שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן
קונטרס זכרון אליהו
ביאור על ספר מקח וממכר דרבינו האיי גאון ז"ל
שער א
ובו ו' סעיפים
א) הדרך הא' וכו' פשוט הוא שאין המקח נקנה בדברים כדאיתא בפרק הזהב דמ"ט דאיפליגו בה רב ור"י אי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מ"מ לדברי הכל אין המקח נקנה בדברים:
ב) ומ"ש רבינו שיקח חפן ויתן חפץ וישלם המכר וכו' שם בפ' הזהב דמ"ח איפליגו בה ר"י ור"ל יאי דבר תורה מעות קונות או משיכה קונה וקימ"ל כר"י דדברי תורה מ"ק אלא שתיקנו חז"ל משיכה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה ואין לו' דרבינו ז"ל דמצריך לשני הקנינים מעות ומשיכה מדכתב שצריך שיתן חפץ ויקח חפץ וישלם המכר ש"מ שצריך שיעשה שני הקנינים דהיינו מעות ומשיכה דלכאורה קשה על רבינו ז"ל דבהדיא איתא בפי הזהב דתקנת חכמים היא שיקנה בקנין משיכה לבד וכן מבואר בדברי התוספ' ז"ל בד"ה נשרפו שהקשו בשם ריב"ן דלמה הפקיעו חכמים לקנין מעות שהיא מדאו' ליתקנו שיצטרך שניהם. ותירצו דאי משיכה לבדה לא תיקני יאמר לוקח למוכר נשרפו חיטיך בעליה יע"ש. וא"כ אי לא קני משיכה לבדה איכא למיחש לפסידא דמוכר. וכן מתבאר מדברי כל הפוסקים וכן מתבאר מדברי רבינו שער י"ג שער כסף בד' דרכים שכתב בדרך הב' דאי לא נפיק ועייל אזוזי אפילו שלא נתן לו כל המעות קנה יע"ש. ואין לומר דכאן איירי היכא דעייל ונפיק אזיזי דכל כי האי הו"ל לפרש ועוד שזה כבר בא מפורש בדבריו שם בשער הנז' בדרך הד' יע"ש. ואין לומר דס"ל דהיכא דלא נתן מעות כלל לא קנה דבהדיא פסק רבינו ז"ל שם בשער י"ג שער משיכה דל"ב ע"ב דמשיכה קונה בלא נתינת מעות יע"ש. ונ"ל שכונת רבינו פשוטה ללמוד וללמד כאן דרך כלל שהמקח נגמר במשיכה דהיינו במה שנוטל חפץ או יתן חפץ וישלם המכר היינו דבזה נשלם המכר ולאו למימרא דישלם דמי המכר דא"כ הו"ל לומר וישלם דמי החפץ וממ"ש וישלם המכר מבואר כונתו דבזה נשלם המכר ופשוט הוא.
ג) ומ"ש רבינו ודבר זה במכר אבל לא במתנה לע"ד כעת לא זכיתי להבין דבריו שהרי קי"ל בטש"ע ח"מ סימן רמ"א דגם מתנה אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' זכיה ומתנה וכתב ה"ה ז"ל דבר זה פשוט בהרבה מקומות וא"כ קשה במ"ש רבינו ז"ל דבמתנה אינו כן וצ"י:
ד) ומ"ש רבינו הדרך הב' מה שאדם נותן ונוטל ואינו קרוי מכר כגון הממשכן חפץ לחבירו. דבר זה פשוט דמלוה על המשכון אינו קרוי מכר ועיין בשיטה דקידושין לא נודע למי לדף י"ו שנסתפק אי במלוה על המשכון אי מחל לו על הלואתו אם יכול לחזור בו כל כמה דתפיס במשכון כדין עבד עברי דאמרינן גופו קנוי ופשיט ליה דאין יכול לחזור דע"ע שאני דגופו קנוי להשתמש בו משא"כ לגבי משכון דאינו אלא לבטחון בעלמא יע"ש.
ה) ומ"ש רבינו הדרך הג' וכו' פשוט הוא דשכי' ליומיה ממכר הוי האמנם אינו מכר עולם דסופו לחזור לבעלים ואי שכירות מטלטלין נקנה במעות לבד אף בלי משיכה כן הוא דעת הר"ן פסקו מרן בשו"ע ח"מ סימן קצ"ו ס"ו יע"ש.
ו) ומ"ש רבינו הדרך הד' אתה מוצא וכו'. תנן בב"ב דקס"ז ע"ב כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו וכן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו. לכאורה יש לדקדק על רבינו דלמה נקט להך חלוקה דכותבים שטר ללוה וכו' מאחר דבהדיא מתניא במתני' בדין מוכר דכותבים שטר למוכר ויותר הו"ל להביא הך חלוקה דכותבים שטר למוכר דבמכר עסקינן. אמנם נראה לע"ד דכונת רבינו פשוטה שבא ללמד דעת את העם דבדין זה צריך שני תנאים האחד שיודה המוכר איך קבל המעות מיד הלוקח דאי לאו הכי איכא צד חובה ללוקח דאפשר שאינו רוצה הלוקח לזכות בלקיחה זו וליתן את הדמים ונמצא דאי כתבינן סתם דמחייבינן ללוקח ולפיכך בכה"ג אין כותבין כי אם מדעת הלוקח ג"כ. וזה מבואר מדברי רבינו ז"ל שכתב כגון שמעיד על מוכר מעצמו ואומר כך וכך נטלתי מפלוני בחפץ זה וכו'. הרי בהדיא שביאר בדבריו שצריך שיודה המוכר שקיבל המעות מהלוקח הא לאו הכי לא כתבינן עד שיהא הלוקח עמו כדפי'. ועוד ביאר רבינו ז"ל שצריך שיכתוב קנין גם בשטר מכירה דאי לאו הכי לא כתבינן עד שיהא הלוקח, עמו ומשו"ה הביא רבינו ז"ל ההיא דב"מ די"ג ע"א דמוקי לה רב אסי למתני' דכותבין שטר ללוה בשטרי אקנייתא ללמדנו דגם במכר צריך קנין ולפי שמימרת רב אסי לא נאמרה כי אם עלה דכותבים שטר ללוה ולא נאמרה אחלוקה דכותבי' שטר מכר למוכר והוה משמע מזה דבמכר אינו צריך קנין לכך נקט רבינו ז"ל להך חלוקה דכותבי' שטר ללוה והביא ההיא דאמר עלה רב אסי דאיירי בשטר אקנייתא ללמדך דשטר מכר ושטרי חוב כולהו חדא מילתא נינהו. ודע דבשני דינים אלו יש חולקים על רבינו ז"ל בזה. והנה הרמב"ם ז"ל ריש פ"ד מה' מלוה פסק וז"ל כבר ביארנו דשטרי חוב שיש בו קנין כותבין ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו וכן כותבן שטר למוכר אעפ"י שאין הלוקח עמו וכו' וכתב ה"ה ז"ל דנראה מדבריו ששטר מכירה אפילו בלא קנין כותבין למוכר בלא לוקח דלא בעינן קנין אלא בחוב וכו' אבל רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל ומפרשים אחרים פירשו דאף אכותבין שטר למוכר קאי הך דרב אסי דבעינן קנין וכו' יע"ש שהצ"ע דברי הרמב"ם והטור ז"ל הביא מחלוק' בזה בח"מ סימן רל"ח דהרי"ף והרמב"ן ז"ל ס"ל דבלא קנין אין כותבין ולדעת ר"י כותבין יע"ש. ומר"ן ב"י כתב שדעת הרא"ש נראה כדעת ר"י ז"ל ובבדק הבית הביא דברי הרב המגיד ז"ל ככתבם וכלשונם יע"ש. וק"ל על דברי הרב המגיד הללו במה שיחס דעת רש"י לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דצריך קנין גם במכר. והרי לא ראיתי בכל דברי רש"י ז"ל שום הכרח לומר דס"ל דגם במכר צריך קנין. ואעיקרא רש"י ס"ל דפי' שטרי אקנייתא הוא דמקני לו מהיום ומשעבד לו נכסיו בין ילוה בין לא ילוה ולפיכך זוכה משעת כתיבה ושפיר מצי טריף אבל קנין אינו צריך כדי להשתעבד על חובו דבלא קנין משתעבד דשעבודא דאורייתא וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק אלו מציאות ואולי י"ל שהרב המגיד ס"ל בפירוש דברי רש"י דיש מפרשים שהביא ר' ירוחם ז"ל במשרים נתיב ד' ח"א וכ"כ הריב"ש ז"ל סימן קס"א הביאם הב"י ז"ל בסי' ל"ט בח"מ שהשוו פי' רש"י לפי' הרי"ף דפי' מקני לו מהיום היינו בקנין יע"ש ומיהו בדעת ר' ליכא הוכחא בפי' שטרי הקנאה כמאן ס"ל ומסתמא קאי כדעת רש"י והרמב"ן אבל הא מיהא מבואר מדבריו ז"ל דגם במכר צריך קנין. ושו"ר לרש"י בקי' דכ"ז ע"א ד"ה כותבין שטר למוכר שכתב וז"ל ולא אמרינן שטר מוקדם הוא כיון דקנו מיניה מהשתא עכ"ל, מבואר מדבריו ב' דברים חדא דגם במכר צריך קנין כמ"ש הרב המגיד ז"ל ועוד דמשמע מדבריו דפי' אקניתא היינו קנין כמ"ש הרי"ף גם לענין מ"ש רבינו ז"ל דצריך שיודה המוכר שקבל המעות. הנה גם בזה הרמב"ם לא ס"ל הכי כמו שמבואר מדבריו פכ"ד מהל' מלוה ופרק ל' מהל' מכירה יע"ש ויעו"ש בה"ה וכן דעת הר"ן ז"ל והרשב"א והרא"ם הביא דבריהם בש"מ לב"ב יעו"ש, אמנם דעת ר"י הלוי הובאו דבריו שם כדעת רבינו דלא כתבינן כי אם היכא דמודה המוכר שקבל המעות יע"ש. ונ"מ במחלוקת זה אם יכולים המלוה והלוקח לחזור בהם או לא כמ"ש הטור ומרן ב"י בח"מ סימן ל"ט ובסימן רל"ח יע"ש:
וראיתי להרב משאת משה ז"ל ח"א ח"מ סימן ד' שתמה על דברי הרא"ש ז"ל במ"ש עוד שם על דברי הרי"ף שכתב דשטרי אקנייתא היינו קנין כתב הרא"ש ז"ל דלא ברירא ליה מה חילוק יש בין יש קנין לאין בו קנין דכיון דכתוב בשטר פ' לוה מפלוני מלה נשתעבדו נכסיו בלא קנין דשעבודא דאורייתא עכת"ד דברי הרא"ש ז"ל ותמה עליו הרב מב"י ז"ל שם ממ"ש בתשו' כלל ס"ה סימן ג' על שטר מתנה שנמצא ברשות הנותן דמאחר שכתוב בו קנין אע"ג דלא הגיע ליד המקבל זכו במתנה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא וכו' יע"ש. וע"ז תמה הרב הנז' דמאי קא ק"ל כאן בפסקיו להרי"ף ז"ל אמאי הצריך קנין דודאי דבעינן קנין לשיהיה מצי טריף משעת כתיבת השטר ואם אין שם קנין לא מצי טריף כי אם משעת מסירת השטר ליד המלוה וכו' וליכא למימר דהדר ביה מפסקיו לתשובותיו שהרי בפסקיו קא פסיק ותני בכמה דוכתי דסהדי מפקי לקלא מעת הקנין וכו' את"ד יע"ש שהצ"ע דברי הרא"ש ז"ל. ואחרי המחי"ר נוראות נפלאתי על הרב ז"ל שהרי לפי דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו מבואר דס"ל דגם שטר בקנין לא קנה עד שיגיע השטר ליד המלוה כיון דלא שני ליה בין יש בו קנין לאין בו קנין וכמ"ש כן בהדיא שם בפסקיו כאשר יראה הרואה ומאי דקא ק"ל להרב ז"ל ממ"ש בתשו' דמשעת הקנין זכה המקבל אעפ"י שלא הגיע השטר ליד המקבל הא לק"מ דמתנה שאני וכמו שחילק שם הרא"ש כן בהדיא שם בסוף התשו' הנז' שכתב שם וז"ל ומה שהבאת ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו ונתנו ביד שליש ומת ולא פירש כלום הרי זה אינו כלום ובאת לדמות שטר חוב למתנה בקנין אין הנדון דומה לראיה שכותבים שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ושמא כתב ללות ולא לוה אבל במתנה בקנין מיד שהקנה זכה המקבל וכו' יעו"ש. הרי בהדיא שהרב ז"ל עצמו כתב לחלק בין מתנה לחוב והחילוק הוא ברור כשמש דבשלמא במתנה הרי כל עיקר דמתנה היא שצריך לידע דעת הנותן אם באמת מקנה לו המתנה בלב שלם וא"כ כיון שהקנה לו בקנין ודאי אמרינן דגמר ומקנה ותו לא נשאר לעשות שום מעשה לנותן המתנה משא"כ בחוב שהרי כל עיקר חיוב הלוה למלוה אינו אלא כשקבל הלוה המעות מיד המלוה א"כ אף דכתב לו שטר חוב בקנין מ"מ כיון דאיכא למיחש שעדין הוא מחוסר מעשה שמא לא קבל המעות א"כ מאי אהני לן הקנין כיון שעדין לא קבל המעות ותמהני להרב מ"מ דמאחר שתשו' הרא"ש היא מוצאת לפניו ובהדיא חילק הרב ז"ל בין מתנה לחוב תו מאי ק"ל וצ"ע. ועיין מה שאכתוב לקמן עוד. דברי הרב הנז' מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח סימן כ"א יעו"ש:
והנה הטור בסיף סימן ר"ן הביא תשובת אביו הרא"ש בכלל ס"ו סימן ג' שכתב על דבר הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות זכיה ומתנה דה"ד בשטר חוב לפי שכותבין שטר ללוה אבל במתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל אע"ג דלא מטא שטרא לידיה יעו"ש ומבואר מדבריו שהבין בדעת הרמב"ם דבשט"ח אפילו בקנין מחזירו ליורשי לוה ובודאי שטעמו ונימוקו עמו דאע"ג דהרמב"ם לא הזכיר קנין בהך דינא דמי שחיב עצמו בשטר מ"מ כיון דבדין דייתיקי שכ' לעיל מזה הרמב"ם שם פי' דאפילו נתחייב בקנין לא. מהני וכתב אח"כ וכן מי שחיב עצמו בשטר וכו' ש"מ דס"ל דגם זה הדין דמי שחייב עצמו וכו' אפי' נתחיב בקנין קאמר דמדקאמר וכן וכו' משמע דתרוייהו כי הדדי נינהו וכן הבין הרב בעל התרומות ז"ל בשער ב"ן ח"ד יע"ש. ועפ"י זה קצת ק"ל בדברי הרב המגיד פכ"ד מהלכות מלוה ולוה שכתב על מה שפסק הרמב"ם שם וז"ל כבר ביארנו דשטרי חוב שיש בו קנין כותבין שטר ללוה וכו' וכן כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין הלוקח עמו וכו' וכתב הרב המגיד שם דנראה מדבריו ששטר מכירה אפילו בלא קנין כותבין דלא בעינן קנין אלא בחוב וכו' יע"ש. ולכאורה קשה דמנ"ל לה"ה לומר כן דאדרבא כלפי לייא משתמע דממ"ש דשטרי חוב בעו קנין וכתב אח"כ וכן כותבין שטר למוכר וכו' דמשמע דתרוייהו כי הדדי נינהו וגם במכר בעי קנין על דרך שהבינו בעל התרומות והטור בלשון זה דפ"ט מהלכות זו"מ וכמ"ש ואת זה ק"ל להרב גידולי תרומה ז"ל שם שהקשה על מ"ש ה"ה פ"ט מהלכות זכיה דמדקאמר וכן משמע שהוא כמו ענין הקודם ודומה לו בשטר ובקנין וכו' יעו"ש. ואחרי המחילה זה איכו מן התימה לה"ה כיון דהרב המגיד עצמו הכי ס"ל בפכ"ד מהל' מלוה דאף דנקיט הרמב"ם ז"ל בלישניה וכתב דשט"ח בעי קנין וכתב אח"כ וכן כותבין שטר למוכר ואפי'ה ס"ל דבמכר לא בעי קנין לדעת הרמב"ם וה"ה דס"ל לה"ה כאן בפ"ט מהלכות זכיה דאף שכתב הרמב"ם לההיא דדיתיקי דאפי' בקנין לא קנה מ"מ מ"ש וכן מי שחייב עצמו וכו' איירי בלא קנין כההיא דפ' כ"ד מהלכות מלוה אלא שלע"ד לא ידעתי מנ"ל לה"ה ז"ל לפרש כן בדברי הר"ם. ומה גם מאחר שהרב בעה"ת והרא"ש והטור דנראה להם דס"ל כדברי הר"ם במז"ל כמ"ש ומה גם דלשון וכן מוכח טפי הכי כמ"ש הרב גדו"ת, גם מ"ש הגדו"ת דדוחק לומר דהוי דוקא בלא קנין משום דהו"ל לפרש כיון דסתם שט"ח הו בקנין את"ד. יע"ש. לזה אפ"ל דלק"מ דכי כתב הרמב"ם דאין כותבין שטר חוב כי אם בקנין וכמו שפסק כן בפכ"ד מהלכות מלוה מ"מ א"ל דה"ד שט"ח בעדים אבל כגון דא שהלוה בעצמו כתבו אפשר דאיירי בלא קנין ומ"מ אעיקרא נ"ל לענ"ד לומר דאפי' נימא שגם דין זה דמי שחייב את עצמו איירי בקנין אפי"ה לק"מ לה"ה דאיכא למימר שאני שט"ח שמא כתב ללות ולא לוה או לוה ופרעו וכמ"ש הטור ז"ל ח"מ סי' כ"ה ס"י משא"כ במתנה דליכא למיחש לב' הטעמים האלה ודאי דאי הוה במקצת זכה משעת הקנין ואע"ג דלא מטי שטרא לידיה או א"ל דשאני מתנה דהשטר לא הוי כי אם שטר ראיה כיון דבקנין לבד קנה המקבל כמ"ש הרא"ש כלל ס"ו על דברי הר"מ אלו משא"כ בנותן כל נכסיו במתנת ש"מ דלא קנה ועיין להריב"ש ז"ל סי' קס"א יעו"ש ועיין לה"ה ז"ל פי"ח מהלכות גזלה יעו"ש:
וחזה הוית להרב הגדול מהרח"ש בח"א סי' כ"ד הוקשה לו בדברי הטור דסי' נ"ה שהזכרנו דממ"ש כאן מבואר דס"ל דבעינן מטא שטרא לידיה ואילו ממ"ש הטור בסימן ס"ה דהמוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר דאפילו אומר המוכר או הנותן שיתננו למקבל או ללוקח ה"ז לא יתננו לו ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד אע"ג דלא מטא שטרא לידו יחזיר עכ"ל. והרי מבואר מזה דקאי בדעת הסו' דבקנין לא בעינן מטא שטרא לידיה וכמ"ש מרן ז"ל שם היפך מה שנראה ממ"ש בסימן נ"ה ונדחק הרב ז"ל בישוב דברי הטור אלו ובסוף דבריו רצה לומר דלעולם דבעינן מטא שטרא לידיה וההיא דסימן ס"ה מיירי שמפורש שהקנה לו מיד שכתוב כן בהדיא שהקנה לו מיד אפילו לא הגיע השטר לידו וכו' את"ד יע"ש באורך. ואחרי המחי"ר מלבד שדבריו דחוקים הרבה כאשר יראה המעיין, ועוד בה דא"כ לפי דברי מר"ן ז"ל קשה דברי הטור אהדדי, ועוד דממ"ש הטור ז"ל בסוף סימן ר"ן מבואר דאפי' דלא פי' בשטר שהקנה לו מיד אפי"ה היכא דאיכא קנין זכה מקבל המתנה ואפי' דלא מטא שטרא לידיה כאשר יראה הרואה שם:
והנה טרם בואי לפרש דברי הטור אמרתי אבא העיר עוד על הטור ז"ל דנראים לע"ד שדבריו סתראי נינהו שהרי ממ"ש בסי' ר"ן ובסי' ס"ה מבואר דלא בעי דלמטי שטרא לידיה וממ"ש בסימן נ"ה מבואר דאפילו דאיכא קנין בעינן דנמטי שטרא ליד המקבל או הקונה וכן מבואר ממ"ש הטור בסימן רנ"ח וז"ל הנותן מתנה לחבירו וכתב שדי נתונה לך וכו' וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע השטר לידו והרמ"ה ז"ל כתב וכו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה עכ"ל יע"ש. הכה מבואר מדבריו דאף דאיכא קנין לא קנה עד שיגיע השטר לידו. ומרן ז"ל שם בב"י תמה על הטור ז"ל דכיון דאיכא קנין מה צריך שיגיע השטר לידו יע"ש שהניחו בתימה ובסי' רמ"ג הביא הטור תשובת אביו הרא"ש ז"ל דכלל ס"ו שכתב דכיון שכתוב בשטר שלאה נתנה החצר בקנין לשאול בן בנה אין צריך שיגיע השטר לידו וכו' יע"ש הנך רואה דקא פסיק ותני דאם יש קנין אין צריך שיגיע לידו דומיא דמה שפסק בסי' ס"ה ובסי' ר"ן ואילו ממ"ש בסי' נ"ה ובסימן רנ"ח משמע להיפך.
גם בדעת הרמב"ם ז"ל נתחבטו בו המפרשים דלדעת בעה"ת ז"ל ש' ב"ן והנ"י בפ"ק דב"מ והר"ן ז"ל בתשו' סימן ל"א וכ"ן שהוא דעת הרא"ש בכלל ס"ו והטור בסי' ר"ן דס"ל דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת ר"ח והרי"ף ז"ל ואילו לדעת הריב"ש בסי' קס"א והרב המגיד פ"ט מה' זכיה ומרן ב"י בסימן ט"ל אינהו ס"ל דהרמב"ם קאי בשיטת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל יע"ש. ועיין למוהר"ש חאיון בביאורו על הטור ז"ל בסימן ט"ל מה שרצה לפרש בדברי הנ"י ז"ל וכבר עמד על דבריו הרב פני משה ז"ל בתשו' ח"א סי' ס"ד יע"ש.
ועם שאיני כדאי להכריע נר"ל לענ"ד שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שהרי מעיקרא יש לחקור מהיכן הוציא הרמב"ם ז"ל מה שפסק בפ"ט מה' זכיה וכן, מי שחייב עצמו בשטר וכו' וה"ה ז"ל כתב שם וז"ל גם זה מפורש שם וכבר מרן ז"ל תמה עליו שם בכ"מ שלא מצא דבר זה בגמ' יע"ש וראיתי להרב מגדל עז מה שרצה לומר שדין זה הוציאו הרמב"ם ממ"ש שם בפ' י"ן דייתיקי מבטלת דייתיקי ורצה לומר דהיינו שטר ביד שליש שכן כ' ומפרש לה דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני יע"ש הנה מלבד שמוהרי ן' מיגאש ז"ל בחי' לב"ב פי' דדייתיקי מבטלת דייתיקי הוא דבר אחד ומ"ש בש"ס בתר הכי שכיב מרע שאמר כתבו ותנו וכו' הוא דבר אחר וכו' יע"ש. מלבד זה הרואה יראה שדין דיתיקי כבר פסקו הרמב"ם שם בפ"ט מה' זכיה הל' ט"ו. ועיין שם בהג"מ ואשר אני אחזה לע"ד הוא שדין זה הוא מקורו בתשו' הרי"ף ז"ל סי' קפ"ג בתשו' הנ"מ שנשאל שם בדין זה עצמו וז"ל בקיצור ראובן שכתב חיב על עצמו לאחיו שמעון וכו' ונתן השטר ביד לוי וכו' ומת וכו' תשו' כיון שלא אמר ראובן ללוי תן שטר זה לאחי שמעון לא זכה ודומה למה ששנינו מי שמת ונמצא דייתיקי וכו' הרי זה אינה כלום וכו' את"ד יע"ש. והרי לדעת הרי"ף אע"ג דאיכא קנין לא קנה עד דמטא שטרא לידיה והן הם דברי הרמב"ם ז"ל בהך דינא בתשו' זו שפסק הרי"ף ז"ל. ואמטו להכי יש לומר דמ"ש וכן מי שחייב מילת וכן הוא בדוקא ללמדנו דאיירי בקנין ולומר דאפילו בקנין לא קנה עד דמטי שטרא לידיה וכמו שהכריח הרב בעה"ת ז"ל בפירוש דבריו יע"ש וכהרב הנמק"י ז"ל, ושוב אחר זמן ראיתי תשובה אחת להרדב"ז ה"ח ח"א סי' תקמ"ז כנראה שזכר להא דהרי"ף ז"ל יע"ש.
וראה ראיתי להרב הגדול מהר"א אליגרי בספר לב שמח הנ"מ שכתב בחח"מ סי' כ"ב דף ע"ו ע"א וז"ל וזה מחלוקת עצמו שיש בין ה"ה ז"ל ובין נימוקי יוסף ז"ל בפי' דברי הרמב"ם מצאתיו ג"כ בין הרא"ש ז"ל ובין חכמי דורו בתשו' כלל ס"ו כתב עוד כתבתם ומסתייעא מילתא ממ"ש בפ' יש נוחלין וכו' הדא סיעתו לאו כלום היא שדוקא מתנת ש"מ וכו' אבל מתנת בריא בקנין א"צ שיזכה המקבל בשטר וכו' וכתב עוד ומה שהבאתם ראיה מהרמב"ם שכתב וכן מי שכתב שט"ח וכו' אין הנדון דומה לראיה וכו' אבל מהנה בקנין מיד שהקנה קנה המקבל ומדקא מסיים לד' הרמב"ם וקאמר אבל מתנה בקנין וכו' משמע דאמילתיה דהרמב"ם מפרש לה במתנת ש"מ שא"צ קנין וכמו שפיר' במשנה וזהו דעת ה"ה ז"ל והחולקים מפרשים לה אף במתנה בקנין וכפי' הנ"י ז"ל את"ד יע"ש באורך. ואחרי המחילה לא ידעתי היכי שמיע ליה שעל דברי הר"מ במז"ל קא מפרש לה דקאי במתנת ש"מ ואדרבא מבואר מדבריו שבא לדחות ראית השואל שהביא מהך מתני' דדייתיקי ואוקמה לה במתנת ש"מ בכולה דחוזר אפי' בקנין וכ"ש בלא קנין ובענין זה לא נגע ולא פגע לדברי הרמב"ם ז"ל. ותו קשה דאף אי מוקמת לדברי הר"ם במז"ל דאיירי ההיא דדייתיקי במתנת ש"מ ג"כ מ"מ עדין י"ל דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף ור"ח דבעו דמטו שטרא לידיה ממ"ש אח"כ וכן מי שחייב עצמו וכו' דהתם לא שייך טעמא דש"מ כמו דשייך גבי דייתיקי ואפשר דזוהי עצמה הראיה שהביאו רבני דורו מהך דהרמב"ם ז"ל והוא דאף דההיא דדייתיקי מיירי בש"מ ואיכא למימר דשאני ש"מ דמתנה ככולה אפי' בקנין חוזר ולפיכך לא זכה עד דמטי שטרא לידיה מ"מ עיקר ראיתם מדברי הרמב"ם הוא לומר דה"ה במתנת בריא בקנין דלא קנה עד דמטי שטרא לידיה וראיה מדדימה הרמב"ם ז"ל דין מי שחייב את עצמו לההיא דדייתיקי דאוקמה אפילו בקנין וא"כ אין לנו הכרח לזה לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י דהך מתני' אי ס"ל דאיירי במתנת ש"מ לבד או איירי אפי' במתנ' בריא כיון דעיקר הראיה הרי הוא יוצאה בלא"ה ממה שסיים הרמב"ם ז"ל וכן מי שחייב את עצמו וכו'.
ותו ק"ל על הרב ז"ל דזה שהבין שהרא"ש קאי בשיטת ה"ה ז"ל בפי' דברי הרמב"ם אחרי המחילה לע"ד זה אינו שהרא"ש ז"ל רוח אחרת אתו ולחלק יצא בין שטר קנין לשטרי ראיה דבשטרי קנין לא קנה עד דמטי שטרא לידיה כיון דעיקר קניתי הוא בשטר זה לא כן בשטרי ראיה דהשטר אינו לקנין הדבר כי אם לראיה בעלמא ולקמן ארחיב הביאור בחילוק זה:
ודע דהריב"ש סימן קס"א הכריח מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות זכיה דקאי בשיטת רש"י וריב"ם והרמב"ן והרשב"א ודעימייהו דלא כר"ח והרי"ף ז"ל וכן הכריח הריטב"א בתשו' הביאה מר"ן ב"י בסי' רמ"ג וכן הגד"ת ז"ל שם בסו' שער ב"ן וכן מוהר"ר יונה ן' ר"י ז"ל בתשו' ה' ד"מ ח"א סי' ק"ה הכריח כן מדברי הרמב"ם שם בפ"ט יעו"ש ועיין להרב פ"מ ח"מ סי' ס"ד ולהרב מוהר"א אליגרי חחו"מ סימן כ"ב וסימן כ"ד ולהרב ד"מ שם בח"ב סי' ק"ו יע"ש בדבריהם באורך:
איברא דבין הכי ובין הכי דברי הטור קשים להולמם דקא מזכה שטרא לבי תרי דבמקום אחד פוסק כשיטת ר"ח והרי"ף דבעינן שטרא ליד הזוכה ובמקום אחר פוסק כשיטת החולקים דשפיר זוכה המקבל גם בלא הגעת השטר וראיתי להסמ"ע בסימן רנ"ח ס"ק ד' כתב לישב דברי הטור דמה שהצריך הטור שם בסימן רנ"ח שיגיע השטר לידו ה"ט משום דהזכיר במתנה לאחר מיתה ואין זמן בשטר לא קנה אף דאיכא קנין אם לא בשיגיע השטר לידו את"ד יע"ש. ולכאורה היה נ"ל סמך לדברי הסמ"ע ז"ל ממ"ש הטור ז"ל שם בסוף סימן רנ"ח שכתב וז"ל וכולן לא אמרן אלא בשטר שאין בו קנין אבל בשטר שיש בו קנין לא בעי מהיום והרי שם לא הצריך הטור הגעת השטר לידו כי אם שכתב דבקנין לבד סגי וע"כ ה"ט כמ"ש הסמ"ע דהתם לא הוזכר במתנה לאחר מיתה משו"ה קנה גם בלא הגעת השטר משא"כ בדין דלעיל שהוזכר במתנה לאחר מיתה ודאי דלא קנה בלא הגעת השטר כדברי הסמ"ע אלא דאחרי המחילה גם בזה איננו שוה לי ממ"ש הטור בסי' נ"ה ס"י דמי שחייב עצמו בקנין ובשטר ונתן השטר ביד שליש ומת ה"ז לא יתננו למלוה וכו' יעו"ש. והרי כאן דלא הוזכר מיתה כי אם חוב גמור שנתחייב וכתב דאפי' יש בו קנין לא יתננו למלוה כיון דלא הגיע השטר לידו וצ"ע ודע שמר"ן שם בסימן נ"ה ציין לדברי הטור אלו שהם לקוחים מד' הרב בעה"ת שער נ"ב ומדברי הרמב"ם פ"ט מה' זכיה יע"ש כי עפ"י הדברים האלה קשה טובא למר"ן הקדוש בב"י סימן ט"ל שהביא מ"ש הנ"י שדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף ור"ח ז"ל. ודחה את דבריו בשתי ידיו עפ"י דברי הריטב"א והריב"ש יעו"ש. ורבני האחרונים המה ראו כן תמהו על דברי מר"ן ז"ל אלו דאיך ולמה דחה דברי הנמק"י מאחר שהרב בעה"ת קאי בשיטתיה בפי' דברי הרמב"ם ז"ל. ואני ההדיוט אחרי השתטחי תחת עפרות זהב לו מוסיף אני לתמוה עליו שלפי דבריו בסי' נ"ה הרי הטור ז"ל מפרש להדיא לדברי הרמב"ם דאיירי בקנין שכתב להך דינא שפסק הר"מ ז"ל וכן מי שחייב עצמו וכו' פסקו הטור ז"ל שהוא אפילו שנתחייב בקנין וכבר מר"ן עצמו שם כתב שדין זה לקוח מדברי בעה"ת שהוא מדברי הרמב"ם הנז' וא"כ הרי בהדיא דגם הטור מפרש כדברי הרמב"ם ז"ל בפי' הנמק"י והרב בעה"ת וכן פי' הר"ן בתשו' סימן ל"א וצ"ע:
עוד יש לדקדק על פי' הסמ"ע שהרי אם הקנין הוא שקונה מיד כשהקנה לו אלא דאין בו זמן ודמיתה מבררת הזמן א"כ אף דהזכיר מיתה במתנה למה צריך הגעת השטר שהרי היכא דאיכא קנין הוא פשוט דקנה תכף כשמת למפרע משעת הקנין וא"כ למה לא יזכה עד שיגיע השטר לידו. גם ראיתי עוד להסמ"ע מה שרצה להעמיס בדברי מרן בש"ע וכבר דחה את דבריו הרב מוהר"א אליגרי ז"ל שם בתשו' הנז' יע"ש:
ובהיותי בזה חזה הוית להרב כנה"ג בסימן רמ"ג הגהב"י אות טו"ב שהביא תשו' כ"י לאחד קדוש וכמדומה לי שהיא ממוהר"ש יפה שכתב לישב לקושית מר"ן שהקשה על הטור בסימן רנ"ח עפ"י מ"ש הטור בסימן קצ"ו דאין קנין מועיל אלא א"כ מקנה לו הנמכר או הניתן מיד ליד אבל האומר קנה בסודר זו ותקנה חפציך לי לאחר שלשים יום לא קנה. גם ידעת מחלוקת שיש בין הפוסקים ז"ל אי הקנין הוי מעכשיו או לא הלכך בעינן קנין ושטר עכ"ד. ואחרי המחילה קשה דהא תינח למקנה לזמן ל' יום שלא יספיק קנין לבד כי אם שיהיה צריך קנין ושטר כמ"ש הרב ז"ל. אמנם שיהיה צריך הגעת השטר ג"כ ליד הזוכה זה לא שמעתי ולא ידעתי מאין בא לו הכרח זה ואדרבא איפכא איכא למשמע ממ"ש הטור ז"ל שם בסוף סי' רנ"ח בשם הרמ"ה שהכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל' יום אם יש בשטר קנין מעידנא דקנו מיניה גמר ומשתעבד נפשיה ולא בעי מהיום עכ"ל והרי התם נמי הקנין הוא לאחר ל' יום והכי פסק הטור דקנה מעידנא דקנו מיניה והרי זה סותר למה שפסק בסי' קצ"ו דאין קנין מועיל לאחר ל' יום אלא ע"כ לומר כמ"ש הרב ז"ל דהיכא דאיכא שטר וקנין מהני אף לאחר ל' יום. אכן מ"מ נקוט מיהא דלא הזכיר הטור כלל שצריך הגעת השטר ליד הזוכה ואדרבא סתם קא פסיק ותני דקנה מעידנא דקנו מיניה ומבואר בהדיא דהיינו גם בלא הגעת השטר לידו וא"כ הדרא קו' מר"ן ז"ל לדוכתא:
ואשר אני אחזה בישוב דברי הרב בעה"ט ז"ל לענ"ד הוא עפ"י מ"ש אביו הרא"ש ז"ל שם בתשו' כלל ס"ו סימן ג' דבשטרי קנין שהם לראיה דקנה מיד ואפי' דלא מטא שטרא ליד המקבל משא"כ בשטרי קנין שאינם לראיה כי אם לעיקר ההקנאה בכי הא ודאי דלא קנה עד דמטי שטרא לידיה כיון שעיקר הקנין הוא השטר וביאור הענין הוא לענ"ד דשטרי ראיה היינו שהמוכר או הנותן הקנה ללוקח או למקבל כל חד כדיניה בקנין אי כיוצא והשטר הוא שמגיד לאמר איך בכך וכך מעות שקבלתי מהלוקח ובקנין גמור מכרתי לו שדה פ'או חפץ פ' וכן במתנה שקונה בקנין לבד כ' בשטר איך הקנה לו בקנין חפץ פ' במתנ' בכה"ג ודאי דשטר ראיה מיקרי דאין השטר כתוב לעיקר קנין המכר או המתנה כי אם שמגיד לאמר איך כבר הקנה לו ע"י דבר אחר ובכה"ג ודאי דקנה אף בלא הגעת השטר לידו אבל שטרי קנין שהם לעיקר ההקנאה דמקני לו בשטר לבד כגון שכתוב בו שדי נתונה לך או שדי מכורה לך בקנין גמיר וכו' דהשטר הוא לעיקר הקנאתו שהקנה לו בשטר בכה"ג ודאי דלא קנה עד שיגיע השטר לידו אף בשטר הקנאה דהא עיקר הקנין הוא השטר ואי ליכא שטר הא ליכא קנין אחר ובכה"ג בעינן דנמטי שטרא לידיה כי היכי דליקני וכן שט"ח דמי לשטרי עיקר הקנין דהא בשטר זה הוא שמתחייב לחבירו הסך הכתוב בו ודבר זה קימתיו מסברתי עפ"י תשו' הרא"ש דכלל ס"ג הנז' ואח"ך האיר ה' את עיני ומצאתי שכבר בא דבר זה מפורש בהדיא בתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ז"ך שכ' וז"ל עתה יודיענו אפי' לא הגיע השטר לידו וכו' וכי לא תתקיים המתנה והרי לא קנה המקח או המתנה באותו שטר כי אותו שטר לראיה בעלמא הוא אבל קנאו בחליפין או במעות כאשר מספר השטר וא"כ מה לנו אם יגיע השטר לידו או לא יגיע וכו' הא מילתא דפשיטא היא אם באו עדים והעידו שראו המתנה שהקנה למקבל בקנין סודר שהמתנה קיימת וכו' ולא שייך שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כיון שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא וכו' את"ד יעו"ש. הנך רואה בעיניך דקא מחלק הרב בין שטר ראיה להיכא שלא הקנה לו בקנין אחר כי אם בקנין שטר דבכה"ג לא קנה אלא עד דמטי שטרא לידיה ולכן בשטר מתנה שכתוב בו שמודה איך הקנה לו חפץ פ' במתנה ע"י קנין סודר וכיוצא ה"ז קנה משעת הקנין והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ולכך לא בעי דנימטי שטרא לידיה וכמו כן נמי שטר מכר שכתוב בו איך מכר לו חפץ פ' בכך וכך מעות שקבל ונקנה לו בקנין גמור הרי שטר זה נמי לא הוי כי אם שטר ראיה ובכה"ג ודאי קנה הלוקח אע"ג דלא מטי שטרא לידיה. אמנם שטרי חיוב ושטרי הקנאה שהקנין הוא שמקנה לו בשטר כגון שכתוב בו שדי מכורה לך שדי נתונה לך בזה ודאי דלא קנה עד דמטי שטרא לידיה אף דאיכא קנין. וכן כתב עוד הרא"ש להדיא שם כלל ס"ח סימן ד' וז"ל הני מילי בשטר קנית השדה שכתוב בו שדי נתונה לך וכו' וכשהחזיר לו את השטר וכו' ואר"ו זכות שהיה לו בזה השטר שקנה את השדה חזר ונתנו וכו' אבל במתנות הללו בקנין סודר נתנו והשטרות לא נכתבו אלא לראיה בעלמא וכו' יעו"ש באורך וכ"כ עוד שם בכלל הנז' סי' כ"א יעו"ש.
ואם כנים אנחנו בזה נפרש כל דברי הטור בדרך זה דהנה מה שכתב בסימן ט"ל ס"ך חייב עצמו לשנים בקנין ומסר החייב לאחד את השטר אעפ"י שלא ידע האחר מזאת המסירה זכה וכו' יע"ש ומבואר מדבריו דאע"ג דלגבי המקבל האחד לא מטא שטרא לידיה קנה כיון דאיכא קנין הנה דין זה הוציאו הטור ממ"ש ה' בעה"ת שער ב"ן ח"ד בשם הר' נתן וכמ"ש מרן שם בב"י ושם בבעל התרומות ביאר הטעם משום דכיון שהקנה בקנין לא נשאר כח לחזור בו כי הקנין הוא גמר המעשה ואין אנו צריכין אל השטר אלא לראיה בעלמא וכו' יעו"ש. הרי בהדיא שטעמו הוא ממש כדברי הרא"ש בתשו' הנ"ל שהזכרנו דשטר ראיה לא בעינן הגעת השטר ליד המקבל. ומ"ש הטור בסי' נ"ה ס"י מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד שליש ה"ז לא יתננו למלוה משום שלא הגיע השטר לידו עיין למר"ן הב"י שם שדבריו הם דברי הרמב"ם פ"ט מהל' זכיה יעו"ש. הנה דברי הרמב"ם אלו כבר ביארם הרא"ש ז"ל בכלל ס"ו ס"ג דהתם ה"ט משום דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עונו וכו' ושמא כתב ללוות ולא לוה ע"ש. וכמ"ש הטור ג"כ לטעם זה יעו"ש. ועיין בתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"א טעם נכון להא דשטר חוב יעו"ש. ומה שיש לדקדק בזה על הטור הוא מ"ש שלא יחזירנו לא למלוה ולא ללוה שמא אמר לעדים וכו' ולא ידעתי למה שינה את טעמו מדברי הרמב"ם שכתב ה"ז אינו כלום דכיון דחיישינן לקנוניא ולפירעון הרי השטר כמאן דליתיה כלל דמי וכדאיתא בש"ס דמציעא ג"כ יעו"ש. וא"כ למה לא יחזיר אותו ליד יורשי הלוה ותו מאי אהני לן בזה במה שאינו מחזירו ליורשי לוה כיון דעכ"פ המלוה אינו גובה בו לעולם. ואפשר לומר דכונת הטור הוא ללמדנו דהגע עצמך שיבואו עדים ויעידו בע"פ עדות גמור שאמר להם בפירוש שיתנו השטר למלוה דבכה"ג נמצא שזכה המלוה בו מההיא שעתא ומצי גובה בו אע"ג דלא מטי שטרא לידיה והוי ממש כשטר ראיה כיון דאיכא עדים שמעידים כך כן נ"ל ודו"ק. ומ"ש הטור בסי' ס"ה סי"ו דאם הוא שטר הקנאה שמקנה לו מיד דקנה אע"ג דלא מטי שטרא לידיה גם זה מבואר דטעמו ונימוקו עמו דאיירי בשטר ראיה שהשטר מכר או שטר המתנה הוא שכתוב שכבר הקנה לו ע"י דבר אחר ובקנין כההיא דכתב הרא"ש בכלל ס"ח וכדפי ולכך שפיר קני אע"ג דלא מטי שטרא לידיה. וכן מ"ש הטור בסי' ר"ן סט"ו וז"ל וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שהקנה לו מחיים ומעכשיו הוא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מידו קנה הכל ואין יכול לחזור בו עכ"ל. הנה גם זה מבואר דהשטר הוא שטר ראיה שמגיד ומפרש בתוכו איך הקנה לו הכל מעכשיו בחיים בקנין ולפיכך שפיר קנה אע"ג דלא מטי שטרא לידיה דמקבל כמ"ש כי עפ"י הדברים האלה נלענ"ד דלפי חי' זה של הרא"ש אין מקום למה שרצו להכריח הריטב"א והריב"ש שהביאם מר"ן בב"י מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' זכיה הי"ח שכתב אל תטעה בש"מ וכו' שהם כדברי הטור אלא די"ל שטעם הרמב"ם ג"כ הוא כדכתיבנא דבשטרי ראיה לא בעי דנימטי שטרא לידיה וההיא דפ"ט דמי שחייב עצמו ה"ט כדכתב הרא"ש בכלל ט"ו וההיא דדייתיקי מיירי בכולה מתנת ש"מ וכדאוקמוה הרא"ש והרב המגיד ז"ל ואפי"ה שפיר איכא למילף מיניה דמר הר"ם במז"ל דהיכא דהוי שטר חוב ועיקר הקנין בעי דנמטי שטרא לידיה כסברת ר"ח והרי"ף אלא דבשטרי ראיה לא צריך הגעת השטר והיינו דייתיקי דסתם שטרי מתנה הם שטרי ראיה כמ"ש הרא"ש בכלל ס"ח ולפיכך כתב דהקנין הוי כדי ליפות כחו דלהקנות ביה אינו צריך כיון דהוי מתנת ש"מ בכל הנכסים ומה שלמדו הנ"י ז"ל ובעה"ת דהרמב"ם בע' הגעת השטר לידו אע"ג דאיכא קנין הוא ממ"ש וכן מי שחייב וכו' דמילת וכן מורה שדומה ממש להקודם דהיינו דאיירי בקנין והא דש"ח עכ"פ גם אליבא דהרא"ש מודה הוא דדומה לשטר הקנאה ממש ולא לשטר ראיה כמבואר בכלל ס"ו כפי טעמו וע"פ מ"ש אין צורך למה שנדחק הרב דבר משה ז"ל בח"ב סי' ק"ו לדחות ראית מוהר"ר יונה בן ר"י ז"ל שם בסימן ק"ה ולומר דמה שנקט הרמב"ם כדי ליפות כחו דהוי לשון מושאל דלענ"ד זהו דוחק גדול כי אם בדוקא נקט כדי ליפות כחו משום דמיירי במתנת ש"מ בכולה כדכתיבנא. גם מה שהביא הרב גד"ת בסוף שער ב"ן להכריע מדברי הר"ם במז"ל בפ"ה מהל' זכיה ה"ז שכתב במה דברים אמורים בשטר שאין בו קנין אלא קנה שדה זו בשטר זה אבל אם היה בכל שטר מהם קנין כל שקודם לו הקנין קנה וישאלו העדים וכו' ומזה רצה להכריח הרב הנז' דאם יש קנין לא מצריך הגעת השטר לידו יעו"ש. לענ"ד אחרי המחילה לפום מאי דכתבנא לק"מ דע"כ מ"ש הרמב"ם דאם יש קנין דקנה היינו שהקנה לו בקנין מלבד השטר ומינה דהוי השטר שטר ראיה ולכך כתב דקנה משעת הקנין ולא בעינן דנימטי שטרא לידיה וכ"נ שהבין הרב המגיד ז"ל בפי' דבריו אף דליה לא ס"ל חילוק זה שכתב שם וז"ל זה פשוט דמשעת קנין שעבד נפשיה עכ"ל. הרי שהבין שהמציאות הוא שהקנה לו בקנין בלא שטר וממילא נשאר השטר לשטר ראיה כמו שכתבנו. וכן מ"ש הטור בסוף סימן ר"ן כבר ביאר הטעם הטור עצמו שם בשם אביו הרא"ש יע"ש. ומ"ש הטור בסימן רנ"ח דאם יש קנין קונה מיד כשהגיע השטר לידו והקשה ע"ז מרן שם דכיון שיש קנין אמאי כריך הגעת השטר נראה לענ"ד דאיירי בשטר קנין שהשטר הוא עיקר ההקנאה והיינו שטר שכתוב בו שדי נתונה לך דבכה"ג אע"ג דאיכא קנין לא קנה עד שיגיע השטר לידו ואע"ג שדברי הטור ז"ל חלו הם משנה בסוף פ' יש נוחלין ושם לא הוזכר דאיירי בכותב שדי נתונה לך כי אם בסתם הא ל"ק דהטור אוקי לה בהכי וכמ"ש בריש דבריו וז"ל הנותן מתנה לחבירו וכתב שדי נתונה לך וכו' ולפיכך בעי הגעת השטר לידו כיון דלא הקנה לו בקנין אחר כי אם בקנין שטר וכמו שפסק בריש סימן קצ"ו וז"ל בשטר כיצד כתב לו על הכיר או על החרס שדי נתונה לך או מכורה לך קנה משהגיע השטר לידו וכו' עכ"ל. הר' דאם הקנין הוי בשטר דוקא דבעי הגעת השטר לידו ואע"ג דהתם איירי בלא קנין ואפשר דבדאיכא קנין לא יהיה צריך הגעת השטר לידו וכמ"ש מהרש"ך ז"ל ח"א סימן ע"ג (כעת אין ס' זה מצוי אצלי) הביאו מר"ן הכנה"ג ז"ל שם בסימן הנז' מכל מקום לענ"ד בדברי הטור ליכא הוכחא ג"כ להיפך מזה ונקוט מיהא דשטרי קנין היינו שכתוב בו שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכ"פ הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"א יע"ש. וא"כ יש לומר דמ"ש כאן בסי' רנ"ח דבעינן הגעת השטר לידו אע"ג דאיכא קנין היינו משום דאוקמה להך דהכותב נכסיו דאיירי בשטרי קנין ולפיכך בעי שיגיע השטר לידו ואל תשיבני דאם איתא דגם בשטרי קנין ובקנין ג"כ מצריך הגעת השטר לידו א"כ גבי מה שפסק בריש סימן קצ"א דבשטרי קנין בעי הגעת השטר ליד הקונה לישמועינן טפי דאפי' אם יש קנין בשטר קנין הנז' דבעי' הגעת השטר ליד הקונה דלענ"ד הא לק"מ משום דאיכא למימר דהתם לא בא להורות אלא עיקר קנין שטר היכי ואה"נ דלענין הגעת השטר אפילו אם הוא בקנין בעינן דנימטי שטרא לידיה וכמ"ש כאן בסימן רנ"ח ודו"ק:
וראיתי להרב בית אברהם בביאורו על הטור ח"מ סימן ט"ל סכ"ג שרצה לפרש ההיא דסי' נ"ה דאיירי שנכתב שלא מדעת המלוה יע"ש. ואחרי המחי"ר תמהני עליו שדברי הטור שם איירי שכתבו הלוה ומסרו ליד שליש ומת וא"כ לא נשאר כאן מי שיעיד שלא נכתב מדעת המלוה שהרי הלוה מת ובודאי שהמלוה צווח ואומר שהלוה לו ומדעתו נכתב דאל"כ פשיטא שיחזרו ליורשי לוה כיון שהמלוה מודה שלא הלוה לו באופן שכעת לא הבנתי את דבריו וצ"ע:
ואם כונת הרב במ"ש דאיירי שנכתב שלא מדעת המלוה היינו דחי דחיישינן לזה וכמ"ש אח"ך אפשר שהתנה על העדים וכו' והם דברי הטור בטעם השני גם בזה לא ידעתי כונתו חדא דחששא זו שנכתב שלא מדעת המלוה מנין בא לו והרי לא הזכירו הטור כלל ומסתמא גם בנכתב מדעת המלוה איכא למיחש שהוא אמר לעדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה דומיא דהטעם הא' דהתם ע"כ כבר נכתב מדעת המלוה שהרי החשדא היא שמא פרעו. ועוד דמאי אהני לן בזה שהרי אי קי"ל דלא בעינן דנימטי שטרא לידיה אף דאיכא למיחש לזה קונה כיון שיצא השטר מתחת יד הלוה משום דאיכא למימר דאעיקרא ליכא למיחש לזה כלל שהרי כיון דקי"ל בשטר שיש בו קנין קונה אע"ג דלא מטי שטרא לידיה מסתמא אין אדם מוציא שטר בקנין מידו אם לא ליה. ומעין לזה כתב הרא"ש בפ"ק דב"מ וז"ל ודבר תימא הוא שאדם משעבד נכסיו קודם הלואה וכו' יעו"ש. ודכוותא הכא נמי שדבר תימא הוא שאדם מוציא שטר קנין מתחת ידו קודם הלואה כיון דגובה בו אפי' לא מטי שטרא לידיה אלא דע"כ ה"ט דאיפכא קי"ל דלא זכה בשטר עד שיגיע ליד המלוה ולפיכך איכא למיחש לזה שמא לא לוה בו כלל ומסרו ליד שליש עד עת בא דברו דאמדינן דאפשר דעביד הכי כיון שאינו מפחד שיגבה בו בשטר זה כיון דאכתי לא מטי לידיה ולפיכך הוציאו מידו. ומ"ש הרב הנז' בסימן הנז' ס"ך גבי חייב עצמו לשנים שפסק שם הטור דקנה האחר אע"ג דלא ידע מזאת המסירה כלל וזה סותר למ"ש הרב כאן שהרי מבואר דקנה אע"ג שנכתב שלא מדעת המלוה ולזה נדחק הרב לפרש שם דהתם ה"ט כיון דאיכא קנין שוב אינו יכול לחזור בו וכו' דהרי זכהו ע"י אחיו והוי כנכתב מדעתו את"ד. ולע"ד אין אני מודה לו בזה הפי' שהרי על דבר זה חלק הרב בעה"ת על ר' יצחק ושאל להר' נתן מאי אולמיה דהודאה זו. והרואה יראה בתשובתו שלא הוזכר כלל בדבריו להך טעמא שצריך שיהיה מדעת המלוה כלל ואדרבא עיקר תשובתו היא לחלק אם זיכהו לו ע"י אחר או לא זיכהו. ולפי דברי עיקר הטעם חסר בדברי הרב בעה"ת. ועוד תמהני עליו במה שכתב על תמיהת הש"ך על הטור דלא ידעתי מה חידש הרב יותר ממ"ש הרב ש"כ לישב דברי הטור ולעיקר קושייתם על הטור כבר כתבנו אכן בעניותין דלק"מ שטעם הרב בעה"ת מבואר דאיירי בשטר ראיה ולכך לא בעינן דנימטי שטרא לידיה ובזה לא חלקו הבעה"ת והר' נתן על הר' יצחק כאשר יראה הרואה ודוק:
עוד כתב הרב הנז' שם וז"ל עוד הקשה הרא"ש על הרי"ף ז"ל וכו' וסובר הרא"ש ז"ל שזהו ג"כ דעת הרי"ף וכותיה דהרי"ף ס"ל להרא"ש ואע"ג דהרי"ף ס"ל דבעינן דנימטי שטרא לידיה הרא"ש חולק עליו בזה וכו' אלא שהביא הרא"ש ז"ל סברת ר"י בעל התו' ז"ל דפוסק כאביי אבל הרא"ש סובר כהרי"ף ז"ל וגם לא בעי דלמטי שטרא לידיה וכו' את"ד יעיין שם. ואחרי המחילה לענ"ד לא צדק בכל זה דבפ"ק דב"מ האריך למעניתו שם הרא"ש ז"ל בסימן מ"ט להוכיח במישור בכמה ראיות שהלכה כאביי הפך דעת הרי"ף ז"ל וכ"פ הטור שם ברמזים יע"ש ובכמה מקומות. וגם מ"ש דלא בעי דלמטי שטרא לידיה הא נמי ליתא כמו שהוכחנו לעיל דבשטר קנין וכן בשטר חוב בעי דלמטי שטרא לידיה כמבואר בתשו' ובפסקים ועיין בסי' ל"ה בפסקים בפ"ק הנז' דפסק למתני' אליבא דאביי יע"ש.
ומזה תמהני למהר"ש חאיון ז"ל בביאורו על הטור סימן נ"ה שהביא דברי הטור ז"ל בשם אביו הרא"ש בסימן ר"ן וכתב דהרא"ש סובר כהרמב"ם ז"ל דאע"ג דהיכא דקנה בקנין לא בעי שטרא לידיה היינו היכא שלוה וכו' אבל במתנת בריא דליכא למימר הכי כשהקנה קנה המקבל וכו' את"ד יע"ש. ולפי מה שנתבאר דהרא"ש ז"ל פסק כאביי הרי לדעת אביי לא אמרינן עדיו בחותמיו אלא היכא דמטי שטרא לידיה ובהלואה אפילו לדעת הרי"ף שהביא הרא"ש בפסקיו סימן מ"ט מבואר דבעי אביי דנמטי שטרא לידיה ולדידיה דפוסק כאביי ס"ל דה"ט דכותבין שטר ללוה משום דעדיו בחותמיו זכין לו למפרע היכא דמטי שטרא לידיה וכל כמה דלא מטא לידיה איכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה וטעמא דמתנה הוי כמו שפירש הרא"ש בתשו' דבשטר ראיה היכא דהקנה בקנין אחר אזי לא בעינן דלימטי שטרא לידיה דהא לא כיוון להקנות לו בשטר. ומה מאד נפלאתי על הרב דהוא עצמו כתב בסימן ט"ל דהרא"ש קאי בשיטת ר"י ז"ל שפסק כאביי ע"ש וצע"ג.
ולענין הלכה אי בעינן דנימטי שטרא בידיה או לא מידי פלוגתא לא נפיק דלדעת הרי"ף ור"ח והרמב"ם ז"ל לדעת הנ"י והר"ן ז"ל בתשובותיו סימן ל"א וכן הוא דעת הר"ן ז"ל שם דכל דלא מטי שטרא ליד הקונה או המקבל לא קנה אף דאיכא קנין כבר ביארנו דהרב בעל התרומות ז"ל והטור כראה דס"ל בדעת הרמב"ם דקאי בשיטת ר"ח והרי"ף וכמ"ש הר"ן והנ"י ז"ל וכ"כ הרדב"ז ה"ח ח"א סימן תקמ"ז יע"ש. ולי ההדיוט נראה שגם דעת הרא"ש והטור ז"ל כן אלא דס"ל דה"ד בש"ח ובשטר קנין לא כן בשטר ראיה כמ"ש ולדעת רש"י וריב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל הוא דכל דאיכא קנין לא בעו דלמטי שטרא לידיה וא"כ מידי פלוגתא לא נפיק ויכול המוחזק לומר קי"ל כהרי"ף ור"ח וסיעתייהו וכמ"ש הכנה"ג ז"ל בסימן ט"ל בשם מהר"י הלוי (אין ספר זה מצוי אצלי) וכן הכריחו כל רבני האחרונים ז"ל הרב פני משה ח"א סימן ס"ד ומהרח"ש ח"א סימן פ"ד ומהרש"ח ז"ל בתשו' סימן ט"ו (אין ס' תשו' מהרש"ח ז"ל מצוי אצלי) והרב תורת חסד סימן ר"א וסימן רל"ה והרב פמ"א ח"א סימן ע"ה ומוהר"א אליגרי ז"ל ח"מ סימן כ"ב וסי' כ"ד והרב ד"מ ח"ב סימן ס' וק"ד וק"ה וק"ו והרב נאמן שמואל סימן ק"י הביאם הרב מטה שמעון בסימן ט"ל יע"ש בדבריהם שדחו דברי מהרש"ך ח"א סי' ע"ג ומהר"ש הלוי ח"מ סימן מ"ז שכתבו שאין לומר קי"ל כר"ח והרי"ף ז"ל.
וכשאני לעצמי מוסיף אני לתמוה על מהרש"ך ומהר"ש הלוי שכתבו דאין לומר קי"ל דבעינן דנימטי שטרא לידיה שהרי לדעת אביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו מבואר. בגמ' בפ"ק דמציעא דף י"ג דס"ל לאביי דלא קנה המקבל אלא א"כ מטא שטרא לידיה והרי פשוט הוא דהא דמהני קנין אינו אלא לדעת רב אסי אבל לדעת אביי לא שני ליה בין יש בו קנין לאין בו קנין דתרוייהו כי הדדי נינהו ולדידיה לא קנה אלא בהגעת השטר לידו. והנה הרא"ש ור"י בעל התו' ז"ל והביאוהו הג"מ בסוף הל' גזילה ואבידה והתוס' בכתובות דפ"ד ע"ב ד"ה כתב לאחד וכו' והמרדכי בפ"ק דב"מ כולם פסקו כאביי דס"ל עדיו בחותמיו זכין לו וכן פסק הטור ז"ל בשם ר"י בסימן ט"ל וכתב מרן ז"ל שם שכן הוא דעת הרא"ש יע"ש. וכיון שכן הרי לדעת כל הני רבוותא דפסקו כאביי ע"כ בעינן דנימטי שטרא לידיה אף דקנו מיניה וא"כ יכול המוחזק לומר קי"ל כר"י ור"ת והרא"ש ז"ל ודעימייהו שפסקו הלכה כאביי דעדיו בחותמיו זכין לו היכא דמטא שטרא לידיה דוקא. ומה מאד נפלאתי על כל רבני האחרונים ז"ל הבאים אחריהם דאמאי לא נרגשו מהך דאביי דעכ"פ מידי פלוגתא לא נפיק.
איברא שהרא"ש שם בפסקיו סימן מ"ט כתב לחלק בשם הרי"ף ז"ל עלה דאביי דה"ד היכא שצריך המקבל לזכות בשטר כגון שטר הלואה וכו' וגם דאביי ג"כ לא בעי דנמטי שטרא לידיה אלא לענין השעבוד דוקא אבל לענין אם מכר או נתן בין כתי' למסי' בזה לא בעינן דנמטי שטר' לידיה וכו' יע"ש. ולפי זה הוא הדין נמי שאם רוצה לחזור בו המוכר או הנותן בין כתיבה למסירה שיכול לחזור בו וא"כ לענין מכר או מהנה וכיוצא לא נפקא לן מיד במחלוקת זה כי אם היכא שבא בע"ח לטרוף ממשעבדי דאז בעינן דלמטי שטרא לידיה לדעת אביי וע"כ צ"ל דלדעת הרי"ף ז"ל בהא פליגי רב אסי ואביי דלרב אסי בעי קנין ולאביי לא צריך קנין:
ואולם הטור ז"ל בסימן ט"ל הביא דברי ר"י להלכה דקימ"ל כאביי דעדיו בחותמיו זכין לו וכתב דאין חילוק בין מכר להלואה ומיהו דוקא בדבר שאינו תחת ידו יכו' יע"ש כנראה שהבין בדעת ר"י שגם הוא מחלק בין דבר שהוא תחת ידו לשאינו תחת ידו אלא שאינו מחלק בין מכר להלואה. וק"ל דמנ"ל הא הרי מבואר מדברי התו' בד"ך ע"א ד"ה שובו ובהג"מ סוף הל' גזילה ואבידה בשם ר"י ובדברי התו' בכתובות דצ"ד בשם ר"ת דאפילו בדבר שהוא תחת ידו לא אמרי' עדיו בחותמיו זכין לו אלא היכא דמטא שטרא לידיה. ואם נאמר שהטור לא כתב כן בדעת ר"י ז"ל כי אם מסברא דנפשיה נראה לו להכריח כדברי רש"י ז"ל בחדא וכדברי הרי"ף בחדא אכתי קשה דהא שני דברים אלו מתורתו של הרא"ש אביו ז"ל למדנו זה ועל שניהם כתב הרא"ש ורש"י לא פירש כן וא"כ קשה דממ"נ אם הבין כדעת אביו הרא"ש במ"ש ורש"י לא פירש כן שדעתו ג"כ כדעת רש"י ז"ל א"כ קשה דגם בדבר שהוא תחת ידו בעי דלמטי שטרא לידיה וא"כ מנ"ל להטור לחלק בהכי ואם הבין שדעת הרא"ש ז"ל כדעת הרי"ף קשה דהו"ל לחלק ג"כ בין וכן להלואה:
ואעיקרא ק"ל בענין זה בדברי הרא"ש והטור ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ס"ו סימן ג' שכתב שם דמתנה כיון דאיכא קנין קנה אע"ג דלא מטי שטרא לידיה ופסקו הטור בסי' ר"ן יע"ש. וכבר ביארנו לעיל לפקע"ד שדעת הרא"ש והטור הוא לחלק בין שטרי קנין לשטרי ראיה דבשטרי קנין בעי דלמטי שטרא לידיה אמנם בשטרי ראיה קנה בלא הגעת השטר וא"כ קשה לדעת הרא"ש בפסקיו שפסק כאביי דעדיו בחותמיו זכין לו א"כ אין הדבר תלוי בקנין כי אם דאמרינן עדיו בחותמיו היכא דמטא שטרא לידיה ואפילו דליכא קנין ואי לא מטא לידיה אפילו דאיכא קנין לא קכה ואפי' למאי דכתב הרא"ש לחלק בשם הרי"ף כדעת אביי בין מכר ומתנה להלואה דהיינו בין קנין לשעבוד אכתי ק' דהיכי מחלק בכל הנך תשו' שזכרנו בין שטר קנין לשטר ראיה והרי לפי חילוק הרי"ף בדעת אביי כל שאינו לענין שעבוד אפילו בשטר קנין לא מהני בעי שטרא לידיה דאם חזר המוכר או הנותן בו בין כתיבה למסירה יכול לחזור בו ואם לא חזר בו אף דליכא קנין קנה בלא הגעת השטר לידו דלדעת אביי אין הדבר תלוי בקנין כמ"ש ומכח כל זה נראה לי לענ"ד לומר דהרא"ש ז"ל נראה לו כדברי הרי"ף ז"ל בחדא דהיינו לחלק בין דבר שהוא תחת ידו דלא ליבעי דנמטי שטרא לידיה אמנם בדבר שאינו תחת ידו אז לא קנה עד דמטי שטרא לידיה ואפי' דאיכא קנין. ומחילוק זה המציא הרא"ש עוד חילוק אחר והוציא דין מחודש דאפילו בדבר שאינו תחת ידו דאז לכ"ע לדעת אביי לא קנה כי אם היכא דמטא שטרא לידיה מ"מ משכחת לה שיהא זוכה המקבל אף שאינו תחת ידו ואף דלא מטי שטרא לידיה כגון שהקנה לו המוכר או הנותן ללוקח או למקבל בקנין אחר דבכה"ג אף בלא שטר נעשה אותו החפץ כמו שהוא תחת יד הקונה אותו דהא כבר הקנה לו בקנין סודר או בקנין אחר שאינו בקנין שטר כל חד כדיניה וא"כ גם כי נכתב שטר לא נצרכה אלא להעדפה ואינו אלא שיהיה לראיה ביד הקונה דלמקני ביה אינו צריך שכבר קנה אותו בקנין סודר או בקנין אחר כאמור וא"כ אף שהחפץ אינו תחת יד הקונה מ"מ הו"ל ממש כאילו הוא בידו ולפיכך לא בעינן דנמטי שטרא לידיה משא"כ כשלא הקנה אותו אלא בקנין שטר דוקא בכה"ג ודאי אף דאיכא קנין בשטר דהיינו דקנו מיניה לקיים המקח ככל שטרי הקנאה דנהיגי לא קנה אלא בהגעת השטר שהרי לד' אביי אין הדבר תלוי בקנין כי אם בהגעת השטר ליד הקונה וכדפי'. ועפי"ז א"ש כל מ"ש הרא"ש בתשו' דלחלק יצא בין שטר קנין לשטר ראיה דלפי מה שנתבאר הכל הולך למקום אחד עם מה שפסק כאביי בפסקיו כדבר האמור. ומתוך מ"ש נמצינו למדים שדעת הרא"ש מבואר דלא שני ליה בין מכר ומתנת להלואה דאי הוה מחלק הרא"ש בהכי ק' מ"ש לחלק בין שטר קנין לשטר ראיה כמ"ש בכלל ס"ו וס"ח דלגבי מכר ומתנה אם הוא שטר ראיה זכה גם דלא מטא שטרא לידיה והרי לפמ"ש בפסקיו בשם הרי"ף לגבי קנין מכר או מתנה אם חזר בו בין כתיבה למסירה חזרתו חזרה אפי' דאיכא קנין דלאביי ל"ש ליה בין יש בו קנין לאין בו אלא ע"כ לומר שדעתו הוא לומר דאין חילוק בין מכר ומתנה להלואה אשר מכח כל זה הכריח הטור בדעת אביו הרא"ש דס"ל דאין חילוק בין מכר ומתנה להלואה דהיינו בין קנין לשעבוד וס"ל דבזה פליג עליה דהרי"ף ז"ל:
ושוב ראיתי להש"ך בח"מ סימן ט"ל ס"ק ט"ל שתמה על הטור במ"ש דאין חילוק בין מכר להלואה דשני דברים הללו תלוים זה בזה ושם האריך למעניתו וכ' דאפשר דהרא"ש מודה להרי"ף בחדא. ושוב דחה זה שהוא דוחק ושם כתב ג"כ דאפשר דהטור מסברא דנפשיה הכריח בחדא כהרי"ף ובחדא כרש"י ושוב כתב דגם זה דוחק כיון שברמזים כתב כן ש"מ שדעתו לפרש כן בדעת הרא"ש ומנין בא לו זה את"ד ע"ש. ולפי מה שכתבנו אפשר דהוציא זה הטור ממ"ש בתשובות הנז' הרא"ש וכיון שבפסקים לא פירש דעתו בזה כלל כי אם שהביא המחלוקת וילמד סתום דהיינו בפסקיו מן המפורש בתשובותיו אכן מה שתמה עוד על הרא"ש שם דגם להרי"ף אפשר לפרש בדבריו כפי' רש"י וכמו שפי' כן הרמב"ן במלחמות ס"ו פ"ק דב"מ יעו"ש. גם תמה על פי' זה ממ"ש שם בש"ס יע"ש. ועי' למהר"ש חאיון ג"כ שתמה על הרא"ש בזה יעו"ש בסי' ט"ל הנה הרב פני יאושע בחי' לב"מ רצה להעמיד סברא זו על תלה יע"ש. ולענ"ד דבריו דחוקים ואין הפנאי מסכים להאריך כי אם בזאת שהרב הפריז על המדה דרצה להכריח ג"כ שדעת רש"י כדעת הרי"ף לפי פי' הרא"ש יע"ש. ותמיהא לי הך מילתא טובא ממ"ש רש"י בדי"ט ע"א ד"ה זכות הוא לעבד וכו' וז"ל וכיון דזכות הוא לעבד איכא לתרוצי דמשעה שנכתב השחרור זכה בשחרור דלכי מטא גט שחרור לידיה נעשה ב"ח למפרע משעת חתי' עכ"ל. והרי הכא עדיף ממי שבא לזכות בדבר שהוא תחת ידו כיון שבא לזכות את עצמו ואפי"ה בעי דנמטי שטרא לידיה היפך מ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף. וגם למ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף דלענין מכר או מתנה דאם רוצה לחזור בו שיכול לחזור קשיא לי מגופא דהך סוגיא שאמרו דבזמן שהרב מודה יחזיר ואמרו שם הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות וכאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו שפיר. וקשא דניחוש דילמא מכרו לאחר בין כתיבה למסירה דבכה"ג אף דמטא לידיה לא אמרינן עדיו בחותמיו כמ"ש הרא"ש וא"כ אמאי יחזיר אפילו שהרב מודה דילמא האי דמודה ליה הוא כדי להפסיד את הלוקח ושמא י"ל דכי אמרו בש"ס הכי הוא משום דעיקר כח המקשן שהקשה הוא דוקא לענין שעבוד כמבואר בש"ס דבהא גם הרי"ף מודה דאמרינן עדיו בחותמיו אמנם לענין אם מכרו לאחר אה"נ דנתבטלה זכות החתי'. אך אכתי ק' דכיון דהכא איירי בעבד שבא לזכות את עצמו אמאי בעינן דלמטי שטרא לידיה דהיינו שהרב מודה אפי' שאין הרב מודה יחזיר לעבד כיון שאינו בא לזכות אלא את עצמו ובכה"ג לא בעינן לדעת הרי"ף שיגיע השטר לידו דבהא שפיר הוא זוכה אפי' לא יגיע השטר לידו לעולם כמ"ש הרא"ש בדעתו. אלא ע"כ צ"ל שהאמת הוא כפירוש רש"י ז"ל שגם בכה"ג לא קנה אלא עד דמטא שטרא לידיה דוקא וצ"ע:
ולמה שהקשה הרב מוהרש"ח והרב ש"ך לפי' הרי"ף ממ"ש בדי"ג מצא שחרורי עבדים מתנה ושוברין דקשה בשוברין לדעת הרי"ף והרב בני שמואל הצ"ע יע"ש. עיין להרב שער אפרים בסי' נ"ג שתמה כן ושם בסי' ר"ן כתב לישב הרב ש"א דכי אמרה הרי"פ היינו בזמן שהאשה מודה לא כן בההיא דדי"ג דאיירי שאין האשה מודה יעו"ש. ות'ם אני לא ידעתי כונתו שהרי בזמן שהאשה מודה הו"ל כמטא שטרא לידיה וכשאינה מודה היינו דלא מטא לידיה דהכי תירצו בש"ס וכן בדי"ט הא אמר אם אמר תנו נותנין דהו"ל כמטא שטרא לידיה בדעת אביי ואי לדעת הרב שכתב דכי אמרו הרי"ף היינו כשהאשה מודה קשה דמאי אירייא מחילה שהוא דבר שהוא תחת ידו אפי' בדבר שאינו תחת ידו קנה למפרע דהא כשחייב מודה גם לאביי יחזיר דהו"ל כמטא לידיה וראיה לדבר ששם בדי"ג הקשו לאביי ממתני' דמצא שטרי חוב דאוקימנא בשחייב מודה ואמאי לא יחזיר הא הו"ל כמטא לידיה והוכרחו לתרץ דחייש לפירעון ולקנוניא וא"כ קשה דאי הרי"ף איירי כשהאשה מודה מאי איריא דבר שהוא תחת ידו אפי' דבר שאינו תחת ידו נמי. אלא ודאי דכי אמרו הרי"ף היינו אפילו שאין חייב מודה דאז לאביי לא קנה דהא לא מטא לידיה וע"ז הוא שכתב הרי"ף דה"ד בדבר שאינו תחת ידו כגון הלואה וכו' אבל בדבר שהוא תחת ידו לא בעי דנימטי שטרא לידיה וצ"ע:
ואיך שיהיה הנה מתבאר דעכ"פ דבר זה אי קי"ל כאביי או כרב אסי מידי פלוגתא לא נפיק שלדעת ר"י ור"ת בכתובות והג"מ בסוף ה' גזילה והמרדכי בפ"ק דב"מ והג"א פרק חזקת הבתים סימן כ"ג וראב"ן במרדכי פרק המגרש והטור והרא"ש ז"ל ורבינו ירוחם כולהו פסקו כאביי דעדיו בחותמיו זכין לו כמו שזכר כ"ז הרב ש"ך שם וע"ש ולדעת הרי"ף והרמב"ן והריטב"א והרשב"א ושאר הפוסקים הוא דהלכה כרב אסי וא"כ יכול המוחזק לומר קי"ל ככת הפוסקים הלכה כאביי דלא זכה אלא היכא דמטא שטרא לידיה.
גם לא מבעיא לי בשטר קנין דהיינו היכא שלא הקנה לו אלא בשטר דבכה"ג גדול כח המוחזק שיכול לומר קי"ל כמ"ד דלא קנה אלא עד דמטי שטרא לידיה אלא אפי' בסתם שטר מכר או מתנה שאינם אלא שטר ראיה אפי' בשטרי אקנייתא לא קנה לוקח כי אם היכא דמטא שטרא לידיה לדעת קצת פוסקים שלענ"ד גם זה מידי פלוגתא לא נפיק שהרי הרב המגיד פי"ח מה' גזילה ואבידה הביא מחלוקת הפוס' עלה דהמוצא שטר מתנה שהרי"ף ור"ח בעו דלימטי שטרא לידיה ולשאר הפוסקים לא בעינן והרי לדעת הרא"ש סתם שטרי מתנה אינם אלא שטרי ראיה וכן מוכח בדעת כל רבני האחרונים דלא נחתו לחלק בהכי כאשר יראה הרואה בדבריהם וכמו לדעת רש"י והרמב"ן בדעת הרי"ף דלא שאני להו בדעת אביי בין שהוא תחת ידו לאינו תחת ידו ובין מכר להלואה כי אם דבכל גוונא ס"ל בדעת אביי דלא אמרינן עדיו בחותמיו זכין לו כי אם היכא דמטי שטרא לידיה וכן הוא דעת ר"י ור"ת והג"מ והמרדכי וא"כ לדעת זה ג"כ לא שנא שטר קנין ל"ש שטר ראיה ל"ש שטר שיש בו קנין ל"ש שטר שאין בו קנין בכל גוונא בעינן דנימטי שטרא ליד הזוכה ויכול לומר המוחזק קי"ל כוותייהו.
ומ"מ דעת רבינו נראה שפוסק כרב אסי וס"ל דאפי' לא מטא לידיה קנה היכא דהוי שטרי אקנייתא דאי הוה מצריך דלמטי לידיה לא הוה שתיק, ודו"ק. ועיין בתשובת מהרח"ש ז"ל ח"א סימן ט':
ועיין בתשו' הרא"ש כלל ח"י סימן ב' תורת חסד סימן קע"ח ורל"ד ורל"ו ובתשובת הרשב"א ח"ב סי' צ"ט וסימן ק' ובתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן י"א וסימן י"ט ועיין למר"ן הב"י בסי' ס"ה ס"א:
ודע דבפי' שטרי אקניתא יש הפרש בין הרי"ף ז"ל ורש"י לדעת הרא"ש בפסקיו פ"ק דב"מ וכבר כת' לעיל דלדעת הריב"ש ור' ירוחם וכן הוא דעת הרב המגיד דס"ל דכונת רש"י ג"כ הוא לפרש בדברי הרי"ף דהיינו דע"י הקנין משתעבד לוה למלוה בין ילוה בין לא ילוה יע"ש. וכן מבואר מדברי רש"י בקידושין דט"ז יע"ש כמ"ש לעיל והדבר קשה ממ"ש רש"י בב"מ די"ו ע"ב בד"ה שטר הקנאה שכתב וז"ל שקנו ממנו שאפי' לא ילוה שעבד עצמו לשלם, הרי בהדיא שפי' דעל ידי הקנין משתעבד עצמו לשלם אפילו לא ילוה והיינו שקנו ממנו להשתעבד בהכי וזה נראה כפי פשט דברי רש"י בב"מ די"ג ע"א וכמו שהבין הרא"ש בדעתו גם מלשון רש"י בקי' שזכרנו לעיל כראה לע"ד דאין משם הוכחה היפך מזה משום דהתם איירי לענין מכר וגבי מכר לא שייך לומר דקנו מיניה בין ימכור ובין לא ימכור דהא השטר שכותבין הוא איך מכר פ' לפ' משא"כ לגבי חוב דאדם מצי לחייב את עצמו במה שאינו חייב וא"כ כי אתא לוה לכתוב שט"ח בלא מלוה אין כותבין אלא א"כ מתחייב עצמו בין ילוה בין לא ילוה. כי מן הבאר ת'ם אני לרבינו ירוחם ולהריב"ש שכתבו שגם רש"י כונתו לפרש כפי' הרי"ף וזה תימא מלשון רש"י בדי"ו הנז' וראיתי להרב בית אברהם בסי' ט"ל סכ"ג שכתב לפרש בדעת רש"י כדברי הריב"ש ורבינו ירוחם והפליג עוד לומר שגם הרא"ש ז"ל כונתו כן יע"ש. ואחרי המחילה על הראשונים אנו מצטערים והוא ז"ל בא להוסיף עליהם:
והנה אמת שמדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דקי' סי' ל"ה בשם מהר"י הלבן משמע דס"ל הכי דהקנין הוא בסתם שכתב וז"ל ועוד הביא ראיה מהא דכותבין שטר ללוה וכו' וסתם אקנייתא היינו בסודר וכו' יע"ש. הרי שמפרש כפי' הרי"ף ז"ל דפי' אקנייתא היינו קנין סודר ושו"ר דהא נמי לק"מ חדא שאפשר לומר דלא בא ללמד התם אלא שיכולי' להקנות לקונה שלא בפניו וע"ז כתב שיש ראיה מהא דכותבין שטר ללוה בקנין והיינו אפי' שלא בפני המלוה ואה"נ דיסבור ג"כ דאופן הקנין צריך להיות שיקנו ממנו איך משתעבד את עצמו בין ילוה בין לא ילוה. ועוד אפשר לומר שאפי' נימא שדעת מוהר"י הלבן היינו כפי' הרי"ף דהיינו דאין כאן אלא קנין סתם מ"מ יש לומר דלעולם דעת הרא"ש הוא שצריך שיקנו מהלוה שמשתעבד עצמו בין ילוה בין לא ילוה ובזה פליג על הר"י הלבן שלא הביא דברי מהר"י הלבן אלא לענין דקונין מהמוכר בלא לוקח ועל זה הוא דהביא דברי מהר"י הלבן ודוק.
עיין לב שמח ח"א סימן כ"ב וכ"ד תשו' הרי"ף סי' קפ"ג פ"מ ח"א סי' ס"ד נאמן שמואל סימן ק"י דקס"ב וקס"ג ד"מ ח"ב סי' מ"ב וסימן ע"ז וק"ד וק"ה וק"ו תורת חסד סי' רל"א פרי אדמה ז"ל ח"ב דס"ו ע"ד כנה"ג סי' ט"ל ס"ק ס"ב חשק שלמה סימן ט"ל אות מ"ב בני אברהם חח"מ סי' נ"ז שמחת יו"ט סי' ל"ד וס"ו מטה יהודה ח' יו"ד סי' ז' חיים שאל ח"א סי' פ"ב מוהראנ"ח ח"ב סי' פ"ה ופ"ח ש"מ לב"ב דע"ט ע"ב.
והנה ראיתי להרא"ש שהק' על מ"ש הרי"ף ז"ל דחיישינן לקנוניא דלא היה לו להזכיר קנוניא דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל דאיתרע דאי חיישינן לקנוניא בלא נפילה אפילו מלוה עמו איכא למיחש את"ד יע"ש. והנה בפי' קנוניא ראיתי למהר"ש חאיון ז"ל בביאורו על הטור ח"מ סימן ט"ל שכתב לפרש דיותר נראה לו דפי' הוא דלא חיישינן לשמא הלוה רוצה לכתחי' לכתוב שטר זה בניסן ואינו רוצה ללוות עד תשרי ורוצה לעשות קנוניא או אי נמי דלא חיישינן דלכתחילה הוא עושה כן רק ניחוש דילמא איתרמי שכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וכו' את"ד יע"ש. והנה הרב ז"ל עשה והמציא שני פירושים במלת קנוניא מלבד הפי' הא' שפי' שאינו רוצה ללוות כלל והכל הוא קנוניא. ולענ"ד לא ידעתי מה הפרש יש בשני הפי' האחרונים האלו דלענ"ד הכל הולך אל מקום אחד דע"כ פי' קנוניא צ"ל שכותב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וא"כ אפי' איתרמי ליה הכי מ"מ בתשרי כשרוצה ללוות בזה השטר משום הרוחת פשיטי דספרא ומשום דממילא בא לטרוף שלא כדין מש"ה אין כותבין היכא דליכא קנין כמ"ש התו' דאי אמרת דגם באיתרמי ליכא למיחש שרוצה עתה ללוות בתשרי כדי לעשות קנוניא שיטרוף המלוה מהלקוחות למפרע ולא משום הרוחת פשיטי דספרא א"כ נימא דזה ג"כ נכלל במ"ש בש"ס דחיישי' לשמא כתב ללוות בניסן וכו'. ומ"מ בין הכי ובין הכי ק"ק לפי פירוש זה דאם איתא דיש לחוש לקנוניא גם בנכתב בניסן ולא לוה עד תשרי. וכמו שפי' הרב ז"ל קשה דא"כ כשהקשו בש"ס לאביי דאמר עדיו בחותמיו ממתני' דקתני מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא בשחייב מודה. ותירצו דלאביי ה"ט משום דחייש לפרעון ולקנוני' ולדבריו תיקשי ליה דאי חיישינן לקנוניא בכה"ג נימא דלאביי הט' דלא יחזיר משום דאיכא למיחש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כדי לעשות קנוניא וטעמא דעדיו בחותמיו לא שייך כי אם כשהשטר דוקא ביד המלוה דהא לאביי בעינן דנמטי שטרא לידיה וכ"ת הא אוקימנא לה בשחייב מורה והו"ל כמטא שטרא לידיה ומשו"ה לא חייש הא נמי ליתא דכיון דנפל דא איתרע ולא חשיב וכמ"ש שם בש"ס. ולפי זה קשה דמאי מקשו בש"ס לאביי מהך מתני' אלא ודאי עכ"ל דאם לוה לפי האמת ואין חששא כאן כי אם שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי בכי האי ליכא למיחש לקנוניא כלל כי אם דחיישינן דאיתרמי ליה הכי ומשום הרוחת פשיטי דספרא רוצה ללוות עתה בזה השטר ומשו"ה כשאין שם אחריות נכסים יחזיר דהא אוקימנא לה בשחייב מודה וליכא פסידא לאחריני אמנם אי יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר דהא בהודאתו קא מפסיד לאחריני ואכתי אין השטר עתה בידו דכיון דנפל איתרע וכו' אכתי תיקשי כמי לדידן דמאי קא מקשי הש"ס לאביי מהך מתני' נימא דאם אמרה אביי היינו במקום דליכא ריעותא כלל דלא נפיל אמנם כשנפל לא על דרך שאמרו בש"ס הני ריעי וכו'. ומיהו לזה י"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דאי לא חיישינן לקנוניא אכתי קשה לאביי דאמאי לא יחזיר כיון דאוקימנא לה בשחייב מודה א"כ הו"ל מטא לידיה ואי משום דאיכא ריעותא דנפילה הרי גם בכותבין שטר איכא ריעות' שעדין לא נכתב השטר ואפי"ה כותבין וע"כ צ"ל הכי דאל"כ תיקשי היא גופא מה מקשי הש"ס עלה דמתני' מהך דכותבין שהרי החילוק ברור דהני ריעי והני לא ריעי כמו שתי' בש"ס סמוך לזה אלא ע"כ דכונת המקשן הוא דהך דכותבין נמי הורע כחו כיון שעכשיו בא לכתוב את השטר הו"ל כההיא דמצא שט"ח וכו'.
אלא דגם לפי דרך זה קשה לדברי הרא"ש ז"ל דא"כ מאי קא מקשי להרי"ף דבלא כפילה לא חיישינן לקנוניא דהרי גם לדידיה מי ניחא שהרי לדידיה נמי ע"כ צ"ל דגם הך דכותבין הורע כחו כמו כפל ממש וכדכתיבנא דאל"כ מאי קא מקשי הש"ס מהך דכותבין בתר דמשני הש"ס הני ריעי וכו' וא"כ שפיר איכא למיחש גם בהא לקנוניא ואע"ג דלא כפל. ושמא י"ל לזה דס"ל להרא"ש דזה ה"ד לס"ד דמקשן דודאי צריכים אנו לומר דכח המקשן הוי משום דס"ל שגם זה הורע כחו אמנם לפי המסקנא דתריץ יתיב רב אסי דאיירי בשטרי אקנייתא היינו כונתו לומר דכיון דאיכא קנין הו"ל ככל שטרי חוב דעלמא דלא ריעי דמסתמא אין אד כותב שטר בקנין אם לא שקבל המעות וכמ"ש הרא"ש שם וכן נמי לאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו היינו לומר דאין כאן ריעותא כיון שאינו גובה בשטר זה אלא א"כ הגיע השטר ליד המקבל ולפיכך ליכא למיחש לכלום שהרי גם אי כתבו בניסן ולא לוה עד תשרי מאי הוי הא עדיו בחותמיו זכין לו וגם ריעותא ליכא דהא אין המלוה גובה בו אלא א"כ הגיע השטר לידו ומסתמא אין הלוה מוציא השטר מתחת ידו אלא א"כ קבל תמעות וכיון דלפי המסקנא הוא דליכא ריעותא א"כ גם לקנוניא לא חיישינן לדעת הרא"ש משא"כ במתני' דמצא שט"ח דהא אכתי לא נמצא השטר בידו ואפילו דחייב מודה איכא למיחש לקנוניא דכיון דנפל איתרע וכה"ג דוקא חיישינן דמה שמודה הוא כדי להפסיד ללקוחות אבל לגבי כותבין אמרינן דלפי האמת הוא שלוה בעת הכתי' וכי טריף כדין טריף ואף אי ניחוש סמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי מה בכך הא שעבד נפשיה בקנין משעת הכתיבה לדעת רב אסי וגם לאביי זוכה הוא למפרע כשהגיע השטר לידו וכי טריף כדין טריף:
וכלל הדברים הוא שלדעת הרא"ש הוא שדוקא במצא שט"ח הוא דחיישינן לקנוניא וכמו שפסק ג"כ הכי בפסקיו שם סל"ה להך מתניתין אליבא דאביי דאמרינן דחיישינן לפרעון ולקנוניא יע"ש.
ועפ"י מה שכתבנו א"ש ההכרח שעשה הרא"ש ז"ל דאי חיישינן לקנוניא בלא נפילה אפי' מלוה עמו ניחוש וכונת קושיתו הוא ע"ד שפי' דכיון דלמסק' דש"ס בין לרב אסי בין לאביי מבואר הוא דכונת הת"י הוא דהו"ל ככל שטרי דעלמא דליכא ריעותא ומשו"ה כותבין וא"כ כיון דלפי המסקנא אין כאן שום ריעותא א"כ אי חיישינן גם בזה לריעותא אכתי קשה דניחוש נמי אפילו מלוה עמו דהשתא שוים הם הך דכותבין שטר ללוה לכל שטרי חוב דעלמא. והארכתי לבאר דברי הרא"ש ז"ל אלו לפי שראיתי להרב הגדול מהר"ש חאיון ז"ל שהקשה על דברי הרא"ש אלו דמאי חששא איכא דכיון דמלוה עמו ושקיל שטרא אשתעבד ליה מההיא שעתא וכדין טורף את"ד יע"ש. ואחרי המחילה לא זכיתי להבין כונת דבריו שהרי גם בהא דכותבין שטר ללוה בלא מלוה עמו ג"כ לדעת רב אסי מכי כתב שטר בקנין אישתעביד ליה מההיא שעתא ואפילו לדעת אביי נמי דלא משתעבד עד דמטי שטרא לידיה מ"מ מודה הוא דכי מטא שטרא לידיה אישתעביד ליה לוה למפרע מההיא שעתא וא"כ הו"ל ממש ככל שטרי דעלמא ודוק. והם:
והסמ"ע ז"ל בסימן ט"ל ס"ק ט"ל הביא דעת רי"ו שהוא דעת שלישי שחילק בין דבר שהוא תחת ידו אז זכה משעת החתימה אף בלא הגעת השטר לידו אבל בדבר שאינו תחת ידו כגון שט"ח אז לא אמרינן עדיו בחותמיו זכין לו אלא היכא דמטא שטרא לידיה עכ"ל. והרב ש"ך שם ס"ק ט"ל כתב דנראה מדבריו שהבין דרבינו ירוחם כתב דעת ג' דבדבר שאינו בידו כגון הלואה לא אמרי' עדיו בז"ל אפי' מטא שטרא לידיה לבסוף ולא זכה אלא מכי מטא שטרא לידיה וזה אינו ואין כאן דעת ג' כלל וכו' יע"ש, ולי נר' דעת הסמ"ע שגם הוא הבין בר' ירוחם כמו שהבין הש"ך וכמו שכן הוא האמת שכן מבואר בהדיא בדברי רי"ו דבאינו בידו לא אמרינן עדיו בז"ל אלא עד דמטי שטרא לידיה וכד מטי שטרא לידיה אז זכה למפרע משעת החתימה וכך הם דברי הטור אלא דהסמ"ע ס"ל שיש כאן ג' סברות בדין זה. הסברא הראשונה היא סברת רב אסי דתלה הענין בין יש בו קנין לאין בו קנין. הסברא הב' היא סברת אביי דעדיו בז"ל בין בדבר שהוא תחת ידו ובין בשאינו תחת ידו והיא ס' רש"י ז"ל שהביא הרא"ש בפ"ק דב"מ סימן מ"ט על דברי הרי"ף שכתב ורש"י לא פי' כן יע"ש. הסברא הג' היא סברת הרי"ף שכתב לחלק בין דבר שהוא ת"י וכו' ונמצא דעכ"פ יש ג' סברות בדין זה ובדעת ר"י לא מצינו מפו' כמאן ס"ל בהא דאביי כיון שהוא פוסק כוותיה ומן הסתם יותר נראה לומר דקאי בשיטת רש"י דלא מחלק בהכי כמ"ש הרא"ש ואמטו להכי בדברי הטור ליכא הוכחה לומר שיש דעת ג' בדין זה כיון שהוא הביא סברת הפוסקים שפסקו כר"א ולעומת זה הביא ס' ר"י דפסק כאביי דח' עדיו בז"ל וכו' וכ' ומיהו דוקא בדבר שהוא צריך לזכות ע"י השטר שאינו תח"י וכו' יע"ש. כנראה דכי אמרה אביי היינו בכה"ג דוקא וכאילו אין כאן סברה אחרת מי שיחלוק על זה. אמנם מדברי רי"ו לא משמע הכי כי אם שעשה ב' חלוקות בסברת אביי דבנתיב ד' הביא מחלוקת הרי"ף ור"י אי הלכה כרב אסי או כאביי ולא פירש למילתיה דאביי אליבא דר"י באיזה אופן כלל כי אם סתמא פסקיה וש"מ דבין שהוא תחת ידו ובין שאינו תחת ידו קי"ל הכי ובנתיב י"ד המציא מסברתיה הא דלא אמרינן עדיו בחותמיו בדבר שאינו תחת ידו ש"מ דרבינו ירוחם עשה פשר דבר לפסוק כאביי לפי פי' זה דוקא והיינו דלא כר"י שפוסק כאביי בסתם דאפי' בדבר שהוא תחת ידו בעינן דלמטי שטרא לידיה ועל דבר זה הוא שמביא הסמ"ע לרי"ו לדעת ג' אלא דעדיין אינם נוחים לי כל כך דברי הסמ"ע, חדא דעכ"פ הי"ל להזכיר להטור בדבר זה. ועוד דלמה ליה להביא מדברי רי"ו ויותר הו"ל להביא מדברי הרא"ש. ועוד שדבריו קצת מגומגמים במ"ש וז"ל אבל התו' והרא"ש והטור חולקים וס"ל דעדיו בחותמיו זכין למלוה משעת החתימה אפי' לא בא השטר לידו עד לאחר זמן כנראה מדבריו דזוכה משעת החתימה אף דלא מטי שטרא לידיה לעולם וזה אינו דבש"ס מבואר להיפך דעדיו בחותמיו ה"ד כד מטא שטרא לידיה ולזה נראה לומר דע"כ כונת הסמ"ע ג"כ הוא כן דזכו מעת החתי' שכ' היינו דזוכה למפרע כשיגיע השטר לידו אפילו שלא הגיע לידו עד לאחר זמן ומ"מ כד מטא לידיה אז קונה למפרע משעת החתימה כן נ"ל בדעתו אף שבאו דבריו קצת מגומגמים כאשר יראה המעיין ומ"מ מ"ש הש"ך בדעת הסמ"ע שהבין בדעת רי"ו דבדבר שאינו בידו לא זכה כי אם היכא דמטא שטרא לידיה דוקא ואפי' דמטא לידיה שאינו קונה למפרע מעת החתימה כ"א מכד מטא שטרא לידיה. אחר המחילה זה לא ידעתי מאין ולאין הבין כן בדברי הסמ"ע ודוק:
ז) מ"ש רבינו הדרך החמישי וכו' הכי תנן בכתובות דפ"ג ע"א הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ה"ז אוכל פרות וכו' ובגמ' תני ר' חייא האומר לאשתו וכו' והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכו' איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו ופי' רש"י ז"ל קנין דברים הוי ולאו כלום הוא. רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו ופי' רש"י דאין חליפין באים אלא לדבר שיש בו ממש ועל גופא של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא. ובגמ' איפסיקא הלכתא כרב נחמן דאם קכו מידו קנה המקבל ומיהו בפירושא דהך בעיא איפליגו בה קמאי דרש"י ז"ל פי' דאברייתא דקתני האומר לחבירו וכו' קא מיבעיא ליה דטעמא דלא קנה המקבל הוי משום גריעותא דלישנא ועל הא קאמר דאם קנו מידו קנה את"ד יע"ש. ואולם התוס' ז"ל שם חלקו עליו וכתבו דמה מועיל קנין בזה שהרי למי מקנה אותה והלא לכ"ע מפקר לה לכך כראה לר"י דאנשואה קאי וכו' יע"ש והרא"ש שם בפסקיו הביא מחלוקת זה וכתב דנראה לו פירוש רש"י יע"ש ועי"ש בהג"א שהביא שם בזה מחלוקת רש"י והתוס' יע"ש. ונראה דעת רבינו שמפרש כפירוש התו' דאמתני' קאי. ושו"ר שכבר ביאר רבינו הלכה זו בשער ד' בתשעה דרכים ב' בדרך ב' בדרכי האשה בדרך הא' ופי' שם דבעית הש"ס היינו בעודה ארוסה שלא יהיה לו פירות כשקנו מידו אפילו שלא אמר לו אלא דו"ד אין לי בנכסיך לבד דקיי"ל דהבעל אוכל פירות בחייה ואינו מועיל לשון זה אלא לענין אם מכרה ונתנה דמכרה קיים להכי מועיל הקנין לסלק את הבעל שלא יאכל פירות. וכן פי' הרמב"ם פכ"ג מה' אישות דכתב הר' ז"ל שכן הוא דעת רבינו האי והרי"ף יע"ש. ומינה נשמע דס"ל לרבינו ולהרי"ף והרמב"ם כדעת התו' דלגבי האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום ואפילו קנו מידו דהוי קנין דברים שהרי למי מקנה אותו. אמנם ראיתי להר"ן בפי' ההלכות שכתב ת"ל ומ"מ אף לפי פי' הרי"ף באומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מידו מהני והכי איתא בהדיא פ' חזקת הבתים דמ"ב דהאומנין אין להם חזקה עכ"ל וכן פי' בפ' מי שהיה נשוי יע"ש, הנה מבו' דאף דהרי"ף מפרש לה להך בעיא עלה דמתניתין מ"מ ס"ל דשייכא גם לברייתא דהאומר לחבירו ואולם בהג"מ פ' חזקת הבתים סימן ט"ל והביאו מר"ן ב"י בח"מ סימן ל"ז כתב דאם כתב לו בזה הלשון דין ודברים אין לי על שדה זו לפי' רש"י ורשב"ם מהני בשקנו מידו ולהרי"ף ור"ח וריב"ש וריב"ם לא מהני בזה הלשון עד שיקנו מידו בפי' מגופה של קרקע עכ"ל. וא"כ נמצא דכפי דברי הרי"ף פליגי בה הר"ן עם הגהות אשירי ויש לדקדק על מר"ן הקדוש דלא זכר שר לדברי הר"ן שבפרק הכותב הנז' וכן יש לדקדק עוד על מר"ן ממ"ש בכ"מ פט"ו מהלכות עדות על מה שפסק הר"ם במז"ל שם ולא דן עד שיסלק עצמו בקנין גמור הביא שם מר"ן הא דבפרק חזקת הבתים דהאומר דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום עד שיקנו מידו את"ד יע"ש. והדבר ק' דבפרק כ"ג מהלכות אישות פירש גם הוא ז"ל בדברי הר"ם דהבעיא קאי אמתני' אלא דפליג על הרב לענין אם הקנין מועיל לפירות או לא יע"ש. ועוד דאם איתא דס"ל הכי להרמב"ם דקנין מועיל אפילו בלשון זה דדין ודברים אין לי על שדה זו א"כ ק' במה שפסק שם בפרק הנז' מהלכות עדות הלכה ד' וז"ל קרקע שבין ב' שותפים וכו' אינו מעיד אא"כ סילק עצמו וקנו מידו שנתנה לשותף וכו' הרי דלא הספיק לו קנין בסילוק לבד כי אם שהצריך שיקנו איך נתנה לשותף דהיינו לשון הקנאה וכן ראיתי למהר"ש הלוי חח"מ סי' נ"ה הביאו הכנה"ג סי' ל"ז שפירש כדברי הרמב"ם הנז' כן ע"ש. אמת שמד' הרמב"ם שם בפט"ו יש להוכיח דס"ל דקנין מהני אפילו בסילוק לבד שכן כ' שם ולא דן עד שיסלק עצמו בקנין גמור וכו' ע"ש. הרי דסילוק לבד מהני בקנין וכן יש להכריח ממ"ש בפרק י"ט מה' מלוה ולוה שכתב שם להדיא דסילוק בקנין לבד מהני יע"ש. ולפי זה ע"כ צריך לומר דפירוש דבריו שכתב בפרק ט"ו מהלכות עדות ה"ד וקנו מידו שנתנה לשותף היינו דכיון דקי"ל דהקנין נעשה כאילו פירש לו מגופה של קרקע להכי קאמר דכיון שקנו מידו הו"ל כאילו:
נתנה לשותף ובזה א"ש דלא תיקשי דברי הרמב"ם אהדדי ודלא כמו שפירש מהר"ש הלוי והיינו ממ"ש בשיטת הר"ן בדעת הרי"ף. ושו"ר להפ"מ בח"א סי' פ"ב וסימן פ"ג שכ"כ ועיין למהר"ש חאיון בביאורו על הטור בסימן ל"ז מה שתמה על דברי ההגהות דבפרק ח"ה יע"ש. ועיין בטור ח"מ סימן קי"ח ולהרב בני אברהם ח"מ סימן ז' ולהרב בני יעקב דק"ה הביאו החשק שלמה (כעת אין ספר בני יעקב מצוי אצלי) ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל ח' סימן הביאה מר"ן ב"י ז"ל בח"מ סימן קצ"ו מחו' כ"א יע"ש. ועיין מה שהביא שם:
מר"ן בשם העיטור ובשם רבינו האי ובשם תשובות הרמב"ן יע"ש. ועיין מחנה יאודה סי' ל"ז ועיין בכל תשובות הרשב"א שזכר מר"ן בסימן קצ"ו בענין זה ועיין מח"א הלכות זכיה מהפקר סימן יו"ד וצ"ל במ"ש וגבי שותף וכו' כנראה מדברי הרא"ש וכו' כונתו הוא דאם אינו מדבר עם שותפו לא מהני דאכתי אינו מוכח למי מקנה דצריך לעיין בדבריו:
וחזה הוית למהרימ"ט ז"ל בחח"מ סימן מ"ד שהביא מ"ש מרן ז"ל בב"י סימן קצ"ו בהא דאם אלים כח הקנין או לא שכתב שהוא מחלוקת רבינו ז"ל עם הרמב"ן והרשב"א יע"ש. וכתב הרב הנז' דלא פליגי דגם רבינו האי ז"ל מודה בזה דאפילו אמר לשון גרוע כי קנו מיניה מיהא מהני דאפילו לגירסת הרי"ף ז"ל דאמתניתין קאי מ"מ הדין דין אמת דבפרק חזקת וכו' ומוקי לה כשקנו מידו וכן כתב הר"ן ז"ל את"ד יע"ש והנה אמת דמלשון זה שהביא בעל העיטור ז"ל במאמר שני בשם רבינו הגאון ליכא למשמע מינה דפליג אהרשב"א והרמב"ן ז"ל משום דהתם מיירי בדבר שאין בו ממש או שאינו בעולם דלית להו קנין ולכך כתב דלא מהני אפילו קנו מיניה משא"כ כשמקנה דבר שהוא בידו וברשותו אלא שלא הקנה לו בלשון המועיל בהא הוא שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמהני הקנין וכמו שכן חילק הרב הנז' שם יע"ש. אמנם מה שהבין בפשיט דגם סברת רבינו הגאון והרי"ף ז"ל הוא דמהני קנין בלשון סילוק לבד ונסתייע מדברי הר"ן ז"ל הנה כבר זכרנו שהרב הגהות אשירי הביאו מרן בסימן ט"ל כתבו דהרי"ף ור"ח ודעמייהו ס"ל דלא מהני קנין בלשון סילוק ואפשר דעל סברא זאת קא סמיך מרן ז"ל כאן בסימן קצ"ה שכתב שחלוקים הם רבינו עם הרמב"ן והרשב"א וכבר כתבנו לעיל שדברי הר"ן ז"ל הנז' לא זכרם מר"ן ז"ל:
והנה הראב"ד ז"ל כתב על דברי הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות דמ"ש כאן אינו מחו' לו ופי' ה"ה ז"ל דבריו דמפ' דבעית הש"ס קאי אנשואה ואברייתא דקתני האומר לחברו וכו' דאם קנו מידו מהני. וראיתי להראב"ד בס' תמים דעים סי' רל"ח דנ"ד ע"א הביאו הכנה"ג בא"ה סי' צ"ב שכ' כדברי ה"ה ז"ל אך הוסיף שם לאוקומי ברייתא דהאומר לחבירו וכו' בשקרא עליו ערער ובכה"ג מהני ביה קנין והביא ראיה מפ' חזקת דעלה דקתני במתני' שותפין מעידין זל"ז אותבוה מהך דהאומר לחבירו ואוקמוה בקנו מיניה את"ד יע"ש.
ונראה לי שגם דעת התוס' שם בכתובות כן וכונת דבריהם הכי הוא דקא מקשו לרש"י שפי' דבעית הש"ס קאי אברייתא לזה הק' דזה אינו דאין בלשון זה להקנות לחברו ומה יועיל בו קנין דלא מהני קנין בלשון זה אלא להסתלק עצמו וליפות כח הסילוק כגון נשואה דכיון דקי"ל ידו כידה אפילו דבעלה רוצה להסתלק עצמו מנכסיה מ"מ באמירה בעלמא אינו מסתלק וקא מבע"ל אי בקנין. מהני ולפי זה הוא הדין דגם בשותף ומערער וכיוצא דס"ל להתו' ז"ל דמהני לשון זה בקנין דהא אין לומר בכל הני למי מקנה אותה כיון שיש לו עסק עם חברו בזה ורוצה להסתלק עצמו מזה ודאי דמהני בהם קנין דהא אין כאן הקנאה אלא סילוק דומיא דנשואה ולפי זה גם הראב"ד מודה דבעית הש"ס שייך נמי אנשואה ואברייתא דומיא דמתני' דהיינו סילוק ולא הקנאת מכר ומתנה כמ"ש והתו' ז"ל לא באו למעט אלא ממה שנראה מדברי רש"י שם בד"ה מהו שפי' דבעית הש"ס היינו לומר שיהא הקנין מועיל להקנות גם במכר ומתנה אף שהוא בלשון גרוע כזה יע"ש. וע"ז הק' דאין בלשון זה מובן להקנות לאחר במכר ומתנה דהא למי מקנה אותה וכו' יע"ש. ויש ראיה לזה ממ"ש הרא"ש שם בפ' הכותב והביאו ג"כ השה"ג ז"ל שם בפ' הכותב שהביא פרש"י ז"ל והק' עליו כקושית התו' וכתב לכן נראה דאנשואה קאי וכו' וכמ"ש התו' ז"ל אך הרא"ש רצה לקיים גם פירוש רש"י וכתב דאיירי בחברו שהוא שותף עמו והקנה לו מוכח שהוא מקנה לו השדה עכ"ל וכוונתו מבוארת שנדחק לפרש בדברי רש"י ז"ל שמ"ש בד"ה מהו דמועיל הקנין גם במכר ומתנה ע"כ איירי בשותף ומיהו אף דאיירי בשותף מ"מ הקנאה איכא דמקנ' לחבירו שהוא שותפו חלקו ש יש לו עמו אלא דכיון דהוי שותפו מהני בו לשון סילוק בקנין דהא מוכח למי מקנה דהיינו לשותפו זהו כונת דבריו ומינה נשמע דכח קושית התו' והרא"ש על דברי רש"י הוא במה שנראה מדבריו דמהני לשון זה בקנין להקנות לחברו גם שאינו שותף עמו אלא דהתוס' לא נראה להו לקיים פי' רש"י ולומר דאיירי בחברו שהוא שותף עמו וכדפי' הרא"ש והשה"ג ז"ל וא"כ נמצא דלמאי דפי' הרא"ש דברי רש"י נפקא מינה שרש"י והתו' והרא"ש והראב"ד קיימי בשיטה אחת דבקנין מהני לשון זה דסילוק בשותף ובנשואה ודומה להם כדכתיבנא: