' ס"ו ועיין שם שהארכתי בענין זה. א"כ ש"מ מדברי הרשב"א ז"ל דבשטרי אקנייתא אפי' בלא קנין ובלא מעכשיו קונה כשיגיע השטר לידו למפרע משעת הכתיבה, וא"כ כי כתב שם דקנין הוי כמעכשיו היינו משום שלא קנה בשום קנין אחר, ואה"ן דאם הקנה לו בכסף ושטר או חזקה והתנה עמו להחזיר וקבע לו זמן בכה"ג לא בעינן מעכשיו ודו"ק.

ועיין להרשב"א ז"ל בח"ב סי' צ"ט יע"ש ובח"ב סי' ל"ה, והביאה מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' נ"ה יע"ש ודו"ק.

ומתוך מה שנתבאר תשובה מוצאת למה שרצה להכריח הרב מחנה אפרים ז"ל שם בה' מו"ל סי' י"ג דבמכר ע"מ להחזיר המכר קיים ואין בו משום ריבית כשאמר ע"מ, דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עכת"ד יע"ש, ואחרי המחי' ליתא, ומה שהכריח כן מתשו' הרשב"א ז"ל בסי' קצ"ח לא ידעתי מה זו ראייה ולאיזה תכלית הביא דין זה מהרשב"א ז"ל דהלא גמ' ערוכה היא בקידושין ד"ו דאמר רבא בכולהו קנה לבר מאשה ודוקא באומר ע"מ, וכן פסקו כל הפוסקים והרמב"ם ז"ל פי"ב מה' תרומות ופי"א מה' בכורים והטור יו"ד סי' ש"ה ושם הביאו מרן ז"ל בב"י בב"ה ומור"ם ז"ל בד"מ דברי הרשב"א ז"ל בתשו' דסי' קצ"ח הנז' וסי' תשנ"ט יע"ש וה"ה באומר ע"מ, וא"כ מה חידוש יש יותר בדברי הרשב"א ז"ל מדברי שאר הפוסקים, ולפי האמת עיקר ראייתו איני מכירה, שהרי גם במכר ע"מ להחזיר אה"ן דהמכר קיים אלא שיש בו משום איסור ריבית, ואע"ג שיש שם איסור ריבית מ"מ המכר והתנאי קיים, דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כמו שפסקו כל הפוסקים וגם הרשב"א ז"ל עצמו פסק כן בח"ב סי' של"ב יע"ש, משא"כ בתרומה ופדיון הבן ואתרוג דליכא בהם שום איסורא, וכמו שהארכתי לעיל בזה, ואדרבא מתרומה יש ראייה שמפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות אמרו חז"ל דאסור לעשות כן, וכן ראיתי שכתב כן להדייא הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין שם דקי"ל דמתנה ע"מ להחזיר הוייא מתנה ודוקא באומר ע"מ, וכן הוא הדין במכר אלא שיש בו משום ריבית עכ"ל, והרי הריטב"א ז"ל ס"ל שם במכר ע"מ להחזיר דבחזרתו נתבטל המכר והיינו טעמא משום דהתורה ירדה לסוף דעתם דלשם הלואה נתכונו, ומשו"ה כשהחזיר הוי המכר בטל למפרע דנתברר הדבר וכמו שהארכנו לעיל כן בביאור דברי הריטב"א ז"ל. משא"כ בכל הנך דליתא לאומדנא זאת הוי המעשה קיים לעולם, ומדברי הריטב"א ז"ל אלו בחי' לקידושין נראה שיש ראייה ג"כ למ"ש בדעתו לעיל דקודם חזרה לא הוי המכר בטל אלא שיש בו משום איסור ריבית וכמ"ש הריב"ש ז"ל דשמא יבא לאיסור תורה, אסיר לעשות כן שהרי כתב כאן דהמכר קיים אלא שאסור משום ריבית, ואילו בחי' לב"מ כתב דהמכר בטל משום דהתורה ירדה וכו' אלא ודאי שיש לחלק בין קודם חזרה לאחר חזרה, וכדעת הריב"ש ז"ל וכמ"ש לעיל וגם דעת הרשב"א ז"ל כבר נתבאר לעיל דמ"ש בכל הנך תשו' דהמכר בטל היינו אחר שיחזיר המעות אבל קודם חזרה גם הרשב"א מודה דהמכר קיים וכמו שנראה מדבריו בכל הנך מקומות שזכרנו. וכבר ראיתי לעט"ר הגאון מרן שם בסוף הסי' שהביא דברי הריטב"א ז"ל אלו דפ"ק דקידושין. ולפי דרכו דרך הק' הקשה דברי הריטב"א ז"ל אהדדי והניחם בתימא יע"ש, ואחרי ניו"ק לפי מה שנתבאר נראה דברי הריטב"א ז"ל נכונים הם בטעמם הכא והתם, וכאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה וכאמור, ועל פי זה נוטים דברי התו' והרא"ש בהך סוגייא דב"מ שכתבו גבי מכר לו בית דהוי צד אחד בריבית, דהיינו אם לא יביא המעות המכר קיים ואם יחזיר אז המכר בטל דאין כאן מכר אלא הלואה והיינו שמתברר הדבר למפרע כשהחזיר דלא נתכוונו למכור ולקנות אלא ללות, ולפי"ז ע"כ צריכים אנו לדחוקי אנפשין גם בדברי הטור ז"ל ביו"ד דמ"ש שאין כאן מכר אלא הלואה מילתא בטעמא קאמר לה דהיינו דמה דאסור ללוקח לאכול פירות הוא משום דכיון דצריך להחזירו כשירצה, א"כ לבסוף נמצא שאין כאן מכר אלא הלואה או שמא י"ל שדעת הטור ז"ל כדעת רב עמרם גאון ז"ל דבסתם בלא קבע זמן מתבטל המכר מיד ולא דמי למקח שנעשה באיסור, דהתם לפי האמת נתכוונו למכור אלא דעשו הענין בדרך איסור ולכך המקח קיים ויסתלק האיסור, משא"כ הכא דאיכא אומדנא שלא ירדו לתורת מכר כלל אלא ללות משו"ה קאמרי רבנן דאין כאן מכר.

ובאמת זו היא שקשה להרב מח"א ז"ל שם שהק' דברי הרמב"ם דבה' מו"ל עם מ"ש בה' מכירה אהדדי, וכתב שראה להאחרונים ז"ל שנדחקו בישוב דבריו וחילקו בין קבע זמן, לכשהתנה בסתם ולא קבע זמן לתנאי החזרה, וע"ז כתב הרב ז"ל דאיברא דלענין דינא החילוק הוא אמת, אבל לפרושי הכי בדברי הרמב"ם הוא דוחק, ומבין ריסי עיניו נראה דהוא ז"ל מינח ניחא ליה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י המונח שהניח אח"כ לחלק בין אומר ע"מ לאומר ותחזיר לי, והא ודאי היינו כונתו דמ"ש בה' מכירה דהמכר קיים איירי כשהתנה בעל מנת, ומ"ש בה' מו"ל דהמכר בטל איירי שלא התנה בעל מנת ועפ"י זה כתב בסו"ד דנפקא מינה אם נאנס המקח דלפי דעת הרמב"ם והטור וכו' נאנס למוכר עכת"ד. ואחרי המחי' לא זכיתי להבין דבריו,. דא"כ שדברי הרמב"ם ז"ל בה' מכירה איירי בשהתנה בעל מנת ולהכי כתב דהמכר קיים, הרי עדיין ק' לדבריו ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם, דלפי דבריו מבואר דבכגון דא שמתנה בעל מנת ה"ז מכר גמור ותנאי קיים ומותר ואין בו משום איסור ריבית דומיא דפדיון הבן, ואילו הוא עצמו הכריח שם לעיל מזה בדעת הרמב"ם ז"ל בה' מכירה שכתב שם בדין י"א הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין בזה אבק ריבית, ומדכתב הכי גבי לוקח שהתנה, ש"מ דבהתנה המוכר יש בו איסור אבק ריבית, והרי לדבריו דשם איירי בדהתנה בע"מ הדבר קשה מאי איסורא איכא, ואם נאמר דס"ל במשמעות הלכה זו דלא איירי בע"מ, הרי אין איסורו מדרבנן שהוא א"ר, כי אם ר"ק וכמ"ש בה' מו"ל ולדידן ניחא שדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' תס"ד דיש בדין זה ג' סוגים דהיינו אם לא יחזיר הרי המכר קים ואין בו שום איסור, ואם יחזיר הרי נתבטל המכר והוא ר"ק, ובמאי דביני ביני יש איסור דרבנן שלא יאכל הלוקח פירות שמא יבא לאיסור תורה:

והרמב"ם ז"ל ביאר עוד בדין זה דאם התנה כן והמוכר אוכל פירות הרי המכר קיים אף לאחר שיחזיר, דבזה לא שייך האומדנא דלשם הלואה נתכוונו שהרי המוכר אוכל פירות ולא הלוקח אלא ודאי דלשם מכר גמור נתכונו והמכר קיים והתנאי קיים, דאם ירצה המוכר להחזיר יחזיר ואם לא ירצה לא יחזיר ומוחלט המכר בידו, ולפי"ז נפקא מינה להיפך מדברי המח"א ז"ל, דלכל הצדדים אם נאנס המקח נאנס ללוקח ולא למוכר, דלפי מ"ש גם מ"ש בה' מו"ל דאין כאן מכר היינו לאחר שיחזיר אבל קודם שיחזיר עדיין לא יצא מתורת מכר, וא"כ אם נאנס נאנס ללוקח דהרי לא החזירו, גם מ"ש שם דמ"ש האחרונים לחלק בדברי הרמב"ם בין קבע זמן לתנאי החזרה שהוא דוחק לפרש הכי בדברי הרמב"ם ז"ל, אחרי המחי' לענ"ד דוחק נאמר היכא שניתן ליאמר הדבר אלא שהוא דוחק, ולענ"ד אעיקרא לא ניתן ליאמר חי' זה בדעת הרמב"ם ז"ל דבהדיא כתב שם בה' מכירה דלא שנא אם קבע זמן אם לא קבע כמ"ש שם בה' הנז' פי"א דין יו"ד וז"ל, וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פ' או כשיתן לו את המעות הרי המכר קיים, הרי דבין בקבע זמן בין לא קבע זמן אלא שהתנה סתם לכשיחזיר כתב דהמכר קיים, וא"כ איך אפשר לומר דכאן איירי דוקא בדקבע זמן, והוא פלא וצ"ע:

איברא שדברי הרשב"א ז"ל בשתי תשו' שהביא מרן ז"ל ביו"ד סי' קע"ד נראים סותרות לכל מה שכתבנו, שהנראה שם מדבריו הוא דכל שתנאי החזרה הוי קודם המכר או בעת המכר המכר בטל שכתב שם וז"ל מי שמכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכשיהיו לו מעות יחזירם לו אין זה מכר אלא הלואה וכו', ומדבריו אלו משמע דמיד מעת התנאי נתבטל המכר ונעשו המעות הלואה אף קודם שיחזיר. והנה אמת דעכ"פ קשה בדברי הרשב"א ז"ל דהרי אמרו בקדושין בכלהו קני לבר מאשה וכו', והוא ז"ל עצמו פסק בתשו' סי' קצ"ח ותשנ"ט גבי פדיון הבן כהך דרבא כמו שהביא דבריו מרן ז"ל ביו"ד סי' ש"ז. וא"כ פי דבריו אלו שהביא מרן בסי' קע"ד לא משכחת לה מכר ע"מ להחזיר לדעת הרשב"א ז"ל, ודוחק הוא לומר דהרשב"א ז"ל ס"ל דלא אמרו כן בש"ס דקדושין הנז' אלא במוכר קרקע לחבירו בכסף והתנה עמו שיחזיר לו את הכסף או שהתנה המוכר שיחזיר לו הקרקע לאחר זמן בלי חזרת המעות דבכה"ג לא משכחת לה איסור ריבית והוי ממש דומיא דנדון שהביא הש"ס, משא"כ כשהתנו שזה יחזיר לו מעותיו, וזה יחזיר לו קרקעו ודאי דיש פנים לומר שלא יש כאן. מכר אלא הלואה, ומיד בעת שהתנו מתבטל המכר אלא שגם זה אינו נכון חדא דהו"ל להרשב"א ז"ל באחד מהמקומות הנז' לבאר לנו חידוש זה, ותו דבהדיא כתב רבינו הגאון ז"ל המחבר שדין מכר ע"מ להחזיר נלמד מהך סוגיא דקדושין, ש"מ דלא ס"ל לרבינו ז"ל לחלק בהכי כלל, וגם שלא מצאתי לשום אחד מהראשונים שנחתו לחלק בין נדון הש"ס דקדושין לדין מכר ע"מ להחזיר שאנו דנין בו, ואדרבא כבר זכרנו לעיל שהריטב"א ז"ל שם בחי' לקדושין, כתב דגם במכר ע"מ להחזיר המכר קיים אלא שיש בו איסור ריבית יע"ש, וא"כ כיון שאין סברא לחלק בין זה לזה, א"כ ק' לדעת הרשב"א היכי משכחת לה לדעתו ז"ל מכר ע"מ להחזיר כשהתנה המוכר בעת המכר שיהא המכר קיים, דמהך סוגיא דקדושין מבואר דכל מכר ע"מ להחזיר הוי המכר והתנאי קיים, וגם לפי שביארנו לעיל דעת הרשב"א ז"ל דס"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים, ומה גם למ"ש בתשו' המיוחסות דכיון שהגיע הזמן שקבע להחזרת המעות ולא החזירם נחלט המקח ביד הקונה והרי לדבריו בכאן כל מכר שנעשה בתנאי להחזיר מיד המכר בטל, א"כ מה בכך אם עבר הזמן הרי מעיקרא לא קנה שלא היה כאן מכר. כי על כל אלה נראה לי יותר נכון לומר שדעת הרשב"א ז"ל כמ"ש לעיל, דכל מ"ש בתשו' הנז' דהמכר בטל אינו אלא בתר חזרת המעות, אבל קודם חזרה המקח תלוי ועומד וכמו שהארכנו לעיל, וא"כ גם מ"ש בתשו' הנז' שהביא מרן ז"ל ביו"ד סי' קע"ד שאין כאן מכר אלא הלואה, לא כן כי אם לאחר שהחזיר וכאמור:

ואת זה ראיתי למוהרא"ב ז"ל בתשו' סי' ר"ח שהבין בפשוט בכונת דברי הרשב"א ז"ל בתשו' אלו כדעת המח"א ז"ל ומורי הגאון מרן אבא נר"ו, שדעתו הוא דכל מכר ע"מ להחזיר שעשה המוכר התנאי, בטל מיד המכר אף קודם חזרה, והוא שחקר הרב ז"ל שם כמו שחקר הרב מח"א ז"ל אם נפל או נשרף הבית האונס למי הוי, והביא הרב ז"ל מדברי הריב"ש ז"ל בסי' תס"ד שהזכרנו דמבואר מדבריו דעד שלא החזיר הוי המקח קיים, וא"כ הוי האחריות על הלוקח, ואח"ך הביא מתשו' הרשב"א ז"ל הנז', שהביא מרן ז"ל ביו"ד סי' קע"ד ובח"מ סי' כ"ז דמבואר מדבריו דמיד בטל המכר, וא"כ קאי אחריות על המוכר, ואח"כ חקר הרב ז"ל עוד דאמאי בטל המכר מאחר דקי"ל דכל מקח שנעשה באיסור המקח קיים, וניחא ליה לחלק דהא אמרי' מקח שנעשה באיסור דהוי המקח בטל ה"ד היכא שבשעה שנעשה המקח לא היה ודאי שיבא לידי איסור ע"י תנאו כגון ההיא דפסק עד שלא יצא השער ונתייקר השער אח"כ דהא מיד בעת התנאי לא הי' שם איסור ודאי דשמא לא יתייקר השער לבסוף, ומשו"ה הלוקח יכול לחזור וכן הכא גבי מכר ע"מ להחזיר שהוא מתנה על ספק איסור, בכה"ג ודאי דבטל המקח מיד, והיינו דמתנה שאם יהיו לו מעות שיחזירם לו, והרי כשמחזיר הוא דהוי ריבית, ולכך בטל המקח משום שיכול לומר אדעתא דהכי לא מכרתי את"ד, יע"ש באורך:

ואחרי המחי' לפי מה שנתבאר לעיל שדעת הרשב"א ז"ל ג"כ דמקח ע"מ להחזיר אינו בטל מיד, א"כ חילוק זה אין אנו יכולים להעמיס בדבריו דהרי הכא דאין האיסור ודאי בשעת המקח, ואפי"ה המקח קיים אלא דבחזרה הוא מתבטל כמ"ש ומה גם דעכ"פ לפי דעתו ז"ל, וכן נ"ל דעת הנ"י ז"ל שם בהלכות בפ' אז"נ דס"ל דגם בפסק עד שלא יצא השער ונתייקר השער אין שום אחד יכול לחזור בו, א"כ הדרא קו' לדוכתא דאמאי הכא בטל המקח ודברי הטור ז"ל יותר מבוארים בדין זה דמכר ע"מ להחזיר דס"ל דבטל המקח מיד, ואילו הוא עצמו פסק דמקח שנעשה באיסור המקח קיים, ואפי' בכה"ג שלא היה שם איסור גמור בעת המקח הוי המקח קים, ולענ"ד נראה דיש להכריח כן מהש"ס שם דס"ז דאמר אביי האי מאן דמסיק ביה בחבריה ארבע זוזי דריביתא ומיהב ליה גלימא לא מפקינן מיני', ומזאת הסוגיא למדו כל הראשונים ז"ל דמקח שנעשה באיסור הוי המקח קיים. כמו שאסף דבריהם מרן ז"ל בסי' ר"ח יע"ש, והרי התם מאי איסור יש במקח מעיקרא דהרי המקח הוא בהיתר גמור אלא שהמעות הם ריבית, וא"כ נימא דמשו"ה הוי המקח קיים דהרי עכ"פ אין בעיקר המקח שום איסור, משא"כ בכל הנך דהוסיף בדמים בשביל המתנה, ופסק עד שלא יצא השער דיש איסור ממש בגוף המקח נימא שיהא בטל המקח, אלא שלפי האמת ס"ל לכל הראשונים ז"ל דלא שנא, דהא מיהא צד איסור היה שם במקח וזה דע"י שהיה חייב לו ריבית נעשה המקח הזה, ואפי"ה המקח קיים, א"כ מינה דכל מקח שנעשה באיסור המקח קיים באיזה אופן שיהיה:

ושוב אחרי רואי ראיתי להרב מח"א ז"ל בה' מו"ל סי' ל"ז שהק' דברי הרמב"ם בפ"ח מה' מו"ל אהדדי עמ"ש בתחי' הפרק למ"ש בסיף הפרק, וניחא ליה להרב ז"ל לחלק בהכי לדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש, ואחרי המחי' לא ידעתי מה יענה לדברי ה"ה ז"ל שם שהבין בדעת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דס"ל דכל מקח שנעשה באיסור המקח קיים, ואפי' דאיכא איסור בגוף המקח, וזה מבואר בדברי ה"ה ז"ל מדהשוה דעת הרמב"ם ז"ל בזה עם דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל יע"ש, ועיין להרב בכה"ג ז"ל בח"מ סי' ר"ח הגב"י יע"ש, ולא ע"ט האסף כי גם ראיתי למהרשד"ם ז"ל ביו"ד סי' ס"ט שכתב לחלק בדין זה דמקח שנעשה באיסור דהמקח קיים, דאם האיסור הוא בתנאי כל שאינו מתקיים התנאי מפני איסור שבו בטל המקח ועפי"ז ניחא ליה בהך דמכר ע"מ להחזיר דבטל המכר משום דהאיסור אינו במקח עצמו כי אם בתנאי את"ד יע"ש, ואחרי ניו"ק גם זה לא ניחא לישב שפיר שהרי גם במכר פירות עד שלא יצא השער איירי שהתנה עמו שיתן לו פירות לאחר זמן בשער שפסק עכשיו וא"כ האיסור בתנאי, ואפי"ה המקח קיים לדעת הטור ז"ל כמו שנתבאר, ומה גם דמתשו' הרשב"א ז"ל בח"ב סי' של"ב מבואר דאפי' דהאיסור הוא בתנאי אפי"ה המקח קיים והתנאי בטל, ומיהו לזה י"ל דאדרבא מדברי הרשב"א ז"ל סיעתא למוהרשד"ם ז"ל שכתב וז"ל ואע"פ שתנאם באיסור מ"מ תנאם תנאי, והביא ראיה ממקח שנעשה באיסור דהמקח קיים הוא הדין תנאי שנעשה באיסור דהתנאי קיים, וכיון דהתנאי אינו יכול לקיימו מפני איסור ריבית ס"ל למוהרשד"ם ז"ל דמתבטל המקח כדין כל תולה מקחו בתנאי דאם לא נתקיים התנאי לא נתקיים המקח, אלא דקשה עדיין לפי סברת מוהרשד"ם ז"ל הלזו דאמאי לא כתב הרשב"א ז"ל ג"כ הכי דכיון דהתנאי לפי האמת אינו יכול לקיימו מפני האיסור ג"כ נתבטלה המעשה דהיינו ההלואה והמשכונה, ולמפרע נעשה זה שואל, וכעת צריך אני להתישב בכל זה ואין הפנאי מסכים:

ולמה שנשאל הרב מח"א ז"ל שם בה' מו"ל סי' ל"ז, הנה מתשו' מוהרשד"ם ז"ל הנז' דסי' ס"ט בחיו"ד וממ"ש מרן ז"ל בתשו' המבי"ט ז"ל סי' ר"ע והמבי"ט ז"ל שם וסי' רע"ג יתבארו הדברים יע"ש ודו"ק:

העולה מכל מ"ש הוא דבהך דינא דמכר ע"מ להחזיר מאי דאיכא לספוקי הוא אם המכר קיים עד שיחזיר ואינו מתבטל מתורת מכר כי אם לאחר שהחזיר, וכמ"ש שכן הוא דעת כל הראשונים וגם דברי הטור ז"ל אפשר לפרשם בהכי, ואף אם ת"ל שיש בזה חולקים וס"ל דמיד כשהתנו כן בטל המכר, א"כ הו"ל כהלואה ממש, וא"כ לכל הדיעות ברור הוא דאף אם נעשה המקח והתנאי בלשון ע"מ ומעכשיו אפי"ה לכ"ע בחזרה ודאי מתבטל המקח ולא מהני מה שנעשו התנאים בלשון ע"מ, משום דכשהחזיר איגלאי מילתא למפרע שלא נתכונו למכור אלא ללוות ולא דמי דבר זה למקח שנעשה באיסור דהתם נתכונו זה למכור וזה לקנות אלא שעשו המקח באיסור כגון מוסיף על המקח, דלפי האמת זה מכר וזה לקח אלא משום שרצו ליקח באשראי הוסיף עליו בדמים, וכן ההיא דפ' אז"ן דס"ה יע"ש, שכל אלו הדבר ברור שעיקר מעשיהם הוא קיים ומשו"ה המקח קיים משא"כ הך דמכר ע"מ להחזיר שאומדנא יש שלא כיונו למכור ולקנות אלא ללות, ומשו"ה המכר בטל למר מיד ולמר אחר שיחזיר, אשר עפ"י זה אני תמיה לגאון עוזינו הרב הקדוש כמוההרי"ט אלגזי ז"ל בתשו' כי באה בס' חק"ל יו"ד ח"ב סי' ך' למר הגאון זצ"ל שרצה להכריח בדין מכר להתיר את האיסור אם יכול להחזיק הלוקח בחפץ שלא להחזירו, והרב ז"ל הביא דברי הרב מח"א ז"ל הנז' דכל שעשו התנאים בלשון ע"מ הותר הריבית וחייב להחזיר, ושוב הביא מדברי הריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין והק' כמו שהק' עט"ר הגאון מרן זצ"ל סי' י"ח ומתוך זה יצא הרב ז"ל לידון בדבר חדש דכל שמכר ע"מ להחזיר בלשון ע"מ אם היה הענין במכירת בית ושדה וכיוצא שהלוקח אוכל פירות דקרקע במאי דביני ביני ודאי דאסור אפי' במתנה תנאי גמור ע"מ להחזיר, דהא בשעת אכילת הפירות איכא ספיקא שמא בסוף לא יתקיים תנאי החזרה ומתבטל המכר למפרע כיון שלא נתקיים התנאי וכו', ובכה"ג איירי הריטב"א דקידושין וסוגייא דמגילה, אבל במוכר משכון או קרקע כנהוג בזמנינו דהלוקח אין לו שום הנאה ושייכות בריבית בהיותו בידו כי אם עיקר ההנאה הוא שבחזרה חוזר ומוכרו לו ביוקר וכו', ובאותה שעה שנהנה ממנו כבר קיים תנאי החזרה וכו' שפיר י"ל דבמתנה ע"מ להחזיר שפיר דמי להתיר התוספת וכו', את"ד. ובסו"ד הביא שראה למורי ועט"ר הגאון מרן זצ"ל בסי' י"ח שהביא להקת הפוסקים דס"ל דגם בכה"ג דאם רצה המלוה לזכות במקח ולא להחזיר דלא מפקינן מיניה ולפי"ז צ"ל דכל הני רבוותא לא ס"ל דמכר ע"מ להחזיר מהני להתיר איסור ריבית וכו', את"ד יע"ש באורך. ואחרי נשיקת עפרות ר"ק אנכי בער לא זכיתי להבין אמריו דאעיקרא החילוק שחילק כדי לקיים דינו של הרב מח"א ז"ל, הנה מלבד שבדברי הרב מח"א ז"ל שהוא בעל השמועה ומימרא זאת, אין אנו יכולים להעמיס את דבריו דבהדייא קא, משתעי הרב מח"א ז"ל גם בשאוכל הפירות בהיות הבית ביד הלוקח, ואפי"ה ס"ל להרב מח"א ז"ל דכל דהוי בלשון ע"מ דשפיר דמי ואילו הוא ז"ל כתב דכל כה"ג אליבא דכ"ע אסור אף דהוי בלשון ע"מ יע"ש, וא"כ אם בעל המימרא אינו מקבל החילוק מה לנו לדחוק אנפשין בשינוי דחיק, ובר מן דין דעיקר דבריו אלו לענ"ד אחרי המחי' הם היפך כל דברי הראשונים ז"ל, שהרי המונח שהניח דבתנאי החזרה אם אינו מחזיר מתבטל המכר ואם מחזיר מתקיים המכר, דבריו אלו הם היפך דברי התו' והרא"ש ורש"י ז"ל בפ' אז"ן, ורב עמרם גאון בתשו' והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל בתשו' כאשר זכרנו דבריהם למעלה שכולם כתבו בפי' דמאי דהוי צד אחד בריבית לר"י אינו על צד שאם יבא המוכר להחזיר מעותיו ולא יחזיר הלוקח את הקרקע, שהרי בצד זה גם לר"י אסור וליכא למ"ד דמותר שהרי על תנאי זה מכר וכל שלא החזיר הרי לא נתקיים התנאי ולא נתקיים המקח מעיקרא ובכה"ג אפי' לרבי יאודה אסור שהרי נתבטל המקח למפרע ואין בצד זה צד היתר לר"י, ודין זה בין שאוכל הלוקח הפירות דהוי הפירות רבית גמורה כיון שלא היה כאן מכר אלא על תנאי זה, ובין שאכל המוכר הפירות דליכא משום ריבית מ"מ המקח קיים כשמקיים התנאי דוקא, וכמו שפ' הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה יע"ש, ולא אמרי' צד אחד בריבית לרבי יאודה אלא על צד שמא לא יהיו מעות להמוכר להחזיר ללוקח, או אפי' אם יהיו לו מעות לא יעלה ברצונו לפדות את הקרקע שהרי תנאי חזרה זה לא נעשה אלא לרצון המוכר, ואינו תנאי מוחלט דהיינו דבין ירצה המוכר ובין לא ירצה המוכר שחייב להחזיר, כי אם שהתנה כן מרצונו של המוכר, שאם יהיו לו מעות יחזירם לו ויחזיר את המקח, ואם לאו יהיה מוחלט בידו של הלוקח, ואמטו להכי איכא צד היתר וצד איסור, דהצד היתר הוא אם לא יפדנו והצד של איסור הוא אם יפדנו, וכמ"ש כן בהדייא רש"י והתו' והנמק"י והרא"ש והטור והרשב"א והריטב"א ורב עמרם גאון ורבינו הגאון ז"ל, ולהעתיק דבריהם הוא יגיעת בשר עיין שם בדבריהם, והרי ברייתא זאת מיתוקמא דלא כר"י, וכדאיתא במגילה ובב"מ דס"ג ודס"ט הרי כבר הכרחנו לעיל דלר"י ע"כ דאיירי במעכשיו או לדעת הרשב"א ז"ל שזכרנו לעיל באופן דלא שייך אסמכתא כאן כי אם שמכר לו מעכשיו ע"מ להחזיר אפי"ה ס"ל לכל הגאונים הנז' דבחזרה הוא דמתבטל המקח, ולא שהחזרה מקיים המקח. ומ"ש הרב מח"א ז"ל, והרב מוהריט"א ז"ל דבכה"ג דמי למתנה ע"מ להחזיר דקי"ל דאם:

החזירו יצא ואם לא החזירו לא יצא, והיינו ודאי דבחזרה הוא שמתקיימת המתנה וכה"ג הוי במכר ע"מ להחזיר, אחרי המחי' כבר ביארנו לעיל שאינו דומה מכר ע"מ להחזיר למתנה להחזיר בזה, דבמתנה ודאי הוי התנאי מוחלט דהא לא תלאו התנאי ברצון הנותן שאם ירצה הנותן שיחזירהו שחייב להחזיר, כי אם דהוי תנאי מוחלט שנתן לו ע"מ שיחזירהו לו, וגם מה שהביא ממחלוקת הריב"ש בסי' שמ"א ומוהר"י ן' מיגש ז"ל בתשו' סי' ע"ב דפליגי אי נתינה בע"כ של נותן במתנה ע"מ להחזיר אי חשיב קיום התנאי, לע"ד כל זה אינו עניין לנ"ד דלענ"ד לענין זה לא דמי מכר ע"מ להחזיר למתנה ע"מ להחזיר, והרי לדעת כל הגאונים שזכרנו הנה כולהו ס"ל דעכ"פ במכר ע"מ להחזיר החזרה הוא ביטול המקח, וכמ"ש רב עמרם גאון והריטב"א ז"ל והריב"ש ז"ל בסי' תס"ד, והטעם כמו שהביא מורי הגאון זצ"ל בשם הריטב"א ז"ל דהתורה ירדה לסוף דעתם דלהלואה נתכונו. אשר עפ"י זה נוראות נפלאתי על מורי ועט"ר הגאון מרן אבא נר"ו שם בסי' י"ח שהביא דברי רבינו הגאון המחבר, ונדחק הרבה בישוב דבריו שדימה דין מכר ע"מ להחזיר למתנה ע"מ להחזיר והק' עליו דלמאי דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר אין צד לאסור כשהחזיר, ושוב כתב דבדוחק י"ל דודאי מ"ש רבינו המחבר ז"ל דדמי מכר למתנה ע"מ להחזיר לאו דדמי ממש דהתם בחזרה שהיא קיום התנאי נתקיימה המתנה, משא"כ כאן דהחזרה היא ביטול המקח, ואחרי ניו"ק לא ידעתי מאי דוחקיה דנימא דמה שדימה רבינו ז"ל דין מכר למתנה היינו באופן שאין במכר איסור כגון שאוכל המוכר פירות, דבכה"ג אפי' לרבנן דר"י מותר, וכדאיתא בב"מ דס"ג בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר אף לרבנן, ובאופן זה ודאי דאם ירצה המוכר שיקיים התנאי הרי ודאי שבחזרה שמקיים התנאי הוא שמקיים המקח שאין באופן זה איסור ריבית, כי היכי דנימא דהחזרה הוא ביטול המקח, שלא כתבו הגאונים כן אלא כשלוקח אוכל פירות דאז ודאי כשמחזיר אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתם שלא נתכונו לקנות ולמכור כי אם ללות, ומשו"ה הוי החזרה ביטול המקח, משא"כ כשהמוכר אוכל פירות אז ודאי דקיום התנאי הוא קיום המקח כמו מתנה ע"מ להחזיר, וכמ"ש לעיל שזהו כונת הרמב"ם ג"כ בפי"א מה' מכירה היו"ד והי"א יע"ש. ויותר מזה אני תמיה בדברי הגאון מוהריט"א ז"ל שהמציא חילוק זה, דהיכן מצא בשום אחד מהפוסקים דס"ל דבמכר ע"מ להחזיר שהחזרה יהיה קיום המקח, אף לפי אופן דבריו כשהתנה המוכר, דלא נחלקו האחרונים ז"ל במכר להתיר את הריבית אי הוי מכר גמור אלא כשלא התנה המוכר כלום, ואדרבא מכר לחלוטין דבכה"ג ס"ל דפקע איסור ריבית וחיוב החזרה אתי ממילא, אפי' אם לא התנה הלוקח אח"כ, הו"ל כאלו התנה הלוקח בחיוב גמור להטיב עמו להחזיר לו מקחו, אמנם כשתנאי בא מצד המוכר אני בעניי לא מצאתי שום פוסק שיסבור דאם החזיר שתנאי החזרה מקיים המקח, אלא אדרבא כולם שוים לאסור איסר, וס"ל דכל שהתנה המוכר החזרה היא ביטול המקח, והיינו רישא דברייתא דמכר לו בית מכר לו שדה דאסור, וכמו שפסקוה כל הפוסקים. ועוד תמהני טובא בעיקר חילוק הרב אשר ירד לחלק, דיותר גרוע הוא לענין איסור ריבית כשהלוקח אוכל פירות הקרקע כשהבית בידו, לכשהוא איני דר בבית ואינו משכירה הוא לאחרים, כי אם כשחוזר ומוכרו למוכר, אז הוא שמוכרה לו ביוקר לפי שיעור ההכשר הנהוג דזה שפיר יש להתיר וכו', את"ד, ואחרי המחי' מלבד שדבריו אלו נראים להיפך מצד הסברא, דהסברא נותנת דיותר גרוע הוא כשנותן לו ריוח יתר על עיקר המעות אשר קבל ממנו, דאז ודאי נראה דבתורת ריבית קא יהיב ליה, ואלו באוכל פירות הבית כשהיא בידו אינו נראה כ"כ שהוא משום ריבית דהא בתורת מכר בא לידו, וכל שעדיין לא החזירו דידיה קא אכיל, ועוד קשה לדבריו דהא תינח במשכון מטלטל שהמנהג הוא כן כמ"ש הרב ז"ל דכשחוזר המעות חוזר ג"כ הריוח בהדי הקרן. אמנם במשכון קרקע שהמנהג הוא שחוזר ומשכירה למוכר כדי לאכול הפירות בתורת שכירות, אפי' דנימא דאינו נותן השכירות אלא לבסוף כשמחזיר הקרן, מ"מ הרי זה ג"כ מיקרי אוכל פירות הבית בהיותו בידו, ואפי' דנימא דלא מיקרי, מ"מ הרי הרב מח"א ז"ל לא קיים דינו מה"ט. ובאמת שאח"כ ראיתי דכל מ"ש הרב ז"ל בזה הוא היפך תשו' הריב"ש ז"ל בסי' ש"ז, שכתב שם בהדייא דיותר טוב הוא כשאוכל הפירות בהיות הבית בידו ממה שהוא לוקח ריוח או שכירות מהמוכר, ואע"ג שדברי הגאון מוהריט"א ז"ל מיירי במכר הא נמי ליתא שכבר כתב הריב"ש ז"ל שאין הלשון גורם אלא הענין גורם, ואע"ג דעשו מעשיהם בתורת מכר, מ"מ כיון שהתנה עמו להחזיר מעותיו הו"ל כמשכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי דהויא ר"ק לדעת כל הראשונים זולת הראב"ד ז"ל, כמו שהאריך שם יע"ש, וא"כ ה"נ דכוותא דאע"ג דהוי הענין במכר, מ"מ כל דהוי מכר ע"מ להחזיר הו"ל כמשכנתא באתרא דמסלקי אלא שאח"כ האריך וצידד הריב"ש ז"ל שם דלא הוי ר"ק כי אם לאחר שיחזיר וכמ"ש בסי' תס"ד יע"ש, באופן שכל דברי הגאון מוהריט"א ז"ל בזאת התשובה נעלמו ממני וצ"ע:

ד) ומ"ש רבינו תדע לך ממכר שהוא חוזר לבעליו מתחלק על ב' עניינים, הענין הא' וכו' יש מקצתם שחוזרים בלא דמים וכו', כדגרסי' עבד עברי וכו'. הכי איתא בקדושין די"ד ע"ב:

ה) ומ"ש רבינו הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו וכו'. שם במשנה, ובספרי רבינו כתוב הנרצה. וצ"ל הנרצע:

ומ"ש רבינו ושדה אחוזה תורתו עד היובל וכו' עד כדגרסי' המוכר שדהו בשנת היובל וכו'. הכי איתא בערכין דכ"ט:

ז) ומ"ש רבינו ואין לו שיחפש בפדיונה כגון שימכור מדברים שהיה יכול למכיר וכו' ולא יפדה חלק היום וכו' עד וגרסי' נמי לא ימכור ברחוק וכו'. שם בערכין ד"ל, ומשמע מדברי רבינו ז"ל שאפי' אם היו לו מטלטלים מקודם שמכר שדה אחוזה אינו יכול למכור כדי לגאול שדה אחוזה, וזה משמע מדבריו שכתב כגון שימכור מדברים שהיה יכול למכור קודם מכירתו וכו', ומדכתב סתם מדברים שהיה יכול למכור משמע דכל דבר שהיה יכול למכור, ואפי' מטלטלים במשמע, אבל מה נעשה שהרמב"ם ז"ל בפי"א מה' שמיטה ויובל פסק דין זה, ומבואר מדבריו שדוקא בקרקע איתיה לדין זה וכן משמע מדברי החינוך ז"ל בפ' בהר מצוה שמ"ב יע"ש, וכן נראה מדויק לשון המשנה שם בערכין דקתני ולא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, משמע דאין עיכוב זה אלא בקרקע ועי"ש בתו' ד"ה לא ימכור ומדברי כולם משמע דדוקא בקרקע עסקינן, ואה"נ דבמטלטלים יכול למכור כדי לפדות שדה אחוזה, והן אמת כי כפי טעם הש"ס שם בערכין דנפקא לן הא מדכתיב ומצא כדי גאולתו, דהיינו שמצא עתה ולא שהיה לו מקודם, הנה לפי זה כל מה שהיה לו מקודם שייך למעט, מדכתיב ומצא ואפי' מטלטלים וכדמשמע מסתמיות דברי רבינו ז"ל, ומה גם דזיל לאידך גיסא אם איתא דבמטלטלים שהיו לו מקודם מותר למכור כדי לגאול שדה אחוזה, א"כ לא לישתמיט שום פוסק מלבאר דין זה בהדיא, וגם בדברי הרמב"ם ז"ל והחינוך ז"ל לא בא היתר מכירת המטלטלים בהדייא כי אם שנקטו דינם בשדה כלשון המשנה, אלא דעכ"פ גם שאינו יכול לפדות במטלטלים שהיו לו מקודם גם זה לא ביארוהו בפי' ועדיין אין הכרח מצד זה, וכדברי רבינו שבליקיטיו נקט הדין ג"כ במכירת שדה אחד, כדי לפדות אחר והדבר צריך ביאור עוד ואין הפנאי מסכים ודו"ק:

וממ"ש בפסיקתא ומייתי לה בב"ק ובערכין בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו' לסוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש לסוף מוכר קרקעותיו וכו', וגם בת"כ פ' בהר פ"י דרשו שאין אדם רשאי למכור שדהו וכו' אלא א"כ העני וכו' ע"ש, מכל אילין, יש לומר כסתמיות דברי רבינו ז"ל דאפי' מטלטלים אם היו לו מקודם אינו מוכר כדלעיל ודו"ק:

ח) ומ"ש רבינו וגרסי' עלה נמי מכר לראשון כמכר וכו'. שם בערכין, ומ"ש בחלוקה שניה מכר לראשון במאתים ולשני במנה, אין מחשב אלא עם הראשון וכו' ט"ס נפל וצ"ל אין מחשב אלא עם האחרון, וכן הוא במשנה ובש"ס שם, וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם, וכן מתבאר מדברי רבינו ז"ל בליקוטים והוא פשוט:

ט) ומ"ש רבינו ובתי החצרים וכו'. שם בערכין דל"ג ע"א יע"ש:

י) ומ"ש רבינו ותדע שזה הממכר על זה הענין יתכן להיות וכו' עד כדגרסי' הרי שהיה נושה בחבירו וכו'. הכי איתא בב"מ דס"ג ע"א יע"ש וכונת רבינו ז"ל בזה היא מבוארת שדין מוכר שדה אחוזה יתכן להיות עתה בזה האופן, דהיינו מכר ע"מ להחזיר וכשהמוכר אוכל הפירות והיינו ממש כדין גאולת שדה אחוזה שלא היה נותן המוכר ללוקח כל מה שלקח ממנו בעת שמכר לו, כי אם שהיה מחשב לו כפי שניו משנת המכרו לו, וה"נ דכוותא ודו"ק.

יא) ומ"ש רבינו ז"ל ואתה מוצא מקום שהקרקע חוזר לזמן ידוע וכו' עד וגרסי' המוכר בית בבתי ע"ח וכו'. הכי איתא בערכין דל"א ע"א.

יב) ומ"ש רבינו ז"ל ולא באתי לפרש תורת זה הממכר לצורך זה השעה וכו' כדגרסי' אין עבד עברי נוהג וכו' שם בערכין דכ"ט ע"א.

יג) ומ"ש רבינו אבל כל מי שרוצה להקנות וכו' לנהוג דין בע"ח שיהיו הפירות ללוקח לא כל הימינו וכו' כדגרסי' שנה האמורה וכו'. שם בערכין דל"א ע"א, הרי זו כעין ריבית והתניא ה"ז ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו, אר"י ל"ק הא רבי יאודה והא רבנן, ושם נחלקו התו' ז"ל ר"ת ז"ל עם רש"י ז"ל, דלר"ת הא דקתני ה"ז רבית גמורה אינו אלא מדרבנן, ולדעת רש"י הוי ריבית דאורייתא יע"ש, ודעת רבינו ז"ל הוא דהוי ריבית גמור מדאורייתא, אלא שבבתי ע"ח התורה התירתו שהרי דומה דין בית בבתי ע"ח למכר ע"מ להחזיר כשהתנה המוכר דאם אכל הלוקח פירות הוי ר"ק כדפסק לקמן כרבינא דחשיב ואפיק פירי ומטעם דהוי ר"ק כמ"ש בפי' לקמן, ודלא כמ"ש התו' ז"ל שם בפ' הריבית דס"ז ד"ה פירי, דרבינא דאפיק פירי לאו מטעם ר"ק אפיק אלא משום דהוייא מחילה בטעות יע"ש, והתו' אזלי לפי שיטתם שפי' כאן בערכין דמאי דקתני בברייתא ה"ז ריבית גמורה היינו מדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שם בב"מ, וכן פ' הטור ז"ל ביו"ד סי' ובח"מ סי' ר"ז, ודעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל הוי כדעת רבינו ז"ל דהוי ר"ק כמו שהביא מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ז סי' סי"ג יע"ש, ועיין שער י"ז ס"ג.

יד) ומ"ש רבינו הגאון ז"ל ומשפט כל קרקע שבעולם בשאר כל ארצות וכו' זה פשוט דבשאר ארצות לא היה נוהג בו דין גאולת שדה אחוזה ובתי ע"ח כי אם בארץ ולא בח"ל אף בזמן שהיובל נוהג דקרא כתיב ובכל ארץ אחוזתכם וכו', וא"כ חזר הדין דמכירת בתים בח"ל אף בזמן שהיובל נוהג הוי דינו כמו אם מכר עתה בארץ בזמן שאין היובל נוהג שלא חייבתו תורה למוכר להחזיר, ולזה כתב רבינו ז"ל דאם התנה עמו המוכר להחזיר לזמן שקצץ עמו בין בזמן שהיובל נוהג כשהוא בח"ל ובין בארץ בזמן שאין היובל נוהג, הריזה מחזיר כפי תנאו אלא שאסור הלוקח לאכול הפירות משום איסור ריבית, וכבר ביארנו לעיל ס"ג בשער זה שדעת רבינו הגאון ז"ל דאע"ג דהמכר והתנאי קיים מ"מ הפירות הוו ר"ק, והיינו ודאי לאחר שיחזיר אז נעשה ר"ק כמ"ש לעיל דכשהחזיר אז נתבטל המכר למפרע.

טו) ומ"ש רבינו ז"ל, אבל היכא שבתחילה לא נפל ביניהם תנאי בחזרת הקרקע וכו' עד כדגרסי' מכר לו בית וכו' ברייתא בב"מ דס"ה ע"ב מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר והקשו בש"ס מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר רבא סיפא דאמר ליה מדעתיה ע"כ, ופי' רש"י ז"ל דא"ל מדעתיה אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הילכך מותר, דאי נמי חזר וקבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו, אבל רישא שע"כ חייב להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא עכ"ל. וכן פי' הרא"ש ז"ל בהל' יע"ש. ומבואר מדברי רש"י והרא"ש ז"ל דהברייתא מיירי אפי' אם התנאי היה בעת גמר המקח כל שהתנאי בא מיד הלוקח והוא לרצונו, הרי זה לא מיקרי תנאי גמור ומשו"ה מותר, ואף אם מחזירה לו אינו אלא שחזר ומכרו לו מרצונו ולכך מותר, וכן הוא דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל כמו שהביאו דבריהם הנמק"י שם בהלכות, והרב בש"מ לב"מ שם וה"ה פ"ו מה' מו"ל יע"ש, וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל והטור ז"ל יע"ש. ואולם לדעת רבינו הגאון המחבר והרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שרוח אחרת אתם בפי' שמועה זאת, ואף ששלשת הרועים הנז' שנו חכמים בטעמם כאשר אבאר, מ"מ לעיקר דינא דאיסורא שוים הם, דהנה הרי"ף ז"ל בתשו' הנ"מ סי' רפ"ו השיב תשובה נצחת בפי' הלכה זאת דכי אמר רבא רישא דלא א"ל מדעתיה סיפא דא"ל מדעתיה, היינו כונתו לחלק בין אם היה התנאי קודם גמר המקח לאם היה התנאי אחר גמר המקח, דאם היה קודם גמר המקח אסור דודאי ע"ד כן נגמר המכר, ולא שנא התנה מוכר לא שנא התנה לוקח בכל גוונא אסור, כיון דהיה תנאם קודם גמר המקח אף דהתנאי בא מיד הלוקח, מ"מ גם המוכר סמך דעתו על התנאי וע"ד כן מכר והו"ל כאילו התנה המוכר ממש, ומאי דנקט רישא דלא א"ל מדעתיה והיינו פי' שהתנה מוכר ומשו"ה אסור לאו דוקא התנה מוכר וה"ה התנה לוקח, אלא דמשום דקודם גמר המקח אינו מדרך הלוקח שיעשה תנאי זה, ומשו"ה נקט התוספתא דהתנה מוכר שכן הוא מדרך המוכר להתנות שאם רוצה לפדות שיחזירנו לו, משא"כ בסיפא דאיירי אחר גמר שכבר נגמר המקח בסתם בלי שום תנאי בכה"ג מותר בין התנה מוכר ובין התנה לוקח, דאי נמי התנה מוכר הרי אין בדבריו כלום אם לא יודה לו הלוקח כיון שכבר מכרו לקונה בהחלט בלי שום תנאי א"כ אין לאחר מעשה כלום, ומשו"ה גם כי התנה המוכר חשיב כאלו התנה לוקח, כיון דהכל תלוי ברצון הלוקח, ומשו"ה נקט סיפא דח"ל מדעתיה והיינו פי' שהתנה לוקח משום דלאחר מעשה אינו מדרך שיתנה המוכר כלום כיון שאין בידו להעמיד דברו אם לא יודה לו הלוקח אמנם הלוקח דרכו הוא בכך להתנות כן כדי להראות למוכר טוב לבבו שאינו רוצה להחזיק במקח כי אם לרצון המוכר, את"ד יע"ש.

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה